רבותיי, אנחנו בשיעור נפש הפרשה.
העניין של השיעור הזה זה עבודת הנפש בעקבות הפרשה בדרך חסידות ואדמו״ר הזקן,
שאמר שצריך לחיות עם הזמן.
והזמן הוא פרשת השבוע, זה הזמן.
ואחד הדברים
המשמחים,
כשלומדים את זה, זה כשהם רואים שאיזה רעיון, אתם יודעים, רעיון חסידי יכול להיות מכל מיני מקומות. לפעמים גם תופסים איזה פסוק ודורשים אותו בצורה
עקיפה כזאת.
אבל לפעמים זה ממש יוצא מהפסוקים עצמם.
מהסדר שלהם, ואז זו שמחה גדולה.
אני רוצה להתחיל,
קודם כל רק מהכותרת של השיעור.
קוראים את זה קורח, חוקת וקרח.
ככה צריך לקרוא את זה, בסדר?
קורח, חוקת וקרח.
אנחנו בהמשך נדבר על קרח.
מה זה קרח?
אתה לוקח מים שהם דבר זורם ודבר זה,
ואתה מקפיא אותם במצב מסוים.
זהו, פתאום זה תקוע.
זה נהיה הפוך מהמים בעצם, נכון?
יש סיפור מהבעל שם טוב,
שפעם עברו יהודים וראו בעיירה, איפה שהם היו,
היה נהר, והנהר היה כופה בחורף.
אז הם ראו שהגויים חצבו בנהר שקפה,
חצבו צורת שתי וערב צלב והעמידו את זה.
ענק,
ענק.
העמידו את זה על שפת הנער, זה אפילו היה מפחיד, היו פחידים לעבור שם בלילה.
אז מישהו ראה את זה, הוא בא לבעל שם טוב ואומר לו, לימדת אותנו שאין דבר שאי אפשר
ללמוד ממנו דבר מה לעבודת השם. מה יש ללמוד מהדבר הזה?
אז הבעל שם טוב אמר שעבודת השם, שהיא מים,
אם היא קופאת, זה נהיה עבודה זרה.
מים זה תמיד ביטוי לחיים, אבל מים קפואים זה עבודה זרה.
אז אנחנו נראה בהמשך, לפי דיבור של נקודת השיחות של הרבי,
מה הייתה כאן
וריאציה כאילו של, זה הקפאה, הקפאת מצב, שלושה סוגים של הקפאות
שקורח חולל.
אבל זה נשען על ממש שאלה בפשט. תראו,
מה סדר הפרשה? אתם זוכרים?
מתחיל כל הבגן עם קורח,
יש לנו קורח, דותן באבירם, 250 נשיאים, כל אחד עם הסיפור שלו,
חולקים על משה, חולקים על אהרון,
נהיה אירוע גדול,
משה רבנו עושה מה שעושה, ונבלעים באדמה.
טוב,
אחרי הדברים האלו באים עם ישראל בתלונה, ואומרים למשה ולאהרון, בגללכם עם ישראל מת, אתם עמיתם את עם השם.
עוד פעם, יש גם מגפה.
כמה מתים בבגפה?
24 אלף. 24 אלף. 24 אלף. מספר כזה, גם בבלק מתים 24. קיצור,
אירוע לא פשוט בעם ישראל,
שהבסיס שלו זה תלונה על הכהונה,
ועל התנשאות,
ועל נפוטיזם,
מנויים משפחתיים וכל מיני דברים האלה.
הפרשה הראשונה בפרשת קורח שמחזירה אותנו לשגרה,
אוקיי, כאילו נגמרו כל המשברים,
היא מחזירה אותנו לשגרה, מהי הפרשה?
פרשיית מתנות כהונה.
זה לפניכם הפסוקים, הבאתי את כולם, רצף ארוך מאוד
של כל המתנות שמקבלים הכוהנים והלווים מעם ישראל.
הכוהנים מקבלים תרומה, הלווים מקבלים מעשר, חלב, יצהר, חלב, תירוש, דגן, ראשית, ביקורי כל אשר בארצם,
יביאו להשם, יאכלנו, כל חרם לך יהיה, כל פטר רחם לך יהיה,
פדויו מלחודש בערכך, כסף חמש שקלים, לך יהיה, כאילו, כל בחור, לך יהיה, בשרה, הכל.
אתה קורא ולא מאמין.
פשוט לא מאמין. אתה אומר, בואנה, מה הולך ככה? הרי לפני רגע התלוננו עליכם שאתם קמבנים את העניינים, נכון?
כמו שרבנו קרא לקדוש ברוך הוא אמרת, תדאג, זה היה פה זה.
ומה הדבר הבא? אני הייתי אומר, הפרשה הבאה תהיה איזה פרשת אזהרה לכוהנים,
להיות נקיים וזהירים,
לא לקחת שקל שבלי קבלה, לא יודע מה, הכל כדי שאף אחד, לא יתלוננו עליכם, הייתם נקיים מה' ומישראל. זה מה שאני הייתי אומר שכתוב. במקום זה, מה כתוב?
יאללה, חבר'ה, התחלנו לחגוג, זה שלכם וזה שלכם, ומתנות ועניינים. מוזר מאוד, נכון? פרשה מוזרה ביותר.
הפרשה עצמה, ובוודאי המיקום שלה,
פה אתה מוכר להביא את הפרשה הזאת,
במקום הזה,
ששם היה צריך להיות בדיוק הפוך, נקיות, וזהירות,
ולא לקחת אם לא חייבים, וכל מיני דברים כאלה.
שאלה, לא? בפשט, שאלת פשט.
שאלה מאוד מוזרה.
כאילו, שאלה טובה, פרשייה מאוד מוזרה.
אז אנחנו ננסה לענות על זה.
כמו בהרבה מאוד מקרים, השאלה היא בעצמה התשובה.
לא צריך להביא תירוץ, אלא זה בעצמו התשובה, אבל כדי להבין את זה צריך להבין
את האירוע
הכולל של קורח.
אני אגיד את זה קודם כל קצת בעל פה,
ואז נקרא בפנים אותיות מחכימות. תראו,
העולם שלנו בנוי,
משלושה קווים,
שלושה צירים, שלושה וקטורים
שהם מזינים אחד את השני,
בסדר?
ואנחנו עוסקים בזה גם הרבה כשאנחנו לומדים ספר התניא,
זה נקרא שלושת
לבושי הנפש,
מחשבה, דיבור ומעשה. נדבר על זה המון בתניא,
נדבר על זה המון בתניא,
אבל מדברים על זה בעוד מקומות.
מחשבה, דיבור, הבאתי כאן מקור אחד,
ליקוטי תורה, פרשת בלק.
העניין דכתיב כל הנברא לכבודי,
ברתיב, יצרתיב, אף עשיתיב.
והם בחינת מחשבה זה הבריאה,
דיבור זה היצירה, מעשה זה העשייה.
ברטיב הוא בחינת מחשבה, שיש מאין.
יצרטיב הוא בחינת הדיבור, שהוא בחינת צורה,
שמצייר האותיות שבמחשבה, זה כבר
יוצא לדיבור.
ואף עשיתיו, בחינת המעשה.
