תראו אנחנו לומדים כאן בדרך כלל לומדים כאן טניה קדישה
אבל השבוע לא היה שיעור נפש הפרשה אבל אנחנו לומדים טניה
אז לכן היום יהיה מה שנקרא שניים במחיר אחד
win win situation ואנחנו נלמד פסוק מהפרשה עם ביאור נפלא ביותר של אדמו״ר הזקן
שמופיע לא בספר הטניה אלא בספר שנכתב אחרי הטניה
ליקוטי תורה של אדמו״ר הזקן שזה על הפרשות הוא כתב את זה אחרי הטניה
הוא מפנה משם הרבה פעמים לטניה.
וזה נוגע,
הפירוש הזה של אדמו״ר הזקן נוגע בדברים מאוד מאוד יסודיים שאנחנו מדברים עליהם בלימוד שלנו על טניה.
דירה בתחתונים,
הזדהות, עבודה עם חלקי הנפש, הרי אנחנו עסוקים
בכירות של חלקי הנפש השונים, נכון?
אז אנחנו נרוויח שניים במחיר, בסדר? ממש,
עיקר הלימוד שלנו יהיה מבוסס על הדרשה של אדמו״ר הזקן בליקוטי תורה,
אבל נרוויח גם את הפרשה שלנו. מתאים לכם?
כן? יאללה, טוב.
סיפור.
עכשיו חזרתם מניו יורק, אז יש לי הרבה סיפורים משם. אז אחד הסיפורים שמספרים, שמעתי אותו שם,
זה על רבא מצאנז קלויזנבורג,
שהרב יקותיאל יהודה אלברשטרם, זכר צדיק לברכה,
שהוא ניצול,
היה שורד שואה,
אשתו ו-11 ילדים נרצחו,
הוא הגיע לארצות הברית מניו יורק.
וכשהיה את
הפרשה הזאת בחוקותיי, והבעל הקורא העמיך את הקול שלו,
אז הוא עצר וצעק עליו ביידיש, תרים את הקול,
תגביה. אז הוא נבהל, קולעים את זה בלחש, אמר לו, תגביה.
אז הוא אמר לו, שהקדוש ברוך הוא ישמע.
כל מה שכתוב כאן בא עלינו.
ועכשיו הגיע הזמן להפוך את הקול לברכה.
ומשם הוא עבר, עזב את ארצות הברית, הגיע לארץ ישראל,
הקים את קריית סנס בנתניה וכולי.
אז באמת בחסידות,
הקריאה של הפסוקים בתורה היא קריאה נפשית.
אתה מנסה לקרוא את זה ברובד הנפשי. מעבר לרובד הפשט שמופיע בפרשה, שהוא ודאי נכון ואמיתי, יש תמיד קריאה נוספת,
עמוקה יותר,
ובכלל זה ז'אנר כזה שהתחיל מהזוהר,
שנגיד ככה, הזוהר, אנחנו עכשיו עוד בשבוע של רבי שמעון,
הזוהר, כשהוא קורא את הפסוקים בתורה,
זה כמו רופא ששם סטטוסקופ על הגוף של החולה והוא מנסה לבדוק את הדופק.
אז כשהזוהר מגיע לפסוקים עם דופק גבוה,
אז הוא מתעניין בהם.
עכשיו, בלי ספק, הפסוקים של הקללה הם פסוקים בדופק מאוד מאוד גבוה.
נכון? זה פסוקי, יש פה איזה,
אנחנו קוראים לזה ונבהלים, כי יש פה, התוכן הוא תוכן קשה.
אבל הדופק הוא דופק גבוה, ולכן אומר הזוהר, אם יש כאן דופק גבוה, אז יש כאן גם ברכה מסתתרת.
ויש פרקים בזוהר שלוקחים את כל הפסוקים האלה של הקללה והופכים אותם ממש,
מראים איך בפסוק עצמו יש ברכה.
וגם בחסילות הולכים בעקבות הדבר הזה.
מחפשים את הפסוקים ומנסים לראות איזה ברכה תמונה. ואחד הפסוקים שמתעכבים עליהם גם בזוהר וגם בחסילות זה פסוק
שנקרא בעזרת השם בשבת,
בקללות, על פניו, בקללות,
ושברי לכם מטה לחם,
ועפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד.
והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תסברו. זה הפסוק, באופן כללי, הוא מדבר על קללה.
רש״י מפרט את הקללה.
מטה לחם, לשון משען. לא, לא יהיה לכם על מה להישען, לא יהיה לכם ביטחון כלכלי.
אדם רוצה שיהיה לו ביטחון כלכלי, רוצה יציבות, רוצה שלא... לא יהיה לך. אתה כל רגע, מישהו יוכל להעיף אותך.
ושברי לכם מטה לחם, אשבור לכם כל מסעד
אוכל והם חיצי רעב,
ועפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד מחוסר עצים.
אז יצטרכו,
הרבה עצים, כן, מתאר כאן איזה עוני.
והשיבו לחמכם במשקל,
התהיה התבואה נרכבת ונעשית פת נפולה ומשתברת בתנור.
כמו שלפעמים עוגה נופלת, נכון? אני לפעמים שומע כל מיני
צווחות מהמטבח. יואו, נפלה לי העוגה. הבת שלי אומרת, יואו, נפלה לי העוגה. לא הוצאתי אותה בזמן. כל מיני דברים שאני לא מבין בהם. אני מבין בלאכול את העוגה בסוף. זה, אני מומחה, אבל בדרך אני לא מכיר.
אז הפת נופלת,
והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם.
זה כללה אחת. כללה שנייה, ואכלתם ולא תשבעו.
האדם אוכל לאוכל לה והוא לא שבע.
זה מהרה בתוך המעיים בלחם.
הרי זין פורענויות, שכבר, מה שהיא מסכמת, הדברים שהגיעו עד עכשיו, חרב, מצור, דבר, שבר, מטה לחם,
חוסר עצים ופת נפולה, כן?
ומהרה במעיים,
ויכול להיות שזה גם מהקל אל הכבד,
אז יכול להיות שזו הכללה הכי קשה,
שלא, ממש, הקיום הבסיסי.
טוב,
אבל כמו שאמרנו, גם בחסידות וגם, ועוד לפני כן, זה נשאר על פסוקים בזוהר של רבי שמעון,
רבי שמעון הקדוש,
רבי שמעון בר יוחאי, כן?
בל״ג בעומר,
אז אמרתי, מה אני אעשה בל״ג בעומר?
הייתי בניו יורק.
מה, מדורות אפשר להדליק שם.
מה?
כבר הדליקו שם שתי מדורות גדולות בתאומים, זה נראה לי מספיק.
