תשמעו,
אתם יודעים שיש מחלוקת,
יש מחלוקת,
מה בדיוק היחד של משה רבנו בימי מריבה?
כל פרשן
מדביק עוד חטא.
כל פנים זהה את הרמב״ם שזה הכעס.
הרמב״ם אומר בשמונה פרקים שזה הכעס.
והרמב״ם חולק עליו, הוא אמר פתאום איך אפשר להגיד וכולי.
לא משנה כרגע האם זה,
הרב זקס אומר דבר נפלא,
משה הגיב, לא כעס, קצת בקוצר רוח,
בגלל שמרים מתה.
הוא ככה אומר, ככה נראה אח שכול.
מרים, היא גידלה אותו,
היא הצילה אותו.
אז כעס, באמת, אני חושב שאחרי ההשתחווה מול רבנו הרמב״ם, אבל להגיד על משה רבנו שהוא כעס,
הרמב״ן צודק במחאה שלו לדעתי,
אבל
אפשר להשתמש במקום במילה כעס, במילה אחרת,
שהיא יותר רכה, יותר כאילו היא פחותה זה, אבל היא גם כן צריכה להתייחס אליו, והיא המילה הקפדה.
הקפדה, בשונה מכעס,
זאת לא מידה מגונה, אלא זו עמדה.
אתם מבינים?
כעס זה מידה מגונה.
אדם שהוא כועס, הוא מאבד שליטה,
אדם שכועס, הוא אחרי זה בדרך כלל מסתכל רטרואקטיבית על מה שהוא עשה, והוא מצטער, הוא אומר, אם הייתי יכול, לא הייתי עושה את זה.
הקפדה זה עמדה.
אדם אומר, אני מקפיד.
מקפיד הכוונה, החל מיש כאלה שמקפידים על
שיהיה מסודר.
יכול להיות שיש מורה שאני נכנס לכיתה הזאת, והוא אומר, אוקיי, אני לא מלמד עד שלא עושים פה סדר, כל הכיסאות במקום,
אז מה זה כל הבלגן? אני לא יכול ככה.
בן אדם, וזו גישה חינוכית.
אתה לא רטרואקטיבית אחרי זה מצטער עליה. זה הבן אדם, מקפיד.
אז הוא לא יהיה מורה.
הוא חייב להיות מורה?
אז הוא יהיה רואה חשבון.
הוא יהיה רואה חשבון.
ו... ואתה יודע, גם האמירה, לא הביישן מלמד ולא הקפדן מלמד, היא אמירה של מישהו, הקפדן יכול להגיד, דווקא הקפדן מלמד.
תשמעו, זו באמת שאלה.
הרבה אנשים מדווחים שדווקא המורים הקפדנים,
שלא ויתרו כל כך, והיו זה, הם חינכו אותנו,
הם נתנו לנו בראש.
אדם יכול להיות קפדן ברמת ה... יש כאלה שהם מאוד מאוד קפדנים בלבוש שלהם, מאוד מסודר,
מאוד איזה. כל אחד קפדן בהקפדה זה כבר לא מידה מגונה, זה כבר עמדה נפשית.
ויש לה מקום.
יש לה מקום, חד משמעית.
מה מסוכן?
מסוכן בהקפדה שני דברים.
קודם כל, הקפדה זה מזכיר קיפוד.
קפיד, קיפוד כזה דוקר.
מסוכן בהקפדה שהיא כן יכולה להידרדר לכעס.
קל מאוד.
ודבר שני, הקפדה צריכה להיות אותנטית.
כלומר, אם האדם הוא קפדן כי הוא קפדן, אז בסדר, אז זה האדם.
אבל אם האדם הוא קפדן כי הוא רוצה לחקות איזו עמדה, אז זה לא טוב.
הקפדה חייבת להיות אותנטית. יש מקום להקפדה, אבל
אז זה ה... בסדר?
אז אם,
נאמר ככה, אם ענווה
זה איזושהי קבלה של המציאות,
זרימה איתה,
הקפדה זה בדיוק הפוך. המציאות תתיישר לפי איך שאני רוצה,
לפי איך שאני חושב שהיא צריכה להיות,
לפי איך שאני
דורש ממנה. זו ההקפדה, כן?
כן. ענוותן, בכבוד יש כאן דפים.
ענוותן, ומישהו יאיחר לשיעור, הוא אומר, לא נורא, הוא הגיע, ייקח דף, יתיישב, יתארגם.
קפדן,
קפדן, סליחה אדוני, השיעור התחיל בחמש ורבע, מה זה? בסדר, שבוע הבא.
כן?
הרב צוקרמן זצל היה ככה,
בהקשר הזה.
לא מדבר על איחור, זה מאן דחר שמלה, אחר לשיעור זה לא היה בכלל עולה על הדעת, אחר לשיעור זה ברור.
זה בכלל לא היה חלק מהאפשרויות.
הרב צוקרמן היה דורש שמי שמשתתף בשיעור,
ישתתף כל השנה.
רק מילואים.
היה פטור,
ואם הוא לא הגיע,
אז השיעור היה מבוטל.
זהו.
כאילו, זה רציני? זה לימוד תורה?
תדאגו שכולם יגיעו.
עכשיו, זו עמדה.
כשהרב צוקרמן נפטר, היו הספדים, כולם ציינו את הדבר הזה.
את העמדה המחייבת הזאת שגורמת לך להתחייב, שגורמת לך להיות רציני.
לנו היה פעם סיפור עם הרב צוקרמן,
למדתי בישיבת הגולן והיינו נוסעים פעם בשבועיים,
שיעורים הבוגרים, היינו נוסעים פעם בשבועיים לירושלים לשבוע שיעורים.
והשיעור הראשון היה אצל הרב צוקרמן,
אצלו בבית,
יש לו בית כזה ברחוב אשלה,
פינת חמת כזאת בשערי חסד.
אז בשיעור שהיה הוא אמר בפעם הבאה תכינו איזה,
לא זוכר, מאמר ומאמרי ראייה תכינו את זה.
טוב, בסדר, המשכנו הלאה, כעבור שבועיים,
הגענו אליהם הביתה,
עולים במדרגות, מתיישבים, הוא ככה נכנס, הוא אומר, ובכן, איפה היינו פעם ש... אה, כן, זה, נו, הכנתם את המאמר?
אז הסתכלנו אחד על השני, ואנחנו עובדים,
מנהומים כאלה.
הוא אומר, הכנתם או לא?
