טוב, רבותיי,
אנחנו משלימים פה את נפש הפרשה מיום שני.
זה השיעור שהוא, כמו שאמרנו, הרשת ביטחון שלנו.
אבל אני משתדל כל פעם גם שזה יהיה קשור
לצורים שאנחנו לומדים בתניה, וזה מה שגם יהיה היום בעזרת השם.
ורגע, נתחיל כמו שצריך, סליחה.
אנחנו ניגע היום באיזשהו נושא שהוא נושא מאוד מאוד רחב,
מאוד רחב, יש לו המון המון השלכות.
בכלל בחסידות, בחסידות וגם השלכות לחיים של כל אחד מאיתנו כי זה נפש הפרשה והתכלית של השיעור הזה זה ללכת לחיות עם הזמן, ללכת עם פרשת השבוע, ברוך אתה ה' אלוהינו חם שהקומה לגרום,
ועזבנו הזמן של פרשת תרומה
וחודש אדר.
בואו נתחיל,
יש פה איזה מסע,
רק עוד פעם, עושים את הפרשות בהקשר, פרשת תרומה
שהיא נראית לנו איזה מין צ'קליסט כזה של מלא מלא חומרים,
היא בעצם הפרשה הראשונה שנאמרת למשה רבנו בהר סיני. הרי הקב' ברוך הוא קרא למשה רבנו בסוף הפרשה הקודמת, אמר לו, תעלה.
תעלה אל ההר, יש לי משהו להגיד לך.
אם היו שואלים אותי מה הקב' ברוך הוא הולך להגיד לו, הייתי אומר לו, הוא בטח התחיל להסביר לו את עשרת הדיברות.
אמרתי, אנוכי השם אלוהיך, בוא תבין מה המצווה,
יסוד היסודות ועמוד החוכמות, לדעת שיש שם מצוי ראשון, כמו שהרמב״ם מתחיל את יסודי התורה.
ואחרי זה יסביר לו מה זה שבת ומה זה, כל הדברים שבעשרת הדיברות, הוא ירחיב אותם לארבעים יום. לא.
מה מתברר? מתבררת הפתעה גדולה מאוד,
שהדבר הראשון שנאמר למשה רבנו בהר סיני,
זה מצווה לעשות משכן.
זה חידוש עצום, שתכף נבין מהו החידוש,
אבל כבר כאן אפשר להבין שבעצם יש פה דרמה גדולה מאוד.
עוד אם עד עכשיו חשבנו שהמפגש שלנו עם השם יתברך הוא איזה אירוע חד פעמי, מעמד הר סיני, משהו מטלטל,
אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו אני מעוניין בהשראת שכינה קבועה.
אני מעוניין לשרות ולשרות בתוככם
בצורה קבועה ולכן תעשו לי את המשכן הזה ויש כאן ציווי מאוד מפורט. אני רוצה לדבר היום על הציווי הזה של עשיית משכן ולהתחיל עם איזושהי שאלה.
אוקיי, נגיד שהקדוש ברוך הוא רוצה
לעשות משכן, למה צריך
להביא את רשימת החומרים בתחילת הפרשה. וידבר אדוני אל משה לאמור,
דבר אבני ישראל ויקחו לי תרומה מאת קולי שרידבנו לבו, תיקחו את תרומתי,
וזאת תרומה שתיקחו מאיתם זהב, הכסף ונחושת, תכלת והרגמן, תולעת שני, שש ועזים, עורות אלים מאוד דמים, עורות חושים ועצה שיטים,
שמן למאור, שמן למשחה וקטרות וסמים,
אבני שוהם ואין לה רפות וחושן, לא עשו לי מביאה ושכנתי בתוכה.
מה צריך את הרשימה הזאתי?
אתה תגיד, הקב'ה, מה צריך לעשות?
תגיד, ועשו ארון עצש איתי,
כפורת זהב. אני אחרי זה יודע לגזור לבד את החומרים, אני לא צריך שתגיד לי את החומרים, בסדר?
אם אתה אומר לי לעשות ארון עצש איתי ואני צריך להביא עצים, אם אתה אומר לי לעשות ארון זהב ואני צריך זהב, מה שתגיד, לפי זה אני אגזור את החומרים.
נשמע על פניו שהציווי הראשון עוד לפני עשיית הכלים זה להביא את החומרים.
אדם מביא למשכן זהב, מביא כסף, מביא נחושת, כי אין מצווה.
לכאורה כל המהות זה להביא איזה בשביל משהו.
זה נראה שיש בעצם הבאת החומרים,
עצם הבאת החומרים,
יש בהם איזה עניין.
יש בזה איזה סיפור.
לכן צריך למנות את החומרים, יש פה נדמה לי 18,
אם זוכר נכון.
זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמנט, עולה עד שני, שש, עיזים,
עורות אלים, עורות חשים,
יוצא שיטים, שמן,
סמים,
אז אחת עשרה, ואז לא יודע, בסדר?
אז
מה הצורך בדבר הזה? תזכרו את השאלה הזאת.
כשהקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו שהוא רוצה לעשות משכן,
אז משה רבנו נרתע, נבהל.
אומר המדרש, תנחומה, רבי יהודה בר סימון אמר,
שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה, ונבהל ונרתע לאחוריו.
בשעה שאמר לו, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, אמר, ריבונו של עולם,
הנה השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך.
זה פסוק שאמר שלמה המלך.
אמר לו, משה, לא כשם שאתה סבור, אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב ושמונה במזרח,
ואצמצם שכינה שלי ואשכון ביניהם.
וכתיב ונועתי לך שם ודיברתי.
זו דוגמה אחת.
דוגמה אחרת,
כשאמר לעוצב את בני ישראל את קרבני לחמיא, אמר משה רבנו, ריבונו של עולם,
אם אכניס אני כל חיות שבעולם,
בכל הבהמות אין בהם העלאה אחת, ובכל העצים שבעולם אין בהם עברה אחת, שנאמר, ולבנון אין די באר, וחייתו אין די עולה.
אמר לו משה לו, כמו שאתה סבור,
אלא את הכבש אחד תעשה בבוקר, ואת הכבש אחד תעשה בין הר הבית.
פה, במדרש הזה, אנחנו נפגשים עם דבר שעסקו בהרבה מאוד בקבלה, וזה נקרא סוד הצמצום.
סוד הצמצום,
שאני רוצה טיפה לדבר עליו,
לנסות להבין אותו, ואז
לגעת בנקודה מאוד מאוד פנימית שנקראת
התמצום אינו כפשוטו.
אבל מה זה סוד התמצום?