אז נפרדתי מהקבוצה שהייתי והלכתי ברגל, חיפשתי את ה-Empire State Building.
הבניין הזה היה במשך 400 שנים בבניין הגבוה בעולם, עד שהתאומים הדיחו אותו.
אז הצלחתי להגיע אליו,
זה נמצא ברחוב 34. אז עמדתי מולו ובירכתי על העומר.
נזכרתי ברבי שמעון שאמר, כל מה שתיקנו,
כבוד עצמם, תיקנו בחצאי, כל האמריקה הזאת, רבי שמעון,
אמרתי להם פרטיסט.
רבי שמעון אחד לוקח אותך.
ככה זה מין...
כל פנים,
המאור בשמש אומר,
בשברי לכם את הלחם,
ועפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד,
עד והשיבו לכמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו.
כבר העירו בזה החברה של רבי שמעון בר יוחאי בזוהר חדש
שהקללות שבתורה אינם כפי פשוטם לבד ונרמז בהם גנזי נסתרות ברוב ברכות.
אגב באמת הערה הלכתית
זה נכון שנהגו לקרוא את הלקרוא הנה יש לך יש לך דף תביא תביא תביא תפענק אותו בדף.
זה נכון שנהגו לקרוא את הברכות
בלחש אבל לא מהר.
זה טעות, קוראים את זה מהר, לא צריך לקרוא את זה מהר, צריך לקרוא את זה באותו קצב רק להוריד את הכל גם מעלים את הכל חזרה בפסוק
ואף זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא חלמים וכו', מעלים את הכל בחזרה.
אבל לא צריך לקרוא את זה מהר, כי הקללות האלה צריכות להיהפך לברכות אנחנו לא רוצים שהברכות יהיו לנו כזה מתוקתקות.
מה?
מעלים זקן, או מעלים את הרעב, או מעלים, כן.
אז הוא כבר אומר את זה.
איפה זה, איפה הזוהר הופך את ה... זה זוהר בפרשת כי תבוא.
הבאתי כאן דוגמה מהדבר הזה.
אמר ליה רבי שמעון,
לתלמידים שלו,
בען עטר התגלה פורקנא די ישראל באי קללות. איפה רמוזה הגאולה של עם ישראל בקללות האלו?
אמר אשגח בדייק דוך תבישם יקולו תמאנה ותחפש את הקללה הכי הכי גרועה בכי תבוא, שם סוד הגאולה.
אשכח ודייק,
דכתיב, והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך.
זה הפסוק בפרשת כי תמוש, ששם רמוזה הגאולה. למה? אז הזוהר מסביר, אני אסביר את זה כאן במילים שלנו.
היו חייך תלויים לך ומנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך.
אומר הזוהר, מתי תגיע הגאולה?
מתי תגיע הגאולה?
בעצם הוא מדבר על התקופה שלנו.
כשבני האדם יפסיקו להאמין בעצמם,
הפסיקו להאמין בעצמם.
כן, לא תאמין בחייך,
ויפנו מקום למה?
לאמונה באלוהים.
עכשיו, מה הכוונה?
נגיד, לאורך התקופה המודרנית,
בני אדם מאוד מאוד האמינו, היה בהתחלה,
לפני התקופה המודרנית,
האמינו באלוהים, אבל האמינו באלוהים כזה, כאילו,
הוא חזק, ויכול לדפוק אותנו.
ואז הגיעה התקופה המודרנית, והאדם הוריד את אלוהים מהכיסא,
ואת מי הוא שם במקומו?
את עצמו.
אני האדם, אני יודע, אני מבין, אני חכם, אני למדתי, אני אכיר את הכל, אני אפענח את כל המדע, אני עוד רגע גומר לפתור את הכל. האדם, הוא נהיה המקור לכל, ואז האדם מאוד מאוד אמין בעצמו, ולכן יחד עם המודרנה גם מגיעה ביחד גם הכפירה.
זה פשוט הולך ביחד.
שתי מלחמות עולם
ועוד כמה טלטלות
גרמו לאנושות להיות פוסט-מודרנית, ולהגיד מה?
בתקופה המודרנית,
כולם התנועה המרכזית היא לגלות את האמת.
אנחנו נגלה מה האמת.
העולם, איך העולם נברא,
כאילו הדרוויניזם, איך הפיזיקה,
שם אנחנו לא יודעים כלום.
מי יודע משהו על משהו, אני בקושי יודע על עצמי, מי כזה, נכון.
אז מצד אחד זה מאוד מאוד גרוע, כלומר אין עולם בלי אמת, אבל בעצם העולם הזה הוריד את האדם מהכיסא שעליו הוא ישב אחרי שהוא רצח עשרות מיליוני בני אדם בשתי מלחמות עולם,
וכשהכיסא הוא ריק, זה מפנה מקום למה?
למלכות השם יתברך.
אתה בסוף מחפש איזו נקודת נצח. הרי בלי נצח אי אפשר לחיות, נכון?
אתה אומר, הכל מותר,
הכל אפשרי, תחיה עם מי שאתה רוצה.
גם היום במדינת ישראל, אם עכשיו,
לא יודע מה, אימא ובן יבואו וירצו להתחתן, אסור להם.
למה?
למה אסור?
למי זה מפריע?
מאיפה אתה יונק את האיסור הזה?
מי אמר? הם עכשיו רוצים להתחתן טובה. מה?
מה?
אדרבה.
כן, אדרבה.
בסוף אתה אומר,
כן,
חייב להיות, כאילו, יש כלל אחד בפוסט-מודרניזם, הכלל היחיד, הוא אל תפגע באחרים.
בכל זאת אתה לא פוגע באחרים, תעשה מה שאתה רוצה.
אתה לא עובד ככה.
חייב להיות איזה נקודת משען של נצח. אז דווקא העובדה שהאדם מפנה את המקום שלו, לא תאמין בחייך,
זה סוד הגאולה, כי זה מפנה מקום להשם יתברך, אבל זו אמונה
הרבה יותר בשלה,
הרבה יותר בוגרת, זה לא אמונה כי אני מפחד ממנו, זה אמונה כי אני מבין שבלי שיש לי נקודת משעה נצחית,
אין בסיס לחיים.
אין שום...
זה נוגע להמון המון דברים, זה נוגע למה שדיברנו בעבר
סביב יום העצמאות על ישראליות ויהודיות, שבלי יהודיות אין ישראליות.
אתה לא יכול לקחת את עם ישראל ולהגיד, אנחנו הולכים לתנ״ך,
היה תנ״ך, היה זה, ועכשיו פתאום מדינת ישראל. יש באמצע אלפיים שנה של תורה ומצוות,
של שמירת תורה וזאת של יהדות.
