רבותיי, שלום וברכה.
אנחנו לומדים פה טניה קדישא.
כבר אני מוסר מודעה שביום ראשון יהיה פה שיעור מיוחד לפסח,
שרוצה.
והגענו כאן לפרק ט״ו.
עכשיו, פרק ט״ו בספר הטניה זהו פרק של מהפך.
מי ששרד עד לרגע הזה את הלימוד וחטף בראש קצת
את כל ההתמודדות ואיך להיות בינוני, היום יבוא על שכרו.
בסדר?
כי היום הפירמידה מתהפכת.
אני אסביר.
עד היום למדנו על הבינוני ועל האתגרים, והורדנו ציפיות, מה שנקרא. אמרנו שהחסידים היו מסכמים את ספר התניא במילים אל תהיה רמאי.
אל תעוף על עצמך כשאתה איזה מישהו, אה, בינוני, אנחנו עלולים לנפילות ועלולים לחטאים, והציפייה היא להתגבר ברמה הפרקטית. כלומר,
במחשב הדיבור הוא מעשה, הוא בעשר כוחות הנפש,
ולא להגיד, מה, להתבאס מזה שיש לי מה, איך אני חושב מחשבות לא טובות, איך אני פה, בינוני. הוא כל הזמן נאבק.
הסתכלנו כולנו, כן, הסתכלנו
אולי באיזה מבט של,
לא יודע, לא אגיד את המילה קנאה,
אבל כאילו, יש צדיקים בעולם, ולמה אני לא צדיק?
אבל בסדר, השלמנו עם העובדה, אדמו״ר הזקן גילה לנו את האמת.
אבל זה נכון,
ההסתכלות הזאת היא מנקודת המבט שלנו.
כלומר, אדם מסתכל ואומר, טוב, אני צריך לקבל את המציאות שאני,
יש לי
כך וכך מגבלות, כך וכך
הנחות יסוד שאני צריך איתם לעבוד, ועם זה לעבוד, בסדר גמור, זה מצוין.
אבל אם לרגע נשנה את נקודת המבט, אני רוצה רגע להרחיב על זה. לבעל שם טוב יש לו תורה קצרה מאוד,
נדמה לי זה בצוואת הריבש,
שהוא אומר שצריך להסתכל על העולם תמיד משלוש נקודות מבט.
זה נקרא אלוקות, נשמות ועולמות.
כלומר, איך אני מסתכל על זה מצד העולם, איך העולם נראה,
איך אני מסתכל על זה מצד הנשמה, זה אני,
אבל
איך אני מסתכל על הדברים מצד
הקדוש ברוך הוא. נגיד, על משה רבנו כתוב, הוא תמונת השם יביט. הוא רואה את המציאות
כל הזמן במקומת מבט של הקדוש ברוך הוא. הוא אף פעם לא רואה את זה במקומת מבט נמוכה.
כך כתוב על משה רבנו, תמונת השם יביט, בסדר? הוא כל הזמן...
אז גם פה, אם אנחנו מסתכלים מצידנו, מצד נשמות,
אז אתה אומר,
מי עדיף, צדיק או בינוני?
צדיק, ודאי, הוא יותר מהבינוני, אבל אני צריך...
אבל אם אני אסתכל גם מקורת האבט של השם יתברך,
מצד העולמות, מצד האלוקות,
אז מי יותר מעורר נחת לפני הבורא יתברך?
או יותר נכון, אם אני אתן פה איזה משל,
איזה דוגמה, נגיד שיש כאן איזו הצגה,
בסדר?
מי הגיבור של ההצגה?
מצד הבמאי.
מי הגיבור?
מי?
מי יותר מעניין? מי יותר מסקרן?
מי יותר יהיה נחת אם הוא... מה?
המתמודד. המתמודד, רבותיי. כל מי שהיה מחנך בכיתה ביסודי יודע שהתלמידים המצטיינים, או מפקד בצבא, לא משנה מה.
התלמידים המצטיינים, אלה שהם תותחים, אלה שהם זה... בסדר, זה שוב מצליח. אתה ודאי עזרת לו להצליח, וכל הכבוד.
אבל אם לקחת איזה תלמיד, שהוא היה, או חייל,
שהוא היה רגל וחצי כבר בחוץ, ועוד רגע פה, ולקחת אותו, והצלחת לחבר אותו,
בשיניים בסוף סיים מסלול, אבל הוא סיים.
אז כמחנך,
זאת אומרת, שמע, מבין כל ה... זה המשמעות, בשביל זה באתי לחינוך, בשביל התלמיד הזה.
נכון?
זה האירוע.
זה ה...
לא יודע אם זה היום ככה נוהג, נראה לי גם היום,
אבל בזמני היה מצטיין מחלקתי, מצטיין פלוגתי, זה החבר'ה בדרך כלל הקשרי מימים, והיה מופת,
מופת פלוגתי. מה זה מופת?
זה החייל הכי מצוקמק בדרך כלל, שהכומתה שלו יושבת עליו כמו טבח,
והוא מאבד את הזה, מאבד את הרווחסניות,
אבל הוא הכי התאמץ, הוא הכי זה, אבל תקשיבו, זה מופת.
מופת זה יותר מצטיין.
מה, היית מופת?
אז בסדר, אבל הוא, תשמע, מופת זה יותר מצטיין, אני חושב. זה אוטו מופת, תלכו בדרך שלו, תראו מה זה אדם שהתאמץ וכל זה.
במקום שבא למופת, כן.
אז אתם מבינים, אז זה ממש מתהפך.
פתאום הבינוני מקבל אחשווי.
זה קצת, אני אתן פה עוד כל מיני דוגמאות, ואז נקרא את המשפטים המחכימים פה, כמובן.
אולי זה קצת נשען כמו על ההבדל בין צילום לבין ציור.
למה צילום של מישהו,
אפשר לקנות אותו בגרושים,
וציור טוב עולה הרבה יותר?
אני לא מדבר על ציור של איזה אומן מיוחד, סתם גם על זה,
אדם רגיל, ציור, אה, תראה, זה ציור, למה?
אז תגידו לי, תשמע, בציור אפשר להביע יותר עומק, זה נכון.
אפשר יותר להדגיש, יש לו איכות שאין לצילום.
זה נכון, זה ודאי נכון.
תגידו, הזמן.
לצלם לוקח שנייה, ולצייר לוקח כמה שעות. בסדר. מה?
מאמץ.
אומר לכם שייל,
לא רק זמן, אלא ייחודיות.
בציור יש איזה פלא.
