אנחנו לומדים פה קסו חכמינו וזה אגדות חז״ל
מנסים להעמיק בהם בעזרת השם
ואנחנו נקרא בעזרת השם בשבת את פרשת משפטים
יש כאן שני סיפורים אחד על רבי ינאי ואחד על רבי עמי
נכון רבי עמי
שני סיפורים שנוגעים בעניין הזה ואחרי זה נראה גם פסקה נפלאה של הרב קוק על הדברים האלו
כדרכנו בקודש
אנחנו תמיד מנסים לראות מה מסתתר מאחורי הדברים
כלומר,
המדרש לא בא להגיד לנו את הדברים הידועים לנו מראש והצפויים,
אלא הוא בא שנטפה נתאמץ וטיפה נחפש, בסדר?
אז זה בעיקר המדרש הראשון. בואו נראה.
אומר הפסוק בצפניה, התקוששו וקושו.
בפשט, התקוששו וקושו זה תתכנסו, נדמה לי.
אבל דורשים כאן, אמר יש לקיש, קשות עצמך,
ואחר כך קשות אחרים.
בסדר?
אם אתה רוצה להעיר למישהו שהתפילין שלו לא במקום,
קודם כל תבדוק
שהתפילין שלך במקום.
בסדר? אם אתה רוצה להעיר למישהו איזה הערה, לפני שאתה מעיר לו, בוא תבדוק שאתה סגור על הפינה בעצמך,
שלא יהיו פדיחות.
יפה.
מעשה ברבי ינאי שהיה לו עילה נטוע בתוך שדהו ונופה נוטה לרשות הרבים.
והיה שם אדם אחד שהיה אף לא עילה נוטה לרשות הרבים.
היו בני רשות הרבים מעכבים עליו.
בא לפני רבי ינאי,
אמר לו, לך היום ובוא למחר.
בלילה שלח רבי ינאי את פועליו וקצץ את שלו.
למחר בא אותו האיש לפניו, אמר לו, לך קצוץ.
אמר לו, והרי אילן שלך.
אמר לו, צא וראה, אם קצצתי את שלי, קצוץ את שלך, ואם לאו, אל תקוץ.
מתחילה, מה סבר ולבסוף מה סבר? מה סבר רבי ינאי?
מתחילה סבר,
נוח להם לבנה רשות הרבים שיושבים בצילו.
כיוון שראה שמעכבים, שלח וקצץ.
טוב, זה המדרש, זה הסיפור.
ועל פניו הוא באמת מעביר את המסר הידוע,
כן, המסר הזה שלפני שאתה,
לפני שרבי ינאי פסק את הדין לאותו אחד,
אז הוא הלך ודאג שאצלו הכל בסדר, נכון?
לכאורה.
אבל אני חושב שיש פה איזה משהו יותר עמוק קצת.
זה קצת קשור למה שדיברנו בנפש הפרשה, תראו.
יש פה אדם אחד שהיה לו אילן,
יש פה שני עצים בסיפור, נכון? עץ אחד של רבי ינאי ועץ שני של האדם הזה.
עכשיו, מעניין
שדווקא לעץ של אותו אחד באו בני רשות הרבים בתלונה,
ואילו לרבי ינאי הם לא באו בתלונה,
כן?
יש פה איזה,
עכשיו אחרי שהם באו בתלונה על אותו אחד,
ורבי הנצח יפסוק את הדין, אז הוא... לא הייתה לו ברירה, והוא היה צריך גם לקצוץ את העץ שלו.
מה יש פה?
רבותיי, יש פה דבר שהוא ממש מאוד מאוד מעניין, בסדר?
יש פה מתח בין זכויות פרטיות
לבין היכולת של כולנו קצת לוותר, ואז כולנו נהנה הרבה יותר, בסדר?
זה קשור לעין טובה.
קשור לעין טובה.
רבי הנאי אומר, יש לי עץ,
העץ הזה נוטה לרשות הרבים.
אני נהנה מזה שהעץ שלי, יש לו מקום לאן להתפתח,
אבל גם בני רשות ערבים נהנים מזה. מה?
יש להם צל,
אדם יכול לבוא לשבת מתחת לעץ,
להיות בצל, ליפה לנוח,
הם נהנים.
מגיע מישהו, לא!
