טוב,
נפש הפרשה לפרשת כי תצא, כי תצא תשפ״ג ואנחנו מנסים ללכת עם אדמו״ר הזקן.
שבוע הבא גם יהיה בעזרת השם חי אלול, נכון? שבוע הבא?
לא, עוד שבועיים.
יש כאן דפים ואנחנו רוצים ללכת גם עכשיו באלול וגם כל השנה עם הדברים של האדמו״ר הזקן,
שזה לחיות עם הזמן.
הזמן הוא חודש אלול והזמן הוא פרשת כי תצא ודברים טובים.
יש פסוקים
אפילו לקרוא אותם קשה.
כלומר, זה ככה...
תורה מאתגרת אותנו, וכמה פסוקים. איך יכול להיות דבר כזה?
ואחד מהם זה מה שדי פותח את הפרשה שלנו, פרשת בן סורר ומורה,
שכל מי שהיה אבא, בעזרת השם תהיו אבא.
ההורים, אתה יודע, אתה יודע, המזגן דולק? תסתכל שהוא דולק.
מה אני לא דולק?
אז הוא אומר, איך אפשר דברים כאלה, מה זה הפסוקים האלה, איך אפשר? ובאמת, לדעת חז״ל, בן צורר ומורה, לא היה ולא עתיד להיות, אלא למה נכתב, דרוש וקבל שכר.
אז צריך לדרוש.
דרוש הכוונה לחפש בתוך הפרשה הזאת
עקרונות יסודיים בתוך העניין של ההורות, ומכיוון שהפרשה נאמרת בחודש
אלול,
זה ברור שהפרשה שלי גם טומנת בתוכה איזה שהם יסודות שקשורים
לעבודה שלנו בחודש אלול.
אז אנחנו ננסה לדרוש, גם לדרוש וגם לקבל שכר. השכר הוא לא שכר חיצוני, השכר הוא בעצם הדרשה.
ולנסות לראות מה קורה כאן, כי באמת, התחלתי להגיד לכם,
כל מי שבעזרת השם תהיו הורים, אז
אתה מגלה שיש כאב, יש כאב שהוא יותר כואב
מכל הכאבים שכאבו לך אי פעם בחיים, וזה כשל הילד שלך כואב.
כשהילד שלך כואב,
נורא קשה.
עכשיו הנכד שלי,
החופש האחרון, נסגר עליו דלת ברזל על היד.
הדלת, הלכת, תפרו, עניינים וזה.
זה אני בכלל לא רוצה שידבחו לי, זה תספרו לי שמגיע רק עם תרבושת לבנה, זה אני לא יכול לראות בכלל.
אבל הבת שלי אמרה לי, לא, זה כואב, זה יומיים, קרבו לי כל העצמות, אני לא יכולה להגיד, זה יותר כואב מכל דבר.
אז זה הדבר הבסיסי של הורים, נכון? אז איך יכול להיות כמותי פרשה, כן?
כי אל האיש בן סורר ומורה,
איננו שומע בכל אביו ובכל אמו, ואישרו אותו ולא ישמע עליהם.
ותפסו בו אביו ואמו והוציאו אותו לזקני עירו ואל שער מקומו.
ואמרו לזקני עירו
בנינו זה סורר ומורה איננו שומע בקול זוהל וסוהר. וגם הוא כל אשר יראו באבנים ומת ובירתע הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו". איך אפשר להגיד דבר כזה, נכון?
איזה מין דבר זה? איזה הורים יעשו דבר כזה?
מוזר.
אז לכן הגמרא אומרת
בסנדרין בפרק שמיני
שבין סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, אלא למה נכתב דורש וקבל שכר? זו דעה אחת בגמרא. יש דעה אחרת, נדיר רבי יוסי אומר, לא, היה.
היה ואני הייתי בקבר שלי.
אבל,
עכשיו זה כל כך קשה,
עשינו את זה הבוקר, את התרגיל,
אז נעשה אותו עוד פעם,
שדורשי התחכמויות
התחכמו בפסוקים האלו.
שומע סגי?
איך הם קוראים אותם?
קראת את זה פעם יחד איתי ככה?
תקשיב, איך קוראים את הפסוקים האלה?
כי יהיה לאיש בן,
לא בן,
שורר ומורה איננו.
חלילה להגיד שהוא שורר ומורה.
שומע בקול אביו ובקול אמו.
ואישרו אותו עם ההורים,
מרביצים וזה, אז תיזהרו, אז לא ישמע אליהם.
כל פנים הבן הזה עושה בלאגן.
והוא עושה קצת תספורת,
לא יודע מה הוא מגדל, עושה כל מיני דברים.
אז מה עשו ההורים שלו?
ותפסו בו אביו ואמו.
אבא והאימא לא מוותרים לילד, תופסים אותו בכל הכוח, אנחנו לא מוותרים עליך, מה נראה לך שאתה תלך מהבית, אנחנו נגיד לך, תלך, אנחנו מחזיקים אותך, תפסו אבי ואמו.
והם בעצם אומרים, מה קרה לך, ילד?
אז הילד אומר, כאילו, תראו איך מדברים עליי.
והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו.
אז ההורים מוציאים את הילד, הם לא מתביישים בילד,
לא מחביאים אותו בבגאז',
לא אומרים לו, אל תבוא תשב לידי לבית הכנסת עם התספורת שעשית מועי כאן, בושות, אל תבוא בכלל לבית הכנסת, אלא הם הולכים איתו, בוא, אתה הבן שלנו.
מול זקני עירו ושאר המקומות בשביל אף אחד.
ואז הם אומרים, ואמרו אל זקני עירו,
בננו זה,
זה הבן שלנו.
סורר ומורה איננו.
הוא לא בן סורר ומורה, הוא סורר.
שומע בקולנו.
זולל בסובה, נכון, הוא קצת זולל, קצת סובה, אבל בגלל זה אתם עכשיו מפילים עליו את כל הזה, אבל הוא הבן שלנו.
שומע בקולנו.
ואתם, כל אנשי העיר,
כל השיפוטיים למיניהם,
כשהם מסתכלים ואומרים, אה, איך הוא נראה,
איך הוא מתנהג,
איזה וזה, איזה הורים יש לו,
אתם רוגמים אותו, רוגמו כל אנשי עירות באבנים ומת.
אם אתם ככה, אבנים זה אותיות, זה דיבורים.
רוגמים אותו באבנים, בדיבור שיפוטי, בדיבור ציני,
בדיבור זה, לועגים לו הסביבה,
אז אתם תהרגו לו את הילד,
תהרגו, הכוונה, תורידו לו את כל הביטחון,
תורידו לו את כל הזה, מה יהיה איתו?
ככה אומרים ההורים, כשהם תופסים בילד, הם אומרים, זה הבן שלנו.
וביערת הרע מקרבך,
מה הכוונה?
איך?
בדיוק, כל אחד יבאר את הרע שיש בתוכו, וגורם לו להסתכל בצורה שיפוטית על הזולת,
על הבן הזה, על הילד הזה,
וכל ישראל ישמעו ויראו.
