טוב,
צהריים טובים. החבר'ה, אנחנו נפגשים פה לשיעור הקדוש נפש הפרשה,
שהעניין שלו זה לחיות עם הזמן, כמו שאמר אדמו״ר הזקן,
והזמן זה פרשת השבוע.
זהו, וזו המשימה שלנו.
היום פרשת בעלותך זה פרשה מלאה באירועים,
דרמטית.
מתחילה כזה רגוע,
ואז מתחילה התנועה לארץ ישראל, ואז מתחילה כל החגיגה.
יש הרבה אירועים שדיברנו עליהם בשנים קדמוניות
היום אני רוצה שנלמד ביחד
על האירוע שחותם את הפרשה והוא עניין מאוד מאוד רלוונטי לכל אחד מאיתנו
מי אין לו איזה חולה שהוא מתפלל עליו מכיר לפעמים זה בן משפחה לפעמים זה חבר לפעמים זה הוא בעצמו צריך איזה רפואה
ובסוף הפרשה אחרי שמרים ואהרון
מדברים על משה
מדברים במשה
אז מרים מצטרעת, נכון? אלה הפסוקים.
ויש כאילו שאלה פרשנית, למה מרים ולא אהרון?
שניהם הרי דיברו.
אומרים, מרים פתחה,
אומרים שאם מרים הייתה מצטרעת,
אז אם אהרון היה מצטרע, אז מי מצורע צריך להראות את הצהרת לכהן, אז לא היה מי שירפא אותה.
אז השאירו את אהרון כזה שירפא אותה.
כל מיני...
כל פנים, אהרון בא למשה רבנו ויאמר לו,
ויאמר אהרן אל משה בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת
אשר נענו ואשר חטאנו אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו
ויאכל חצי בשרו
ויצעק משה אל אדוני לאמור אל נא רפא נא לה אל נא רפא נא לה
חמש מילים
תפילה הקצרה בהיסטוריה
ואני רוצה לדבר היום על תפילות קצרות
שזה כבר נושא אני רואה פה חביב על חלק מהקהל
נכון
עכשיו למה אנחנו צוחקים כי בחוויה הבסיסית שלנו תפילה
היא ארוכה, היא ארוכה, היא ארוכה.
זו תפירת שחרית,
היא 40 דקות, 50 דקות, תלוי בחזן, תלוי בקצב, תלוי בזה.
תחנון. תחנון, בטח אנחנו עכשיו בימי זהב, בימים לתחנון.
ספירת העומר.
מנחה, עם קורבנות, בלי קורבנות, פתח אליהו, סגר אליהו, כל העניינים.
וכאן יש לנו תפילה מקוצרת ביותר,
שפותחת לנו כאן איזה פתח לאפשרות הזאת,
שהיא מאוד מאוד מעניינת.
אני רק רוצה להתחיל ולהגיד שלפני שאנחנו,
מיד ננסה למשש את האיכות הזאת, איך נראית תפילה קצרה?
באיזה הקשרים נכון להתפגל תפילה כזאת?
מותר? לגיטימי? אני יודע מה.
אני אומר עוד פעם, לתפילות יש לנו סידורים.
אבל רק להזכיר שהרמב״ם אומר, הרמב״ם מגדיר את התפילה
בתור מילה אחת. הרמב״ם מגדיר את זה בתור מפגש.
מפגש.
ויש חידושי רב חיים מאוד יפים על הרמב״ם.
יש איזו סתירה ברמב״ם, ואז רב חיים מבריסק עושה שם איזה חילוק.
מה שיוצא שם מהרב חיים הזה,
זה שלפי הרמב״ם תפילה בלי כוונה זה בכלל לא תפילה.
בשונה ממצוות אחרות, נפסק להלכה שמצוות צריכות כוונה,
אבל לא חייב לכוון את הכוונה הספציפית.
מספיק, כשהייתי באזור וזה, אז אדם הניח תפילין, אבל הוא לא חשב עכשיו על כל המשמעות של
מבחינת הנחת תפילין, הוא לא הניח תפילין סתם,
הוא הניח תפילין כוונה כוללת ציון עובר,
בסדר? היה עדיף תכוון יותר, אבל ציון עובר. בתפילה זה לא ככה.
תפילה בלי כוונה, הרמבו אומר, המהות של תפילה
זה כוונה, זה המהות, זה לא משהו צדדי, זה לא משהו
שהוא על יד, זה הסיפור.
המצווה בתפילה זה להתכוון.
המצווה בתפילין זה להניח תפילין. אתה צריך לכוון שאתה מניח תפילין בשביל יציאת מצרים, לא זכרת את יציאת מצרים, באופן כללי, בסדר.
לא סתם שם את התפילין.
אבל הגדר המצווה בתפילה זה להתכוון. אז אם לא התכוונת,
זה בכלל לא תפילה.
אה, לא בעיה.
יש בזה...
יפה. אז יש אי רצון לפני התפילה, והרי אני מקשר. אבל אז אתה אומר צריך אי רצון, אה, אה, אה, רצון.
אתה מבין?
בהתחלה האי רצון מרגש אותנו, אחרי זה האי רצון עצמו הוא כבר...
אז אני רוצה, בסדר, אז קודם כל זה מובן,
הגדר של תפילה הוא מפגש, ולכן הרמב״ם אומר בהלכות תפילה,
שמראש עד עזרא הסופר לא היה לה תפילה, לא נוסח קבוע ולא זמן קבוע ולא כמה פעמים ביום, אלא פעם אחת ביום האדם היה צריך לעמוד ולהתפלל למה שמתברך, ארוך, קצר, תלוי באדם, תלוי לפי צרכות לשונו.
בכל אופן, כולנו מרגישים עדיין,
טוב, ואז הגיעו ראשי הכנסת הגדולה ותיקנו את התפילות, ואז יש כאן איזה תפילות מסודרות שמכסות את הכל, וזה מצוין.
אבל אני רוצה רגע היום טיפה לנסות למשש את האפשרות של תפילה קצרה, ולנסות להבין מתי היא מועילה ואיך היא מועילה,
ומה בדיוק התפילה שלהם, או יותר נכון, לנסות לפענח את התפילה של משה רבנו.
למה משה לא התפלל תפילה ארוכה?
מה הבעיה?
יכול להתפלל תפילה ארוכה על אחותו. למה הוא... אז הוא אומר שמשה רבין אבדל יעמד אותנו איזה משהו.
אז בואו נראה.
וריאציה ראשונה לתפילה קצרה,
אני רוצה עוד להגיד עוד משפט הקדמה אחד.
אני מדבר על תפילה קצרה, שאם תאריך,
תקיים בעצמך כל המוסיף גורע.
אתם מבינים?
כלומר,
אם אתה יכול להגיד תפילה קצרה, אבל אני גם יכול להמשיך להאריך. לא, לא. זו תפילה קצרה,
שבאופן כזה, שאם תעשה אותה ארוכה, תפספס.
זה יהיה פחות טוב, פחות מוצלח.
זה כמו שאתה שם סטק על האש יותר מדי זמן.
זאת אומרת, כמה שאני אשים אותו יותר זמן, יהיה יותר טוב. בסוף הוא יישרף.
בסוף הוא יצא לא טוב.
שים אותו בדיוק.
30 שניות,
30 שניות, בול.
אז יש תפילה שהיא מין איזה אירוע כזה שהיא לא צריכה יותר מזה. אתה מבשל את העסק יותר מדי, זה יישרף.
בסדר?
אז בואו נראה וריאציה ראשונה.
כתוב ככה,
ויצעק משה אל אדוני לאמור, אין נערפן עליה. אה, סליחה, זה עוד פרט. חשוב להגיד שהתפילת אין נערפן עליה, היא לא הייתה בדיבור, היא הייתה בצעקה.
צעקתם פעם?
אה?
צעקתם?
