טוב, רבותיי, אנחנו היום נפש הפרשה, עושים השלמה מיום שני, בעזרת השם.
ובעזרת השם, נלמד פה משהו, אני חושב, מאוד מאוד חשוב.
יש כאן, אני אתחיל ממשהו שלא קשור לפרשה, רק סיפור.
קצת קשור לפרשה.
כשמשה רבנו יורד מהר סיני,
הוא שם על פניו מסווה, נכון?
כלומר, בהתחלה הוא לא יודע, בהתחלה הוא לא יודע שקורא נור פניו,
אז הוא רואה שיש לו ניגשים אליו, אז הוא מבין שיש פה איזה משהו משונה, ואז
נכון כתוב, ומשה לא ידע כי קראנו על פניו, ואז אחרי שהוא יודע הוא שם
מסווה.
למה לדעתכם הוא שם מסווה?
אפשרות אחת, כאילו, זה אור השכינה, אז לא, שלא ייהנו מזיו השכינה סתם ללא צורך.
אולי, יכול להיות שהוא שם מסווה כי הוא,
כי?
כי זה מביך ממנו. ויכול להיות שזה מביך אותו.
כי האדם שיש לו ענווה,
כמו משה רבנו,
וכל רגע
כל רגע המדרגה שלו ניכרת לכולם,
אז הוא לא רוצה בזה.
הענוותה, נוח לו שהוא לא כל הזמן,
זה כל הזמן כמו זרקור עליו.
כשהוא אומר להם את דבר השם, כשהוא בשליחות,
אין חשבונות.
אבל ככה סתם,
אתה יודע, כמו...
למה אני אספר לכם את זה?
היום נפטר חיים טופול.
קודם כל, להבדיל, כמובן, משה רבנו קודש קודשים, אבל היום חיים טופול נפטר.
אני רוצה לספר עליו סיפור,
שעשה עליי רושם,
הסיפור הזה.
חיים טופון, אני לא יודע אם אתם יודעים, הוא היה חבר טוב של גנדי.
והוא אמר לנו פעם,
תכף תשמעו איפה,
שאלנו אותו, אתה חבר של גנדי? הוא אמר, כן, הוא אומר, גנדי קצת שמאלה ממני.
הוא היה יותר ימני מגנדי.
ולכן,
באחד מימי הפורים, זה סיפור מפורים,
אחד מימי הפורים בנצרים, שגרנו בנצרים,
הסעודה,
עשינו סעודה עם הישיבה, והיו גם כמה משפחות מהיישוב.
בחדר בנצרים היה איזה מין חדר אוכל מהימים של הקיבוץ.
עכשיו יש לנו סעודה, כבר זה, נכנס, חיים טופון נכנס
לחדר אוכל.
נכנס,
בא לבקר בנצרים בפורי.
חיוך, גבוה,
ככה, אז לפעמים כבר זרחו.
אז
הופתענו וזה, ואז אחת המשתתפות שם, אחת התושבות,
אמרה לו, נו, פורי וזה, תשאיר לנו לו הייתי רוטשילד.
שזה כאילו היה שיר של כנר על הגג, כן.
ואז הוא סירב.
אמרנו לו, למה? מה? אז פורים וזה.
אז הוא אמר לה תשובה שאני זוכר שהדהימה אותי, הוא אמר, אני מתבייש.
אז אמרנו לו, מה אתה מתבייש? אתה הופעת בכל הבמות בעולם, היית בברודווי, אתה מתבייש?
ואז הוא אמר, נכון,
אבל כשאני מופיע, יש חושך בעולם, אני לא רואה את הקהל.
אז כאילו הם לא פה.
ואותכם אני רואה.
זה היה בשבילי ממש לימוד גדול, איך אדם יכול מצד אחד להיות באמת בבמות הכי גדולות בעולם,
ומצד שני, לשמור על ביישנות ועל צניעות, ולהגיד, בסדר, אני מופיע, אבל אני לא רואה, אני כאילו מתעלם מזה.
זה קצת אולי הזכיר לי את היכולת אותי לשים איזשהו מסווה.
לא, אז נזכרתי בסיפור הזה.
טוב,
רבותיי, בואו נדבר על חטא העגל קצת.
חוזרים לזה כל שנה, חטא העגל.
אתם יודעים,
ככל שהולכים יותר פנימה, אז ככה החטא הזה, הוא לא בדיוק ברור מה היה שם.
על כל פנים,
לפעמים אתה יכול ללמוד על דברים, סתם מהעובי של הספרים
שנכתבו עליהם.
לדוגמה, על מלחמת העולם השנייה,
עד היום אומרים שמלחמת העולם השנייה זה הדבר שנכתבים עליו הכי הרבה ספרים בשנה.
עכשיו, ב-2023, 2023,
זה עדיין הנושא שנכתבים עליו הכי הרבה ספרים
וגם הכי הרבה סרטים.
לא גמרו לחקור את האירוע המטורף הזה.
אז נגיד שבאים ובודקים בזוהר הקדוש,
אז זוהר פרשת תרומה, שעוסק בעצם בהשראת שכינה, זה כרך אחד של מתוק מדבש, כולו רק פרשת תרומה, כזה עבה.
ולעומת זאת, כשבאים לבדוק את פרשת כי תישא, הזוהר הוא קטן מאוד,
בקושי זוהר על פרשת כי תישא.
היה פה חטא בחיצוניות, אבל בפנים לא היה פה, לא הייתה כאן בעיה בעצם, הייתה פה איזו אי-הבנה.
ככה, הזוהר
מפרש את זה בתור אי-הבנה,
אז לכן זה שם את זה כאילו באיזה רזולוציות כאלה, קצת, רגע, בואו נירגע, לא עבודה זרה,
לא ענייני, יש פרשנים שכן אומרים את זה, אבל הפרשנות של הזוהר,
לא מדובר פה לא על עבודה זרה ולא על שום דבר, היה פה איזו אי הבנה שצריך להבין אותה,
וגם לדבר עליה אחר כך כדי שהיא לא תקרה עוד פעם.
זה בעצם מה שמדובר בזוהר, בואו נראה, קצת נלמד את הזוהר.
ולדבר על זה למשל, אמור לכי שחט עמך אשר העליתם מלארת מצרים,
שרו מהר מנדך אשר צוותים עשו להם עגל מסכה וישתחו לו ויזבחו לו ואמרו אל אלוהיך ישראל שאלו לך מארץ מצרים
ומשה ואז זה פסוק אחד לכאורה משה רבנו צריך להגיב עכשיו נכון
אבל הוא לא מגיב עוד פסוק ויאמר אדוני למשה ראיתי את העם הזה מן העם כשעורף הוא ועתה איניך לי ויכר אפי בהם ואכליהם ואעשה אותך לגוי גדול עכשיו מי שלומד פשט פשט רבי עזרא
מה קשה לו ברמת הפשט?
למה כתוב כאן פעמיים ויאמר
נכון?
בהתחלה כתוב, וידבר ה' אל משה לכת כי שחרית עמך, ואז ויאמר השם אל משה.
למה? לא היה באמצע שום דיבור של משה שמפסיק.
תמשיך את הכל.
חייבים להגיד שמה היה פה?
היה פה דיבור אלוקי,
היה אמור להגיע איזושהי תשובה של משה רבנו שלא מגיעה,
ואז אומר, הוא לא מבין, אז אני צריך לדבר איתו עוד פעם.
הזוהר פשוט קורא כאן את הפשט, לדעתי. הוא עושה כאן ממש קריאה של פשט, בואו תראו את הזוהר.
