טוב, אנחנו לומדים פה אגדות חז״ל ולפנינו אחת האגדות היפות
שאני מאוד אוהב
ללמוד וללמד.
זה קשור לשבת הקרובה, בעזרת השם, בשבת הקרובה נקרא איזה פרשה?
להקל פקודי, נסיים את חומש שמות,
אבל יחד איתה נקרא גם איזה פרשה?
חודש הזה לכם, ראש חודשים הוא.
ראשון הוא לכם לחודשי השנה.
שזה מפרשת בור.
וזה בגלל שבעזרת השם בשבוע הבא,
ביום חמישי יהיה ראש חודש ניסן, א' בניסן, צריך להתכונן, ראש חודש ניסן,
תכף מגיע פסח,
אז מכריזים על זה בבתי הכנסת דרך העובדה שקוראים את פרשת החודש, בסדר?
זה ההקשר שלנו.
אני רוצה להתחיל מאבוד דה רבי נתן,
לעורר איזו שאלה ואז ללמוד את האלקוט שמעוני שלפנינו.
אומרת המשנה,
חמישה תלמידים
היו לו לרבן יוחנן בן זכאי,
לכולם קרא שמות. שמעת אליהו? למדנו מזה שמותר לרב לקרוא שמות לתלמידים שלו.
איך נקרא לך?
ברוך חכם הרזי.
לאליעזר בן אורקנוס קרא לו בורסות שלא מאבד טיפה, קנקן זה פוטה, משמרת יינה.
ליהושע בן חנניה קרא לו חוט המשולש לא במהרה יינתק.
ליוסע הכהן, ראש המוסד,
קרא לו, תודה, ברוך תהיה.
קרא לו חסיד שבדור.
לישמעאל בן חנניה קרא לו גרוע במדבר, גרוע זה כמו גר.
כמו מגרעת במדבר שמחזקת מימיה ולאלעזר בן ארך קרא לו
נחל שוטף ומעיין המתגבר שמימיו מתגברים ויוצאים לחוץ לקיים מה שנאמר יפוצו מעיינותיך החוצה ברחובות פלגי מים
וואלה איזה יופי כל תלמיד קיבל את הכינוי אפשר גם להבין שנכון
בורסות שלנו מאבד טיפה קנקן זה פוטה הכוונה הוא כל דבר שהוא לומד הוא זוכר הוא שומר היטב
ליהושע בן חנניה, החוט המשולש, כנראה היה לו גם תורה וגם מצוות וגם מעשים טובים.
יוסי הכהן היה חסיד,
וישמעאל בן חניה קרא לו גרוע במדבר, מחזיק את מימיה, או היה לו יכולת שינון,
כאילו כמו גב שמחזיק את אותם מים ולא מוותר עליהם כל הלילה, כל הקיץ.
ואלעזר בן ארך, מה התכונה של אלעזר בן ארך על פניו?
מה?
מה הייתם אומרים?
איזה תכונה זה מבטא?
חידוש.
חדשות. יפה.
ואז יש פה איזה מין דבר מוזר כזה. הוא היה אומר, מי זה הוא?
רבן יוחנן.
אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים,
ואליעזר בן אורקנוס בכף שנייה, מכריע את כולם.
וואלה, קודם כל,
מפתיע.
חשבתי כוכבנו על עד זה, רק אנחנו, הדור שלנו.
אני רואה גם מה היה בדור שלהם, מי גומר על מי?
מי מכריע את מי?
מה זה הדבר הזה? מה זאת התחרות הזאתי? מכריע את כולם. למה זה צריך בכלל לעניין אותנו הדבר הזה? מי עושים פה תחרויות בין חכמים?
אבא שאול אומר משמו, אבא שאול אומר בשם רבן יוחנן בן זכאי, לא נכון.
אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים,
ורבי אליעזר בן אורקנוס עימהם,
ורבי אליעזר בן ארך בכף שנייה מכריע את כולם.
אז המשטרה הזאת היא קשה פעמיים. קודם כל, אנחנו בכלל לא מבינים את הקונספט של התחרות בין הרבנים, כן? רבנים מתחרים, כידוע לכם ש...
מה זה הדבר הזה?
ודבר שני, נגיד שיש דבר כזה שאנחנו לא מבינים אבל הוא קיים, אז מה קורה?
אנחנו לא מבינים
מה אמר רבן יוחנן בן זכאי? האם הוא אמר שרבי אליעזר בן ארקנוס מכריע את כולם?
או שרבי אליעזר בן אראר מכריע את כולם?
תזכרו את השאלה הזאת, אנחנו נחזור אליה בסוף השיעור.
בואו ניכנס למדרש.
אומר המדרש
כי העושק יעולל חכם.
כשהחכם מתעסק בעיסוקים הרבה, מערבבים אותו מן החוכמה.
ויאבל את לב מתנה,
זה תורה שנאמר וממתנה נחליאל. טוב, זו אמירה מוסרית.
אתה רוצה ללמוד תורה, אל תתערבב עכשיו עם מיליון דברים, למה אתה לא צריך... תורה זוכרת, זאת מצריכה ריכוז.
ואם אדם, כשהוא לומד תורה,
הוא מתעסק גם בזה וגם זה, לא יוצא לנו מזה כלום. אתמול היה ערב מאוד מאוד יפה,
מאוד, המילה היפה היא צמצום,
ערב מרומם, ערב מרגש, היה 50 שנה לישיבת הגולן,
שאני זכיתי ללמוד שם.
והיה ערב ממש מאוד יפה, מאוד מיוחד,
ובעיקר מה שהיה,
זה איזה מין הכניס לי בלב איזה געגוע גדול לתקופה שלמדתי שם.
גם בגלל שזה,
כל דבר ראשוני, כשאתה פוגש אותו בפעם הראשונה, זו חוויה בלתי רגילה, נכון? אז פעם ראשונה לפגוש את התורה. אבל גם,
באמת זה היה עולם אחר.
כי לא היו טלפונים בכלל, גם בבתים בקושי היה מעט,
בטח לא טלפונים.
עלית לגולן, היינו יורדים פעם בשלושה שבועות.
זהו, אתה שם.
אתה שם, שיושב.
אז יכול לך לטייל בנחלים וזה, אבל אתה, אין ווייז, ואין כלום, ואין טלפונים, ואתה פעם בשבוע מתקשר עם הביתה להגיד שאנחנו בחיים בכלל,
וזהו. אז יש איזו התמסרות כזאת,
שהיום
קשה מאוד לייצר אותה, בגלל הסיבות הכי אובייקטיביות בעולם, אבל זה, אין, אתה לא יכול להתנתק לשלושה שבועות, זה, נכון.