מדינת ישראל היא צומחת מתוך היהדות.
בלי יהדות אין...
רגע, למה בעצם אנחנו יותר טובים מהם?
גם להם יש זכויות, נכון? כל מיני שאלות כאלה, כל מיני ספקות.
אז דווקא הפסוק הזה, אומר רבי שמעון, הוא עומק הגאולה, כי הוא מבטא איזה תהליך נפשי שבו האדם,
הבטוח בעצמו, שבטוח שהוא יודע, מפנה רגע את עצמו, וכשאדם מפנה את עצמו,
זה מקום להופעת האור האלוקי. אז זה דוגמה.
אני חוזר חזרה על הפסוק אצלנו בפרשה,
על הפירוש של המאור והשמש.
הוא מעלה כמה קשיים. בואו נחזור רגע לפסוק.
ושברי לכם מטה לחם,
ועפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. תנסו רגע לדמיין את זה. עשר נשים עופות לחם בתנור אחד.
זו חוויה חיובית או שלילית?
חיובית.
אומר אדון רוקי.
חיובית.
זה נורא נחמד.
לפני השפע. לפני השפע זה חוויה חברתית נחמדה, נכון?
ראשת חל״ס. מה?
בואו נתנו, אתה יודע, זה כמו שאתה עופה...
אפיית מצות. אפיית מצות, בדיוק, אני בדיוק באתי להגיד את זה. אפיית מצות, זה אגב, בגיל יחד, חבורה, תביא את זה, תעביר את זה, רגע, תעשיית.
הדימוי הוא דימוי, זה גם נשים, זה לא גברים, גברים עוד תחרותיים.
נשים הם, זה נורא כיף לראות את זה בגני הילדים, לראות...
יש לנו עכשיו נכדים בגיל הזה, אז אתה רואה את הבנים בגיל, כבר הם כזה תחרותים ולוקחים, והבנות נורא נורא שוטפות פעולה ורוצות לשחק אחד עם השני.
נכון? אז
הפסוק עצמו הוא חיובי, נכון?
אז אמרנו שם יש מלא את הקושיות האלו, וכתוב על זה גם כן יש לשים לב שהפשט בו בלתי מובן. א', אמרו ועפו עשר נשים לחמיכם בתנור אחד.
הלא אמרו חזל שבזמן שהפת מרובה בתנור הוא נאפה יפה,
ואם כן, אינו דבר רע מה שיעפו בתנור אחד.
סבבה, מצוין.
ומה שפרש רשי מחוסר עצים,
אז רשי הרגיש בקושי הזה ואמר,
עפו עשר משים, כי לא יהיה לכם עצים. אבל זה לא מה שכתוב בפסוק.
בפסוק כתוב ש...
וגם לשון מטה לחם אינו מובן, מה עניין מטה אצל לחם?
מה זה מטה לחם? אז זה השאלות שהוא מעלה.
יש עוד שאלות. ובעקבות השאלות האלו שהעלו, הדבור הזקן
דורש על הפסוק הזה דרשה נפלאה מאוד,
שקשורה לספר הטענות. זאת אומרת, זו לא דרשה שהיא פשט הפסוק,
אבל זו דרשה שהיא חסידית כולה נשענת על הפסוק הזה, ואני אגיד כמה מילים בעל פה, ואז ניכנס לאותיות בפנים.
תראו,
הדבר הזה שנקרא אפייה
הוא דבר פלא,
כשאתה חושב על זה, כן?
הזכרנו באחד השיעורים, אני לא זוכר איזה,
חז'ל אומרים שיש ארבע דעות
מה היה עץ הדעת.
דעת.
יש דעה שהוא היה ענבים, תאנים, אתרוג וחיטה.
עכשיו, הכל אני מבין חוץ מחיטה.
ענבים אני מבין למה.
אין אדם חוטא, אלא אם כן הוא נכנס ברוח שטות. ענבים, כאילו שכרות, חטאו, זה אני מבין.
תאנים אני גם מבין, כי כתוב היתפרו להם עלי תאנה. בדבר שחטאו, בו הם תקנו, שזה כלל גדול בחיים. כשאתה עושה חטא,
אדם לא יודע מה, פגע בחברו, עכשיו הוא רוצה לתקן. אז מה הוא עושה לתקן? הוא אומר תהילים. מה קשור?
התיקון זה שתתקן בדבר עצמו, תבקש ממנו סליחה, או שתהיה זהיר בדבר הזה בעצמו לאבא.
תהנים אני מבין.
אתרוג אני גם מבין.
כתוב תאווה הוא לעיניים, אז אונקרוס מתרגם ממרגג.
זה פרי גדול, זה פרי בולט, האתרוג דר בי אלינו משנה לשנה, אז הוא מאוד מאוד בולט, זה אני גם מבין. אבל איך הגענו לכיתה?
איך חיתה היא עץ הדעת?
זה גם לא עץ.
תשובה,
אדם הולך במטה והוא רואה עץ תפוזים.
ברור לך שהתפוז נועד לאכילה,
אתה כותב את התפוז ואוכל אותו.
תפוח, לא משנה, תפוז, תפוח, תאנים, זה ברור שאתה רואה.
בשביל להצליח להפיק מחיטה משהו שאוכלים אותו, צריך
המון המון דעת.
המון, עכשיו אף אחד לא אומר לך את זה לפני כן, אנחנו יודעים את זה, אבל הוא היה הראשון, אדם הראשון, הוא ראה חיטה,
הוא לקח, נתן ביסט,
זה לא טעים ככה,
ואז הוא אומר, רגע, אולי נשבור את זה, זה שבר, יצא לו איזה קמח כזה לבן,
גם כן לא היה טעים, הוא אמר, אולי אני אקח הרבה, וכלום לא יוצא מזה, ואז הוא שפך לזה תוך זה מים, ונהיה פתאום איזה מסטיק,
זה גם, אוכלים זה לא טעים.
אז הוא אמר, רגע, אולי אם נפעיל על זה חום,
כלומר, אמרת עשר מלאכות, אבל המון המון דעת, דעת זה יכולת להבין דבר מתוך דבר, ולהבדיל מדבר לדבר.
אז הגמרא אומרת שזו חיטה, היה עץ הדעת, כי כדי להפיק מחיטה לחם צריך המון המון דעת.
בתוך המרכיבים האלה, המרכיבים האלה, המלאכה האחרונה, והרבה פעמים הכל תלוי בדבר האחרון, זאת אפייה.
מה עושה אפייה?
לוקחת
מלא מלא מרכיבים,
שהם בסדר גמור, כל אחד בפני עצמו, אבל הם עדיין לא אוכל, הם לא כלום,
מפעילה עליהם חום והופכת אותם
לראויים לאכילה.