זוהר כי תישא.
אמר רבי יוסי,
לאו הווה אבא רחמן על בנו כקודשא בריחו. חייב אחרי פורים ללמוד זוהר, קצת טיפה להתאושש ואי אפשר למחות ישר לניגלי קצת לעבור בזוהר.
אמר רבי יוסי, לאו הווה אבא רחמן על בנו כקודשא בריחו.
וקראו, דכתיב, לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב. אין אבא רחמן
על בנה יותר מהשם יתברך.
תחזי רחמנות דילי. בואו תראה את הרחמנות של השם יתברך.
אילו אמר לא נפל דבר אחד מכל דברו ולא יתיר
אם הוא אמר לא נפל דבר אחד מכל דברו
ולא יותר נוח לא עלמא דלא יתברא היה עדיף שבכלל לא נברא עולם
אבל מדאמר מכל דברו הטוב ואפי כביש לאחורה לא נפל והדברים הרעים
ודאי הם יתבטלו הדברים הטובים כלום לא ישוב לאחור
כל ישראל יעשו תשובה יהיה פה שפע ברכה והצלחה הדברים הרעים יתבטלו הדברים הטובים יהיו אז מצוין
אפיק ביש לאחורה,
דהמילא דה בישלו בא אליהם מעבד. לא רוצה הקדוש ברוך הוא לעשות דברים לא טובים.
ואף על גב דאגזים וארים רצועה. לפעמים הוא עושה, כן?
מגזים, כאילו מגזים, והם ארים רצועה.
אטה אמא ואיתקפת בדרוע ימיני וקם רצועי בקיומי. בא אמא, אמא זה שכינתה, דלק כנסת ישראל,
מחזיקה עליה את היד שלא יוריד אותה.
וקם רצועה בקיומי והרצועה רק עומדת למעלה ולא נחית לטאטה ולא התעביד.
בגין דבעיתא חד אהבתר ואיו, עיתא זה עצה.
אומר האבא לאימא, תקשיבי, הילד פה עושה קצת כל מיני עניינים, הוא לא בסדר. אז בואי, אני אבוא, אני אעשה לו ככה, אני אבחין אותו,
ואת תבואי מיד אחריי ותתפיסי לי את היד, בסדר? שחלילה לא זה, הם עושים ביחד הצגה. יכול להיות דבר כזה?
יכול להיות, נכון? אז הם בעצה אחת.
אז כלומר, גם האבא, שמרים את הרצועה, מה הוא רוצה?
הוא לא רוצה חלילה להוריד את הרצועה, הוא רק רוצה שיהיה, אומרים, חכה לאימא שתגיע.
דעה בעתא חדא אבות ארבעיו,
יהודא אגזים,
הוא מגזים,
והיא אחידת בימיניה,
והיא מחזיקה לו את היד.
שואל הזוהר, מאיפה אנחנו יודעים את זה? והיא טבע מנעלן.
ממילא דאי ביתגליה, אומר הזוהר, דווקא פה זה ממש פשט, לא צריך להגיע כאן לעניינים של נסתר.
פשט, מה?
דכתיב, לך רד כי שחרית עמך.
הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, לא אחרת שחרר את עמך.
שרי לארמה רצועה, והקדוש ברוך הוא הרים את הרצועה.
ומשה,
דלא אהבה ידע אורחא דאמא,
אתם זוכרים שדיברנו פעם שמשה רבנו כגואל, הוא צריך להיות אמא,
נכון?
נראה, לכן מעין לי זה, הריתי את כל העם הזה וכל זה.
כאן הוא קצת מתמהמה, הוא לא מתנהג כמו אמא, הוא לא עוצר את הקדוש ברוך הוא.
שתיק, שותק, לא מגיב.
אומר הקדוש ברוך הוא, מה הוא עושה?
הוא עושה לי פה בלגן בהצגה, הוא לא משחק את המשחק
כיוון דה חמא כות שבריחו כך
אנקית ליה ובטש ליה, כיוון שראה הקדוש ברוך הוא שהוא לא זה, אז הוא אנקית ליה, כמה אסור לו, נו, נו,
בטש בי זה גם,
נתן לו איזה בעיטה קטנה ואמר לו, ועתה אניכא לי, נו, אניכא לי, אז אתה מבין שאתה צריך מה?
להחזיק אותי, אם אני אומר לך אניכא לי, אז תחזיק אותי, נכון? כך אומר הזוהר.
מיד ארגיש משה, מיד באד ארגיש משה, ואחית בדרועי דקוצ'ה בריחו, ומיד הכתוב זכורו לאברהם,
דאדרוע ימיניה, ובן כחלון אחית רצועה.
בסדר?
טוב, אז לא רק נמשיך לגבי,
סתם לגבי החבורה של רבי שמעון, מאוד מאוד יפה,
שהוא אומר שהחבורה של רבי שמעון הייתה באהבה.
אמר רבי אבא, כל אילין חבריה דלורכים מן אילין לאילין,
כל מי שלא אוהב אחד את השני, חלילה, יסתלקו מעלמא דלמטה זימניו,
אבל כל חבריה ביומא דה רבי שמעון, רחימו דנפשא ורוח האהבה ביניי, הייתה ביניהם אהבת נפש ורוח.
ובגין כך בדראה דה רבי שמעון בדגלי אהבה. כן, הוא שואל, כאילו, הזוהר, למה משה רבנו לא התעורר מיד? הוא אומר, הייתה חסרה אהבה. אבל זה בעצם, אז ככה הזוהר קורא את זה, הוא אומר, היה פה אי-הבנה.
הקדוש ברוך הוא רק רצה להבהיל אותם, ומשה רבנו אפילו לא היה צריך כאילו טיפה לזרז אותו, שיבין מה זה.
ואחרי שמשה רבי לוין החזיק את הרצועה, יפה. עכשיו, אחת הראיות לזה,
שזאת האי-הבנה,
זה העובדה שמהחטא הזה,
אם חטא היה חטא, אז אתה אומר, היה חטא, הוא היה מינוס,
אני אתקן אותו, אני עושה את זה, אני חוזר חזרה לאפס.
פה, אחרי החטא הזה, לא נעים להגיד, אבל כולם מרוויחים.
משה רבינו מרוויח, במירכאות, מרוויח, כי מה?
הקב' ברוך הוא
אומר לו שהוא מצא חן בעיניו, ומגלה לו את הסודות,
שם אותו בנקרת עצור וכולי, נכון?
עם ישראל מרוויחים כשהם מקבלים לוחות שניים
וגם לוחות ראשונים, לוחות ושברי לוחות מלכים בארון, יש להם עוד לוחות,
כן?
גם שברי לוחות וגם לוחות ה...
וגם צריכים לקבל את המשכן.
אז זה ברור שהייתה כאן איזו אי-הבנה, שאנחנו ננסה להבין מה הייתה אי-הבנה.
כלומר, היה כאן איזה,
במקום להגיד אי-הבנה, נאמר, היה כאן כנראה איזה רף גבוה מדי,
גבוה מדי,
כשהקדוש ברוך הוא ניסה לשים בו את עם ישראל,
הם לא עמדו ברף הזה. זה היה להם קצת קשה,
אז לכן היה צריך טיפה להוריד את הרף. קצת להוריד את הרף. בסדר? זה כאילו האירוע. אני מנסה להבין מהו הרף,
מה הורידו ומה הציפייה. מתאים לכם?
יאללה.