סוד התמצום אומר שהקדוש ברוך הוא, השתבח שמו,
הוא החליט
לצמצם את עצמו,
למה?
למקום מסוים,
למצוות מסוימות,
לארץ מסוימת,
ללשון מסוימת, לעם מסוים,
כשהתכלית היא לאפשר איזשהו קשר ומגע איתו.
לפני הבריאה, רוח אלוהים מרחפת על פני המים,
הכל מלא מאלוקות.
אבל המלאות הזאת לא מאפשרת יצירת קשר.
הכל מלא ממנו, אז אין שום מקום למישהו אחר.
אז הקדוש ברוך הוא, מכיוון שהוא אינסוף השתבח שמו, והוא לא מוגבל לשום דבר,
הוא לא מוגבל להיות מוגבל,
והוא גם לא להיות לא מוגבל להיות לא מוגבל. גם להגיד לקדוש ברוך הוא בלתי מוגבל, זה גם כן להגביל אותו.
אז הוא אומר, ההנהגה האלוקית הקדוש ברוך הוא אומר, אני מוכן לצמצם את עצמי
כדי להצליח ליצור קשר איתכם.
כי אם הכל, הכל, הכל, הכל, הכל הוא מלא, מלא, מלא, מלא, כל העולם כעבודו, אז איפה אני נמצא? אין לי מקום.
אז ככה מתואר בספרי הקבלה שהקדוש ברוך הוא נמצא את עצמו, יצר חלל פנוי, לתוך החלל הזה הוא משך קו של אור,
וזה בעצם הצמצום.
המשכן מבטא את הצמצום הזה.
כלומר,
יכולה להיות
תפיסה
שאומרת שהקדוש ברוך הוא, אין סוף, אין סוף,
רחוק, ברא את העולם, הוא נשגר, הוא נפלא, הוא זה, זה, זה, כל הדברים ש...
אבל, זה כל כך גדול, אין לי שום מגע איתו.
זו תפיסה אחת.
מהצד השני יכולה להיות תפיסה אחרת, הפוכה, תפיסה אלילית,
שאומרת, כן, אלוהים אצלי בכיס, הנה הוא...
יש לי פסל, אני מחבק אותו, מנשק אותו, אני יש לי...
נסגרתי את אלוהים, נכנסתי אותו לאיזה קופסה קטנה,
לאיזה פסל שאני יכול להשתחוות ולנשק ולגפף ולחבק, וכן על זה הדרך, בסדר?
וכאן, יש פה איזו תפיסה מאוד מעניינת,
שאומרת שמצד אחד השם יתברך הוא אין סוף, ומצד שני הוא מצמצם את עצמו. זה הביטוי שמופיע כאן במדרש. אצמצם
שכינה שלי ואשכון ביניכם.
אני אתן טיפה דוגמאות, כי זה חשוב מאוד, הצמצום הזה. מה פשרו של הצמצום?
לדוגמה,
נגיד מורה,
מורה, מורה, בסדר?
מורה
למתמטיקה, או מורה לזה,
שיש לו המון המון ידע, והוא בא ללמד ילדים בכיתה ט'.
לי היה כזה מורש, הוא היה ראש מחלקה למתמטיקה באוניברסיטה, אבל הוא, משום מה, בחר ללמד ילדים בכיתה ט' מתמטיקה.
רמת הידע שלו הייתה
way over משלנו,
אבל הוא צמצם את עצמו.
והוא בא ואיבד אותנו משוואות, לא יודע מה הוא אמר בכיתה ט' בשני העלמים,
כל מיני דברים כאלה של זה.
והוא לא אמר, נו, אתם לא מבינים, נו, אתם לא זה.
מדי פעם הייתה מציצה עלינו הגאונות שלו, מדי פעם היה פה איזה תרגיל בעל פה ועם שש ספרות אחרי הנקודה,
כאילו, הכל בראש.
מדי פעם היינו, ידענו שהוא גאון, וגם פעם שאלנו אותו, תגיד, המורה,
מה אתה מחפש אצלנו?
כאילו, מה, אתה באוניברסיטה וזה?
הוא אמר, אני אוהב ללמד ילדים.
אני אוהב לזהות כישרונות מתמטיים, שזה כמובן,
לכן זה לא זיהה אותי.
זה,
וכאילו לגדל אותם.
אז הוא ממש לימד בכיתה ט', למדתי ממנו הרבה.
אבל זה צמצום,
נכון? הוא מצמצם את עצמו. גם אבא שמספר סיפור לילד שלו,
בן ארבע,
אז האבא הוא ודאי זה, אבל הוא מצמצם את עצמו. הנה חמור, הנה פרה, איך עושה פרה, איך עושה... הוא מצמצם את עצמו כדי שייווצר איזשהו מגע.
שייווצר איזשהו מגע. זה, כך עשה השם יתברך. כלומר, בבסיס הצמצום עומד הרצון לקשר.
ממנו יתברך. זה מאוד חשוב.
זה חשוב לתפילה שלנו. גם התפילה היא צמצום, נכון? לכאורה,
הכול זה השם יתברך.
כשאנחנו מתפללים בזמן מסוים, במקום מסוים,
במילים מסוימות,
זה בעצם, בבסיס הצמצום הזה עומד רצון לקשר. אז כשאנחנו מתפללים, למי אנחנו מתפללים? למישהו שנמצא ורוצה לשמוע אותנו.
יש פה קשר, אני קצת לא מסכים לתפיסה שאומרת, אדם מתפלל, הקדוש ברוך הוא נמצא למעלה, אתה כאילו,
אתה עולה, יורד, יש לך איזה,
אתה עולה ברצון, יורד ברצון. תפילה זה דבר הדדי, תפילה זה מפגש. יש שם בצד השני מישהו שרוצה לשמוע,
וצמצם את עצמו כדי להיפגש.
אז לכן זה חידוש עצום.
אתם מבינים איזה חידוס זה?
כי בגדול, לאף מלך, בשר ודם,
אין שום עניין להצטמצם. גם כשאני מצטמצם, נכון? להפך, המלך
הוא כמה שיותר קשה להשגה, ככה הוא יותר נחשב,
נכון? זה כביכול הקב'ה צמצם את עצמו
לאיזה משכן. המשכן הזה לא היה איזה משהו מאוד מפואר וגדול ומרשים. זה לא בית המקדש, זה בניין של מאה או מאה, שאתה רואה אותו מכל הכיוון. המשכן היה ככה,
היה משכן, כן.
זה סבבה, קרשים פה, שם.
הקדוש ברוך הוא אומר, מרוב הרצון שלי להיפגש איתכם ולהיות איתכם,
אני מוכן להצטמצם.