זה האירוע, בסדר?
כלומר,
יש לך איזה משהו שאתה רוצה לאכול אותו,
אני רוצה לאכול משהו, אני בעצם רוצה שמשהו יהיה בתוכי.
אני לא רוצה רק לראות אותו, אני לא רוצה רק למשש אותו, אני רוצה שהוא יהיה בתוכי.
אכילה זו אחת הפעולות הכי הכי עמוקות שישנן, כי אני הופך משהו מדבר חיצוני לי לגמרי לחלק ממני.
מתברר שכדי שדבר יהיה חלק ממני, אני צריך להפעיל כלפיו חום.
בסדר?
זה מובן?
ככה הקב' ברוך הוא ברא,
שאי אפשר לאכול לחם אם אתה לא מפעיל כלפיו לפני כן
מכת חום.
לאורך זמן.
אוקיי.
עכשיו, בואו רגע נתרגם את זה לשפה אחרת.
אמרנו, חיטה זה עץ הדעת.
חיטה,
בגימטריה, כמה?
זה לא מאוד מסובך, תחשבו.
כמה?
22. 22. כתוב.
אין התינוק אומר אבא ואמא עד שלא טועם טעם דגן.
אז חיטה זה כב אותיות,
כן? אז בעצם אפשר להגיד שהחיטה רומזת למה?
לתורה.
קפט אותיות,
דת,
טעם דגן וכן על זה הדרך.
עכשיו אדם לומד תורה.
יש אותי ויש את התורה.
איך גורמים לתורה להיות חלק ממני?
איך אני יכול לאכול את התורה?
מה צריך לעשות?
לאפות אותה.
מה הכוונה לאפות את התורה?
באיזה אופן? במה?
ברגש.
ברגש.
בניגום, בשמחה, בהתוועדות.
ב... הלו, אל תלמד רק עם הראש, עם האינטלקט.
תלמד גם עם הלב.
זה גם עמל תורה.
זה גם עמל תורה, וזה גם כל הסביבה.
כלומר, לא סתם אבן יסוד בחסידות זה התוועדות. מה קורה בהתוועדות? הרי בהתוועדות יש משפיע שמדבר.
אז לא, למה תקרא לזה התוועדות? תקרא לזה שיעור.
מה זה בין שיעור לבין התוועדות?
ההבדל הוא שבשיעור זה, כמו שקורה כאן, אנחנו רק לומדים,
ובהתוועדות יש מרכיבים נוספים שקשורים לעולם הרגש והחושים.
יש אוכל,
יש משקה, יש ניגון,
יש פתיחות לב.
ואז,
זה אותם, לפעמים אתה יכול לקרוא התוועדות, נכון? יש כל מיני, בקרוב אליך, יש כל מיני סיכומים של התוועדויות, של הרב ג'ייקובסון, של הרב סטיבצקי, של הרב שטיינזלץ.
התוועדות, אתה קורא, אתה יכול לקרוא את זה, וזה אחלה, זה מאוד מאוד מעניין.
מכיוון שיצא לי להיות כמה פעמים, להתוועד,
נגיד הייתה לנו התוועדות מאוד יפה בחי אלול,
עשינו התוועדות בנאורה ברמת גן.
ואחר כך,
כנראה, לא שמתי לב, מישהו היה שם תוך כדי והקליטו את הכל, ואחרי זה שיכתבו את הכל וגם כן העלו את זה לקרוב אליך, אז קראתי בעצמי את הדברים שאני אמרתי ואחרים אמרו בהתוועדות. וזה מגניב, זה עוזר לך להיזכר וכל זה,
אבל זה לא מתקרב.
כי בהתוועדות היה משקה, ובאמצע שמישהו דיבר התחיל פתאום איזה ניגון, ו...
נכון?
הרב יעקב אריאל, זה היה בך אלול, אז הוא סיפר שב...
לא זוכר כבר איזה חסידות,
היו שרים בלב יום כיפור את שושנת יעקב.
כיפורים כיפורים. איך שהוא מתחיל את זה, התזמורת התחילה לנגן את שושנת יעקב.
התחלנו כולנו 20 דקות שושנת יעקב באלול.
אי אפשר להעביר את זה הלאה. אי אפשר ל... נכון?
וזה מה שעושה לתוך הנפש שלך את הדיבור.
את הדיבור.
בסדר?
כל מה שקורה, כל העם מסביב.
אז,
תכף נדבר מה זה עשר נשים, קודם כל נקרא קצת בפנים, אבל
יש כאן בעצם אמירה מאוד מאוד משמעותית איך
יכול להיות,
או איך לגרום לכך שאני והתורה לא נהיה בצורה חיצונית. אני לומד תורה, אני יודע לצטט, אני יודע להגיד כל מיני מקורות, אבל זה לא בתוכי, לא אכלתי את זה.
לא אכלתי את זה. אתה רוצה לאכול?
תחמם.
זכיתי להיות ב-770 בשבוע שעבר,
אז נזכרתי בסיפור.
פעם רצו להתכנס באיזה מקום, אז היה בחורף, בניו יורק, בחורף קר.
אז מישהו הציע שיעשו בכינוס, זה נקרא אולם הגדול.
כן?
זה ביג זר.
אז אחד החסידים אמר, לא, אבל לא כדאי, חשוך וקר שם.
אז הרבי כזה הסתכל ואמר,
אצלנו אף פעם לא חשוך ואף פעם לא קר.
אתה לומד את זה, אבל זה קר, זה לא...
כשאתה לומד עם ה... אתה מפעיל גם דברים שקשורים לרגש, ואלוהים, כמו שאמרנו,
ניגון וסעודה ודבקות חברים ודיבור משותף ודיבוק וכו' הדרך. זה עופה את הרעיונות לתוך האישות וזה נהפך להיות חלק ממך.
חלק ממך.
בואו נראה איך הוא אומר את זה, הוא אומר את זה נפלא מאוד.
ועפו עשר נשים, פירוש ועפו.
כי הנה התורה נקראת לחם חיטה,
שהוא כב אותיות התורה כמניין חיטה. אז שם קוד לתורה זה חיטה.
אנחנו עכשיו גם לקראת קורבן חיטה, נכון? בשבועות שקיבלנו תורה, איזה קורבן מקריבים?
קורבן חיטה.
אז זה דבר טוב לאכול חיטה.
כדי לקבל תורה צריך לאכול הרבה חיטה,
חיטה של ארץ ישראל.
והעניין כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין, אינה מתעכלת במאב כלל,
ואינו נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש.