אמרנו לו, הרב, תתחיל ללמד, כאילו אנחנו.
הכנתם או לא? אמרנו לו, לא הכנו אבל.
הוא אומר, אם כך, אי אפשר ללמוד?
קם,
נראה לנו את הדלת.
אמרנו לו הרב, הגענו מהגולן. הוא אמר, כן, כן, ודאי, מהגולן.
זהו, אבל אמרנו שתכינו, לא הכנתם, כן?
בקיצור,
אמרנו לו הרב, אפשר את הספר רגע?
לקחנו לו את הספר, רצנו ל... איך קוראים לחנות צילום הזאתי שם בבצלאל?
לא דרייפוס, לא קלפוס,
שם איזה חנות צילום כזאת,
עם דפוס ושם.
רצנו לשם,
צילמנו, איך? גרפוס, גרפוס, כן, גרפוס, כן.
נכנסנו לגרפוס,
צילמנו,
ישבנו, למדנו כמה דקות ביחד, דופקנו לנו ערב אחד, אין, הכנתם, בכבוד, ישר לי כעתה, בלי כעס, בלי, אבל כאילו,
זה עמדה, עמדה חינוכית, אנחנו לומדים פה, זה דבר רציני.
התבקשתם להכין, תכינו.
עובדה שאני זוכר את זה, כלומר, אני לא זוכר את השיעור.
סיכמתי, זה מסוכם אצלי, אני לא, זה, אבל את החוויה אני זוכר.
יש עמדה כזאת.
בכל אופן, הגמרא אומרת,
הגמרא אומר, הגמרא מכריעה כן, אומרת הגמרא תן ורבנן
לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמיים.
אין הרבה מקומות שכתוב עליהם לעולם.
לעולם יהא אדם רך כקנא ואל יהא קשה כארז. לעולם תהא שמאל דוחה ואימין מקרבת. לעולם הכוונה, לעולם, תמיד.
קובעים פה כלל החיים.
בכל, אם אתה, נאמר ככה, הרב קוק, אגב, חלק מה שנגיד כאן זה
זה דברים שיוצאים מהביאור של הרב קוק כאן בעיניי, יש לרב קוק ביאור נפלא פה לעיניי, ושווה ללמוד אותו.
אז רק שתדעו.
הגמרא לא אומרת,
אם אדם הוא קפדן, אז הוא קפדן, זהו, הוא לא צריך,
זהו, אז אמרנו, יש מקום לעמדה הזאת, אבל אם אדם, הוא אומר,
הוא מתלבט מה להיות,
איזה מורה להיות? מורה קפדן או מורה, הוא לא כזה, יש כאלה שהם כזה, הם כאלו, אתה יודע, אני יכול להחליט, אני נכנסתי כאן לכיתה הזאת עכשיו,
סבבה לי פה, הכל טוב, הכל אין לי בעיה.
אני יכול להחליט לפני שאני נכנס לכיתה, אני, מהיום אני מורה מסודר,
ואני, כל כיתה שאני נכנס, אני אדאג שייסדרו אותה. אני יכול להחליט את זה.
יש כאלה שלא צריכים להחליט, יש כאלה שנכנסים, לא מסוגלים ללמד. איך אפשר ללמד? אתם מכירים שאומרים, איך אפשר ללמד כשהכיסא הוא ככה?
אפשר.
אני יכול ללמד. יש באמת מורים שלא מסוגלים, הוא עושה להם רעש באוזניים.
אז הגמרא אומרת, אם אתה צריך לבחור איזו עמדה,
אז תבחר את העמדה של הענווה ולא של הקפדנות.
אבל כמו שאמרנו,
אחת הסכנות
בעמדה של ההקפדה זה שהיא בקלה קלות תוכל לגלוש,
למה?
לכעס.
וזה הסיפור שלפנינו
על כעס.
כן.
אילון, אתה יכול להביא לי מים,
שזה רק תירוץ עוד יותר לקרוא לך בשם ולהתגעגע אליך.
איפה היית? נעלמת לנו. כאן, כאן, ימינה. תודה.
שוב, שזה לא הפרעות שלו.
אז איך אפשר להגיד לי?
לעולם יהיה אדם גבוה ולא יהיה נמוך.
נולדתי גבוה, מה אני יכול לעשות? אני מטר שמונים, מה אני יכול לעשות?
לעולם יהיה אדם עם עיניים כחולות ואל יהיה עם עיניים חומות.
מה אתה נולדת עם עיניים, מה אפשר לעשות?
אי אפשר לצוות על מישהו משהו שזה הוא. אני קפדן, מה אפשר לעשות?
אל יהיה קפדן?
אתה לא מכיר...
לא.
לא.
יש עבודת המידות ויש עבודת התכונות, ויש תכונות.
לאדם יש לו תכונות מסוימות.
עכשיו, עם התכונות האלה, מה אתה עושה?
אדם שהוא קפדן,
אז הוא יכול להיות קפדן ולהיות גבאי צדקה, והוא ידע עד רמת השקל לאן זה הולך.
הוא יכול להיות אחראי ספרן, בסדר? ואז הוא יודע כל ספר איפה הוא נמצא ואיפה המקום שלו, והוא מסודר.
הוא יכול להיות מגיע של איזה... הוא יכול להשתמש בקפדנות שלו
בדברים טובים, והוא יכול בקפדנות לעשות דברים אחרים, בסדר? בדיוק אני אגיד את זה אולי גם בלבי משמתו. ציון בדש.
רוח השם, תנחי לנו בגן עדן, נפטר לפני שבוע, יהודי חשוב, יהודי יקר, יהודי הקים בית כנסת ברמת גן, היה ממש ראש קהילה המון המון שנים,
היה אדם קפדן.
והייתי מדבר איתו, עכשיו הלכתי גם לאחר, והוא לא היה אומר, אני אצלי בבית הכנסת, הוא אומר, ואמר לי,
אם נופלת מחט, אני, הוא שומע את זה מרוב השקט שיש, אין דיבורים, וחסר לך שאתה דבר.
והוא העמיד, קהילה לתפארת, זה עמדה,
זה לא גם במידות, זה עמדה, זה האדם.
זה גם אצלו בבית, הכל היה מסודר, הכל דבר, יש לו מקום.
הגמרא אומרת, לא, הגמרא אומרת, זה מה שאני מנסה להגיד, הגמרא אומרת, אם יש לך אפשרות לבחור, אם אתה כזה, אז אתה כזה.