וזו באמת הגדרה של הגמרא במסכת סנהדרין,
שהאהבה היא, סליחה, הצמצום הוא תוצאה של האהבה. אתם מכירים?
הגמרא אומרת,
זה היה כזה משל, מסכת סנהדרין,
כשהיינו אוהבים יכולנו לישון ביחד על מיטה בעובי של הספסל.
נכון?
כי עד אהביה עזיזן, כי עד אהביה רחמתין עזיזה,
אפוטיה דספסירא אבא שכבינן.
היינו שוכבים ביחד על זה.
וכשעכשיו אהבתנו לא זה, אז כתוב שם מלוא גרמידה, אז אולם שלם צפוף לך.
בן אדם אחד איתך בעולם, צפוף לי איתו, הוא מפריע לי.
תלוי באהבה. אהבה מולידה יכולת להצטמצם כדי לאפשר מקום למה?
לזולה.
ואני רוצה לתת לכם, אם כבר דיברנו על זה, אז כבר שנמצא כאן עם איזה משהו מעשי גם.
ומי שעכשיו נמצא, יוצא לדייטים וכל זה, נכון?
אז אחת האומנויות בדייטים זה לאפשר מקום לשני.
לספר, כאילו, תצמצם את עצמך, יש לך הרבה דברים. לספר, אתה היית פה, והיית שם, והיית בצבא, והיית בשביל ישראל, ואתה בכל מהיר, ושמעת שיעור שלו,
וכל בחור למלא את הארבע שעות בנאומים על עצמו.
וכל זה, תצמצם את עצמך קצת. זה נכון, אגב, גם בקשר בין חברים, לא רק בדייט, בין בחור לבחורה,
אלא גם בקשר בין חברים, יש לך הרבה מה להגיד, אתה תן את עצמך קצת,
תן גם לאחרים לדבר. אם יש כאן אהבה אמיתית, אהבה קשורה בצמצום.
אז זה מה שהשם ידברך עושה. ויכולת אותי לצמצם גם.
צמצום זה לא רק משהו שהוא כאילו מתכווץ, זה גם לשון צמא.
אתה כאילו נקלע,
אנחנו אומרים לקלוע צמא, אתה קולע את עצמך יחד עם הזולת.
זה אהבה,
זה אהבה.
אהבה קשורה בצמצום.
טוב,
אומר אדמו״ר הזקן בתניה,
אנחנו כאן גם לומדים את הענייה.
ובזה יובן מה שכתוב בזוהר הקדוש, בפסוק שמע ישראל הוא יחודה אלאה,
וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועדו יחודת הטעה.
כי ועדו אחד בחילופי אטוון,
באטבש, כן?
כי סיבת וטעם הצמצום וההסתר הזה,
שהסתיר והלאים הקדוש ברוך הוא את החיות של העולם, כדי שיהיה העולם נראה דבר נפרד בפני עצמו. כלומר, למה הקדוש ברוך הוא עשה את זה? הרי הצמצום בעצם גורם לכך שהקדוש ברוך הוא מסתתר
רק במקומות מסוימים, ושאר כל העולם נראה בלעדיו. למה בכלל יש צורך בצמצום?
אז אמרנו, הצורך בצמצום זה אפשרות אחת, זה כדי לאפשר מפגש. בלי צמצום אין מפגש. בלי צמצום הקדוש ברוך הוא תופס את הכול. ולא כל העולם כבודו, הכול.
הוא נותן כאן סיבה נוספת.
דיני ידוע לכל כי תכלית בריאת העולם היא בשביל התגלות מלכותו יתברך. ואין מלך בלא עם.
עם מלשון עוממות,
שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך.
כלומר,
תכלית הצמצום או תכלית בריאת העולם
זה כדי ליצור התגלות
מתוך ההסתר.
אז יש כאן איזה צמצום,
ועכשיו צריך מה?
לגלות.
כן, כמו גחלים עוממות שהאש בתוכם.
אתה עושה פו, האש מתגלה.
כי אפילו היו לו בנים רבים מאוד, לא שייך שם מלוכה עליהם, וכן אפילו על שרים לבדם, רק ברוב עם דווקא הדרת מלך.
ושם המורה על מודת מלכותו יתברך הוא שם אדנות,
כי הוא אדון כל הארץ.
ונמצא כי מידה זו,
כן, שמע ישראל, אדנות,
השם אלוקינו, אדנות, השם אחד, נכון?
השם אדנות. השם שהוא אלוקינו הוא אחד בבריאה, אני מגלה אותו בכל מקום בבריאה.
כי אדון כל הארץ, נמצא כי מידה זו ושם זה הם מהווים ומקיימים את העולם להיות עולם כמו שהוא עכשיו, יש גמור ודבר נפרד בפני עצמו,
ואינו בטל במציאות ממש, כי בהסתלקות מידה זו, ושם זה חלילה,
היה העולם חוזר למקורו בדבר השם ורוח פיו יזברך, הוא בטל,
הוא בטל שם במציאות ממש,
ובלא יהיה שם עולם עליו כלל".
כלומר,
אפשר,
אפשר להחזיר את העולם לאפס.
כלומר, הכתוב ברוך הוא יכול להגיד, אני יכול לבטל את העולמה, להתגלות, ואז מה יקרה לעולם?
יישאב
לרצון האלוקי.
כתוב ברוך הוא אומר לו, אני רוצה שיהיה עולם נפרד,
עולם שיש לו זה יש וקיום נפרד,
ושתגלו אותי בתוך ההסתר. בקיצור, הקדוש ברוך הוא
רוצה לשחק מחבואים.
זה הסיפור.
מחבואים זה משחק קדוש מאוד,
משחק פנימי,
משחק נסתר.
כל הדברים הפנימיים בכלל נמצאים אצל הילדים.
משחקי הילדים מסתתרים כל הסרטיות של הקבלה.
ותנסו רגע לחשוב מה קורה במחבואים. מי מסתתר?
הקדוש ברוך הוא. מי מחפש?
אנחנו. איך מחפשים? האדם קודם כל עומד ומה הוא עושה? עוצם את העיניים.
וסופר.
כלומר, אנחנו
החיפוש הוא חיפוש פנימי.
אם תפתח את העיניים זה יסתתר, אם תעצום את העיניים, כמו שאנחנו עושים עיניים בשמע ישראל,
תוכל לגלות. ואדם סופר, סופר, סופר, ואז הוא מכריז את הקריאה הבאה, זה כמעט קריאת שבועה מהר סיני.
מי שעומד
מאחוריי ומלפניי ומצדדיי, הוא העומד.