אבל האוכל,
אחר אפייתו, הוא מתעכל במאב ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש,
והיו לאחדים ממש.
כן? זה ההבדל בין עיסה אפויה לעיסה שאיננה אפויה.
אז זה במזון החומרי, אבל כבר אמרנו שכל העולם הזה הוא בעצם משל למדרגות יותר גבוהות.
והמזון החומרי הוא משל למזון הרוחני.
אז כמו שאת המזון החומרי צריך לאפות, אגב, לא רק לחם, כל דבר צריך לאפות. גם דגים צריך לאפות,
נתנו וגם עוגה, כאילו, גם בשר צריך לבשל.
שבושל היטב.
אז גם במזון רוחני.
וכן העניין במזון הנפש,
שהיא התורה,
שכשאינה אפויה אצל האדם, יש כזה ביטוי, נכון?
תשמע, הוא לא אפוי, הוא לא עד הסוף,
נכון?
אז גם התורה, תשמע, לא אפוי.
אז לא אפוי, לפעמים יכול להיות שאדם פוגש תכנים וזה פתאום מוקדם מדי בשבילו.
הוא הגיע מוקדם,
או הוא פוגש את זה בצורה קרה, מנותקת, ללא אפייה.
אז וכן העניין במזון הנפש היא התורה,
שכשאינה אפויה אצל האדם, כמו שהתבהר לקמן,
אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה,
אינה מתאחדת עמו,
הוא לא מחובר אלא היא עניין בפני עצמה והוא עניין בפני עצמו,
ואינו מקבל חיות כלל ממנה.
ואף אחד מהאדם יש לו תסכולים, הוא לומד תורה וזה, וזה לא מקבל איזה חיות.
למה?
נשמה, אתה לא אופה את התורה.
איך אופים את התורה? מיד הוא יגיד, אבל כבר אני רומז.
חום, אהבה, התלהבות, חברותא,
גם ממילא זה גם קשור לזה שאדם לומד דברים שהוא מרגיש שמתאימים לנפש שלו.
אתם יודעים,
לפני כמה שנים,
שלימדתי כאן גמרא במכון, עוד,
אז הייתה לנו איזה ישיבת רמי עם הרביגון, איזה מסכת ללמוד בשנה הבאה,
או בזמן הבא.
ובדרך כלל המדיניות פה הייתה שהם משתדלים שמסכת שלומדים כאן, זה יהיה מסכת שמתאימה גם לישיבות,
כי אם מישהו יעבור ממכון מאיר לישיבה אחרת,
אז שלא יהיה באמצע,
מין טענה כזאת שלא יהיה, בסדר, כל המסכתות הן טובות.
אבל באותה ישיבה, בזמן החדש, למדו בישיבות גיטין.
אז רצו ללמוד כאן גיטין.
ואני אמרתי לו, הרב אביגונד, זה לא מתאים.
גיטין זה מסכת שעוסקת בפירוקים.
היא עוסקת בפירוקים.
גם בפירוק בין איש לאשתו, בגט, אבל לא רק. היא עוסקת גם בהפרת שליחויות.
מישהו ששלח שליח וביטל אותו.
היא עוסקת במי שהשתגע, יש שם פרק, מי שיחזוק קורדייקוס,
פירוק של האישיות
והיא עוסקת בחורבן, פירוק.
כל המסכת היא באנרגיה של פירוק.
מגיע אדם למכון מאיר, הוא מגיע לא כדי לפרק, הוא מגיע כדי לחבר.
אז זה לא מתאים.
אמרתי לו, אני מרגיש שאני לא יכול ללמד את זה במכון מאיר, בעלי תשובה, הם באים פה,
אני לא יכול ללמד את הגיטין,
במיוחד שיכול להיות שזו יהיה השנה היחידה שהוא לומד גמרא, זה מה שהוא ילמד גיטין.
גיטן,
אתה לומד שש שנים גמרא, שבע שנים, בסבב הוא עושה גיטין, אבל
אז הרב יגון אמר לי, טוב, מה אתה רוצה ללמד? מה אתה רוצה ללמד? פרק אלו מציאות.
זה מתאים למכון, אנשים באים פה למצוא כאן את האבדה. הוא אומר לי, אין בעיה, אתה תלמד אלו מציאות, בסדר? זו דמוקרטיה.
אז צריך שגם, כדי שיהיה מתאים, גם תראה מה מניע אותך, מה מחמם אותך,
מה יוצר את החיבור.
אז הוא אומר, זה טרגדיה, כן, אף אם הוא אדם ש...
מה אתה אומר?
סגי,
אתה מסכים?
לא, לא.
כן, איזה?
תקשיבו,
מסכת בגמרא זה אנרגיה בלתי נגמרת, זה פשוט, ככה זה עובד, אני יכול לחלק את החיים שלי לשניים, ממש ככה, בין לפני שלמדתי מסכת שבת לבין אחריי,
ברגע שאדם לומד מסכת שבת, השבת שלו נראית אחרת, זה עולם אחר.
מרב חיים קנייבסקי זכר צדיק לברכה,
סיפרו לי איזה כמה אנשים שהיה להם,
רצו שילדים שלהם ישתדחו,
אומרים,
אין לי משתדר, בבקשה,
תלמדו מסכת קידושין.
פתחו שיעור קידושין,
פעם בשבוע,
עד שגמרו את המסכת כולם התחתנו, כל הילדים התחתנו.
ואחרי זה יש שם גם משהו במסכת ברכות, אתה רוצה ברכה לבית? תשמעו מסכת ברכות.
זה אתה מזמין אנרגיה רוחנית.
אנרגיה רוחנית, אז אתה,
אז צריך להתאים.
אז זה מה שהוא אומר כאן.
אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה אינה מתאחדת עמו,
אלא היא עניין בפני עצמו והוא עניין בפני עצמו
ואינו מקבל חיות ממנה כלל כי כן הלחם הגשמי שלא נאפה עדיין כלל כאילו הכל קיים בלחם הכל קיים כל החומרים זה רק מה חסר
לא חסר לא מלח ולא פלפל ולא כלום חסר חום
ובלי שיש חום זה בלתי יחיל אז תורה בלי חום התלהבותי חסידותי של ניגון ושמחה
הכל נמצא אבל כלום לא נכנס
הכל חיצוני
אתם מכירים את הבדיחה ראו אחד
מעשן ולומד קצות.
אמרו לו, אתה לא מתבייש,
ככה לומדים קצות? אומר לו, ככה מעשנים סיגריה.
זה כיף ללמוד קצות, זה אינטלקטואלי,
זה מתאים לסיגריה, אתה מבין?
אני פה, התורה שם, זה חוויה אינטלקטואלית.