לא לצעוק על החבר, לא לצעוק על הנהג שחתך אותך בכליש, לצעוק אל השם. צעקתם אל השם פעם?
לצעוק אל השם! אה, פה פושטק!
כמו זה, כמו עכשיו הרמקול הזה. לצעוק!
יכול להיות דבר כזה?
אני צעקתי אל השם לא מזמן.
צעקה כזאת ככה.
ניצלתי איזה פקק שהייתי תקוע בו, שהיה לא מתוכנן, ותקע אותי באמת ככה,
הבריג אותי, ככה, מה שצריך, הפקק הזה. הייתי מתוכנן על איזה משהו שבדיוק
היה אמור להספיק, ובשביל זה גם לקחתי כביש 6, ולא...
זה היה ככה, וזה גם היה נראה שהיה בסדר, תשע בערב, תשע וחצי בערב. בקיצור, אני מגיע, כביש 6 חסום, עבדו שם על הכביש,
והתפרץ אצלי כל התקיעות שהייתי נמצא בה באותו זמן, איזה נושא מסוים.
אז אתה צועק, זה טוב מאוד.
טוב ככה לשחרר, להוציא, נכון?
אז משה רבנו, הוא לא דיבר אל השם, הוא לא אמר, הוא צעק אל נערף אנדל הזה, היה קצר וממוקד.
איך הוא יכול לצעוק?
בואו נראה.
אפשרות ראשונה, מדרש רבה.
אנחנו חותרים היום להגיע, יש פה תורה נפלאה של רבי נחמן,
ליקוטי מוהרן קמה קה,
קצת ארוכה, אנחנו לא נראה את כולה,
אבל לשם חותרים.
אפשרות ראשונה, ביצה כמו שאל השם, משל למה הדבר? דומה לגיבור שהיה הקולר בצווארו.
נפנה מאותו הקולר,
נפנה מאותו הקולר, קולר היה לו אזיק,
אזיקון צוואר כזה,
הוא הצליח להשתחרר.
לאחר ימים ראה הקולר נתון בצווארו של אחר.
התחיל צווח, התחיל לצעוק.
אמרו לו, מה לך צווח?
אמר להם, אי אתם יודעים, אני יודע באיזה צער הוא נתון.
אני מכיר את הכאב הזה מבפנים, הקולר היה אצלי, אני יודע כמה הדבר הזה כואב, עכשיו אני יודע מסכן כמה הוא סובל.
כך, היה הקולר,
ככה היה משה צווח.
אמר לו הקב' הוא, מה לך צווח?
למה אתה צועק?
ראיתם פעם חסידי קרלין מתפללים?
חסידי קרלין רק בצעקות.
אומרים שפעם אחת נכנס לבית מדינה של קרלין, ראה את כולם צועקים, תגידו, ניסיתם בטוב? ישר אתם צועקים על הקב' אפשר לבקש קודם? לא צריך אפשר לצעוק.
אבל,
כך היה משה צווח.
אמר לו הקדוש ברוך הוא, מה לך צווח?
אמר לפניו, ריבונו של עולם,
אני יודע באיזה צער היא נתונה,
שאני זכור השלשלת
שהייתה ידי לתוכה. אני זוכר את הקולר שהיה לי על היד,
על היד.
צרעת. ומשה רבנו היה לו רק על היד. מרים הייתה מצורעת כשלג מכף רגל ועד ראש.
שנאמר, והנה ידו מצורעת כשלג.
כיוון שנתפלל משה עליה, ריפא אותה הקדוש ברוך הוא.
סליחה?
מניין
שנאמר והעם לא נשאר דאסף מרים ולפיכך היו זכורים מה הגיע למרים מתחת ידי לשון הרע.
אז זה נפלא.
מתי אפשר להתפלל תפילה קצרה?
אתה מכיר את החוויה.
לא צריך להעריך.
אתה יודע את זה מבפנים, בום!
תפילה קצרה. יפה,
נכון? צעקה פשוטה.
אתה מכיר את החוויה מבפנים?
אם אתה עכשיו מתחיל להעריך ולדבר,
אז זה כאילו זה כאב אותנטי כשאתה מכיר אותו.
זה מין כדור שאתה יורה אותו, פגע, בום, מה?
הרב, זה נראה שמשה לא הכין תפילת צהל השם, הוא פשוט... צעק.
למה הוא צעק?
הוא נכנס לאיזה סוג של פראווה,
וואי, הרגשתי להתקרב על זה. כן? אבל לא כי זאת תפילה, כי פשוט יצא... לא, אבל זה ודאי תפילה, זה תפילה. אין נערפן עליו, הוא מתפלל, הוא מבקש.
רק אתה אומר, משה רבנו לא היה לו סידור,
תפילות הכל היה מתוכו, גם דוד המלך הוא לא אמר תהילים דוד המלך, הוא חיבר אותם, כן?
אז זה אומר שיש לנו כאן כלי עצום.
אם יש לך חבר,
לא משנה, חבר, בן בית, שהוא נמצא בצרה או במצוקה שאתה כבר היית בה,
יש לך יכולת עצומה להתפלל עליו, כי אתה מכיר את החוויה, ואז כל המתפלל על חברו, ואתה מכיר כמה זה כואב, אז אתה יכול...
בסדר? אתה, האדם היה, לא יודע מה, היה רווק הרבה שנים.
הוא זוכר את הרווקות, ואת השנים הארוכות, ואת הכל של זה.
נכנסה להתחתן.
אז עכשיו חברים שלך שהם מי שלא היה רווק הרבה שנים הוא התחתן בגיל צעיר אז הוא רווק בסדר כאילו כמו שאני הייתי רווק בגיל 21 הוא רווק ב-31 לא לא זה לא אותו דבר.
אז יש לך פה איזה יכולת להתפלל וכאן דווקא הקיצור הוא המועיל כי זה מבטא איזה משהו שהוא ממוקד מיידי עוצמתי.
כן כיוון שנתפלל אליה המשה ריפאו הקדוש ברוך הוא וכו'. יפה מאוד. טוב
עוד
עוד דבר
ויצעק אל השם אומר המכילתא מדרש נוסף
ויוראו השם עץ
זה מדבר על מה?
על מי מרה, נכון?
כשבני ישראל היו צמאים וזה, אז גם שם כתוב ויצעק אל השם, קצר
מכאן שהצדיקים אין קשים לקבל
הצדיק מתפלל, מקבל מיד תשובה
לא זה
לפי דרכך אתה למד שתפילת הצדיקים קצרה
אני פותח מניין לצדיקים מהסוג הזה, מי רוצה מניין כזה קצר?
נכון?
פספס.
נכון אמרנו, נתניה שם עכשיו,
כשאני עושה את זה, אני צדיק,
בזמן שאני צדיק, כשאני פתר מעשים אותו,
זה תעלה מפרש, אני תעלה על עצמי וזה, על הסביבות שלי גם.
זה מזכיר לי, כשהיינו בתיכון והיינו באיזה מחנה קיץ וקראו לנו למניין, כן? לא כולם רצו כל כך להשתתף במניין הזה, נלחם משהו.
אז ההוא שקרא לנו, הרכז זה זה, אמר, תעשו ארוך, לא קצר.
אמרו לו, בטח, ואז תוך כדי שזה, מישהו מסמן לחברו קצר. אז הוא אומר לו, מה?
אמרו לו, לא, לא, התכוונתי על מכנסיים קצר, שלא יהיה עם מכנסיים...
כמובן שהוא עשה חזרת הזאת קצרה.
הרכז הזה התעצבן עלינו. אמרתי לכם, קצת ארוך.
לפי דרכך אתה לומד שתפילת הצדיקים היא דווקא היא קצרה.
מעניין.
למה היא קצרה?