בכתיב בלשון אף,
לפי שהמעשה,
זה חשוב מאוד,
למה לא כתוב כל הנברא לכבודי, ברטיב יצרטיב עשיתיו. מה זה אף עשיתיו?
אז הוא מהר מסביר,
וזה נקרא וכתיב בלשון אף לפי שהמעשה דבר נפרד בפני עצמו,
שאינו כערך הדיבור נגד המחשבה שמצייר אותיות מחשבה ממש, כי מה שחושב הוא מדבר.
מה שהם כעניין עשייה, הגשמיות הוא עניין בפני עצמו, בסדר? כלומר, הוא בעצם מתאר פה את מה? את הפער המובנה, built-in, שקיים בין מה שאתה חושב ומדבר לבין מה שאתה עושה.
יש פער.
המחשבה היא אינסופית, הדיבור גם מגוון,
ברמת המעשה יש פער, זה לא ישיר, בסדר?
זה מובן?
העניין הוא שעבודת השם שלנו
צריכה להיות בשלושת הצירים האלה.
כלומר, היא צריכה להיות במחשבה,
היא צריכה להיות בדיבור, היא צריכה להיות במחשבה,
לצורך העניין, בידיעה,
בלימוד.
בואו ניקח דוגמה, אני מאוד אוהב את הדוגמה הזאת, סוכה, בסדר?
אז אם אדם רוצה לקיים מצוות סוכה כמו שצריך, אז הוא צריך בנוסכת סוכה.
ואז הוא נכנס, או את המדרשים על סוכה, את הפסוקים בתורה, לא משנה, אבל
הוא נכנס לתורה של הסוכה,
במחשבה, ואז הוא רואה איזה עושר יש שם, ואיזה גוון, ואיזה דברים נפלאים,
ואיזה, מה זה.
ואחרי הדבר הזה הוא גם צריך לדבר על זה, כאילו,
ללמוד את הדברים, להתפלל, את התפילות המיוחדות. בסוף יש גם מעשה, המעשה הוא בניית הסוכה, ארבעת המינים, וכן על זה הדרך.
האם כשאני עכשיו מטלטל את ארבעת המינים ואני נכנס לסוכה,
אני עושה את זה לפי כל מה שלמדתי וכל הכוונות וכל המחשבות.
בסוף אתה נראה סתסוכם, ברכה מוציא לכם לארץ, ועושה, נכון?
אז יש פער בין המעשה לבין המחשבות לדיבור. אז מה יגיד האדם, תכף נראה את העיוותים,
אז לא צריך את כל המחשבות. לא, אם תעשה רק את המעשה לבד, אז זה חסר מאוד.
אז זה מאוד מאוד חלקי.
צריך גם וגם וגם. זה מובן? הרעיון הזה מובן? זה נכון בכל מקום.
זה נכון בכל זה.
טוב.
כעת,
כתוב במדרש,
שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם הזה באות ה'.
כתוב, כי ביה השם צור עולמים, העולם הבא נברא באות י',
פוטנציאל, העולם הזה נברא באות ה'.
הוא אומר שהצורה הגרפית של האות ה'
מספרת את הסיפור איך העולם הזה מתנהל.
איך האות ה' נראית?
יש לה קו,
קו ועוד קו קטן, והיא יוצרת איזה מין קובייה בתוכה, איזה מין מרחב,
נכון?
אז בעצם מופיע, ואתה מיד נראה את זה,
שהשלושה קווים האלה הם מוותרים אחד מחשבה,
המחשבה זה מה שעולה מלמד למטה, נכון? זה הציר הזה.
דיבור, זה מה שיוצא ממני החוצה, אני מדבר.
ויש גם
קו של מעשה.
אבל הקו של המעשה לא מחובר, נכון? ה-A יש לה רווח. למה? כי מה אמרנו?
שיש פער
בין המעשה לבין המחשבה והדיבור. המעשה הוא תמיד יהיה יותר קטן,
יותר מצומצם.
דיברנו על זה בשבוע שעבר בחטא המרגלים.
כשהמרגלים ראו את הצמצום שיש בכניסה לארץ ישראל, אז הם לא רצו לוותר על הרומנטיקה של המדבר.
תמיד הרבה יותר סוער לחשוב על מאשר לממש, תמיד המימוש הוא איזשהו צמצום.
זה בסדר גמור, זה ה...
אבל יש מעשה, אי אפשר בלי מעשה.
רגל המעשה היא יותר קטנה,
אבל היא יורדת
עד למטה.
כלומר, היא יורדת עד ה...
נכון, הרגל של ה-A היא בגובה של ה... נכון, ככה זה A וזה הרגל, כלומר, בסוף יש מעשה שיורד עד למטה ומממש את הרעיון הגדול.
זה לא כל הרעיון, זה לא כל העניין, אבל זה ביטוי.
יפה, אמרת את המילה, זה ביטוי.
אני מצליח לבטא את ה... מקצת מהרעיון בדבר המסוים הזה.
בלי מעשה אי אפשר.
והאות ה' היא אות מאוד חשובה.
היא מופיעה בהרבה מאוד מקומות. קודם כל, היא מופיעה, אות ה' גדולה, כתובה בפרשת בראשית, בפסוק, אלה תולדות השמיים והארץ, בהי ברעם. שם יש ה' גדולה.
כלומר, העולם הזה נברא ב-ה'.
ה', זה העניין.
לא רק עולם פרקטי של מה עושים,
אבל גם לא רק עולם של מחשבות ודיבורים,
אלא עולם שיש בו איזה הרמוניה.
זה גם נכון בכל דבר, גם בזוגיות,
נכון?
אז אדם לפני כן,
לפני שהוא מתחתן,
הוא מדמיין כל מיני דמיונות, איך זה ייראה,
ואיך אשתו תיראה, ואיך הם ידברו כל היום, וזה, יש לו המון המון מחשבות.
ואז מגיעים לדייטים ומדברים.
קודם כל, כבר בדיבורים מתגלה איזה פער בין מה שהוא חשב למה שהיא חושבת,
אבל טוב, בסדר.
אבל אז מגיע למעשה,
ומי השולחן שבת שהוא דמיין שכולם ילדים ישבו וכולם יהיו רחוצים ומסורקים ורק יש לזה, פתאום ההוא זורק על ההוא איזה בננה וההוא לקח לו את הצלחת וההוא קם ברגע מהכיסא.
אבל אז מה נגיד, טוב, אז בלי שולחן שבת, אני מוותר על החלומות? לא, יש שולחן שבת והילדים בסוף יושבים והם מברכים והכל בסדר, אבל זה לא כמו ש...
זה לא כמו בגלויה, נכון? זה לא כמו בתמונה שדמיינת לעצמך, יש פער, בסדר גמור.
אז האות היות מאוד מאוד מרכזית,
מאוד מרכזית, ולכן אלה תולדות השמיים בארץ, בהיא ברעם.
אגב, בין אבא לאימא, מי יותר מעשי?
אימא, כן?
אז אבא, איזה אות הוא יהיה?
יווד, ואימא תהיה?
היי. אבא זה חוכמה, יווד חוכמה קדומה. אימא זה היי, בינה הילאה.
נכון, אבא אומר לאימא,
היום אני לוקח את הילדים לים.