כלומר, אני מקבל על עצמי באמונה שלמה שהשם יתברך נמצא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, והוא העומד.
אבל אני לא רואה אותו.
ואז מה אני עושה?
מכריז, יוצא לחיפושים.
ככה משחקים בפתח תקווה, אולי בירושלים זה מנהגים אחרים, יש לכם, כל הירושלמים יש להם,
נכון, במקום להגיד אבויויו, מה אתם אומרים בירושלים?
אבויויו ולא סקמח,
חיי שרה ולא גובים ועג'ויים, ופאוול ולא פאול,
נכון?
איך?
מאתיים, כן.
וגם חתולות, בירושלים יש רק חתולות.
אין חתולים,
יש חתולה ממין זכר וחתולה ממין נקבה.
כן, זה שיש מנרוסטה גם, יש.
ברחוב קינג המלך ג'ורד.
אין רחוב, קינג המלך ג'ורד.
ירושלמי, הכל פנים, מחבואים, יוצא לחיפושים.
האדם יוצא לחיפושים, מחפש את השם יתברך.
יש מקומות שקל לגלות, אני נכנס לבית הכנסת, הנה, השם יתברך נמצא.
אבל
האמירה היא, אני יוצא לחפש את השם יתברך, איפה?
לא במקום שהוא גלוי,
שם זה לא חוכמה,
שם הוא השאיר לנו קו של אור. אמרנו,
בפרי עץ חיים מופיע שהקדוש ברוך הוא עשה חלל פנוי, הסתתר,
ולתוך החלל הזה הוא הוריד קו של אור, וגם יש רשימו.
כלומר, יש קו של אור שזה, כל הופעות הקודש הגלויות,
בית כנסת, ספר תורה, מצוות,
אבל כל השאר זה כאילו חלל פנוי,
ובתוך החלל הפנוי נשאר רשימו.
רשימו שהמלך פעם היה כאן, הוא היה כמו גששים.
הייתם פעם בצבא עם גששים, זה?
לגששים זעם. אתה בא לגשש ואומר לו, מה שלומך הגשש? גשש בחיר.
נכון?
עבר פה לפני יומיים וחצי חתולה. איך אתה יודע? הנה פה השפן שלו.
הוא רואה, הוא מכיר את השטח, נכון?
גשש.
הוא רואה את הרשימו, נשאר פה איזה רשימו.
אז מתברר שבעולם נשאר רשימו מה שמתברך ויוצא לחיפושים.
מה זה עושים לחפש, לחפש, לחפש? ומה קורה ברגע שמגלים?
קודם כל יש שמחה.
קודם כל יש שמחה, נכון?
אבל שמחת, זוכרים שילדים משחקים, יש איזה שמחת הגילוי.
ואז רצים,
עושים חזרה למקום, חוזרים חזרה לשורשו,
ואומרים, דפקתי אותך.
שזה גאולה, כל דודי דופק.
זה הגאולה. יש גאולה כללית, שבה אנחנו מגלים את הכל,
ויש גם גאולות קטנות, שבה אדם מגלה את השם יתברך שמתגלה אצלו בכל מיני פרטים בחיים.
בסדר? זה למעשה מה שעשה הרב קוק. הוא לקח את, יש סרט,
הסרט הזה זה גאולת עם ישראל.
זה סרט, זה סרט אילם.
אתה רואה בסרט הזה כל מיני אנשים, שהם חלקם בלי כיפה, חלקם מדברים נגד, חלקם, הכל כאילו נראה כזה...
אומר הקדוש ברוך הוא, אומר, אומר הרב קוק,
וואי, איזה חתיכת משחק מחבואים יש פה.
הקדוש ברוך הוא בחר להסתתר.
היו איזה מחבואים טובים, הוא בחר!
יש כאלה שיודעים להסתתר ככה, נכון? יש כאלה שמסתתרים כמו מיץ פטל,
הפיג'אפ, הג'ירפה והארנב, תמיד מסתתרים מאחורי ה...
לא, הג'ירפה והריה.
מסתתרים תמיד, ותמיד רואים אותם, אה, עם האוזניים, אה, עם הצבא.
אבל יש כאלה יודעים להסתתר.
אז אומר,
פעמיים אני כבר קורא לרב קוק הקדוש ברוך הוא, אני משל.
כן, אומר הרב קוק,
שליחו של הקדוש ברוך הוא, איזה סרט,
איזה תעלומה, אני חייב לכתוב לסרט הזה תרגום,
פירוש, אני חייב לגלות את זה, אז הוא כותב את כל הספרי אורות, להעיר את התעלומה הזאת,
בסדר?
זה הצמצום.
מה שזה אומר,
שיש פה בעיה,
או יכולה להיות בעיה,
מה הבעיה?
הבעיה היא שיש כאלה שחושבים שהצמצום הוא כפשוטו.
מבינים?
כלומר, אם הקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו,
אז באמת, איפה שמופיע הכול, הנה רבי יצחק, עשית את התנועה הנכונה, ככה בדיוק,
איפה שהקדוש ברוך הוא מופיע,
אז הוא נוכח.
במשקל, בתורה,
בתפילה,
ואיפה שלא,
לא.
אז ממילא התנועה תהיה תנועה של התכנסות.
שלא לומר, שנייה, שלא לומר התבצרות.
אין לי שום עניין להיות במקומות שהקודש לא נמצא בהם, שההופעה האלוקית לא נמצאת.
אומר אדמו״ר הזקן, כמו שאמרת אביעד, זו טעות יסודית.
אני יכול לומר, מה הטעות? כתוב צמצום.
צמצום אז צמצום.
צמצום לא כפשוטו.
תראו, בפרק ז' בשער האיחוד והאמונה,
והנה מכאן יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם, אשר יכפר, אשר יכפר באדם,
ששגו וטעו בעיונם בכתבי הארי זל והבינו עניין הצמצום המוזכר שם כפשוטו שהקדוש ברוך הוא סילק עצמו ומהותו חלילה מעולם הזה רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה כן זה מה שהם חושבים שהוא סילק את עצמו מעולם הזה הוא לא נמצא בפלפלים הוא לא נמצא במלפפונים הוא לא נמצא בעגבניות הוא לא נמצא באריות הוא לא נמצא בנמרים הוא לא נמצא בפיזיקה
הוא לא נמצא במתמטיקה הוא לא נמצא איפה הוא נשחק בקודש זו טעות יסודית
הצמצום הוא לא כפשוטו.
טוב, אז מה זה כן הצמצום?
תכף נבין.
תכף נבין, אני אפתיע לכם שנבין.
זה ממש מוטמע בתוך המשכן,
וזה נגזרת לכל אחד ואחד מאיתנו. מה אתה אומר?