אם יש לך אפשרות לבחור,
ואנשים יכולים לבחור איזה עמדה, אז תבחר בענווה.
איסלמוהידיק.
אני חושב שגם אם יש תמיד מחר שהוא קפדן,
כאן,
אנשים יש להם אתייה ללכת ללמי.
מי ישמור על תמיד צריכה לקפדן?
אל תהיה קפדן.
העולם צריך גם קפדנים.
כאן...
כי פה זה נשמע כאילו זה ממש כלילי להיות קפדן.
לא, זה לא שלילי.
לא, זה נשמע ככה. לא. הדגש הוא על האדם. לעולם יהיה אדם ענוותן כהלל ואל יהיה קפדן כשמיים.
טוב, עכשיו בואו נלך לסיפור.
סיפור הזה סיפור ידוע.
דווקא בגלל שזה סיפור ידוע אז הכי כיף לחדש חידושים ודברים ידועים.
מעשה בשני אדם שאימרו זה את זה, אמרו כל מי שילך ויקניט את הלל יטול ארבעה מאוד זוז.
אמר אחד ממני יקניטנו.
טוב, אז כבר אנחנו מבינים שמדובר כאן בשני טיפוסים שליליים ביותר,
שהדבר היחיד שיש להם בחיים זה להתערב על חשבון הלל, הלל, נשיא ישראל.
הלל הזקן, הלל הזקן, נשיא ישראל.
אז זה מה שיש לך עכשיו לעשות דחקות על הלל הזקן,
בסדר? אנשים כאלה צריך לגלגל אותם מכל המודרגות לכאורה.
עושים התערבות, מי יצליח לעצבן את הלל?
בואו נראה.
אותו היום, ערב שבת היה,
והלל, אני אקרא את הסיפור ברצף, אחרי זה נעבור דבר דבר.
אותו היום ערב שבת היה, והלל חפף את ראשו, הלך ועבר על פתח ביתו, אמר מי כאן הלל, מי כאן הלל.
נתעטף ויצא לקראתו, אמר לו, בני, מה אתה מבקש?
אמר לו, שאלה יש לי לישון, אמר לו, שאל בני.
שאל לפנימה ראשון של בבלימס גלגלות, אמר לו, בני, שאלה גדולה, שאלת?
מפני שאין להם חיות פיקחות.
הלך והמתין שעה אחת,
חזר ואמר מי כאן הלל? מי כאן הלל?
מתעטף ויצא לקראתו, אמר בני מה אתה מבקש?
אמר לו שאלה יש לי לשאול, אמר לו שאל בני שאל.
שאל מפנימה עניים של תכמודיעין טרוטות,
אמר לו בני שאלה גדולה שאלתם פשדרים בין החולות.
הלך ומתין שעה אחת, חזר ואמר מי כאן הלל, מי כאן הלל?
התעטף יצא לקראתו, אמר לו מה אתה מבקש? אמר לו שאלה יש לי לשאול,
שאל בני, שאל מפנימה רגליהם שאפריקים רחבות.
אמר לו, בני שאלה גדולה שאלת, מפשדרים בין ביצי המים.
אמר לו, שאלות הרבה יש לי לשאול ומתיירא אני שמה תכעוס.
נתעטף וישב לפניו. אמר לו, כל שאלות שיש לך לשאול, שאל.
אמר לו, אתה הוא הלל שקוראים אותך נשיא ישראל?
אמר לו, אין.
אמר לו, אם אתה הוא, לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו, בני, מפנימה?
אמר לו, מפני שאיבדתי על ידך 400 זוז.
בהתערבות.
אמר לו, אבית זריר ברוךך,
כדאי הוא הלל שתאבד על ידו 400 זוז ו400 זוז, והלל לא יקפיד.
טוב, בסדר.
אז זה סיפור.
אין מספיק מילים כדי להגיד כמה אמיתות
חוכמה וחיים
יש בסיפור הזה, ובואו נתחיל.
יהי רצון שנזכור ממש, אני מלמד כאן עקרונות שהם נכונים לזה.
רבותיי,
היכולת של כל אחד מאיתנו לכבד את הזולת,
כל זולת,
גם זולת מעצבן כמו הטיפוס פה,
מתחילה בכך שאדם מכבד את עצמו.
אם אדם מכבד את עצמו, האמת זו משנה באבות מפורשת, וזהו מכובד, המכבד את הבריות.
אנחנו עכשיו, תכף ג' תמוז, תומדים שבחב״ד
קוראים את המשנה הזאת, אבל בחטא.
וזהו מכובד, המכבד את הבריות.
בחטא כולם, חבדניקים.
אבל מזה זה מתחיל.
אתה לעולם לא תעניק יחס יותר גבוה לזולת ממה שתעניק אותו לעצמך.
זהו.
אם אדם הוא מזלזל בעצמו, יזלזל גם באחרים. אדם מכבד את עצמו,
יש סיכוי שגם,
לא תמיד,
אבל יש סיכוי שיצא לכבד את האחרים. הלל חופף את ראשו.
לפני שבת, הוא אמר, תגיד, שבת, מה זה משנה איך אני נראה? לא, חופף את הראש,
מכין את עצמי, מכבד את עצמי וכל זה.
הלך ועבר על פתח ביתו ואמר, מי כאן הלל? כמובן, לקרוא לי הלל בשם הפרטי, ולא מי כאן
הלל נשיא ישראל. הלל לא קראו לו רבי הלל, זו התקופה של השמות של הזוגות,
כן, אבל קרואו, איפה נמצא הנשיא, איפה נמצא ה... וכולי.
הלל, מי כאן הלל?
טוב, זה בשביל הלל לא בעיה.
נתעטף ויצא לקראתו. נתעטף, אין הכוונה התלבש. זה ברור שהלל לא יצא לו עם מכסיים קצרות וטישרט.
מנהג החכמים בזמנם היה כמו הבן איש חי,
שהיה לו כזה,
בסדר?
זה היה לבוש החכמים. החכמים היו הולכים עטופים וסודר על ראשם
כשהם היו באים ללמד.
אז הלל,
מישהו קורא לו, אומר,
יהודי קורא לי,
אני צריך לצאת אליו בצורה הכי מכובדת שיש,
אני צריך לכבד אותו.
אז הוא התלבש, לצורך העניין בימינו,
שם חולצה, נכנסיים וחליפה.
יצא לקראת הוראה לו, כן, בבקשה.
אני יכול... בסדר?
