אנחנו בנפש הפרשה, לכבוד סיום חומש שמות, חזק חזק ונתחזק, ויקל פקודי, פרשה כפולה.
וגם לכבוד הפרשה עצמה, פרשת ויקל פקודי,
פרשה חשובה מאוד.
ואתם יודעים שלפעמים יש,
שאנחנו לומדים כאן חסידות בעצם, נכון? אז חסידות, יש חופש פרשני כזה.
כלומר, יכול לקחת פסוק ולהגיד, נכון שהפשט שלו הוא כזה וכזה, אבל אנחנו דורשים אותו בצורה אחרת.
ולא תמיד יש קשר מובהק בין הפשט לבין איך שדורשים אותו. אבל לפעמים,
לא תמיד יש. לפעמים, נגיד, הזוהר בחסידות אומרים, כי אם קורא איש את ביתו לאמה,
לא תצא כצאת העבדים, שקראנו בפרשת משפטים. אז הם דורשים את זה על הקדוש ברוך הוא,
שהוא לוקח את הנשמה ושולח אותה לגוף, שהיא הבת שלו.
אז ברור שהפסוק לא מדבר על זה.
אבל יש פעמים שהפשט של הפסוק
מאוד מאוד קרוב לדרוש החסידי.
ואז זה אומר שזה משהו עם עוצמה מאוד מאוד משמעותית,
כי אתה רואה שזה קרוב מאוד.
אתה רואה שפרשנים פשטנים,
לא בחסידות,
אומרים שזה זה.
והיום אנחנו נדבר על פסוק בתחילת הפרשה,
שהוא גם,
פרשת השבוע זה לא רק הפרשה שקוראים בשבוע, זה גם הפרשות שמלוות אותנו לאורך השבועות האחרונים.
כל מיני פרשיות, נכון?
כאלה ואחרות.
ואנחנו, גם יש לנו, מדי מוצאי שבת יש פרשת שבוע שנקראת הפגנות,
ויש תחושה כללית שיש
אנרגיה של עדים באוויר,
של כעס, יש כעס.
לא מקשיבים, לא מקשיבים.
כל אחד מאוד עסוק בעמדה שלו, מתחפר, מתבצר, ולא מקשיב לצער של הזולת, לכאב של הזולת, לעמדה של הזולת.
הדדי, כן.
לא משנה כרגע מי התחיל ומי זה,
אבל זו התחושה כרגע, זו תחושה.
אז ננסה אולי טיפה לרכך את זה,
ללמוד משהו ולרכך את זה.
הפרשה מתחילה
במילה מאוד מיוחדת, ויקל משה את כל עדת בני ישראל,
ויאמר עליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם.
ויקל משה, הכוונה היא שהוא קרא לכולם, בדרך כלל,
האופן שבו משה רבנו היה מלמד תורה את עם ישראל היה מודרג, הוא היה קורא לאהרון, אחרי זה היה קורא לבנם של אהרון, אחרי זה לזקנים, ורק אז לכל עם ישראל,
וכאן על ההתחלה הוא אומר את זה לכולם.
אז קודם כל זה אירוע מאוד משמעותי,
כולם מגיעים, או שמדבר עם כולם,
והוא מיד יגיד להם את הציווי על עשיית המשכן, אבל לפני כן יש איזו הקדמה.
ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון אדוני,
כל העושה בו מלאכה יומת.
מזה למדו, מהסמיכות הזאתי למדו את האיסור מלאכת שבת.
איסור מלאכת שבת. מזה שכתוב שבת סמוך למשכן,
למדו שמלאכת המשכן לא דוחה את השבת, וגם לתת מלאכות למדו בעצם ממלאכת המשכן. אבל אז יש פסוק מאוד משונה,
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.
למה דווקא המלאכה הזאת מופיעה,
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, זה חריג מאוד. הרי לא רק אסור לבאר אש, גם אסור לתפור,
אסור לכתוב,
ואסור לבשל, אסור לאפוד, אסור הרבה דברים, נכון?
פתאום התורה מבדילה
מלאכה מסוימת.
אז יש בגמרא מחלוקת, רבי יוסי ורבי נתן,
מה המשמעות של ההבדלה הזאתי, לא ניכנס אליה כרגע, רק אני אזכיר אותה.
דעה אחת, נדמה לי, לא זוכר מי עכשיו, דעת רבי יוסי, נדמה לי,
שאומר שהבערה ללאו יצאת.
התורה אומרת את מלאכת ההבערה כדי להגיד שכל המלאכות שאדם עובר,
עושה אותן בשבת,
זה איסור סקילה.
אם הוא מדאיג אש, זה רק איסור לאו.
דעה כזאת, זה.
ומישהו אחר, חכמים, אומרים,
הבערה לחלק יצאת.
גדדה מלאכה אחת כדי להגיד לך,
כדי להתחייב באיסור שבת לא צריך לעבור על כל המלאכות, על כל הלמ״ט. מספיק שעברת על מלאכה אחת, על אש. אבל לא רק אש, אלא גם על כל הלמ״ט.
אז זה המחלוקת, בסדר?
זה ה...
אבל,
כן,
אבל הפרשנים,
כמו שאמרתי לכם, הפשטנים, תכף נראה פה רצף פרשנים,
גם פנימיים וגם פשטנים,
מבינים כולם שמדובר על איסור הכעס.
שהתורה,
מכיוון שאש,
אש זה דימוי מאוד מאוד קרוב לכעס, חרון אף,
נכון? עלה עשן באפו.
אז יש כאן ציווי מיוחד לא לכעוס בשבת.
עכשיו אני רק נשאל, בסדר, תכף נראה את המילים בפנים, אבל
אם כעס הוא גרוע,
וכעס הוא גרוע, כעס זה דבר מאוד מאוד גרוע,
אז למה דווקא בשבת? גם ביום חול.
אסור לכעוס בכלל, באופן כללי. לא טוב לכעוס, לא ביום חול, לא לעלות שלא טוב.
גרוע מאוד לכעוס.
כל הכועס,
כל מיני גיהנום שולטים בו, עובד עבודה זרה.
למדנו השבוע בחבורה את הזוהר על תצווה, זוהר קצר שאומר שהכעס זה טומאה נוראה שקשה להיפטר ממנה. זה אסור בכלל, אסור ביום חול, אסור בשבת, אסור ביום כיפור, אסור תמיד.
מה עכשיו באים להגיד, לא תבערו אש בכל מושבותיכם דווקא ביום השבת?
בסדר?
זה דבר אחד.
ודבר שני, מה בדיוק זה כולל? אז מה זה אומר? אז איך זה נראה שאני לא...
יש כאן רמז מאוד נפלא. תראו, הסופי תיבות של הפסוק הזה,
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת,
זה סופי תיבות שיוצא מהם המילים שלום ואמת.
אתם רואים?