אז זו אמירה אחת.
אז צריך כמה שיותר.
דבר אחר,
עסק שמתעסק כחכם בצורכי ציבור, הם שוכרים אותו מן החוכמה.
שזו אמירה מאוד מקוממת.
אז מה?
אז לא נתעסק בצורכי ציבור.
אה?
כי זה,
בצורכי ציבור הכוונה לחתן,
לערוך חופות, לנחם אבלים, לבקר חולים, ללכת לשמחות,
ללכת להעביר שיעורים,
בכל מיני מקומות,
ללמוד עם תלמידים שהם בתחילת הדרך,
כל הדברים האלו. במקום זה, אתה יכול לכתוב,
הרב עובדיה יכול לכתוב עוד איזה תשובה ביביע עומר, במקום ללכת, כל הדברים האלה. אז העסק,
כשהמתעסק החכם בצורכי ציבור, משככים אותה מן החוכמה.
אמר רבי יהושע בן לוי, 60 הלכות למדתי מיהודה בן פדיאה בחרישת הקבר.
חרישת הקבר, היה להם הלכות
שנגעו לטומאה וטהרה. אם יש קבר בשדה
ועברה מחרשה וחרשה שם,
אז מה גודל השדה שהמחרשה חרשה,
כדי שנוכל לצאת מנקודת ההנחה שהעצמות שהיו בקבר הזה נשברו לגודל שכבר הוא לא מטמא,
פחות משעורה.
לכל מיני הלכות מסובכות כאלה של חישובי גודל ביחס לכמות.
אז 60 הלכות למדתי מידי פעם בדעה בחרשת הקבר,
ולפי שהייתי עוסק בצורכי ציבור, שכחתי את כולם.
כן.
דבר אחר, עסקים שעשה שלמה ודברים שלא היה צורך בהם, הטעו אותו שנאמר בידי עץ גדול.
נחשב הטעו את לבבו.
טוב, עד כאן זה מין אמירות כאלה.
ואז מספרת הברייתא, המדרש,
את הסיפור הבא.
חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, שהרגע למדנו עליהם במשנה.
כל זמן שהיה קיים,
היו יושבים לפניו. אני מזכיר לכם שרבן יוחנן בן זכאי נפטר בגיל 120. הגמרא אומרת עליו, 40 שנה למד, 40 שנה לימד, 40 שנה פרנס את ישראל.
אז התלמידים שלו לא היו ילדים, הם היו מבוגרים בעצמם.
בני 70, 80, לא יודע, בני כמה ימים היו. הוא נפטר בגיל 120. אז כל מה שהוא היה חי,
היו יושבים לפניו.
כשנפטר הלכו להם ליבנה, רבנו חיים בן זכאי הוא מי שהעביר את מרכז התורה מירושלים הנצורה על ידי אספסיאנוס
העביר את זה ליבנה, יבנה וחכמיה.
אז הלכו ליבנה
והלך רבי אלעזר בן ארח אצל אשתו לדיומסי,
דיומסי, או אמהוס, כאן בבית הקשתות, כן?
מקום שהמים יפים וענבה יפה.
המתין להם,
כי הסבור שהם באים אצלו.
ובסוף ביקש ללכת אצלם ולא הניחתו אשתו.
אמרה לו, מי צריך למי?
אמר להם צריכים לי.
אמרה לו, הפת והעכברים, מי דרכם ללכת אצל מי?
הווה אומר, עכברים אצל הפת.
שמע לה וישב עד ששכח את תלמודו.
אחר ימים באו אצלו. אחרי כמה זמן הם באו,
באו כן לבקר אותו בדיונסי, במקום הזה.
ושאלו אותו, פת חיתים ופת שעורים, איזו טובה בלפתן?
כן, זו כמו שאלה בהלכה כזאתי.
כן, מה הדי, הייתי אומר, זה כמו שאלה, אתם מכירים את השאלה ההלכתית,
מה מברכים על קרקר עם ארינג?
אתה יודע מה זה ארינג בכלל?
לא, הדג הזה.
הדג. הדג חייקר. אז מה מברכים?
מצד אחד, אתה לא בא לאכול את הקרקר, אתה בא לאכול את הארינג, אז זה מה ש...
מצד שני, אי אפשר לאכול את הארינג את הדג מלוח בלי הקרקר,
אז מה לברך?
אין שאלה ספק כזה בהלכות ברכות, כמו הקרמבו והביסקווית של הקרמבו. בסדר, מה מברכים על הקרמבו או על הביסקווית? אף אחד לא קונה את הקרמבו של הביסקווית, אבל בקיצור, שאלה כזאת.
ולא היה יודע מה הוא לפתן.
ויש אומרים,
קם לקרוא בתורה בפרשת החודש, שזו הפרשה שלנו,
ובמקום להגיד החודש הזה לכם, הוא התבלבל וקרא ואמר, החרש היה ליבם.
במקום החודש החרש, במקום לכם ליבם.
צבחו לכולי עלמא.
אז כולם צעקו עליו, הנה, זה המקור שנהגו לצעוק על מי שקורא בתורה,
זה פה.
התחיל לבכות והם בוכים עד שהחזירו לו את תלמודו.
בעין ודתנן רבי אלעזר אומר, הווה גולו למקום תורה.
שומרים, אליהו זל החזיר לו את תלמודו,
לכך נאמר, כי העושק יועד על חכם.
איזה סיפור מוזר,
נכון?
שונה לגמרי הסיפור הזה.
מה קרה לרבי, זהו, רבי אלעזר בן ארך היה בן, לא יודע, בן 70-80,
הרב שלו נפטר,
אז הוא נזכר שהוא מזמן לא עבר דירה לאיזה מקום, ככה עם נחלי מים ועשות איזה צימר בחיים,
אז הוא הלך לשם, ואז הוא כל כך,
כל כך, זה, שהוא שכח את התלמוד שלו, את כל מה שהוא למד,
והוא גם לא הצליח לקרוא בתורה.
סיפור מוזר, נכון?
נכון, אליהו?
וגם יותר מזה, האמירה הראשונה של הסיפור היא אמירה מקוממת.
מה זאת אומרת?
העוסק בצורכי ציבור,
הוא שוכח מן החוכמה. אז מי יעסוק בצורכי ציבור?
אז תמיד איך הם לא עסקו בצורכי ציבור? זהו, הם יהיו רק עם עצמם.
איזה מין אמירה בלתי חינוכית זאתי?
לא ככה?
ודבר נוסף, איזה אישה יש לו?