מה הפלא?
שזה גם יכול לא לצאת.
זה ציור. בן אדם עושה ככה, עושה ככה, עושה כל מיני קשקושים,
יכול גם לברוח לו.
ואז זה לא ילך.
ואז הוא זרוק אותי לפח.
זה לא שווה כלום.
נכון?
אבל זה הלך.
כלומר, האפשרות להיכשל נותנת משמעות עומק הרבה יותר גדולה בהצלחה,
אם אתה יכול להיכשל.
לצורך העניין, הצדיק לא יכול להיכשל.
יש לו דברים אחרים, כמו שאמרנו, הצדיק יש לו משימות אחרות,
יש לו אתגרים אחרים, יש לו גם קשיים אחרים, אבל הכישלון לא חלק מן האפשרויות שלו.
והבינוני הוא מצייר ציור, הוא גם יכול להיכשל. אז אם אתה יכול להיכשל
ואתה לא נכשל,
זה מעורר המון נחת.
כלפי שמיא. כלומר,
אם אני חוזר רגע לדוגמה של ההצגה,
אז הצדיק יותר דומה לעמוד תאורה על הבמה,
והבינוני יותר דומה לגיבור הראשי בהצגה.
בסדר, הצדיק הוא,
אולי הצדיק הוא הבמאי,
הוא נותן את ההוראות,
הוא נותן, אולי, אתם יודעים מה, אולי הדוגמה יותר מוצאית, איך, איך?
כן, ברור שזה תכלית שונה.
אולי נגיד זה תזמורת, אז הצדיק יותר דומה למנצח.
המנצח הוא שולט בהכל, הוא מוזיקאי על, הוא זה, אבל
אם הוא יעשה איזו תנועה כזאת היא לא נכונה, יקרה משהו?
אבל ההוא שמנגן קטע סולו עם ה... יצחק, מה קורה?
יצחק, מה קורה? יצחק, נשמה. בוא, יש פה לך מקום שמור של חשובים.
ארוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם של הכל נהיה לי גאור.
יש לך עכשיו איזה קטע בסימפוניה שהכינור מספר אחת נותן סולו. אם הוא שמה יטעה,
כולם יעלו עליו שהוא טוען.
אז הבנוני הוא הנגן בעצמו. הצדיק הוא המנצח, הבנוני הוא הנגן.
יכול לטעות, יכול גם לא לטעות.
בואו תראו איך הוא אומר את זה.
פרק ט״ו.
ובזה יובן מה שכתוב בשבתם וראיתם בין צדיק לרשע. טוב, את זה אנחנו מבינים.
יש צדיק ורשע, אבל יש פה עוד
צמד תארים בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו.
שההפרש בין עובד אלוהים לצדיק
הוא שעובד הוא לשון הווה,
שהוא באמצע העבודה.
שיהיה מלחמה עם העץ הערה להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באיברי הגוף שהוא באמת עבודה ועמל גדול להילחם בו תמיד והיינו הבינוני.
חידה,
מי הוא...
מילה נוספת לבינוני זה גם בעלי תשובה.
אומרים שאדמור הזקן בהתחלה רצה לקרוא לתנועת החסידות, הוא רצה לקרוא לתנועת בעלי תשובה.
אחרי זה הוא אמר, בעלי תשובה יחשבו שעשו עבירה.
לא עשו עבירה.
כי בחסידות אומרים שתשובה זה לא רק מול עבירה, תשובה זה בכלל לא שוב על השם. אבל הוא אמר מכיוון שהמתנגדים יחשבו שזה נגד עבירה, אז לא ניתן להם נשק.
אז הוא קרא לזה חסידים.
ואז המתנגדים אמרו אז אנחנו מתנגדים.
אה, זה יפה מאוד, אז למה אתה מתנגד?
זה כאילו,
כל המתנגדות בנויה על התנגדות למשהו, זה לא משהו עצמי.
כל פנים,
מי הוא דמות המופת לבעל תשובה בתנ״ך?
דוד המלך.
יפה.
איך קראו לאבא של דוד?
איך קראו לסבא של דוד?
עובד.
עובד,
ככה הוא אומר,
נכון?
כלומר, סבא של דוד היה בינוני.
אבא שלו היה צדיק גמור, ישי, כתוב שישי היה צדיק גמור.
מה?
בחייהם
היה צדיק גמור, ישי, הגמרא אומרת, נכנס באוכלוסה ודורש באוכלוסה, והיה לזה כל מיני השלכות לעובדה שישי היה צדיק גמור,
ודוד הוא כבר בעל תשובה עוד פעם.
מלא נפילות, מלא קשיים, מלא סיבוכים.
לכל אחד הוא מתגבר.
הוא כל הזמן עובד, עד
יומו האחרון.
אתם יודעים,
אנחנו נגיע לעזרת השם במהרה בימינו בסדר תנ״ך שלנו, בלימוד תנ״ך שלנו,
אבל לפי החשבון, ככה עושה המלבים ועוד,
מתי אבשלום מרד בית דוד? מתי דוד התמודד עם הדבר הכי קשה שהיה לו, שהבן שלו מרד בו?
מתי זה היה? בן כמה דוד היה?
אומר רבינו המלבים שזה היה בשנה האחרונה של חייו של דוד המלך. הוא היה בן 70 כבר.
ולכן אבשלום מרד, כי הוא אומר, רבא שלי כבר זה, אני לא באמת מורד, אני מחליף אותו. זה היה כאילו, זה היה, ולכן, זה היה בשנה האחרונה שלו.
לא היה לו מנוחה.
בשנה האחרונה נפל עליו כזה אתגר.
זה נקרא עובד, לא גומר לעבוד.
לכן לסבא שלו קוראים עובד.
אה?
אבל הצדיק, הוא לא נקרא עובד, אלא הוא נקרא מה?
עבד.
משה עבד השם, הוא גמר לעבוד, זהו, זה כבר זה על טייס אוטומטי,
זה רץ, זה כבר, אין פה.
הצדיק נקרא עבד השם בשם התואר, כמו שם חכם או מלך,
שכבר נעשה חכם או מלך,
כך זה כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם העץ עם הרע, עד כי גירשהו וילך לו ולבו חלל בקרבו.
בין אם הצדיק עבד על זה בעצמו, בין אם
ירדה כזאתי נשמה לעולם.
טוב, אז הבנו שהבינוני נקרא עובד אלוקים.