יכול להיות שאפשר לקרוא ככה את הפסוקים?
צגי, מה אתה אומר?
הרמב״ן אומר,
הרמב״ן אומר,
הרמב״ן אומר, אני צוחק, אתמול הייתי באיזה מקום, אמרו לי, תגיד, הבאתי איתך את צגי?
נעשה הופעות ביחד.
הרמב״ן אומר, בפרשת בראשית,
שהאופן שבו אנחנו קוראים את התורה,
זה אפשרות אחת.
אפשר אבל, אולי אפשר לקרוא את התורה גם בצורה אחרת.
פיסוקים אחרים.
זאת התורה יותר מוחלפת, האותיות לא יהיו מוחלפות,
אבל אפשר לקרוא, לסדר את המילים בצורה אחרת.
אז הנה, אפשר לסדר את זה ככה.
תראו, זה וורט יפה, נכון?
זה כאילו נחמד לקרוא,
האמת שזה באמת נחמד, כי זה מסתלבש בדיוק,
זה מסתדר.
אי אפשר שזה לא יסתדר. אם התורה הייתה רוצה שזה יהיה חד משמעי,
הייתה כותבת את זה באופן שאי אפשר להפוך את זה.
אבל כתבו את זה באופן שאתה יכול להפוך את זה בלי הרבה מאמץ,
וכל הפסוקים מסתדרים.
נכון?
נכון או לא, אריאל?
יפה, אבל בכל אופן אני רואה שאתם מחייכים, אני לא יודע למה אתם מחייכים, אני רואה שאתם מחייכים.
אומרים מה, כאן הרב מספר לנו בדיחות.
תראו רבותיי מה אומר הזוהר הקדוש על הפרשה הזאת.
זה כמעט מה שאמרנו בבדיחה, הזוהר כותב ברצינות.
ואחרי שנבין את הדבר הזה,
אנחנו נוכל להבין למה הפרשה הזאת
מופיעה בחודש אלול,
ואיך היא קשורה למערכות היחסים שלנו עם השם יתברך, הרי הקדוש ברוך הוא אבא ואנחנו בנים.
ואיזה בנים אנחנו?
משתדלים להיות ילדים טובים,
אבל מסתכלים אחורה על השנה שעברה. אולי עשינו כמה פלטות. אולי פה הלכנו לכל מיני, זלגנו לכל מיני מקומות, אז מה יהיה איתנו?
אומר, תראו, זה זוהר נפלא, ממש. יש לכם חשק ללמוד איתי זוהר?
קצת ארוך, אבל לא מאוד.
אמר רבי אבא,
אמר רבי אבא, צריך להגיד.
תבע נא על אהוד הכתיב, אני תמה על מה שכתוב,
כי אלה איש בן סורר ובערב תפסו באבי ואימו.
איזה דבר זה הוא אומר? איזה פסוקים אלה? איך אפשר להם לדביין דבר כזה? אתם מעלים על דעתכם הורים שיקחו את הילד שלהם ככה וזה? לא יודע.
אז זה לא רק אנחנו טמאים, גם הזוהר טמא.
ותנינן, שנינו,
זה בעיישה, אתה אמר כות שאומרים לכאילו למשה, כתוב.
הקב' הוא מכתיב למשה רבנו את הפרשה הזאת,
והוא אומר למשה, תכתוב.
אמר למשה, מרדה עלמא, שב יקדע.
משה אומר לקב' הוא, ריבון העולמים, עזוב אותך מהפרשה הזאת.
עזוב, מה אתה כותב? עזוב, בוא נדלג, לא צריך אותה.
אית אבא דאבין כדין לברי? יש אבא עושה ככה על הילד שלו? מה אתה כותב כזה פרשה?
אומרים במרוקאית חשומה. אתם יודעים מה זה?
אה?
אתה יודע מה זה?
בושה. בושה. לכתוב דבר כזה. משה אומר לקדוש ברוך הוא לא נעים, יקראו בתורה מה שאתה אומר לי לכתוב? מה זה?
אית אבא דאבין כדין לברי?
ומשה מרחיק הבחמי בחוכמתה.
משה היה מרחיק ריאות בחוכמה,
כי הוא הבין שפרשת בן סורר ומורה לא מדברת רק על אבא ובן, אלא מדברת גם על מי?
עלינו ועל הקדוש ברוך הוא.
אז הוא אומר, אז מה, אז אם עם ישראל יחטא, יחטא,
אז הקדוש ברוך הוא ייקח אותם, יתפוס אותם, יזרוק אותם מכל המדרגות? לא רוצה לכתוב את הפרשה, הוא עושה סירוב פקודה,
משה רבנו.
סרבן, רפורמה משפטית, לא רוצה לטוס.
משה אבל מרחיק אבי בחוכמתה,
כל מה דזמין קודש אבריחו לבני ישראל.
הוא מבין שכל מה שאומר הקדוש ברוך הוא, זה גם נוגע לבני ישראל.
אמר מארא דה עלמא שבוק מלעדה. ריבונו של עולם, תוותר על הפרשה הזאת.
יהיה בלי, יהיה חסר שלושה פסוקים, בלי הפסוקים האלה.
שמעתם?
פצצה, לא, זה לא.
הזוהר.
אמר לקודש אבריחו למשה,
חמינא מה דעת אמרת.
אני רואה מה אתה אומר.
כתוב וקבל אגרא.
תכתוב, אל תתווכח, תכתוב, יהיה לך שכר.
את ידעת, אתה יודע, ואנא ידע יתיר.
אומר הכבוד ברוך הוא, אני יודע יותר ממה שאתה חושב.
הפרשה הזו היא לא מה שנראית לך
במבט חיצוני.
מה דעתך מי עלי ההוא עובדא, דרוש קרא ותשתקח.
אמרנו, דרוש וקבל שכר. תדרוש את הפסוק
ויהיה לך פה אוצר גדול.
בהאושעתא רמז ל... זה שם קדוש שלא מזכירים אותו,
רבנה דאורייתא, זה מלאך שאחראי על הבנת התורה.
כן, מה שכתוב כאן, השם הזה, יפ״א, למד.
רבנה דאורייתא,
ואמר למשה,
ביקש ממנו שילמד את משה רבנו את עומק הפסוקים הללו.
אנא דרישנא לאייקרא,
כתיב כי אלה איש דא קודשא בריחו, הנה הזוהר דורש. כי אלה איש, זה הקדוש ברוך הוא, השם איש מלחמה.
דכתיב השם איש מלחמה, בן דא ישראל.
סורר ומורה,
דכתיב כי כפרה סוררה סרר ישראל. הנה באמת, מה שמשה רבנו חשש זה זה.
באמת הפסוקים לא מדברים רק על איזה אבא עם בן,
מדברים על עם ישראל והקדוש ברוך הוא.
איננו שומע בכל אביו ובקול אימו דה הקודש אבריחו וכנסת ישראל.
קודש אבריחו זה הקדוש ברוך הוא, כנסת ישראל זה שורש ישראל בעולמות העליונים,
שזה כמו המלכה, המטרוניתה,
ובפועל, הילד בפועל, שזה עם ישראל היום בדור שלנו, לא שומע,
לא בכל אבא ולא בכל אמא.