יש פה א', מ', ת' של אמת,
וש', ל', ו' ומ' של שלום.
וגם הראשי תיבות של המילה אמת ושלום זה אש.
אז זה אומר שיש פה איזה, בתוך הפסוק הזה,
יש פה איזה, הרי המרכיבים של המתח ושל האנרגיות, זה בדיוק המתח בין האמת לבין השלום.
יש,
אני אקדים פה עוד משהו, בסדר? בואו נצא מנקודת הנחה שלא מדובר פה על כעס של טיפשים.
מה זה כעס של טיפשים?
אומרים, כעס זה להעניש את עצמך על טעויות של אחרים.
ברוך תהיה, תודה רבה, איך ידעת?
ברוך אתה ה' אלוהינו, חבר הכנסת אקונן גרועה.
בוא נגיד שלא מדובר פה על כעס,
על כעס,
אתם יודעים, יש אנשים שכועסים בגלל דברים באמת מטופשים. לא יודע, מישהו עקף אותך, מישהו תפס לך את החנייה, יאללה,
בוא נתגבר, זה גן ילדים, מה אנחנו מדברים פה? מי כועס על דברים כאלה? זה כבר אחרינו, די.
יש דברים שלא מוצדק לכעוס עליהם, זה סתם מידות מקולקלות,
אבל כנראה שיש צעד שעליו אולי כן ראוי או מוצדק לכעוס, אולי לפחות כעס הפנים. אמת, נכון?
אמת. דברים שהם פגיעה באמת, פגיעה בערכים,
ושם צריך להראות, לפחות להראות כלפי חוץ.
פנים זועפות, נכון?
אז הפסוק הזה רומז, תדע לך, לא תבערו יש בכל מושבותיכם.
זה מדבר, הפסוק הזה, במיוחד על כעס שהוא כאילו בא בשם האמת,
לא על כעס שבא בשם האגו שלך,
וכעס שבא בשבע המידות המקולקלות שלך, או שלי, לא משנה,
או כעס זה בגלל שמישהו הזיז לך איזה משהו ולא נחמד לך. זה ברור, זה מנדכר שמי, זה בכלל אנחנו מדברים, זה גן ילדים, זה כבר עברנו, אין מה לדבר.
אבל הרבה פעמים אנשים גדולים, הם כועסים, הם גם אומרים, תקשיב, זה מה קורה כאן, זה לא בסדר,
זה חמור מאוד, זה לא אמיתי, יש פה, נעשה פה שקר,
קורית כאן עוולה, ואז הם מתחילים לדבר בכעס, על זה אומרת התורה, לפי אסופי תיבות,
לא תבערו אש בכל משפטיכם ביום השבת, שיש שלום גם כשאתה מדבר על האמת
שנפגעה כי סופי תיבות זה אמת ושלום.
בסדר?
בואו נראה קצת דברים.
רבנו אספתי כהן אומר לא תבערו אש, אזהרה שלא יכעס האדם, שהכעס מדליק את המראה השחורה שבאדם.
כלומר הכעס הוא לא רק בעיה בפני עצמה
אלא הוא מדליק את המראה השחורה שבאדם, הכוונה כשאדם כועס אז הוא נוטה לראות את כל הסביבה שלו בצורה עוינת,
בצורה שלילית,
בצורה הוא מלמד קטגוריה, הוא לא חיובי, אז
אל תעשה את זה.
וזהו מושבותיכם ביום השבת, גימטרי המרה שחורה עם הכולל.
אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו כדי לאיים על בני ביתו, הנה זה זה. הגמרא אומרת שיש דברים שמותר לכעוס,
כלפי חוץ, כעס הפנים.
לכעוס בלב בפנים שאדם מאבד שליטה זה אסור בתכלית האיסור.
אבל מותר שיהיה כעס הפנים. לאיים על בני ביתו הכוונה להזהיר את בני ביתו,
כמו, מה כתוב?
גישרתן, ערבתן, עדיקו את הנר, או דברים שאדם צריך, כאילו, אתה יודע,
ביום חול,
בשבת, לא. אפילו על דבר
שראוי לכעוס עליו כדי להם, על בני ביתו, זוהו מושבותיכם, מה שבתוככם, שהיא המרה.
עוד אומר השלה הקדוש,
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. אני רק רוצה להגיד, אני רק רוצה להקדים שאלה ששכחתי להגיד אותה מקודם.
שאלנו, אמרנו שאנחנו ננסה לברר, למה דווקא בשבת,
נכון? ואני רוצה גם לשאול, למה דווקא בהקהל?
אוקיי, זה דבר חשוב מאוד.
זה דבר חשוב מאוד, לא לכעוס. למה משה רבנו צריך לצוות את הדבר הזה בהקהל?
זה ברור שהכעס, כתבתי כאן תיקון הקהילה,
הכעס קשור באיזשהו מקום לקהילה, לתיקון הקהילה. בסדר? אז עוד קצת שלע.
אומר, השלע לא תבערוש בכל מושבתיכם, רומז לאש המחלוקת ולאש הכעס.
שצריך האדם להיזהר,
שלא לבאר אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש,
שאין בוער בוער של גיהנום והכועס בשבת או עושה מחלוקת חס ושלום גורם להיות חמת הגיהנום בוער בו בר מינן.
ועוד במקום אחר אומר השלע כי יום השבת
צריך להיות כולו בחן ובחסד ובשלום ובאהבה רבה.
כי בו שובתים אפילו רשעים שבגיהנום.
ועל כן עבירה כפולה היא מי שמראה כעס בשבת.
וכבר נתנו סימנים
לא תבערו אש בכל מה שבשלכם ביום השבת
והוא יש שם מחלוקת וחימום הכעס, ויהיה נזהר בזה ירעות גדול מחצות שבת ואילך. וואי, איזה זרה חשובה מאוד, ממתי זה מתחיל?
ממתי אסור לכרוס? אני רואה.
החידר אומר שבגלל שבשבת אין דינים,
אז ביום שישי יש פי שתיים.
נכון?
ביום שישי, וואו, וואו, יום שישי, מה יהיה ביום שישי?
כל הזה, בישולים, וכביסות, ולארגן, ולסדר, ולהתקלח, וזה, ושבת חורף, שרון חורף, וזה.
וגם תמיד שמים מולך איזה,
יש לך תמיד איזה שכן או זה שאתה רואה אותם ככה מסודרים כבר בזה,
מסורקים כולם, וכבר יום רביעי כבר השולחן ערוך, ורק אתה...
יום שישי, נכון?
אז אומר השלאט, תקשיב, מחצות היום,
מחצות שבת,
למד א' שעות, שש שעות ועוד עשרים וארבע, נכון? יוצא
שלושים ואחת, כן, מחצות, אז מערב חצות.
כן, אה, וזהו, לא תבערו אש. לא, כי יש לך גם שבת היא עשרים וחמש שעות.