העץ שלך הוא חורג מקו מגרש,
תקוץ אותו, אבל מה אכפת לך?
לא אכפת לי, זה החוק, הוא ככה, אבל כולם מרוויחים מזה.
לא, זה לא מעניין אותי.
כולם מפסידים מזה.
כלומר, הסיפור בא לומר, לפחות ההתחלה שלו,
שאם בני רשות ערבים, אם כל אחד יתעקש על קוצו של יהוד, על הזכות שלו,
אז כולם יהיו צודקים,
אבל מה יקרה?
כולם יפסידו.
כולם יפסידו.
בסדר?
יש אצלנו בפתח תקווה בניינים, אז יש אפשרות לעבור דרך בניינים, דרך חצרות של בניינים,
ולפעמים איזה דיירים מתעצבנים ונועלים,
שאי אפשר יהיה להם.
עכשיו, מי נדפק מזה? אתם בעצמכם נדפקים, גם אתם לא יכולים לעבור,
גם אתם צריכים לעשות תיקוף, נכון?
אתה תיתן לעבור, אתה תיתן לעבור,
ומי שעובר, שידאג שהוא יעבור בצורה סודרת,
נעימה, לא ישחית, אז כולם ייהנו.
כולם ייהנו מזה.
זה נהנה וזה נהנה וזה נהנה וזה נהנה,
נכון?
אז זה מה שרבי ינאי היה בטוח.
למה התלוננו על אותו אחד?
כי אותו אחד, הוא לא, הוא השתמש ברשות הרבים וניצל את זה.
כנראה הוא לא דאג. לי פעם, כשגרנו באיזה אחד הבתים שלנו, שתלתי בוגנוויליה, שיח בוגנוויליה כזה.
הייתה לנו גינה שהייתה בגובה
מטר וחצי מהרחוב,
כאילו הגובה של הגינה,
ואז שתלנו שם שיחי בוגנוויליה,
שהם עוד צמחו על הגדר ברזל, וזה תפס ככה
בשלושה צבעים, היה כתום ואדום ולבן, משהו מטורף כזה.
אבל בוגנוויליה זה שיח שהוא פראי.
הפראי,
אז אני מאוד מאוד הקפדתי,
הוא התפשט לרשות הרבים,
ובטח עשה צל מעל המדרכה,
אבל אם היית, אתה יודע, הוא יכול כזה טיפה לרדת למטה, והיו איזה קוצים כאלו, ואנשים יכולים להישרד בראש,
או כובע יכול לרדת, או אפילו במקרה יותר גרוע, כסביר ראש יכול להיתפס לאיזו אישה.
אז אני ממש הייתי מאוד מקפיד, פעם בכמה זמן, הייתי הולך עם כיסא, לא מהרצפה, עם כיסא, וגוזם אותה,
עני וגובה של כיסא,
ככה מלמעלה, מין איזה מין סוחך כזה,
אפילו פעם כשהילדים למדו על אברהם אבינו,
אז אמרתי לו, יאללה, בוא נעשה אברהם אבינו, ושמנו שם, זה היה כזה קיץ, שמנו איזה שולחן עם כד מים קר, מי שרוצה לשתות, וזה, מבסוט, כאילו, מתחת לצל, וזה, כן, ממש,
אתה משתמש ברשות הרבים,
תיזהר שזה יעשה בצורה שהרבים לא נזוקים מזה, אלה נהנים מזה, ואז אמרנו כאן, זה נהנה, וזה נהנה, כולם נהנים, זה מצוין,
מעולה.
בעצם מה שהוא בא להגיד פה, רבי ינאי,
זה שבמקום שיש אמון,
אז כולם נהנים. במקום שיש חשדנות,
אף אחד לא יכול לנסות. עכשיו, איך אני יודע שהטיפוס השני היה חשדן?
שהוא בעצם
השתמש ברשות הרבים לא בצורה תקינה, לא בצורה ראויה, לא בצורה...
בסדר? איך אני יודע?
כי כשהוא הגיע למשפט,
אז הוא אומר לו, אבל למה אתה?
אמר לך?
נכון?
אז עכשיו רבי עליו אמר לו, תירגע, הכל בסדר. אני כבר טיפלתי בבעיה שלי, ואין לי עץ,
אבל בעצם בגלל האמירה שלו, אז מה קרה?