הוא כבר כנראה רצה לחזור בו תשובה, ואשתו אומרת לו, מה פתאום, הם יבואו אליך, וזהו,
חלילה רודפת אחרי הכבוד, נראה מוזר, לא?
סיפור, נכון, עוז,
עכברים, עניינים, מה קורה כאן?
בואו ננסה להבין את העומק של הסיפור הזה, בסדר?
רבותיי,
שימו לב.
בואו נתחיל רגע מהאמירה העקרונית.
האמירה העקרונית היא ככה,
העסק שמתעסק החכם בצורכי ציבור
מערבב אותו מן החוכמה, זה נכון.
זה לא בא להגיד לך לא לעסוק בצורכי ציבור.
זה בא להגיד לך,
תכיר את המחיר.
תכיר את המחיר, יש לזה מחיר.
זה ברור.
סתם אני שואל אתכם, מה עדיף? לדעת 60 הלכות בחרישת הקבר?
שזה דברים,
לצורך העניין, כמו
אני אגיד לכם, מה עדיף עכשיו לכתוב עוד איזה פירוש מספר 150 לאיזה ספר?
או ללכת וללמד תורה ולקרב חוקים וכל זה, מה עדיף?
ברור ש...
אז רק המדרש אומר, תקשיב, יש גם מחיר לכל דבר. כלומר, אל תחשוב שכשאדם עובר, הולך לצורך הציבור, אל תהיה מתוסכל.
לפעמים אני, עוד פעם, זה לא שאני משווה את עצמו מה שכותב, אבל לפעמים אני מסתכל בסיכומים שלי,
שלמדתי כשהייתי אברך בעיר דוד, בכולל.
ומה שעשיתי זה רק למדתי.
והיינו לומדים שם גמרא בעיון וכל זה,
והקב'ה נתן לי אז את השכל לדעת שמה שאתה לא מסכם,
זה לא יהיה רלוונטי אחר כך. אז כמעט כל מה שלמדתי יש לי סיכומים.
אז למה אני מסתכל על מרצי?
וואי, מי כתב את זה? מה זה הדבר הזה? וואי וואי.
אבל אני אומר לעצמי, תקשיב, אז ישבת שבוע שלם,
היה לך שבוע לשבת על סוגיה,
אז ככה נראה לי שיש לו שבוע לשבת על סוגיה.
יש לו זמן, אתה לא היית צריך ללמד,
לא היה לך תלמידים,
לא היה לך שיעורים,
לא היה לך זה,
לא היית רב כיף, זה היה לך שבוע, אז אם אתה יושב שבוע על סוגיה, אז אתה בסוף מצליח להבין את כל דעות הראשונים, ולסכם אותם, ולהגיע להלכה, ולהגיע עד האחרונים, וגם תסכם, וככה זה נראה.
אבל כשעוסקים בצורכי ציבור, אז יש לך פחות זמן באמת לעסוק ברוחב הזה. עושים דברים אחרים, יש ברכה אחרת, אדם שמלמד, יש לו ברכה, אבל בסדר, אז כאילו,
רק לא להתבאס, זו הכוונה. תבין את המחיר.
יפה. עכשיו,
בואו ניכנס לעומקם של דברים.
רבותיי,
חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי.
אני מאוד אוהב את הסיפור הזה, כי הוא גם מאוד מאוד נוגע לימינו.
ורבן יוחנן בן זכאי חי באיזה תקופה?
בתקופת החורבן.
והוא מתלבט בעצמו, רבן יוחנן בן זכאי מתלבט בעצמו
מי צריך
להמשיך את בית המדרש אחרי מותו.
כל עוד רבן יוחנן בן זכאי קיים,
הוא הרב הגדול, איך הוא נקרא רבן, אתם מכירים את ההיררכיה?
רב, רבי, רבן, גדול מרבן,
שמו.
רב, רב נחמן, רבי יצחק, רבי זה רב. יותר מרב, רבי, רבי עקיבא, רבי מאיר.
יותר מרבי, רבן, רבן גמליאל, רבן יוחנן בן זכאי. יותר מרבן, שמו, בלי תואר, הלל, שמאי, שמעיה, אבטליון.
אז הוא מתלבט.
חלק אומרים
שהוא אומר, תקשיבו, תקשיבו, לא משנה כולכם,
רבי אלעזר בן אורקנוס, הוא צריך להיות ראש בית המדרש.
למה?
אנחנו נמצאים אחרי החורבן.
אנחנו נמצאים אחרי החורבן.
המון המון הלכות
ילכו לאיבוד
אם לא נתעד אותם ונזכור אותם. הלכות טהרות, הלכות קודשים, הלכות מזבח, הלכות בית המקדש, הלכות בית הבחירה, הלכות מועדים בחג, בית המקדש. המון המון דברים שכיוון שהבית נחרב, אם לא נזכור אותם ולא נתעד אותם ולא נכתוב אותם,
הם יעבדו. אז מי מתאים שיוביל את הבית המדרש בשלב הזה?
מי?
רבי ידברנו על כינוס.
אבל אבא שאול אומר,
אתם יודעים, אני שמעתי מרבן יוחנן בן זכאי משהו אחר.
אני שמעתי
שהוא דווקא אמר שאנחנו לא צריכים להיות עסוקים באחורה,
אלא צריכים להיות עסוקים במה?
קדימה.
בית המדרש נחרב, וזה אסון גדול מאוד, אבל עכשיו צריך לארגן מחדש את העולם היהודי,
איך אנחנו מייצרים פלטפורמות וכלים וצורות חדשות של עבודה ותפילה בלי שיש בית מקדש, צריך לזה להיות חדשן, יצירתי.
לדוגמה, אתם יודעים שהאירוע שנקרא בית כנסת,
בית כנסת, מה שנקרא, זה דבר שלא היה כשהיה בית מקדש.
בזמן המקדש, איפה אדם מתפלל, עולה לרגל.
בתי הכנסת הראשונים בעם ישראל הם מחורבן בית שני,
מיד אחרי חורבן בית שני.
המצאה?
אוקיי, אין בית מקדש, מה נעשה?
בואו נקים,
איך זה נקרא בית כנסת?
מקדש מאז. זה חידוש עצום.
מי אמר שאפשר?
ולכן בית כנסת מאוד מאוד דומה לבית מקדש. יש בה הלכות שצריך לשים 12 חלונות, וגם צורת הישיבה, ואהרון קודם, כאילו זה דומה.
זה דמיון.
אז צריך להיות מאוד מאוד יצירתית.
אם אתה תעסק רק בלשחזר מה היה, בינתיים,
יש פה התלבטות.
איזה קו גוברת.