אז זה כמו, אתה יודע, צדיק, ואני מסכים עם מה שאתה אומר עוד, בזמנים שאנחנו מרגישים בהם איזה צדיקות, אז אתה מרגיש קרוב, אתה לא צריך להעריך.
במשפט אחד, בזה, אתה כבר יכול להעביר את הרצון.
עכשיו, אני אגיד לכם גם משהו יותר מזה.
רגע, אולי, שנייה, תכף נקרא את זה, אני אגיד לכם משהו גם יותר מזה.
לפעמים אני כותב מאמר לאיזה מקום,
נגיד, אני כותב מאמר, יצא לי,
אני צריך לכתוב מאמר באמת לאיזה מקום, שכחתי.
אני כותב מאמר של נגיד 1,200 מילים,
חוזר אליי העורך במייל, תודה רבה על המאמר, מקסים וזה, אנחנו אין לנו מקום יותר מ-800 מילים.
עכשיו צריך להוריד 400 מילים מן המאמר הזה. 400 מילים זה, ממאמר של 1200 מילים, זה קצר ל-800,
זה בעצם שליש, להוריד שליש.
נכון? טוב או לא טוב?
במבט ראשון אתה מתבאס, כאילו, 1200 מילים, כבר כתבתי מאמר, זה וזה. ואז זה מין עבודה מאוד, אוקיי.
יש מה אמרת.
עכשיו תשאל את עצמך מה אתה באמת רוצה להגיד.
בוא תרכז את המסר.
תדייק אותו,
תהפוך אותו לאגרוף מכוון,
ואת זה תניח.
ברוב הפעמים המאמר של השמונה מאות מילים יוצא יותר מוצלח.
יותר מוצלח.
אתה פתאום רואה שהאלף עדיין מילים,
קצת התפזרת וטיפה וזה, ועכשיו אתה מגיש את הטיעון, הוא ממוקד, הוא זה, הוא יותר,
זה יותר בהירות, יותר מיקוד. ככה גם יכול להיות גם בתפילה.
אפשרות.
אפשרות אחרת זה ללכת על בטוח, אתה מתחיל,
כאילו זמרה, זה, קרית שמע, כל התהליך הזה.
אפשרות שיש לך איזו תפילה שהיא זעקה,
שהיא... אתה מניח את זה ישר מההתחלה, בלי לעבור דרך ההקדמות. ולכן הוא אומר תפילת צדיקים קצרה.
והנה, מעשה בתלמיד אחד
שעבר לפני רבו וקיצר בברכותיו.
אמרו לו תלמידיו, רבי,
ראית פלוני שקיצר בברכותיו?
היו מלהיגים עליו, טייס כזה,
טייס אוטומטי.
ואומרים עליו, תלמיד חכם, קצרן הוא זה.
אמר להם, לא קצר זה יותר ממשה רבנו, שנאמר,
אין נרפנה לה.
טוב,
אז אל תתנו לו לקצר, יש אפשרות כזאת.
אני בא לדבר על האפשרות.
אני בא לומר כך,
דיברנו אתם זוכרים בחבורה, שכל אחד צריך לפתוח סדנה.
סדנה, מעבדה, מעבדה לתפילה, ולעשות ניסויים.
ניסויים בתפילה, כי התפילה זה מפגש, מה עובד?
מה עובד? לפעמים אני מתפלל שמונה עשרה,
אני עושה איזה ניסוי כזה,
ואני מתפלל שמונה עשרה הכי מהר שאני יכול,
בלחש.
הכי מהר.
מה אתם אומרים, טוב או לא?
לא טוב.
מדהים. תעשו ניסוי, תראו.
זה מכריח אותך להיות מרוכז.
זה כמו שאתה על איזה רכבת הריב או משהו, שאתה לא יכול רגע, שנייה.
אתה מרוכז, כל מילה, כאילו אתה, זה מכניס אותך לאיזה מין קצב כזה,
ופתאום אתה מרגיש,
התפילה דווקא הייתה מאוד מאוד מרוכזת ומוצלחת.
מאשר אתה מתפלל, כל תפילה ברכה, בנחת, וזה, יש לך זמן,
כן?
מספרים על שני צדיקים שהיו אחד היה מאוד מאוד מעריך ואחד היה מאוד מאוד מקצר
והם נפגשו פעם.
אז ההוא שקיצר אמר להוא שמעריך,
כבודו כל כך מעריך בתפילה? אמרתי, אני, התפילה זה כמו אדם שאני נוסע על כרכרה.
ובאמצע מטפסים על הכרכרה כל מיני שודדים מנסים לגנוב את הכרכרה. אז אני נלחם עם השודד הזה, נלחם עם השודד הזה, נלחם עם ה... עד שאני מצליח לעבור את הדרך.
כאילו השודדים זה הכוונות הזרות. אומר לו, ומה כבודו כזה מקצר? הוא אומר, אני טס כל כך מהר שהם לא מספיקים לקפוץ.
קדימה, נתן דיו לסוסים.
תנסו את זה.
בסדר, תנסו את זה.
אם הכול עובד טוב, כלל ראשון בהנדסה,
זה עובד, אל תיגע.
אם אנשים מרגישים פה שהכל בסדר והתפילה שלהם אחלה, אז אל תזה. אבל מי שמרגיש כמוני שהתפילה לא כל כך זורמת כל פעם, אז צריך להתחיל להזיז את האירוע, לנסות טיפה כל מיני נישואים.
והנה, יש לנו מקור,
היה קצרן.
אמר להם, לא קצר זה יותר ממשה רבנו שנאמר, אין נרפנלה.
שוב מעשה בתלמיד אחד שעבר לפני רבי אליעזר והיה מאריך בברכותיו. אמרו לו תלמידיו, רבי, ראית את זה שהאריך בברכותיו?
או, איזה ארוך.
היו אומרים עליו, מאריכנו זה.
אמר להם,
לא האריך זה יותר ממשה שנאמר,
והתנפל לפני השם כראשונה, ארבעים יום.
שהיה אומר,
יש שעה לקצר ויש שעה להאריך.
ופה זה עוד איזה משהו.
יש פה איזו אינטואיציה. יש זמן שנכון מה?
לקצר בתפילה.
בטיקין בשבועות, כן?
נכון? אתה צודק מאה אחוז.
איך אמר,
סיפר לי איזה מישהו שהיה, התפילה התארכה בחג מסוים,
התחילו מוסף כזה ב-12 וחצי, אז ניגש אגבי לחזן אומר לו,
יש קונה עולמו בשעה אחת. עד שעה אחת
אתה צריך לסיים.
אז אתה צודק.
בתיקים בשבועות, עכשיו אנשים עייפים וזה, זה לא הזמן עכשיו להתחיל להעריך ולהעיף אותם, תראה, התפילה צריכה להיות זורמת לזה. לעומת זאת, לעומת זאת,
מה?
ערבית של שבת, בדיוק, מאיר, תודה. ערבית של שבת, מה זה, אתה יודע, אנשים כל השבוע חיכו, התפללו.
מגיעים ערבית של שבת, עולה שם איזה טייס,
ואומרים, פששש, כבר התפילה.
לפעמים זה קורה אצלנו בקהילה, ואז אני חוזר הביתה, והבת שלי, הבנות שלי, עושות עליה כזה אמבוס, מי זה החזון?
כל השבוע מחכים, אז צריך להיות, מגיעים אנשים.
יא חביבי, זמן להאריך, זמן לקצר. אחת התפילות שאני,
לא אחת התפילה, התפילה היחידה שאני מבקש להתפלל
אצלנו בקהילה להיות שליח ציבור,
מי ינחש?
לא,
לא, לא, לא. יש תפילות, לא, מבקשי, איך, איך, מנחה של,
של, לא.
מנחה של שמחת תורה.