אבל עכשיו אדמור הזקן אומר עוד יותר, זו רזולוציה עוד יותר מדויקת, כי בתוך עובד אלוקים יהיה כתוב, עובד אלוקים אשר לא עבדו.
נכון?
ושבתם ומיתם בין צדיק לרשע, זה הפסוק.
בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו. מה זאת אומרת? אז זה ברור שעובד אלוקים ולא עבדו זה מדרגות בבינוני בעצמו.
עכשיו תגידו לי תכף איזה בינוני הוא המשובח.
אומר אדמור הזקן,
ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות עובד אלוהים אשר לא עבדו. ואף על פי כן אינו רשע כי לא עבר מאמיו שום עבירה קלה,
וגם קיים כל המצוות שאפשר ללכימן,
ותלמוד תורה כנגד כולם, ולא פסיק פועי מגרסה.
אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר לנצחו
על ידי אור ה' המהיר על נפש האלוהית שבמוח, השליט על הלב, כנ״ל,
מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו כלל.
שהוא עובד אלוקים או אשר לא עבדו?
לא.
זה היה בדיוני שהוא לא עובד אלוקים.
למה הוא לא עובד אלוקים?
הוא אומר, כגון שהוא מתמיד בלימודו בטבעו מתולדתו,
על די תגבורת המערה השחורה,
וכן אין לו מלחמה מתאוות נשים מפני שהוא מצונן בטבעו,
וכן בשאר תענוגי העולם הזה הוא מחוסר ארגש הנאה בטבעו. כלומר, הוא לא צדיק,
הוא לא צדיק, הוא לא נמשך כמו הצדיק שהוא, לא.
אבל אתם יודעים, יש אנשים ככה, איך יקראו להם?
דמדמפים.
לא, לא, לא, לא, מה פתאום?
תראו, בבית ספר יסודי,
תגידו לי אם אתם מזהים את התופעה.
כשאנחנו היינו בבית ספר יסודי היה,
כשהייתי בכיתה א', ב', ג', השרת,
קראו לו אדון פישר, אנחנו לומדים לברכה, היה עובר עם פעמון.
ואז הגיעה הטכנולוגיה לבית ספר ועשו פעמונים כאלה,
היום שמים שירים, היום משכנעים את התלמידים בכלל, כל מיני...
אבל היה עובר ככה עם הפעמון.
טוב, אחרי זה היה פעמון כזה שמצלצל,
איך שהפעמון מצלצל, הדלת נפתחת וכולנו דוהרים לתפוס מה?
המגרש.
עכשיו, אין כיתה שלא היה נשאר בה איזה 1-2 בכיתה,
נכון? בשביל מה?
ללמוד.
הוא מוציא מתחת לזה איזה ספר שהוא קורא, לא יודע מה, על החלל,
נכון?
כל מיני כאלה, ילדים טובים שלומדים וזה, או שהוא נשאר בכיתה, היו כאלה, אצלנו,
למדתי בית ספר מעורב,
היו בנים נשארים בכיתה, משחקים סורגים,
היה כזה סבתא סורגת וכל מיני, והסתכלנו עליהם בעין מוזרה,
ואז ידעו לאבחן את זה, מה, אתם לא באים לכדורגל?
אבל לא, אנחנו פה, וזה, כואבתי הרגל, כל מיני כאלה.
בסדר?
אז...
מה, עוזי?
כדורגל.
בסדר?
בסדר?
כנ״ל לגבי מה שהוא אומר כאן,
מלחמה מתאוות נשים.
יש איזה מנעד כזה, יש אנשים שהם יותר,
גם יותר חברתיים,
גם יותר מתעניינים, גם יותר ככה זה, ויש כאלה שהם יותר ביישנים.
הוא מתבייש להתחיל עם בחורה, כאילו, מתבייש, הוא לא צריך ש...
נכון? ועוד כזה.
טבע.
אז האנשים האלו, הוא קורא להם כאן בעלי המרה השחורה,
שהוא מתמיד בלימודו בטבעו.
א', אני אומר,
המחנכים, תלמידים כאלה, צריכים לדאוג שיצאו לשחק כדורגל, שיוכלו לטייל,
שלא לתת להם לשבת בכיתה כל הזמן.
אבל האנשים האלו,
אז הוא יושב כל היום לומד גמרא,
או אם הוא, נגיד, בתוך תורה ומצוות, אז אין לו בעיה, הוא יושב ולומד גמרא כל היום, הוא יושב ולומד תורה, הכל סבבה, הוא
אומר אדמו״ר הזקן, הוא לא, הוא לא, אנחנו לא מחלקים פה ציונים, אנחנו רק מאפיינים.
האדם הזה נקרא בפסוק, לפי האדמו״ר הזקן, שהוא מה?
לא עובד אלוקים. למה? כי הוא פחות צריך לעבוד. הוא לא צדיק, אין לו גם,
חסרה לו באש, אז חסר לו באש, יסוד האש חסר אצלו, אז גם
צדיק יש לו בעירה פנימית להשם יתברך.
אבל מטבע הדברים, לא... תראו לי, יש כאלה אנשים שהם, בטבע שלהם הם אנשים פחות חברתיים, אז ממילא הם פחות דוברים לשון הרע.
נכון? הם פחות...
מישהו כזה חיה חברתית, והוא אוהב את זה,
ובשבילו עכשיו לא לדבר לשון ארץ, זה חתיכת עבודה, זה חתיכת אירוע.
אז אומר כאן אדמו״ר הזכה, אני חוזר על המשפטים האלה.
האדם הזה הוא לא עושה שום מלחמה, הוא עושה מלחמה קטנה עם היצר.
למה?
כי אין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחוב עמו כלל.
כגון שהוא מתמיד בלימודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המראה השחורה,
וכן אין לו מלחמה מתאוות נשים,
מפני שהוא מצוין בטבעו,
וכן בשאר תנוגעי העולם הזה הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו,
ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת השם, להוליד מבינתו רוח דעת ויראת השם במוחו,
להישמר, לא לעבור על מצוות לא תעשה ואהבת השם בלבו לדווקה בו, וקיום מצוות טעותו כנגד כולם,
אלא עדיין לא באהבה מסותרת,
אשר בלב קלות ישראל שנקראו אוהבי שמו,
ולכן אינו נקרא עובד כלל.
מהו אשם? הוא לא אשם, זה לא מחלקים פה ציונים, אשם או לא אשם, בסדר?
ואני אגיד לכם גם יותר מזה.
נכון שהוא מצייר כאן טיפוסים בנפרד, אבל בעצם אצל כל אחד מאיתנו יש הכול.