הרב נפטר,
ורבי אלעזר בן ארך, שאגב,
קיבל לאורך השנים תמיד ציונים לשבח מרבו.
נכון? כשאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, צאו עורעור,
זוהי דרך ישרה שידבק באדם,
והלכו וחזרו, ואחד אמר עין טובה, ואחד אמר שכן טוב, ואחד אמר הרוע את הנולד, ורבי אלעזר בן ארך אמר,
לב טוב. מה הוא אומר? רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ארך, שבכלל דברי דבריכם.
אז רבי אלעזר בן ארך היה התלמיד הקרוב לרבן יוחנן בן זכאי,
גם קיבל ממנו שבח, ברור לו, שמה?
שהוא צריך להוביל.
איזה בית מדרש הוא צריך להקים עכשיו?
בית מדרש למה?
להתחדשות.
הוא צריך להקים בית מדרש שבו נחדש דברים.
ולכן, מה הוא עושה?
הוא דבר, איך?
בדיוק.
הוא דבר ראשון עובר מקום.
יבנה,
אתם יודעים שאתה יכול לקבוע המון המון דברים לפי הסטינג שלהם.
לדוגמה, עכשיו אנחנו יושבים בכיתה, אני פה,
על איזה במה כזאת, עם כזה כסף פנסי,
ואתם יושבים בשולחנות, וזה מגדיר, עוד לפני שבכלל התחלנו משהו, זה מגדיר
שכמעט תמיד אני אדבר פה, כי המקום הזה בנוי לשיעורים פרונטליים.
נקודה, ככה הוא בנוי.
נעלה לבית המדרש, למכון מאיר, לחבורות,
מה, מה קורה שם, איך האווירה שם, עוד בכלל בלי שזה.
מה?
כולם מדברים, ואתה מרגיש בנוח, אתה לא מרגיש שאולי אני מפריע פה למהלך השיעור. פה כולנו ביחד, מדברים, וזה, תגיד אתה, תגיד אתה, הכול.
זה תלוי פשוט בעיצוב.
כשרבי אלעזר בן ארך עובר לדיומסי, למקום מעייפים, הוא אומר, אני רוצה להקים בית מדרש שיעסוק באיך אנחנו עכשיו מחדשים, כלומר, לפי ההלכה, לא איזה דברים זה, אבל איך אנחנו מחדשים עכשיו?
מחדשים את העולם התורה,
מחדשים את הכל, ולצורך כך צריך לראות מול העיניים.
התחדשות.
מים נובעים, זרימה וכל זה, ולכן הוא הולך לשם.
המתין להם.
כסבור שהם באים אצלו, היה ברור לו שגם הם יבינו את זה, שהם חייבים.
זאת אומרת, אתם לא מבינים שאם לא עכשיו,
אם נמשיך ללמוד תורה, כמו שלמדו תורה לפני החורבן,
נפסיד את הנוער, נפסיד את כולם, בסדר?
יש איזה דוגמאות בדור שלנו, נפלאות מאוד, בסדר?
איזה דוגמאות?
זו הדוגמה שלי, הזכרנו אותה מקודם.
הסיפור הזה של החבורות במכון ובכלל, בעולם,
זה לא דבר שהיה פעם.
פעם היה,
בסדר, היו בית הילדים שהיא מלמד,
אבל אתם רואים שיש צורך אחר.
יש צורך אחר, זה צורך כזה שעולה מלמטה, אז אם היית ממשיך ללמד לפי איך שלימדו,
אז זה היה לא רלוונטי.
או גם הנושאי לימוד.
אתה יודע שפעם, עד היום בישיבות החרדיות זה כך,
אין לימודי אמונה.
אין לימודי אמונה.
יש חצי שעה נקרא מוסר, מוסר, אשקופה, אני יודע מה, מוסר, קצת שיעורי באשקופה כאלה של המשגיח פעם וכמה, לא,
ללמדו אמונה בצורה מסודרת.
למה? גם כל מיני סיבות.
אבל היום, זאת אומרת, אתה לא תלמד,
וגם אמרו, אתה מקבל את הכול דרך הגמרא, הגמורה, הכול נמצא, הכול נמצא, הכול נמצא.
זה הועיל, פעם זה היה בסדר.
היום, אם לא ילמדו אמונה בצורה מסודרת,
מחשבת ישראל,
עוזרים, אהרן, רמב״ם,
לא אומר דווקא ללמוד הרב קוק במקומות אחרים,
אבל תלמד
אגרות הרמב״ם, כוזרי, מהרעל,
אנשים שהיו ערומים,
הם ידעו עליהם מה לגמרא, אבל לא היה להם מה להשיב, כי ההשכלה והכפירה והכל זה, הכל נמצא, הכל נוכח, אתה לא יכול להישאר
עם אותו כלי נשק שירית בו.
זה מזכיר את הצבא הפולני, שמעת על הצבא הפולני במלחמת העולם השנייה?
הפולנים ידועים באומץ ליבם.
היו חיילים מאוד אמיצים,
והם הסתערו באומץ לב על הוורנמאכט הגרמני שפרץ לפולין בסערה.
היה רק עניין קטן,
הם הסתערו באומץ לב עם סוסים,
והגרמנים הגיעו עם טנקים.
אתה מבין?
זה מלהיב לראות אותך נלחם את המלחמה הקודמת.
יש פה אנשים שכבר המשיכו את הדבר הבא.
אפילו בלימוד גמרא, בסדר?
אפילו בלימוד גמרא נוצר שינוי.
אומר רב אלעזר בן ארך, אנחנו חייבים
חייבים פה להתארגן,
לראות איך אנחנו...
והוא היה בטוח שהם יבואו אליו.
והם לא באו.
הוא, דבר ראשון,
בואו נשמר.
כוח השמרנות.
דבר ראשון, בואו נשחזר, בואו ננסה
לאסוף את כל מה שהיה.
המתין להם, כי הסיפור שהם באים אצלו.
לבסוף ביקש ללכת אצלם, ולא הניחה את האשתו.
אז אומר רב אלעזר בן ארך, אוקיי, אז כנראה,
כנראה, או שאני לא צודק,
או שלא מספיק שכנעתי אותם. אני אלך אליהם, אני אדבר איתם.
אבל אשתו לא נותנת לו.
למה?
תראו, זה דבר מאוד מאוד נפלא.
הגמרא אומרת באיזה מקום,
שהאדם שנברא מן העפר,
אז הוא יותר סלחן כזה וכל זה. והאישה שנבראה מהעצם היא יותר עצמית.
כלומר, הוא רצה כבר לוותר.
אז אשתו אומרת לו, רגע, אני רוצה לשאול שאלה, מה?
