טוב, אנחנו לומדים טניה קדישה,
אלא שבאמצע היה פסח,
זה ידוע שהמצות עושים ריסטארט לכל המערכת,
אז צריך לעשות קצת חזרות,
קצת חזרה וטיפה נתקדם, בסדר?
בפעם הקודמת שלמדנו לפני פסח זה היה,
אז הגענו לפרקים י״ד וט״ו,
אם אני זוכר נכון, נכון?
אתם מאשרים את זה.
אז בואו רק ניזכר בעיקר מה ש...
נעשה חזרה קצרה על צמד הפרקים האלו,
ואז טיפה נתקדם. בפרק י״ד,
אדמו״ר הזקן הניח לפנינו את הידיעה שמידת הבינוני היא מידה שווה לכל אדם.
כלומר, לא מדובר כאן באיזו דרישה מופרזת, מופלגת,
להיות צדיק או משהו כזה, זה דבר שאפשר לצפות מכל אחד.
מה אפשר לצפות מכל אחד?
להצליח להתגבר ברמה המעשית.
זוכרים, דיברנו, זה ספר מאוד מאוד מעשי,
יש בספר הזה ממש פעמים את המילה ממש,
וזה ספר פרקטי, אומר לך,
להימשך לרע,
אנחנו נימשך,
והגדרת הרע זה לאו דווקא לעשות מעשים רעים, אלא הגדרת הרע, בבתניה זה שאדם קרוב אצל עצמו, הנפש הבהמית,
ההתפארות וכולי, כל מה שדיברנו.
ויש משיכה, אבל האם אתה מסוגל להתגבר ברמה הפרקטית,
ברמת מחשבה, דיבור ומעשה.
מחשבה, דיבור ומעשה הוא ברמת עשר כוחות הנפש, שכשמגיע הרגע של המפגש עם המציאות,
להצליח
לייצר אלטרנטיבה.
זה אפשרי.
זה עניין פרקטי מאוד, עניין מדויק מאוד.
הצדיק בכלל אין לו משיכה ללשון הרע, נגיד. הוא לא...
לשון הרע לא מדבר אליי, לשון הרע מגעיל אותי, נגיד, אצל הצדיק.
הבין-לאומי דווקא לשון הרע כאילו מדבר אליו.
זה מאוד מעניין לשון הרע.
מאוד מעניין. דוגמה, הנה, תראו,
למה הוא איחר לדעתכם?
מעניין, מה הוא עשה לפני שהוא הגיע לפה?
מסכן. הייתי פה מצוות, מצוות. הייתי פה, וזה מסכן, נכון?
איך מישהו אמר לי? אני לא מדבר על רכילות, אני רק מעביר מידע.
זה מעניין, זה עסיסי, זה ככה...
טוב,
למרות שזה מעניין, אני מצליח להגיד, לא,
אני לא אדבר על שמה.
הימנע מזה, בסדר? מישהו פגע בך, אתה רוצה להגיב לו, מישהו חתך אותך בכביש,
יו יו יו יו מוזר, אתה כבר עם היד,
לצופר ככה, ל...
לטף את ההגה ועושה לו חיוך כזה, עושה לו סמיילי.
לפנים אתה...
זה אפשרי,
זה אפשרי. אדמו״ר הזקן אומר שזה אפשרי, והוא אומר אז אנחנו מאמינים לו.
ולכן אני מזכיר לכם שכל הספר הזה בנוי,
זה הפרקים שלפנינו,
כל הספר הזה בנוי על הפסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
כל הספר הזה בנוי על הרעיון הזה, ותמיד יכולים לשאול לי מה קרוב,
מה קרוב? מה נמצא בפה ובלב? והתשובה היא לעשותו.
היכולת
לעשות דברים בצורה פרקטית,
בצורה מעשית,
לא לעשות דברים לא טובים, ולעשות כן דברים טובים,
למרות שיש עדיין, היינו רוצים, ברור שגם אצל הבינוני יש לו איזושהי התקדמות לאורך החיים, ולאט לאט אנחנו פחות נמשכים אל הרע,
יותר נמשכים אל הטוב. באמת יכול להיות שאנחנו נחווה התקדמות,
ונחווה איזשהו,
שכבר כשמישהו חותך אותנו בכביש זה ממש לא מכעיס אותנו, זה מורה אצלנו או רחמים או תפילה.
או כשמישהו, שבאמת לשון הרע,
לפחות ברמות מסוימות, יגעיל אותנו. ושבאמת, כן, יש התקדמות, זה לא שאין התקדמות.
אבל הספר הזה עוסק
ביכולת של האדם להצליח,
אומרים באנגלית, עם גייג'. עם גייג' זה כמו נקודת המפגש בינך לבין המציאות. כשיש נקודת מפגש,
שנצליח בנקודה הזאתי להתנהג כמו שצריך,
על פי תורה.
על פי תורה. לפעמים זה דורש המון המון מאמץ, לפעמים זה דורש
החלטה מראש, לפעמים זה דורש איזו קבלה כזאתי.
נכון?
שמעתי סיפור יפה על הרב אורי זוהר זצל. מתי הוא נפטר באמת?
מתי זה השנה שלו?
מתי הוא נפטר? תכף. שנה, שנה.
כן, לא, אבל מתי התאריך? לא זוכר את התאריך שנפטר. טוב,
אז הוא מספר שהוא היה מתווכח עם הילדים שלו,
והיה מתפקח איתה וזה, ואז אשתו הייתה אומרת לו,
למה אתה, אבל למה אתה כועס? למה אתה צועק?
אז הוא אמר לה, אבל למה את מעירה רק לי?
למה את לא מעירה להם? גם הם כועסים עליי.
אז היא אמרה, אבל הם לא משלמים 500 שקל כל פעם שהם כועסים.