עמדה נפשית.
אתה אומר,
אני לא קשור מה אתה.
אני אגיד לכם משפט שאמר לי חבר, שאמא שלו הייתה חולה בדמנציה, משפט נורא נורא חזק.
דיברנו ככה, וזה, אמרתי לו, תגיד, אם זהה אתכם? אני לא מזהה אותי.
אני לא יודעת מי אני בכלל.
אמרתי לו, נו, אז מה?
הוא אומר לי, תשמע, אותו דבר, אם אני בא אליהם, אני לא בא אליי,
היא לא יודעת מי אני.
אז אמרתי לו, נו.
הוא אומר לי, היא לא יודעת מי אני בשבילה, אבל אני יודע מי היא בשבילי.
זה מספיק לי.
אז גם אם האדם הזה הוא אדם
אדם שפל וזה, אילנה, מה זה קשור? הוא, אני,
העמדה שלי הנפשית היא שאני מכבד כל אחד.
ולכן אני מתעטף ויוצא לקראתו.
זה כל כך חשוב.
גם אם האנשים לא מכבדים את הדבר הזה, אתה תכבד אותם.
טוב?
אמר לו, בני, מה אתה מבקש?
עכשיו, זה עוד משהו.
הרבה פעמים מכובדות
הולכת עם קצת ריחוק.
ברגע שאתה,
יש לך איזו מכובדות כזאת,
בגדים רשמיים,
אז נוצר ריחוק טבעי, נכון?
דיסטנס.
ברגע שרב שם
המבורג ופרק,
כבר אתה, יש לך איזה ירעה ממנו.
עכשיו, יכול להיות שזה מה שצריך,
רב או לא, לא יודע.
הלל,
למרות שהוא נתעטף, כלומר הוא לבוש כאן בבגדיו הרבניים,
איך הוא אומר, איך הוא קורא לו?
בני.
בני.
זה כל כך קרוב,
כל כך אמפתי,
כל כך חם.
בני. לא, כן, בבקשה, מה אתה רוצה, תלמיד, וזה, מה, כן, מה אני יכול לעזור לך? בני.
אפשר? בסדר?
אתמול הייתי,
קיבלתי מנחה בבית הכנסת אצלנו, הקהילה.
הגיע איזה יהודי, הגיע יהודי מנתיבות.
הבת שלו גרה אצלנו בשכונה, הבאה.
הוא בא, חיפש מנחה, דף יומים, אמרתי לו, ברוך הבא, הגעת.
סתם, פעם קצת התחלנו לדבר, מאיפה אתה פה משם?
אני לא אגיד לו בני, כי הוא היה יותר מבוגר ממני,
אבל מה השאלה האלטרנטיבית לבני כדי ליצור קרבה?
לא אחי.
אחי גם, כן, נכון.
לא, אני אומר, שאלה, מה השאלה?
איך קוראים לך?
נכון? ברגע שאתה...
הוא לא אנונימי אלא, הוא אומר לך, איך קוראים לו? אז כבר נוצרה איזה קרבה, אז איך קוראים לכבודו, מאיפה באתם? אה, יופי, אנחנו יכולים הבאים, איזה רחמים, כמו רחמים, אמר לך ברחמים, בסדר?
זה שאלה כאילו טריוויאלית
שיוצרת את הקרבה הזאתי. אז למרות הלבוש הרשמי של הלל,
הוא קורא לו בני.
טוב, אמר לו, בני, מה אתה מבקש?
אמר לו, שאלה יש לי אישית. אמר לו, שאל בני, שאל.
אחת השאלות היא שאלה מעצבנת,
היא פנינה ראשיהם של בבלים סגלגלות.
סגלגלות הכוונה, למה הראשים של הבבלים הם כאלה...
כן.
טוב.
עכשיו, הלל עונה לו.
הלל עונה לו.
אמר לו, שאלה גדולה שאלת, מפני שאלה אם חיות פיקחות.
עכשיו, תגידו לי את האמת, בסדר?
מה נראה, התשובה של הלל נראית לכם אמיתית או מניפולציה?
מה אתם אומרים?
אמיתית.
ערב שבת?
זה שאלה גדולה.
כלומר,
לא, אולי, סליחה, אתה צודק.
אילון, אתה צודק, אני חוזר בי מהמילה מניפולציה, חלילה. האם זה כאילו,
האם זה תשובה חינוכית? כלומר, אני אגיד לו, תשמע, כמו שלפעמים ילד שואל איזה שאלה שהיא לא באמת חשובה, כל הכבוד, זה שאלה גדולה, שאלת,
שר כוח,
לא באמת שאלה גדולה, אבל אתה רוצה להעצים אותו.
אז הלל אומר, טוב, אני אעצים אותו קצת, אני אגיד לו, כל הכבוד, שאלה גדולה וכל זה.
או,
שהלל,
הוא באמת, זה באמת העסיק אותו.
זה באמת שאלה גדולה מבחינתו.
ועוד כלל.
אנשים גדולים,
אין אצלם דברים קטנים.
אנשים גדולים, כל דבר קטן הוא גדול אצלם.
והלל,
זה באמת מעניין אותו. הוא אדם נשיא ישראל, אבל מעניין אותו,
תיקון עולם, אם תרצו, מעניין אותו.
והוא שואל את עצמו, למה יש אנשים שהראש שלהם
עשוי בצורה לא טובה?
מוזר כזה.
ומה התשובה שהוא עונה?
מה התשובה?
כלומר,
כלומר,
זה בר-תיקון.
זה לא, כאילו,
יכולת להגיד, יש כאן איזה דפקה בעולם.
יש פה איזה מין אנושי מסוים שהוא, יש לו איזה גן שגורם לו להיוולד בצורה עקומה. לא, אומר הלל, לא, לא, לא, מה פתאום?
זה תלוי בנו, זה אחריות שלנו. אם נלמד את המיילדות האלו,
איך מיילדים בצורה טובה, אז יצאו ילדים יותר בריאים. זה מעסיק אותו.
זה מעסיק אותו. למה יש באנושות
קבוצה מסוימת שהיא נראית פחות טוב? זה לא בסדר, זה פוגם בעולמו שלו. באמת השאלה הגדולה.
באמת.