היא אומרת, אתה מוותר כי אתה חושב שאתה טועה,
או אתה מוותר כי לא נעים לך מהמחלוקת?
אז מה הוא הנעלה?
לא, כן, נכון, צודק, כן, כן, בדיוק.
לא, לא, אני חושב שאני צודק,
אבל לא מתאים לי להיות בזה. אז אומרים לו, סליחה,
אם זה ככה, אין לך רשות לוותר. למה, אתה עושה את זה בשביל עצמך?
אתה עושה את זה כי אתה מבין שאתה הולך להציל את הדור. מי נתן לך סמכות לוותר?
אשתו הצדיקה של רבי אלעזר בן ארך,
כמו הרבה מאוד אנשים צדקניות, היא יודעת לגעת בנקודה.
היא אומרת לו, אם אתה חושב שאתה טועה, אני איתך. עוזרים את הדברים, חוזרים.
אבל אם אתה עושה את זה רק בגלל שלא נעים לך,
כי הם לא באו, מי נתן לך סמכות?
אתה לא רשאי? יש לך שליחות להציל את עם ישראל בתורה שאתה תלמד, בחידושים שאתה תעשה.
הפת והעכברים, נכון? כך היא אומרת לו.
הפת והעכברים, אמרה לה מי צריך למי? אמר להם צריכים לי.
אמרה לה, הפת והעכברים, מי דרכם הולך אצל מי? והיא אומר עכברים, אצל הפת. אתה הפת והם העכברים.
עכבר,
סליחה, זה נראה ביטוי קשה, נכון?
תתעלמו רגע מה... היא לא באה לזלזל בהם.
כל חיה, כשאתה מביא אותה ל... כשהמדרש משתמש בחיות, הוא בעצם בא להביע תכונה.
בסדר?
אריה, מה יהיה כאן? איזה תכונה?
גבוהה.
צבי, מהירות.
נמלה,
חריצות.
עכבר.
איך?
תיאבון.
אגב, זה סתם, פעם היה לי איזה מחשבה כזאת. יש בעלי חיים שככה, פשש, זכו.
יונה, יונה. יש הרבה אנשים שקוראים להם יונה, גם גברים, גם נשים.
אבל אף אחד לא יקרא לבן שלו עורב,
נכון? למה עורב גם...
דבורה יש, נכון?
אבל זבובה אין.
טוב, הדבורה מייצרת דבש.
לא יודע. למה דוב כן ושואה לא?
לא יודע. טוב, מחשבות ש...
כל פנים, עכבר.
עכבר,
הגמרא אומרת, עכבר,
הוא אין לו בית משל עצמו.
הוא על אחרים.
הוא לא עושה כלום מעצמו.
הוא לא בונה קן, הוא לא בונה איזה, הוא, יש לו איזה בית והוא נמצא שם.
הוא לא עושה שום דבר כזה, הוא ניזון משל אחרים.
אז היא אומרת, תראה,
הם לא עושים כלום מצד עצמם.
הם פשוט לוקחים מה שהיה בדור הקודם ומארגנים אותם, אבל הם לא מייצרים שום דבר.
אתה הפת והם העכברים בהקשר הזה.
אתה רוצה לייצר דבר חדש, אתה רוצה לבנות כאן איזה קומה חדשה שנצרכת,
לא כי אתה מחפש כבוד או משהו כזה, צריך.
צריך לחדש כרגע שיטות, איך להתפלל, איך יהיה פסח מבית מקדש.
צריך לטפל בזה.
אתם יודעים, אנחנו עכשיו נעשה את ליל הסדר. ליל הסדר, מישהו צריך להמציא אותו.
כי בזמן שבית המקדש היה קיים,
אז ליל הסדר היה נראה אחרת לגמרי.
תראו את הרמב״ם בהלכות פסח, זה מדהים. הרמב״ם בהלכות פסח, ההלכות כתובות
כאילו בית המקדש קיים. ככה הוא כותב את ההלכות, וכל פעם שיש איזה הבדל, הוא אומר,
ובימינו שאין בית המקדש קיים, הוא עושה כך וכך, אבל הוא כותב את ההלכות כאילו הבית קיים.
אז בזמן שבית המקדש קיים, במרכז היה עומד כמובן הקורבן, ולא המצה.
קורבן היה במרכז.
וההלל הנאמר על הקורבן הוא הדבר המרכזי.
וחיימת על זה הדרך.
עכשיו אין בית מקדש, אז מה נעשה?
צריך לחדש.
צריך לכתוב את הטקסט גם. לא היה אגדה.
כשהם קראו, הם דיברו בעל פה.
ספרו בעל פה את הדברים.
אז מישהו צריך לחדש את זה,
נכון? אז צריך לחדש סידור, איך להתפלל.
בזמן בית המקדש, ככה הרמב״ם אומר, אדם לא מתפלל מהזה שלו, עכשיו אתה צריך לכתוב איזה סידור, לתקן תפילות, מי יעשה את זה?
לתקן תפילות זה חידוש עצום.
אה, יש לך אחריות, היא אומרת לו, אני לא מסכימה שתפקיר את האחריות שלך.
טוב, אז הוא שמע לה.
שמע לה וישב עד ששכח את תלמודו.
רבותיי, איך זה יכול להיות שהוא שכח את תלמודו?
אתם יכולים להבין דבר כזה?
לא.
תקשיב,
אין מצב שאדם שוכח את העלמוד הזה, כמו שאתה רוכב על אופניים.
אין מצב שאתה תשכח את זה. כאילו, מה או,
אלא
כשאתה טרוד מאוד במשהו אחר, אתה אומר לעצמך, אוקיי,
איך אני מחדש, איך אני עכשיו משנה וכל זה. אז הדבר הישן
שהיה לך,
אתה פחות כאילו,
אתה אומר, אין לי בעיה לזכור אותו, אבל הוא לא יועיל לי עכשיו שאני אזכור אותו, כי הוא רק מעכב אותי.
זה כמו רבי זיירה, שקראה לארץ ישראל, הוא הטענה מאה טעניות כדי לשכוח את תלמוד בבל. כי הוא אומר, עכשיו, התלמוד הזה,
שלמדתי בחוץ לארץ, מצמצם אותה, אני רוצה להיפתח לדבר חדש.
אז לא שהוא שכח כי הוא לא זכר או כי הוא זה, אלא הוא היה עסוק לגמרי בדבר הבא.
בסדר?
אחר ימים באו אצלו,
תתארו את המפגש.
קודם כל אנחנו רואים לאורך הסיפור שלא היה ביניהם איזה מתיחות.