לא בכל אבא, הכוונה לא תורה ולא מצוות, ולא בכל אמא, לא דבקות בכנסת ישראל, רוצה ללכת בשדרות ליבו.
ואיסרו אותו.
נכתיב,
ויד השם בישראל וביהודה, ביד כל נביאי כל חוזה,
ולא ישמע עליהם.
נכתיב ולא ישמעו אל השם, וגומר,
ותפסו בו אבי ואמו,
והוציאו אותו,
תפסו אבי ואמו,
בדעת החדה, בהסכמה חדה.
אומר, רגע, רגע, עכשיו,
הילד הזה, עם ישראל, שעושה קודם כל מיני בלאגן וכל זה, מה יהיה איתו?
גם הקדוש ברוך הוא וגם כנסת ישראל מחזיקים בו בדעת אחת, ומה?
ומה?
אז זוהר ככה קורא את הפסוקים,
ולא מוותרים עליו.
לא מוותרים עליו. אתה שלנו.
עכשיו אנחנו ננסה להבין מאיפה הגיעו כל הבעיות,
אבל אתה שלנו, תפסו בו.
לא מוותרים על אף ילד,
על אף יהודי. כל יהודי זה אות בספר תורה.
אתה יכול לוותר על איזה אות? הספר תורה פסול.
והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו.
אז שואל הזוהר שאלת פשט.
אל זקני עירו?
אל זקני עירם ואל שער מקומם, מי בא אלה, נכון?
על מי מדובר כאן?
על האבא ועל האימא, נכון?
אז הם מוצאים את הילד אל זקני עירם ושער מקומם של האבא והאימא.
מה זה אל זקני עירו ושער מקומו?
מהי אל זקני עירו ואל שער מקומו? אלא אל זקני עירו דא קוצ'א בריחו,
ואל שער מקומו דא כנסת ישראל.
ואם כל דע, אף על גב דכולא יד עין דינא,
לעילא איהו בגין דווי דינא דא אמא ואבא קריבין אינון לישראל,
ואח דין באון,
וכל קריב לודה עין דינא לקרובים ופסול איהו לדינא". הזוהר אוהב מאוד את הטריקים האלו.
ואגב, זה טריק מפורש שמופיע בראש השנה גם.
כאילו האבא והאימא,
הפשט של הפסוקים,
האבא והאימא לוקחים את הילד ולוקחים אותו לאיזה בית משפט.
הוא אומר, הזוהר, אי אפשר, זה לא כתוב ככה.
כתוב, אחרת היה צריך להיות כתוב והוציאו אותו אל זקני עירם ואל שער מקומם.
אלא אל זקני עירו ואל שער מקומו של מי?
של עצמם, כאילו.
אז אומר הזוהר, כאילו האבא והאימא תופסים והם שופטים אותו.
עכשיו, האבא והם יכולים לשפוט את הילד שלהם?
הם יכולים לשפוט את הילד שלהם?
לא, למה?
הם קרובים, פסולים לדון.
כלומר, קודם כל, בואו נברר, אומר הזוהר, שאתם
פסולים לדון.
אתם לא יכולים,
אתם, כן, אתם, רע לא יכול לצאת מהדבר הזה, זה מה שהוא אומר כאן.
אל זקני עירו זה הקדוש ברוך הוא, ושער המקומו זה כנסת ישראל. אבל הרי לפני רגע אמרנו שזה גם ההורים שלו.
כן, כן. אתם ההורים, אתם תחזיקו בילד הזה.
ולכן, כלומר שכולם יודעים מהו הדין
למעלה בגין דה בית דינא, דה אמא ואבא קריבין אינון לישראל, ואחתינבאו,
וכל קריב לודיים דינא לקרובים ופסול לדינא.
אני אסביר, אני אתן דוגמה מה הזוהר אומר, בסדר?
הזוהר מדבר, מזכיר כאן מה שקורה בראש השנה.
מי דן אותנו בראש השנה?
ראש השנה זה יום הדין, נכון? מי דן אותנו?
הקדוש ברוך הוא.
טוב, הקדוש ברוך הוא דן אותנו.
בית דין זה דבר רציני, נכון?
בית דין, הדבר הכי רציני בית דין זה אובייקטיביות.
עכשיו אתה קורא את ההלכות של ראש השנה,
מה כתוב שם?
שהקדוש ברוך הוא מלמד אותנו,
אנחנו הנתבעים, או אנחנו צד אחד, השטן, הקטגור,
צד שני, והקדוש ברוך הוא השופט.
ואז הקדוש ברוך הוא אומר להם, תקשיבו, תקשיבו.
אתם תתקעו בשופר
מעומד
ואחרי זה תתקעו מיושב, זה יתבלבל את הקטגור.
הוא יתבלבל, אז תעשו ככה, בסדר?
זה הסיבה שתוקעים מעומד ומיושב.
חוץ מזה, אני אבקש ממנו להביא עדים,
אתם תראו שאין לו.
כי הקדוש ברוך הוא מבקש, זה הכול גם כן זוהר.
הקדוש ברוך הוא מבקש מהשטן ללכת להביא עדים,
אז הוא אומר, אין בעיה, להביא עדים על המעשים הרעים של עם ישראל,
אז הוא רץ להביא עדים
ומביא את השמש.
הוא אומר, טוב, זה עד אחד, בסדר, תביא עוד אחד. רץ להביא עד שני הירח,
עבירות שעושים ביום, עבירות שעושים בלילה, יש ירח בראש השנה?
יש ירח?
אין.
תיקחו בחודש שופר,
בכסה,
ליום חגנו. זהו חג
שנקרא כסה, זה ראש השנה שהלבנה מכוסה.
הולך השטן לחפש את הירח, אין, חוזר, אומר, לא מצאתי, אומר לקדוש ברוך הוא, השופט, כן, מצטער מאוד, לא מצאת,
בשני ידים יקום דבר, טוס לי מהעיניים.
ופתאום השטן מסתכל ואומר לשופט, אתה נראה לי מוכר מאיפשהו.
אומר להם, כן, אני אבא שלהם.
אה, שופט משוחד.
השופט הוא האבא, והוא מלמד אותנו איך לנצח בדין.
והוא שמח יחד איתנו שאנחנו מנצחים בדין.
זה בדיוק מה שכתוב כאן.
ותפסו בו אבי ואימו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו שלהם בעצמם. כלומר, אתם תיקחו עליו אחריות.
אל תזרקו אותו לאיזה מערכת שלא מכירה אותו,
שימו אותו באיזה מוסד ושהם יטפלו בו. אתם אב אמא שלו, אתם תיקחו עליו אחריות.
הנה,
תמשיך הזוהר, הוא אומר ככה. בקדמית אמרתי, מה כתיב על זקני עירו ואל שער מקומו?
כיבן דחמא קוצ'א בריחו דהיניון קריבין,
רואה את הקדוש ברוך הוא שהם מתקרבים,
מתקרבים,
מיד סליק דינה משער מקומו.