הוא היה לו קבלה שאם הוא היה כועס, הוא היה שם צדקה 500 שקל.
ואתה נפטר?
ג' סימן. ג' סימן, זהו, זה תוך כדי השלושים.
מתחילים להרגיש את האור.
אנחנו שלושים יום כועסים. אגב, היום...
מה?
אחת עשרה חודש, כן, נכון.
היום ו' אייר זה יום הפטירה של היורצייט של רב רפואל לוין זצל.
מישהו הכיר אותו כאן?
מה, ירושלמי?
רב רפואל לוין, הבן של רב אריה לוין.
ודאי הכרת אותו, רב יצחק, אין מי שלא הכיר.
רב רפואל לוין, הצדיק הירושלמי,
בנו של הצדיק הירושלמי,
קבור ליד אבא שלו, אז זה יום ו' אייר, זה ה...
הוא נסתלק בצורה פתאומית ביותר, הוא נרגיש בבוקר לא טוב, לקחו אותו בבית חולים והוא נפטר.
אז זכר צדיק לברכה.
אז זה פרק י״ד,
נכון?
נקרא קצת משפטים,
קצת להיזכר, אנחנו צריכים... הנה מידת הבינוני מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך,
שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה,
כי הבינוני אינו בועס ברע,
זה הדבר המסור ללב, ולא כל העיתים שוות,
עושה דיבור ומחשבה, וזה כל כך, אני חייב להגיד לכם, זה כל כך מנחם,
זה כל כך נותן כוח.
זהו, עמדת במבחן המעשי,
אתה כועס, אתה זה עצבני, אבל...
לפעמים אני, לא יודע, זה ילד בבית, מרגיז אותי, אני יודע מה, עושה איזה משהו שלא נראה לי. קורה לכם דבר כזה? רק אצלי. קורה, נכון?
אז אני אומר, אני לא אגיד לו את זה עכשיו,
או לא.
אני אחכה איזה יום, אני אחכה.
אחכה יום, יומיים, אני אחכה.
ואחרי יומיים,
מוצאים את ההזדמנות להגיד את זה בצורה כמו שצריך, אז אני ראיתי את זה בפנים זה.
ההורדה של זה לרמה הפרקטית היא מאוד מאוד יעילה.
במקום שלפני כן, לפני התניה, האדם היה אומר, אני צריך לעבוד על עצמי ולשנוא את הרב, אני כל הזמן היה אוכל אכזבות, כל הזמן מתוסכל, כל הזמן, נו, אני עדיין אמשך אל הרעה, אני עדיין,
הכל בסדר, אנחנו בני אדם, אנחנו בינוני, יש לנו נפש בהמית, היא לא כאן בטעות,
היא נוכחת, היא גם לא הולכת לשום מקום,
אבל כל אחד קיבל את הכוח. ואתם זוכרים, גם דיברנו על זה בעבר, שבעומק, בעומק, גם הנפש הבימית מסכימה לזה.
הנפש הבימית נבראה באופן שהיא בפנים, יש לה יסוד שמעוניין להיכנע לנפש האלוקית.
רק צריך גבורה בחיים, צריך גבורה. טוב, זה פרק י״ד,
והוא הסביר פה את הכפל הלשון, תהיי צדיק ואל תהיי רשע,
נכון?
אז הוא אומר, זה שתי דברים, תהיי צדיק, זה מי שזכה להיות צדיק,
אומרים לו תהיה צדיק,
אל תוותר על השליחות שלך,
אבל אל תהיה רשע, אז הוא מדבר עליו בינוני. ומה זה רשע? בינוני שנופל
ועושה מעשה לא טוב, באותו רגע הוא נהיה רשע.
בסדר?
אפשר להיחלץ מזה כמובן, אבל טוב.
בפרק,
הוא גם מדבר כאן על ההרגל,
שזה לאט לאט הרגל נעשה טבע שני, וכשאדם באמת מתרגל, באמת זה נכון,
שמתרגלים לא לדבר על אחרים לדוגמה.
איך אמר רבי נחמן, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי,
ולמה? לנו לדבר מהאחרים. אדם מרגיל את לשונו, לא לדבר על אחרים. מה שתדבר על אחרים?
אני פוגש את עוז, אני יכול לדבר על עוז. עוז יכול לדבר, לספר על עצמו, אני אספר על עצמו. דבר בינינו.
מה יש לנו לדבר על מי שלא נמצא פה עכשיו?
מי זה מעניין?
מה הוא עשה, מה הוא עשה? זה סתם, זה מיותר. אז אדם מתרגל לדבר הזה.
נהיה לו איזה רגישות, נעשה טבע, הוא כבר לא מדבר.
או אדם מתרגל לא לדבר בצורה צינית. אגב, אחד הדברים
שאולי היה ממש שצריך לפתוח בזה קורס, קורס, קורס בכתיבת וואטסאפים.
אנשים מרשים לעצמם להתבטא בכתב
באופן שהם לעולם לא היו מתבטאים ככה בפנים אל פנים, נכון?
אם היית רואה איזה, לא יודע מה,
היית רואה איזה מישהו שם משהו לא במקום, איזה לכלוך,
היית אומר לו, סליחה אדוני, אתה צריך עזרה, הפח הוא שם, זה עדינות.
אבל בוואטסאפ, מי שומד פה?
פה, מי המושחת, מי הזה, איזה חוצפה, אפשר כזה, שנייה, נכון?
אז אם אדם מתרגל קצת, מתרגל לכך שגם מאחורי,
במיוחד שבהודעות אתה לא יכול, נכון?
אי אפשר לשמוע את הטון שאתה מדבר, אז אפשר להיעזר באימוג'ים כאלה,
אבל גם האימוג'ים לפעמים יוצא טעויות,
כבר קיבלתי כל מיני אימוג'ים עם טעויות.