כן, התשובה היא שלא לימדו אותם איך מיילדים
בסדר, זה באמת שאלה גדולה, מעסיק את מי שאוהב חיים
אז מעסיק אותו מאוד כל פגם שיש
בהופעת החיים, למה החיים האלה לא מסודרים, למה הם לא מלאים, למה זה לא כמו שצריך
והוא גם נתן תשובה
הקב' ברא עולם מבורך, עולם טוב, עולם מתוקן,
שם לא יודעים איך לילד,
הנה נלמד אותם אז הם ידעו
זה באמת שאלה גדולה,
הוא לא אומר את זה רק כעמדה חינוכית
אולי הזמן לא מתאים, בסדר, אז בסדר,
הזמן היא לילה סבלן, אבל מצד השאלה,
תראו, זו שאלה גדולה.
שאלה גדולה, יש עוד שאלות כאלה, שאתה אומר, רגע, למה זה ככה? מה הסיבה?
נכון?
אתם מכירים את ה...
איך קראו לו שגילה בסוף את זה, נו?
לא מגלן?
תיכף אני אזכר. אולי כן מגלן.
מגלן?
זה לא קולומבוס.
אחד אחר.
מה שקורה היה שכל אלה שהיו יוצאים למסעות גילוי יבשות, היו מתים כולם.
כל המלאכים היו מתים בצפדת.
עד ש...
ולא ידעו למה.
עד שיצא, תכף אני זוכר מיהו,
והוא היה לו איזו אינטואיציה,
אז הוא החליט לעצור.
אמריגו ויספוצ'י? לא, לא, לא ויספוצ'י, לא, לא, לא ויספוצ'י.
זה אמריגו ויספוצ'י, כן.
נלסון קראו לו, נלסון, איך אני זוכר.
אז הוא החליט להצטייד בפירות טריים,
בכל נמל וחזרו בשלום.
בקיצור, התברר שהם היו לוקחים מזון משומר ומתו בגלל חוסר בוויטמין C. אם אין ויטמין C מתים.
הוא איכשהו עלה על זה שצריך כאן, הוא הבין שחסר משהו בתזונה, אז הוא הביא איתו פירות חיים.
וככה הם... אז זה מעניין, למה אנשים מתים?
מה הסיבה?
למה זה לא עובד? מה קורה? נכון.
אז כן, הלל עוסק בזה.
באמת זו שאלה חשובה.
באמת נושא גדול.
טוב,
אחר כך המתין, חזר, מכאן לאל, מה אתה מבקש?
יש לי שאלה, למה העיניים של תרבותים טרוטות?
ככה, מלאות בזה.
אמר לו, שאלה גדולה, דרין בנכונות.
מה זה?
תראו איך אדם עם עין טובה,
גם פה זו שאלה גדולה, איך אדם עם עין טובה מסתכל על הבריאה והוא לומד ממנה בכל דבר. עילוי באמת לומד. עוד פעם, הסיטואציה היא סיטואציה, לא שואלים כאלה שאלות.
לא שואלים כאלה, נכון, זה לא הזמן לשאול,
אבל זה לא שהילל צריך להעמיד פנים, זה באמת מעניין אותו.
הוא באמת אדם גדול, ואדם גדול, החוכמה שלו, שהוא מסתכל על כל דבר בצורה גדולה.
גם על נמלים הוא מסתכל בצורה גדולה. גם על זבובים, גם על דבורים, הכל מפליא אותו.
גם על חסידות,
איך החסידה יודעת לבוא מאירופה לאפריקה, לאותו עץ?
20 אלף קילו, לא יודע כמה היא עושה שם.
ממקום למקום, בום.
ואיך היא יודעת, תנווט, מאיפה יש לה תקום,
פשפל לפלאון.
מעניין אותו.
אז הילל נורא נורא מתפעל, התפעלות עצומה
מההגנה שהקדוש ברוך הוא נותן לאנשים שגרים באזורים שזקוקים להגנה.
יש חולות, אז יש להם עיניים כאלה,
סיניות כאלה, עיניים צרות כדי שלא...
מה?
כן?
איזה דבר מודיעים זה.
וואו, הקדוש ברוך הוא
נתן לאדם איזה כושר הסתגלות, יכול להיות הסתגלות.
זה ענווה.
ענווה
היא גם טיפה פתוחה לעולם, והיא מתבוננת ורואה בכל דבר, מה קורה ומה עושים.
טוב, יפה.
אחר כך
אמר לו את השאלה הבאה, מי כנראה, אתם מבינים שמי כנראה זה הכל כאילו נכון?
וכל פעם הלל יוצא,
מתעטף, מכבד אותו,
אומר לו, בני,
זה קצת מוגזם, תכף נראה שזה, זה ברור שזה מוגזם.
זה ברור שזה מוגזם, תכף נראה
למה, למה, האם זו הציפייה מכל אחד מאיתנו?
האם מותר להגיד לבנון, תקשיב,
זה לא הזמן המתאים כרגע.
It's ain't appropriate time.
לא עכשיו, דבר איתי.
אני מדי פעם אני אומר את זה.
תשמע, זה לא מתאים עכשיו, דבר איתי בסדר.
בדיוק ביום השבוע חשדו בי שאני הלל, אבל לא.
אם מישהו רצה לדבר איתי אז אמרתי לו אין בעיה, בחמש וחצי.
כשהלכתי לו את ההודעה ביום שישי בבוקר, אמרתי לו אין בעיה,
נקבע פגישה בחמש וחצי,
היה לי ברור, חמש וחצי בשבת הכוונה.
הוא היה בתוך סיום שישי.
אמרתי לו, עוד שבעים, שישים, חמש וחצי, זה שיא ההכנות, שיא הבלגן, מי יכול לפנות שעה עכשיו לפגיש את זה? אמרתי, טוב, פגשנו את זה בשבת.
אמרתי לו, חשדת בי שאני הלל, אבל אני לא, אני לא יכול...
הלאה, מפנימה רגליהם של הפריקים רחבות,
אמר לו, בני,
שאלה גדולה שאלת, מפני שדרין בין ביצע המים. אז גם פה הלל מתבונן,
איך הקדוש ברוך הוא נתן גם לכל
מין מבני אדם את היכולת
להתפרנס, כאילו, את היכולת להצליח.
מכיוון שהם גרים בין ביצי המים, שלא יטבעו,
ויכולו להיות ניידים, אז עושה להם כפות רגליים רחבות.
גם זה גם מתבונן.
אין שום פרט בבריאה
שחומק ממנו.
איזה יופי, איזה פלא, איזה דבר זה, איך בדיוק הם...
נכון? מדהים.
זה...
נו?
שאלה גדולה שאלתם, שוקמקת.