אבל כשהתורה אפויה אצל האדם,
היא נבלעת בכל רמח איבריו, היו לאחדים ממש כנל.
זה שאמרו חז״ל על הפסוק, ערוכה בכל הוא שמורה,
אם ערוכה בכל רמח איבריו, הוא שמורה.
הגמרא דורשת את זה שצריך, ארוחה בקול ושמורה,
שצריך לערוך את התורה בפה, לדוגמה, לדבר.
אדם לומד, אז שידבר את זה, ואז הדיבור יוצר חימום,
לא רק ללחוש או לקרוא.
כן?
אפילו יש,
הרב אלישיב זצל היה לומד לבד
הרבה מאוד שנים.
וכשהוא נפטר,
פרסמו הקלטה,
מישהו התגנב
לבית המדרש שבו הוא למד,
ושם טפ והקליט אותו.
והוא היה לומד בניגון, היה לו קול מאוד יפה.
היה לו ניגון כזה מיוחד שבו הוא היה לומד.
ככה היה לומד, שעות כזה, בניגון כזה, ששמעו את ההקלטה הזאת.
אדם לומד בניגון, נכון, יש לימוד כשאדם לומד בגמרא, יש ניגון.
נכון? אדם בן אדם בן עצמו אומר את הגמרא,
אמר רבי יהודה אמר רב,
מאי דתני,
אז זה לחן, תחשבו על הלחן הזה,
למה אתה לומד בניגון?
ארוחה בקול ושמורה, ניגון מכניס את הדברים לתוך הלב.
כן.
טוב, אז מה זה אפייה?
שואל מאיר.
ולהבין עניין האפייה הוא עניין אומרם זל, כי התורה ניתנה אש שחורה על גבי אש לבנה.
כן, יש הרבה פירושים מה זה אש שחורה על גבי אש לבנה.
השחורה באופן פשוט זה התורה שהיא אותיות שחורות והרקע הוא לבן.
הייתי פעם באיזה פאנל עם הרב חננל אתרוג מראש ישיבת שווה חברון, הוא אמר משהו כל כך יפה.
הוא אמר שלפעמים נדמה לו שהאותיות השחורות של התורה זה כמו
כמו מערות כאלה, מנהרות כאלה, שאתה צריך כאילו נכנס לתוך זה,
אין סוף כזה.
אז יש שחורה,
יש שחורה זה החלק הנגלה ויש לבנה זה החלק הנסתר, כל עוד צריכה להיות מוקפת בגביע לבן.
הוא אומר כאן פירוש אחר,
והנה עניין אש שחורה, הוא אש מסותרת
ונעלמת
בלב כל אחד מישראל, באהבה ותשוקה לדבקה בו יתברך.
הוא כאילו אומר שאת הלבן אנחנו רואים ואת השחור אנחנו לא רואים. בעצם שחור זה משהו שאתה לא רואה אותו. לבן אתה רואה, שחור אתה לא רואה.
אז הוא אומר, בכל אחד מאיתנו יש משהו שאנחנו לא רואים אבל הוא קיים.
כמו נגיד חור שחור, אי אפשר לראות חור שחור, אתם יודעים.
אתה לא רואה חור שחור בחלל.
אתה רואה חור שחור כשהוא בולע איזה כוכב. זאת אומרת, או, פה היה חור שחור, אני מבין.
אז לכל אחד מאיתנו יש איזה חור שחור, איזה אנרגיה עצומה בתוכה. של מה?
של אהבה להשם יתברך,
ורצון להתקרב אליו, ותשוקה וכל זה.
אבל אנחנו טרודים.
יש עסקים, יש משפחה, יש ילדים, יש עניינים. טרודים.
שאף שהוא טרוד בהעסקיו הגשמיים,
כי ליבו בוער תמיד לאהבת השם יתברך, כמו שכתוב צעק ליבם אל השם,
כי הלב צועק בהלם ואסתר לדבוקה בו יתברך,
ונקרא חולת אהבה.
וכמו שכתוב, סמכוני בעשישות.
מה זה עשישות?
מה?
סומכת כאילו היין. כן.
והפתירו לי בתפוחים, כי חולת אהבה אני.
ובאהבה זו המסותרת ובוערת אשר אשפיע רישפיע שלוי בית ים, מתלהב ובוער תמיד לדבוקה בו יתברך, בזה יוכל האדם לאפות לחם חיטה שהיא התורה.
וכשיפה האדם את התורה בשלב את האהבה אליו יתברך,
בזה יובלעו דברי תורה במאה ויהיו לאחדים עמו. הוא אומר כאן משהו ממש חשוב, סופר סופר חשוב.
אהבה קיימת אצל כל אחד ואחד מאיתנו.
לא צריך להמציא אותה, היא קיימת.
אולי הדוגמה הכי טובה זה אהבת איש ואישה.
בעל אוהב את אשתו, אישה אוהבת את בעלה.
אני לא אומר אפילו אחרי החתונה.
זה לא שאני כל היום עכשיו עומד ואני מאוהב, וכל היום אני חושב עכשיו על אשתי. נכון, אבל אהבה היא קיימת.
אבל אם אתה רוצה לגלות את האהבה הזאתי,
אז אתה עושה כל מיני פעולות,
בסדר? אז נגיד, אם אני חושב על אשתי, או שהיא צריכה איזה משהו, אני יודע שהיא תגיע הביתה עייפה, אז אני אסדר לפני כן את הבית ואני אכין לה משהו לאכול וכל זה,
מה זה יגרום?
אהבה שקיימת בפנים, היא פתאום זמינה לי, פתאום אני מרגיש אותה, אני חש אותה, נכון?
כלומר, זה לא ממציא את האהבה, זה לא יוצר את האהבה. האהבה קיימת,
אבל אתה עושה סדרת פעולות
שגורמות לאהבה לצאת לפועל, ולכן זאת הגדרה גם לאהבה, אהבה זה פעולה.
זה לא רגש.
כלומר, אהבה זאת פעולה שמגלה את הרגש.
אם אדם רוצה,
אז אותו דבר הוא אומר כאן, אהבה לקדוש ברוך הוא קיימת אצל כל אחד ואחד מאיתנו, מעצם היות לנו נשמה, חלק אלוהי הממען, ומה שמתגעגעת להשם יתברך.
איך לגלות את זה? תעשה מספר פעולות.
תלמד בקול,
תלמד חלקים שאתה מרגיש שמדברים אליך,
תלמד בניגון, תעשה עם חברותה, תעשה כל מיני פעולות, ואז אתה תראה שיש איזה חשק,
יש איזה קרבה, והחום הזה עופר את התורה והיא נהיית חלק ממך.
תראו, השיעור הזה הוא בעצם כזה, מה אנחנו עושים בשיעור הזה?