תראו,
אלה הפסוקים. הפסוקים לפניכם, כשקוראים את הפסוקים,
אתה ממש רואה שזה פשט לא מובן.
מה קורה כאן? מי נגד מי? אלה הפסוקים שמגיעים בסוף חטא העגל.
ויאמר משה אל אדוני ראה אתה אומר עלי העל את העם הזה
ואתה להודעתני את אשר תשלח עמי ואתה אמרת את דעתיך בשם וגם מצאת חן בעיניי.
נכון?
ועתה ימצאתי חן בעיניך הודיעני נא דרכיך ודעך למעלה נמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה. כלומר משה רבנו אומר אם כבר יש משבר לפעמים משבר זה הזדמנות גם להשיג הישגים.
אז בוא תודיעני נא דרכיך ותראה שעמך הגוי הזה.
ואז כשהוא אומר לו ויאמר פניי אלכו וניחותי לך.
אני לא בא לבאר את הפסוקים, אני רק בא להגיד שהפסוקים קשים.
הוא אומר אליו, אם אין פניך הולכים, אל תעלנו מזה.
זה מה זה?
לכאורה הקדוש ברוך הוא הסכים לו, אומר לו פניי.
רגע, הקדוש ברוך הוא אמר לו, פניי אלכו והניחותי לך. אז מה אומר לו אם אין פניך הולכים?
זה כמו שאני אומר לך, תשמע, אני אתן לך 100 שקל.
ואז אתה אומר לי, אם אתה לא נותן לי 100 שקל, אל תבוא איתו. הוא אומר לי, רגע, אמרתי לך שאני אתן לך.
ככה אומר רשי, שמשה רבנו אומר לקדוש ברוך הוא מצוין, אני חייב את הפנים שלך, זה מה שרציתי.
ובמה יבדא אפוק, כי מצאתי חן בעיניך, אני ועמך,
על בלכתך עמנו ולפני עינייך וכו'.
ואז הקדוש ברוך הוא אומר למשה, גם את הדבר הזה שדיברת אעשה, כי מצאת חן בעיניי ועל ידעך בשם.
ואז משה רבנו אומר כמו מה שנקרא יהודי טוב, שאתה נותן לו אצבע, הוא כבר יאללה, בוא נמשוך את הכל,
הריני נא את כבודך.
אומר הקדוש ברוך הוא, אני אעביר כל טובי על פניך,
וקראתי בשם אדוני לפניך, וכולי.
אבל אז הקדוש ברוך הוא אומר, תקשיב, אבל יש מגבלות.
ויומר, לא תוכל לראות את פניי, כי לא יראני אדם וחי.
יש פה, אבל קודם אמרת, פניי ילך, מה קורה כאן?
ואז מקום איתי על הצור, עבור כבודי, ושקותי כפי עליך לדברי, ועשיורתי את כפיי, וראיתי את החול בפניי לא יורא אותו. זה כאילו הדיבורים האלו.
בואו ננסה להבין,
בעקבות שלוש תורות נפלאות של מי השילוח.
אנחנו כאן בנפש הפרשה, נכון?
התכלית שלנו זה ללמוד איזה מרכיב
שאיתו אנחנו יכולים לעבוד את השם יתברך,
דרך הפרשה, ללכת עם הזמן, לחיות עם הזמן,
דרך התורה כאן של המי השילוח, שהיא בעיניי מאוד מאוד נפלאה. תראו,
בואו ננסה להבין מה שורש הדברים,
מה הכוונה לראות את פניו של השם יתברך, ומה הכוונה לראות רק את אחוריו.
תראו, אפילו היום,
גם היום,
גם היום,
בוודאי
במה שמופיע בתורה
בשלב הזה.
אחד הדברים הקשים ביותר על האדם,
היחיד ועל הכלל,
זה מצב של חוסר ודאות.
חוסר ודאות, האדם הוא תלוש,
מה יהיה, מה קורה. תגיד, תגיד מה יהיה, נכון?
בכל מיני יחידות מיוחדות שעושים כל מיני תהליכים,
כל מיני שבועות מאוד מאוד נחוצים,
מרכיב בסיסי באותו שבוע שאתה לא יודע מה הולך להיות.
אתה לא יודע מתי יקפיצו אותך, מתי תוכל, כלום. לוקחים לך את ה... לפעמים לוקחים גם את השעונים גם.
שלא תדע גם מה השעה בגיבושים, נכון?
למה, אדם שיש לו איזו ידיעה, אז הוא אומר, אוקיי, זה התחלה, אמצע, סוף, אני פה.
אתה לא יודע.
אתה לא יודע.
חוסר ידיעה. זה לאנשים כאלה אפילו שמגיעים לגיבושים, הם יודעים שהם עשו הכלה מנטלית.
בוודאי לעבדים, סגי,
שעבד היה רגיל 210 שנים, שכל דקה אומרים לו מה לעשות.
הוא אין לו לו״ז פנוי, אין לו זה. הוא מנוהל
ברמת הדקות, כל רגע הוא יודע מה צריך לעשות.
עכשיו תנסו רגע לחשוב על עם ישראל.
משה רבנו עולה להר סיני,
ומה הוא אומר להם?
יצחק, רבי יצחק, אלמלא באת לשיעור הזה רק בשביל להגיד את הטעות הזאת, דיינו.
סליחה שאני...
אני אקרא את הפסוקים.
רבי יצחק אמר שמשה רבנו... לא, מה אמרת מקודם?
עוד ארבעים יום, וננווה נאפחת אולי התכוונת להגיד, אבל לא את זה.
משה רבנו הולך ככה.
ויעקב משה ויהושע, זה בסוף פרסת משפטים,
ויעל משה אל ההר האלוהים ואל הזקנים אמר, שבו לנו בזה עד אשר נשוב עליכם.
הנה אהרון ויחור עמכם, מבעל דברים ייגש עליהם.
ויעל משה אל ההר, ויכעס עליה נטער.
הוא לא אמר להם לכמה זמן.
הוא לא אמר להם.
עכשיו בוא נדבר דוגרי, אני ואתה, בסדר? כמה זמן אתה אומר משה רבנו הלך?
זאת אומרת, אתה יודע, ככה, אחרי...
זה ההר עשן,
ההר מלא, ההר עוד בוער.
משה רבנו נעלם בענן.
עם של עבדים.
לפני 40 יום יצאו ממצרים.
אנחנו מדברים על 40 יום.
210 שנים, כל רגע הם יודעים מה הם צריכים לעשות.
תיקח ילד קטן, בן 4, בן 5,
בשביל הדוגמה, ותשאיר אותו לבד ברחוב, ותגיד לו, אבא יחזור, והוא לא אומר לו מתי אבא יחזור,
כמו הספר של אורי אורלב, ההיא ברחוב הציפורים.
אתם מכירים?
לא מכירים אותו.
הוא מספר בעצם על ילד שמחכה בשואה באיזה מחבוא, בזה שאבא שלו יחזור. אבא שלו החביא אותו, הוא אמר לו, אני אחזור. הוא מחכה, שאבא שלו יחזור.
ההיא ברחוב הציפורים.
אז משה רבנו,
הוא לא אמר להם מתי.
אחרי שלושה ימים, ראשוני הספקנים התחילו להגיד,
מה הולך, מה, תשמע, הוא לא הלך, הוא גם הלך, ראינו, הוא לא הלך, לא לקח איתו אוכל, לא מים, לא, לא...
הר השן.