כמו שאומרים על ארבעת הבנים בליל הסדר,
שכל אחד מאיתנו הוא גם חכם,
גם תם, גם צד של רשע וגם לא יודע לשאול.
אז לכל אחד מאיתנו יש צדדים שבהם אנחנו צדיקים.
שמעתם?
מה הכוונה? צדדים שבהם אין לנו התמודדות,
יש לנו בהם ברכה,
אנחנו, אין לנו שום בעיה, אנחנו מתנהגים בהם כמו צדיקים. הצדיק, הוא צדיק 24-7 בהכול.
אצלנו, אצל כל אחד מהם, יש נקודה שבה אני צדיק בדבר מסוים. בכלל, הוא צדיק בחסד. אין לו בעיה,
לא רק שאין לו בעיה, הוא בעצמו נמשך לעזור לזולה.
כל אלה שמתנדבים בידידים.
הם כל היום מחכים שיהיה להם קריאה, וזה,
איפה זה, מי צריך לעזור לו, מי צריך...
נכון, רצים, מאזינים, מציאות.
בסדר?
אז בצד הזה של חסד, צדיק, יכול להיות שבדברים אחרים הוא לא, ובזה. יכול להיות שכשהוא בא ללמוד תורה, הוא עושה ככה על הכיסא ומתנדנד, ואין לו סמנו נקווה איתנו לתורה, אבל לרוץ עם בוסטר להניע רכב, הוא עובר מאחד לשני.
בסדר?
אז יש לנו צד שאנחנו צדיקים.
יש צד שבו אנחנו, מה?
צריך להגיד, יש גם צד חלילה שבו אדם הוא,
סוג של איזה, כן, אתה לא יכול להיות גם בינוני וגם רשע,
זה לא הולך ביחד, אבל יש צעד שכאילו אנחנו קרובים בו אל הכישלון מאוד חלילה.
דברים שאנחנו מתמודדים איתם, באמת קשה לנו וצריך להתאמץ.
ויש צעד שאנחנו בינוניים,
בינוניים,
עובד אלוקים, ויש צעד שאנחנו בינוניים שלא עובד אלוקים. כלומר, יש צעדים שבהם
הסיבה שאנחנו לא עושים את זה,
זה לא בגלל שהתמודדנו,
או לא בגלל שאנחנו מבינים את ערך הגודל של האיסור או של המצווה,
פשוט
כי אין לנו התמודדות עם זה.
בסדר?
אני אתן לכם אולי דוגמה.
אתם יודעים שבמדד הפחדים,
מדדו פעם את מדד הפחדים, מה הכי מפחיד אנשים בעולם?
אנחנו היינו אומרים שמה שהכי מפחיד אנשים בעולם זה המוות.
מתברר שלא.
יש שני דברים לפני המוות.
הראשון זה פחד לדבר בפני ציבור,
והשני זה פחד מג'וקים,
והשלישי זה פחד מוות.
זה אומר שמי שיש לו פחד לדבר בפני ציבור, הוא יעדיף להיות הנפטר ולא המספיד.
עכשיו, שמעתי את זה, זה נורא הצחיק אותי.
למה?
אמרתי, פחד לדבר לפני ציבור? מה הוא מפחיד?
מה הבעיה? כאילו...
חכם גדול, לך אין את הפחד הזה.
אתה נולדת בלי האיבר הזה שמפחד.
אין לך בעיה, נדבר לפני... נכון?
יש כאלה מגיל צעיר, עולים על כיסא, מחזיקים ראקו ונותנים נאומים.
אז אתה לא צדיק בזה, זה לא שלך.
אל תמחא לעצמך כפיים, שאתה יכול לדבר לפני הרבה מאוד אנשים,
ועל זה, כי קיבלת איזה, אתה לא עובד על זה.
בהקשר הזה אתה או צדיק או בינוני שלא צריך לעבוד.
או הפוך.
יש אנשים ש...
לא יודע מה, יש להם נגיד משיכה לכסף.
הם נורא כאילו מוחריגים, קונים וזה. ואז אתה אומר, תשמע,
אני אין לי משיכה לכסף.
אין לי שם משיכה לכסף.
אז אתה כאילו משחק ואתה עבדת על זה? לא עבדת על זה. אתה פשוט מצונן בטבעך.
מצונן בטבעך.
גם כן, אני מחזיר אתכם ליסודי, בסדר?
ליסודי. אני ביסודי,
אפשר לעשות פעם מחקר, לא יודע אם משחקים את זה היום, משחקים גוגויים היום?
משחקים?
כן. הילדים? לא, אתה לא, אני יודע שאתה לא משחק גוגויים.
משחק גוגויים?
יפה.
אה?
משחק גוגויים? אתם יודעים מה זה גוגויים? איך משחקים?
היישובים? היישובים. יפה. עכשיו אני אספר לכם, אני אעשה לכם ניתוח.
אני הייתי משחק עם גוגויים. מה? הייתי לוקח גוגויים מהבית, ומגיע,
מגיע לבית ספר, וזורק, כאילו לקופסאות, ואתה זורק, נכון?
אתה, יש לך קופסאות של חמש, של עשר, היה כזה קופסאות של בקבוקולה שהייתה מקבל מאה,
וכאלה, ואתה יודע, אני משחק.
ואתה אף פעם לא הייתי זורק להוא של המאה, כי זה הולך כזה, הייתי לוקח תיק סיכון בינוני, לא גבוה וכל זה.
כן.
אבל היו כאלה במחזור,
מחזור קראו לזן,
כן, מחזור.
היה להם עסק לגוגויים.
היה להם עסק.
היה לו בכל מסדרון, היה לו קופסאות,
כאילו קפסאות, הוא היה מעמיד ילדים קטנים,
הוא אומר להם, אתם תעמדו לי כל היום, אני אתן לכם, אני אשלם לכם. בן אדם הקים עסק,
תחליף את המילה גוגויים בכל דבר אחר, זה עסק לכל דבר ועניין.
והם היו מגיעים עם שקים,
היו מרוויחים והיו מורווחים, עכשיו בסוף העונה הם היו עושים כול עולם וזורקים את הכול, אבל אתה ראית שהילד סוחר,
אתה ראית את הברק בעיניים, איך היום מצאתי מורווח, אתה לא יודע כמה עשיתי היום,
אלף גוגוים, עכשיו אני, אתה יודע, גוגוים, סבבה, זורקים, משחקים, מפזידים, לא בוער לי, נכון?