אז הרבים הפסידו, כי רבי ינאי, דווקא העץ שלו, היה עץ מסודר.
הרעש לא התלוננו עליו, אבל כיוון עכשיו, כדי שלא יחשדו,
הוא נאלץ, רבי ינאי, להוריד, ואז כולם מפסידים מזה.
כולם מפסידים.
במילים פשוטות, רבותיי, אמון
זה מבוא גדול בתוך כלכלה. תראו,
אני נוסע באוטובוסים לירושלים,
לירושלים. בשבילי מוביט זה מעולה, להרבה אנשים, אבל בשבילי מוביט זה ממש כאילו, אתה יודע מתי האוטובוס מגיע, מתי הוא לא מגיע. זה חוסך המון זמן, חוסך תקלות, חוסך עוגמת נפש, חוסך חוסר ודאות. זה אפליקציה, לא משנה, מוביט או יש אחרות, לא עושה כאן פרסומת.
אבל על מה בנוי המוביט?
איך אפשר לצפות מתי האוטובוס יגיע?
איך הוא יודע?
יש לו GPS וזה, אבל הוא אומר לך עוד 20 דקות, עוד 15 דקות, איך הוא יודע?
אז המוביל עבר שדרוג גדול מאוד, פחת הדיוק שלו,
ברגע שהנהגים הפסיקו לגבות כסף על התשלום נסיעה.
זהו, הנהג הוא לא מוכר, הנהג הוא לא נהג. אתה רוצה לעלות לנסיעה, תכין מראש רב-קו או אפליקציה, אתה עולה, ואז
יש לך עשרה נוסעים בתחנה.
עכשיו, ההוא מוציא שטר של 100 שקל, ההוא 50 שקל, ההוא יש לו 20, ההוא נגמר לו העודף, הנהג היה עושה עם הדברים האלה, רגע, נגמר.
כל אחד זה התעסקות של דקה.
והוא זה, אתה לא יודע, אז קשה מאוד לאמוד,
אתה לא יודע כמה ייקח לנהג כל המסחרה של הלמכור ולתת, אה, הוא צריך כרטיסייה,
תן לי כרטיסייה,
תן לי חופשי חודשי, אתם זוכרים את התקופה הזאתי?
שהנהגים היו בעיקר מתעסקים בלמכור ולקנות.
נגמר הסיפור.
מה, אדוני, תשלם באפליקציה. אדוני עכשיו משלם בכלל לפני שעליתי לאוטובוס, נכון?
אתה סורק את הדבר הזה, מראה לו איזה טלפון.
הוא בדק, כשהטלפון שלי שילמתי,
הוא ראה משהו, לא ראה, כלומר אף אחד לא בודק אותי, אני נוסע כבר, זה אף אחד לא בודק.
אבל מה?
אם יגיעו למסקנה, שמה?
שאנשים לא משלמים,
אז יגידו, אוקיי, הבאנו את הרעיון, אז נחזור חזרה לכרטיסיות ולכרטיסן,
ואתם תשלמו, ותעמדו בתור, וייקח לכם יותר זמן,
ולא תדעו מתי זה מגיע, ונגמר הסיפור.
או ברכבת הקלה, בסדר? אדם עולה לרכבת הקלה, סומכים עליו שהוא מקווקף,
שהוא זה. נכון, עולים פקחים,
אבל,
בוא נגיד ככה, לדעתי, אם אדם מחליט שהוא רק מרמה ברכבת הקלה,
יעלה לו פחות הקנסות.
בסדר?
אחת תקנונה יתפסו אותו, ישלם קנסות, אבל זה יעלה לו כנראה פחות מה...
נו, אבל,
אבל מה?
אז אם יגיעו למסקנה שאנשים ברכבת הקלה לא משלמים, אז יתחילו, אז יצטרכו לשכור עכשיו כאלה קונדוקטורים, כאלה פקחים שזה. זה גם יעלה, יעלה את המחיר של הנסיעה, כי עכשיו צריך להשיג עוד איזה 100 עובדים.
מהעובדים, וייקח יותר לאט, הרכבת תתמהמה, והכל יהיה יותר דפוק. למה? כי אין אמון.
אז חבל!