מה כתיב בתרי? ואמרו אל זקני עירו, לחוד.
ואל שער מקומו לא כתיב אלא אל זקני עירו.
כלומר, כיוון שרואה הקדוש ברוך הוא שיש כאן איזה דין,
אז הוא מיד מסלק את הדין. הוא אומר, מביא דין. לכן כתוב, ואמרו, מה כתוב? אמרו אל
אל זקני עירו. נעלם שער מקומו. כלומר, אני מתרגם את זה לשפה שלנו.
השפה של דין,
השפה הנוקשה,
השפה כאילו שאנחנו נשפוט אותך,
הקדוש ברוך הוא מסלק אותה כשמדובר באבא ובנים.
מסלק אותה. קודם כל, אהבה.
קודם כל, הקשר הנצחי. קודם כל, הברית.
בסדר?
אז בהמשך,
ואמרו על זקני עירו. לא כתוב ואמרו על אנשי שער מקום. אין איזה.
מה הם אומרים על זקני עירו?
אמרו, בננו זה ודאי, ולאו דשאר אמין.
מה שקראתי לכם בהתחלה בתור איזה שיבוש של הפסוקים,
ככה הזוהר קורא את הפסוקים.
נכון? אמרו, בננו זה. נקודה.
זה הבן שלנו.
ואנחנו לא, אין לנו ילדים אחרים, בנינו זה.
סורר ומורה איננו שומע בקולנו.
מה ישנדו בכתבית הלכתיב זולל וסובה, ובתר כתיב זולל וסובה?
למה בהתחלה היה כתוב שהוא רק בן סורר ומורה,
ואחרי זה ההורים אומרים, וואו, לא רק סורר ומורה, הוא גם זולל וסובה.
אז אומר הזוהר,
אלא מאן גר אם לאו לישראל,
למעי סורר ומורה לגבי הבונדו בשמיים?
מי גורם לעם ישראל להיות
סורר ומורה לאביהם שבשמיים?
בגין דעי הוא זולל וסובב בשאר עמים,
דכתיבה יתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם,
וכתיבה יאכל עם וישתחוו".
אה, מי אשם?
הגויים אשמים, התרבות, הזרע אשמה,
כל הצ... הם אשמים. זה הילד שלנו, מסכים, מה אתם רוצים ממנו?
א', ב', של הורים, זה באמת זכות על הילד שלהם.
אז הם מגלגלים את האשמה, זה לא אשמתו.
זה גרם להם למעבר בין סורר ומורה לגבי אביהונדיב אשמיה.
ועל דעה הורגמו כל אנשי עירו באבנים, אילין כל שאר עמין דאבו ומקלעין לו באבנין,
וסטרין שורין למנצין מגדלין ולא מהלין עם כלום.
מי זה רגמוהו כל אנשי עירו באבנים? זה כל הגויים, זה כל האלה הזה, הם זורקים אבנים! והם זורקים אבנים,
הוא מדבר פה על האבנים, אבני החורבן של ירושלים,
שהם מנסים לזרוק עלינו כדי להחריב אותנו,
וסטרין שורין למנצין מגדלין, סטרין זה שסותרים את השורות של האבנים,
ונושאים את המגדלים, ולא מענה להם כלום, לא יעזור להם, כלום. עם ישראל חי.
כיוון דשמר משה כדין,
כתב פרשת אדם.
אה, כל הפרשה הזאת היא בעצם לא פרשה על הבן, היא פרשה על ההורים.
היא פרשה שבאה ללמד את ההורים שאתם בחיים לא עושים את הבן שלכם.
אין מצב, זה הבן שלכם, נגמר הסיפור, תילחמו עליו.
ואם,
זה דבר טבעי, דבר פשוט,
אבל אם ככה ההורים נלחמים על הבן שלהם,
אז מה זה אומר על הקדוש ברוך הוא?
שמה?
שמה?
שהוא נלחם, הוא לא רק מרחם, הוא נלחם עלינו.
הוא לא מוותר לנו.
אכפת לו מאיתנו.
קצת מזכיר את ספר יונה, נכון?
ננווה, זה עיר של אשור,
ממלכת גויים, עיר של חטאים. יאללה, בוא נסגור אותם. הקדוש ברוך הוא לא מוותר.
שולח את יונה פעם ועוד פעם, תגיד להם שיחזרו בתשובה,
שלא כדאי להם. וזה ננווה, זה לא... בכל אופן, הקדוש ברוך הוא מרחם עליהם, למרות שהם חזרו תשובה של רמיה.
הקדוש ברוך הוא אומר לי, יונה, מה, תראה, העיר, יש בה 12 ריבוע אדם ובהמה רבה, ואני לא אחוס על ננבי העיר הגדולה,
שיש בה יותר מ-12 ריבוע אדם ובהמה רבה.
אני לא רוצה לוותר על אף אחד, זה כלפי גויים.
אז כלפי עם ישראל,
זה בין סורר ומורה.
פשוט הדהים אותי שהוורטים האלה שכאילו,
לא זוכר אפילו מאיפה למדתי את זה,
לא אני המצאתי את הקריאה הזאת, מישהו, למדתי אותה מאיפשהו,
אבל כשראיתי את הזוהר זה היה נראה לי כאילו שפשוט אחד על אחד, מדהים.
בסדר?
טוב.
עכשיו תראו לאן זה מגיע.
האם, יש כאן אמ ראמת, אבל יש כאן שם משמואל מדהים. כי באמת התנאים שהגמרא מביאה
לבן סורר ומורה הם תנאים הרי בלתי אפשריים.
צריך שההורים יהיו באותו גובה, באותה קומה, באותו קול, באותו מראה, כל מיני דברים שהם
באמת קשה מאוד שיקרו.
אז אומר האם ראמת. האם ראמת זה הבן של השפת אמת.
במשנה היה אחד מהם חרש או גידם או חיגר,
אינו נעשה בן סורר ומורה. המשנה אומרת, מכיוון שכתוב,
ותפסו בו אבי ואמו,
ואישרו אותו ולא שמע עליהם,
איננו שמרה בקולנו, אז אסור שהם יהיו חרשים, ההורים,
אסור שהם יהיו חיגרים, כי
תפסו בו, לקחו אותו,
אסור שהם יהיו גידמים בלי ידיים, צריכים להיות,
אם חסר להם את אחד מן האיברים הללו,
כבר הבן הזה לא יכול להיות בן סורר ומורה. גם כן,
עם גמרות מוזרות כאלה. אומר האימרי אמת.
ותפסו בו אבי ואמו וכו', איננו שומע בקולנו ולא חרשים.
שואל, הלא הפסוק הזה קאי על הבן סורר ומורה.
אולם כתיבי איסרו אותו
שצריך להוכיחו.
ואיתה בספרים,
כן, כאילו, סליחה, הוא שואל ככה.
הרי הפסוק הזה, קאי על הבן סורר ומורה, נכון? אז מה אכפת לי מההורים?
יש כאן ילד מופרע שהוא עושה כל מיני דברים. ההורים שלו חרשים, ההורים שלו עיוורים, ההורים שלו צולעים, לא משנה מה.