הגוגוים אומרים שגם מבוגרים וגם קטנים משחקים במשחקים.
פשוט המשחקים של המבוגרים עולים יותר, זה הכול.
מלשחק בגוגוים אתה אומר לשחק בביטקוין, אבל זה אותו דבר, זה אותו עניין.
אז אתה, בתור ילד, נשמה, לא היה לך את זה, נכון? אתה לא עשית,
הקמת כאן אימפריית גוגוים. אתה באת, זרקת כמה שהרווחת, הרווחת, נכון?
אז אל תתהדר בזה שאתה לא נמשך לעניינים של עסקים בחול המועד וכל זה, כי זה לא היה סיפור שלך בכלל.
בסדר? אז אצל כל אחד מאיתנו יש צד,
צדדים באישיות,
שבהם אנחנו
צדיקים, יש צדדים באישיות שבהם אנחנו בענייני אשר לא עבדו, ויש צדדים שבהם אנחנו בינוני שעבדו.
בסדר?
אז אני רק בא לומר שהחלק של מה שאומר אדמור הזקן כאן,
שדווקא החלק שהוא הכי כאילו מתסכל אותנו,
שזה החלק של העובד אלוקים, שאנחנו צריכים לעבוד, ואנחנו מרגישים שאנחנו, מה...
למה אנחנו לא משיגים,
כאילו, למה אנחנו לא משיגים שייכות פשוטה כזאת, ולמה זה הכל זאת?
זה החלק שהוא הכי מעניין.
זה החלק שבשבילו בעצם באנו, עכשיו אני עושה את כל התנועות.
זה החלק שבשבילו באנו לעולם, זה החלק ש...
זה הסיפור.
זה נקרא עובד אלוהים.
זה נקרא עובד אלוהים, בסדר.
בסדר? אתם מכירים אנשים שלא יודעים לספר בדיחה?
השבוע פגשתי אחד כזה.
הוא סיפר בדיחה ואני, אני מחכה, אני אוהב לשמוע בדיחות טובות,
אבל אני מחכה לשמוע כאילו, אתה יודע, איפה הבדיחה נגמרת, הוא כאילו עוצר את הבדיחה באמצע, אני אומר לו, נו.
הוא אומר לי, לא, זה, זה הבדיחה.
אתה לא רוצה איך?
כל בדיחה יש איזה פאנץ' קטן, סיבוב קטן, כלום, זה בדיחה הולכת ישר.
בדיחת קרן, אבל גם לא בדיחת קרן, לא יודע מה הבדיחה בזה.
אז אדם שלא יודע לספר בדיחות, אין לו את זה,
אז אין לו את היצר הזה לעשות איזה בדיחה על מישהו.
מישהו אמר איזה משהו, ויש לך על קצה הלשון, זה בדיחה, ככה להשבית אותו, אין לו, הוא לא יודע בכל מקרה. אז מה?
אז הוא באמת מעולם לא פגע באף אחד,
בגלל שאין לו את זה. אבל מי שיש לו את העצר הזה של הבדיחה, הוא יודע ככה להגיד את המילה הנכונה, והרבה פעמים זה מעולה.
הוא יודע אם זה לפוגג מתח,
הוא יודע אם זה להגיד איזה משהו, אבל גם עם אותה לשון אתה גם יכול לפגוע.
עם אותה לשון אתה גם יכול להזיק.
ושם הוא נותן עבודה ומנקה את הדיבור שלו,
הוא משתמש בזה רק לטובה ולא לרעה,
זה נקרא עובד אלוקים.
אז אדם צריך לעשות לעצמו איזה מיפוי נפשי ולזהות את האזורים של העובד,
ושם לעבוד.
ולא להגיד לעצמו, טוב, מכיוון שאני בסדר בזה ובזה ובזה, אז בסך הכל אני ציון עובר. לא, יכול להיות שאתה בסדר בדברים האלה, כי בכלל אין לך התמודדות.
אין לך בכלל התמודדות איתם.
כל אחד עם ההתמודדות שלו, בסדר? אין לך התמודדות.
ככה נולדת, קדוש ברוך הוא ככה ברא אותך.
במקומות שיש לך התמודדות, זה הסיפור, חתיכת אירוע.
טוב,
אז נמשיך.
וכן, אף מי שאינו מתמיד בלימודו בטבעו.
גם אם אדם הוא לא מתמיד מטבע,
רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה ונעשה הרגל לו טבע שני,
די לו באהבה מסותרת זו,
אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו.
כן, כלומר, הוא אומר,
מי שאינו עובד אלוקים, מספיק לו, כאילו, בסדר, הוא לא צריך... אהבה מסותרת, הוא עובד השם יתברך ב...
הוא כאילו זורם.
אבל הבין-עוני שעובד, הוא צריך הרבה יותר מזה, הוא צריך לייצר דברים גלויים, הוא צריך לייצר...
וכאן הוא נותן לנו עוד עצה, בסדר?
כאילו, יוצא עכשיו בפרק הזה שהמטרה היא להרחיב את תחום הבין-עוני שנקרא עובד אלוקים. ככל שזה יותר, אז זה יותר טוב.
אז הוא נותן לי דוגמה, נותן כאן עוד אפשרות,
לצאת קצת מן ההרגל.
כלומר, אם אני, דבר מסוים בא לי בקלות ההרגל,
אז תשפטי ת'אמץ.
צאה מאזור הנוחות שלך, ואז תוכל להתעטר בתואר
בין אוני שעובד.
זה נכון בכל תחום, נכון?
נגיד, ניקח דוגמה כושר גופני.
איפה הדלתא שהכושר עולה? אם אדם, נגיד, הוא רגיל לרוץ כל שבוע פעמיים,
אז הוא שומר על הכושר, נכון?
נקרא שהוא שומר על הכושר. הוא רוצה להעלות את הכושר.
אז איפה הכושר עולה? אוז, תחכים אותנו.
או שהוא יוסיף כאן בשבוע, או שהוא יעלה קילומטר אחד. יפה. כלומר, הוא היה רגיל לרוץ עשרה קילומטרים, עשרה קילומטר זה לא, אבל עכשיו הוא יוסיף עוד קילומטר, עוד שניים.
שם, בשני קילומטר האלו,
היתרים, קורה האירוע.
כשאתה יוצא מהרגילות שלך.
כשאתה יוצא מהרגילות שלך, בסדר?
כשיש איזה הזדמנויות כאלה, עיתות רצון.
אתם זוכרים שהשנה הייתה עת רצון גדול מאוד בחנוכה?