השתיקו אותם. מה אתם מדברים? משה רבנו, מה קרה לכם? שלושה ימים, קצת אמונה וזה.
אחרי שבעה ימים,
זה כבר מה?
תשמע, הבן אדם שבעה ימים לא הגיע.
אתה יודע, בני אדם צריכים לאכול, לשתות. איפה? זה הר סיני, אין מים.
הרוב, לא, יהיה בסדר בכל זה.
אחרי שבועיים?
אחרי 21 יום?
אחרי 30 יום?
לא, מה שאתה אמרת זה נפלא, כי אנחנו כל כך משועבדים
משועבדים לעובדה, ויער משה, כי בושש משה לבוא ששעות הם היו מחכים עוד טיפה, לא יתאפקו. הם לא ידעו מתי הוא יחזור. הם לא ידעו.
אף אחד לא אמר להם את המספר 40. אף אחד לא אמר להם את זה.
אז אתה אומר, כמה זמן? שבוע? שבועיים? שלושה? חודש?
40 יום, הוא לא הגיע, קרה לו משהו.
קרה לו משהו.
צריך לדאוג, אהרון, תעשה משהו.
הוא לא נתן לנו תאריך שהוא חוזר.
נכון, ינון?
חשבת על זה פעם?
כולם חושבים, ארבעים יום, וואלה, שש שעות לפני ארבעים יום, נשבר להם, הייתם מחכים עוד קצת.
הם, ארבעים יום היה אצלם הרבה אחרי שכל אחד מאיתנו היה לו,
אם הייתה לו סבלנות, היינו אומרים, כבר אחרי שבועיים בן אדם עולה.
אתה יודע, אחרי ארבעים יום שבן אדם לא נמצא, היום בן אדם שלושה ימים לא נמצא, הוא נעדר, מרימים משטרה לאוויר.
ארבעים יום בן אדם נעלם, לא יודעים איפה הוא.
אז משה רבנו עושה ניסים, כמובן, וכל זה, אבל הם עדיין לא ראו אדם שלא אוכל ארבעים יום וארבעים לילה.
משה רבנו הרי אומר, לחם לא אכלתי, מים לא שתיתי.
הוא אומר את זה על עצמו, הם לא ידעו את זה.
למה זה ככה?
למה להעמיד אותם בניסיון
חוסר הוודאות הזה? עם של אבנים.
מה הסיפור?
מה הסיפור, כאילו?
אתה כאילו... כלומר, זה ברור שעלייתו של משה רבנו להר סיני,
באופן הזה, היא הייתה בציווי אלוקי.
הקדוש ברוך הוא אמר לו, תעלה ואל תגיד להם כמה זמן.
יכול להיות שמשה רבנו ידע שזה 40 יום, אל תגיד להם, הם לא צריכים לדעת.
למה?
מה הסיבה?
מה הייתה הסיבה?
מה הם ביקשו ומה הייתה התוצאה? זה מה שעוסק מהשילוח.
אבל השאלות יפות, נכון?
תודה.
בואו נראה, נתחיל.
משה רבנו אומר ככה, ויאמר, אם אין פניך ההולכים, אל תעלינו מזה.
כאילו הוא אומר לו, אני מפרש את זה,
אם אתה לא, פניך הולכים, הכוונה שאנחנו יודעים מה יהיה קדימה.
זה הכוונה. אני הולך, פניך זה, אם אתה לא תגיד לנו מה הולך להיות קדימה,
אז תקשיב, אז זו בעיה. כלומר, העם לא יכול לחיות בחוסר ודאות.
באמת זה דבר נורא נורא קשה.
לאדם להגיד, שמע, אני לא יודע מה יהיה, אני לא יודע מה.
נכון?
אומר עמי השילוח.
משה ביקש מהשם יתברך, אשר אף בעוד שיהיה השם יתברך בלבוש הזה,
גם אז אם יחטא שום אחד מישראל,
לא יגיע החטא לעומק הלב, ולא יבוא התרשתות בדעתו,
פן וחלילה נסוג מהשם יתברך, הנקרא
זה אלי.
וזה שנאמר, אני תכף אסביר,
ונפלילו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה.
כי ההבדל שבין ישראל לאומות לא תלוי רק במצוות ובמעשים טובים.
כי גם האומות יוכלו לעשות מעשים שיהיה להם גוון טוב.
מה, אז מה ההבדל?
אך אף בעת שאחד מישראל יחטא,
גם החטא לא יהיה כמעשה האומות. משה רבינו אומר לקדוש ברוך הוא, אני מבקש
שתעשה אפליה, אפליה מתקנת. מה האפליה? שכשיהודי יעשה חטא,
החטא יהיה אצלו כמו ככה, לכלוך על הבגד, הוא יעשה ככה והוא יתנקה.
זה מה שמשה רבינו מבקש.
אך אף בעת שאחד מישראל יחטא, גם החטא לא יהיה כמעשה האומות,
והוא שלא יגיע רק מהשפה לחוץ,
ועומק ליבו יהיה נקשר ונדבק באשר יתברך. כרגע,
זו הייתה הבקשה של משה רבנו, תכף תראו איך זה קשור
לחטא העגל.
וזה ביאר בגמרא, ותאמר ציון עזבני השם, והשם שכחני.
אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ריבונו של עולם,
הואיל ואין שכחה לפני כיסא כבודיך,
שמא לא תשכח לי מעשה העגל. אולי אתה תכעס עליי ולא תשכח לי את מעשה העגל?
אמר לה הקדוש ברוך הוא גם אלה תשכחנה.
אני אשכח את זה.
אמרה לו, אמרה כנסת ישראל,
שמא תשכח לי מעמד הר סיני.
כלומר, כשיהודי עושה מצווה,
האיכות של עשיית המצווה היא מאה.
כשיהודי עושה עבירה, זה כלום, זה מהשפה ולחוץ, זה לא...
מי אני באמת?
אז זה מה שבושל אבנו ביקש.
עכשיו, הוא מסביר למה.
ובאמת, למה בזה השיב שישכח ובזה להפך?
שאלה, באמת, למה זה ככה?
למה יש אפליה?
למה את המצוות זוכרים את העבירות שוכחים?
אך כי באמת מעשה העגל היה,
כי רצו שהשם יתברך
יראה להם את הסדר המסודר אצלו לכל מידותיו, לדורות,
באיזה זמן ינהג את עולמו במידה זו ובאיזה זמן במידה אחרת
ולא יצטרכו בכל יום להתפלל להשם יתברך
שיראה להם באיזה דבר ובאיזה מידה יבחר אתה.
רק שיגלה להם הכל בפעם אחת וילכו בדרכיו לבטח תמיד.
זה מה שהיה קשה להם,
חוסר הוודאות הזאת,
שאנחנו כל יום צריכים להסתכל ולנחש, רגע, מה הקדוש ברוך הוא, איך הוא מתנהג עכשיו? הנה, הנהגת האיחוד, הנהגת שכר ועונש, כל יום הוא כאילו טרי, כל יום הוא חדש.
זה היה להם קשה.
זה היה להם קשה. תן לנו משהו קבוע, תן לנו משהו מסודר, תן לנו הנהגה מסודרת.
וזה בעצם חטא העגל, חטא העגל... אתה עושה ככה כי?
או, העגל... אתה שואל שאלה מצוינת, וקודם כל בואו נבין.
מה זה בעצם עגל?
העגל זה איזשהו, נכון, אם משה רבנו עולה להר סיני, וזה קו שיש לנו כעת התחלה, אבל אין לו סוף,
אתה לא יודע מתי הוא ירד.