ואז האימא, אני עושה כאן הכללה כמובן, האימא
קוראת לילדים, שמה עליהם, מלבישה את ההוא בגד ים,
מחליפה לעודר, שמה איזה מכינת סל, רגע, אל תשכח לעולים רוח, שים לו מצום וזה, מכין את הכל.
לא, הוא לוקח ומחזיר.
הוא לקח את הדין לים וזה, כן, את הכל.
הוא זרק את הרעיון לחלל האוויר,
והיא עשתה את כל הביצועים.
אז האימא זה ה'.
ולכן, מוריי ורבותיי,
באבות הקדושים, אברהם, יצחק ויעקב, אין ה'.
אין ה'. אברהם, מראש אין בו ה'.
כדי שאברהם יוכל להוליד,
הוא צריך לקבל את ה... הוא מקבל A, כאילו לוקחים את היוד של שרי,
שוברים אותה לשתיים,
שרה מקבלת A ואברהם מקבל A. לוקחים את היוד של שרי, שוברים אותה לשתיים, זה יהיה A-H.
שיהיה קצת איזה. אבל אצל כל האימהות יש A.
שרה, רבקה, לאה.
מה עם רחל?
רחל אין לה A ולכן עוד פעם היא עקרה,
אבל כדי להשלים לה A,
אז נותנים לה שפחה,
בלהה, שפחת רחל, יש לה שני A. גם זילפה.
אז אתם רואים שההה הוא קשור לעולם המעשה, קשור לאימהות.
ההיא קשור לאימהות, ההיא קשור למשה ואהרון.
ההיא עוד מאוד מרכזית בסיפור.
קורח,
אני כרגע מגיע לקורח ולקרח,
הוא מנסה להקפיא מצב בשלוש זוויות שכולם מהווים סוג של עיוות של האות ההיא.
תסתכלו שהאותיות קורח הן האות ההיא, אבל בכל מיני שיבושים.
בסדר?
נכון?
קוף זה ה' כאילו מוערכת, ר' זה ה' בלי רגל וח' זה ה' שכאילו השלמת לה את הרגל הקטנה כלפי מעלה.
מין שלושה עיוותים כאלו, נגיד את זה ב-2001 זה נקרא בפנים.
מהם העיוותים?
עיוות מספר אחת,
זה לא יאומן שכל העיוותים האלה, זה הכל פה היום, אנחנו בתוך הדברים האלו.
עיוות מספר אחת, להעריך את הרגל של המעשה.
כלומר, להגיד, מה שחשוב,
מה שחשוב זה רק המעשה.
אין שום משמעות לכוונה, למחשבה.
מי שקצת מכיר את ה...
לא ש...
בקיצור, מי שמכיר את התפיסה של פרופ' ליבוביץ' לגבי תפילה, או בכלל לגבי עבודת השם, זה בערך,
אם אני עושה הכללה, אבל
גישה קרובה.
כלומר,
מה זה תפילה? תגדירו לי תפילה.
מה זה תפילה?
עבודה שבעלי מפגש, ככה אנחנו מדברים כאן.
יש כאלה שיגידו,
מה?
אתה, אומרים לך לקרוא, אתה קורא.
אם היה צריך לקרוא דפי זהב, היית קורא דפי זהב, גם טוב.
זה לא...
אתה צריך לעשות עבודה.
אתה צריך לתת, זה לא משנה, העיקר הוא המעשה, לא משנה כרגע מה הכוונה.
הכוונה היחידה היא שאני עושה מעשה שאלוהים ציווה, אבל לא צריך לחפש בתוך המעשה הזה משמעות,
ערך, מחשבה, תורה,
זה חסר.
כן? זה לקחת את המעשה ולהגיד,
להגיד לקדוש ברוך הוא,
תשמע,
אני אתן לך את הפרקטיקה, עזוב לי את הלב.
מה צריך לעשות, אני אעשה,
אל תשגע אותי עם מה לחשוב, מה להרגיש, מה זה, אני אעשה מה שצריך לעשות.
פרקטיקה דתית.
מבין, לא מבין, אוהב, לא אוהב, מתחבר, לא מתחבר, לא משנה. צריך לעשות את הפרקטיקה, זה הכול.
בסדר?
זה האירוע.
מובן?
זה לקחת את
קו המעשה ולהגיד, בטח מעשה, חייבים תורה ומצוות, זו שאלה.
אבל למה אני צריך לחשוב מה עומד מאחורי הדבר הזה? למה אני,
כן, כפי שאדם אומר, אני מתפלל, אז אני מרגיש שהקדוש ברוך הוא דיבר איתי, והיה לי איזה הקלה, ואני מרגיש שזה. לא טוב, לא טוב.
אתה אוהב את עצמך, צריך לעבוד רק אותו.
לעשות, למה אתה הולך להתפלל?
כי זה המעשה הדתי.
המעשה הדתי הוא לבוא למקום מסוים ולקרוא את הסידור מעמוד זה עד עמוד זה,
ולהגיד את זה, לעמוד לשבת, להגיד אמן, זהו, זה המעשה.
אני משתקע, כאילו, אפשר לחנק מדבר הזה, זה ממש להפך החסידות, כן?
אבל זה יחסית, אני חושב, דבר שקל להתמודד איתו. כולם מרגישים שזה לא...
כלומר, אם הקדוש ברוך הוא זה רציני,
אז הוא ודאי לא רוצה מאיתנו רק את הפרקטיקה, נכון? הוא רוצה מאיתנו הרבה יותר, אבל זה ממש הקפאה.
זה לקחת את ה... כאילו, כורח עושה מזה קרח.
מקפיא את כל ה...
מקפיא את כל העבודת השם הזאת. הוא אומר, העיקר מה שחשוב, מה שתעשה.
העיקר זה עשייה.
מתחבר, לא מתחבר, מרגיש, לא מרגיש, אוהב, אהבה, לא.
מה אם כל התורה מצווה אותנו על אהבת השם, על יראתו?
אהבה זה ודאי רגש, נכון?
מה?
תכף אני אסביר.
אבל קודם כל אני דורש את האותיות, בסדר?
בעוד קו, בעוד קו.
העיקר זה המעשה.
זה אפשרות אחת.
אפשרות שנייה,
משהו בדיוק הפוך.
לא צריך בכלל מעשה.
רק ריש,
בלי הרגש. מה צריך מעשה?
המעשה
הוא מקלקל.
זה הורס.
בוא נישאר באווירה, בוא נישאר בניגון,
בוא נישאר בזה. עכשיו אתה,
שבת, שבת זה כזה מרומם, זה כזה מרגש,
זה ניגונים ונרות שבת, ועכשיו אתה מתחיל להיכנס איתי לבוירר וזה,
וצעד ולעש ואופק עם כל הפרקטיקות האלה, אתה הורס את כל האווירה שלך,
את כל האווירה אתה הורס, לא צריך בכלל מעשה.
נישאר, ניקח, נקטוף מכל זה, את הפרחים היפים,
לגרד את השכבה, כמו שיש כאלה בעוגה,
שבאים עם הסכין, לא חותכים את העוגה ככה, חותכים אותה ככה, אתם מכירים?
הוא מגיע, חותך את העוגה מלמעלה, את כל הקצף,
כל השוקולד, כל זה, חותך,
משאיר למטה את כל הבצק.
מה?