אז אדם מתרגל כשהוא כותב איזו הודעה לתת עוד איזה מבט, להתנסח בצורה יותר עדינה, יותר מכבדת.
זה דרך סלולה, רבותיי, זה פרקטיקה סלולה.
אדם מקבל על עצמו כל מיני קבלות,
הוא מכניס את עצמו לכל מיני הרגלים טובים,
זה נכון.
בסוף זה מצליח, זה מצליח.
אז לכן זה קרוב מאוד.
בפרק ט״ו אדמו״ר הזקן הטיל פצצה,
אם אתם זוכרים,
וממש זקף את קומתנו.
כי עד פרק ט״ו אמרנו, אוקיי, יש כאלה שלא יודע מה, זכו והם צדיקים, והקדוש ברוך הוא סידר להם את החיים והם צדיקים וכל זה, ויש את הבינונים שהם ככה צריכים להיאבק. אבל בפרק ט״ו הוא הפך את היוצרות.
והוא אמר, מצד
השם יתברך,
מצד העונג שנגרם לו והשמחה שנגרמת להשם יתברך, יש הרבה יותר עונג ושמחה מהבינונים מאשר מהצדיק.
ואז חילקנו את זה, אם אתם זוכרים, עשינו איזה תפקיד,
אמרנו שיש כאן הצגה, העולם הזה זה הצגה, העולם הזה דומה לבמה, אומרים.
אוקיי, הצגה. אז מי הגיבור של ההצגה?
הבמאי זה אשר יתברך, הוא הבמאי, הוא כתב את התסריט הזה, מי הגיבור?
הבדואי זה הגיבור. אז מה התפקיד של הצדיק?
הצדיק זה עמוד תאורה.
יש תאורה, נכון?
הצדיק מאיר.
הוא נשלח לעולם בשביל אחרים, לא בשביל עצמו.
הוא מסודר, הוא מתוקן, כבר אין לו,
הוא נשלח לעיר לאחרים, בתורה שלו,
במעשים שלו,
במאור הפנים שלו, מצוין.
אבל נחת הכי גדולה יש לקדוש ברוך הוא, ממי?
לשחקן.
לשחקן עצמו, הוא הגיבור.
לכן הבעל שם טוב היה מאוד מאוד מאוד מאוד מחבב את היהודים הפשוטים. כי הוא אומר,
הבעל שם טוב למד עם החייאה השילוני, אז מה,
היהודי פשוט,
שמתגבר על כל הקשיים, ולמרות כל זה הוא אומר תהילים,
הוא משבח את השם יתברך, הוא אומר, מי זה?
חבל שם דבר היה אומר ככה,
עצמות פשיטותו של,
צריך ללכת למשפט הזה?
עצמות פשיטותו של השם יתברך באה לידי ביטוי בפשיטותו של יהודי פשוט.
מין כזה משפט. אתה רוצה לפרוש את הקדוש ברוך הוא יוכל את העצמו? תסתכל, יהודי פשוט שאומר תהילים.
או יהודי פשוט שמכניס את היד לכיס ונותן צדקה במעט הממון שיש לו,
או שמגדל את ילדיו בתורה אחר פעם מעשים טובים,
או שהוא מתאבד,
זה, כן,
כמו שהרב סבתו תראה בספר כפקפי שחר על עזרא סימנטו.
עזרא סימנטו. הוא לא הרע, הוא לא חכם פינטו. אתם מכירים את הספר? כן, קראתם.
הוא לא חכם פינטו, הוא לא חכם כהנו.
הוא עזרא סימנטו. הוא כובס.
כובס. בכל ספר אתה, ליבך יוצא אל ה...
ומזה הנחת.
אז פתאום הבינוניסט עוקף קומה. רגע, אני הסיפור, אני הגיבור.
אתם זוכרים, דיברנו בעבר על ספר התניא.
איך הייתם מרגישים
אם היית, מי שהיה מביא לכם מתנה ספר, הייתם
מתחילים את הספר, הייתם כתוב, הכתוב אותם בכריכה, ספר,
ספר, אייל, אייל שלמה, אתה קורא את הספר,
מישהו כתב ספר עליך,
אישי, ספר עליך,
עם כל ה... זה ספר מעניין, מה קורה?
אז הדמור הזקן כתב ספר עלינו,
ותוך כדי הוא מגלה לנו את הסוד
שמהבין-עוני,
ההוא שזוחל בשוחות, שנשרט, שמדי פעם גם נכשל,
אבל שמנסה ולא מוותר,
ממנו עולה הנחת הכי גדולה להשם יתברך. הוא דורש את זה על הפסוק,
זה הכול חזרה, אנחנו בחזרה, עוז.
אני מתאר ממך חזרה?
טוב, מה פתאום? חייב.
הוא לומד את זה מן הפסוק, ושבתם וריתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים מאשר לא עבדו. צדיק ורשע, אני מבין את ההבדל, מה זה עובד אלוהים מאשר לא עבדו?
הוא אומר, זה זה.
מי שלא עבדו זה מי ש...
הוא לא צריך עבודה, הוא זורם לו, הוא כזה קורא לו כאן מצונן בטבעו.
אחד שהוא שאל אותו, תגיד, מה נכון, יש ילדים שאתה אומר להם,
מה אתה רוצה מתנה, הוא אומר לך אני רוצה כדורגל?
או אם יש ילדים מה אתה רוצה מתנה וכן רוצה ספר.
אז בסדר גמור, מצוין, אז הוא אוהב לקרוא את הילד הזה, הוא אוהב ללמוד, אז הוא, נכון,
בכל בית ספר, אני זוכר, בכל כיתה, היה את האלה שהיו נשארים בהפסקה בכיתה, יושבים ולומדים.