העגל, אתה אומר, יש לי כאן איזה אירוע מוגדר,
תחום,
מסודר, אני יכול, כן, העגל כביטוי,
כביטוי למשהו עגול וכביטוי למשהו שהוא נוכח, זה לא שהם חלילה התכוונו לעבוד, הם עשו כאן איזה סמל,
איזה ביטוי, זה כמו שעל ארונות קודש יש עריות, נכון? הם עשו עגל, מה הכוונה בעגל? עגל זה משהו שהוא נוכח,
נמצא,
מובן,
עגול, אני יכול לעבוד עם זה.
אתה יודע, זה כמו,
עכשיו,
הטענה שלהם היא הרי טענה צודקת.
אנחנו, לדוגמה, אנחנו זקוקים למה?
אנחנו כולנו זקוקים לתרייג מצוות.
למה הקב' לא אמרנו את הסוף?
אלה העקרונות, תזרמו איתם.
אנחנו חייבים תרייג מצוות, תגיד לנו איך עושים אותם.
איך אתה רוצה שנקיים את הרצון שלך, נכון?
חייב להיות מצוות ספציפיות.
כמה אנשים מאמינים ששבת זה דבר חשוב, וכדאי פעם בשבוע לנוח,
ולעשות סעודה עם בני המשפחה וכל זה, וכמה אנשים מצליחים לקיים את זה בלי שאתה משועבד להלכה?
ואתה אומר, יש זמן ששבת נכנסת, ויש נרות שצריך להדליק, וקידוש שצריך לעשות, ומלאכות שמותר, ומלאכות שאסור, וכן הלאה זה הדרך.
כל המלאכות אסור, רק
דברים שמותר.
בלי שאתה מגדיר את זה, הגדרות מדויקות, אז זה מה שהם רצו.
אבל איוב אמר להם, הנה אהרון וחור. תגידו להם, שהם יגידו לכם,
שהם יהיו הכי עתידים וזרקים.
כן, הנה אהרון וחור, מבעל דברים ייגש אליהם, זה פלסטר.
עד שאני חוזר, נו מתי תחזור?
אז היה להם קשה, החוסר בדאות הזה.
וזה מה שהם רצו. עכשיו, תראה, אומר כאן מהשילוח דברי נבואה.
הוא אומר ככה, ולפי שלא היה החטא,
לא היה נוגע החטא, רק מהשפה ולחוץ,
לפיכך נשכח. זה לא שהם לא רצו את השם יתברך, הם ביקשו דרך יותר ברורה בעבודת השם.
תן לנו אקדוטה, השארת אותנו תלושים באוויר, השארת אותנו תלויים. תכף נראה למה הקדוש ברוך הוא עשה את זה, זה לא טעות,
בסדר? רק זו הייתה מדרגה כנראה גבוהה מדי, אבל זה לא טעות.
הם ביקשו משהו יותר ספציפי.
אז לכן, בגלל זה זה נשכח.
אך המצוות הן המעומק הלב.
לזכר עולם יהיה.
ולאשר נסמך פרשת שבת לפרשת העגל.
מיד אחרי פרשת העגל
נאמרת פרשת השבת. איפה? בפרשת ויקל, נכון? מיד.
ואחרי חטא העגל יש את השבת שבביקל. למה? מה הקשר?
כי באמת שורש חטא העגל בא להם בעת שעסק הקדוש ברוך הוא עם משה רבנו עליו השלום בפרשת שבת.
כי שבת מרמז על יום שכולו שבת,
ואז לא יצטרכו לתפילה,
כי הקדוש ברוך הוא ירא לעין לעין כל את סדר מידותיו,
כי בלתי רצונו לא נעשה שום דבר בעולם. והם הרגישו כי השם יתברך עוסק להנחיל להם הטוב הזה,
ויחד עם לפועל שעשו את העגל. כי עגל הוא דבר שלא נשלם עדיין. עגל, הוא לא פרה.
וצריך להמתיק עוד עד שיושלם.
וגם רצו בזה קודם הזמן, כי הטוב הזה ינחיל השם לנו אך לעתיד. כלומר, הוא אומר, זה בעיניי נפלא.
באמת הקדוש ברוך הוא אומר להם, אתם טודקים.
אני אתן לכם משהו מסודר.
בזמן שהקדוש ברוך הוא לימד את משה רבנו את פרשת שבת בשמיים, בהר סיני,
שזה בעצם, מה זה שבת? זה משהו מאוד מאוד מוגדר, מאוד ספציפי, יש לה זמן התחלה וזמן סיום ודרך שעושים בה.
שבת זה היום אפשר להגיד הכי מוגדר. אין לך תנועה בשבת שאתה לא יודע או לא צריך לדעת אם היא מותרת או אסורה.
נכון? אתה מותח את הזה, מותרת, הכל נורא נורא מוגדר,
מאוד מאוד מפורט.
קחו את כל ספרי ההלכה שנכתבו על הלכות שבת, כמה ספרים וכל זה, כדי שאדם לא יהיה לו תנועה אחת שהוא עושה בשבת, שהוא לא יודע אם היא נכונה על פי רצון השם יתברך.
אז בזמן שהקדוש ברוך הוא מלמד את משה אבינו את כל הדבר הזה, הם מרגישים את זה למטה, הם אומרים, אנחנו רוצים את זה כבר.
אז הם עושים את העגל.
אומר הקדוש ברוך הוא, שנייה, תחכו רגע, הקדמתם טיפה את הזמן. קודם כל, לא כל העולם יהיה שבת,
עדיין יהיו ימות חול,
ותמתינו.
אז בעצם מה יוצא כאן? יוצא את הדבר הבא.
בהתחלה הקדוש ברוך הוא אומר להם,
תקשיבו, אני רוצה שתלכו אחריי
באמת בעיניים עברות ועצומות.
גם בתנאי חוסר ודאות,
גם כשאתם לא יודעים מתי משה רבנו חוזר, אני רוצה את האמונה ואת הביטחון שלכם עד הסוף.
זה לא יהיה המצב המתמיד.
אני אגיד לכם מה, זה קצת מזכיר,
אשתי אמרה לי את זה פעם.
אשתי אמרה לי,
אם אני הייתי יודעת
מה המשמעות
של אשתי, היא כמו חזרה בתשובה בכיתה ז', ח',
כי היא עברה כזה ממסורתי ל...
כאילו, אחרי החטיבה זה היה
ללכת לתיכון חילוני, היא אמרה לארון שלה, אני רוצה ללכת לאולפנה.
האחיות הקודמות שלה הלכו לתיכון חילוני, אתם יודעים, שם זה ה...
היא אמרה לי, אם אני הייתי יודעת
את המשמעות של ההחלטה שלי אז,
אז לא הייתי לוקחת אותה.
זאת אומרת, אתה רק אומר, נראה לך כזה...
אני לא ידעתי כמה ספרים מסתתרים מאחורי ההחלטה הזאת, כמה דברים צריך לשמור אחר כך, וכמה... ברוך השם, כן.
אז
אתה הולך אל הלא-נודע, ואתה אומר, טוב, זה לא נראה כזה. אבל אם מישהו היה מגלה לך את הלא-נודע הזה, זה היה...
אז יש קודם כל איזשהו שלב שבו האדם הולך אל הלא-נודע.
וזה באמת קשה.