כן, אז אפשרות אחת להגיד שזה צמצום של הגילוי. כלומר, זה כמו אדם שיוצא החוצה,
יש שמש ושם משקפי שמש.
אז עכשיו בגלל זה השמש היא פחות.
השמש הוא אותו דבר, אתה שמת על עצמך כל מיני מסכים, בסדר? צמצום הגילוי. תכף נכנסתי טיפה יותר מזה.
אומר האדמור הזקן, לא ככה, אלא, רק זה אלא, שהקדוש ברוך הוא משגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם,
אשר בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת. כך צריך לומר.
עכשיו, והנה, מלבד שאי אפשר כלל לומר עניין הצמצום כפשוטו,
כי אם זה ככה, זה ממקרה הגוף על הקדוש ברוך הוא, הנבדל.
אם הצמצום כפשוטו, אז כביכול הקדוש ברוך הוא תחת מקרה הגוף,
ונבדל מהם ריבו ריבות הבדלות עד אין קץ.
אף גם זאת לא בדעת ידברו אותם אלו שאמרו שהצמצום כפשוטו,
מאחר שהם מאמינים בני מאמינים שהקדוש ברוך הוא יודע כל היצורים שבעולם הזה השפל ומשגיח עליהם,
ועל כורחך אין ידיעתו אותה מוסיפה בו ריבוי וחידוש,
מפני שיודע הכל בידיעת עצמו, הרי כביכול מהותו ועצמותו בדעתו הכל אחד".
הוא אומר כך,
אני אסביר את זה במילים שלנו, ואז
דה רמב״ם בעצם, כן? הוא אומר כך,
כתוב שהקדוש ברוך הוא יודע הכל.
מה הכוונה יודע הכל?
אז נגיד, לכל אחד מאיתנו יש כל מיני ידיעות.
ידיעות, אני יודע, למדתי איזה משהו, אני יודע לנגן,
אני יודע איזה משהו בהיסטוריה,
אני יודע לפתור איזה משהו במתמטיקה, אני יודע,
אני ושאתי יודע.
האם נכון להגיד שאני יודע איך קוראים לי?
אני והשם שלי, השם שלי, ואני אותו הדבר, זה אותו עניין, אין פה איזה נבדלות, נכון?
כשהקדוש ברוך הוא יודע משהו,
זה לא איזה knowledge באנגלית שכאילו יש לו, הוא,
לא חסר לו ידע.
ידיעת השם מתברכה, הכוונה חיבור.
ברגע שאתה אומר שהקדוש ברוך הוא יודע הכל, הוא מחובר לכל.
ממילא הוא גם נמצא בהכל.
אז אם ככה, עכשיו אני לא מבין.
תחליט.
מקודם אמרנו שהקדוש ברוך הוא הצטמצם, נכון?
וצמצם את עצמו כמו שהמדרש אומר. אבל עכשיו אומר אדמו הר זקן, תיזהר להגיד שהקדוש ברוך הוא הצטמצם, מה פתאום הוא נמצא בכל מקום? הוא יודע כל דבר, משגיח על כל דבר,
על העלה, על התולעת, אז מה בדיוק מערכות היחסים, מהו היחס?
זה מה שחשוב להבין,
אני חושב.
ואנחנו מיד ניתן פה את הארון,
ניתן בתור דוגמה לדבר הזה.
אני אסביר קודם כל את העיקרון,
ואז ניתן את הדוגמה.
באמת,
הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום.
הוא נמצא בטוב ונמצא ברע. הוא נמצא אצל מרדכי ונמצא גם אצל המן.
הוא נמצא במתמטיקה, בפיזיקה, בטבע, בכל דבר,
במאורעות החיים, בהיסטוריה, במאורעות הפרטיים שנמצא בכל מקום.
והמלאכה היא ללכת ולגלות אותו.
מלאכה לא פשוטה.
בלי שיש לנו איזה דוגמה,
בלי שיש לנו איזה מבנה שאנחנו יכולים לראות איך זה נראה, יהיה לנו קשה מאוד.
זה כמו שלפני שאדם יוצא לתרגיל, הוא עושה מודל.
הנה, תראה איך זה ייראה.
אף פעם המבצע לא ייראה דומה למודל.
תמיד יהיו שינויים, תמיד יהיו בלתמים,
תמיד יהיו טעויות בניווט, תמיד יש שם איזה משהו שזז, זה ציר שלא שמת עליו לב,
איזה פרדס שחשבת שהוא סבוך, איזה מבנה שלו, תמיד יהיה שונה. וגם יש אויב, במודל אין אויב, וכאן יהיה אויב.
אבל בכל אופן, יש לך איזה ציור,
אתה יודע לאן אתה הולך, אתה לא הולך לשום מקום.
יש לך איזה ציור כלשהו.
כשהקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו,
הוא בעצם אמר כך, במקומות מסוימים במציאות,
כמו בתורה, במצוות, במועדים, בחגים, בשבתות, במשכן.
אני אראה לכם איך זה נראה.
אתם תראו איך זה נראה.
סיבה.
אתם תראו איך זה נראה.
הכל יהיה גלוי,
השראת שכינה גלויה, הכל גלוי.
ראיתם?
הבנתם?
לכו תחפשו אותי.
אני נמצא בעוד מקומות.
וכל פעם שתגלו אותי במקום אחר, תגרמו לי נחת ושמחה.
כי זה התכלית.
בראתי עולם נעלם כדי שתחפשו אותי שם.
כלומר, עשיית המשכן היא בעצם,
התכלית שלה זה לא המשכן בעצמו.
אלא מה התכלית?
איך?
העולם!
לחפש אותו.
איפה לחפש את הקדוש ברוך הוא?
לחפש אותו בבני אדם, בהיסטוריה?
לחפש אותו בטבע?
לחפש אותו בארכיאולוגיה? איפה לחפש אותו? תשובה אומר הקדוש ברוך הוא?
בהכל.
ולכן מה?
ויקחו לי תרומה מה?
תביאו לי את כל החומרים שיש בעולם.
הציווי על החומרים,
ששאלנו בהתחלה, מה צריך לצוות על החומרים? תגיד מה לעשות, אנחנו כבר יודעים, אם צריך לצוות על זהב,
אנחנו לא נעשה אותו מפלסטיק, נכון?
נעשה אותו מזהב.
אומר הקב' לא, לא, לפני שאני בכלל מדבר איתכם על הכלים, אני מדבר איתכם על החומרים.
כל חומר שאני מביא לכם למשכן, הוא בעצם אומר לכם, אוקיי, ולכו תבדקו אותי גם שם.