אמון זה דבר גדול מאוד, ודרך אמון אפשר לשחרר, ואפשר לתת, ואפשר זה, ולסמוך עליך, וסמוכים עליך שתשלם, וסמוכים עליך שלא תיקח את הדבר הזה לעצמך. וזה מה שקורה כאן. יש כאן אדם אחד שהוא מנצל,
תראו, זה חור בספינה, בגלל אדם אחד שמנצל את רשות הרבים,
אחד,
כולם מפסידים.
לפני כן היה לנו כאן עץ נאה,
שרבי ינאי דאג לשמור עליו, שייתן צל, ולא יזעיק את הרבים, ויכולו ללמוד, אבל עכשיו בגלל האדם הזה, אז אין ברירה, צריך להוריד את הכול, בסדר?
אז למה ראשי, כמעט שראשי מתחילים?
מה? עליו, לא עליו. למה לא באו לרבי ינאי?
בגלל שהוא רג.
למה הרבים לא באו לרבי ינאי? למה שאני אבוא לרבי ינאי? יש לו עץ.
העץ שלו נמשך לרחוב.
הוא דואג כל הזמן לקוץ את הענפים שלא יציקו.
ויש שם עצל. מה, שטבח שמו, איזה יופי רבי ינאי, הלוואי על כולם ככה.
אבל השני, בני הרבים לעקיבאו, תשמע, אדוני, תקשיב, יש פה ענפים.
ילד פה עבר ונשרט,
ילד פה עבר ואיזה... אדוני, תטפל בעיית שלך, כן, כן, אני אטפל, אני אטפל,
אני לא מטפל. אז התלוננו.
עכשיו רבי ינאי, הוא לא יכול להגיד לו, כן, תקשיב, אני מטפל, אתה... אין, דוגמא.
אה?
כי זה נראה לא טוב, זה כאילו, אי אפשר לעשות פרגילן דיבורה,
אי אפשר.
זה מה שהוא עושה, סעדר אותו.
הוא קצץ אותו את כל מה שהוא, הוא לא רואה לו את הסרטוטו,
תראוי לי את כל הענפים שמגיעים לרשות הרבים.
זה ממש, זה חסר וזה חסר, וזה הכל תוצאה של חוסר אמון. אתם מכירים סיטואציות כאלו?
אומרים, אוקיי, אין מה לעשות,
זה ה...
זה ה... מה?
כן, בדיוק, קטנוניות כזאתי, נכון, קטנוניות כזאתי.
כלומר,
הפרשה בנויה,
פרשת משפטים, וגם הדבר הזה,
חברה מתוקנת בסוף בנויה על אמון.
כשיש אמון,
אגב, זה גם מה שקורה עכשיו בתוך הסיפור של הרפורמה במערכת המשפט, אין אמון.
אין אמון. לא מאמינים במערכת המשפט, שהיא תפסוק, כאילו, ברגע שה... אם הייתה מערכת עם אמון, אז לא נוגעים בה. הם אומרים, בסדר, אפשר לסמוך עליהם. הם זהירים, זה, אבל ברגע שהם איבדו את האמון, פסקו פעם אחרי פעם בצורה שיטתית נגד, זה כיוון מסוים.
אז אמון זה דבר חשוב מאוד, ותראו מה... לדעתי המדרש זה מה שהוא בא להגיד, זה שכשאין אמון, פשוט כולם מפסידים.
כולם מפסידים.
וכשיש אמון, כולם מרוויחים.
כולם מרוויחים, זה, בסדר?
כל כך הרבה אפשרויות.
עכשיו ראיתי, הנה עוד דבר.
אתה מגיע לאושר עד, מי קונה כאן באושר עד?
לאושר עד, אתה מגיע, מה אני אגיד לך, הייטק.
באמת.
אני עושה כאן פרסומות לרשתות, לא, רמילה, לא משנה,
נוחנן, הכל מה שאתם רוצים.
באמת מגיע הייטק, מה זה, איזה יופי, ועם מדפים, והכל מסודר,
ואתה...
עד שאתה מגיע לקופה.
הקופה חוזרים אחורה 200 שנה.
עומדים בתור, וצריך, כל מה ששמת בתוך העגלה,
עכשיו להוציא מהעגלה, שיעשו לך פתאום,
ואז להחזיר לתוך העגלה.
ממש כאילו פרימיטיבי, וגם מחכים בתור, לפני פסח, אתה יכול להיות שם יומיים.