כשאדם חוצה את הקווים, אדם כשהוא בא לחזור בתשובה,
הוא עכשיו עובר, עוזב עולם, עולם מוכר, עולם שהוא הכיר אותו, הכיר את הכללים. אתם יודעים שבעלי תשובה
הם נקראים מהגרים בעולם הדתי. מי שלא גדל,
גם כאן במכון מיר, אנחנו עוסקים בהגדרה הזאת, מי נקרא בעל תשובה?
המכון מיר זה מקום לבעלי תשובה.
כל עם ישראל הם בעלי תשובה.
אז מה ההגדרה לבעל תשובה? הגענו כאן לזה הגדרה, מי שלא גדל בחינוך הדתי, נקרא לזה ככה.
בסדר? כי אדם יש לו איזה כל מיני הרגלים,
הוא מכיר את העולם, הוא יודע מי נגד מי,
פתאום הוא עובר לאיזה עולם שמתנהג בקודים שונים,
שפה שונה לגמרי,
עומדים, יושבים, קדיש, הולכים, חוזרים, כל מיני מלא מלא שפת קודים שאדם שגדל בזה זה טבעי לא,
אבל מי שלא גדל בזה, זה כמו שעכשיו נשלח אתכם ל... לא יודע מה, ליפן, בסדר?
יש שם מלא מנהגים יפנים, איך עושים ככה ואיך עושים ככה, יכול להיות שקראנו על זה באיזה ספר, אבל אנחנו לא נהיה אף פעם...
הוא עכשיו עובר אליו, לא נודע.
זה לא יישאר ככה.
לאט לאט הוא ילמד ויכיר וידע ויהיה לו מטריה והוא יהיה לו קרקע וזה, אבל לפחות בהתחלה חוויה היא חוויה שלא נודע.
זה מה שהקדוש ברוך הוא אומר להם. אני רוצה שקודם כל תלכו על הלא נודע.
יש כזה שיר, אני כעיוור אחרייך הולך, נכון? אחרי השכינה.
אני רוצה שתלכו אחריי על הלא נודע. ולכן משה רבנו יעלה אליי ולא אגיד לכם מתי הוא יחזור.
אני רוצה שתאחוו את החוויה, אנחנו הולכים אחרי השם יתברך באש ובמים, לא יודעים מה יהיה, אנחנו הולכים אחריו.
זה לא יישאר ככה.
אני אוריד לכם תורה מוגדרת,
תורה ספציפית,
שתיתן לכם מענה לכל מיני דברים,
אבל ההתחלה תהיה הליכה אל הלא נודע.
כשהם מרגישים למטה שבשמיים הקדוש ברוך הוא עוסק בהגדרות, הם אומרים, נו, נו, מה קורה? הרי כל הזמן לא יחזיק מעמד, תן לנו איזה משהו.
הוא אומר להם, הקדוש ברוך הוא, הייתם צריכים לחכות עוד טיפה.
אבל זה לא היה סתם.
ההליכה אל הלא נודע יוצקת בנפש של התמסרות, בסדר?
אבל מכיוון שזה, עוד פעם, כמו שאמרנו, זה סוג של יותר אי-הבנה מאשר חטא,
אין פה איזה כעס גדול,
אלא אומר הקדוש ברוך הוא,
שורש חטא העגל.
בא להם בעת שעסק הקדוש ברוך הוא עם משה רבנו, פרשת שבת,
כי שבת מרמז על יום שכולו שבת, ואז לא יצטרכו לתפילה,
כי הקדוש ברוך הוא יראה לעין כל את סדר מידותיו.
בשבת אתה תראה את הכל, יהיה עולם שכולו שבת,
כי בלתי רצונו, לא נעשה שום דבר בעולם.
והם הרגישו כי השם מטבח עוסק להנחיל להם, הטוב הזה,
והיה חטאם לפועל שעשו את הרגל. בסדר, טוב. אז עכשיו,
בכל אופן, הם נכשלו וזה לא טוב.
אז הקדוש ברוך הוא אומר, טוב.
קודם כל,
מגיע לכם מחיאות כפיים, סוערות,
שארבעים יום כן החזקתם מעמד.
אני חייב להגיד ש...
אני לא יודע אם אנחנו היינו מחזיקים מעמד ארבעים יום. עוד פעם, כשרבנו נעלם ולא אמר להם מתי, הוא חוזר.
בואו נוריד טיפה את הרף.
וראיתם את אחוריי ופניי לא יראו.
אומר מהשילוח
פרק
תורה הבאה
והסירותי את כפיי וראית את אחוריי ופניי לא יראו.
בגמרא מלמד שהראה הקדוש ברכו למשה קשר של תפילין.
אתם מניחים תפילין?
תפילין זה דבר מאוד חשוב, נכון?
מצווה חשובה.
תפילין מרמזים על דבקות וחיבור כמו נפתולי אלוקים.
תפילין מצד אחד זה פשטות.
כאן יש לנו ריבוע ככה בולט נכון וגם פה יש לנו ריבוע וככה כולם רואים וגם זה אבל מצד שני יש בתפילין גם סיבוך
כי פה זה מסתבך ומתפתל ונכון מהלב זה מסתובב עד לזה וגם פה הרצועות האלה
הן תמיד כאלה מתנדנדות וקופצות חו וצריך ליישר אותן
אז אומר רמי השילוח תפילין מרמזים על דבקות בחיבור
כמו נפתולי אלוקים
היינו שאנו מקושרים בהקדוש ברוך הוא
אף כי יעבור עלינו מה, לא נתפרד ממנו.
40 יום שעם ישראל חיכו לקדוש ברוך הוא, צרבו בהם משהו.
אנחנו יכולים ללכת אחרי השם יתברך גם בלא נודע.
גם בלא נודע, נכון?
יש,
ותפילין,
דה מריה עלמא, מה כתיב בהו?
מגוי גדול.
היינו שהשם יתברך משתבח בישראל,
שהם מתקשרים בו.
כן, התפילין של הקדוש ברוך הוא, אתם מכירים את הסיפור על לב הצרכים עם ברדיצ'ב?
שהוא אמר פעם לקדוש ברוך הוא,
אתה חייב למחול לעם ישראל בערב ראש שנה,
אם לא תמחה להם, אני מפרסם ברבים שהתפילין שלך פסולות.
כי מה כתוב בתפילין של הקדוש ברוך הוא?
מי גוי גדול,
אשר לו אלוהים קרובים, מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ?
זאת אומרת, אתה לא תסלח להם, התפילין שלך פסולות, הקדוש ברוך הוא, לא כדאי לך.
נכון?
ותפילין דה מארי עלמא מקטיבי ומי גוי גדול, אלינו השם יתברך משתבח בישראל, שהם מתקשרים בו,
ובם השם יתברך נקשר בהם שאף כי יחטאו לא יהיה ניתוק מהם באהבתו.
ופני לא יראו,
היינו השם יתברך הראה למשה את כל הנעשה מן העבר,
וראה ברור כל מה שהשם יתברך היה בונה מזה המעשה. וזה ראית את אחורי, היינו העבר.
ופני לא יראו, היינו ההווה לא הראה לו הקדוש ברוך הוא.
מפני שכל הכבודות והאנשים נאמרו על ידו,
ולכן לא היה יכול כביכול להראות לו ההווה,
איך שלמותו עם עם ישראל בהווה.
אני אסביר את זה.
אומר הקדוש ברוך הוא למשה, אני מוריד את הרף.
אני מוריד את הרף.
קצת, בשביל עם ישראל.
פניי לא יראו.
באמת, כשאדם נמצא ברגע הווה,
עכשיו הוא עומד במבחן,
עדיין יהיה לנו הרבה פעמים קשה לדעת למה.