בגלל זה הוא לא יהיה בן סורג ומורה.
אולם כתיבי איסרו אותו שצריך להוכיחו.
צריך לתת לו תוכחה,
לילד הזה.
והיית בספרים שהמוכיח צריך מקודם להוכיח את עצמו.
לפני שאתה מוכיח מישהו אחר,
צריך להוכיח את עצמך.
לפני שאתה אומר, ראית איזה משהו אצל הזולת,
לפי הבעל שם טוב,
מראים לך מראה מה לא בסדר אצלך. קודם כל,
תיקח את זה פנימה.
הרבה מאוד פעמים, אם אתה מתקן פנימה,
זה כבר באופן אוטומטי,
הזולת מתקן את עצמו.
ככה זה עובד.
אז
קטעית בספרים שהמוכיח צריך מקודם להוכיח את עצמו.
ואם אבי ואמו חירשים,
היינו שהם בעצמם לא שמעו אל התוכחה,
על ידי זה הבן איננו שומע בקולם.
האבא והאימא בעצמם חירשים.
אז כשהם הוכיחו את הבן,
הם לא שמעו את התוכחה בעצמם.
אז הם לא עברו תהליך תיקון עצמי.
אז אם הם לא עברו תהליך תיקון עצמי,
אז איך הבן שלהם יתקן את עצמו? אחד הרמזים של אלול
זה ״אומה לשם את לבבך ואת לבב זרעיך״.
את לבבך ואת לבב בראשות תיבות אלול.
רבי נחמן אומר שכשאדם עושה לעצמו, אתמול הייתי סנדק בברית,
אז תינוק בועז, בועז ליברמן, השם יאריך למה בטוב,
יגדל לתפארת,
אז הרבי נחמן אומר שכשאדם עושה לעצמו איזה ברית, אז זה תהליך תיקון, באופן אוטומטי זה משפיע על זרעו.
גם אם הוא לא אומר את זה בצורה ישירה, אבל צריך שיהיה כאן איזשהו תהליך הדדי.
בן שורר ומורה אומר ככה,
ההורים,
קודם כל צריכים לתקן את עצמם, אתה רואה משהו לא בסדר, ואצל הבן שלך,
אוקיי, איפה, זה בעצם משהו שהוא קשור אליי, בואו אני מתקן את עצמי.
ועל זה הבן איננו שומע בקולם, ועל כן איננו נעשה בן שורר ומורה.
היית בשפת האמת על הפסוק, הוכח תוכיח את עמיתך אבל תשא עליו חטא,
פירוש שלא להשליך כל החטא על החוטא,
הכל עליו,
אלא להיות מעורב בזה ולשוב בעצמו על זה.
פרשת בן סורר הוא מורה מלמד אותנו.
אם ההורים לא אהבו בעצמם תהליך תיקון,
מה אתם רוצים טענות מהילד?
וזה בכלל שם אותנו בתוך ציר התיקון של חודש אלול.
תסתכלי על ההוא לא בסדר, וזה לא בסדר, וזה לא בסדר.
כל מה שאנחנו רואים לא בסדר,
כל מה שאנחנו רואים לא בסדר,
והכל מראה להראות לנו מה אנחנו צריכים לתקן.
לא שאנחנו צריכים לתקן אותו דבר.
אם אני ראיתי מישהו מרביץ למישהו, אז זה לא אומר שאני עכשיו מרביץ,
אני אומר, רגע, הוא הרביץ, אני ברוך השם לא מרביץ לאף אחד, אין לי מה לתקן.
זה לא אומר שזה באותו דבר, אבל זה באותו סוג.
זה לא חייב להיות אותו מינון, זה אותו סוג. כמו שהוא קוצר רוח
ובגלל זה הוא מרביץ, אולי גם לך יש קוצר רוח, ואתה מרביץ במילים,
או מרביץ בפרצופים, או מרביץ בתוך הלב. תתקן, תתקן. אגב, זה מדהים לראות
שזה עובד, באמת.
זה פשוט מדהים לראות שזה עובד. כשאדם עושה תהליך תיקון אמיתי עם עצמו,
דברים מסתדרים.
המציאות, בוודאי דברים עם הקשורים אליו.
אומר השפת האמרה אמת,
ולכן,
וכשאדם רואה עוולה אצל חברו,
צריכו לדעת שיש לו גם כן שייכות לזה. לא אמרנו אותה עוולה, אלא שייכות.
וכשעושים תשובה,
עושים לחברו גם כן טובה ומתקנים אותו.
ואיתה בשפת אמת על הקם תקים אמו,
גם כן פסוק אצלנו בפרשה,
שהמקים את חברו,
יש לו בעצמו גם כן תקומה. גם הפוך, כשאתה עוזר לחבר, גם אתה בעצמך קבל עזרה.
ואיתה דברים היוצאים מן הלב נכנסים מן הלב,
היינו כשהאומר כבר השלים את עצמו,
כתיב טובים השניים מן האחד, כי מפה לאחד יקים את חברו, כי יפל דולשון רבים,
כי האחד מפיל עצמו גם כן עבור חברו,
כן?
האחד מפיל עצמו עבור חברו. לפעמים אני מוכן להפיל את עצמי כדי לעזור לך.
ואדוני, בוא נסיים את זה, אדוני אבי זקני היה אומר בשם חידושי ערים,
על מה דאיתא כשיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל החכם ויבקש עליו רחמים. כך כתוב, שאדם שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אל החכם שיתפלל עליו.
טוב,
למה החכם?
אז הוא מסביר,
כי הרי החכם הוא מי שעושה תשובה על מה שרואה אצל חברו.
ועל זה זה באה הרפואה.
כדהי את הגדולה התשובה שמביאה רפואה לעולם. אתה הולך אל החכם ומספר לו איזה צרה, דבר ראשון, החכם מה עושה?
עושה תשובה בעצמו.
ותשובה מביאה רפואה לעולם, תיקון לעולם.
לכן החוכמה תחיה בעליה. אז זה אמר אמת, הוא ככה קצת כתוב בתמצות,
אבל הבאתי אותו בעיקר כדי ש... כי הוא עוד פעם מחזיר את זה להורים.
והוא אומר, אם ההורים הם חיגרים,
או חרשים,
או סומים, זה אומר שהם לא יצליחו לשמוע את התוכחה בעצמם, או לא יצליחו לעשות את התיקון בעצמם, מה אתם רוצים מהילד?
מה אתם רוצים מהילד?
טוב.
אבל הדרמה הגדולה כאן היא בפירוש של השם משמואל.
הגמרא אומרת
דבר
שעוד יותר מטמיע את הפרשה הזאת.
הגמרא אומרת שאם ההורים,
הרי הבן סורר הוא מורה הזה, הוא, מה הוא עושה?
הוא גונב להורים שלו כסף מהארנק,
הוא מסתובב בעיר, וזולל, וכאילו, כל מיני דברים כאלה.
יש להם כאילו לגיטימציה להביא אותו לבית הדין, נכון? אגב, זה מזכיר לי סיפור.
יש קצין בשייטת, קראו לו זיו גרשוני, שמעתם עליו?