מנחה של שמחת תורה, זה התפילה האחרונה של כל,
כל, כל, כל האירוע, מאלול עד החגים, זה האחרון, זה התבחרתנו האחרון,
זה מקדש ישראל והזמנים האחרון,
עושים אותה בדרך כלל צמוד,
נכון? שחרית, ריקודים, הקפות, הקפות, הקפות,
זו תפילה מאוד ארוכה,
תפילת שמחת תורה של האשכנזים,
גם ספרדים, יותר ריק יש לך גם הקפות,
גם כולם עולים לתורה,
גם חתנים וגם תיקון הגשם,
בסדר?
אז זה כאילו אתה גומר,
זה, מגיעים למנחה באזור איזה אחת וחצי, רבע לשתיים,
ואז אתה אומר, כל כך הרבה התאמצנו, כל כך הרבה עמלנו, כל כך הרבה זה, פתאום את התפילה האחרונה והכל הכי טוב,
עושים אותה כי כל כך, יאללה, כאילו רוצים כבר ללכת לאכול.
אז זה אני אומר לגבי, אז זה אני רוצה להתפלא.
עכשיו, אני לא מתחיל שם פיוטים וכל זה,
אבל אנחנו שרים אתה בחרטן.
אתה בערך, כאילו, אנחנו לא נפרדים ככה מזה.
זה כאילו איזה מין זמן,
שדווקא נראה לי נכון לא להעריך, אבל גם לא לקצר.
אבל צריך איזושהי אובנתא דליבה, הבנת הלב, מתי נכון להעריך, מתי נכון לקצר,
כשעיקר השיעור פה זה להניח פה את הלגיטימציה לקצר.
לגיטימציה להעריך לא צריך, זה יש בשפע, אבל לגיטימציה לקצר, להגיד.
זה יכול להיות לא פחות יעיל ולא פחות מתוקתק ולא פחות מדויק כלפי ה'. הקדוש ברוך הוא הרי מעל הזמן הזה, ארוך, קצר אצלו זה.
אם זה מועיל לך התפילה הקצרה, בין אם בגלל שאתה מכיר את
מכיר את סוג הכאב, בכלל, נכון? לפעמים אנשים מגיעים לנחם אבלים, אז אומרים שאם הוא לא יושב שעה וחצי בניחום אבלים הוא לא ניחם.
אפשר לנחם אבלים גם בחצי שעה, גם ברבע שעה, גם בעשרים דקות. אם אתה מגיע ומקשיב ואומר משהו משמעותי,
זה משמעותי.
המשמעות היא לא תמיד פונקציה של זמן.
יפה.
אז זה ביטוי מאוד חשוב, יש שעה לקצר ויש שעה להאריך.
מה אתה אומר?
לתור ארוך, מה אתה אומר?
יש שעה לקצר.
גם הזוהר אומר את זה
על משה רבנו.
קצת זוהר, רבותיי.
ועל כן משה אבא ידע לסדרה סידורה דמראה מכל בני עלמא. הוא היה החזן הכי מוצלח
מכולם, הוא ידע לסדר סידורה דמראה להתפלל.
כד איצטריך לארכה אריך לקצרה קצר.
משה רבנו ידע גם לקצר.
אגב, לא הבאתי את זה כאן, נראה לי
שכן הבאתי את זה כאן, אחת הסיבות שמשה רבנו קיצר
זה גם כדי שלא יגידו עליו שכשזו אחותו הוא מאריך בתפילה.
אז מכיוון שהיה כאן עניין של נקיות וזה אז הוא קיצר. נגיד עוד סיבה.
סיבה אחת ראינו כי הוא הכיר את הכאב, אז לא צריך יותר מדי. אתה מכיר את הכאב, זה ישר פוגע במטרה.
סיבה שנייה, כי הוא לא רצה שירעניינו בגלל אחותו.
משה רבנו ידע לקצר.
כמו דאוקים נא אל נא רפא נא לה
ותנינן, מאן דאריך, או, עכשיו יש עוד סיבה, למה לקצר.
מאן דאריך בצלוטה ואיסטקל ביי לסוף עטה לידי כאב לב.
איך אני אסביר לכם את זה,
את הזוהר הקדושה הזאת, זה זוהר כל כך קדוש.
יש משהו,
יש משהו
במודעות יתר
שהורס דברים.
אתם מבינים מה אני מתכוון?
כלומר, אם אדם הוא בזרימה טבעית והוא לא עכשיו,
הוא זורם, אז זה מצוין, זה יוצא טוב.
אבל אם אדם הוא עכשיו עושה איזשהו מעשה, ותוך כדי מעשה הוא מאוד מאוד מודע למעשה שהוא עושה,
אז הוא הורס את זה, הופך את זה לאיזה מין משחק.
אתם מבינים? נגיד עכשיו אנחנו יושבים ולומדים. אנחנו יושבים ולומדים, הנה פה עוז מאיר, אביעד, כולם פה, החברים יושבים ולומדים.
עכשיו אם אני אהיה מודע לזה שהשיעור הזה מצולע, הנה יש כאן מצלמה,
אז עכשיו אנחנו כאילו פה משתדלים להיות מנותקים מה... מה שיהיה,
בעזרת השם.
אז
תפילה זורמת, טבעית,
ככה באיזה אי, אדם כאילו, אני בתוך העניין, אני בתוך האירוע, אני לא מסתכל עכשיו, אני לא רגע מסתכל לראות איך זה יצא.
אבל תפילה איטית מדי,
אז אתה מתחיל כאילו, רגע, לשים לב, שנייה, רגע, פה, רגע, פה לא מספיק התנדנדתי,
רגע, פה לא אמרתי את המילה הזאת, פה.
אדם בא לידי כאב לב.
זה נקרא over, to be over something,
over, כן, כמו over qualified, כמו over, over attention, מה?
overdoing, בדיוק, overdoing.
אתה עושה יותר מדי, זה כאילו, זה לא זורם. תזרום, תזרום, נשמה, תזרום.
תן לזה לזרום, אל תסתכל כל רגע אחורה.
זה כמו האדם, הנה, אתה היית בשביל.
האדם הולך בטיול, כל רגע הוא מסתכל אחורה לראות מה הוא הלך.
אתה הורס את זה, תן לזה לזרום,
תן לזה לזרום. גם במוזיקה. אתה מנגן, אתה זורם. אם אתה כל תו עוצר לראות איך הוא יצא, זה לא מתקדם, זה לא...
אין תנועה, אין תנועה.
אז אומר הזוהר, אומר הזוהר,
מאן דה אריך בצלותי, מי שמאריך בתפילתו.
אני חייב להגיד לכם, באמת,
הזוהר הזה עושה לי זיכרון.
בין שאר הניסויים שאני עושה, אני עושה גם ניסויים במקורות התפילה, באיזה מניינים וכל זה.
והייתה תקופה, כנראה זה היה תלוי באבל, היה אדם שהיה באבל.
התפללתי באיזה שטיבל מסוים אצלנו בפתח תקווה,
והיה שטיבל של הבעל שם טוב, של חסידים.
ושם אתה אף פעם לא יודע על מה אתה נופל,
כי יכול ליפול מניין שנמצא הרב שלהם.
ואז תפילה של יום חול רגילה, זה 50 דקות כמו כלום, ואני עם אוטובוס וזה, ואתה צריך לצאת באמצע התפילה ו...
אבל הייתה איזה שנה או שנה וחצי שהיה שם בעל תפילה קבוע.
כנראה, אולי הוא היה באבל או משהו כזה,
הוא היה מדויק,
כלומר, התפילה התחילה בזמן,
הוא היה מהיר.
הוא התפלל את כל התפילה בקול,
במילה במילה.
אבל זה היה,
אני ממש זוכר, זו הייתה תקופה בשבילי,
גם היה כהן,
הוא היה גם זריז כזה,
היה כהן, הוא אומר, אתה 18, רץ, נוטה לי ידיים וזה, כל כך רע, ומוציא את הספר תורה, בא על כל רגע, הוא עשה הכל.