קוראים, לא יודע, מוציאים מהתיק הזה, ספר ועוד קוראים. אנחנו היינו כבר עם הלשון בחוץ, כבר עשר דקות לפני, כבר חשבים מי יתפוס את המגרש,
ורצים וזה,
ויש כאלה יושבים וזה, אז ההוא זה לא חוכמה, יש לו נטיית נפשו, היא נטייה למדנית או לימודית, אבל האלה שרצו לכדורגל,
כשהם מתיישבים ללמוד,
אז יש בזה הרבה יותר נחת.
ו...
אז זה ממש מדהים,
כי אז זה אומר שדווקא ההתמודדות
כי אם המטרה של בירת העולם היא שהקדוש ברוך הוא,
רצה הקדוש ברוך הוא לברוא עולם כדי שיהיה לו דירה בתחתונים, אז ככל שזה יותר תחתון,
וככל שאנחנו יותר מכילים את הרצון האלוקי על הדבר הזה, ככה זה יותר דירה.
והכוכב של האירוע זה הבינוני.
הוא הכוכב.
וואלה.
מדהים. אז זה חזרה על פרקים ט״ו וי״ד.
ועכשיו אנחנו בפרק ט״ז מתקדמים.
בסדר?
טוב,
נעשה כאן איזה הקדמה לפרק הזה ונקרא גם כמה משפטים כדרכנו.
תראו,
בואו נקרא את המשפט הראשון. וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינוניים, העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחזל השמאלי,
על ידי אור ה' המאיר לנפש האלוהית שבמוחו,
לשלוט על הלב,
כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ברוך הוא, להוליד במבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו,
להיות סור מרע וכו'. טוב,
נשאלת השאלה.
איך אנחנו הבינוניים נצליח להתגבר על כל הנפשבהמית וכל, איך זה קורה? אז הוא חוזר על העצה הזאת כל הזמן על ידי התבוננות.
בברסלב זה התבודדות,
ובחב״ד, אתה רוצה לשאול קודם משהו? הרמת יד או שדניינתי?
אז לא נורא, נחזור מקודם.
שאלה? כן.
האם יש את הרפת הדיג או הכוונה בברסלב? שאלה יפה, לא יודע.
אני לא יודע.
כלומר, יש לי חשק להגיד שזה אותו דבר.
שהאור זרוע לצדיק, שזה מין ירושה. אור זרוע, זה זרוע, הקדוש ברוך הוא זרה בו את
נשמת הצדיק וישרי לב.
מישהו מיישר את הלב שלו, יש לו שמחה כי הוא זחה, הוא עבד.
קצת מזכיר, אבל הוא היה צריך מקור לזה, בטח יש מקור לזה.
אבל זה ממש נשמע ככה, שזה חלוקה כזאתי.
טוב,
אז מה העצה שנותן לאדמו״ר הזקן? להתבונן.
במה להתבונן?
איך נצליח? מה הדלק? הנפש בימית, כמו שאמרנו,
אוכל ביד ומייד, עכשיו מציעה לך רווחים.
אלף שאלוקים תספר את סיפורים שפעם יהיה לי שכר בעולם הבא, או משהו כזה.
איך מתבוננים? אז אומרים,
על בינוני יתבונן, תתבונן.
במה להתבונן? להתבונן בשני דברים תמיד.
דבר אחד, בשפלות.
כשאדם מתבונן בשפלותו.
זו התבוננות טובה.
שפלות אפשר להתבונן, סתם,
אדם יראה מה קורה לו כשיש לו לא איזה מחלה, חלילה, סתם עלה, החום עלה מ-37,
ושבע, שמונים, שמונה וחצי, הוא כבר, אה, זה גמור, יש לי חום, אני לא יכול לעזור, מת, נכון? מה זה בן אדם, מה זה?
קצת אנחנו לא אוכלים, קצת איזה מישהו לקח לנו את ארוחת הצהריים, כבר אנחנו רואים כוכבים.
אז התבונן אדם בשפילות זו, התבונן בגדולת אין-סוף ברוך הוא, השתבח שמו,
שמלוא כל העולם כבודו,
ויבין שהקדוש ברוך הוא בחר בי, מתעניין בי, אכפת לו ממני,
אכפת לו ממנו, מכל אחד מאיתנו אכפת לו ברמה האישית, הוא מתעניין בנו, דופק בדלת, מה שלומך, איך אתה היום?
איך היינו מרגישים עם מלך גדול,
מפקד גדול, מלך גדול היה בא ומתעניין בנו,
נכון? תמיד רואים את זה אצלנו בצה״ל, תמיד כשיש מסדרים,
שר הביטחון או הנשיא,
אז תמיד יש איזה מינה כזה שתמיד עוצרים ליד איזה כמה חיילים מדברים איתם, נכון?
הייתם פעם, כאילו להראות שאנחנו צבא אנושי, אנחנו לא רק סוקרים את המסדר ההוא, כמו החיילים הרוסים האלה, לא זזים.
אתה עוצר, מדבר, הנשיא מדבר, שר הביטחון, כן, איזה פנה אל מישהו, איזה יופי.
אז המלך, איזה מלך גדול, פונה לך, מדבר לך, מתעניין בך.
ככה אומרים שבספר הכוזרי הקדוש ברוך הוא מכונה העניין האלוקי.
וזה בכוונה כדי להראות שהוא מתעניין בכל אחד ואחד מאיתנו, אכפת לו.
אז זה נותן כוח.
תשמע, המלך בכבודו ובעצמו שואל, מה שלומי?
תעניין בי.
זה לא נותן המון כוח,
נכון?
זה רב גדול, לפעמים זה אדם גדול,
מרים טלפון, שלום, התקשרתי להתעניין, מה שלומי?