כן, אלה שזה. אז הוא בא,
בוא נחתוך מהזה רק את השכבה מלמעלה, את הקצפת, רק את זה. לא צריך בכלל מעשה.
מספיק רגש טוב,
מספיק איזה ככה,
כן, נגיד זה רמוז, הגישה הזאת,
יש כל מיני דעות מה כורח הקשה על משה רבנו, נכון?
אז דעה אחת הייתה,
האם,
הוא בא אל משה רבנו ושאל אותו,
האם טלית שכולה תכלת צריכה פתיל תכלת?
טלית שכולה תכלת.
כלומר, למה יותר תכלת פרקטיקה? הכל תכלת.
הכל זה התכלית.
לא צריך להגיע למעשה מסוים. כולנו ביחד, כולנו אחים, כולנו נשאיר ביחד.
הפרקטיקה הורסת.
היא גורמת לך, כאילו, להתממש.
אפשרות אחת זה רק המעשה, רק המעשה הוא העיקר, זה מה שחשוב.
אל תדבר איתי על כל מיני כוונות.
אפשרות שנייה,
עיוות שני של ה-A, שלא צריך בכלל מעשה.
אבל
העיוות הכי מתוחכם של קורח היה באות ח'.
ותשימו לב שפרשת קורח
היא מיד לפני פרשת חוקת.
וחוקת וקורח זה כאילו אותן אותיות, נכון?
ק׳ וח׳,
אבל במקום ר׳, מה יש לנו?
ת׳.
אתם איתי, אנחנו מחזיקים היום את הראש באותיות, זה היום קצת שיעור באותיות.
באותיות דרבי עקיבא.
אנחנו נצטרך להבין מה יהיה בין ר׳ לבין ת׳.
מה העניין בח׳?
תסביר טיפה יותר.
בוודאי נראה.
אני רוצה להסביר,
אני רוצה, א', אתה צודק, אני רוצה להסביר שזה הרבה יותר מסוכן.
הרבה יותר מסוכן.
לעשות את האות, קודם כל המילה חטא,
האות חטא, היא מזכירה את המילה חטא.
אז אתם מבינים שמהחיבור הזה באים חטאים.
מהחיבור בקו'
מקו' יוצאים אנשים שהם בסוף, הם אוטומטיים כאלה שבסוף
זה לא מוליד.
בסדר? יוצא עקרות. כשאתה רק עושה את הפרקטיקה בלי שאתה מחובר לזה בלב,
בסדר? אם האבא הולך, אתם מכירים את זה שהיה שני אנשים.
אחד היה, כל התפילה, כשהילד שלו היה קטן,
רק לכתוב את הכנסת, וכל התפילה אומרים לו, נו, נו, נו, תתפלל. אז כשהילד הזה גדל, מה הוא עשה?
הוא גם כן אמר לבן שלו, נו, נו.
ולכן, אני לוקח את הבן שלו להתפלל, והיה מתפלל בעצמו. אז כשהבן שלו גדל, הוא גם כן היה מתפלל בעצמו.
אז מאנשים כאלה ש...
רק מדגישים את הפרקטיקה, כל החסידות היא נגד הרעיון הזה.
החסידות מבקשת את הלב, רחמנא ליבא ביי.
אבל לא יצא מזה חטאים, יצא מזה קרירות.
מלנתק,
לעשות רק רש, רק רש, זה מין רש, כאילו ריחוף כזה.
מהחטא יוצאים חטאים. למה?
כי אם אין הבדל בין המחשבה והדיבור לבין המעשה,
אתם יודעים שנגיד במחשבה יש ערך גם לכישלונות.
גם כישלונות יש להם ערך.
נכון? במחשבה, אתה אומר, גם אם אדם חטא,
בתוך החטא הייתה, מבחינה רעיונית,
בתוך החטא היה איזה אור,
בתוך החטא היה איזה ניצוץ שהיה צריך לגלות.
אבל מפה ולהוריד את זה ישר, לקחת את הרעיון המופשט הזה ולהגיד, אוקיי, אז אם זה ככה,
אז מה זה אומר בפרקטיקה שמה אני צריך לעשות?
תתחתר לעשות חטאים,
לכתחילה,
נכון? ככה אמר שבתאי צבי.
שם רשמים מרכב, שמכיוון שבכל עבירה שאדם עושה,
יש איזה ניצוץ של קדושה, אחרת היא לא הייתה קיימת, אז צריך ללכת לעשות עבירות.
כלומר, אתה לא עושה שום פער בין מה שאתה יודע למה שאתה לומד. אני לומד הרבה מאוד דברים, אבל בסוף ברמה הפרקטית יש את גבולות ההלכה, את הגדרים, איך צריך לבצע אותם, וכן, על זה הדרך.
בסדר? זה מאוד מאוד, תראו, היה,
רב שלמה קרעי בהחזצה, הרי הוא היה השליח הראשון של הרבי,
הקודם עוד.
סיפור ידוע.
ואנחנו גם עוד מעט בג' תמוז, זה טוב לספר סיפורים על הרבי.
ואז הוא התחיל להסתובב בקולג'ים ולהתחיל ככה, עשה כל מיני כינוסים,
למד לנגן וכל זה, ואז הוא בא לרבי ואמר לו, תראה, יש לי בעיה, מה?
הוא אומר, אני מגיע לקולג',
אני עושה כינוס, מגיעים 100 סטודנטים,
ברגע שאני אומר להם שוב בנפרד, 50 עוזבים אותי, נשארים 50,
מנגנים, היה געוואלד וכל זה, בסוף הכינוס,
אז הן באות, הסטודנטיות באות ללחוץ ליד, אני לא לוחץ להם יד, אני מאבד את כולם.
מה לעשות?
מה לעשות?
אז הרבי אמר לו, אני לא יכול להגיד לך מה לעשות,
אבל אתה,
אם אתה לא לפי ההלכה, אתה לא יכול להגיד שאתה יותר שליח חב״ד.
כלומר, הוא הבין שיש לו איזה,
שהוא צריך לסטול דרך משלו, אבל הוא אמר לו,
אבל אתה לא יכול להגיד שאתה שליח שלי אם זה לא הכל לפי ההלכה.
כי בסוף כל הרעיונות החסידיים העמוקים, בסוף זה אמור להיות
לרדת עד הפרקטיקה ההלכתית, אחרת יכולים לקרוא את הדבר הזה חטאים, שלמה קרליבך צדיק יסוד עולם,
ובאמת היה לו הוראת שעה, וכן זה הדרך, ואנחנו רואים ש...
כן, המציאות מראה, זה היה מורכב בחייו, אבל המציאות מראה שעם ישראל קיבל אותו, את התורות שלו, את הניגונים שלו וכו'. אבל צריך לדעת שאם אין לך, אם אתה עושה את הכל בבת... כאילו, כל העדה כולם קדושים, ישר, מהמחשבה, לדיבור, למעשה, הכל אותו דבר,
אז יכולים לצאת מזה עיוותים חמורים מאוד.
עיוותים חמורים מאוד, בסדר?
וזה הטענה של קורח,
כל העדה כולם קדושים.
מה זה כל הידע כולנו? מה, אין היררכיה?
אין, אתם יודעים,
יש לכם את הדבר הזה שנקרא פאספאסבוק.
יש לכם פאספאסבוק.
יש דבר כזה, שמעתי.