איש רב מהללים.
מה?
מה טעלה?
אז הוא יחד עם כמה חברים הקימו כפר נוער שנקרא נירים
נירים על שם ניר קריצ'מן שהוא חבר שלהם מהצוות
בשייטת שנהרג נדמה לי בשכם אחת הפעילויות
והנירים הזה זה בעצם סוג של שכפול מכפר נוער שהוא היה בו בתור נער הזילגר שוני הזה
מה הסיפור שלו?
זה הכל, ראיתי תוכנית שלו,
זמן אמת או משהו, ראיתי איזה פרק אדם,
איתו.
הוא גדל בקיסריה, ממש כאילו ילד משפחה טובה,
והוא החליט בגיל 14-15 שהוא רוצה להיות עבריין. הוא לא נגרר, זה לא שהוא נגרר,
הוא החליט שהוא רוצה להיות עבריין.
מעניין אותו כל האדרנלין והאקסטרים וכל זה, והוא התחיל להתחבר עם כל מיני,
חצה את הכביש לאור עקיבא,
ואור עקיבא זה מקום מדהים, סבבה וסבתא שלי באור עקיבא,
אבל כל מקום יש שם גם צדדים פחות טובים, והתחיל להתחבר ממש, כאילו, כל מה שקשור, סמים, פריצות ודברים מהסוג הזה, ואבא שלו השתגע.
אבא שלו מחפש אותו ברחובות, בלילות, רואה, הילד נגמר לו בין הידיים.
מה עושים כזה, אלה? בן סורר ומורה.
אה?
אבא שלו הצליח לשכנע אותו שהוא לוקח אותו לטיל ארצות הברית.
והוא מתאר, הוא אומר, הארכתי שם משהו שם, על טיל ארצות הברית, מה קורה? אז הוא אומר לו,
הוא אומר, הזהרתי לו, תיזהר, אל תעשה לי תרגילים, הוא אומר, לא, תדאג, תסמוך עליי, וזה.
לקח אותו לטלו ארצות הברית, הגיעו לאיזה מקום בערי ארוכי,
יש שם איזה מין פנימיה כזאת לנוער בסיכון,
שהיא מתנהלת בצורה צבאית, כמו זה.
הביאו אותו לשם,
הוריד אותו, עשה לו שלום,
והלך.
השאיר אותו שם.
והוא מתאר שם איזה קשה, היה לו מאוד וכל זה, אבל
אני מתאר את זה, אני מספר את זה בתור שבח,
לא חלילה בתור... כלומר, אבא שלו תפס אותו,
לקח אותו איתו על הגב, לארצות הברית, ושם אותו במקום שהוא ידע שזה המקום האחרון שיכול להציל אותו.
והוא מספר שם בתוכנית שכשאבא שלו ברח,
הוא קילל אותו נורא,
בקללות הכי נוראות שיכולות להיות,
וכל זה, אולי הסכים לשתף פעולה, והוא ביים התאבדות, וכל זה, והם לא התרגשו.
אתה רוצה להתאבד? אין בעיה, אנחנו פה, תאחות פה עד המוות.
קחו אותו לבית חולים, תפרו אותו, החזירו אותו.
וכל זה, ואחרי שלוש שנים הוא יצא משם ה...
תראו לאן הוא הגיע, כן? היה זה, קצין משייטת וזה, והקים בעצמו כזה כפר שמאתגר מאוד את ה...
אנשים מגיעים לשם שזה כאילו ההזדמנות האחרונה שלהם.
אתה לא מוותר על אף אחד.
אתה לא מוותר.
אומר השם משמואל,
מביא כאן את ההלכה,
כן, משה, זה שיעור, אתה צריך להעביר את השיעור הזה בכלל, לא אני.
אני מכיר את ההלכה, אתה אומר, כן, נכון.
נכון, נכון.
זה עובד מדהים.
אבל יש להם, בנוסף לזה, את הארומה של השייטת שמלווה אותם, ואת השיתוף פעולה, ואת המסעות, ואת הפועלת השאלה. יש להם איזה ארומה כזאת, היא מאוד מאוד קרבית. זה גם חבר'ה, נדמה לי, לפני, כאילו, בגיל תיכון.
בקיצור, גייסו לזה את עמתת הטלף וכל העוצמה שיש לאירוע הזה. טוב.
השם משמואל, בואו נתקדם, מביא את ההלכה המדהימה.
מה אומרת ההלכה?
שאם האבא והאימא של הבן סורר ומורה הזה מוחלים לו,
אז הוא לא בן סורר ומורה.
אז יש כאן, זה לא שהם חייבים לקחת אותו, הם יכולים גם למחול לו.
אז אתה אומר לעצמך,
רגע,
אז
איזה הורים לא ימחדו לבן שלהם?
תראו מה הוא עושה מזה.
בש״ס,
בן סורר ומורה שרצו אביו ואימו למחול לו, מוחלים לו.
ויש להבין, הלוא אינו נהרג על מה שהיא אמרה נגדם, אלא על שם סופו,
שסופו דו-לסתם את הבריות, אם כן, מה טועים מחילתם? שאלה יפה.
הרי לא הורגים את הבן סורור מורה על מה שהוא עושה עכשיו,
שהוא גונב בשר ויין וכל זה, הורגים אותו על שם סופו.
הילד הזה,
אם תשאיר אותו, הוא יגדל להיות עבריין גדול מאוד ויהרוג הרבה מאוד אנשים. אז בוא נגמור את זה עכשיו.
אז מה זה מועיל שההורים אוכלים לו עכשיו?
מה זה מועיל שהם אוכלים לו, מוכלים או לא מוכלים לו? הבעיה היא לא מה שהוא עושה עכשיו, הבעיה היא מה שהוא יעשה קדימה.
מוציא מזה על שם משמואל אוצר עצום.
הכלל שכל עצמה של תשובה שמועלת
היא מפני ההשתלשלות עד האבות.
ממילא זה שהוא סורר ומורה,
נפסק חיבורו מאביו ואמו,
ושוב אין לו חיבור בשלשלת הקודש,
בוודאי שלא יעשה תשובה.
ואף אם יעשה, לא תתמיד ויחזור לסורו,
וסופו ללסתם את הבריות". כשאתה שואל את עצמך,
מה קרה לילד הזה, שככה נהיה איתו,
השם ישמואל עונה,
התנתקה לו השלשלת שקשרה אותו לאבא שלו ולסבא שלו, התנתקה, הוא כאילו חתך את זה.
למה זה התנתק? בדרך כלל מי שאשם, סליחה שאני אומר, זה ההורים.
בדרך כלל, אם הילד מתנתק, זה
באשמת המבוגרים.
הילד הוא ילד, המבוגרים, הוא קצת אתגר את האבא שלו,
אמרו איזה משפט לא במקום,
אמרו לו, הוא זיל, אתה, צא מקרא, אל תחזור, דברים כאלה,
ניתקו את הקשר איתו.
ילד מנותק קשר מההורים, זה לא רק מההורים, הוא מנותק קשר מכל הדורות למעלה, הוא אבוד,
אטום אבוד בחלל.