יש סיפור מאוד יפה, שמעתי, על רב חזקאל אברהמסקי זצל.
היה גר כאן בבית וגן.
היה גדול תורה.
מגדולי הדור.
יום אחד הוא הלך ברחוב, הראה איזה ילדה בוכה.
אז הוא אמר לילדה, אז הוא פנה אליה.
אמר לה, למה את בוכה?
אז היא אמרה,
כי החברות שלי אמרו לי שהשמלה שאימא שלי קנתה לי לא יפה.
אז הוא אמר לה,
את יודעת מי אני? היא אומרת לו, לא.
אז היא אומרת לה, אני הרב יחזקאל אברמסקי.
אז היא לא הכירה מה זה, תחזרי, איך קוראים לי?
אמר לה, הרב יחזקאל אברמסקי אמר, תגידי לאימא
שהרב יחזקאל אברמסקי אמר שהשמלה שלך יפה מאוד.
אז היא אמרה, זה לא יודעת מי זה? מי פגש אותך?
הרב הגדול התעניין בה.
פייס את הילדה הקטנה, וכן זה הדרך.
אז תכפילו את זה.
זו ההתבוננות.
טוב, זה,
אדמו״ר הזקן אומר, זה לא מספיק.
יד נקרא את זה בפנים. זה לא מספיק.
צריך לתת לבינוני עוד איזה עצה.
וזאת עצה, בעיניי, נפלאה,
שנותנת המון המון כוח לאדם.
כי חלק מהבעיות של ה... לכל אחד מאיתנו נותנת כוח. כי חלק מהבעיות של הבינוני, זה שפעמים אנחנו הולכים לאיבוד, אנחנו מתבלבלים, מי אני באמת? מי אני?
מי אני? מה...
אני זה שעושה מעשים טובים,
אני זה שעושה מעשים רעים, נכון? קצת כמו פינוקיו, נכון? פינוקיו,
אמרנו על זה כמה פעמים, שספר התניה בעצם אפשר ללמוד איתו את פינוקיו.
פינוקיו הוא איזה דמות כזאת, ויש לו את בלה,
הברווזה, שאומרת לו, תעשה מעשים טובים, תעשה דברים רעים, וזה.
ויש לו את שמשון ויובב, שקוראים לו, פינוקיו,
כדאי לבוא איתנו, אין לך את זה.
והוא כזה, לפעמים הוא ככה, עושה דברים טובים, לפעמים הוא עושה דברים רעים, והאף שלו מתארך.
מי זה הפינוקי הזה?
בסוף בסוף, כשהוא מצליח להתגבר על כל היצר הרע שלו,
אז הוא נהיה בן אדם.
נכון? הוא
הופך מבובת עץ לילד.
אז כאילו יש כאן איזו התגברות.
אבל אז גם הבן אדני יכול להגיד, מי אני?
מי אני?
אז יש לי, יש לי.
יש לי.
תודה.
יש לי.
תשמעו אותך. תודה.
מי אני?
אז אומר כאן הגמור הזקן, ומיד נקרא את זה בפנים,
תראו,
לכל אחד מאיתנו, לאורך השנה,
יש איזה רגעים שאתה אומר, תשמע,
זה הסיפור.
פה הרגשתי מי אני באמת.
זה המקום שלי, אתה מרגיש את הוודאות שלו, אתה...
תיזכר ברגעים האלו, זה מי שאתה באמת.
זה מי שאתה באמת.
כל השאר,
זה לא אתה,
וזה מי שאתה.
אותה פעם שכן התגברת,
אותה פעם שכן בלמנו את הפה, שכן התגברנו, אותה פעם שזהו,
לא יודע,
בתפילת נעילה, ביום כיפור,
אצל הספרדים אומרים את הפסוק, קראתי בכל איב ענני אדוני חוקיך את צורך.
זה היה שבע פעמים, קראתי בכל איב ענני אדוני חוקיך את צורך. שם זה מי שאתה באמת.
וכל השאר זה לא,
זה פחות.
אז כשנזכרים ברגעים האלו, וצריך לנצור אותם,
צריך לנצור את הרגעים האלו.
של ה...
אז מקבלים כוח.
אז הבענייני אומר, אז זה מי שאני באמת.
כל הדברים האחרים זה,
אני, זה לא אני, זה אני באמצע הדרך, זה תפסו אותי לא מוכן, אבל כשאני באמת באמת, אז אני נמצא שם.
נכון?
זה מין התבוננות כזאת.
כמו,
כמו שאפשר,
כמו שאפשר,
אפשר לראות את המעשים של כל בן אדם,
ואפשר גם למדוד חום,
לראות באיזה מקום היית חם,
באיזה מקום היית ככה.
המקומות האלה שהיית חם, זה מי שאתה באמת.
אז מתי היית חם?
אז הוא אומר, תשמע, פה, בתפילה הזאת, פה הלכתי לעזור למישהו, פה היה לי צו שמונה למילואים, פה שמה הרגשתי שאני...
אז תדע לך, זה מי שאתה באמת.
בואו נקרא קצת.
אמרנו שהבינוני לאה, ויתר על כן צריך לדעת כלל גדול בעבודה לבינוניים, שגם אם אין יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד אהבת השם בהתגלות ליבו,
שיהיה ליבו בוער כרשפה אש וחפץ וחפצה וחשקה ותשוקה מורגשת בלב
לדובקה בו,
רק האהבה מסותרת במוחו
ותעלומות ליבו. כלומר, גם אם הוא לא מצליח, הבינוני, להביא את זה לידי...
לפעמים אתה...
הרב רפואי לוין זצה, אם הזכרנו את זה היום,
אז היו הולכים לראות איך הוא מתפלל.