השבוע למדנו בחבורה את ה... למדנו על אטום הזהב.
ראינו איך אטום הזהב מתנהג בצורה מאוד מאוד של צדיק.
הוא צדיק באישיות שלו.
אני אגיד את זה בקצרה, אטום הזהב, המספר המולקולרי שלו הוא 79. יש לו 79 פרוטונים ו-79 אלקטרונים.
האלקטרונים שלו מסודרים בצורה כזאת שהאלקטרון האחרון שלו הוא נמצא לבד.
מסודרים ממעגל, אז יש לו אלקטרון בודד.
בדרך כלל אטומים, כשיש להם אלקטרון בודד,
הם שואפים מה?
להיפטר ממנו.
או לקבל, או להשלים ל-80, או לרדת ל-78. אחד משניהם.
והזהב לא עושה את זה.
הוא לא משחרר אותו וגם לא מקבל אליו אחרים.
וההסבר הוא שהזהב יש לו תכונה בלתי רגילה. מה התכונה הזאת?
האלקטרונים שקרובים לגרעין,
ומהגרעין מגיע המטען החיובי,
הם נקראים ממסכים גרועים.
הם לא לוקחים את הכול אליהם.
הם נותנים למטען החיובי לעבור דרכם עד האלקטרון האחרון. ככה שרמת המשיכה של האלקטרון האחרון והאלקטרון הראשון כמעט זהה ביחס לליבת הגרעין.
כלומר, הוא מתנהג כמו צדיק, הוא לא שומר את הכל לעצמו, הוא מעביר הלאה.
זה בעיניי גילוי אלוקי.
מה זה הזהב?
בתכונה הכימית שלו, בתכונה הפיזיקלית שלו.
זה פיזיקה, נכון? זה לא כימיה, זה פיזיקה.
וכן על זה הדרך. קחו את כל החומרים,
תביאו אותם למשכן, אחרי זה גם נדבר על הכלים,
הכלים זה עוד עניין, קודם כל בואו נדבר על החומרים.
זהב, כסף, נחושת, תכלת, תכלת, אין סוף לדבר על התכלת, ארגמן, תולעת, שאני אציל, הכל תביאו.
המשכן הוא איזה מין דוגמה למלאכה שצריך לעשות אחר כך, ללכת ולחפש את הופעת השם יתברך בהכל,
בבני אדם, במאורעות ההיסטוריים, כמו שדיברנו,
בפיזיקה, בביולוגיה, בכימיה, במתמטיקה,
בכל דבר.
זאת העבודה.
תראו שהדבר הזה בא לידי ביטוי במיוחד בארון.
יש ציווי מאוד מאוד מעניין על הארון.
מה הציווי המעניין?
כן, אז זה מעניין, נכון? אתה צודק, זה גם מעניין?
ארון אינו מלמידה. ארון אינו מלמידה זה מקום הארון. אני מדבר על הציווי הבא.
התורה אומרת
שצריך לעשות לארון בדים, מעצי שיטים עומדים, ואז כתוב, בטבעות הארון יהיו הבדים, לא יסורו ממנו.
עכשיו, זה נורא מוזר,
כי הארון זה אחד מן הכלים שעברו לבית המקדש.
חלק מהכלים עברו, לדוגמה, המנורה והארון,
השולחן, אתם בטוחים? זה היה על השולחן, אני לא זוכר,
עברו לבית המקדש, המזבח לא עבר, מזבח הנחושת,
גם מזבח הקטורת לא עבר,
והעצים, היריות, הכל נגנז.
אבל הארון עובר.
אז
מה העניין להשאיר על הארון בדים שהם נצרכים לצורך התנועה,
בעוד שאהרון בשלב מסוים מגיע לבית המקדש. הגיע בית המקדש, נגמר הסיפור, תוריד את הבדים,
זהו, זה המקום הקבוע, מכאן אהרון לא יצא.
אומר החינוך,
תראו למה.
שלא להוציא בדי אהרון מתוך הטבעות שנאמר,
בטבעות אהרון יהיו הבדים לא יסורו ממנו,
לפי שכל זמן שיש לנו אהרון חייבים לנו לבל נסיר בדיו ממנו,
כדי שיוציאו בהם הלוויים,
אם נצטרך להביאו ממקום למקום בסיבת מלחמה או מאיזה סיבה שתבוא.
משורשי המצווה,
לפי שהאהרון הוא משכן התורה,
והיא כל עיקרנו וכבודנו,
ונתחייבנו לנהוג בו כבוד והדר בכל יכולתנו,
ועל כן נצטווינו לבל נסיר בדי אהרון ממנו,
פן יהיה צריכים לצאת עם הארון לשום מקום במהירות.
ואולי מתוך הטרדה והחיפזון לא נבדוק יפה להיות בדם חזקים כל הצורך.
איזה צורך יש לך לצאת עם הארון במהירות?
מלחמה קורית במהירות.
אז רואים מכאן שהתכלית של הארון זה מה?
זה לצאת.
כל התכלית של המשכן זה להיות... תיכנס לתוך המשכן, תבין, ועכשיו תצא, תצא לאן? תצא למציאות, תצא לפרנסה, תצא לעבודה, תצא למדע, ותגלה שם את האור האלוקי.
כי הצמצום,
לא כפשוטו, הקדוש ברוך הוא מופיע בכל מקום. פה רואים את זה, וכאן
לא רואים את זה, או עוד לא רואים את זה.
האמת, אפילו בהפוך על הפוך.
בהפוך על הפוך.
כשהם משחקים מאחבואים, בסדר?
נגיד שאנחנו לא משחקים מאחבואים, אנחנו עכשיו נמצאים פה, ואנחנו נמצאים פה כולנו חבורה, אוהבים, הכל סבבה, אז אנחנו כולנו פה.
עכשיו נגיד שנשחק מאחבואים,
ומאיר הוא עכשיו יתחבא, אז מה יקרה עכשיו?
כשמאיר מתחבא, הנוכחות שלו עולה או יורדת?
עולה.
איפה מאיר? מי ראה את מאיר?
מחפש אותו שם.
מאיר, מאיר, השמיע הכול. נכון, יש כזה...
פתאום, דווקא בהסתתרות יש התגברות של הנוכחות.
כשזה גלוי, אז זה גלוי.
כשזה מוסתר ויש חיפוש,
אז יש עוד יותר נוכחות.
אז יוצא שכשהקדוש ברוך הוא מסתתר,
נכון, יש כזה שיר?
אוי, כן.
אל מסתתר בשפיר חביון, שכל הנעלה מכל רעיון, עילת העילות מוכתר בכתר עליון, כתר נו לך אשר.