נכון, למה אני,
כאילו, אני משתף אתכם שכאילו אתם שותפים שלי עכשיו בכלל בלימוד שאני לומד ביני לבין עצמי.
אני מסתכל על התורה, על הפסוקים הזה, ואני אומר, רגע, איזה פסוק קופץ לי, איזה פסוק מעניין אותי, אני מתחיל לחקור אותו,
פירושים וזה, ואני כל כך מתלהב, עכשיו אני כאילו מספר לכם מה אני מתלהב, בסדר?
זה האפייה, אבל בסדר,
זה נורא נורא חשוב.
הייתי כמעט אומר ככה, זה מאוד מאוד חשוב שאדם יבנה לעצמו מפה אישית בתורה.
כל התורה חשובה,
אבל מה האות שלך בתורה? למה אתה נמשך?
מה אתה אוהב?
איזה שיר מדבר אליך? מה הניגון שלך?
ואז, כשנוצר החימום הזה,
אז זה אופץ.
אמר לי, זה משפט, אמר לי חבר,
זה משפט שהוא אמר, וזה שלו, בסדר? אני לא אומר שזה נכון אצל כולם, אבל אני מביא את זה בתור דוגמה.
אז הוא אומר שהוא למד דף יומי סבב שלם, עשה סבב של דף יומי, ואז הוא התלבט אם להמשיך עוד סבב או לעבור ללמוד...
החלטתי לעבור ללמוד דברים שמעניינים אותי.
אצלו זה היה חסידות, אבל יכול להיות כל דבר אחר. עבר ללמוד טניה,
במקרה של שירות טניה, עבדת לי מערב טניה וכל זה.
הוא אומר לי, תראה, אני למדתי שבע שנים דף יומי, וזה היה מציון, אבל לא הרגשתי שאני, הבנתי שאני עושה משהו חשוב, הבנתי שאני זה, אבל לא הרגשתי שאני מתקדם רוחנית, לא הרגשתי שזה...
ואמרתי למותן, יאללה, כאילו, זה מעיף אותי, אני כל היום, אני חושב על זה, אני מדבר על זה, אני זה, זה כאילו, עסיק אותי, כל פעם שהוא בא אליי, ואומר לי, רגע, למדתי את זה, וזה, מה עושים?
עכשיו,
זה לא רק מעבר מנגלה לפנימיות, זה גם מעבר ממה שאתה מתחבר אליו, משהו שאתה
פחות מתחבר אליו.
זה נקרא לאפוד את התורה.
יש מקומות שיגידו שזה כאילו לא לגיטימי. מה, אתה עוסק על שמועה זו נאה, שמועה זו אינה נאה? האדמור הזה כן אומר, זה קריטי.
אחרת אתה לא תהיה מחובר.
זה קריטי.
אתה אוהב מה שאתה לומד, אתה מחובר אליו, אתה יוצר על זה איזה...
יפה.
אז, וזהו, אפו לחמכם,
פירוש את התורה בתנור אחד,
פירוש בחמימות האהבה הבאה מהתבוננות של אחד ייחודו של עולם.
זה האפייה.
טוב, מה זה עשר נשים?
אז גם פה אני נותן כאן איזה הקדמה קצרה, ואז ניכנס פנימה.
יש בעולם כוחות שנקראים דוחה ונוקבה.
מה זה דוחה?
השפעה.
זכר, השפעה.
מה זה נוקבה?
איך?
קבלה, קליטה.
מי יותר חשוב ממי?
מה?
תגיד, תגיד, מה אתה מפחד?
מה דחף? אה?
עכשיו אני שואל אתכם.
מה?
גם זה וגם זה, יצאת מה שנקרא פרודיטליקלי קורקט.
טוב,
אז התשובה היא כזאת, התשובה היא כזאת,
התשובה היא כזאת, ללא ספק
הנוקבה
היא יותר עליונה ויותר מתקדמת מהדוכרה.
וכמו הרבה מאוד דברים, הקומה העליונה מגיעה בסוף.
ולכן האנושות לאורך הרבה מאוד שנים הייתה בנויה בצורה של דוכרה.
כלומר,
העולם מתנהל לפי מי שהיה לו כוח ויכול היה להשפיע. זה לא תקלה, ככה זה, זה התבגרות, תהליך התבגרות, בסדר?
מי שיכל לדבר, מי שיכל להשפיע, מי שיכל לזה, הוא כאילו הוביל.
רק אחרי המון המון התקדמות של העולם נוצר מקום שמעריך הקשבה כמו דיבור,
ואפילו לפעמים יותר מדיבור.
נוצר מקום שמעריך שיתוף פעולה יותר מתחרות, כן, בעבר, מי הזה? מי שמנצח.
כן, נגיד בתחרות כלכלית, אני אהיה יותר טוב ממך, יותר חזק ממך, אני אנצח אותך כלכלית. והיום, למה לנצח? למה לא לעבוד ביחד?
בוא נעשה שיתופי פעולה ונגדיל את ה...
בסדר?
אז זה פשוט
עליון במדרגה ולכן מגיע יותר מאוחר, זה נקרא עליית המלכות בחסידות, בקבלה, עליית המלכות, עליית הנשיות גם.
בסדר? כלומר, איכויות שבעבר לא יכלו לבוא לביטוי, כי החברה הייתה חברה הרבה יותר,
אפשר להגיד שבאופן בסיסי, ברגע שאתה צריך להפעיל כוח,
נכון? אם אתה נמצא בעולם שצריך להפעיל בו כוח כדי לחרוש,
כדי לזרוע, צריך כוח פיזי, אז זה כבר מגניר את העובדה שמי שיש לו יותר כוח הוא יותר דומיננטי,
בסדר?
ויחד על זה הדרך.
אז האיכויות האלו של הקליטה וההפנמה, שהן גבוהות יותר,
הן פחות הירואיות, פחות ניכרות, אבל הן יותר עמוקות,
הן באות לידי ביטוי בשלב יותר מאוחר,
בסדר?
כשלומדים תורה, יש גם כן את שתי התנועות הללו.
תנועה אחת, אני לומד תורה.
אני הפעיל. יש לי דף,
דף.
אני לומד את הדף, אני מבין אותו,
מסדר את הזה. בגמרא נגיד, עושה טבלאות, עושה זה, מסכם את השיטות.
הבנתי את הגמרא. כבשתי את היעד.
יופי.
מה יותר מתקדם מזה?
אוקיי.
מה זה אומר לי?
מה הדף אומר לי? עכשיו אני כאילו מקשיב,
נכנס לנדת הקשבה ואומר, מה זה אומר לי?