כאילו, מה,
לפעמים מגיעים לאדם כל מיני קשיים, כל מיני ניסיונות,
הקדוש ברוך הוא אומר, מה אתה רוצה ממני?
אבל, הקדוש ברוך הוא נתן לנו מתנה, מה?
כשיעבור זמן ונסתכל אחורה,
נוכל להבין.
וראית את פניי, כן?
ראית את אחוריי ופניי לא יראו.
קיבלנו רשות וחובה גם
להסתכל אחורה להגיד עכשיו אנחנו מבינים.
עכשיו אנחנו מבינים.
תראו הרב קוק כותב כל מיני אגרות וזה בזמן מלחמת העולם הראשונה. בהתחלה הוא לא מבין.
הוא אומר מה קרה לעולם? העולם השתגע. אני מזכיר לכם שאז מלחמת העולם הראשונה לא הייתה מלחמת העולם הראשונה. אלא מה הייתה?
מלחמת העולם.
אף אחד לא העלה בדעת השתי עוד מלחמה כזאת, זה היה נראה מטורף, אבל הרב קורבן, מה קורה לעולם? העולם השתגע, העולם השתגע, עלם כאן מג'נן אומרים בערבית, מה השתגעו בני אדם?
הם רוצים להרוג אחד את השני בלי סוף,
לרצוח ולרצוח ולרצוח ולרצוח, לא מבין מה קרה,
הוא לא מבין מה קרה בגלל שארץ ישראל בכלל לא הייתה בסיפור, כי בין מי למי הייתה המלחמה?
בין גרמניה,
גרמניה מצד אחד,
לבין בריטניה וצרפת,
וגם רוסיה, בריטניה, אורסה וצרפת מצד אחד, גרמניה, איטליה קצת היה שם, כאילו זה ה... זה... מה?
טורקיה לא הייתה בסיפור בכלל.
הענק הגוסס מן הבוספורוס לא הייתה בסיפור בהתחלה.
פתאום, אחרי שהמלחמה נפתחה,
הטורקים גם התלבטו למי להצטרף.
הם התלבטו,
קיבלו את ההחלטה מבחינתנו הכי טובה בעולם, מבחינתם הכי גרועה, להצטרף לאימפריה העות'מאנית,
הצטרפה לגרמנים.
ואז הבריטים אמרו, רגע, רגע, רגע, הטורקים הצטרפו לגרמנים, והטורקים שולטים בארץ ישראל, וארץ ישראל קרובה למצרים, ובמצרים יש את תעלת סואץ, ותעלת סואץ זה נכס אסטרטגי,
ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שהטורקים ינסו לכבוש את תעלת סואץ, ולכן האנגלים מפנים כוחות מאירופה כדי לכבוש את ארץ ישראל כדי להגן על תעלת סואץ בכלל בלי קשר לתנועה הציונית מאינטרסים שלהם.
אומר הרב קוק, אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
בכלל,
כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא לכבודכם.
יש לנו יכולת להסתכל אחורה, זה נותן כוח.
האדם אומר לעצמו, גם אם אני כרגע לא מבין,
יום יבוא ואני אסתכל אחורה ואני אבין.
יום יבוא ואני אסתכל אחורה ואני אבין. בסדר?
לא,
לא, זה לא חוכמה לאחר מעשה, אז מה זה?
זה עדיין מבחן האמונה.
זה עדיין.
כי בזמן נתון אתה לא מבין.
בזמן נתון עדיין קיים את חוסר הבדאות שהיה לעם ישראל.
אבל הקב' ברוך הוא אומר למשה רבנו, אבל אני מבטיח
שמי שיחזיק,
יחזיק, וזה נכון גם ברמה הפרטית של כל אחד מאיתנו,
שכל אחד יעשה לעצמו ניסיון רגע, לא עכשיו באמצע השיעור, אלא זה,
ותסתכלו רגע אחורה על החיים שלכם, וכל מיני אירועים שהיו לכם בלתי מובנים.
אירועים בלתי מובנים שאתה אומר, מה זה קשור אליי, ואיך לפעמים אחרי שנה, אחרי שנתיים, אתה אומר, עכשיו אני מבין שהאירוע הזה היה קריטי,
קריטי, קריטי בשביל איזושהי בנייה, תקומה בנפש, וכן את זה הדרך.
ובלעדיו לא הייתי, ממש, אתה אומר, בלי הדבר הזה לא הייתי יכול להתקדם ולא הייתי יכול, זה מה שקורה כאן,
בסדר?
וזה ראית את אחוריי, היינו העבר, ופניי לא יראו, היינו ההווה.
יפה.
ובכל אופן,
מה יותר יקר להשם יתברך, בסדר? מה יותר משמח אותו?
איזה הליכה.
אנחנו מצדנו כבני אדם תמיד,
תמיד שואפים למה?
שתהיה כמה שיותר ודאות, נכון?
יכול להיות שאפילו אנחנו מפסידים בגלל הדבר הזה.
תראו, אחת האינטליגנציות שמנויות בתור אחת משבע האינטליגנציות זה אינטליגנציית התמצאות במרחב.
שאדם
מקבל איזה מפה, הוא צריך להגיע לאיזה יעד, הוא מסתכל על המפה, הוא מסתכל על זה והוא עושה את זה.
אנחנו מוותרים על זה היום.
אנחנו מוותרים על זה. יש לנו וייז, ועכשיו יש פה אנשים שהיו בלי וייז, אבל תחשבו שהילדים, הנוער היום, הם לא יודעים, אין להם מושג איך הם עושים, הם לא מכירים כלום.
הוא יכול גם הרבה זמן לקחת אותם לעזה והם ייסעו אחריו.
לא יודעים, ימין, שמאל, למעלה, למטה.
אנחנו מוותרים על זה במו ידינו, על ההתמצאות.
אני מדי פעם סוגר את ה-Waze,
כאילו,
הוא אומר, בוא ניסע מקסימום קצת פקקים וכל זה, בוא נראה שאני מצליח לנווט בלי כל הקשקושים האלה.
אני לא מדבר איתכם על בין עירוני, זה לא בעיה.
תוך העיר, רגע, שנייה, רחוב, אתה קצת טועה, בסוף אתה מגיע, נכון?
אז
ההליכה ברמת הלא נודע,
הרצון לדעת כל דבר זה הרצון של בני אדם, שיגידו לנו וזה.
הקדוש ברוך הוא אומר, אני רוצה שתלכו אחריי,
גם כשאתם לא יודעים.
יהיו תקופות בהיסטוריה שאנחנו לא נדע.
ואנחנו לא נדע מה נעבוד את השם עד בואנו שמה, אומר משה רבנו.
הוא אומר את זה לפרעה וגם לעם ישראל.
אני מוציא אתכם אל הלא נודע.
אחרי זה בפרשת בעלותך, נכון, יהיה תיאור של הענן, איך כל דבר.
הם גם לא ידעו כמה זמן הם יחנו, כמה זמן הם...
אומר מי השילוח, זה הציווי בסוף הפרשה.
יש ציווי מאוד מוזר בסוף הפרשה, נכון?
אלוהים מסכה לא תעשה לך, אתך גם אותו תשמור.
אז אומר מי השילוח,
מסכה היינו כללים.
כללים.
כללים, זה מה שכולם רוצים, כללים, נכון?
אומר מי השילוח, אין בעיה, כללים זה דבר חשוב,
רק אל תהפוך אותם לאלוהים.