הגעת לתפילה,
הרגשת שאתה עולה על איזה,
אתה עולה על איזה אופניים,
או זה, שהם נוסעים בקצב טוב, כי אתה יודע, אתה נוסע באופניים ואתה לא נוסע מהר, אתה תיפול, אתה, זהו, כאילו, טה, טה, טה, קצת אחרי, כמו אחרי איזה אימון רוחני טוב,
לא יודע, אחרי כמה שנה וחצי הוא הפסיק להתפלל, ואז לפעמים ככה, לפעמים ככה, לפעמים יש כאלה שמרחפים,
יש כאלה שיש מקומות שבהם החזן מתפלל שמונה עשרה, אחרי שמונה עשרה הוא פתאום עושה שביתה.
הוא מתיישם, מישהו אחר חזרת השעה. מחכים, הציבור מחכה חמש דקות.
אני אפילו אגיד לכם עוד משהו בדבר הזה. תראו כמה חשוב הקצב של התפילה.
לפני כמה שנים, אצלנו בקהילה,
זה מעניין אתכם?
אז תקשיב, זה ממש, זה הברקה, זה הברקה פשוטה שאין כדוגמתה.
ממש פשוטה שבפשוטות אני עכשיו מציע אותה לכל עם ישראל.
ליל שבת, במיוחד בקיץ,
אתה אוסף את האנשים מהרצפה, נכון?
מתים מהעייפות כולם.
אממה, מגיעים לתפילה, בכל אופן, אנרגיות, שמחה, עקר ליבך, טה-טה-טה-טה, עושים קבלת שבת, קבלת שבת, קבלת שבת,
ואז אחרי קבלת שבת,
מה?
מה נהוג?
בעולם דבר תורה.
ואז אתה מתחיל לשמוע את הנחירות עולות מכל מיני מקומות, ההוא מדבר.
אם הוא לא מאריך,
נגיד אם הוא מדבר עשר דקות, אז בסדר, אז עוד אפשר להעיר את האנשים.
אם הוא אחרי רבע שעה,
אתה פה עכשיו בחתיכת אירוע,
בסדר, אז עזבו שאנשים נרדמים בדבר תורה.
זה דבר אחד, אבל אני לא מדבר בערב שבת, אני מדבר עכשיו בבוקר.
הסיפור לפני השנה זה בבית עם הילדים, לא בבית הכנסת.
אבל אתה מרגיש שכל המנועים שהפעלנו,
והיו מנועים, חבל לך על הזמן, כיבית את הכל, ועכשיו בשביל ערבית צריך להתחיל להניע את הכל מחדש.
ואז זה כזה מקרטע, ואתה כבר רץ את ה...
למה להפסיק את הרצף? תן לנו לטוס.
אז אצלנו העברנו את הדבר תורה, פשוט העברנו אותו,
מי שהוא יחטור, יחצוץ,
בין קבלת שבת לערבית,
העברנו אותו, מתפללים מלכה,
שרים ידיד נפש,
ואז דבר תורה, והרווחנו פעמיים.
גם הרווחנו,
שכל התפילה הערבית היא ברצף,
קבלת שבת,
הכל, קבלת שבת, לחד עודי, הכל, אתה כבר על הטיסה כבר.
וגם אם מישהו יתפלל מנחה גדולה ביום שישי,
במיוחד בשבתות החורף, יש לו עוד כמה דקות להגיע לערבית, הוא כאילו, גם מנחה הוא זה, וגם יש לו עוד עשר דקות של הדבר תורה, אז אנשים בשבתות החורף, הזמן מדוקדק אצלהם.
וזה, מה זה מוכיח את עצמו?
בעיקר העובדה שאתה לא מפסיק את המנועים באמצע, כבר עלית כבר על איזה,
עלית כבר על איזה מהירות, על איזה נתיב מהיר,
תעצור באמצע והכל מתקרר.
אז אומר הזוהר,
אני חוזר רגע לכאב לב, הבדיקה המתמדת הזאת, העובדה שאתה כאילו כל הזמן מתעכב,
היא יכולה להביא אותך לידי כאב לב.
ותנינן, מאן דאוריך בצלותוי
יורכון יומוי. מצד שני, כל המאריך בתפילתו מאריכין לו ימיו, אז איך נסביר את הסתירה?
ורזה דמילה, אומר הזוהר,
מאן דא אריך באתר דבאי לקצר, עטי לידי כאב לב.
איפה הוא צריך לקצר, ואתה מעריך, לא טוב.
דאו דכתיב, וטוב לב ושתה תמיד.
בגין דאי הוא אתר דבאי לקצרה ולא לארכה בי.
יש מקומות שצריך לקצר ולא להעריך.
דאי כולו קאים לעילא, הכל עומד דאי, ובי דלא עמשך ליה.
כן, כאילו לא למשוך את הזמן, אלא לקשרי ליה בקישורי דלעילא בלא עריכו,
חד בייחוד אחד, וכיוון דאי התקשר כחדא,
כדין לא בא אליה ערכא בהעריכולי, התחנונה בתחנונה. הוא בעצם אומר ככה.
הוא אומר, אם הצלחת כבר להשיג את הייחוד,
אל תעריך,
כי זה יהרוס את זה, אתם מבינים?
כאילו, אם כבר יצאו לך המשפטים הטובים,
אז כבר, זהו, השגת את זה.
השגת, אין פה עכשיו מה עוד להעריך, זה סתם יהרוס את זה.
כלומר, אם אדם הגיע לאיזה
פתיחת הלב, איזה תפילה, זהו, לקחת את זה.
עכשיו, אם תתחיל,
זה כמו,
לפעמים,
לפעמים מבקשים ממני לדבר על שיעור, לא יודע מה, פה אנחנו לומדים כמה שזה, אבל יש מקומות שצריך למלא משבצת זמן.
אז אני כבר יודע שאני לא,
שעה וחצי, כל מיני שעות ארוכות כאלה,
ביקשו ממני לא מזמן שיעור, שעה וחצי בזום,
שעה וחצי בזום ביקשו שיעור, מה אתם אומרים?
אמרתי, אני מוכן בתנאי שמצלמות פתוחות.
לא, אז אנחנו מוותרים על ה...
בזום, שעה וחצי, מדליקים את המחשב, הולכים לעשות את זה.
יש רק מישהו אחד שנמצא בשעה וחצי בזום, וזה מי שמדבר אל המחשב הריק.
בשיעור, בפגישות יכול להיות.
אז בסדר.
אבל לפעמים מבקשו לך להעביר איזה שיעור, נגיד שעה שיעור,
אני מרגיש אחרי 40 דקות שגמרתי מה שיש לי להגיד,
סיימתי, זהו.
עכשיו, אם הייתי יכול, הייתי עוצר את השיעור פה, אבל אני לא יכול.
כי, לא יודע, שעה שיעור, לא יודע מה.
אז אתה מתחיל,
אז אתה נותן עוד איזה דוגמה, ועוד איזה עניין, ורגע, רגע, יש פה עוד איזה...
לפעמים באמת יצריך חידושים כתוצאה מהדבר הזה, אבל לפעמים אתה אומר, שמע, היה עדיף
שנגמור את השיעור הזה אחרי 40 דקות.
אחרי 40 דקות השגנו את ההישג הנדרש,
וכל השאר זה היה קצת הזנב של השביט.
בסדר?
מה זה?
אפילו יכול לקלקל את כל השיעור. אפילו יכול לקלקל, נכון.
אבל אני לא מדבר על אדם שחורג מהזמן.
הוא בתוך מסגרת הזמן שלו, אבל יפה.
מה?
השיעור הבא הוא בשלוש ורבע, אז אני...
השיעור הבא אחרי פה הוא שלוש ורבע, אני יכול לסיים בשלוש, חמישה על שלוש, שלוש וחמישה, אני כאילו, זה גמיש פה.