טוב, אז אני רוצה להגיד לכם שאני לא בפוזות האלה בכלל,
ואותי דווקא מעניין כל דבר חדש.
וכל גאדג'ט שיש, אני מתעניין בו.
וגם אני לא בקטע של לצאת מקבוצות וואטסאפ, דווקא אני נכנס.
כן?
יש קבוצה, אם מעניינת אותי, אני שם סתם את הלשתק, אבל אני...
בני האדם מעניינים אותי,
אנשים מעניינים אותי, וזה חלק מהמטריה שדרכם אתה פוגש היום עם בני אדם.
בסדר? פעם היה מכתבים, והיית עונה היום, זה היה יפה.
ולכן, כל דבר שיש, אני בוחן אותו.
אני בודק.
פייסבוק זה כלי, בעיניי זה כלי, הכלי הוא עיוור.
יכול להיות שזה דברים טובים, יכול להיות שזה דברים רעים.
בדקתי את הכלי הזה לפני כמה שנים.
כלומר,
יש לי חשבון פייסבוק, פתחתי, אבל הוא, אין בו כלום, סתם, רק חשבון.
ובשלב מסוים אמרתי לעצמי, אני לא רוצה, אני לא שם.
אחת הסיבות הייתה שאין שם היררכיה.
אין היררכיה.
אתם מבינים מה זה היררכיה?
כלומר, אתה יכול לכתוב איזה דעה, ואיזה ילד בן 18 יכול כאילו להגיב לך, ואין, אין,
כשאנחנו מדברים, כשאני בא לדבר עם הרב ביגון,
אז יש איזו היררכיה, הרב ביגון,
שנים, אני פה, אתה מדבר, אתה,
שזה, ההיררכיה מסדר, יש הבדל, יש פער, הפער הוא חיובי.
במדיות אין היררכיה.
אתה יכול לכתוב משהו, ואיזה ילד בן 18 יכול להגיד לך, מי אתה, מה פתאום, אתה מדבר שטויות, כאילו, ברמה הזאת, אז זה הרגיש לי מקום לא,
לא,
שלא טוב לי להיות בו, ככה, ואז אני לא שם, בסדר?
ההיררכיה היא חשובה.
כשאין,
כשקורח טוען, כל העדה כולה קדושים בעצם, מה הוא טוען?
אין היררכיה.
ההוא שלמד יום בישיבה, וההוא שלמד עשרים שנות,
אותו דבר, הוא יכול להגיד דעה והוא יכול להגיד דעה, אותו דבר, למה לא? הוא קדוש, הוא קדוש, הכול, כולם קדושים. תגיד, אתה לא, זה למד עשרים שנה, השקיע, זה למד דקה וחצי לפני רגע, הגיע, אתה משווה אותם? אין היררכיה, אין איזה סדר, אין איזה התפתחות? יש התפתחות.
לא, הכול מחובר, מחשבה, דיבור, מעשה, ההוא אמר מחשבה, ההוא זרק דיבור, ההוא עושה מעשה, הכול אותו דבר, הכול באיזה מין...
הקריאה הזאת, כולם אותו דבר.
אין הבדל בין מה שאתה עושה לבין מה שאתה חושב ומדבר,
היא קריאה מסוכנת.
וזה הסכנה, כן, זו הסכנה הכי גדולה אצל קורח.
כן, בית, שאלה אחרת שלו, בית מלא ספרים צריך מזוזה?
מה זה מזוזה? זה כאילו מישהו שהתקדם, לא צריך אותך, הכל כמלא ספרים,
נכון?
תראו, בוא נראה את ה... איך הרבי מנסח את זה.
כן, ינון.
אין לך דבר שאתה לא יכול לפרש אותו לכל מיני כיוונים, בסדר?
יכולת גם,
כנראה שקורח יכול היה לפרש את האותיות שלו בצורה חיובית.
ק', קדושה, ר', ר', רצון, ח', ח', ח', ח', בסדר, נגיד.
עכשיו, אחרי שהוא חתן, אנחנו מנסים למצוא את זה ב...
הנה, תראו.
השילוב הזה של ג' הקווים,
שראינו בליקוטי תורה,
בא לידי ביטוי באות ה'.
האות הזאת מורכבת משלושה קווים. מוסבר מתורת הקבלה והחסידות,
שהקו העליון הימני והימני המחוברים יחדיו,
מסמלים את המחשבה והדיבור, שגם הם מחוברים.
הקו השמאלי הקצר מסמל את המעשה.
וזה המבנה הנכון של עבודת השם. החשבה,
דיבור,
שמצד הרוחני עומדים בממד נפרד מהמעשה,
והמעשה מתיישר עם הקו התחתון שלהם.
קורח ועדתו לא מקבלו את התפיסה הזאת, והם מציגים שלוש תפיסות אחרות.
האחת, מרומזת באות ק'.
היא דומה מאוד לאות ה' בהבדל אחד.
הקו השמאלי אינו מתיישר עם הימני אלא יורד למטה יותר. כלומר, המעשה הוא העיקר,
אפשר להתנתק לגמרי מהרובד הרוחני ולשים את הדגש אך ורק על הצד הגשמי, שזה...
יש פסוק בתהילים, שאני כל כך אוהב את הפסוק הזה, דוד המלך אומר לקדוש ברוך הוא, מתי תבוא אליי?
זה פסוק פה שהילד מדבר.
דוד כל כך רוצה להיפגש עם השם יתברך.
יש כאלה שאומרים לקדוש ברוך הוא, רק אל תבוא אליי.
רק אל תבוא.
תגיד לי מה לעשות?
ככה הרב תלנדסה היה אומר שזה דומה למערכות יחסים בין
חלק מהאנשים להורים המזדקנים שלהם.
אומרים לי, תשמע, אני אשים איתך הרבה טובות,
אני אבוא לבקר אותך, אבל אתה, תבוא אליי.
כאילו, לא רוצה, אני אבוא אליך.
כמה צריך?
שלוש פעמים בשבוע, ארבע פעמים בשבוע.
מה אתה רוצה ממני, אלוהים? כמה אתה רוצה ממני ביום?
שעה וחצי, קח.
שער ה-22 וחצי, תרד לי מהראש.
שעה וחצי, אני מברך, ושחרית, מנחה, ערבית, זהו.
נכון, יש כזאת בדיחה, שמה יהודי אוהב להיות?
אחרי מנחה ופרווה.
שחרר אותי מהלחץ, תן לי, תן לי להיות איזה.
אז זו תפיסה מקולקלת.
תפיסה מנוגנת לחלוטין. העיקר הוא רק אבנה והרגש,
הצד הברוחני ועבודת השם,
ואין משמעות לעשייה הגשמית.
אדרבה, העשייה מקלקלת.
היא מצמצמת.
יש כל מיני סוגי יהדות.
בארה״ב יש יהודי,
אני יהודי, קוראים לזה
foodie Jew.
אני יהודי באוכל.
מי אמר שאתה יהודי יותר טוב ממני?
מהקטע שאומרות תורה ומצוות? אני אוכל גפילטע פיש בערב שבת.
מה?
אני יהודי ברגש, אני יהודי בשיר, אני שומע רק שירה יהודית, זה מה שאני עושה.