ובעגלות וכל זה.
מה עכשיו התחיל?
עגלה, עגלה עם ברקוד.
ברקוד, אדוני, תעביר, תסרוק, תגהה, צא לשלום.
אז לא יותר קל לגנוב ככה, לא?
לכאורה. אתה יוצא עם עגלה וזה...
מה?
זה חוסך כל כך הרבה זמן.
כאילו את כל הזמן של... יש כאלה ש... אני, לדוגמה, לא כל כך אוהב לעשות קניות.
אז אני בא לעשות משלוח. אני מברך כל פעם את רמי לוי, שהם מביא לי את המן עד הפתח של הדלת. לא צריך... אם היה אפשר שיכניסו גם בתוך הזה, היה גם טוב.
אבל יש כאלה שאם לא ממששים את התפוח או את העגבניה, לא מסוגלים מזה, כן? חייב ללכת לעשות קניות וזה.
אבל בסדר גמור, נהנים מהקניות, אתה יודע מהקניות, אתה לא נהנה למי לעמוד בתור.
אז הנה, נותנים בך אמון.
קח את העגלה, קח ברקוד,
תעביר, צמן, נגמר הסיפור.
שווה לכולם, למה?
גם לבעלים זה שווה, גם למעסיק, כי הוא אומר, אוקיי, נגיד שאכלת כמה זמן מישהו יעקוץ לי העגלה, אבל אני חסכתי 20 קופאיות,
כפול 24, כפול שלוש משמרות,
כפול משכורות, כפול, כפול, כפול.
וגם הקופאיות האלה, תגידו, במה הם יאבדו? הם עכשיו ילכו ללמוד,
יהיה להם מקצוע יותר מכובד,
במקום לעמוד כל היום להעביר שקיות מצד לצד.
יהיו חייבות ללכת ללמוד משהו יותר רציני.
כולם מרוויחים!
אבל במה זה תלוי?
באמון.
בזה זה תלוי.
אם לא יהיה אמון, ויגלו שאנשים יותר מדי גונבים וגונבים וזה, אז יפסיקו.
ואז עוד פעם נחזור לעמוד בתור, כמו אנשים מלפני 200 שנה.
זה הסיפור.
רבי ענא, עכשיו רבי ענא, יש לו כל כך עין טובה, הוא אומר, לא העליתי בדעתי שזה יכול להפריע למישהו, הדבר הטוב הזה, שאני עושה צל לכולם.
אה, אתה, שאתה כזה, אני מבין למה זה מפריע להם.
רבותיי, אמון בתוך קהילה, בתוך יישוב, בתוך בניין, בתוך הכל.
בסדר?
אמון.
יש אמון, אז כולם מרוויחים מזה.
כשאין אמון, לא, נגעת לי, לקחת לי, חנית לי, שמת לי, זה, זה.
אנשים ככה מאוד מאוד לחוצים על הרחוש הפרטי שלהם.
מה זה?
בסדר.
אז זה מובן?
אז הסיפור הזה הוא לא רק על כך שרבי ענא היה צדיק, ולפני שהוא שפט את השני, הוא דאג שאצלו יהיה נקי. לא.
זה סיפור הרבה יותר טרגדי בעיניי.
זה סיפור שאומר, בוא תראה מה קורה כשמישהו מתנהג בצורה חסרת אמון, כולם נדפקים מזה.
כולם.
הולך להם.
משהו טוב שהיה להם.
וחברה כלכלית בריאה בעם ישראל בנויה על מתן אמון.
סיפור הבא.
ואיש תרומות יא ארסנה,
אומר המדרש,
אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזווית הבית,
תרומה,
כן,
אדם מפריש תרומה, אז הוא שם אותה בצד,
עד שהכהן יגיע והוא ייתן לו את התרומה,
לכהן, כן?
אז בינתיים התרומה ככה בצד.
אז אדם אומר, אני אהיה כמו תרומה.
אני לא רוצה להתעסק בענייני ציבור, אני לא רוצה להיות ועד בית,
לא רוצה להיות ועד זה, לא רוצה לעזוב אותי, אני לא, טוב לי ו...
הווי קבל וקיים, שבצד ולא יציגו לך.
אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזווית הבית,
ואומר, מה לי בתורח הציבור, מה לי בדיניהם, מה לי לשמוע קולם,
שלום עלייך נפשי, הרי זה מחריב את העולם.
הווי ואיש תרומות יערסנה, איש תרומות זה אחד שהוא תרומה כזה, הוא אומר, אני לא רוצה להתעסק,
אני אתן לי להיות.
ואיך אני הורס אם לא עשיתי כלום?
מילא אם אדם עושה
ועושה נזק, אז אתה יכול להגיד שהוא הורס. אני לא עשיתי כלום.
לא, בגלל אנשים כמוך שלא מתערבים,
בגלל אנשים כמוך שלא לוקחים אחריות,
כמו שדיברנו בחבורה על שרי האלפים, שרי מאות, שרי עשרות וכל הדברים האלו,
העולם נהרס. למה?
כי, אוקיי, אז מי יהיה איש ציבור?
בואו תנסו רגע לחשוב על פוליטיקה, בסדר? על 120 חברי כנסת שיש לנו, בסדר?
מה אתם אומרים?
להיות חבר כנסת זה דבר טוב או לא? זה דבר גדול? זה דבר בעל משמעות או לא?
עושים ככה, חברי כנסת היום, המעמד שלהם לא...
אוקיי, וזה נכון, באמת המעמד הוא לא משהו,
אז מה זה אומר?
זה אומר,
מי ילך למקומות הללו?
אם אנשים יותר טובים ואומרים, אני חבר כנסת אתה פתאום, יתחילו לדבר עליי, יתחילו להציק לי, יתחילו... לא מתאים לי, מה?
אז מי ילך לשם? אנשים שיש להם מוטיבציות של פרסום ושל שררה,
ושל כבוד, ושל כסף, וכל מיני דברים כאלה, וכוח,
שמה,
ואז מי יפסיד?
כולם מפסידים.
כולם מפסידים.
אז אדם שיש לו יכולת לקחת אחריות ציבורית
ולהיות בגבל גורם משפעה, והוא לא עושה את זה, המדרש אומר לו, זה לא רק שאתה היית פסיבי,
אתה הורס בידיים.
כי אתה מפנה מקום, למקום הזה ייכנס מישהו אחר.
מעשה ברבי עמי, הסיפור המקודם היה על רבי ינאי, זה על רבי עמי,
כשהיה מסתלק מן העולם,
נכנס בן אחותו אצלו.
מצאו בוכה.
אמר לו, רבי, מפני מה אתה בוכה?
יש תורה שלא למדת ולימדת.
מה פתאום? הרי לימדת הרבה, הרי תלמידיך יושבים לפניך.
יש גמילות חסדים שלא עשית,
ועל כל מידות שהיו בך,
חוץ מזה, עשית דברים טובים, לימדת תורה וזה. אבל הדבר הכי מעולה,
היית מתרחק מן הדינים,
ולא נתת רשות על עצמך להתנאות על צורכי ציבור. זה הדבר הכי טוב.
כל החיים ברחת מהמתיחויות האלו, כי אם אתה אדם מתמנה לצורכי ציבור, אז מה?
אתם יודעים מה הכלל הראשון בצורכי ציבור? הכלל הראשון, מה הוא?
תשכח מזה שכולם יהיו מרוצים ממך.
זה דבר ראשון.
תשכח מזה.
אין אפשרות לעשות כרצון איש ואיש.
אתה תעשה משהו זה, ההוא לא יהיה מרוצה. תעשה משהו זה, ההוא לא יהיה מרוצה. תמיד זה ככה. זה הכלל הראשון בצורכי ציבור.
בכלל שני, מישהו אמר לי פעם, בטן חזקה.
ההוא יגיד לך משהו, ההוא יגיד לך משהו. צריך שירי בטן חזקים.
אז אחד יכול היה להגיד, אוקיי, מה אני צריך את הכאב הראש הזה?
מה אני צריך את זה?
מה עכשיו אני הולך להיות מנהל בית ספר?
הפיקוח ישגע אותי, הרשות ישגע אותי, הבעלות ישגעה אותי, ההורים ישגעו אותי, המורים ישגעו אותי. מה, אני אזהר את זה, ותיתן לי להיות מורה בכיתה, לבוא אחת בצהריים, לצאת, ללכת הביתה, נגמר הסיפור. אז מי יהיה מנהל?