כאילו, הם באו, רגע, אולי אנחנו טעינו, הם באו לשמוע אותו.
עכשיו, זה רבי אלעזר בן ערך, זה גדול תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי.
הם באים אליו, יש לנו שאלה לשאול,
פינה אל מוקם של דברים,
והם תשאלו.
מה הם שואלים?
פת חיטים ופת צהורים איזה טובה בלפתן?
ולא ידע מה לפתן. כלומר, הוא אומר ככה, תראו,
הוא אומר להם ככה,
אנחנו נמצאים עכשיו בזמן קטסטרופלי לעם ישראל.
כל מה שאתה מסתכל אחורה, הכל עולה בלהבות.
בית המקדש נחרב, סנהדרין התפזרה, הכל כאילו זה.
צריך פה לחשוב בענק איך אנחנו מצילים את עם ישראל.
ובמה אתם עסוקים?
במה אתם עסוקים?
באיזה תת סעיף בהלכות ברכות. עכשיו תבינו, כל דבר הוא חשוב בתורה.
כל דבר. גם תת סעיף בהלכות ברכות הוא חשוב.
אבל כשהבית בוער, אז אתה קודם כל מציל את העיקר,
ואחרי זה אתה הולך לזה, נכון?
אומר להם, אנחנו עוד רגע מאבדים פה את כולם,
אין לנו תוכנית אב להמשך, ואתם כרגע, תסכים איתי.
אתה יכול להגיד, בבקשה, כל דבר רע, מה זה?
אם אני אוכל, כמו שאמרתי, את הקרקר ואת ההרינג, מה מברכים על מה?
אנשים,
נגיד,
בדור שלנו, הרבה מאוד אנשים, זה מה שהרב קוק אומר.
הרב קוק מסתכל בימיו ורואה את הספרים שיוצאים, קודם כל יצאו מעט,
בקושי יצאו ספרים בתקופתו,
אבל כשיצא כבר ספר, זה היה חקירות בכל מיני עניינים, בהלכה, דברים מפולפלים, דברים זה, כל מיני...
למה לא כותבים דברים באמונה? למה לא מבערים את הדעות?
אתה יושב אדם, משקיע ימים ולילות כדי לכתוב ספרים, על מה הוא כותב ספר? על איזה ספקות בהלכות ברכות, בדברים, כל מיני כאלה, קדימה וברכות, איזה ברכות, אין מי שיברך עוד רגע, הם בקילומטרים יוצאים מחוץ לגבול הקדושה.
אתם מבינים את ה...
מה אתה עסוק?
כן, אצלי.
למה?
מה?
למה?
רגע, עוד לא הגענו לזה, שנייה.
עוד לא הגענו לזה, כבר אתה ממשיך הלאה. אבל הוא שוכח, באמת הוא שוכח את הפרטים.
כי הוא, אתה יודע, הוא עסוק,
המוח שלו טרוד,
ולכן הוא באמת לא זוכר עכשיו את כל הפרטים האלה הקטנים,
כמו הלכות חרישת הקבר, לא בגלל שהוא חלילה
לא זוכר או כי הוא מזלזל,
כי הוא אומר, אני כרגע צריך להיות עסוק בדבר הכי הכי גדול.
אתה יודע, זה כמו, קראתי פעם ספר
חשוב מאוד שנקרא דדו, 48 שנים ועוד 16 ימים.
דדו היה רמטכ״ל במלחמת יום כיפור.
אז זה מתאר את קורות חייו,
זה שני קרחים, הקרח השני גם את המלחמה.
אז
אחד המשפטים שחוזרים שם זה כשבאים לדבר איתו על מה שקורה היום, הוא אומר, חבר'ה, היום מבחינתי כבר, אני, דבר איתי על מה שקורה מחר, אני כבר את היום גמרתי, זהו, לא, אין מה לתקן,
אני עוסק במחר ובמחרותיי.
הוא...
לא, אני עכשיו, רגע, הטנק ההוא לא הגיע, הפלוגה היא... אני רמטכ״ל, אני עכשיו עסוק באיך אני מביא אספקה מארצות הברית,
שיירת אווירית, כי עוד רגע נגמרים לי הפגזים ואין לי טנקים ש... לטנקים איך לירות. אתה עסוק בדברים גדולים, אז אתה אומר עכשיו בדברים קטנים,
תתפו בזה אתם.
אז רב אלעזר בן-ערך, שאחריות הדור מוטלת על כתפיו,
הוא אומר, אני באמת עכשיו לא יכול להעביר לך שיעור כלולי בדיני ספקות וקדימות בברכות. אני כרגע עסוק בדברים אחרים, גדולים.
איך אנחנו ממשיכים את התורה הלאה.
וכשהוא שומע שזה מה שמעסיק אותם,
שבית המדרש ביבנה ממשיך לעסוק בפרטי הפרטים של ההלכות,
קם לקרוא בתורה, הוא לא טעה.
הוא לא טעה, הוא עשה את זה בכוונה.
הוא קם, פתח להם בפרשת החודש הזה לכם,
ואומר להם, במקום לקרוא החודש הזה לכם,
במקום להבין שזו עת של התחדשות,
זו עת שצריך להתחדש מן הקצה אל הקצה,
אתם נמצאים במצב של מה?
של החרש היה ליבם. הלב שלכם חרש, אטום.
התורה היא המפגש בין דבר ה' לבין המציאות.
אם המציאות כרגע זוקקת שינוי,
זוקקת התחדשות, אז צריך לעשות את זה.
אבל אתם, הלב שלכם אטום.
סגור.
כן, של החכמים.
אתם עסוקים
בפרטים.
נקרא לזה ככה.
זה זמן לעסוק בו בכללים.
ויש שאומרים כאן לקרוא בתורה בפרשת החודש, ואמר, אחרי שהיה לי בצבחו לכולי עלמא, צעקו עליו.
למה הם צעקו עליו?
מה?
הוא לא טעה, אני רוצה להגיד שהוא קרא את זה בכוונה.
אה, באמת? כן.
שהוא קרא את זה בתור ביקורת עליהם.
במקום שתקראו בתורה החודש הזה לכם ותתחדשו,
אתם קוראים,
אני קורא עליכם אחרי שהיה ליבם. אתם חרשים.
חרשים למה? חרשים למציאות.
או, אז קודם כל, כרגע אנחנו
קצת מבינים את המחלוקת, נכון?
אבל הם צעקו עליו. למה הם צעקו עליו?
כי יש גם צד שני.
לחדש,
זה צריך אחריות.
אי אפשר לבד.
זה צריך פה ביחד,
נכון?
אתה לא יכול לשכוח את כל מה שהיה ולהתחיל את הכל מההתחלה. אין מה לעשות.