לא זוכר באיזה נר זה היה, אבל יצא שהדלקת נרות בזמנה
הייתה בגמר של המונדיאל.
נראשון זה היה?
נראשון. אה, לא נראשון. פעם החמישית בנשק?
אה?
פעם החמישית בנשק. כן.
אז תראה, זו הזדמנות.
פעם בלא יודע כמה, כי הרי אף פעם לא יוצא מונדיאל בנובמבר.
הכל בגלל הקטרים שקנים את העולם וקונים את כל העולם.
אז צריך הפעם בהיסטוריה להגיד,
מול מיליארד וחצי בני אדם שזה, אני מדליק נרות בזמן, ואני יושב חצי שעה מול הנרות ככה, שעה מול הנרות זה לא...
לצאת מהרגילות שלך, נקרא עם אדם שאוהב, תצא מהרגילות.
סיפר לי איזה חבר
שבאנגליה,
האנשים שם, קהילות יהודיות שמאוד אוהבים כדורגל,
יש משחק בשבת, אז מה הם יעשו?
מה?
לא להקליט.
הם עושים,
סיפר לי זה ממש,
הם באים, הם קובעים מנחה אצל אחד האנשים בבית.
מפעלים מנחה, שיעור בין מנחה לערבית וערבית.
אבל מי שנכנס זה עוצר, אתה לא יכול לצאת.
אין יוצא ובא.
בסדר?
כן.
עוצר, עוצר.
ואז במוצאי שבת הם
מדליקים את ה...
זה ורואים את זה בשידור חוזר, אבל בלי שהם יודעים מה התוצאה.
כי הם בעוצר, אז כאילו הם...
טוב.
אז
אז רבותיי, אז יש פה עוד אפשרות.
האפשרות היא להרחיב את טווח העבודה, לתת שאדם יוצא מהרגילות, ואז היציאה מהרגילות נהיית גם כן הרגילה, אז תצא עוד מהרגילות, וככה אתה מתפתח, אבל הוא כל הזמן, הוא בטווח עבודה.
כל הזמן, בין אם זה בכושר,
בין אם זה בדברים אחרים.
כן?
אז זה מה שהוא אומר כאן, וכן אף מי שאינו מתמיד בלימודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהשמדה גדולה ונעשה הרגל עוטב השני,
די לו באהבה מסותרת זו, אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו.
ובזה יום מה שכתוב בגמרא,
דעובד אלוהים אנו מששנה פרקו מאה פעמים ואחד.
ולא עבדו אנו מששנה פרקו מאה פעמים לבד.
והיינו,
משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים,
כדהי טעתם בגמרא וכו'.
משל משוק של חמרים שנסגרים לעשר פרסים בזוזה,
ולאחת עשר פרסה בתרי זוזה, מפני שהוא יותר מרגילותם.
אז יש כאן עבודה רצינית לבינוני,
תצא מהרגילות.
צא מהרגילות.
נכון.
הייתה רגע, קצת לדחוק,
קצת ככה לעשות,
לדחוק את הקירות טיפה. תהיה בין,
זה, התחום הזה, אתה כבר, אתה סוחב בו, זה כבר לא חוכמה בשבילך. קצת.
אתה הולך להוסיף בזמן, תוסיף באיכות.
תוסיף.
תוסיף.
אגב, אתם יודעים, בחסידות אומרים,
כתוב אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים,
לשונה פרקו מאה פעמים ואחד.
אז מעירים בחסיד אותם לו כתוב
לשונה פרקו מאה ואחת פעמים.
למה מאה פעמים ואחד?
אז אומרים, אני לא דומה לשונה פרקו מאה פעמים,
לשונה פרקו מאה פעמים ואחד, יחד עם האחד, יחד עם השם יתברך.
כשהוא לומד תורה וכל הזמן זוכר שהתורה היא לא רק בשביל זה, אלא התורה היא רצון השם יתברך.
אז הוא שונה את הפרקים, אבל עם השם יתברך.
טוב, זה איזה וורד כזה.
ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה לרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן
ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עוז
להיות נקרא עובד אלוהים
עכשיו רק שתדעו שבחב״ד
יש שני טיפוסים הרב יוסיף טיפוס שלישי
שזה חידוש עצום אולי נגיד על זה כמה מילים
יש בחב״ד שני טיפוסים עובד ומאסקיל
רב ידל מפריץ'
אחת מגדולות תלמידי אדמו הזקן הוא מאסקיל.
רבי איזיק מהומיל,
הומיל זה גומל של היום,
ה' וג' מתחלפות ברוסית.
הם לא אומרים הרצל, אומרים גרצל.
הם לא אומרים אינהלציה אלא עם גינגרלציה.
אתה בא לבין מיון,
זה גינגרלציה, לא צריך גינגרלציה, זה אינהלציה, גינגרלציה.
אז הוא היה אובד.
מאסקיל זה אחד שיכול לשהות בתוך מאמרי חסידות,
אריכות מרובה וללמוד,
עובד זה אחד שהוא עובד כל הזמן בעיקר על עבודת התפילה. יכול להשקיע המון המון בתפילה.
אז התכלית
של הבן אדני זה להיות עובד.
עכשיו שכל אחד יעשה לעצמו איזה מפה ויגיד
באיזה תחום אני מרגיש שאני עובד?
שאני נדרש ממני מאמץ?
בקודש, לא רק בקורס חופשי.
בקודש, באיזה תחום אני...
איפה אני נותן פייט? איפה אני...
בסדר? ואז שמה מצוין. ובאיזה תחומים לא?
ואם באיזה תחומים לא אז תבדוק למה לא.
יכול להיות שאתה, לא כי אתה צדיק, ואז מה שלא תעשה זה...
אבל יכול להיות שזה לא, כי אתה כבר פיתחת לך איזה אזור נוחות כזה, עבדת בזה, אבל אתה יכול להגדיל,
אתה יכול להרחיב קצת,
אתה יכול טיפה יותר לתת, ואז אתה כן תרגיש את המאמץ הזה,
את העמל, את הטורח, בסדר?
זה,
באמת יש הרבה מאוד משלים לזה מעולם האימון,
מעולם האימון. אתה, יש לך,
יכול באופניים, יש לך עם כל מיני דרכים,
דרך אחת זה זה, ודרך אחת עלייה,
אתה מוכר בעלייה, ובאמצע העלייה אתה מתעצבן,
ואתה אומר, אה, יכולתי ללכת מפה, וזה,
ואז גם באמצע העלייה עובר אותך איזה חשמלוק אחד,
באופן חשמלי, הוא עושה לך כזה ככה,
חשמלוק,
ואז כשאתה עובר את העלייה, אתה מרוצה, אתה אומר, אה, הצלחתי, התמודדתי,
הרחבתי את הטווח, הנה אני יכול להעלות גם את העלייה הזאת,
התאמצתי עליה.