שבת היא לא 24 שעות, היא 25 שעות.
אז ביחד זה 31 שעות,
31 שעות נקיות מטלפון, נקיות מכעס גם. אסור לכעוס.
עכשיו, השש שעות האלה לפני כניסת שבת זה חתיכת אירוע.
ההוא לא מתקלח,
ההיא לקחה לו את הקוקייה,
ההוא עושה את המסרק, ההוא, אין לי מכנסיים, איפה זה? כל העם ככה, נכון.
ויהיה נזהר בזה זהירות גדול מחצות שבת ואילך, שהוא למד אלף שעות,
וזהו, לא.
למד אלף שעות, תבערו אש.
ולכת להתכנסת בשמחה, והתפלל באהבה ובדבקות,
וכל שכן
בקדושת שבת עצמו. כל השלב הזה והזה, הכל נשען על הזוהר.
לא תבורש בכל משפטיכם, ההיטמה בגין דלא התחזה, דינה בהיומא, נקודה. ואחרי זה תראו את הזוהר הזה.
התחלתי להגיד לכם מקודם, בהתחלה,
ורק אני רק קצת קראתי מקורות, למדנו כדי טיפה להיכנס לאווירה, ותכף ננסה רגע להבין מה הסיפור פה.
למה דווקא זה בשבת?
אבל התחלתי להגיד לכם שהרבה פעמים הדרש נכנס ממש לעומק הפשט.
ממש לעומק הפשט, ואז אתה מבין שזה דרש חזק.
אמרנו שכעס שווה אש, נכון?
כשהרמב״ם בהלכות שבת מדבר על איסור מלאכת אש,
שזה איסור מלאכה בשבת,
הדוגמה הראשונה שהוא בוחר להביא כשהוא עלה לכעס.
אומר הרמב״ם, המעביר כל שהוא חייב,
והוא שהוא יהיה צריך לאפר.
כל מלאכה בשבת, כשאתה עושה אותה, אתה צריך שהיא תהיה לתכלית מסוימת
שהייתה במשכן.
אם המלאכה נעשית
לעולות התכלית, אז זה איסור דה רבנן. אם אדם חופר בור,
אבל הוא לא צריך את החלל,
אלא הוא צריך רק את העפר,
אז זה דה רבנן.
כי במשכן שחפרו בורות זה היה בשביל הבור, בשביל החלל, ולא בשביל העפר.
אחרת זה הדרך. אז במשכן ששרפו משהו, זה היה בשביל האפר. היה צריך אפר פרה אדומה, אפר זה.
אם אדם סתם שורף, אז הוא פטור. אם אדם שורף
סתם כדי לקלקל,
אז הוא פטור, כי כל המקלקלים פטורים. אבל אומר הרמב״ם,
אם העביר דירה שחטא פטור מפני שהוא מקלקל, המעביר גדישו של חברו או השורף דירתו חייב,
אף על פי שהוא משחית. למה?
מפני שכוונתו להינקם משונאו.
והרי נתקררה דעתו ושכחה חמתו ונעשה כקורע על מיתו או בחמתו שהוא חייב וכחובל בחברו בשעת מריבה שכל אלה מתקנים אצל יצרן הרע.
זה הרמב״ם אומר בהלכות שבת,
הוא לא אומר את זה בהלכות דעות או במורנו ברכים, הוא אומר את זה בהלכות שבת.
אם אדם בשבת
שורף בחמתו,
אז הוא בעצם עשה כאן, הוא עשה כאן אש פיזית, אבל האש הזאת בעצם נשע נהלת על האש שבתוך האישיות שלו,
והוא חייב.
אז זה ממש אחד המקורות הכי הכי מהודקים לכך שהדימוי בין אש לכעס הוא לא רק דימוי באגדה, הוא מגיע עד ההלכה.
בסדר?
וכן, כך אומר גם הבעל שם טוב בצוואת הריבאש,
ארבע אבות מזיקין, השור, הבור, המבער והעבר.
שור זה לשון אשורנו,
לשון הבטה והסתכלות.
כשאדם מסתכל על מקורות שלא צריך,
מסתכל בעין כזאת צרה על הזולת וכל זה, זה מזיק.
בור זה עצלנות,
זה לשון שדה בור שאינה חרושה וזרועה.
מי שאינו לומד אלא הולך בתל. מבעה, כן, אז עצלנות זה אב מזיקין, כידוע.
מבעה זה לשון שם שאוכלת כל דבר, ועבר, זה הכעס, שוער תחת העם. יפה מאוד. אז הבאנו,
הבאנו מלא מלא מקורות, הרבה הוכחות לכך שכשכתוב כאן
לא תבהרו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, הכוונה לכעס.
בואו ננסה טיפה להיכנס פנימה, בסדר?
תראו,
כעס
זה נשען,
כלומר, למה אדם כועס? מה הסיבה שאדם כועס? אדם כועס בגלל שרצונו לא נעשה.
נכון, הוא תכנן איזה משהו,
היה לו איזה רצון מסוים, פתאום הוא רואה שהעולם לא רוקד לפי החליל שלו.
נכון?
החל מדברים נמוכים, כמו שאמרנו, הוא בא להיכנס לחנה, מישהו תפס לו,
ואז איזשהו, לא יודע,
איחרו לו, או שיש פקקי תנועה שעיכבו אותו, כל מיני דברים כאלה מן הסוג הזה.
טוב, ואז אדם אומר,
אוקיי, אומרים לו, תקשיב, כעס זה דבר גרוע מאוד,
וזה, אז הוא אומר, אוקיי, הבנתי, קיבלתי.
אז אני, יש לי פתרון.
מה הפתרון שלי?
אני אצמצם את המגע שלי עם בני אדם.
אני אכנס לאיזה מין קונכיה, אגיד, שמע, אחי, עזוב אותי,
מה אני צריך לכרוס?
אני בחיים שלי, איך אומר זה בסיפור של רבי נחמן,
זה מעשה שלו וזה מעשה שלי ולמה אני לא מדבר עם האחים. עזוב אותי, תודה מה אתה צודק, אתה צודק.
מה?
חכם בטעם, שמעתם פעם, עזוב, אתה צודק.
שנייה, אתה צודק, אני אצטרך להתעצבן בגלל אחרים, אני תן אותי, אני תשמע,
בבוקר היכס לאוטו, הולך לעבודה, לא מתעסק עם אף אחד, לא אומר שלום פה, שלום שם, זהו, עזוב אותי, שיעבור מעלי.
שמעתי פעם אנשים מדברים ככה, אנשים
זה אנשים שנגיד עברו איזה אפילו התקף לב, מישהו, והרופא אמר, אסור לך לכעוס,
אסור לך לכעוס.
אז הוא אומר, אני הרגלתי את עצמי,
אני זהו,
אני ככה, בסדר, זה שיטה,
אני לא אומר,
אבל בשבת זה בלתי אפשרי.