שמעתם?
יש הקדוש ברוך הוא אחד,
הוא רוצה שנעבוד אותו גם במקום שאין כללים,
גם במקום שצריך ללכת אחריו,
בלא נודע.
ועל זה אמר הכתוב, בעת שיהיה לך בינת הלב מפורשת,
אז לא תביט על הכללים להתנהג על פיהם,
רק בבינת הלב, לך, לך, תדע בכל פרט ודבר איך להתנהג,
כמו שמצינו באלוהר בכרמל, ואין בפרס חוקה על הפסוק ביישום אבות ויחנו,
כן,
בביתם, הוא מעריך בזה גם שם.
כן, אם אדם הוא כללים, הוא צריך להיות דתי,
הוא צריך שכל רגע יגידו לו מה לעשות.
כל רגע יגידו לו מה לעשות. אדוני, החיים, אי אפשר לכתוב אותם כמו דפי זהב, כל רגע.
יש בחיים צדדים או זמנים או מרכיבים שבהם יש לא נודע. והכתוב בחומר, אני מצפה שתלך אחרי גם בדברים האלו. מה פועל שם?
בינת הלב. אל תהפוך את הכללים למסכה.
מסכה זה דבר שהוא ניתח, כך הוא אומר במקום אחר.
הוא ניתח ולא מתנועה.
ברוך השם שיש לנו את הכללים, הם עובדים ברוב הזמן.
לפעמים יש, צריך, צריך גם לחרוג מהכללים.
לפעמים גם צריך, נכון, מישהו...
מישהו שומר על הכללים, אז כנראה בפורים הוא לא יצטרך להשתחרר עד הסוף, ולא יצטרך...
פורים זה חג של סוג של יציאה מהכללים, נכון?
למישום בפוריה. אז אומר הקדוש ברוך הוא, אחרי כל חטא העגל, בסדר.
הורדנו את הרף של ההליכה, אחרי הלא נודע. אני לא מבקש,
קדימה, רק קדימה, אבל אחרת הם תדעו מה קורה.
אבל בכל אופן, אל תהפכו את הכללים לאלוהים.
יש רק הקדוש ברוך הוא אחד,
ולפעמים אדם צריך לפעול במקום שאף אחד לא יגיד לו,
והוא צריך ללכת אחרי בינת הלב.
עכשיו,
אני אגיד לכם על מה המאה שלו אחרי זה מדבר, בסדר?
ובזה נסיים. מה?
הוא המפקד בשטח. הוא המפקד בשטח, בדיוק.
וגם יותר מזה, הדור שלנו,
הדור שלנו, אני לא רוצה לדבר בשם הדור, כי אני לא... אבל זה ברור שהשאלות,
שאלות בהלכה שנשאלות
בתקופה שלנו, אין להן אח ורע וגם אין להן תקדים.
כי מעולם לא היה בעם ישראל
חילונות,
ומעולם גם לא הייתה חזרה בתשובה.
זו תופעה חדשה שלא היה.
בעבר, מי שהיה, היו כאלה שעזבו וכפרו, אבל זה הכל היה מתוך איזה בעיטה. היום אנשים אמרו, אנחנו חלק מהעם ישראל, אנחנו בוודאי זה, אנחנו פשוט לא שומדים תורה ומצוות.
והבן שלו כן שומדו תורה ומצוות.
או שהבעל חוזר בתשובה והאישה לא, או הפוך.
איך מסתדרים הדברים האלה? אין ספרים.
אי אפשר לכתוב על זה שום ספר, כי זו מציאות שמעולם לא הייתה.
אז מה זה?
זה מסור לבינת הלב, זה ללכת אל הלא נודע קצת, זה מסור לבינת הלב, כמובן, של הפוסקים הגדולים ושל בעלי התשובה בעצמם, שזה הסוגיה שלהם. איך מנווטים בתוך הדבר הזה? אתה מבין, חלק גדול, אתן לכם דוגמה, חלק גדול,
חלק גדול, נגיד, מחינוך ילדים. אתה אומר, חינוך ילדים, שילדים יגדלו בסביבה מוגנת ובסביבה של קודש וכל זה. עכשיו, אדם אומר, תשמע, אני חזרתי בתשובה, ההורים שלי חילונים, האחים שלי חילונים וכל זה. איך אני... הילדים פוגשים את הבני דוד, מה לעשות?
לנתק את הקשר עם המשפחה, שלא יראו,
אין הורים, אין סבא ואין סבא. מה לעשות?
מה לעשות?
איפה זה כתוב?
איפה יש כללים?
אין כללים.
זה,
כן, בחלק גדול, אתה תהיה הפוסק של עצמך גם בהקשר הזה, תתייעץ עם איזה תל אביב חכם שמכיר אותך, בינת הלב,
בינת הלב.
כן.
אצלנו רק כאילו על בוודאות הלכים,
כשאומרים אותי לדבר איתם בארץ,
וכן אני יכול לעשות סדר,
זה היה לא נודע.
זה טיפה הפוך, סדר מישהו, יש לו בוודאות, אבל יש סדר.
כן.
אין סיכויות על שאלה טובה. כן. אתה יודע לך, אבל שאלה טובה.
היה להם מעמד הר סיני, נכון, אבל עדיין זה עם של עבדים.
ובלי משה רבנו הם אבודים.
לנו, מצד אחד אין לנו מעמד הר סיני, מצד שני אנחנו פה היום אחרי
3,334 שנים של עם ישראל.
כבר אין לנו כל כך ספק האם העסק הזה הוא עסק שעובד או לא.
העסק עובד, אנחנו עם ישראל, חטאת ההיסטוריה מקצה לקצה.
בסדר? אז יש לנו איזה מין ביטחון וודאות שמגיע לנו מאבותינו ואבות אבות אבות אבות אבות אבותינו.
כשאנחנו מסתכלים אחורה אנחנו אומרים וואו תראה כל מה שקרה תראה לאן הגענו.
ובכן אני מסכם.
חטא העגל, לפי ימי השילוח, אי-הבנה. גם הזוהר אומר, זה הכול.
מה הייתה, מה היה הרצון? הרצון היה להעביר את עם ישראל באיזה מין כור היתוך של
הליכה אחרי השם יתברך, בחוסר מודעות.
אחרי זה יגיעו הכללים.
הם קצת התקשרו בדבר הזה, אז דבר הקדוש ברוך הוא בסדר גמור, אני עכשיו
אאפשר לכם לראות את אחוריי.
פניי לא יראו, אבל אחוריי כן יראו. ובכל אופן, אני מצווה אתכם,
אל תהפכו את הכללים לאלוהים.
הדבר היחיד שצריך לעניין את האדם זה איך אני עושה את רצון השם יתברך.
ב-99% רצון השם יתברך עובר דרך הכללים,
אבל יש את האחוז הזה שבו הכללים לא מספיקים,
ואז אדם צריך להתמסר למה?
לבינת הלב, וללכת אחרי השם יתברך, גם כשאין לו...
לפעמים כמו שאתה מטייל בשטח, ובדרך כלל יש סימונים, פתאום אין סימונים.
אין סימונים, אין את השלוש כאלה הזה, ואין.
אז מה תעשה עכשיו? תעמוד במקום? תסתכל, וזה, בינת הלב.
אפילו, תטעה, תיפול, אבל בסוף, בסוף תגיע.
החיבור של שני הדברים האלו,
הכללים, היצוקים,
בבינת הלב, נותן את עבודת השם השלמה.
שנזכה.
לומכים תהיו.