אני לא עסוק ב... הבנתי... שנייה.
מה הסוגיה באה להגיד לי?
מה הגמרא באה להגיד לי? מה היא באה לשנות בתוכי?
אני נכנס למוד של הקשבה.
בסדר? אתה... מישהו כאן מדבר אליך. אתה לא רק עכשיו עסוק בלהבין אותו ולנתח אותו. הוא גם בא להחזיר לך.
זו מדרגה מאוד מאוד מתקדמת. יש אנשים שלא...
רב פרומן אמר שיש הבדל בין לחזור על המסכת לבין לעבור על המסכת.
הוא אומר, לעבור זה לשון עבירה.
ולחזור זה חזרה בתשובה.
אתה יכול לעבור על כל השאס.
בלי להבין...
נדין לי שלרבה מקוצק בפעם הזה יהודי, הוא אמר לו,
למדתי את זה, ולמדתי את זה, ולמדתי את המסכת הזאת.
אמרת לי כל כך הרבה מסכת שלמדת, אבל לא סיפרת לי מה המסכת לימדה אותך.
אדם יצא ממסכת סוכה, למדת מסכת סוכה ישר והפוך, הסוכות שלך נראה אחרת?
המסכת שינתה אותך?
אתה עכשיו נראה אחרת כתוצאה מהמסכת אותי? אתה עדיין לא למדת מסכת שבת.
השבת שלך נראית אחרת או שאתה למדת את כל המסכת ישר והפוך, אבל אתה למדת, לא השתנת.
ועשר נשים שבנפש כל אחד ואחד מישראל יש עשר בחינות,
שלוש אמות ושבע כפולות, החוכמה בן הדת והשבע מידות הלב,
ובעשרה דברים מאלו יהיה האפייה ויהיו בחינת אלו בחינת נוקבה,
שידע שבאמת אין הטוב שלו,
לא אנחנו לומדים את התורה, אלא התורה מלמדת אותנו. זה זוהר מפורש.
בפרשת משפטים נדמה לי שהזוהר מספר לך תורה,
היא מלמדת את האדם.
אם האדם מגיע פתוח, רוצה להקשיב,
מגיע, מבקש מהתורה שתלמד אותו, אז היא תלמד אותו. אם לא, הוא ילמד אותה, אבל הוא ידע,
יכול להיות שהוא גר רק בצדדים החיצוניים.
דהיינו, התשוקה לדובקה בו יתברך היא לא מעצמו בעבודתו, רק על בעל האמת נותן לו האמת.
אבל זה צריך לבוא קצת בענווה, בלדפוק על הדלת.
וזהו, אהיה בעיניך כרשע,
שזה מה שראינו בתניא,
אפילו אם אחד לומד תמיד תורה, מתפלל תמיד, מכל מקום, אהיה בעיניך כרשע.
כן?
אל תחזיק טובה לעצמך.
אבל הרע בעצמו שעושה שלא הוא כי הוא מעצמו.
את הרע אתה עושה.
את הטוב אנחנו מקבלים מהשם יתברך. אם היינו ראויים, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את הטוב.
ואת הרע אנחנו עשינו. זה מצוין.
כי זה אומר שהרע הוא קטן. כי מי עשה את הרע?
אני, ואני מאוד קטן, אז זה רעיון קטן, גם אני יכול מחר לחזור בתשובה, או עכשיו.
את הטוב לעומת זאת שאני מקבל,
הוא טוב אין ספיק, מי נתן לי את הטוב הזה?
השם יתברך, בדרך כלל בני אדם עושים הפוך.
את הטוב אומרים ואני עשיתי,
אני סגרתי את זה, ותרם משאירים את כל העולם.
או, למה הקדוש ברוך הוא עשה את הדבר הזה? הפוך סיסו, הפוך. הטוב הוא טוב אלוקי שהקדוש ברוך הוא נתן לך,
כי היית מלא בענווה ובאת בנוקבה.
וגם כשאדם לומד תורה והצלחת להבין משהו, אז הוא אומר שהתורה לימדה אותך.
התורה מצאה אותך ראוי והיא גילתה לך את סודותיה.
ואם עשית רע, זה אתה עשית. אל תאשים את הקדוש ברוך הוא ולא את העולם ולא את ההורים ולא את המדינה ולא את כל העולם.
אתה עוד ככה חייב לתקן את מעשיך.
אבל הרע בעצמו שעושה שלא הוקיעו מעצמו. וזה שלהבת יא, כי השלבת לאהבת השם ומן השם יתברך. שלהבת יא.
וכשיהיה בעצמו, מבחינת מקבל לבד, ולא בבחינת יש.
ואפשר להגיע להמון גאווה בלימוד תורה.
למדתי ועשיתי ואומרים בדרך בדיחותא,
איך מספידים בירושלים?
ירושלמרים, אתם יודעים איזה טיפוס. איך נראה הספד ירושלמי?
המנוח,
היה תלמיד חכם,
היה שואל אותי בבבלי הייתי עונה לו,
היה שואל אותי בירושלמי הייתי עונה לו, היה שואל אותי בכל התורה הייתי עונה לו.
האדם עסוק בעצמו,
נכון.
איך היה שימעון פרס פעם היה אומר ככה, איך נראים הספדים של פוליטיקאים?
המנוח,
המנוח ואני, אני.
זה האבולוציה של ההספד.
אז הוא אומר, שלשם יתברך, אל תהיה יש.
וישיבו לחמכים במשקל,
פירוש שישיב את התורה על ידי האפייה הנעל ממטה למעלה.
כן, זה משקל, נכון?
אז כשאתה נמצא בהנאווה, התורה נמצאת פה, זה משקל כזה,
זה יורד אליך.
השיבו אם אדם נמצא במצב של אישה,
הוא לומד תורה כמו אישה, כלומר בנוקבה, בקליטה,
התורה נהיית שלו, היא מתקרבת אליו.
כן, אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שנמיט עצמו עליהם, אלא באדם ששם עצמו כמדבר, שהוא מלא בענווה.
פירוש שישוב התורה על ידי אפי הנעל, ממטה למעלה, מבחינת משקל, כמו שכתוב ושקל בהפלס הרים,
שהוא בבחינה של למעלה מבחינת הרים, שבו שוקל הרים ונקרא מטקלה בזוהר. אז תראו איך הוא לוקח את הפסוק הזה,
הופך אותו לפשוט מסלול שלם בעבודת השם ובלימוד תורה של אפיית הטוב, של חום, של רצון להיות שייך, של גילוי האהבה,
של ענווה ושל לימוד תורה בדרך של עשר נשים, וזה ממש הופך את הפסוק המורכב הזה לברכה עצומה.
שנזכה, שבת שלום.