למה?
אם אפשר להגדיר את יום השבת,
זה יום שאין לו סוף, כן?
אבל יש פה כל מיני צדדים.
יש צד מלמעלה למטה, שהשם יתברך אתה לעלות את השבת,
והשבת היא מתנה טובה,
נכון, היא מתנה טובה,
אתה לא יכול להכריח אנשים לקבל מתנה, השבת זה מתנה טובה.
אז זה מלמטה למטה, אבל מצידנו,
מצד האדם מלמטה אפשר להגדיר את השבת כיום קהילה.
יום קהילה.
אם ביום חול אדם מתפלל,
לא יודע איפה זה מתפלל, באיזה מניין שמתאים לו לפי השעות,
שש בבוקר, רבע לשש, רבע לשבע, שבע וחצי, כל אחד, זה מנחה בכלל, מתפלל בעבודה.
בשבת מתכנסים.
מתכנסים בתור קהילות, מתכנסים לבית הכנסת,
פוגשים, מכירים, מדברים, לא בתפילה, כן, אבל זה יום קהילה, זה יום שאתה...
הקהילה נפגשת, היא נפגשת סביב מה?
היא נפגשת סביב פרשת השבוע, סביב התפילה, סביב... וגם סביב הדברים ש...
בכבוד, יש פה כיסא, בוא, בכבוד. הנה, פה, פה, המקום הכי חשוב.
קח דף,
כבוד.
כבוד.
נפגשים.
אתה מעורבב, גם זה זמן של שמחות,
נכון?
אז עושים קידוש, אז מזמינים אנשים, אז זה...
על כוחך אתה מעורבב.
על כוחך אתה...
אז אני לא יכול להישאר אדיש.
אני לא יכול לראות, אני בפנים.
הכרחתם אותי לבוא לבית הכנסת,
נכון?
ויש דברים שהם לא בסדר.
הוא לא קורא בצורה מדויקת בתורה, בעל קורא הזה!
מה יהיה?
עד מתי הוא יעשה שבעים נעים?
הכל יעץ לו שוונח.
אה, הייתם פעם באיזה בית כנסת ככה שצולבים את הבעל קורא?
מכל הכיוונים, יורים על טאטאט, מסכן, מה?
מה זה?
זה הספורט. זה הספורט, לפעמים זה ילד,
זה נער, מסכן, אבל למה אתה עושה את זה? אז את אומרת, למה? זה צרוב, התורה, צריך לדקדק באותיותיה,
צריך לדקדק בניקוד שלה, דקדק בטעמים.
נכון, הנה יש פה אחד שמאיר נראה לי.
נכון. אה.
מה אתה? אתה טוניסאי? מה אתה?
אומרים לך, תהיה לך בכיף. אצל אחד אומרים לך, צריך לדקדק מה אתה רואה, נכון? נכון, יפה.
לא, השאלה היא אם צד שלישי, גם אומרים לך לצעוק על מי שלא.
בסדר?
אתה נוגע כאן בסוגיות שהן נקודה של אמת.
אתה רוצה, אתה מעורבב. על זה אומרת התורה.
אה, על זה שבשבת
זה יום אחר.
זה יום אחר.
מה האנרגיה הרוחנית בשבת, כשאתה מגיע, אתה... האנרגיה היא להסתכל רק על הטוב.
רק על הטוב. דינים לפני ואחרי.
אחרי שבת,
לכאורה, אחרי שבת, אתה יכול להרים לו את הטלפון שלו, תקשיב, כבודו, קראת את זה בשבת התורה, תשים לב, בשבת הבאה,
תדקדק בדבר הזה והזה והזה, בסדר?
או לפעמים,
בקהילות זה אצלנו שמים מישהו,
אחד, מישהו אחד ליד הבעל קורא, אז הוא מתקן אותו בקטנה,
תחזור, משהו כזה.
אבל התורה מצווה אותנו כאן דבר והיפוכו.
היא מצווה אותנו להיות בהקהל,
מחייבת אותנו להיות בהקהל, מחייבת אותנו.
תתקהלו,
תתכנסו, וזו מתנה עצומה, תדעו לכם, זו מתנה עצומה שאפשר להתקהל ביחד, בתפילה ובקריאת התורה ובדיבורים טובים ולשמוח ביחד ולחגוג ביחד דברים טובים ומסמכים.
לאדם יש איזה שמחה, הוא יודע לתורה,
מברכים אותו, זורקים עליו סוכריות, שערים לו. מדהים, מדהים, מדהים. זה אירוע מדהים. אתה חלק מ... אתה לא נובודי, אתה חלק ממשהו. אתה קורא לך משהו, אתה עם קהל.
אז אנחנו בשיא החום,
ושם אומרת לנו התורה, ובלי כעס.
בלי דינים.
שחרר את זה.
זה יום של מנוחה.
כעס זה אש, ואש זה אנרגיה.
אנרגיה שבעצם, אפשר להגיד שהאנרגיה הבסיסית ביותר שיוצרת
בהמות החול זה האש. משם החשמל והכל.
בשבת זה יום שבו אין יצירה,
יש שביתה.
אז השביתה היא גם,
כלומר, עוד פעם, אני לא מדבר בכלל על הכעס האסור.
הכעס על יום חול, מאן דיכר שמיים, לא מדברים עליו. אני מדבר על כעס שהוא,
כעס שאדם אומר, תשמע, זה לא צריך להיות ככה, זה לא בסדר,
ככה לא מתנהגים. לפעמים, גם בבית, גם בשולחן שבת. אתה מכין שולחן, הילדים קמים,
פתאום אתה רואה אותם זרוקים לך על הסלון, כל אחד מחזיק לו איזה ספר או משהו, נכון?
אז יכול להיות שביום חול, סליחה,
ילדים, תגידו לנו, מה זה צריך להיות?
מה זה?
זה ביום חול, חנך.
בשבת? לא.
אני אומר לכם, זה ניסיון קשה, זה לא קל.
לפעמים אתה אומר, שמה, מה זה צריך להיות?
שבת, תעשה את זה בצורה אחרת.
האש של הכעס, גם המוצדק,
שובתת בשבת.
שובתת.
זה אנרגיה אחרת לגמרי.
תראו, אומר את זה כאן בצורה נפלאה מאוד,
האגרא דקאלה.
ודאי, חייב.
איך, איך, לא שמע?
שאלת שאלה טובה, שאני אחזור עליה.
שאלת האם זה ששוברים את הרצף של החינוך, אז זה לא יכול להיות בעייתי. אני בעד לשבור את הרצף, באמת.
אני בעד שילדים ירגישו, בכלל,
שילדים ירגישו שההורים שלהם, לא קוראים להם מדף מסרים באותו דבר כל הזמן.
אלא כמו שהמציאות משתנה, אז גם היחס משתנה. ואז שילדים ידעו, כן, היום, שבת.