אני התפללתי איתו כמה פעמים ערבית,
רק ערבית התפללתי איתו.
הוא היה מלמד דף יומי בבית כנסת ישראל שם בנחלאות,
היה מלמד שם דף יומי ואחרי זה ערבית. כמה פעמים שחיפשתי אותו אמרו לי הוא שם.
הלכתי לשם,
הייתי מתפלל איתו ערבית,
רק לראות אותו איך הוא מתפלל.
סיפרו לי שעל לראות אותו מתפלל שחרית היה חוויה עוד יותר גדולה,
כי הוא היה מגיע עוד לפני זמן תעלית התפילין,
מגיע לבית הכנסת, מסדר את הסידורים, מסדר את הכיסאות וזה, ואז מחכה עם הטלית.
חכה, מתעטף.
איזה מין...
מחכה להתפלל, יש לך פגישה עם המלך.
איזה טענוג, נו, עכשיו.
אנחנו לא שם.
אני לא שם לפחות. אתה מגיע להתפלל,
איך שהתפילה מגיעה, עד שאתה פה, עד שאתה שם, כל כזה, נכון.
אתה עומד בתפילת שמונה עשרה, הראש, יכול ללכת לאלף כיוונים.
לא קרה כלום, אומר אדמור הזקן, לא להישבר.
זה יש לך אהבה היא מסותרת
הלב מבין ברוח חוכמה ובינה אשר במוחו גדולת אינסוף ברוך הוא דקולה קמי קלח אשים ממש
אשר על כן יעתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חיי לדבק ולהיכלל באורו
וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יעתה להן להיות כלות אליו וחשקה וחפיצה
לצאת מנרתיקן מהגוף ולדבקה בו
כל זה אני מבין פה אבל זה לא בפועל
רק שבעל כורחם חיות הן בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות ולית מחשבה דנון תפיסה בכלל,
כי אם כאשר תפיסה מתלבשת בתורה ומצוותיה כמשל המחבק את המלך.
והיא לזאת, יעתה, הכל יעתה, ראוי שנחבק את המלך בכל אבן נפש.
ומאוד,
דהיינו כיום תרייג מצוות, מעשה ודיבור ומחשבה.
אגב, בספר התניא הוא מעלה כל פעם דרישה,
שאני חושב שהיא מאוד מאוד אמיתית.
המטרה של המצוות שהקדוש ברוך הוא נתנו זה להתחבר אליו.
אם אתה עושה מצוות בלי להתחבר אליו,
אז צריך עיון על המצווה הזאת.
מה הסיפור שלה?
בסדר?
זה כמו אדם קונה מתנה לאשתו,
קונה לה טבעת יהלום.
אז מה?
איך הייתם מרגישים אם אמרת? תקשיבי, אשתי, כאילו לך טבעת יהלום,
זה יגיע באלי אקספרס, אז פשוט תקחי איזה, תאספי מהדואר, בסדר? ותאספי שיהיה לך יפה, יאללה.
אתה מדבר, הולכים לחנוך,
מתמודדים את כל הזה, מה את אומרת, זה יפה לך, איזה יופי לך, כותבים פתרון.
כל העניין של...
אז המצוות,
לכאורה לא ייתכן מצב שאנחנו נקיים מצווה באיזה מין רפיון.
כי כל המצווה, המהות של המצווה זה צוות.
אבל אנחנו רואים שזה ככה, נכון?
חלק מהמצוות הם כאלו, חלק מהמצוות, חלק מהעניינים של תפילה.
היה ראוי לחבק אותו בכל איבן נפש, ומאוד היינו כאילו תרג מצוות מעשה דיבור ומחשבה,
שהשגת וידיעת התורה כנה. והנה כשמעמיק בעניין זה בתעלומות תבונות ליבו ומוחו,
בפיו וליבו שבין,
שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת ליבו ומוחו.
דהיינו להיות בתורת ה' חפצו ויגע בימיו ולילה בפיו.
וכן הידיים ושאר לברים מקיים המצוות כפי מה שנגמר בתבונת ליבו ומוחו.
והרי תבונה זו מתלבשת במעשי דיבור ומחשבה את התורה, ומצוותיה להיות להם מבחינת מוחין וכו'.
כלומר, כשאדם מתבונן, מעמיק, אז הוא אומר לעצמו באמת,
באמת, באמת, לשם אני רוצה להיות שייך.
יש לי כל מיני עיכובים, אני לא מצליח, אבל
שם אני נמצא.
שם אני נמצא.
וזה דבר גדול מאוד.
לכן הוא אומר, מחשבה טובה,
הקב'ה מצרפה למעשה.
כלומר,
אז אני מסדר את זה.
הבן-גן-דין, ברמה הפרקטית, הוא לא נכשל.
הוא לא נכשל. הוא מצליח להחזיק מעמד. בסדר? הוא לא זה.
אבל הוא אומר, אבל מה יהיה על הלב?
אבל אני לא נמשך את הדברים האלו.
אז אומרים לו, רגע, רגע, תעצור, תתבונן.
האם קרה לך,
האם קרה לך,
האם קרה לך שהיה לך פעם תחושה כזאת? הוא אומר, כן.
אז תדע לך, שם את, זה מי שאתה באמת.
ואת זה הקדוש ברוך הוא מצטרפת. לפעמים באים אלה כל מיני זוגות להתייעץ.
נגיד, אחרי שנתיים נישואים.
גרוע, לא יודע, יש להם...
אז אחת השאלות שאני שואל,
היה לכם פעם טוב?
היה לכם,
אז הוא, כן, בטח, מה, בשנה הראשונה היה מדהים?
אה, בסדר, אז אני נרגע, אז היה טוב.