אני לא שומר שבת, אני לא אוכל כשר, אבל שירה שאני שומע היא שירה יהודית, זה מה שאני עושה.
כל אחד עושה מה שבא לו.
המעשה, אין תרייג מצוות.
טוב,
זו העוטרש שבה יש שני קווים,
וקו המעשה חסר לגמרי.
אולם עיקר טענתו של קורח מרומזת באות חטא.
גם היא דומה מאוד לאות ה', אלא שבה אין נתק בין קווי המחשבה והדיבור לקו המעשה.
כורח מעמיד את המעשה בדרגה שווה למחשבה ולדיבור.
מכיוון שהמחאת המעשה, כל ישראל שווים, אין כל סיבה לתת מעמד מיוחד לכהנים.
הרי מצוות, אנחנו מקיים אותו דבר, נכון?
אז כמו שאני מקיים מצווה, אני הנחתי תפילין היום,
וההוא הניח תפילין, אני אביא אותו דבר.
אין היררכיה, אין תהליך, אין התפתחות.
אם כולם שווים, אז זה אומר שאין צורך במאמץ,
אין צורך בהתקדמות, אין צורך בעמל,
אין צורך בזה, הכל ישר רץ.
זה לא עובד ככה.
זה לא עובד ככה.
עד כאן זה ברור, הגישות האלו? כל העיוותים שסביב האות ה'. האות ה' זה המבנה הנכון
בעולם הזה.
תכף נראה איך האות ה' יכולה להתפתח להיות האות ת',
בסדר?
וכל מיני סוגים, עיקר העיוות זה באות ח'.
טוב.
פתחנו את השיעור בשאלה, אוקיי, אז מה הקטע של המתנות?
מתנות הכהונה. זה נראה, נכון?
זו הייתה השאלה הקשה.
איך אנחנו בתוך פרשה כזאתי מרשים לעצמנו לחלק מתנות טובות הנאה לכהנים, כן?
טובות הנאה, עכשיו סיגרים ושמפניות לכהנים, דברים כאלה.
מה התשובה?
התשובה היא כזאת.
יכול להיות גם משהו נורא נורא מתסכל באות ה'.
אם יגיד אדם,
אוקיי, אני לא כזה כמו ההוא ויש פער, אבל זהו, אני כל החיים יהיה כזה.
תספר לי מה ציר ההתקדמות שלי.
אני יכול להתקדם? מה אומרים לו?
בטח שאתה יכול, ברור.
אפילו יכול אדם להגיד,
נולדתי ממזר,
נתוני פתיחת דפוקים יש לי.
מה אני אגיד לו?
ממזר תלמיד חכם,
קודם לכהן גדול עם הארץ, כהן גדול זה שיא היחס.
הוא עד אהרון הכהן, אבא אחרי אבא, בן אחרי בן.
אתה תלמיד חכם ואתה תעבור אותו,
מבחינת החשיבות והכבוד שניתן לך.
יש ציר התפתחות,
יש!
אתה לא תקוע, כמו בהודו, בהודו זה קסטות, אתם מכירים את הקסטות בהודו?
קסטות,
נולדת לכת מסוימת, אין מעבר.
אתה כל החיים בקת הזאת, אתה לא יכול, למשל מה אתה עושה כמה תהיה משכיל,
אתה, אם נולדת לכת נמוכה, קסטה נמוכה,
אתה לא יכול לצאת ממנה.
זה גורל.
גורל ביוונית זה גזירת גורל, זה הפירוש של מילה טרגדיה.
אתה לא יכול לברוח מזה.
בעם ישראל אתה יכול.
כהן אתה לא יכול להיות,
אבל חוץ מלהיות כהן אתה כמעט יכול להיות כל דבר, וגם כהן אתה יכול להיות עם הבת שלך מתחתנים כהן, יהיה לך נכדים כהנים.
הכהונה היא לא איזה קאסטה סגורה מתחתנת רק בינה לבין עצמה, נכון? הכי הגיוני היה שהתורה תצווה שכהן מתחתן רק ככהנת.
מה זה היה?
שבט סגור, לא? כהן יכול להתחתן עם ישראלית, ואז
נגיד אשתי
היא נכדת כהן.
סבא של אשתי היה כהן.
כהן.
השם המשפחה של אמא של אשתי זה כהן.
כן? אז אשתי נכנת כהן, אז יש לנו דודים של אשתי, הם כולם כהנים, אז אנחנו מקומבנים להגיע לבית המקדש, יש לנו עם מי לדבר.
אנחנו לא צריכים את זה, אולי בעזרת השם אחת הבנות, יש לי שתיים כבר התחתנו עם ישראלים,
אז זה כבר זה, אבל יש עוד בנות, בעזרת השם, התחתנו אחת עם כהן,
יהיה לי נכד כהן בעזרת השם,
נכון?
ויש כאלה כהנים שיש להם בנות והם מתחתנים עם ישראלים, קיצור זה...
אז מה פשר מתנות הכהונה?
מה פשר מתנות הכהונה?
כשאתה בתור ישראל נותן לכהן משהו, והכהן מקבל ממך,
ברגע שמישהו מקבל משהו, מה הוא נהיה?
איך, איך?
איך?
אתה משוחד, אתה לא יבואו שם. אל תגיד משוחד, תגיד קשור. אלה, עוז שוהם דוקר את הנקודה בפעם העשירית.
אתה יוצר קשר.
אתה יוצר קשר.
זו הסיבה, אגב, שהאישה מתקדשת לאיש בטבעת.
כי יש לאיש רכוש.
הדבר שהכי יכול להרחיב אותי,
כאילו, בגדול האיש היה צריך לתת לאישה את הלב שלו, קחי את הלב שלי,
נכון?
אל בי.
אני לא רואה, אני אתן את הלב, אז מה יישאר, כן?
אז היכולת של אדם להתרחב היא ברכוש. אדם, יש לו רכוש, הוא ממש מתרחב.
אז אני קונה איזה חפץ שהאישה אוהבת,
ואת החפץ הזה שהוא בעצם אני, אני נותן לה.
ואז כשנתתי לה משהו כל כך משמעותי, מה קורה בינינו?
אנחנו נהיים קשורים בקשר מאוד מאוד.
של זיקה אישותית, שכדי לפרק אותה צריך,
קודם כל לא צריך לפרק אותה, אבל אם צריך לפרק אותה, אז צריך הרבה מאוד עניינים.
אז המתנות, אנחנו ישר מסתכלים, מה הם מקבלים? כשאתה מסתכל על המתנות, הם לא מקבלים יותר מדי.
הזרוע לחיים והקיבה.
כל מי שמבין בבשר, מבין שבחיים לא נכנסת למסלעת בשר וביקשת קיבה. זה לא אחד מהדברים שאתה מזמין,
וגם לא זרוע וגם לא לחיים, מה זה לחיים? זה הצד שלה,
אתה מזמין סינטה, אסדו, צלע וזה, למה לא נתנו לכהנים את הצלעות?
למה לא נתנו להם סינטה, אסדו?
לא, לא, זה מין דברים כאלה שבקושי אוכלים.
וגם המעשרות זה כמות קטנה, זה לא העניין פה, אתה לא בא עכשיו לזה, זה העניין שהם...