אבא ואימא בשבת נראים אחרת לגמרי.
כן,
יש תנאייך אחרת. כשילד קולט שההורים שלו הם אנשים חיים,
והם לא לקחו איזה קורס, ואז הם קוראים מדף מסרים, לא יודע מה, והכול אותו דבר.
כך כתוב,
כתוב על בן סורר ומורה,
שזו פרשה קשה,
שכדי שיהיה בן סורר ומורה צריך שיהיו הרבה מאוד תנאים.
אחד התנאים שההורים שלו יהיה להם אותו קול,
ואותו קומה, ואותו גובה, ואותו מראה. שלכן יש דעות שאומרות שבן סורר ומורה לא היה ועתיד להיות, כי איזה הורים אתה מכיר שיש להם אותו קול?
אז ראיתי שמסבירים בצורה פנימית, שאם ההורים מדברים אותו קול, אותו דבר, שניהם אותו דבר, אז זה דוחק את הילד להיות כאילו בן סורי ואומרים, הוא אומר, איך יכול להיות שאין הבדל בין אבא לאמא?
איך יכול להיות שאין הבדל בין אבא של יום חול לאבא של שבת? יש כזה מושג, אבא של שבת, נכון? איך יכול להיות שאין הבדל בין אמא של יום חול לאמא של שבת? איך זה יכול להיות? מה, הם אותו דבר כל הזמן?
יש פה איזה קיר, מה זה הקיר הזה? נכנס בקיר הזה, בטח, שבת,
שבת, תענוג, עונג שבת, נחת.
זה לא, נו, נו, נו, תעביר כל אחד לשבת בשלום, בואו, כולם משחקים ליחד, ניתן לשבת. אז איך עושים את הפתרון זה זה, אבל יש הרבה אפשרויות, בואו, אני מספר סיפור, מי רוצה לבוא, אני עכשיו מברך, מי שיבוא אליי ראשון, יישב על הברכיים שלי,
אלכס, ילדים קטנים, או אפילו לקרוא להם, נו, בואו, זה לא בסדר, אנחנו לבד כאן, אנחנו עצובים, אה, תכתוב, הנה, אנחנו באים, בסדר, כן?
הכל בעיני, והם באים.
זה צריך להיות,
אני אומר, כשאדם נכנס לבית בשבת, את הבית שלו או לבית של אחרים, הוא צריך להרגיש שהאנרגיה היא אחרת.
זו אנרגיה של נייכה, ובכלל כל האירוע, כל השבת, היא אנרגיה שבלי אש.
בלי הדין הזה של...
בואו תראו מה אומר אגרדה קאלה.
כן.
אני פה עם עצמי. כן, אדם נכנס לאיזה קונכייה כזאת, וזהו.
דרך טובה או לא טוב? ביום חול?
כמעט כל דרך היא טובה כדי לא לכעוס.
אתה יכול יותר עדיף, אבל
כדי לא לכעוס?
כן, אתה אומר, תשמע, אני נכנס ביום חול.
בשבת אין לך ברירה, אתה מעורבב עם הציבור. חייב להיות עם הציבור.
אמרתם, לא תכפל בשבת,
לא תצא החוצה, לא.
ירמוז עוד בכל מושבותיכם ביום השבת, ומרמז אזהרה לאדם על הכעס. כמובן, במקובלים,
שעל ידי הכעס מרתיח גופו באש היסודי שבנושו וגופו.
והנה קיימלן, שמותר לכעוס על עוברי רצונו יתברך.
אם יודע ורואה שעושים דברים שאינם מעוגנים,
אז מצווה לכעוס,
ולזה נברא את המידה על הזו. כלומר, מותר לכעוס בסיטואציות מסוימות, רק כתבו חכמי המוסר
שצריך להיות ביישוב הדעת. כלומר, עוד פעם, כשאתה לא כועס ומאבד שליטה, אתה כועס כדי להראות שיש לך חוסר שביעות רצון, וככה זה לא בסדר.
נכון, לפעמים גם ההורים צריכים להראות לה,
למרות שהילדים שלי כבר קלטו את העניין, ולפעמים שהם כבר גדולים, ברוך השם, שהם קטנים, הייתי קצת עושה להם כאלה פנים כאלה, והם היו רציניים, כזה חיוכים וזה, ואז הייתי מתפוצץ מצחוק, והם
היו רואים שהכול,
אז הפסקתי לעשות גם את זה,
אבל בסדר, מי שמצליח.
אז כתבו חכמי המוסר שצריך להיות ביישוב הדעת, שיתיישב בדעתו מקודם,
שלא יבוא הכעס בליבו ויבוא לכלל טעות, כן? האם אתה מסוגל לכעוס על מישהו ולהגיד לו כל הזמן בלב, אבל אני אוהב אותך, בלב, אבל אני אוהב אותך,
אבל אני אוהב אותך, אבל אני אוהב אותך, בסדר?
מי לנו גדול מאדון הנביאים ומהילל ראש הנשיאים כידוע מעניינם?
אז רק יראה להם בפיו ובאבריו כאילו כועס ומתקצף,
אבל לא יהיה הכעס בליבו.
או, בסדר גמור.
אז זה גם כן מיומנות,
לדעת לכעוס רק מבחוץ ושלא נכנס פנימה.
ואם אדם שם לב שמשהו נכנס אליו פנימה, שיחדול מיד.
יחדול מיד. אני ממש זוכר שהיה שלב שהרגשתי שאני מבקש משהו מאחד הילדים, וזה כאילו, אם הוא לא עושה, זה גורם לי,
לא שאני כועס עליו בחוץ, אבל אני מרגיש בתוך הלב את הקיווץ הזה של כעס.
אמרתי, זהו, אם אתה כועס, אם אתה כועס, סימן שזה מהצד הלא נכון של החיים.
תפסיק.
שזה יהיה רגוע, ותוכל לבקש בנחת בלי כעס, וגם תוכל לקבל שעושים את זה או לא עושים את זה, אז תחזור לבקש.
כלומר, אין ספק שכשאדם נוגע במילת הכעס בפנים, באמת, זה לא חייב אגב להתפרץ החוצה.
מספיק שאתה מרגיש בתוך הלב את הדבר הזה,
זה תקלה, זה טעות, זה בוודאי לא מרצון השם יתברך.
אומר האגרא דקאלה,
נראה לומר שגם הכעס המתון הזה, הכעס המיושב,
הכעס המפוקח, הכעס לשם שמיים וכולי,
גם זהו דווקא בימי החול.
אגב, יום קהילה זה גם במשפחה.
במשך ימות השבוע, הילד הזה בפנימייה, הילד הזה בצבא,
הבית הזה, פתאום בשבת מגיעים כל בני הבית.
אז שוב פעם, יש פה איזה דינמיקה.
בלי כעס.