היינו רוצים לך, כן, אני יודע.
אם תיקח אותי לאיזה מקום, תעצום לי את העיניים,
תיקח את כל השעונים ותגיד לי להעביר שיעור, אני אדבר ארבעים וחמש דקות.
אתה יודע. זהו.
אני חושב שארבעים וחמש דקות, ככה גם... לא, לא, אני שמעתי ככה פעם מהגרזן,
הרב זם מנחמיה גולדברג, ש-45 דקות זה זמן הריכוז המקסימלי של המקשיבים.
עוד רבע שעה אפשר לסחוב עד שעה,
משעה ואילך,
לעצים ולאבנים.
תוק.
אז בעזרת השם. טוב, אולי היום זה יהיה שעה בזכות מה שאמרת. בואו נראה. רבותיי, יש פה רבי נחמן משהו על הפנים. בואו נראה.
איך הוא מסביר את זה?
עכשיו זה הסבר חדש
לאל נערפן עלה,
לקיצור הזה, בסדר?
יהיה לנו עוד שני הסברים, גם לקיצור וגם עוד הסבר למה הוא לא הזכיר את השם שלה.
אלנה רפן אלה, למה לא כתב להגיד את מרים?
אז אה...
כן, אפשר להגיד שזה לא, כאילו...
טוב,
הוא אומר ככה, הוא מביא כאן משל,
כי יש, זה בליקוטי מוהרן קה,
כי יש אצל השם מתברך רחמים פשוטים ורחמים גדולים.
והנה למשל שיש בעיר שני עשירים. אחד יש לו עשירות פשוט,
השני הוא עשיר גדול מאוד, הוא מופלג בעשירות עצום
והון רב מאוד מאוד, השני, אפשר להעריך עשירותו. אחד הוא עשיר, אבל עשיר נורמטיבי, ואחד הוא עד אילון מאסק, כזה, לא יודע, עמליין של עמליין של השמחון.
מיליונר. כן, מיליונר במיליארדר, בדיוק.
והוא צרך אדם אחד לישועה גדולה, העולה לסחרא.
מי שצריך ישועה מהמיליארדר, לא מהמיליונר.
אבל הוא לא יכול להתקרב לבקש מבוקשו,
כי אם לעשיר הקטן במעלה, הוא תהיה איתו, הוא יכול לדבר.
כי לעשיר הגדול, אי אפשר לו לבוא אליו.
אבל זה העשיר הקטן,
אף על פי שהוא רוצה לעזור לו בכל יכולתו,
אף על פי כן לא יוכל לקבל מבוקשו ממנו.
כי אין ביכולתו למלא משאלותיו של זה האיש.
כי משאלותיו גדולים מיכולתו.
אז הוא, העשיר שהוא יכול לדבר איתו,
הוא לא יכול לעזור לו. העשיר שיכול לעזור לו, הוא לא יכול לדבר איתו, אז מה הוא יעשה?
על כן עצה יעוצה לזה האיש שצריך ישועה שיעשה כך.
ילך לעשיר הקטן,
שבקל יכול להתקרב אליו, דופק אצלו בדלת, הדלת פתוחה,
ולעורר רחמים אליו. וכשיבוא אליו, יאמר לו, הנה אני צריך ישועה גדולה.
ואני יודע שאתה חפץ לרחם עליי,
אבל אין ביכולתך למלא שאלותיי.
על כן מבוקשים ממך, כי אתה לא, הלוא אתה רוצה לרחם עליי.
יהיה זו הרחמנות שלך עליי, שאתה תלך לעשיר הגדול מאוד לבקש רחמים ממנו שימלא משאלותיי.
כי לעוצם עשירותו הגדול הוא יכול לבנות משאלותי בכפלי כפלי.
רק שאנוכי איני יכול לכנוס ולבוא לאיש גדול כזה,
אבל אתה יכול לבוא אליו.
תרחם עלי בזה לבקש ממנו עבורי שמלא משאלותי ובזה תושיענו ודאי כל צורכי ישועתי ושלמון. אתה רוצה לעזור לי, אבל
אין לך איך כספית,
אבל אתה כן יכול לעזור לי כי אותך הוא יקבל, אתה מהברנדה של העשירים, אז תבקש ממנו בשבילי.
עד כאן המשל ברור.
עכשיו מה הנמשל?
כמו כן הוא ממש כביכול
שאנו מבקשים אצל הרכבים הפשוטים,
שאוררו רכבים אצל הרכבים הגדולים.
ומשם יקבלו רחמים להושיענו כל צורכנו בשלמות.
וזהו בחינות תפילות הקדוש ברוך הוא,
שאמור חכמינו זיכרונם לברכה, מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל. הגמרא אומרת שהקדוש ברוך הוא מתפלל, נביא על זה פסוקים.
מה הכוונה? מה הקדוש ברוך הוא מתפלל? מה התפילות שלו? מה הוא מתפלל?
תשובה?
על מה הוא מתפלל?
על עם ישראל. עלינו.
אנחנו מבקשים
השכינה אולי, בסדר? הרחמים הפשוטים,
מה?
תבקשו מהקדוש ברוך הוא, שמה?
שייתן לנו. כלומר, אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא, שיתפלל לקדוש ברוך הוא שייתן לנו, אתם מבינים?
מבקשים מצד, אני תכף אתן לדבר הזה דוגמה,
מבקשים מהצד של השם יתברך שיותר קרוב אלינו,
שאני לא מסוגל לדבר עם ה... אני צריך ישועה, אני צריך ישועה דחופה ממקום מאוד מאוד גבוה שאנחנו לא יכולים להגיע אליו.
אז אני מתפלל לצד הקרוב באלוקות אליי, ואני אגיד לו, תקשיב, אתה תתפלל אליו,
שיש לזה הרבה מקורות, נכון?
כמו שיש, נגיד, גם בפרסת בשלח, מה תצעק אליי? דבר אל בני ישראל ועיסאו.
מה זאת אומרת, תפילה?
הקב'-הוא אומר, אל תצעק אליי, זה לא תלוי בי, זה תלוי במשהו יותר עליון, כאילו, איזה מין משהו יותר עליון מאליי.
יפה.
אני אתן דוגמה, בסדר? חשבתי הרבה לתת דוגמה לדבר הזה.
אני אתן דוגמה.
יש בספר המופלא מאין כמוהו גלגל חוזר בעולם של הרב חיים סבטו.
סיפור גלגל חוזר בעולם שאני מאוד אוהב.
יש שם את הסיטואציה הבאה.
הספר מתחיל
בכך שהיו שני סוחרי עתיקות, פרנקו ופיג'וטו,
שהם היו במצוקה כלכלית, לא יודעים מה לעשות,
ואז פרנקו אמר לפיג'וטו, תקשיב,
בוא, אני אלך לקבר,
קבר, היה שם בית כנסת של עזרא הסופר,
שהיו נוהגים לעלות לרגל שם ולעשות זה, אני אלך לשם ואני, סליחה,
אני אלך ואני אחפש שותף שלישי,
שייתן לנו כסף.
שיביא את הכסף, אנחנו ניתן את השם וככה זה. זהו, אז הוא הלך לדרכו,
הלך לבית הכנסת הזה והתפלל,
התפלל לקדוש ברוך הוא, קדוש ברוך הוא, תעזור לי למצוא שותף שלישי,
תעזור לי למצוא, זה תפילה כאילו,
פתאום, ככה הוא אומר שם, אתם מכירים את הסיפור הזה?
נזרקה מפיו עברה,
יא רב! ככה, בערבית, סבתא קוראים, יא רב, תפילה קצרה.
מה אני צריך שותף בשר ודם? תהיה אתה השותף שלנו.
הוא נבהל.
אז פתאום הוא אמר,
וואלה,
הלך!
סגר את זה והלך.
זהו, גמר את היום שלו.