הכהן,
הכהן הוא כאילו איש שהוא רק מלמד כל היום,
הוא רק נותן,
הוא רק מדריך,
הוא רק זה,
לא,
אתה גם תקבל.
ישראל ייתן לך, ואם אתה תקבל, אתה תהיה מה?
קשור אליו,
וככה ייווצר מצב של התפתחות והתקדמות.
ככה ייווצר מצב שהישראל יוכל להתעלות, להתעלות בתהליך, ייקח זמן,
הכהן ילמד אותו, אבל, אבל, אבל,
ישראל לא יגיע אל הכהן כמו איזה מקבץ נדבות.
הוא יגיד, אני גם איזה, אני גם נתתי לו.
לא רק הוא נתן לי, גם אני נתתי לו. ואז אני יכול להתחיל טיפה לצמצם את העניינים האלו. יש כאן איזו הדדיות מאוד מאוד מעניינת,
מאוד מאוד יפה,
בין הישראלי. כלומר, התורה בכוונה שמה כאן את פרשת מתנת כהונה כדי להגיד לקורח,
הטענה שאתה טוען
היא לא נכונה,
אבל מצד שני, אין איזה... אנחנו לא רוצים לעשות הקפאת מצב, קרח.
הקרח יכול לחזור להיות מים.
הקרח לאט לאט נמס ונהיה מים.
אז יכול אדם מישראל להתקדם, להתעלות, להשתפר, עד שהוא באמת מחבר את ה-A למעלה ומעביר אותה טיפה למטה עד שזה נהיה חוקת. כלומר,
אפשר להפוך את ה-ה ל-תף,
בעבודה,
במאמץ,
בזה, ואתה רואה שהתף היא לא סגורה בתוך עצמה, אלא
היא ממשיכה גם הלאה. כלומר, זה ברור שהתף כאילו מציינת שאני כאילו קיבלתי משהו מגבוה, ואני מעביר אותו הלאה.
החטא סוגרת, נכון? התף אומרת, אני קיבלתי איזה משהו מלמעלה מהכהן,
למדתי בעצמי, ואני יודע שזה זורם דרכי, עובר הלאה. ולכן,
מיד אחרי פרשת קורח מגיעה פרשת חוקת.
פרשת חוקת.
כן, שזה כאילו המבנה המתוקן, זה מה שקורה אחרי.
אחרי שאדם מישראל נכנס לבית מדרש, לומד הרבה שנים תורה, יש לו רב, הוא לומד מרבות תורה, הוא לומד מהכוהנים, הוא מרגיש קשור, הוא נותן לכהן מתנה והכוהן מלמד אותו,
נוצרת איזו התפתחות, נוצרת התקדמות, וכן,
אנחנו לא מקפיאים מצב.
וכמה אנשים ש...
רבי עקיבא,
רבי עקיבא שהיה בגיל 40 לא ידע לקרוא ולכתוב.
הוא לא ידע לקרוא ולכתוב.
מי היה מאיתנו מתחתן עם אדם כזה שלא יקרא אורך טוב?
והוא נהיה רבי עקיבא.
רבי עקיבא שכל התורה עומדת עליו. המון המון גדולי ישראל.
רבי מאיר היה בן גרים.
רבי מאיר בא מזרעו של נרון קיסר.
רבי עקיבא היה מארץ עד גיל 40. ריש לקיש היה ראש השודדים גם כן עד גיל 40.
אנשים שהיו, יש עוד דוגמאות כאלה רבות של אנשים שהיו
מאוד מאוד, נקודת פתיחה מאוד מאוד נמוכה.
רב לזר,
בנו של רבי שמעון היה מארץ הרבה מאוד שנים, לפעמים שסופר בגמרא, היה מאוד מאוד רחוק עד שהוא התקרב חזרה.
מה? כל אחד עם הזה שלו,
אבל אז הם תפסו את עצמם, ועבדו,
עבדו,
עמלו,
ישבו ולמדו תורה, עבדו על המידות, היו בקשר עם תלמידי חכמים, והם התקדמו, ואז בשלב מסוים האש שלהם התחברה
למעלה וזה נהיה עטף כזאת.
כל זה רמוז,
כל זה רמוז
בדברי מאה השילוח הנפלאי, אתם איתי?
אתם בשיא הריכוז והעניין, כן? אין ספק בדבר, נכון?
אתם איתי או לא?
אה, תראה אין לו, אין פה.
מכל ה... הבאת לי מים, בשביל זה עכשיו אני שבור.
כל זה רמוז בדברים הנפלאים של מאה שילוח בסוף הפרשה, תראו.
יש פה איזה משהו מאוד מעניין, נכון?
בסוף הפרשה עושים את המבחן עם המטות.
טוב, מטות.
מה צריך לעשות? כולם מביאים מטות, כמה מטות יש?
12 מטות, 12 שבטים,
ומטה הארון בתוך מטותם.
ובסוף מה קורה?
איך מטה אהרון, איך יודעים שהוא זה?
ציץ, ציץ, נכון.
אז מה זה אומר?
מה זה אומר?
אם זה אומר שזה רק אהרון,
הייתי מצפה שכל המטות ייסדקו או יבלו או יישרפו, ורק המטה של אהרון יישאר.
אבל אם המטה של אהרון הוציא ציץ ויגמול שקדים, מה זה אומר?
שבכל המטות יש אפשרות כזאת, רק המטה של אהרון
היה ראשון.
יש מושג שנקרא ראשון בין שווים.
באמת כל העדה כולם קדושים,
אבל אהרון הוא ראשון.
הכהנים הם הראשונים שמימשו את המדרגה, והם שליחים כדי ללמד אותנו. בסוף,
כל אחד מאיתנו יכול להיות כהן. הרי מי אומר את זה?
אומר את זה הרמב״ם. איפה אומר הרמב״ם את זה? אתם זוכרים?
הרמב״ם בסוף הלכות שמיטה ויובל אומר, שבט לוי, הוא מסביר למה שבט לוי לא נמצאים ביובל, כי הוא אומר, הם מוקדשים לעבודת השם.
אבל אומר הרמב״ם לא רק שבט לוי, אלא כל מי שהקדיש את נפשו לעסוק בעבודת השם, הוא כמו בן לוי, יכול להיות.
ממש מחבר הרמב״ם את אפשרות של אחד מישראל להיות
סוג של כהן. אם תרצו, אברך זה כהן, מה זה אברך?
הוא יושב ולומד תורה, ומי נותן לו פרנסה?
מחזיקים אותו התורמים של הזה, והוא לומד, והוא לומד, הוא אומר, אני לומד לא בשביל עצמי, אני לומד כדי ללמד את הילדים שלכם וללמד אתכם תורה.
אז זה לא שמטה אהרון נבחר ושאר המטות לא נבחרו.
מטה אהרון נבחר להגיד,
לכן זה גם שקד.
שקד זה פרי מיוחד. מה מיוחד בשקד?
שהוא פורח מהר.
21 יום יש בין פריחת השקד.
מה?
הוא פורח, הוא מקדים את הפריחה.
הפריחה מקדימה את ההלוואה, תודה.
וגם אם אני זוכר נכון, יש 21 יום בין הפריחה לבין זה שזה נסגר ומתחיל להיות פרי, שזה גם כן מאוד מאוד מהיר.
הוא, נכון, מהירות כזאת.