מי ינהל בצד? אתם יודעים שחסרים מנהלים, חסרים גמורים, חסרים מנהלים, חסרים.
חסרים.
מה, צריך להיות קצין, מה קצין, איזה קצין,
מה, תן לי להיות חפש,
חפשון, כמה שיותר ראש קטן, נצנץ ביותר.
עכשיו אני הולכת לחתום, וזה, באש, מה, מה צריך את זה, עזוב אותי. אז מי יהיה קצין?
מי יוביל חיילים?
זה כאב ראש, נכון.
אבל אם הטובים לא הולכים לדבר הזה,
אז הם הורסים.
הורסים, כי אתם...
אז מי כן ילך? אז ילכו אנשים שהאמין שזה לא מעלה, שמעניין אותם באמת, דברים לא טובים מעניין אותם, כסף וכוח וכבוד וכל מיני דברים נמוכים וככה זה ייראה,
ככה נראית חברה לא טובה.
אז זה מדרש דרמטי, איש תרומות,
אדם כאילו מתעדר, אני כל החיים הייתי איש טרומס,
מה הכוונה? הייתי בצד, לא התערבתי, לא נכנסתי לפה שם,
מי אמר שזה טוב?
מי אמר שזה טוב?
היגיינה ציבורית,
פתיחת אחריות,
עובר את זה שאנשים ראויים נכנסים לסיפור הזה.
זה החל מבעד בית,
רשות מקומית, קהילה,
כל מיני, כל אחד במקום שלו, עד שזה מגיע גם לרמה הארצית.
אז הוא אומר לו, תגיד, למה אתה בוכה?
אמר לו, רבי, למה אתה בוכה? יש תורה שלא למדת ולימדת,
אבל תלמידיך יושבים לפניך.
יש גאונות חסידים שלא עשית, אבל כל מיני שהיו בך,
היית מתרחק מן הדינין,
ולא נתת רשת על עצמך להתמנות על צרכי ציבור.
אמר לו, בני עליה אני בוכה, על זה אני בוכה.
שמא אתן דין וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל. תראו,
אני אומר לכם את זה גם בגילוי לב, אני בדרך כלל אוהב להיות שייך לצד המואר של המציאות.
אני לא אוהב להיכנס לא למחלוקות
ולא לסיבוב. אני לא, כאילו, כל אחד עם האנרגיות שלו, בסדר?
אבל,
זה מאוד נחמד להיות בצד המואר של המציאות,
אבל אני גם צריך לקראת אחריות על צדדים פחות נחמדים.
יש גם סכסוכים,
יש גם יריבות, יש גם דיני תורה.
ומי ייכנס שם?
מי יעשה שלום בין אדם לחברו, בין איש לאשתו,
בין הורים לילדים?
מה, אתה רק רוצה להתעסק רק בדברים הנחמדים? לא להכלך את הידיים?
דוד המלך אמר להכלך את הידיים בשפיר ושיליה,
לתאר אישה לבעלה.
צריך להכניס את הידיים בפנים,
לקחת אחריות.
התורה קוראת לנו ליצור חברה שיש בה לוקחי אחריות.
כל אחד לפי מדרגתו.
אז אם אני מחבר את שני הסיפורים,
הסיפור הראשון הוא לדבר על חברה שיש בה אמון,
וחברה שאין בה אמון מיד מפסידה.
חברה שיש בה אמון, כולם יכולים להנות. זה נהנה וזה נהנה. ממש כולם יכולים להנות, בסדר?
כאילו זה...
אני אתן לכם דוגמה הכי קטנה בעולם,
אבל היא בעיניי מווטאת.
אצלנו בקהילה יש ברוך השם הרבה משפחות,
והביקש שלנו קטן, אנחנו בעזרת השם בונים בקיץ. על כל פנים, אין שמות על הכיסאות.
אין,
אין שמות.
זה התחיל מהאמירה שאנחנו רוצים שכל מי שמגיע ירגיש בבית.
שלא ישבתי לאיזה מישהו על איזה מקום וכל זה.
טוב, עכשיו, מה קורה?
מכיוון שאין שם אותי על הכיסאות,
אז תאורטית,
כל שבת יש שם מלא מלא אורחים.
תאורטית, יכולים לשבת את האורחים במקומות של חברי הקהילה.