אז אתם יודעים להתנהג כזה. עכשיו בוא נבדוק מה השתבש בדרך, אם זה משהו חיצוני, אם זה משהו פנימי,
אבל מאוד חשוב לדעת האם היה בעבר תקופה שהיה לכם טוב,
ששמחתם, ולא תקופה רגעית, ולא תקופה של רק רומנטיקה, אלא תקופה ארוכה,
יחסית, כן, כמה חודשים?
כן, הייתה, טוב, אז עכשיו בואו נבדוק.
אז גם כאן,
אומרים לבן אדוני תקשיב, נכון שביום יום קשה לנו,
ותפילת מנחה רגילה אולי של יום רגיל, אנחנו הרבה פעמים,
עכשיו במכון זה יותר בעייתי, למה?
אחרי האוכל,
לפני האוכל אדם התפלל, גם הרעב קצת עוזר שהתפילה, אחרי האוכל אתה מגיע דשין,
אכלת, הגמרא אומרת, זו גמרא מפורשת שאדם, לפני שהתפלל,
לפני שיאכל יש לו,
נכון?
לפני שאדם יאכל יש לו שני לבבות, אחרי שהוא יאכל יש לו לב אחד.
הוא אבסורד, הכל טוב, הכל לא גוער, הוא גם ככה
נרדם כזה.
אז בסדר. היה לך פעם תפילה משמעותית?
בכית פעם בתפילה?
יצא לך לבכות פעם בתפילה, לאשר מתברך באמירת תהילים?
אם יצא לך,
לשם אתה שייך באמת. המדרגה קיימת בך, היא אפשרית.
אם זה לא היה קיים בך, לא היה יוצא לפועל בשום צורה.
אז זה מאוד מאוד נכון שלכל בניוני יהיה לו איזה מין אלבום תמונות כזה,
נפשי,
של תמונות של רגעי אמת.
שאתה אומר, תשמע, שם אני הייתי.
אני רוצה לצייר לפניכם רגע אמת כזה.
אנחנו עדיין באור המקיף של יום העצמאות.
אז שרים את התקווה.
בכל מיני הזדמנויות אתה שר את התקווה בצבא וזה.
ההמנון, ההמנון הוא תמיד,
הוא תמיד, יש בו איזו עוצמה.
גם המילים וגם התזמור שלו.
אבל הייתה פעם אחת ששאלתי את ההמנון וממש הרגשתי,
אתה מרגיש ברגע הזה את כל הסיפור, אתה מבין את הכל.
כאילו, כל הדבר הזה שנקרא עם ישראל שחוזר לארצו,
זה היה בצוק איתן, אז את הגדוד,
איפה שאני הייתי,
הקפיצו בצו 8 להחליף
סדירים ברמת הגולן, שהם ילכו להילחם בעזה ואנחנו נחליף אותם.
אז בסדר, זה לא הולכים בשום מלחמה, אנחנו ברמת הגולן.
אבל כל האווירה וצו 8 ואתה מגיע,
מין דבר כזה שכוטפים אותך באמצע החיים, תגיע עכשיו.
זה גם כן, יש בזה משהו מאוד עוצמתי, נכון?
פעמיים כאילו אני לא נוצר בשמונה, אני,
בלבנון ובזה, וזה נורא חזק.
שפתאום המדינה, כלל, כלל ישראל אומר לך, תגיע.
מחזיק אותך,
שולף אותך בשנייה אחת מכל החיים שלך, אתה יודע, מדהים ונעלם. זהו, אתה עכשיו שייך לכלל ישראל.
טוב,
אז הגענו,
עלינו לרמת הגולן והתחלנו אימון טנקים. מיום ראשון בערב, כזה,
עד יום חמישי.
מתחילים ממון טנקים, צמד, מחלקה, פלוגה, כל ה...
הסתיים בתרגד.
וכמובן, מכיוון שהיינו בעצם גדוד אחד,
שהוקפץ צו 8 ועלה, אז כל הצבא היה עלינו.
המפקר, כולם ככה, קיבלנו המון עזרה וכל זה.
ב-50 בלילה היה תרגד גדול כזה,
גדוד טנקים מסתער זה עוצמה,
זה משהו שכדאי לראות בחיים.
תראו ככה 30 טנקים בקווי עמדות,
פותחים באיזה...
התרגיל התגלגל, וזה, סיימנו אותו בלילה, באיזה עשר בלילה,
אחת עשר בלילה, ואז עשו איזה מסדר, מסדר סיום.
הטנקים עמדו בחטא,
סידרנו את כל הטנקים בחטא, ככה פלוגה פה, פלוגה פה, פלוגה פה, ועוד איזה גמשים,
והגיעו כל מיני קודקודים,
ואז מפקד האוגדה שהיה שם אמר, ברגע הזה שאנחנו עומדים כאן,
חיילי צה״ל נכנסים לעזה,
קרקעית.
זה היה הלילה של סג'אעיה,
היה הכל בלילה הזה.
ואז
עמדנו בשער מהתקווה, גדוד שלם עומד בשער מהתקווה,
טנקים מאחוריו,
ברגע הזה אתה מבין שבמקום אחר
חיילי צה״ל, חלקם חברים, חלקם אחים, חלקם בנים, לא משנה, נכנסים לעזה.
זה רגע כזה שאתה,
לא קולים לנו כזה, לא כל אה...
שתי מקומות, אבל ברגע הזה אתה,
תשמע, אני מבין מה אני עושה כאן, אני מבין את השייכות,
אני מבין את המסירות שלי ושל החברים שלי. אז יש רגעים כאלה בחיים.
הבן אדם צריך לנצור אותם.
נכון? יש פסוק כזה.
לנצור, לנצור.
יש פה את הרגעים האלו, מצוותיי נצור ליבך.
יש כזה.