נראה לומר שגם זהו דווקא בימי החול.
אבל ביום השבת מבואר בזוהר
שצריך להראות לכל חדוות לבבו ושמחתו
בהשם יתברך הנותן מתנה כזו לישראל.
ובאם אינו מראה בפועל החדווה,
אזי חלילה המלאכים מסתלקים, עיין שם.
וזהו שרמזה התורה, לא תעברו אש הכעס.
אפילו בכל מושבותיכם, עם כל היישוב דעת שבעולם,
ולצורך מצווה שמותר בימי החול ולמצווה ייחשב,
שני שבת קודש תצריך להתערה בחדווה.
שבת שונה.
זה אנרגיה אחרת.
לבוא בטוב.
להסתכל על המציאות בטוב. על כולם.
כל בן לחת.
אה?
זה ממש קריאה, הזדמנות
לראות את העולם ממקום אחר. עכשיו אני רק מסתכל ועסוק בנחת.
מסתכל על הילדים, שיהיה לי נחת.
מסתכל על עם ישראל, מסתכל על הקהילה, הכול בנחת.
יש לך איזה משהו, תדחה אותו. תגיד, במוצא שבת אני אטפל בך.
אולי בגלל זה, ההפגנות זה במוצא שבת, כתוב במוצא שבת.
אה, נכון?
יש מניינים שמדליקים את הגיהנום. כתוב שהגיהנום שובת בשבת.
אלה שמתפעלים ראשונים, הם מדליקים את הגן.
אז בשבת, במוצאי שבת כל הדינים יוצאים. ולכן, במוצאי שבת תמיד מחפשים לעשות משהו, נכון?
במוצאי שבת, בוא נצא, בוא נלך, בוא נלך לאוויר שיעור,
נלך לאיזה מקום, כן?
כי הכול כזה מתעורר.
אז גם עושים הפגנות במוצאי שבת, וזה מגיע עם כל הדינים.
צריך להעביר את ההפגנות ליום שישי אחרי חצות.
שהכול יהיה ככה, ו...
נבוא ביחד, נדבר, נשוחח,
נשמע, אתם תשמעו מה כואב לנו,
אנחנו נשמע מה כואב לכם, נדבר, נגיע ביחד לאיזה...
נגיע, לא מצחיק, אני...
יצא לי
לדבר, להיות בכמה פעמים בכל מיני פורומים שהיה בהם איזשהו מרכיב של מתח, אבל זה היה בחמישי בלילה.
וזה היה אירוע אחר,
חמישי בלילה. כאילו כבר האור של שבת מתחיל,
שזה נייחה.
וכאילו ככה, מה?
אווירה כזאת של תיקון וקרבה.
יכול להיות שזה, גם מוצא שבת גוזר את ה...
אמא שלי סיפרה לי שהיה להם איזה גוי ערבי כשהם היו בטריפולי,
שהוא היה משרת של היהודים.
ואז הוא היה אומר להם,
הוא היה אומר, הייתי מתגייר,
אבל רק בגלל הבאסה שלכם במוצא שבת אני לא רוצה.
איך הם היו בערבית כזה.
כן.
הרב ינון חושב שאנשים שלא שומרים שבת, אין להם שום קשר לתורה ולמצוות,
הם מרגישים בחמישי בערב וזה אופי שבת. חד משמעית, מה זה קשור?
אם אדם שומר שבת או לא שומר שבת זה רק הביטוי.
אבל כל נשמה יהודית מרגישה מה זה שבת, מה זאת אומרת?
זה מתנה מהקדוש ברוך הוא.
הוא צריך לתרגם את זה, להגיע, לזכות, לתרגם את זה בפועל ממש, אבל כן, כולם מרגישים.
הנה, תראו את הקהילה.
בשבת אומר השפת אמת הוא הקהילה מלמעלה ויקל משה
זה שכתוב קהילות גדולות בכלל דעיקה קטנות שגם כל שבט נקרא קהל וגם בכל פרט יש התאספות אז כל משפחה שמתאספת היא קהל וכל קהילה שהולכת להתפלל היא קהל מתאספת
אבל ויקל משה הוא קהל גדול מלמעלה שלו בדרגה ולכן אמר לא תבהרו אש
בכל מושבותיכם ביום השבת, כי בחינת אש הוא המחלוקת שבאדם לשם שמיים. לא מדבר איתכם על מחלוקת או לשם שמיים.
מחלוקת לשם שמיים!
כאן, בבית הכנסת הזה, יהיה פה שקט בתפילה.
מספיק עם הדיבורים.
זה נכון או לא נכון? זה נכון. אל תעשה את זה בשבת.
לא בשבת.
שבת זה, אי אפשר, אי לא.
לא מעבירים אש בשבת.
הכל בנחת.
שזה בית יעקב אש להילחם עם סבא עמלק, אבל בשבת,
מבחינת אור הבא מלמעלה מבחינת שם ישראל, והוא יום מנוחה ולכן לא תאברו אש.
אתם יודעים, הזוהר הקדוש במקום אחר אומר
שהזוהר אומר, הוא לא אומר את זה על הכעס,
הוא אומר את זה על הרבה פחות מהכעס.
הוא אומר שחילול שבת,
בדרך כלל חילול שבת, מי שחליל על חילול שבת, זה באיברים,
בידיים, ברגליים.
אדם הלך
מעבר לתחום, אז הוא חילול שבת, אדם עשה איזושהי מלאכה.
אומר הזוהר גם אדם,
אדם, יש גם איבר שנקרא פה,
והאדם גם יכול לחלל את השבת בפה.
אם אתה חילול שבת בפה, דיבורי חול. הזוהר, לפי הזוהר, לפי הזוהר, דיבורי חול בשבת זה חילול שבת כמו עשיית מלאכה.
אבל כעס,
כעס זה עוד יותר גרוע.
כשאדם כועס בפה שלו, שבת.
חילול שבת.
אסור לכעוס.
טוב.
נכון. איך מתקנים את הכעס?
אם במידה וכעסנו,
או אנחנו רוצים להימנע מכעס לעתיד, איך מתקנים את הכעס? יש כל מיני עצות טובות.
עצה אחת, אני עכשיו נותן פה עצות מעשיות לכעס, מי שכועס,
אז אני נותן לו עצות מעשיות.
אומרים שכעס זה עשר פעמים גאווה בגימטריה. גאווה כפול עשר זה כעס. זאת אומרת, אדם מתגאה, מתגאה, מתגאה, בסוף הוא גם מגיע אליך לכעס.
אז איך מתקנים את הכעס?
אפשרות אחת זה להגיד את הפסוק, מכיוון שכעס זה אש,
אז יש לנו כלל שאש,
מה מחבה אש?
מים. יפה, מים.
הדלקתם פעם משהו עם שמן?