צריך לבוא עם הדברים שהיו.
כלומר, נאמר ככה,
האם זה אבולוציה או רבולוציה?
אבולוציה זה איזושהי התפתחות.
רבולוציה זה מהפכה. זה נראה שרב אלעזר בן-הארך רצה להוביל מהפכה.
והם אמרו לו, זה לא הולך במהפכות.
זה צריך להיות בצורה של התפתחות.
אני אתן לכם דוגמה יותר קרובה מהתקופה שלנו.
הרב שטיינזל, זכר צדיק לברכה,
הוא רצה לעשות מהפכה בלימוד הגמרא.
מהפכה.
כי הוא אומר, אני רואה שאנשים לא לומדים גמרא.
הגמרא היא כספר החתום.
שפה לא ברורה,
מושגים לא ברורים.
אני רוצה לפתור את הבעיה.
אומר אפשר, אז אני רוצה ליצור מצב שבו אדם לומד גמרא באופן שבו מי שכתב את הגמרא יתכוון שילמדו גמרא.
הרי למה כתבו את הגמרא בארמית? מה הסיבה?
למה בארמית זה לא בעברית?
זו הייתה השפה המדוברת.
אז התכוונו לכתוב את הגמרא בשפה המדוברת. אז אני אתרגם את הגמרא היום, לשפה המדוברת של היום, לעברית.
אני אפסק אותה, אנקד אותה,
חלק אותה לקטעים, ואני אתרגם אותה.
כשהגמרא מזכירה איזשהו מושג, נול,
לא יודע מה, בית עריגה,
אז היה צריך להסביר למישהו מה זה?
זה כמו שתכתוב היום בגמרא מיקרוגל. כולם מבינים מה זה מיקרוגל, נכון?
אנחנו לומדים מה זה נול. זאת אומרת, אני בצד אעשה כזה פינה, ואני אעשה נול, אני אעשה ציור, ואני אסביר מה זה.
כל המטרה שלי היא להביא את האדם שילמד בצורה...
וחוץ מזה, הדף, הגמרא, הצורה שלו,
אין לו איזה קדושה, הוא לא ירד מהר סיני.
זה סידרו את זה בדפוס של האלמנה והאחים רום.
אני מפרק את הדף הזה.
מה זה, אני עושה עכשיו אותיות יפות, מנוקדות, ואני מפרק את הדף הזה, ואני אתעלם כאילו מה...
נכון? עושה את זה גם כזה גדול.
מה קרה?
הכל נכון, אבל זה היה כל כך חידוש.
כל כך חידוש,
הכל בבת אחת,
שזה היה מהפכה, ולכן זה עורר מה?
לכן זה עורר מה?
התנגדות.
התנגדות.
גדולה מאוד.
מה היה קורה אם הרב שטנדלץ היה עושה מה שהוא עשה בסוף
כמו שוטנשטיין
בצד אחד דף של הגמרא ובצד שני ביאור.
מה היו אומרים?
אבשלאם, זה גמר פירוש, זה אתה...
היה הרבה פחות התנגדות והרבה יותר היו לומדים בזה, לפחות אז.
כי אני הייתי בשבת תיכונית, היה אסור להביא שאתה, אסור. מי ש... זה כאילו, זה לא...
אבל שוטנשטיין זה כבר כאילו עובר ב... אין בעיה, זה...
יש בזה, ובכוונה מתעקשים על זה, כי זה... אתם מבינים שזה מסבך את הדף?
כשאתה לומד גמרא, מי שלומד בשוטנשטיין, אז אתה צריך לדפדף.
אחד הגיע לשמיים, אמרו לו, מגיע לך גן ילדן, למה? אמרו לו, אתה למדת עשרת אלפים דפי גמרא. אמרו לו, מאיך עשרת אלפים?
יש לך 2,700. הוא אומר, כן, אבל למדת שוטנשטיין.
הופך, הופך, הופך. זה פחות נוח.
אם היו עושים עיצוב אחר,
גרפיקה אחרת, אז זה היה הרבה יותר הגיוני, נכון? במקום כל הזמן להפוך וכל זה.
אבל זה בכוונה ככה.
כי אתה אומר, תשמע,
אנחנו לא יכולים רק להתקדם עם החדשנות, השמרנות שומרת עלינו.
השמרנות זה כמו בתזמורת, מי כאן מנגן?
מה אתה מנגן?
אה, אמרת לי מפוכית, כן, ביוטיוב וזה, כן.
אז,
עוד מישהו מנגן?
מה אתה מנגן?
איך?
גיטרה. גיטרה, יפה.
אז שמת לב בטח בתזמורת,
שהגיטרה,
הנשיפה, חליל צד, הם יהיו תמיד מקדימה.
והתופים,
גיטרה בס או קונטרבאס
יהיו מאחורה, גם החצוצרות יהיו מאחורה.
בסדר? למה?
יש דברים בתוך תזמורת שהם הקרקע,
שעליה המנגינה עומדת.
זה התופים והבאס, הרי הם נותנים את הקצב,
נכון?
כאילו יש כאן איזו רצפה יציבה,
ואז סביב זה אתה יכול להתפרע עם ההפוכית, עם החליל צד, עם הגיטרה, אתה יכול כאילו, אבל צריך רצפה.
זה הבס, זה הקול העבה הזה.
המסורת שומרת.
כשאתה מתחיל בחידוש,
אתה יכול להפליג לכל מיני מקומות,
ובסוף כבר תלך לאיבוד.
אז
אתה רוצה לעשות כאילו, בגלל הדחיפות,
בגלל תחושת החירום, בגלל, אתה רוצה...
זה לא יכול ללכת לבד.
צמחו עליו.
אני רוצה להגיד לכם
איך זה נראה בדיוק,
איך נראה בדיוק השילוב, זאת שאלה מאוד מעניינת.
אני אתן לו לדוגמה מחופות, בסדר?
העמדה שלי אומרת
שחופה זה טקס כל כך קדוש
וכל כך עובר באלפי שנים בעולם ישראל,
שאל תיגע בטקס.
אל תיגע.
אתה רוצה להוסיף,
תוסיף לפני, תוסיף אחרי.
אבל בטקס עצמו אל תיגע.
כאילו, תשמור על המיתר בס הזה, העבה,
שכאילו מוביל אותנו, ואתה רוצה לעשות נוספות,
לעשות לפני, תעשה אחרי.
בסדר?
כי, כן,
כן, היום כבר ראיתי שהעירו על זה, אני גם רואה איזה, שהיום...
פעם החתן היה מגיע, מכסה את הראש של הכלה.