וגם, אוי, יש חסידי, חסידי, אוי, חן אתה,
אתה כל מסתתר. שרים את זה, זה חבודי כזה.
מה אתה שר?
אם הקדוש ברוך הוא מסתתר זה לכאורה תקלה, שיתגלה.
עצם ההסתתרות גורמת לחיפוש, עצם החיפוש גורם לקרבה, עצם הקרבה גורמת לגעגוע ומגבירה את הנוכחות. אז נמצא שאיפה נמצא העיקר? בפנים או בחוץ?
בחוץ!
הבפנים הוא מבוא לבחוץ.
כנס לבית המדרש, תלמד תורה,
תלמד הלכה, כדי שכשתוכל לצאת החוצה ויהיה לך איזה התלבטות או ספק,
תכיל שם את האור האלוקי ותגלה אותו, והקדוש ברוך הוא יגיד לך, הנה, אני מצאת אותי, ותתחבקו ביחד.
כך אומר אדמור הזקן במקום אחר, הוא אומר, מעלתם של בעלי עסקים,
האור האלוקי שהם מורידים לעולם, הרבה יותר גבוה מהאור של מי שלומד תורה, כי הם מורידים את האור למציאות עצמה.
זה נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו, זו דרמה עצומה.
וזה בא לידי ביטוי בארון, גם בבדים וגם בגמרא,
במסכת מנחות. תראו מה הגמרא אומרת, זה נפלא בעיניי.
תנו רבנן,
כל הכלים שבמקדש אורכן לאורכו של בית,
חוץ מהארון שאורכו לרוחבו של בית. הארון היה מונח בעצם לרוחב, וכך היה מונח
וכך היה בדיו מונחים.
אומרת הגמרא, מהי כאמר, חי כאמר, כך היה מונח, מדי בדיו ככה היו מונחים.
כאילו, מזה שהבדים היו מונחים בצורה כזאת,
שהארון מונח כמו לרוחב, אז אנחנו מבינים, מהבדים אנחנו מבינים איך הארון מונח.
אומרת הגמרא, ובדיו מנהלן, מאיפה אנחנו יודעים שהעבדים היו מונחים בצורה מסוימת?
דתניא, ויעריכו עבדים, זה נאמר במקדש שלמה.
יעריכו עבדים, כלומר, עבדים היו מאוד מאוד ארוכים.
עכשיו, זה אומר שהם ארוכים, אז הם מפריעים כבר.
אתה בא להכריס את הארון לקודש הקודשים,
ועבדים!
לא נכנס!
מה?
כן, עבדים לא נכנסים, אז תוריד אותם, זה מיותר לכאורה לגמרי, אם הם... אתה לא צריך אותם כי זה גם בית המקדש,
הם גם מפריעים לך, אז תוריד אותם.
אומר המדרש,
תלמוד לומר ויראו.
סליחה, יכול, היו נוגעים בפרוכת?
הבדים היו קצרים, תלמוד לומר ויראו.
אי ויראו יכול, יהיו מקרעים בפרוכת ויוצאים? אולי הבדים ממש קרעו את הפרוכת ויצאו?
תלמוד לומר לא יראו החוצה, הכיצד?
דוחקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אישה,
שנאמר צרור המור דודי לי בן שדיילין.
כלומר, בבית המקדש, כשאדם היה נכנס לבית המקדש, הוא היה רואה את האולם.
מצד
שמאל, דרום, הייתה המנורה, רוצה שיחקים ידרים.
מצד ימין, צפון, הייתה, היה השולחן וגם מזבח הקטורת,
הוא מתקדם. אז הוא רואה את הפרוכת,
הפרוכת כזה מונחת, ופתאום באמצע הפרוכת יש מין כזה שני כימורים שמזכירים שני דדי אישה.
נו,
למה צריך לראות את הדבר הזה?
מה התשובה?
זה בעצם כאילו מראה שהקודש הקודשים הוא מניק את כל העולם.
אתה בא לפה כדי לנוק,
לקבל כוח ולצאת החוצה.
זה בעצם צורה של הנקה, בסדר? הנקה זה בעצם מה אומר, מה התכלית של האישה שיש לה חלב,
שתהיה חלב אצלה,
שישאר אצלה חלב, זה כואב.
נכון? התכלית של החלב זה להוציא אותה, להשפיע החוצה.
תכלית הקודש זה השפעה החוצה, ולכן ככה זה נראה. קודש הקודשים, הארון,
יש בו גם בדים שאנחנו מוכנים להסתער,
כי אתה כל הזמן כדור בקנה, כל הזמן מוכן, אולי עכשיו יקראו לי, אני מגיע, איפה צריך אותי, השם יתברך, אני רוצה לגלות אותך.
וגם במצב המנוחה שלו,
הוא יוצר איזה מצג, איזו וריאציה של מה?
של הנקה.
והנקה היא העניין של ההשפעה, של מתן חיים הלאה.
מדהים.
אז הצמצום אינו כפשוטו,
זה אומר שישנם מקומות, זה כמו מודלים כאלה, בסדר?
שבת זה מודל ליום חול. בשבת, הכול זה, אנחנו בשבת, תענוג וכל זה,
אין בעיה.
אבל בשביל מה השבת?
אתם יודעים שיש מחלוקת.
יש מחלוקת.
איך לבנות את השבוע?
האם השבוע זה שישה ימי מעשה ואז שבת, ואז שבת היא השיא?
או שזה שלושה ימים לפני, שלושה ימים אחרי, והשבת היא במרכז.
והיא כמו מחזיקה בזרועות שלה את שני ימי המעשה שלפניה ושאחריה.
בסדר? אבל היא כאילו מחזיקה אותה.
תלוי איך אתה מסתכל. אתה יכול להגיד שהשבת היא שיא, אתה יכול להגיד שהשבת היא במרכז.
למען דאמר הטמטום אלו כפשוטו,
ניזונים ממנה ואחריה, היא מראה להם מה זה איך הם צריכים להיראות.
אומר על זה הרבי,
מכאן נגזרת הוראה נפלאה בעבודת השם.
הארון,
שבו שכנו לוחות הברית, מסמל את התורה.
זה רמז להוגים בתורה ימם ולילה.
יהודי כזה עשוי לחשוב שעליו להתמסר אך ורק ללימוד התורה ולא לחשוב על מה שקורה בחוץ. אני בפנים.
אבל אדוני, בחוץ זה הצמצום שלו כפשוטו. כלומר, לך תחפש, שם זה שיא הגילוי יכול להיות.
אומרת התורה, גם כשאהרון נמצא בקודש הקודשים,
הוא צריך להיות מוכן ליציאה בעת הצורך.