כן,
כן, אנחנו עשינו, עשינו מדלקה בל״ג בעומר אצלנו בקהילה, לוקחים סיר פויקה, אני שם ככה בד, כל אחד מביא איזה בקבוק שמן שופכים, מדליקים, מדליקים, זה גדולה כל הזמן. עכשיו באים לכבות,
בא מישהו, שפך על זה בקבוק מים, מה קרה לזה?
חדש.
אש, אתה מחבה אותה ממים, זה אש קטנה, אש גדולה, אתה מחבה אותה ממים, היא מדליקה אותו, היא מעבירה אותו עוד יותר.
אז איך נכבה אש?
אש אוכלה אש, ככה אומרים בזוהר, אש מכבה אש.
אש גדולה יכולה לכבות אותה, אש קטנה, האש הגדולה יכולה לכבות אותה, היא משתלטת עליה.
אז אש קטנה, אש של כעס, מה שיכול לכבות אותה זה אש אחרת,
או אש של התורה.
במקום אחר הוא אומר, אש של התלהבות, יש לך כעס בשבת, טוב מאוד, נו, אז תרקוד תפילה,
תעשה קצת זה.
והוא אומר כאן, סליחה, במקום אחר, הבעל של הטוב אומר,
להגיד את הפסוק,
זה זמין, מיידי,
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.
זאת אומרת, הפסוק הזה, אה, אש.
שלא יהיה אש זרה, שזה כעס, שזה יהיה אש תוקד על המזבח.
יש גם עצה, ראיתי,
להסתכל על עציצית, תכלת כמובן,
כי כנף בגימטריה זה כעס.
כמה זה כעס בגימטריה?
150. ועציצית כולל את כל המצוות כולם. עכשיו אתה יודע, אם אתה כועס,
תחזיק את הכנף.
שקול כנגד כל המצוות כולם, אתה מאבד את הכול.
חרם.
שמעתי פעם סיפור על אדמו״ר האמצעי, שהוא בא לכעוס,
מישהו הכעיס אותו, אז הוא קם מהשולחן,
הלך, הוציא שולחן ערוך, יורד אחרי ג', נדמה לי.
אז אמרו לו, מה הרב עושה? הוא נורא הכעיס אותי,
הוא נורא הכעיס אותי, ההוא שעכשיו זה, ואני כועס.
וכתוב, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. אז לפני שאני כועס, אני רוצה ללמוד ללכות עבודה זרה.
לראות מה, פותחת שולחן ערוך, קרה קצת, נרגע.
נרגע.
אז להגיד, תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה,
להגיד, להסתכל על הכנף,
והכנף יזכור, זה שקול כנגד כל המזבח. אם אדם, הגאון נבין לא אומר שאדם שבולם את פיו בעט מריבה ומתגבר על כעס, כל האורות שורים עליו. אפשר גם להרוויח הרבה
שלא כועסים.
אבל שתי העצות הכי הכי טובות
זה לכוון
בטבילת המקווה
לפני שבת, או בכלל,
לתקן את הכעס. למה?
מקווה אותיות קומה, נכון?
כשאדם נכנס למקווה, למעיין, למקווה, אז הוא מתקן את כולו.
הכעס מקלקל את כל האדם.
כשאדם כועס, הוא כועס לא רק בפה, הוא כועס בפה, בלב, בלחץ דם, בבלוטות,
מזיע גם לפעמים, כל הקומה שלו
היא משתנה, בסדר?
אז צריך לתקן, לעומת זאת,
במשהו שתופס את כל כולך. האדם נמצא בתוך מים, כולו עטוף.
אז אומר הרמבי פנו אומר ככה,
וצריך לעשות טבילה פעמיים בשבוע,
יום שני ויום שישי כדי לעיל,
ויכוון, כי מקווה בגימטריה כעס עם הכולל.
בסדר? מקווה זה 151,
וכעס, אתם יודעים מה הכולל? הכולל זה המילה עצמה, כ, ע, ס, וגם המילה עצמה, היא מוסיפה עוד מספר אחד,
אז מקווה שווה כעס.
יכול להיות דבר כזה?
יכול להיות דבר כזה.
יכול להיות.
כאילו לפעמים אדם כועס, הוא אומר, עכשיו אני לא צריך להשתלט על זה.
אני לא מצליח להשתלב, מצטערים על זה אחר כך. אנשים באים מצטערים, תשמע, איך אני דיברתי בכעס, ופגעתי בו, ופגעתי בזה, ולפעמים פגעתי בילדים גם.
לא משתלטים, לא מצליחים להשתלט.
מצוין, אז צריך עזרה לקבל מה שמתברך. אז הנה מקווה.
מקווה בגבעת ריאה, כעס,
שהוא תיקונו לבטל הכעס ממנו, אם לא יקלקל בבחירתו. ויועיל הרבה!
זה מועיל הרבה!
ולפי שאין הכעס, אלא מצד הגאווה שהיא קשה ממנו,
שהכועס כעובד אל נכר והגאווה הוא עצמו אל נכר. אמרנו, גאווה כפול עשר זה שווה כעס, נכון?
אז מה קורה במקווה?
במקווה יש ענווה.
קודם כול,
תבלי בגדים.
כל מה ש... לא יודע, אחד יש לו דרגות,
אחד יש לו סמלים פה, אחד הוא חליפה, עניבה, רב, לא יודע מה. לא, במקווה אף אחד לא יודע.
אתה עם השם מתברך ו...
ודבר שני, אתה נכנס למצב של ביטול.
כל האירוע של מה אם מקיפים אותך זה אירוע של ביטול. אתה עטוף באיזה משהו שמבטל אותך, נכון?
יש פה גם אירוע של התחדשות,
וגם לידה מחדש,
ואפשר ככה להוציא בתוך המים את כל הכעסים, אתה יוצא חדש.
יוצא חדש.
אז הכעס, הטבילה והמקווה מתקנת את הגאווה.
לפי שאין הכעס אלא מצד הגאווה שהיא קשה ממנו שהכעס כעובד אל נכר, והגאווה הוא עצמו אל נכר,
כדברי חכמים, ולא עוד אלא שהוא עובד ונאבד,
שהרב עובד את עצמו שמצילנו. כשאדם הוא גאוותן, אז הוא הופך את עצמו לבמה.
לבמה.
השם יוצא ממנה כיעור ומנה דומה לו, לכן להסיר את הגבה צריך לטבול.
זה מה שמערמה מפאנו, וגם בשללה הקדוש
יש כאן סדר טבילה.
כשעומד במקווה יאמר מאל כמוך,
נושא עוון ועובר על פשע, הפסוקים בספר מיכה,
ישוב יהיה רחמנו, תיתן מת ליעקב,
ומי שחטא בכעס
יחשוב בעת הטבילה, כי כעס עם המילה, כמובן עם הכולל, עולה מקווה.
וכשמודה ועוזב, אז ותאר.