כי זה באמת דבר גדול, זה מה שאמרתי, זה לא עמדה חינוכית.
הוא באמת שואל שאלה מצ'וקמקת, אבל אני, כדי להרים אותו, אני אגיד לו, שמע, שאלה גדולה.
זה באמת שאלה גדולה מבחינתי לב.
מכל דבר אתה יכול ללמוד.
מכל דבר אתה יכול ללמוד דברים לבריאה, מכל דבר אתה יכול ללמוד על הנהגת השם יתברך, איך הקדוש ברוך הוא, ואיך בני אדם צריכים
ללמד את עצמם כדי שיצליחו, ואיך הקדוש ברוך הוא נותן לנו הגנות כדי שלא ניפגע, ואיך הוא נותן לנו את הכלים,
כל מקום את הכלים שצריך כדי להצליח.
בסדר?
אתם יודעים שאומרים על ה... עוד פעם, אני לא יודע אם זה התפתחותי או ככה הם נולדו,
אבל אומרים שיש דבר שנקרא מחלה הלבנה.
בדקו וראו שמבחינה פיזיולוגית,
האדם הלבן, חסר לו כמה גידים בגוף
שלאדם השחור יש.
והגידים השחורים האלה, הנוספים, הם אלה שגורמים למי שהם מהסוג הזה,
יכולת פיזית יותר גבוהה.
קרצים יותר מהר, קופצים יותר מהר,
זה עובדה, עם זה אי אפשר להתווכח,
ששיאני העולם בכל התחומים הפיזיולוגיים זה אנשים עם צבע ראש שחור, כן, החל מיוסן בולט, ומאה מטר, ומייקל ג'ורדן, וכל האלה, וכל... רוב שחקני ה-NBA הם כאלו, וכן הלאה. כי יש שם איזה משהו פיזיולוגי שהוא יותר חזק.
זה נועד כדי להצליח להתמודד עם הסוונות ועם המרוצים, ועכשיו עושים את זה,
זה מתמיין עכשיו לספורט.
שאלה גדולה.
מה?
זה לא קצת ממאיד.
או, שאלת אחלה שאלה.
אחלה שאלה. זה קודם כל, לפני שזה ממעיט, זה מגדיר, מגדיל.
לא, זה מגדיר את העניין שלו בכל דבר, אבל את השאלה של...
כן, שנייה, זה קודם כל זה מגדיל את האותנטיות.
שאין כאן איזו עמדה, כמו שאמרנו, חינוכית, רק אלא זה אמיתית.
עכשיו, זה גם מגדיל את הלל שהוא באמת,
הייתה לו תשובה מוכנה, כי הוא לא המציא,
כי הוא ידע את זה, לכן הוא למד את זה.
החידוש כאן זה הטיימינג.
כלומר, אוקיי, זה נושא חשוב, ואני מוכן לדבר איתך על זה במרוצה שבת, נפתח ביחד ספרים,
אנציקלופדיות, אני אלמד לך על כל האפריקאים שאתה רוצה בעולם. עכשיו זה לא הזמן.
עכשיו זה לא הזמן, זה טוס לי מהעיניים עכשיו. זה לא עכשיו, יש לי דברים יותר חשובים, סדרי עדיפויות בחיים,
נכון?
זה לא הזמן עכשיו.
אז לא, זה לא.
כאילו, הלל אומר, אם...
אתם יודעים, יש משהו שגם אתה צריך לחשוב.
זה כמו ככה.
אתה הולך ברחוב, אתה רואה את המורה שלך לכיתה א',
אתה תזכור אותו כנראה,
כי היה לך רק מורה אחד לכיתה א',
אבל כשהמורה של כיתה א' יזכור אותך,
זה הישג מסחרר, כי הוא לימד 40 שנה כיתה א', והיה לו כל שנה 30 תלמידים.
בסדר? הוא זוכר אותך או שהיית תלמיד הצטיין, או שהיית תלמיד שהוא מנסה לשכוח ולא מצליח.
אחד משניהם.
אז אותו דבר אני אומר לגבי רב ששואלים אותו שאלות.
אני קצת אומר את זה גם מהמקום ש...
כל יום שואלים אותך כך וכך שאלות, חלק בהלכה, חלק...
לפעמים זה ימים שיש הרבה שאלות, עשרות שאלות, לפעמים יש... אבל כל יום.
אז בשבילי,
השאלה היא עוד שאלה אחת מהרבה, אבל בשביל השואל,
זאת השאלה היחידה שהוא שאל היום.
ואולי זאת גם השאלה הראשונה שהוא שואל רב.
ואולי גם זאת השאלה היחידה שהוא ישאל אי פעם.
האם אני מסוגל לעשות את הסוויץ' הזה ולהגיד, אוקיי, אני רגע רוצה להסתכל עליו
מהמקום של...
בסדר?
וזה נפקא מינה, איך אתה עונה?
ומי ששואל אותך שאלה, אתה יכול לענות כן, לא, אתה יכול לענות תשובה,
שלום, ברכה, ערב טוב,
חזק וברוך על השאלה, ככה, ככה, ולסיים ברכה והצלחה.
בסדר? אפשר לענות כזה קצר, אפשר לענות יעיל.
אתה יכול לענות טיפה יותר,
תחשוב,
בשבילך זו שאלה 20, בשבילו זו שאלה ראשונה.
אז הילן אומר, יכול להיות שאני, אבל יכול להיות שהאדם הזה, זה מה שמציק לו עכשיו.
זה מה שמפריע לו, הוא, לא יודע מה, הוא...
היא אומרת שזה נכון מה שהרב אומר, שמפרשת אותה, מה יש לו לשאלה אחת? אנחנו לא אמרנו לי, כל שעה הבאה שואלת אותה שאלה כאילו שהיא מותמת בעונה. יפה. אז קודם כול, מהלל למדת שזו לא שאלה כזאת, אבל אנחנו נלמד בהמשך,
נלמד בהמשך שהילל היה מודע לזה לגמרי, זה לא שהוא לא היה מודע מקור, הוא היה מודע לזה לגמרי. אבל
לפחות אתה יכול להבין שאפשר לנסות ללמוד ששומה עלינו לנסות לראות את העולם מדי פעם מזווית של מישהו אחר. ולפעמים מישהו שואל שאלה מאוד מאוד
טיפשית או מאוד מאוד רדודה, אבל בשבילו זה חשוב.
עבורו זה חשוב, השאלה הזאת.