אז אומרים, אהרון הוא הכי מהיר, אבל גם אתם,
בכסף שלכם, אם תעבדו,
תוכלו להיות אהרון.
תראו מה כתוב, ויאמר השם אל משה,
קח מאיתם מטה מטה לבית אב, עניין המטות
שציווה הקדוש ברוך הוא לקח אחר מעשה קורח,
כי מטה רומז על חיים כידוע,
כי דכתיב איש משענתו בידו,
וציווה השם יתברך
לקח המטות לרמוז,
כי לעתיד יראה השם יתברך לכל אחד ואחד
שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים ולא יתאווה לחלק חברו. כל אחד יהיה שמח בחלק שלו.
כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו, לפני שברור לאדם מה החלק שלו,
אז הוא משתוקק לנחלת חברו.
כמו שהיה מחלוקת קורח שהיה רוצה, הוא משתוקק לחלק אהרון הכהן. קורח היה לוי, הוא רצה להיות כהן.
זה היה עניין המטות, שהראה השם יתברך לכל אחד ואחד את מקומו.
שיש לכל אחד ואחד מקום טוב.
כל אחד את השלב שלו.
ולא התלוננו על חלק אהרון ומשה,
שתרגם יונקלוס על ויראו ויקחו איש מטהו וישתמו די ולא תירגזו. הם באו וראו שכל אחד זה המטה שלו ולא צריך לחמוד מטות אחרים.
היינו שהבינו ועמדו על ברור הדבר והכירו עומק שורש כל אחד ואחד.
ואף שלא נאמר פריחה רק על מטה אהרון, נראה שכל המטות פרחו.
רק על מטה אהרון נגמל פירותיו.
מדהים.
כולם קרא להם נס. כל אחד בא לקחת את המטה, כל המטות פרחו.
המטה של אהרון, הוא גם פרח.
כתוב, ויאצה ציץ ויוצא פרח
ויגמול שקדי.
אהרון היה לו גם פירות.
אם המטות של כולם פרחו, אז מה זה אומר? אחרי פרח מה מגיע?
פרי, רק האהרון הוא שקד, אז זה קורה מהר. הפרי שלך יהיה אתרוג.
הפרי מגיע, הפריחה, הרבה זמן.
ההוא רימון.
בסדר?
בסוף כל אחד יהיה לו רימון, מישהו רימון, הוא לא רוצה להיות שקד,
כל אחד בכסף שלו.
וואו, מדהים.
חידוש עצום.
כי חלק מהארון הוא שלמות בעולם הזה, וכל מעשה הוא מעשה.
ולא שיעשה מעשה, שיצרח עוד בירור אחר כך. זה הארון. הארון, כל מעשה שהוא עושה, בום, על ההתחלה זה מושלם.
יש כאלה שאומרים, אני, כל מעשה שאני עושה,
הוא לא מושלם.
נכון, איך אמר לי פעם איזה שטחן?
אני אומר, מכל שיטוח שאני עושה, עושים שתי חתונות.
כי הם נפרדים ומתחתנים.
יש כאלה, מכירים כאלה, וואלה, כל אחד,
מחברים על אנשים שפטירה על חווה, הקשר בין מחט לשחט וזה, בום, יוצא שידור.
מה יש לו, יש לו,
על עיוור יוצא להצליח להם. כל אחד יבוא.
אבל שאר השבטים אינם כן,
רק בירורם צריך זמן.
אף שניצבה שבטים שהיכרותם גדולה מלקראת הכהונה, כמו שבט יהודה ומנהיג,
מכל מקום השלמתם צריך זמן.
וזה היה נגד דעת אהרון,
כי תחילה סבר כי הוא הגדול ונפל דעתו מזה.
על כן נתן לו השם יתברך, כד' מתנות כהונה משל ישראל.
אומרים לאהרון, כל הגדולה שלך
זה בגלל עם ישראל, בזכותם.
להראות לו שכל מעשי ישראל צריכים להיות בעולם הזה,
כפי מדרגת אהרון הכהן, כי בזה העולם בחר השם יתברך במעשה שלמה.
אז אהרון הכהן יש לו איזה ייחודיות,
שהוא יודע לבצע את המעשים בצורה שלמה בעולם הזה.
שאר השבטים יגיעו לזה לאט לאט.
אז אני מסכם.
עבודת השם היא השלמה, היא באות ה'.
מחשבה, דיבור הוא מעשה.
מחשבה זה לימוד תורה, זה ההשתייכות התודעתית, שאני מבין מה אני עושה.
דיבור זה גם עולם הרגש, שאני גם מדבר את הדבר, שאני,
יש לי איזה רגש, ומעשה בסוף זה הפרקטיקה.
יש פער מובנה בין מה שאני יודע ומה שאני מרגיש לבין מה שאני עושה. לא תמיד המעשה הוא באותה עוצמה של הידיעה והדיבור,
ולפעמים, אבל, אבל צריך את זה. כורח ניסה לעוות את המבנה הזה בכל מיני צורות,
או בכף, או ברש, או בחטא,
להקפיא שלושה מצבים.
ואנחנו מבינים שהדבר הנכון הוא,
אם כבר אפשר לשנות משהו,
ואפשר, זה לקחת את האות ה' ולהפוך אותה לת'.
כלומר, התקדמות ת' זה תשובה.
כן? תיקון. זה האות ת'. התקדמות איטית.
התקדמות שאדם עמל ולומד ומתקדם. וההתקדמות הזאת באה לידי ביטוי בפרשה, במה?
במתנות הכהונה.
תן מתנה לכהן,
הכהן נהיה קשור אליך, ואז תוכל דרכו להתקדם. הכהן מגיע עם הקודש.
ההתקדמות הזאת בסוף מביאה את האותיו, שאתה מקבל, קיבלת מהכהן, אתה גם ממשיך הלאה. זה לא איזה, אתה מבין שיש כאן עוד איזה רגל שצריכה להמשיך.
וזה בא לידי ביטוי בצורה נפלאה בסיפור של המטות של אהרון. כל המטות פרחו.
כולם באמת חביבים.
אהרון גם גמל פרי.
זה הלך טיפה,
יש לו טיפה יותר מהר,
הוא מצליח לממש את הדברים.
והדברים האלה הם מאוד מאוד נוגעים גם לימינו, הגישות האלה נוגעות לימינו, אלה שרוצים רק רגש ורק זה בלי הלכה,
או אלה שרק הלכה, הכל יבש, בלי שום...
קצת לחלוכית, קצת איזו מתיקות, או אלה שהכול אותו דבר, וכולם זה, ומייד מהמחשבה, כל רעיון שהם ראו, הם כבר אומרים, כן, מייד צריך ליישם את זה, מייד צריך...
יש לנו גם מסורת.
כל הדברים האלו בעצם מובילים אותנו מפרשת כוח, פרשת חוקת,
פרשת חוקת היא פרשה חשובה שנדבר עליה בשבוע הבא,
וישרה שמתקדמת, שמחה, נבנית, צומחת, אוהבת את ה... מייקרת את עולם המחשבה, מייקרת את הדיבור, לא מוותרת על המעשה, וגורמת למעשה לאט לאט, כל פעם להוסיף קומה עד שהוא מתחבר חיבור מלא למחשבה ולדיבור.
שנזכה לזה.