וטעם כעס עם המילה,
כעס זה כ' זה 20, ע' זה 70, ס' זה 60,
אז זה ביחד 150. ועוד, המילה עצמה.
המילה כעס זה 151. אז אומר השלל, למה עם המילה?
כי רוב הכועסים כועסים עם המילה, עם הדיבור.
רצוני לומר, עם הדיבור שיוצא מפיו דברי כעס. אז לכן זה עם הכולל.
אז זה אחת העצות,
אחת העצות, כיוון שנהגו ישראל
לטבול לפני שבת,
כל אחד איפה שהוא רוצה,
אחד הולך לים, אחד הולך לאיזה מעיין טוב,
אחד הולך למעיין עוד יותר טוב, אחד... כל אחד, מה שהוא זה, נכון?
ואפשר גם, גם מי שטובל ביום רביעי, יכול לכוון לקראת שבת או חמישי, בסדר, העיקר, העיקר להיות בה.
אז אתה נכנס לשם, לתוך המקווה, אתה אומר לקדוש ברוך הוא, אני לא רוצה לכעוס.
אני לא רוצה לכעוס.
אני לא רוצה לבוא למקום, בשבת, לפחות. לא כעס מוצדק, לא כעס, בכלל לא רוצה לכעוס, אבל בוודאי בשבת, לא רוצה לא כעס מוצדק ולא כעס שלנו מוצדק.
אני רוצה להסתכל על העולם מנקודת מבט של נייכה.
יש צד כזה במציאות. אתם יודעים, הכעס הוא גם סוג של איזה אשליה.
כי למה אתה כועס?
נגיד שאדם, כמו שנתנו,
לא יודע מה,
קרא בתורה, או אמר איזה קדיש לא במקום,
וטעה, בסדר. אז 95% היה בסדר, ו-5% היו מה?
לא בסדר. אבל אתה משקיע את כל הכעס שלך על מה?
על ה-5%.
או הילדים היו בסעודה וקמו. הם היו רוב הזמן, עכשיו הם קמו.
אז מה אתה כועס עליהם?
הכעס זה לירות,
הרבה פעמים זו תחושה שאתה יורה על זבוב עם טנק.
זו התחושה. היה פה איזה משהו לא בסדר, נכון, צריך לתקן אותו, אבל הוא מצדיק את האירוע הגדול הזה, את הכעס, את האנרגיות, את ההתפוצצות, מה קרה?
אז בשבת מבקשים מאיתנו לראות את העולם ממקום
של נייחה ושל שמחה ושל הודיה ושל התכנסות,
ולא לבאר אש. עכשיו, מי שיעבוד על זה בשבת,
פשוט יקבל על עצמו שהוא לא כועס בשבת. כל ה-31 שעות שדיברנו עליהן, מחצות ועד
שעה וחצי שבת, האמת, אני חייב להגיד לכם,
שאני לא יודע, אני מקווה שהצלחנו להתגבר על זה, אבל
במוצאי שבת,
בהבדלה,
אנחנו משתדלים לעשות הבדלה כמה שיותר מאוחר, כמה שאפשר,
וגם בהבדלה, שירים וזמירות וכל זה, ואז הילדים,
גם כשהם היו קטנים,
ועכשיו קצת,
אוהבים לשחק עם הנר, לעשות את האצבעות ככה, עם האש, עם השעווה,
ותמיד משהו נשפח, ומשהו נטפטף, ומשהו זה, ויש לזה.
אז כאילו, הכעס חיכה כל השבת, עכשיו הוא ראה את זה, הבדלה, יאללה, הגעתי, אני פה,
מוצאי שבת.
אז עשינו כל מיני פעולות למתק את זה,
כן, לעשות...
עכשיו, כרגע אני עושה את זה, אני לא מסכים להם, רק אני עושה את זה, ואז הם כאילו מסתכלים,
נו, נו, נו, נו, הם אוהבים שאני הופך את הנר,
ואז כזה יוצא כזה, שעווי, היו הופכים את זה, היו הופכים את זה עליי, על המפה, על כל העולם חוץ מעל ה...
אז יש איזו אנרגיה כזאת שבשבת,
איך שיוצאת שבת עם חכה.
אז או שתוציאו אותו מהמגרש כדורסל,
הולכו לשחק, או הולכו לרוץ, הולכו לשחק כדורגל.
אבל כשהולכים להפגנות, אז זה באמת יכול לצאת ככה,
יכול לצאת עם כעסים.
רבותיי, מה שאני בא לומר זה ככה, כעס הוא יועץ גרוע.
וקודם כל, יהי רצון שהשיעור הזה יהיה איזה ריכוך באוויר.
כי אנחנו עכשיו נמצאים בזמן שהתחושה היא שיש הרבה כעס באוויר.
הרבה מאוד אנשים כועסים אחד על השני.
זה לא טוב.
זה לא טוב. גם אם צריך לעשות דברים ולשנות אותם ולתקן אותם,
כדי שזה יביא ברכה לעם ישראל, לכל עם ישראל, לא רק, נכון,
כולנו רוצים פה להתקדם.
כשיביא ברכה לכולם, זה צריך לעשות מתוך דיבור והקשבה ועין טובה
ואופטימיות,
וידע שאנחנו כולנו רוצים כאן להתקדם ביחד,
יש אנשים ראויים מכל הכיוונים.
וכשידע אדם לעצמו, יסמן לעצמו כוכבית,
אם הגעתי לדבר
על משהו בכעס,
אני בדרך כלל לא נכונה, טעיתי בניווט.
ואם הכעס גם הגיע אליי בשבת,
בשבת, לפעמים תוך כדי שולחן שבת, אנשים מתעצבנים,
בכלל טעיתי בניווט, בכלל אני way over.
יש צעד שבו התורה מבקשת מאיתנו לא לכעוס,
לא לכעוס, להסתכל על המקום רק בעין טובה.
וכשעושים את זה בשבת,
אז זה גם יכול לגלוש
גם למוצאי שבת.
ואני חוזר על הנקודה הכי חשובה כאן בשיעור.
ההימנעות מכעס היא לא הימנעות מחברה.
אוקיי, אני לא אכעס, אז אתה יודע מה?
למה אני צריך לכרוס? אתה פותח את הטרק, אתה רק מתעזבן, אתה פותח את הטרק. אני לא מעניין אותי כלום, סוגר את החדשות, סוגר, לא אכפת לי כלום.
אני בזה שלי, הולך, חוזר, אף אחד לא.
לא ככה.
לא, זה יום קהילה, שבת. ולך תיפגש עם האנשים, ותשמע, ותכיר, ותלמד, ובכל אופן,
תסתכל לפחות יום בשבוע,
רק בעין טובה,
רק בעינייך, רק בשמחה.
יהי רצון שזה יירכך, יירכך, יירכך,
וישלח שמחה וברכה, אמן ואמן.
ברוכים תהיו!