מעניין גם בהקשר הזה, אם הסיפור הזה מנסה להגיד לנו פרוט מספר כלכלי,
כי השאלות הן לא שאלות הן לא חשובות.
יש שאלות אחורה ללימודי ליבה.
כן, רוחב דעת, נכון? כאילו, זה פה הילד בהקשר הזה, בטוח שאנחנו גם שאלות אמוניות. נכון, רוחב דעת.
אולי, אתה יודע מה, יכול להיות ש... תוך כדי שאתה אומר, אולי,
הוא אומר, בטח אני אתקע אותו בזה, אני אראה לו שהוא לא יודע, או כזה,
והילל ידע.
מה?
רבותיי, לימודי ליבה זה ללמוד את השם יתברך, זה ללמוד את הקדוש ברוך הוא במתמטיקה,
בפיזיקה,
זה סדרי עדיפויות, מה לומדים לפני מה, אבל ברור שצריך ללמוד. אני לא מתייחס לזה, לא נתתי לו על הקדוש ברוך הוא. כן.
אמר לו,
שאלות רבי יש לי לשאול, ומתארי הנשמה תכעוס. או, עכשיו, הוא רואה שלא הולך לו בדרך הרגילה, אז הוא מנסה ככה לסובב את החרב. עכשיו, אתה יודע, לפעמים אתה מנסה לעשות את זה משהו,
כן?
נגיד,
זה תמיד,
נגיד, אתה לומד עם הילד שלך, אתה אומר, היום אני,
ואז אני מגיע עם סבלנות,
למדת לו מבחן.
יש לנו ילדה כזאת שהיא משגעת איתה ממבחנים וזה, נו, אני השיא הסבלנות.
אסביר פעם ועוד פעם ועוד פעם.
אחרי שאתה מרגיש סובל, אז הבנת? לא. למה?
אתה חסר סבלנות.
אני חסר סבלנות, אני אומר לך, מה זה, אני שיא הסבלנות.
מה זה?
איך אתה אומר דבר כזה?
זה מקפיץ, אתה מתאמץ על דבר מסוים, נכון?
אתה, נגיד, מתאמץ להיות מאוד קואופרטיבי,
מאוד משתף, מאוד זוהר לך, אתה עובד לבדה. אני עובד לבד, אני כל הזמן שואל אתכם, אני כל הזמן מתאמץ אתכם. לא, אתה עובד לבד.
זה נורא מתסכם.
אז הלל, שהוא,
סיטואציה ברורה לו,
ערב שבת וכל זה, והוא,
הוא יודע שהוא לא כעס.
הוא אמר, תשמע,
נראה לי שאתה הולך לכעוס.
אני לא רוצה,
נראה לי שאתה הולך לכעוס עליי, כן?
זה כמובן נועד ככה ל...
אז הלל אמר, נתעטף וישב לפניו.
לפני כן, תשימו לב שהוא לא ישב.
כן, לכן הוא יצא. הוא יצא.
אוקיי. אז מה זה נתעטף פה?
לא.
סותר כמעט לשום קודש שאני התעטף סבובה, לבש את הבגדים שלו וכל זה. עכשיו הוא כאילו עוד יותר מסתדר,
נתעטף, נתעטף וגם עוד יותר התכנס,
ישב לפניו.
שימו לב מי יושב לפני מי.
הלל יושב לפניו, כלומר,
אתה לא את כל המרחב, אתה לא את כל הזה, מה שאתה רוצה.
ישב לפניו,
אמר לו, כל שאלות שיש לך לשאול, שאל.
אני פה, יש לי זמן,
בכבוד.
זה נקרא בפסיכולוגיה טיפול פרדוקסלי, בסדר? כאילו,
אתה חושב שאני הולך לכרוס, יש לי עכשיו את כל הסבלנות שבעולם.
הזמן עומד מלכם, מה שאתה רוצה.
טוב, וזה כמובן מפוצץ אותו.
אמר לו, אתה ההילל שקוראים אותך נשיא ישראל,
אתה לא הילל, אתה... כאילו זה גם כן עלבון, קוראים אותך, אתה לא באמת נשיא ישראל, אתה לא באמת ראוי לזה.
אתה ההוא ההוא ש... הוא אמר לו, כן, אני... אמר לו, אין.
הוא היה יכול להגיד לו, לא, אני לא הילל שקוראים אותו נשיא ישראל, אני הילל נשיא ישראל.
הוא אמר לו, בסדר, אין בעיה,
לא מתווכח איתך על זה.
הכל טוב.
אמר לו, אם אתה כמותך, לא ירבו כמותך בישראל. אמר לו, למה?
איבדתי על עצך, אמר לו, אבי זהיר ברוךך, כדאי או הלל, וכו'.
מה זה הכדאי או הלל?
ראוי לכך. רש״י כאן אומר, כדאי או ראוי לכך.
הדבר הזה מגלה פה את הסוד של כל הסיפור הזה.
זה, הרב מבאר את זה כאן בעינייה. תראו,
האם בכל תחום צריך להגיע לקיצוניות הזאת?
לא.
לא.
התשובה היא לא.
לא בכל תחום.
אז איפה כן?
הוא אומר, הווה זעיר יברוך כדאי או הלל.
הלל מבין שהקדוש ברוך הוא נתן לו מתנה.
מה המתנה שלו?
הענווה והסבלנות,
זה המתנה.
הוא יודע גם לשאת חן,
גם יש לו מתינות,
יש לו סבלנות,
יש לו ענווה גדולה, זה קיבל את זה מה שהמתברך.
הדבר הזה הוא בעצם הכלי שאיתו הלל עובד בעיקר. לכן אנשים הולכים אחריו, לכן אנשים
נשמעים לו.
אתם מכירים את הסיפור על כיצד נהיה הלל נשיא?
בני ביתר היו נשיאים, וכשבני ביתר,
לא ידעו איזה הלכה שקשורה לפסח והלל אמר אותה,
אז הם פינו את מקומם להיליל.
אבל אתה יכול לפנות מקום רק לאדם שאתה מרגיש שהוא גם לא מאיים עליך.
הוא כל כך היה מלא הענווה שלא הייתה להם שום בעיה לפנות. אם אתה מרגיש שאדם כאילו מנסה להתחרות בך, אז אתה בדרך כלל נאחז.
הם הרגישו שהיליל הוא כזה מלא בענווה, כזה מלא, זה שהם...
בסדר, אתה יודע מה אתה... אין בעיה ל...