אמרנו שהוא ילך לחפש יום שלם, אמר יא רב.
חזר לשותף שלו, אמר לו,
נתת שותף? אומר לו, מצאתי.
נאמן, הוא אומר, אין נאמן ממנו.
בעל ממון, הוא אומר, הממון שלו,
ההוא מדבר איתו על בשר ועל דם, זה עונה לו... אומר לו, איפה הוא? הוא אמר שהוא לא מוכן להתגלות.
אותו, לא מוכן, לא מוכן. מאותו יום הם לא הפסיקו להצליח.
מצליחים ועושים עסקאות וכל זה, בסוף אחרי כמה שנים הוא אומר לו,
וכל דבר שהם מרוויחים, חלקים לו שלושה חלקים, חלק לשותף השלישי.
והוא אומר לו, שמע, הוא לא בא לקחת את הכסף, איך זה יכול להיות?
אחרי כמה זמן הוא גילה לו, תקשיב, זה השותף, זה הקב".
אז בהתחלה הוא התפלל למשהו רגיל, ואחרי זה הוא אמר, מה אני צריך זה? אני, כאילו, התפלל ישר.
אבל הוא היה צריך שייזרק מפה וזה העברה.
כלומר, אל נרפא נא לה, אני אסביר עכשיו מה הכוונה. לפעמים אנחנו נמצאים מול איזה כל מיני קירות.
איך אני אתפלל? זו ישועה שנראית מעבר לזה. אז אני אומר, הקב' ברוך הוא, אתה תתפלל בשבילי.
אתה הכי יודע, אני, תקשיב, זה הבעיה שלי.
זה מה שאני צריך.
תתפלל בשבילי אתה, בבקשה.
בסדר?
נשמע טוב, ואז אדם הולך לשאול, רגוע, הקדוש ברוך הוא,
כתוב שהקדוש ברוך הוא מתפלל, על מי הוא הכי רוצה להתפלל? לא, עלינו, על הילדים שלו.
אבא, זה וזה הבעיה שלי, אני מבקש שתתפלל.
תדאג מאיפה תביא הישועה.
הנה, זה מה שאמרו חכם וזוכר אני ברכה, המדינה שהקדוש ברוך הוא מתפלל, היינו כביכול בחינת הרחבים הפשוטים,
מבקשים ומתפללים מההורים הרחבים הגדולים. כי אנו, אין בנו כוח,
כי אם לעורר רכבים פשוטים, שהם מבחינת רכבים סתם דזי רנפין, אבל אלו הרכבים יש להם גבול. כלומר, אדם יכול להתפלל, וזה עדיין בתוך הגבולות. אתה מבקש משהו שהוא מעבר לגבול?
אדם מבקש, לא יודע מה, ללדת ילדים בגיל מבוגר,
או להצליח עם איזה משהו שהוא נראה...
אז זה הוא אומר, תשמע, באמת, אני לא יכול להעיז לבקש את זה,
אבל הקדוש ברוך הוא, אתה יכול לעשות הכול, אתה תסדר את זה שם. אני מוסר את הבעיה אליך. אני לא מתפלל,
כשאני מתפלל, אני כאילו לוקח אחריות על הבעיה.
אני לא לוקח אחריות על הבעיה, אני רק,
אני אומר, זאת הבעיה, ותטפל בזה, בבקשה, אתה.
בסדר?
על כן, אנחנו צריכים לבקש שהרחמים סתם, שאנו מאורים בתפילתנו אצל השם יתברך.
שאלו הרחמים בעצמם יתפללו ואורו החיים הגדולים.
שיהיה נמשך עלינו רחמים רבים משם, ועל ידי זה יהיה לנו ישועה בוודאי.
והבן היטב, אלה דברים נפלאים.
וככה הוא מסביר את הפסוק אל נא רפן אלה.
רבותיי, מה קשה בפסוק הזה?
או, אתה כבר מתרץ.
אבל קודם כל, המילה אל,
מה זה אל?
נכון, אבל שנייה, המילה אל, זה כמובן מיד מתחיל, זורק אותנו ליד ג' בלעוד של רחמים. אל רחום וחנון, אל רחפיים, יפה. ואומר אדון וילנר,
מה זה אל נא רפא נא לה?
אל רפא נא לה.
מה זה אל נא רפא נא לה? תראו איך הוא מסביר.
עוד שמעתי שזה פירוש הפסוק אל נא רפא נא לה,
ולכאורה תמוה מאוד, כפל תיבת נא.
אך אתה מבואר היטב
שמשה רבנו עליו השלום ביקש זאת מה' יתברך, שה' יתברך בעצמו כביכול להתפלל ויבקש מעצמו שירפא אותה.
אל נא
רפנלה. אל נא, תבקש מעצמך שתרפא אותה.
כלומר,
זה גם מאוד מובן, כי איך משה רבנו ירפא את מרים?
הרי כל העונש של הקדוש ברוך הוא למרים,
היה בגלל שהיא דיברה כנגד משה רבנו.
אז משה רבנו לא יכול לפתוח את זה, זה לא, זה כאילו הקדוש ברוך הוא אומר,
זה עניין שלי, אני מתערב. אתה הנביא שלי, אני לא אתן שיפגעו בך.
אז היחיד שיכול לפתור את הבעיה זה הקדוש ברוך הוא. אז משה רק ראובן אומר, רק הקדוש ברוך הוא. אני אבקש ממך שתפתור את הבעיה במכל מן עצמך.
הוא מגיש את הבקשה. יש להתפלל ויש להגיש בקשה.
אתה תפתור את הבעיה, אני רק מגיש את הבקשה, זה הכל.
כי שהשם יתברך בעצמו כביכול להתפלל ויבקש מעצמו שירפא אותה, ואתה מה מתוק מדבש התחת המקרא הזה.
המקרא התחת זה כאילו להבין אותו,
את החלקים שלו.
זהו אל נא,
היינו שמשה ראה בנו, עליו השלום, יתפלל לפניו ויתברך ואמר לו, אל נא,
הוא בקש ויתפלל בעצמך מלפניך, רפא נא לה.
היינו כנא, שמשה יתפלל להשם יתברך,
הוא ביקש אותו, יתברך, שהוא בעצמו יתפלל ויבקש רפא נא לה.
ואתה מדוקדק ומבואר היטב, כפל תיבת תנא.
זה קצת, אתם מכירים שלפעמים גם אדם מדבר אל עצמו?
בלי שהוא משוגע.
אדם כאילו מדבר על עצמו, נו, מה יהיה איתך, אתה מסוגל, אתה,
יכול לפעמים עושים את זה בכל מיני תרגילים,
ראיתי מישהו רוצה לעשות איזה תרגיל, לקפוץ עם האופניים, משהו, הוא אומר, אני מסוגל, אין לי פחד,
הוא קדימה, אתה יכול, אתה יכול, אתה ניסית את זה כבר, הוא מדבר על עצמו, הוא מעודד את עצמו, הוא מעודד את עצמו, ואז הוא כאילו מצליח.
תגיד, מה, אתה בא להסתלבט, ואתה לא יודע מה אתה צריך לדבר על עצמך?
יש איזו דינמיקה כזאת שאדם מדבר אל עצמו ומעורר. אז כאילו אומרים לקדוש ברוך הוא גם אתה יכול לדבר אל עצמך ולהתפלל אל עצמך בשבילי.
אז יש הבדל בין להתפלל לבין להגיש בקשה. כשאני מתפלל, אז בדרך כלל זה יהיה באריכות.
אני אבקש שבח לפני,
שבח אחרי, תוך כדי אני אפרט את הבקשה.
אבל אם זה איזה אירוע שאני אומר לעצמו, ואללה, איך אני אתפלל על זה? זה קצת להתפלל על הדברים למעלה מהטבע. אז מה אני עושה?