אז הוא אומר,
הפעם הזאת היא המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עוז.
להיות נקרא עובד אלוהים,
מפני שכדי לשנות טבע הרגילות
צריך לעורר את אהבה להשם על זה שמתבונן בגדולת השם במוחו לשלוט על הטבע של החלל השמאלי.
עכשיו תראו מה יוצא מהדבר הזה.
מה יוצא?
יוצא,
פתאום אנחנו מבינים היטב למה האדמו״ר הזקן רצה לקרוא לתלמידים שלו בעלי תשובה.
כי יוצא שבעל תשובה שהוא מגיע מבחוץ והוא לא גדל בסביבה דתית וכו', אז כמעט כל דבר מהווה עבורו עבודה.
כל דבר כמעט.
הדברים שהם,
אנחנו אומרים בתרגילנו בתורתך, חלק גדול מהחינוך של הורים לילדים זה להקנות להם הרגלים. הרגלים?
קומים בבוקר הם נוטלים ידיים.
מתפללים? אומרים ברכות השחר, מתפללים, מברכים.
זה נהיה כבר הרגלים, נכון?
נהיה הרגלים.
אבל אדם שמגיע מבחוץ,
זה לא הרגלים אצלו, והרגלים שקנית בתור ילד זה אחרת מאשר
כשאתה עכשיו מנסה לעשות משהו בגיל 30. זה לא הולך אותו דבר. הייתם
עכשיו נוסעים לסקי וכל זה? בקנדה,
ילדים בני שלוש עושים סקי.
זה, נכון?
מישהו, אתה הראת לי, לא? מישהו אראה לך?
זה ילדים בני שלוש, קונים להם מחלקיים,
והם עושים סקי בגיל שלוש, זה נהיה, זה הרגל, זה ככה, ככה עובדים שם.
אה?
עושים ספורט, זה סקי, אצלנו בשיעור ספורט הולכים מכות, אצלנו עושים סקי.
אז עכשיו תלבד סקי מגיל 30, אתה תהיה כמו ילד שעושה סקי מגיל שלוש? לא.
אז כל ההרגלים, כל עולם ההרגלים.
אז אדם מגיע,
אדם שהוא בעל תשובה, כמעט כל דבר אצלו הוא עבודה.
אז זה נראה, זה נראה פחות טוב, כאילו,
הוא לא יודע איך מתנדנדים,
תנועת ההתנגדות, משהו כזה, זה נכון, ולפעמים בתפילה הוא עומד, שצריך לשבת, יושב, שצריך לעמוד, הוא לא בדיוק, נכון, קול כזה,
נראה קלאמזי כזה,
אבל זה בדיוק, אבל מבחינת הזה, הוא עובד אלוקים הכי גדול.
כי גם ברמת ההרגלים,
הוא צריך כאילו לחפש עצמו מחדש.
זה מדהים,
כן?
אז זה התואר.
במקום להגיד בינוני, צריך להגיד
תואר עובד אלוקים.
זה בעצם,
ומפה גם הערכה עצומה לבעלי תשובה, כן, מבחוץ.
נוגדנו בתוך המאטריה העדתית.
כל דבר כמעט זה עבודה,
כל דבר.
שבת זה עבודה,
ראש שנה זה עבודה, תפילה זה עבודה.
מול סידור, דבר שעתיים זה עבודה.
כל מיני קודים, קודים של התנהגות שהם ברורים לנו, זה עבודה אצלנו.
זה כל אחד מאיתנו.
נסיים את הפרק.
לכן זאת הפעם המאה ואחת.
היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולם ועולה על גביהם ביתר שאת ויתר עוז.
להיות נקרא ועומד אלוהים, מפני שכדי לשנות טבע הרגילות,
צריך לעורר את האהבה להשם.
על זה שמתבונן בגדולת השם במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי,
המלא דם הנפשא בימית שמהקליפה שממנה הוא הטבע.
כן, זה מה שזורם.
זוהי עבודת המה לבינוני.
איי איי איי, זאת העבודה.
לייצר אתגרים, לייצר תנועה.
להתגבר על הטבע הרגיל.
או לעורר את האהבה המסותרת שבליבו,
למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי, שזה נקרא גם כן עבודה, להילחם עם הטבע בעצר, על זה שמעורר אהבה מסותרת בליבו,
מה שאין כן כשאין לו מלחמה כלל.
אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל.
הוא אומר את זה חריף נורא.
כאילו, תשמע, אם אין לך מלחמה,
אז זה לא אתה.
אם קיבלת מתנה ירושת אבות,
או ככה הנפש שלך בנויה,
אז הוא יגיד,
אז יגידו אותך, אז מה אני אעשה?
תחפש לך מלחמה.
תחפש מלחמה טובה.
תתחיל להתאמץ.
תתחיל.
תחפש איזה מקום שאתה,
בדרכו אתה יכול להגיד, אני עובד את השם יתברך. כן.
שאלת שאלה מעולה.
תודה על השאלה. אני אחזור על השאלה. הוא שאל, איך קוראים לך?
איך?
רפאל.
אנחנו מתפעלים כל יום, אל תבאנו, לדי ניסיון.
חשוב לשים לב. ניסיון זה שאני ניצב מול משהו שאם אני אעשה אותו, אני עלול לעבור עבירה.
אז אני אומר לקדוש ברוך הוא, תודה, לא.
לא רוצה את הניסיונות.
למרות שאנחנו מתפללים, אל תביני לניסיון, אין אדם ניצול מניסיונות בכל יום.
אבל, בכל אופן, אנחנו מתפללים.
בוודאי אנחנו לא מתפערים ואומרים, אין עליי, אתה יכול להביא את הניסיונות,
אני אוכל אותם בלי מלח. תרגיע,
הכי גדולים
כמעט נכשלו בניסיונות.
כן, תפתח פה.
אני דיברתי על משהו אחר, לא על ניסיון.
אני דיברתי על התקדמות למעלה.
כלומר, אתה נמצא באיזה סטטוס מסוים שאתה מרוצה ממנו.
ואתה אומר, רגע, רגע, אני יכול להוסיף.
אני יכול להוסיף.