זה גם מרגש, כולם יודעים, זה. אחרי זה היה מגיע, מכסה את הראש,
אומר לה גם איזה שתי מילים.
אני הרגתי את מופסה, כן, משהו כזה.
עכשיו נהיה, כבר בכלל אין כיסא כלה, אין ספסל.
החתן יושב ליד הכלה,
דורגים עשר דקות, כל הקהל עומד, התייבש.
זה נהיה איזה דבר חידוש כזה, זה לא...
טקס החופה צריך להיות ברזל,
ברזל,
משהו כזה, אתה אומר, אני מתחתן כמו שהתחתנו לי בשביל 2500 שנה.
אתה רוצה להוסיף? תוסיף לפני, תוסיף אחרי.
תוסיף לי, בסדר. בסדר, קצת הרב ידבר וזה לפני, אבל לא יותר מדי, ככה אני חושב.
אז לכן,
סבכו ליה כולי עלמא,
התחיל לבכות והם בוכים. אז גם הוא הבין,
עוד פעם, הכל זה לשם שמיים, גם הוא הבין
שהוא הלך אולי קצת רחוק מדי.
ולכן הוא בוכה והם בוכים, עד שהחזירו לו תלמודו.
ואין ידנן רב אלעזר אומר הווה גודל למקום תורה זה מאוד מעניין מה זה אין ידנן הווה גודל למקום תורה? מי גלה כאן הגולה?
הם או רב אלעזר בן ארץ או החברים שלו?
הוא!
כלומר הוא לא חזר בו הוא אומר אני עומד עדיין על דעתי שכדי ליצור התחדשות הייתי צריך לעבור מקום אבל הייתי צריך לקחת איתי את החברים הייתי צריך לעשות את זה בשיתוף איתם אבל ביבנה לא היה קורה חידוש
זה לא היה קורה שם ביבנה זה היה נשאר אותו דבר
הייתי חייב ללכת למקום אחר.
ויש שאומרים, אליהו החזיר לו את תלמודו.
רבותיי, אליהו,
על מה אליהו אחראי?
אליהו החזיר לו את תלמודו. כלומר, הוא
חזר למה שהוא למד בעבר,
ומהמקום הזה הוא רצה להתחדש.
אליהו אחראי על הגשר בין העולמות,
על גישור הפערים, נכון? הנה אנוכי שלח לכם את אליהו הנביא,
זה גם כן סוף הפטרת החודש,
והשיב
לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, נכון?
אז אליהו אחראי לצמצם על פערים בין דוריים, להשיב לב בנים על אבות, לב אבות על בנים, זה התפקיד של אליהו הנביא.
אז אליהו הנביא אומר לבי אלעזר בן ערך, על מנת להצליח,
על מנת שהחידושים שלך יצליחו, אתה חייב גם להתחשב במה?
במה שהיה לפני כן, בדורות הקודמים, בחידושים הקודמים,
ואתה חייב לעשות את ההתחדשות בצורה של אבולוציה ולא בצורה של רבולוציה, בצורה של התפתחות ולא בצורה של מהפכה שכאילו אומרת, לא, אין ברירה, חייב לשנות הכול. לא, יש ברירה, יש...
אפשר לעשות את זה ביחד.
אז לפנינו,
כן, ואז המסדרש מסיים,
וכך נאמר, כי העושק יעולל חכם. נכון? נכון. כשאדם מתעסק בכל מיני דברים, אז הוא מאבד את החוכמה הפרטית שלו,
כי הוא עסוק בדברים כלליים.
אז אני חושב שכרגע אנחנו מבינים גם את המחלוקת במשנה,
נכון, מי גובר על מי?
זה לא ברמה האישית, אלא מי צריך להוביל את בית המדרש שאחרי החורבן?
האם צריך להוביל אותו רבי אלעזר בן אורקנוס,
ואז בית המדרש הזה יהיה עסוק בלאסוף,
ולזכור, ולשמר, ולתעד וכולי,
או שצריך להוביל את בית המדרש הזה רבי אלעזר בן הרך,
ואז התפקיד בית המדרש יהיה לחדש, וליצור חידושים, ופלטפורמות חדשות, ולארגן את כל היהדות מחדש ללא בית מקדש.
ואנחנו רואים שהיה כאן באמת מחלוקת אמיתית, ובסופו של דבר הסיפור עצמו מוליך אותנו לכך
ששני הכוחות הללו חייבים אחד את השני.
אם אתה מתחדש בלי שאתה יוצר בקונטקט עם השמרנות,
זה עלול להגיע למקומות לא טובים.
אבל אם אתה רק תקוע בשמרנות, זה עלול לעלות לקיפאון ולקיבעון ואתה תהיה לא רלוונטי.
אז דווקא, אתם יודעים, רבי נחמן אמר את זה, רבי נחמן אמר לחסידים שלו,
בגלל שחידוש כמוני לא היה,
נכון?
אז
חובה על כל חסיד ברסלב, ותראו את זה על חסידי ברסלב, יש להם,
אין חסיד ברסלב שאמיתי, שלא הולך עם שולחן ערוך קטן כזה
בטלית ובתפילין.
כי רבי נחמן חייב את כל החסידים שלו, אמר להם, תעשו מה שאתם רוצים מהתורות שלי, אבל
שכל אחד מכם לא יעשו לו שולחן ערוך.
הוא חייב אותם ללמוד הלכה, כי הוא אומר, בגלל שהתורות שלי הם כאלה גדולות, אני יודע שאתם יכולים לעוף לי בכל מיני מקומות,
שאף אחד מכם לא יעבור על ההלכה.
את ההלכה תדעו, בסדר? וגם באמת הספר, אחד הספרים המונומנטליים של רבי נתן זה ליקוטי ההלכות.
זה כאילו פירושים על ההלכות.
אז
חידוש
זה דבר עצום.
התפתחות זה דבר עצום.
צריך להיות מחובר לאן?
למסורת
ולמיתר הבס הזה שנשמע לאורך הדורות ועליו אתה מוסיף, אבל ממנו אתה לא יורד.
חזקו ואמצו.
מה השאלות?
מה השאלות?
לא הבנתי.
עניתי על הכל, לא?
תגיד לי, אם לא ניתן לי אני אענה.
אז אמרנו, זה ויכוח, לא ויכוח מי יותר רב גבר,
אלא זה ויכוח מי צריך להוביל לבית המדרש,
אחרי שהרבה נחמן בן זכן נפטר. האם הכוח המשמר או הכוח המחדש?
פה יש צד לזה ויש צד לזה.
בסדר?
יאללה, חזקו וימצאו, הולכים תהיו.