ואז באמת סופו זה יעשתם את הבריות.
אבל כשאבי ואימו מוחלים לו, אומרים לו, אתה הבן שלנו, לא משנה מה עשית, אנחנו מוחלים לך.
הנה הוא עדיין נקשר בשלשלת הקודש,
שוב אינו נהרג,
שיכול להיות שעוד יחזור בתשובה המתקבלת.
ולפי דרכנו יש לומר לכל עונש בין סורר ומורה ומחמת שנפסק חיבורו מאבי ואימו.
אדם פרטי יכול להיות שיפסק חיבורו מאבא שלו ואמא שלו. אדם פרטי.
בסדר?
ואז, כמו שאמרנו,
העצה להורים,
אל תוותרו על החיבור הזה.
תתפסו בו, תחזיקו בו, תמחלו לו,
תגידו שאתם אוהבים אותו.
אל תוותרו על החיבור בשום פנים ואופן.
אגב, זאת מילה שאני אומר, אני משתמש בה הרבה מאוד
להורים. אני חושב שהיום אין הורים, אין הורים, אולי אני טועה, אבל אין הורים שלא עוברים, הילדים שלהם, איזשהו סיבוב בכל הקשר לזהות הדתית.
אין דתי, לא דתי, אני רוצה לבחור. ילדים רוצים לבחור, זה לגיטימי.
ואדם גדל בבית דתי,
הוא רוצה לבחור בזהות הדתית שלו.
אז הורים קצת נבהלים וכל זה מהר.
בסדר, הדאגה היא מוצדקת.
ואני חושב שהמילה שצריך להניח כל הזמן,
במיוחד בגילאים האלו של גיל הנעורים וכולי, זה המילה מחובר.
ילד צריך להיות מחובר למשפחה שלו.
אם הוא מחובר, ומחובר זה מחובר לחוויות,
מחובר להווי, מחובר להכל. אם הוא מחובר, הוא גם יהיה מחובר לערכים של המשפחה, לא רק לחוויה המשפחתית, גם לערכים.
תדאגו שהוא יהיה מחובר.
מחובר, תדאגו.
אבל אם ההורים מתנים וקושרים את הרמה הדתית שלו לרמת החיבור שלו, בזה, במו ידם הם מנתקים.
מנתקים את הילד מהמשפחה.
אני תמיד שואל אותה, גם את עצמי,
הילד מחובר או לא מחובר? מחובר, כן, מה, אוהבים אותו, האחים שלו,
וזה, והוא מאוד אהוב ורצוי, אבל הוא בלי כיפה. בסדר, מחובר.
אם הוא מחובר, גם הערכים יעברו.
לפעמים זה לוקח טיפה זמן, אבל גם הערכים יעברו.
אז זה מה שאומרים כאן להורים, החיבור הזה.
חיבור, זה נכון בתוך המשפחה, זה גם נכון בעם ישראל כולו.
אבל אומר השם ישמואל,
כל הדיון הזה הוא רק באדם פרטי, אבל כלל ישראל,
שבלתי אפשר שיופסק חיבורם משורשם בפנימיותם,
עם ישראל לא יכול להיפרד מהקדוש ברוך הוא, וגם אם הוא רוצה הוא לא יכול.
והקדוש ברוך הוא שוכרן איתם בתוך תרומותם,
כתיב ועדיין חמבו את הגבן,
ובאותה פרשה גם כן רמז לימוד זכות שעל ישראל בננו זה ולא דשאר אמין.
שאומרים בננו זה, עם ישראל אף על פשיחתה ישראל הוא והוא הבן שלנו. אומרים אבי ואמו, הקדוש ברוך הוא לכל העמים שלועגים לנו וזורקים עלינו אבנים ואומרים לנו מי אתה? הקדוש ברוך הוא אומר אלה הילדים שלי, אני לא מוותר עליהם.
ופירש הרמה שאף לאחר כל אלה הם חלק השם ולא דבוקים לעשית רעך רע.
זו דו בסוף בשאר העמים ויתרבו בגויים בלימודים ומעשיהם כמובן בזוהר שראינו.
שוב לא היה נתיירא שהרי יישארו בפנימיותם טובים,
ואם יבוא חלילה עליהם עונש לא יהיה כי אם בחיצוניותם.
כמו שמסיים הזוהר,
וסתרין שורין מנצין מגדלים ולא יעני להם כלום ואבן.
כן,
ממשיך השם משמואל ואומר, ויש להבין מה חידש רבנא דאורייתא, המלאך הזה, למשה רבנו.
הלו גם משה ראה מראש שהפרשה רומזת על ישראל ועל כן ביקש מהקדוש ברוך הוא שביקמי לדע.
ומה נחה דעתו מדרישת המלאך? מה המלאך דרש
בפסוקים שמשה רבנו הסכים לכתוב את הפרשה.
אך לנזכר לאלה יש לומר שנחה דעתו מסוף הדרשה,
שתלה הכל בהתערבות בין הגויים, ומהם באה כל הרעה הזאת. המלאך אומר, אתה יודע למה זה קרה לעם ישראל? בגלל זולל ושווה.
עכשיו בואו טיפה נלמד זכות על עם ישראל בימינו, כן? נלמד זכות, זכות אמיתית על עם ישראל. קודם כל, כל מי שהגיע לכאן לארץ ישראל
זה כל מי ששרד את כל הגלות הנוראה והאיומה ושמר על אמונתו, לא משנה כרגע עכשיו, שמר על אמונתו, הרי כל מי שהתבולל אז כבר לא איתנו.
אז כל מי שהגיע לכאן.
וכל כך הרבה קשיים, כל כך הרבה איומים,
וכל כך הרבה... בכל אופן, עם ישראל חי, ואופטימי, ויחד עם כל המחלוקות וכל... איך מישהו אמר לי, בדקתי במלחמת האזרחים שהייתה בסוריה,
האם גם שם היה מעגלי שיח ומפגשים בין הצדדים החולקים?
לא, לא היה.
במשחקת אזרחים בסוריה לא היה מעגלי שיח,
היה מעגלי כימי היה שם, כל מיני דברים אחרים.
בסדר?
אז בזה ראה שהשם יתברך משגיח עליהם מנקודת עונק המשפט.
ומעיקר היה משה מתיירא פן וחטאם,
גרמו לעונשם לפי שטחיות מעשיהם,
כמו שהם הלכו אחרי שטחיות וחיצינות טוות על המזל. אבל כששמע שתולה הכל באומות העולם, הקדוש ברוך הוא
שוב ידע שסוף כל סוף ישראל יזכו בדין הגדול,
כי עצם נקודת ישראל היא טובה ואינם מעוותים משפט.
כשבאים לשפוט את עם ישראל בראש השנה,
לפי מה שופטים, אתם מכירים את הסיפור, היה פעם אחת
שהיה חסיד גור.
אבל הוא היה יהודי עובד, מפרנס.
אבל כשהוא היה מגיע לרבן, בין ספקים לבין הרבה היה בית ישראל.
הוא היה מגיע לרבה,
אז הוא היה מתלבש כמו שחסיד מתלבש.