אני, למה? כאילו, עכשיו זה כבר בקביעות אצלי. אני יכול,
אז זה לא הניסיון,
זה במקום להגיד מילה ניסיון, מה תגיד?
אני רוצה אתגר חדש.
אתגר חדש. בחיוב, בכלפי מעלה.
לא ב...
וגם בכלפי מטה. כלומר, אדם, נגיד,
אני זוכר,
עוד פעם, אני לא כל כך הכרתי שאסור לדבר לשון הרע.
אז אתה יודע, בתור חבר'ה, אז אתה מדבר לשון הרע,
לא בכוונה, אבל אין לך בעיה עם זה לדבר עליו,
ואז פתאום אתה לומד דיחות לשון הרע, וואו, אי-אסור לדבר לשון הרע,
מה נעשה, אז טוב, לאט-לאט אתה מתחיל ללמוד את הכללים, שבעת הכללים, ואיך מותר לדבר, ואז
זה בסדר, אז נגיד שאנחנו, לפחות כשאנחנו מדברים לשון הרע, אנחנו שמים לב שזה לשון הרע ומבינים שעשינו משהו לא בסדר.
טוב, אז נגיד שעכשיו התגברת ואתה לא מדבר על לשון הרע, יש עוד, יש עוד, מה?
מה עם ציניות?
ציניות זה לא לשון הרע, אבל מה עם להתנקות מציניות?
זה עוד עבודה.
ומה עם לדבר,
כשאתה מדבר עם מישהו, אבל לדבר אליו ברגישות?
ומה עם יכולת בכלל לא לדבר בכלל, אלא לשתוק ולהקשיב?
אתה מתחיל לתקן את הדיבור,
עוד אתגר, ועוד אתגר, ועוד אתגר.
היו שנים שהקדשתי זמן ללמוד איך מקשיבים.
יש, מכירים, סדנת אימאגו וכל הדברים האלה?
אתה פשוט לומד איך מקשיבים.
אתה יושב מול מישהו והוא מדבר ואתה משקף אותו ואחרי זה חוזר למה שהוא אומר ואתה רואה כמה זה קשה להקשיב למישהו עד הסוף.
כמה כל מי שאומר לך משהו, אתה מיד קופץ לך בפנים שלך, אה, הוא מתכוון לזה ואתה כבר
סגורר אותו למקומות שלך.
אז גם ברמה הזאת יש עבודה. אז אל תביני לזה ניסיון,
אני לא רוצה להיות בסיטואציה שבה יש לי צומת שדבר מסוים,
אם אני עושה אותו, הוא עבירה. זה אני לא רוצה.
לא רוצה.
אבל לבקש אתגרים חדשים,
להתקדם, בטח, למה לא?
נראה, אני רוצה,
אני מחפש את הדברים האלו,
כמו כל אחד שמחפש להתקדם.
אז, ואם אדם אין לו מלחמה כלל,
נכון?
אם אדם הוא,
אם אדם גמר, אז הוא גמור.
אם גמרת, אז, אגב, זה באמת,
הרבה פעמים אנשים מבוגרים, זקנים,
שהם אומרים, תשמע, אני, אתה רואה שאנשים אומרים, תשמע, אני,
כבר אין לי, אין לי למה להיות פה.
נגיד, אני אתן דוגמה, הרב עובדיה,
שהוא, החיים של הרב עובדיה הייתה, השליחות שלו הייתה ללמוד תורה ולמד תורה, ובעיקר לכתוב. כתב, כתב, כתב, כתב.
בשלב מסוים כל כך כאב לו בגב, היה לו כאבי גב מטורפים.
כשהוא אמר את זה, תקשיבו, עשו לי ניתוח,
כי אני לא יכול ללמוד ככה, אני יכול לכתוב, אז אין לי חיים. בשביל מה אני חי פה בשביל זה?
ועשו ניתוח, וזה הסתבך, ומשם כבר הוא לא יצליח להתאושש.
אז בסדר?
אז אתה כל הזמן מנסה
להתאמץ עוד,
עוד ככה, אולי כבר הזכרנו את הרב עובדיה, נזכיר עוד מה, עוד אה... זה... הרב עובדיה שהגיע לגיל 80,
הגיע לגיל 80,
אז הוא אמר,
כתוב בתהילים, ימי שנותנו בהם,
ואם בגבורות,
ו...
רחבם, בהי,
עמל ואבן.
אז 70-80 זה כאילו...
מגיל 80 ומעלה, הוא אמר, כל יום זה מתנה.
זה כבר
מה שנקרא בונוס.
אבל צריך לנצל את המתנה,
לנצל אותה.
אז מגיל 80 עד שהוא נפצר בן 92 הוא הוציא כמעט כל שנה ספר או יותר מספר.
כל הסדרת חזון עובדיה המפוארת
רובה
עד גיל 80 הוא הוציא בעיקר, היה לו על פסח בעיקר, פסח ואבילות.
רוב חזון עובדיה יצא מגיל 80 והלאה. כל שנה ספר, בום, בום, בום, בום. ננצל את הזמן, דוחק את עצמו.
מה אתה כבר בן 80, כתבת יביע עומר, כתבת זה, מה קרה לך? בוא עכשיו עוד יותר נדחוק, נתאמץ, הזמן דוחק.
אז כל אדם, אפילו צדיקים כמו הרב עבדיה, כל אדם צריך
למצוא את המקום שבו הוא מתחיל ככה קצת להיות עובד, להרגיש
את המאמץ. ומכיוון שאנחנו, כמו שהרמב״ם אומר, אני באמת מאמין שהנפש היא אחת,
אז אם אדם עובד, נגיד,
עובד על הגוף שלו,
אז זה משפיע לו גם על הנפש,
וגם על הנפש שלו בגוף. אז ממש לחפש את האתגר הזה,
כדי שבאמת נוכל להכיר את האפשרות להיות עובד אלוקים. ואז,
אם אנחנו מבינים שהבינוני, מעל הראש שלו מונח התואר, עובד אלוקים,
אז תחשבו שהקדוש ברוך הוא אומר, אוקיי, זה צדיק, כל הכבוד, מלא את השליחות שלו, אבל הוא עובד שלי.
הוא הכי מתאמץ.
הוא הכי מזיע.
הוא הכי זה,
ממנו יש לי הכי הרבה נחת, הוא יקבל מניעות,
מופת פלוגתי.
חזק וברוך, רבותיי. שבת שלום.
ארבע וחצי, מי שרוצה, ניגונים לכבוד שבת.