כשאדם יודע לזהות שדבר מסוים זה הנקודה שלו,
על זה הוא צריך ללכת עד הסוף.
היליל עשה את זה מתוך מודעות. כדאי, היליל, אתה יודע לך, זה הסיפור שלי.
אני יודע שזה הסיפור שלי, ולכן אני,
כל האירוע הזה הוא באופן מודע.
אני,
ולכן זה יכול להיות אצל כל אחד במקום אחר.
זה הסיפור שלי,
זו השליחות שלי, ולכן אני אקח את זה עד הקצה. כדאי הוא הלל, ראוי הוא הלל לכך,
שבדבר שאתה יודע שהוא העניין שלך,
עליו אתה לא מוותר. יש דברים שאתה יכול להגיד, טוב, זה...
כן, תראו, אני אתן דוגמה, בסדר?
דוגמה שאני אומר אותה על עצמי כל הזמן.
אומר אותה לעצמי, לא אומר אותה על עצמי.
אחד הדברים שהם,
שהם, נגיד, הם מאתגרים אותי זה כפילויות ביומן.
כפילויות ביומן. יש לך שתי חתונות באותו ערב.
זה יכול לקרות, נכון?
שתי חתונות. תלמיד פה, תלמיד שם, משפחה פה, קהילה פה.
אירועים מתנגשים.
זה קורה לי כל הזמן. כלומר, ברגע שאדם נהיה קצת עמוס, אז זה כל הזמן קורה. אתה כל הזמן בהתנגשות, צריך כל הזמן לבחור. זה קורע לי את הלב. אתה רואה גם פה, גם שם. זה נכון.
שבת מכון שיש כאן, בטירת הכרמל, מול איזה בר-מצווה שיש כאילו.
ולפעמים אתה, אפשר להספיק את שניהם. אם מתאמצים מאוד,
אפשר לרוץ לפה ולשם, נכון?
ואני אומר לעצמי, נו,
נו,
ומול עיניי עולה דמותו של הרב דרוקמן,
זצל, שעכשיו אנחנו עוד בזה, שהוא היה עושה את זה.
הוא היה מגיע לכל,
אני הייתי בעיניים, ראיתי שהוא היה מגיע לבר-מצווה,
אחת וחצי בלילה.
אחת וחצי בלילה, הרב דרוקמן מגיע, בר מצווה. להגיד מזל טוב, חמש דקות, הוא ילך.
אחת וחצי בפתח תקווה.
ואני לא בטוח שזו הייתה השמחה האחרונה שלו באותו ערב. אולי הוא ימשיך לעוד כמה דברים.
הייתי פעם בברית
שהוא היה סנדק
אחרי המניין של שש בבוקר בחספין.
חשבו, אתה יוצא מהבית כדי להגיע להתפלל בשש בבוקר, הסנדק.
הסנדק והלך.
מה?
נו.
אז אני אומר לעצמי, תשמע, אתה לא הרב דרוקמן.
זה היה,
הרב דרוקמן, היה לו את המצווה המיוחדת שלו, המסירות הטוטלית לזה, היה זה שלו,
והוא הלך על זה.
אתה, יש לך דברים אחרים, משהו אחר שאתה, זה שמה,
בדבר הזה, תלך שם עד הסוף, בסדר? אבל כל אחד צריך לדעת מה.
בדבר שהוא שלך,
נגיד הרב דרוקמן, זה היה ברור שהמסירות שלו לעם ישראל, לכלל ישראל, זה כאילו, זה, הוא מתח את זה עד הקצה.
עד הקצה,
נהגים, נסיעות וכל זה.
כל אחד צריך לדעת לזהות מהו,
והדבר שהוא שלך, שם,
עד הקצה. אז הלל אומר לו, אני יודע שיש בי מידת הענווה.
ואני קורא לכולם לנסות לחכות במידה הזאת, כי הרב אומר שאם תחכה ענווה, לא יצטרך שום נזק. אם תחכה קפדנות, אתה יכול לצטרך נזק.
תלכו בדרכי, לעולם יהיה אדם הניתן כהלל. ותדע לך, הוא אומר, שבגלל שזו הנקודה שלי,
אז הלכתי איתך עד הקצה. וכדאי שתפסיד. 400 זוז בגלל מי שאני,
וארבעה מאות זוז, בגלל מה שאני רוצה ללמד את האחרים,
שכל אחד שיש לו איזושהי נקודה על הנקודה שהיא שלך, עליה צריך
להתאמץ, לא לוותר.
לא לוותר, כן?
לפני כמה זמן התקשר מישהו התייעץ איתי על איזושהי שאלה.
אני אטשטש פה את הפרטים.
הם היו צריכים,
הציעו להם לצאת לאיזשהו מקום,
וכתוצאה מהיציאה למקום הזו הוא כנראה היה נאלץ
להפסיד איזו הנהגה שהוא מאוד מקפיד עליה.
כן?
מה לעשות?
היה דבר אחד שהיה כנראה קצת קורה,
אבל זה לא משהו שהוא היה אמור עליו.
אבל היה הנהגה אחת שהוא מאוד מקפיד עליה,
שבמקום שהם היו אומרים לנסוע אליו,
זה לא היה מתאפשר.
מה לעשות?
אמרתי לו, אל תיסע.
אם זו הנהגה שאתה מקפיד עליה,
זה דבר שצריך...
זהו, זה שלך, על זה, על זה,
זה הנקודה שלך.
לא כל אחד מקפיד על זה.
ממש לא. אני לא מקפיד על זה, לדוגמה.
כאילו, ככה ברמה שלו.
אבל לא, בכלל, כאילו, זה הידור כזה.
שלך.
אל תוותר על זה.
אז הלל היה לו את המדרגה אותי של הענווה,
וההתרחקות מן הכעס,
והוא הלך על זה.
עזר לו שהוא גם לפני כן מתעניין בידע כללי.
עזר לו שהוא כיבד את עצמו לפני כן.
כן, עזר לו שהוא ידע לנוע על הכללי ועל ה... הכל עזר, אבל זה הכל היה מתוך מודעות.
מתוך מודעות. אדם שיודע להגיד, אוקיי, זה הסיפור שלי,
זו הנקודה שלי, זה העניין,
על זה הוא...
בסדר?
זה לימוד גדול.
לימוד גדול הדבר הזה.
רבותיי, שנזכה להיות מלאים בענווה ולא להיות קיפודים.
אמן.
ערב טוב.