כותב את זה בצורה מאוד קצרה, מגיש את הבקשה,
ואומר הקדוש ברוך הוא, בבקשה, אני לא מתפלא, אני רק הבאתי את הבקשה, הנה פדיון נפש, נא לעורר רחמי שמיים מרובים עליי, טה-טה-טה-טה-טה, מגיש, שלום, הולך לשקוע הכל. הוא כבר ידאג לזה,
הוא יטפל בזה.
כמו הבדיחה על ההוא שהיה חסר לו כסף, הוא שלח מכתב לאלוהים בדואר,
כן?
חסר לי כסף, אתה יכול לשלוח לי בדחיפות עשר אלפים שקל, הגיע לדואר, זו בדיחה ידועה עם זקן ארוך,
הגיע לדואר, ההוא שם ראו במכתב לכבוד,
כן,
הוא תשבריחו, הוא השכינתה, וזה, הוא אמר, זה, זה, פתחו, ראו, זה, אמרו, יאללה, חבר'ה, בואו נעשה מבצע, כל החבר'ה מהדואר,
אספו, אספו, אספו, שמו 5,000 שקל במעטפה,
שלחו לו חזרה,
אחרי שבועיים מקבלים מכתב, עוד פעם, אותה כתובת,
הקדוש ברוך הוא תודה רבה על המענה ועל התשובה, אבל פעם באה, לא דרך הסניף הזה, לקחו לי 5,000 שקל גנבים,
עקצו לי חמשת אלפים בדרך.
הדבר, אני לא מתפלל,
אני מכניס למעטפה ושולח, הוא כבר ידאג דרך הדואר, דרך זה, יגיע.
זה שלו, זה לא שלי, זה בעיה שלי.
אני חייב להגיד לכם שככה הייתי רואה את חמי,
עליו השלום.
חמי הקים בית כנסת בבא סאלי ברישב לציון.
וכל פעם הייתי מגיע,
והוא היה מספר לי, אה, אתה שומע, מרוקאים,
אנחנו הזמנו ראיות חדש.
אמרו לו, כל הכבוד,
יש לכם כסף?
הוא מסתכל עליי.
אני צריך כסף?
מי, זה בית הכנסת שלי?
זה בית הכנסת של בבא סאלי.
הוא דואג לכסף, לא? אני רק צריך לחתום על ההתחייבויות. הכסף הוא מביא.
וככה הם עבדו, וככה זה גם עבד. הוא חותם, ובבא סאלי מביא כסף. הכוונה מביא תורמים, שלד שלם בנו להם ככה.
שלד שלם נפל להם קבלן שבת לפני כן,
אמר להם, אני אתרוע לכם את השלד.
והוא היה כועס עליי שאני כאילו אומר לו, מאיפה יש לך כסף?
ואומרים לי, למה אתה שואל אותי על כסף? למה? זה לא כסף שלי בכלל, זה של בבא סאלי.
אני רק צריך לדאוג שהכול יהיה פה מסודר, את הכסף הזה הוא מביא.
אני לא מתפלא, אני מגיש את הקבלות, זה הכל.
מגיש קבלות לבבא סאלי והכסף מגיע.
אתה מסכים, סגי?
כל הסבים אותו דבר.
עוד עניין, אחרון,
שאלנו למה,
זה הכל אותו עניין, אתה מתפלל תפילה מהירה, זו גם תפילה מדויקת, לא צריך להתחיל לפרט יותר מדי.
חלק מהפירוץ זה להזכיר את השם. מתפללים, איך קראו לו, איך קראו לו, איך קראו לו.
אומר רבי נחמן,
כשהדינים חלילה גוברים על האדם,
אין לה מתפלל עבורו להזכיר את שמו שלא יתגברו הדינים. שמעתם?
לא טוב להזכיר את השם. כי אז אתה מתחיל להזכיר את השם, אה, רגע מי זה, בוא נבדוק. לא טוב.
אלא לערב אותו עם כלל ישראל.
כמו דעית שנוח לא קרא לו אביו שם בעת לילתו, משום שהיה אז העולם בדינים.
ועל כן לא רצה האביב ליתן לו שם, כי על ידי השם יהיה ניכר ומסוים בין המקטרגים.
היה במפסד צוק איתן, אני זוכר,
הייתה איזו יוזמה שמאוד הפריעה לי,
שהעבירו שמות של חיילים להתפלל עליהם.
עכשיו אמרתי לעצמי, למה אתה מעביר שמות?
ומה עם ההוא שלא העבירו את השם שלו?
הרי לא כולם מכירים איזה, יש כאלה, אז לא התפללו עליו? הכי טוב, מי שבירך אבותינו ובירכת חיילי צבא ההגנה לישראל,
בתוך הכלל.
עכשיו זה, מה?
אה?
איך?
הוא אומר לא להזכיר את השם.
מי שיבירך רבותינו יברך את כל חולי העם הוא ישראל.
אתה אומר, כל חולי העם הוא ישראל, ובכלל העם אתה מזכיר. אבל או אפילו כתוב בסידורים לא להזכיר את החולי, רק לחשוב עליו.
עכשיו תכף האזכרה של הרב אליהו עוזר צדיק לברכה.
אז אני זוכר אירוע שהיה באחת התפילות לרפואתו כאן, בבית הכנסת שלו.
הוביל את התפילה הרב אדס. הייתה תפילה, הלכתי, התפעלתי שם, התפעלתי ב...
ונגמר התפילה, אז הרב אדס עשה מי שברך לקהל.
מי שברך לקהל לקהל, הקדוש, האמון, שם, עשה מי שברך. יצאנו,
אני בדיוק הלכתי אחרי הרב אדס,
ואחרי הלך איזה אברך, עקף אותי, ובא לרב, אמר לו, הרב אביו, תברך אותי.
אז הרב אדס הסתובב אליו ואמר לו,
למה אתה רוצה לקלקל?
בירכתי אותך יחד עם כל הקהל.
איזה תשובה.
כאילו, התברכת יחד עם הכלל, מה אתה עכשיו רוצה לבד?
כל הכל בכלל.
אז אתה מזכיר את השם, כשדינים מתוחים עליו, אם דינים לא מתוחים סבבה, אבל אם דינים מתוחים, נגיד מלחמה זה דינים מתוחים, מה אתה מתחיל עכשיו להגיד ראובן שמעון וזה?
חיילי צבא ההגנה לישראל.
על כן, זה אומר רבי נחמן, וזהו, כשהתפלל משה רבנו על אבא שלו על מרים, לא הזכיר את שמה, רק אמר, סתם, אל נא רפא נא לה.
כי מחמת שהיו הדינים גוברים עליה,
לא רצה להזכיר שמה בפירוש.
ואף על פי כן העלים שמה ברמז נפלא בתוך תפילתו.
כי נע רפא בגימטריה מרים יוכבד נכוון ממש. מרים בת יוכבד, כאילו.
זה גימטריה רפא נע.
היינו שם החולה ושם אימא צריך להזכיר על החולה שמתפללים עליו,
אך לא רצה להזכיר בפירוש.
אז גם הדבר הזה הוא חלק מהתפילה המהירה. יש דילים מתוחים, אל תתחיל עכשיו לפרט מזה, כי התחילו לבדוק יותר מדי.
תגיד בצורה כללית, בצורה מהירה, ובעיקר מה שבאנו כאן זה להניח את האפשרות
לתפילה מהירה ומשמעותית. לא לתפילה מהירה שאתה רוצה לחפף וכמה שיותר מהר לגמור, כי אחרת אל תגיע בכלל.
תפילה זה מפגש, אבל יכול להיות מפגש קצר,
מדויק, עוצמתי,
שלמדנו אותו מאשר, לא פחות ולא יותר מאשר משה רבנו, והמפגש הזה הוא הכרחי בזמנים שראוי לקצר בהם.
שנזכה.
ברוכים תהיו.
היה לכם מעניין?