כי הוא נכנס לרבה, בכל אופן.
אז פעם אחת הוא אמר לעצמו, על מי אני עובד?
אני בחוץ, ביום יום אני מתלבש ביולדים רגילים, אני בא לרבי, אני מתלבש חגיגים. אני נכנס לרבי ככה, איכשהו.
אז הרבי אמר לו, מה זה?
אמר לו, רבי, אני, מה אני אגיד לך, אני לא הולך ככה ביום יום, אז אני החלטתי לבוא איך שאני.
אז הרבי אמר לו, מה אתה חושב שאני לא יודעת שאתה לא מתלבש ככה ביום יום?
רק אני חשבתי שאיך שאתה בא אליי, זה מי שאתה באמת,
ומה שאתה עושה ביום יום זה כאילו התחפושת.
כשבאים לשפוט את האדם, שופטים מי הוא באמת.
מי אני באמת. אז נכון שכל אחד מאיתנו עשה הרבה מאוד שטויות,
אבל זה מי שאני באמת.
זה מי שאני באמת.
באמת, הנקודה הפנימית שלי איפה היא מונחת. זה המשפט.
אז בראש השנה הקדוש ברוך הוא שופט את עם ישראל, איפה אנחנו באמת מונחים? וכשמדברים על איפה עם ישראל באמת מונחים,
כולך יפר רעיתי ומימן בך.
יש, התלבטתי מה ללמוד את זה, או את הזוהר, גם כן נפלא,
על פרשת כי תצא והסירה את שמלת שביה מעליה.
הזוהר אומר ובכתה את אביה ואת עימה ירח עמים זה חודש אלול.
אז הוא אומר יש לנו הלבושים מלוכלכים אז בחודש אלול תחליף בגדים אבל עצם הנשמה של יהודי היא אין סוף היא נקייה וטהורה.
ונראה מסיים רבנו השם משמואל שלעניין זה מיוסד חודש אלול קודם יום הדין בראש השנה להשגיח כל אדם הדק היטב בנקודת פנימיות לבבו.
איפה אני נמצא באמת?
ולעומתו,
השם יתברך שופט ביום הדין לפי נקודת פנימיות לבב ישראל שלעולם אינה מתקלקלת.
אז זה יוצא שעיקר העבודה היא רק להיות מודה לנקודה הזאת. לא צריך ליצור אותה, כי היא מתנה מאת השם יתברך, אבל להיות מודה לנקודה שאנחנו באמת, כל אחד מאיתנו באמת,
נמצאים בנקודת האמת הפנימית, ורוצים קשר עם השם יתברך, ורוצים אהבת ישראל,
ורוצים חיבור, ורוצים דבקות, ורוצים את כל הדברים הטובים.
ואנחנו לא מצליחים בהכל, אבל
איפה אנחנו רוצים באמת, אם לא היה לנו את כוח הגרביטציה של כדור הארץ שמושך אותנו כלפי מטה,
היינו מצליחים לעלות הרבה יותר בקלות כלפי מעלה.
וכל הרע הוא מפאת הגלור.
וזה שאנו אומרים, כי השם שופטנו וכו',
כי שם הוויה ממנו נטבעו כל ההוויות,
רק כן הוא צופה ומביט את משתרי לבב ישראל,
כמו שכתוב, אם יוצר עין אלא יביט,
ומזה עצמו באה הישועה לפי עומק מילת המשפט.
כשהקדוש ברוך הוא דן אותנו בראש השנה,
אז דין זה יכול להיות מצד אחד דבר מפחיד,
ומצד שני, מה זה דין? דין זה ברור.
ברור.
מי אתה באמת?
מי אתה באמת?
אני אתן לכם דוגמה, בסדר?
אתן לכם דוגמה.
זה קשור לשיעור על הדורמיטה, כן?
נגיד חייל.
חייל.
איזה גדוד הוא? איזה חטיבה?
גולני.
איזה גדוד?
51. הכי
כופה הפרא, הבזה הפרא, כל הדברים האלה.
חייל מופרע,
הרביץ מכות לסמל כבר, רב עם הרס״פ, נכנס לכלא, יצא מהכלא, עשה עריקות, ארגן עריקות, חזר, בא, יצא, בלאגן, גולנצ'יק, מה שנקרא.
והיא היום,
עכשיו יש לו איזה שלושה משפטים תלויים ועומדים,
על מה?
אחד שהוא התחצף לרס״פ, אחד שהוא תפסו אותו בלי גומיות,
ואחד שהוא, לא יודע מה, לא מסופר.
וגם מתחצה.
אבל בינתיים, בין לבין, היה פתאום איזה מבצע בלבנון,
והוא,
גולני וזה, היה שם בקרב,
קיבל בסוף הקרב, קוראים לו צל״ש.
על אומץ לב, על רעות, על מסירות, על...
בסדר?
אם עכשיו,
אז אני שואל רגע, מי החייל הזה באמת?
מי הוא באמת?
ההוא שהסתער אל מול כדורים של החברים שלו או ההוא ש... מי הוא באמת?
ברור ש... נכון?
אין מה להשוות.
אתה מדבר איתי? זה מי שהוא באמת.
עכשיו זה מתהפך.
אם המגד יקרא לו אחרי המלחמה,
אחרי שהוא כבר קיבל את כל היתרונות, תקשיב, אבל לפני המלחמה יש לך את הגומיות ואת התספורת.
מי יצא פרש?
המגד.
המגד יצא צהוב.
להעביר אותו צנחני.
תגיד, תעשה צחוק.
החייל הזה, הוא אסר את הנפש שאתה עכשיו קורא לו על משפט... לפני המלחמה, לפני המלחמה. אתה יודע, שיחקנו כולנו ב... כאילו, בסדר.
אבל אחרי המלחמה, אתה קורא לו לעשות לו כאלה דברים קטנים?
יתברר לך מי הוא באמת, הוא מוכן למסור את הנפש. הוא מסר את הנפש, לא הוא מוכן, הוא מסר את הנפש בגבורה.
זה בושה עכשיו לדבר איתו על דברים כאלה קטנים, מה אתה מדבר איתו?
ככה זה עם השם יתברך. אנחנו אומרים לכדור ואנחנו אומרים לאבא,
אנחנו מסורים עליך לגמרי.
מה, אתה מתעסק איתנו בדברים קטנים?
אנחנו שלך לחלוטין.
בן סורר ומורה,
הפרשה הזאת באה ללמד על אבא
שלא מוותר על הבן שלו,
למרות שהוא סורר ומורה.
הוא תופס אותו,
הוא מדבר אליו, הוא מלמד עליו זכות,
והוא אוהב אותו, והוא קושר אותו אל האבות. הוא אומר לו, אתה בחיים לא תיפרד עימני, ואני אלך רק עד קצה העולם,
ובסוף הוא גרם לנו גם לחזור בתשובה.
וככה זה הקדוש ברוך הוא ביחס אלינו לאורך כל חודש אלול, ובראש השנה,
לביום כיפור.
שנזכה.
וגם שלנו ילדים טובים.
שזכו וימצאו רבותיי.