לנצור את הרגעים האלו, כי בסוף מי אני באמת,
תמיד אומרים, אחרי שאדם נפטר,
אז ראיתי בכל המצבות, בני יוצא מן הכלל כתוב,
תן ציבה.
לא יודע מה המקור, המקור הוא הפסוק שאמרה אביגי לדוד, נכון? הייתה נפש אדוני צרורה בצרור רעים את אדוני אלוהיו.
בסדר, אבל מאיפה מהפסוק הזה לקחו את ה... תהא נשמתו צרורה בצרור החיים,
ומאיפה את הראשות תיבות האלו? לא יודע, לא חיפשתי פעם, לא מצאתי מקור.
אבל זה ללא יוצא מן הכלל, זה אין מצבה שלא כתוב את הדבר הזה בסוף, למטה.
אז מה פירוש הדבר?
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
כל אדם מאיתנו חי, חיים, כל אחד עד מאה ועשרים בעזרת השם.
בתוך החיים האלו יש רגעים שאתה אומר, שמע, זה,
זה, זה, זה החיים.
יש אדם ישן ואוכל,
וזה בסדר, זה הכרח, אבל
ביום מסוים, כל יום,
יש איזו נקודה שבה אדם אומר, בשביל זה באתי לעולם היום.
איזה דיבור עם איזה מישהו, שיחה, עזרה, לימוד תורה, תפילה, זה יכול להיות רגע, נקודה.
בסוף החיים אוספים את כל הנקודות האלה והופכים אותן לצרור,
ורואים גם מה גודל הצרור, צור קטן, צור גדול. אז אומרים, כל ה-120 שנה שחיית, הכל בעצם צרור פה.
תראה, בוא נוריד את כל הברוטו,
נוריד את גן מעון זה,
גן פה שם, נוריד את ארוחת הצהריים, כל הדברים שהיו פחות, בוא נישאר עם הדברים המשמעותיים שבגללם באת לעולם,
זה צורך חיים שלך.
אז לצורך העניין, לבינוני,
צריך להסתכל על הכוכבים האלה שמנצנצים בצורך חיים ולהגיד,
זה מי שאני באמת,
באמת זה מי שאני, זה מה שאני רוצה להיות, ועל זה אומר אדמור הזקן,
הואיל ותבונה זו שבמוחו ובלבו
היא המביאתו לעסוק בהם, בגלל שהיה מתבונן בתבונה זו, לא היה עוסק בהם כלל, אלא בצורכי גופו בלבד.
וזה רמזו חזל באומרם, מחשבה טובה הכתובות מטורפת מוצרפה למעשה,
כן?
ועבד אל ימי מעלה עליו הכתוב כאילו עשה, אלא עניין כי דחילו ורחימו שבהתגלות ליבו הם המתלבשים במעשי המצוות להחיותם לפרחה לאלה,
כי הלב הוא גם כן חומרי וכולי. כלומר,
כשאדם מתבונן,
אז ההתבוננות הזאת עוזרת לו שכשהוא עושה מעשים, המעשים האלה עולים למעלה. כלומר, אני אתן דוגמה, בסדר?
יכול מאוד להיות שתפילת מנחה, הלוואי שלא, שכולנו נתפלל במנחה עכשיו פה כמו תפילת נעילה.
אבל יכול מאוד שנעלה לתפילת מנחה ותפילה אנחנו נרחב קצת.
אבל מכיוון שהשתדלנו בעניין של התפילה ולמדנו את עניין התפילה ואדם חווה גם כל מיני חוויות ואדם יודע שתפילה זה דבר חשוב והוא גם מנסה
לשים את הטלפון בצד, והוא מנסה להגיע, הוא עושה איזה...
לפני כמה שנים, אני, חלק מהניסיונות התחלתי לשים גרטל בתפילה. האמת, זו הלכה פסוקה בשולחן ערוך.
שולחן ערוך, סימן צדיה א', כתוב
שגם אם אדם יש לו חגורה שמפרידה בין הלב לערווה,
צריך לאזור, אזור לפני התפילה. זה פשוט הלכה מפורטה, אבל לא נהגו אותה.
מאיפה זה נבע? אמרתי לעצמי, אני מרגיש שהתפילה נהיית איזה מין, כזה,
התפילה נהיה זמן תורה במחתרת.
מים גנובים ימתקו.
מספיקים בניירה אנשים, מספיקים בתפילה דף יומי,
בשנה יומית, פרק רמב״ם, עלונים, חסידות, הכול הכול להתפלל.
כלומר, מה זה?
אז עשיתי איזה מאמץ כזה כלשהו להגיד, אוקיי, אני אתן פה איזה מאמץ מצד עצמי.
אני אשתדל להתכונן יותר. טוב, האם זה מועיל? לא מועיל, לא תמיד זה מועיל.
זה שאתה קושר גרטל על המותניים זה לא דווקא פותח את הלב.
אז אומרים לך, מכיוון שאתה מתאמן, זה מכיוון שכן היו פעמים שהתפילה הייתה זה, אז כל תפילה שניגשת אליה היא עולה מכוח הדבר הזה.
זה בא לתת לבנייני קצת כוח,
לא רק בפרקטיקה, כי אנחנו לא רק אנשים פרקטיים, אנחנו רוצים להיות מחוברים.
תזכרו את הרגעים שהייתם בהם מחוברים, הם רגעים יקרים,
תזכרו אותם.
לא תמיד הם קורים,
לא קורים הרבה אולי, אבל הרגעים האלה שקורים,
זה מין רגע כזה שבו הנשמה שלנו הצליחה לשנייה
אחת להבקיע דרך מבעד למסכי הגוף ולהראות לנו מי היא באמת.
מי היא באמת.
וזה מתנה גדולה,
שמחה גדולה.
טוב, שנזכה רבותיי, ברוכים תהיו.
חבת שלום.