ואתם מכירים את השיטה של הרבי, השיטה של הרבי זה ככה, אתה יודע א',
תלמד א',
אתה יודע ב', תלמד, אל תגיד, אל תחכה, אני קודם כל נגמור את כל השאס, בבלי, ירושלמי, זוהר, מדרשי, ורק אז אני אפתח איזה שיעור.
תתחיל,
תעשה, תזוז.
הוא צריך להיות מוכן ליציאה בעת הצורך. כשתלמיד חכם שומע על יהודי שני שנמצא בחוץ,
ואור התורה טרם הגיע אליו, עליו להיות מוכן לצאת אליו מיד ולהביא גם אליו את אור התורה.
יתרה מזאת,
גם כשהוא לומד תורה לעצמו,
בשבילו,
בנפסו, אני צריך רק בשביל עצמי.
גם אז האוריינטציה צריכה להיות מה?
איך אני מגלה את האור שיהיה בחוץ.
צריכים עבדים להיות צמודים אליו. צריך לזכור בכל עת ובכל רגע את תפקידו להביא את אהרון לתור התורה,
במהירות האפשרית.
כמו שאמר החינוך, נכון? אם עכשיו יקראו לי, אני מוכן.
במהירות האפשרית על אותו יהודי הנזקק לאור התורה,
ורק כך הוא יכול להיקרא ארון אמיתי. בלי זה אתה לא ארון, כי ארון בלי בדים הוא פסול. אתם מבינים את זה?
התוספות במסכת יום, אני לא הבאתי לכם אותו, כי זה היה קצת מסבך את הלימוד.
אבל התוספות זה כל כך תמוה להם. איך יכול להיות שהם ממציאים שם איזה המצאה,
שבארון היו ארבעה בדים, לא שניים.
שתיים למטה אפשר היה להוריד אותם, ושתיים למטה אפשר לרדו, כל מיני,
שיטה מסובכת כזאתי.
אבל הפשט הוא שאהרון יש רק שני בדים מכל כיוון, ואם אין בדים, אז אהרון פסול.
זה מדהים.
למה זה פסול? כי אם אתה לא מוכן לגלות את האור האלוקי בחוץ,
ואתה חושב שהצמצום הוא כפשוטו,
זה דעה פסולה.
הדעה האמיתית היא שהצמצום
זה מין מודל כזה. אנחנו נראה לך איך זה נראה,
כמו שבעצם אמרת, גילוי.
נראה לך איך זה נראה,
אבל אפשר להגיד שהמשכן הוא,
אני מקווה שזו לא השוואה חלילה נמוכה מדי, אבל זה כמו חלון ראווה
של חנות.
אתה מגיע, אתה רואה, הכל מסודר, הכל זה,
כל הבגדים מונחים, ואז אתה נכנס לתוך חנות,
ואומר לך, איפה הבגדים?
אתה רואה, זה מונח שם, זה ערוז.
בסדר, אבל ככה זה יכול להיות,
ככה זה יכול להיראות.
מראים לך, מראים לנו, איך העולם יכול להיראות. אתה מגיע, רואה את המבנה, רואה את הכול... מצוין, עכשיו מה? צא החוצה.
תצאי החוצה על האמצעות ותגלה את הקדוש ברוך הוא במתמטיקה,
בכלכלה,
במערכות היחסים החברתיות,
בבין אדם לחברו,
בדרך שאתה נוהג בה בכביש,
באופן שבו אתה אוכל,
באופן שבו אתה מתחתן, באופן שבו אתה מתייחס לזולת,
בגילויי המדע, בטבע, בכל מקום תגלה את השם יתברך, בטבע, במדע.
נכון, עכשיו, לא מזמן, לפני כמה שנים גילו הפיזיקאים והאסטרונומים, גילו את המפץ הגדול וכל זה, אתה פשוט רואה את פרשת בראשית מול העיניים שלך.
איך מגלים שליקום יש רגע התחלה והוא מתפשט.
תגלה את השם יתברך בכל מקום.
איך אני אלך בלי מפה? איך אני אלך בלי שאני אדע איך זה נראה? הנה אומר הקדוש ברוך הוא, אני מוכן לצמצם כדי שתראה איך זה נראה. הנה התנ״ך, הנה התורה,
הנה ארץ ישראל, הנה לשון הקודש, הנה המצוות.
אבל אפשר להגיד, ובזה אני אסיים,
כן, היה לי פעם איזה משל כזה למצוות,
שזה כמו תווים.
כמו תווים.
המצוות זה כמו תווים.
נקודה.
לא שחורה, אלא נקודה מהירה. נקודה.
אבל בתווים, כשאתה מנגן, הצליל
הוא לא קורה בתו.
הוא קורה ברווח בין תו לתו.
אתה לוחץ, פה זה תו, ופה יש לך עוד תו, וביניהם הצליל קורה.
אז יוצא שכאילו, העיקר
בקיום המצוות זה לא רק המצווה,
אלא זה הדרך שעוברת בין מצווה למצווה.
ובדרך אין שום...
זה כאילו שלך.
זה בעצם, שמה זה הצמצום לא כפשוטו.
ועל זה אמר דוד המלך, פסוק שאני מאוד אוהב,
דרך מצוותך ארוץ כי תרחיב ליבי.
כשהלב מתרחב
ומבין שהצמצום הוא לא כפשוטו, אז אתה לא רק מקיים מצוות,
אתה מקיים, מה? אתה רץ. אתה לא הולך, אתה רץ,
ואתה לא מקיים מצוות, אתה רץ בדרך המצוות.
יש דרך המצוות,
שהיא בדיוק המקומות שבהם אין איזו הגדרה ברורה מה לעשות,
אבל אתה אומר, הקב' הוא נמצא כאן, הוא נמצא בגאולה,
הוא נמצא בטבע, הוא נמצא בכל דבר שהוא חומרי,
ועיקר העיקרים שהשם ידברך רוצה שנגלה אותו שם.
וזה פרשת המשכן, ולכן המשכן מתחיל מחומרים,
וקשור בענייני צמצום, אבל כל כולו, זה קשור גם למנורה, כל הכלים ככה, גם המנורה הייתה מירה כלפי חוץ,
וגם שולחן לחם הפנים, הוא צריך להחליף את הלחם הפנים. כל המשכן כולו פונה בעצם כלפי חוץ
כדי לדעת שאת האור הגדול הזה אנחנו צריכים לקחת איתנו ואיתו לגלות את המציאות, את האור האלוקי שמאיר
בכל פינה ופינה במציאות. שנזכה לזה, אמן ואמן.
ברוכים תהיו!