זה לא קורה בדרך כלל. אורח מגיע, הוא מבין,
הוא מבין את הסיטואציה, אז הוא יושב באיזשהו, מעצמו אף אחד לא אומר לו, אבל הם מתיישבים במקומות שהם יותר,
יש כזה כיסאות שפרוסים וזה, הם יושבים שם.
ויגיד חברה, כי למה הם יושבים במקומות היותר זה?
בגלל שאין שמות, אז עכשיו,
אם יש לך שם, אז כתוב לך, פה יושב ראובן כהן, בסדר?
הוא יושב פה, עכשיו, כיסא ריק.
אתה לא יודע, ראובן כהן נמצא השבת, לא נמצא השבת, מגיע, לא מגיע, אז אתה לא יודע, לא יושבים, כי יש פה שם, נכון?
בינתיים הכיסא ריק, ועד שזה, לך דודי, מישהו יתיישב, פתאום הוא יגיע.
ככה אין מקומות, זה שם אמון, מה אמון? אמון, מישהו מגיע יושב,
מי שאורח יודע שהוא צריך להשאיר מקום לאנשים שזה, וכן, זה מסתדר, כל שבת קורה איזה פלא, איזה נס כזה,
שלמרות שכולם מסתדרים.
כי יש איזה אמון שמרחף מעל הכול, והוא דווקא קורה,
דווקא בלי שאתה מסמן את הדברים, בלי שאתה...
אם היינו מתקשים לסמן שמות, אז כל שבת היה צריך לנהל, יש מקומות שאני מכיר את זה, שמנהלים רשימות כל שבת, מי נוסע?
צריך להגיע לגבאים, מי נוסע, כדי שאגבים ידעו איזה מקומות פנויים, יוכלו להושיב שם את האנשים, את האורחים,
איזה בלאגן, מה אתה צריך, תזרום איזה מין
זרימה כזאת.
אז הסיפור הראשון מדבר על אמון,
חברה עם אמון.
הסיפור הראשון מדבר על בריחה מאחריות.
איך נראית חברה
שבה האנשים הטובים
בוכים מאחריות.
לא רוצים לצאת לקורס קצינים,
לא רוצים לצאת למלא איזה תפקיד, לא רוצים להיות גבאים, לא רוצים, תעשיר אותי כאן קטן, עזוב אותי וזה.
אתם יודעים, לקאנט היה פילוסוף גרמני,
והיה לו איזו אינדיקציה, הוא אומר, איך אני אדע אם מה שאני עושה זה טוב או לא טוב?
איך אני אדע? אני זורק פיצוחים של פיסטוק ברצפה.
זה מעשה טוב או לא טוב?
אני שם לב לזה.
קליפה של פיסטוק אחד.
אז הוא אומר,
קאנט,
תחשוב מה יקרה אם כולם יעשו מה שאתה עושה.
איך העולם ייראה?
אם כל מי שעובר פה יזרוק אתך של פיסטוק,
תוך שנייה יהיה פה הר של פסולת,
אז זה לא טוב.
אם כל מי שעובר ליד העניין הזה ייתן לו 10 אגורות,
יפתרו לו הבעיות הכלכליות, נכון?
מה יקרה אם כולם יחשבו את המחשבה הזאת שאתה חושב,
שמה?
אז מי יעשה?
מי יהיה חלק?
מי ייקח אחריות? אם כולם יחשבו מה שאתה חושב,
אפשר לסגור את הבאסטה.
ומה יקרה אם כל אחד יגיד לעצמו, אני צריך לקחת חלק באיזה משהו, וכולם יגידו את זה, בסדר?
תחשבו מה יקרה אם כל אחד יגיד, אתם מכירים את הסיפור על ה...
יש סיפור על...
סיפור אנטישמי כזה,
שרצו להגיד מה הבעיה עם היהודים. מספרים שהיה איזה מלך אחד
שהיה לו חמישים שנות יובל למלכותו,
ואז הוא הגיע לזהרעה יהודית ואמר,
יש כאן יובל למלכותי, אני רוצה להרים אתכם לחיים, אתם נתינים נאמנים.
שם במרכז העיירה מכל ענק כזה,
הוא אמר, אני מבקש מכל משפחה, תבוא, תשים פה בקבוק יין משובח,
ככה תמלאו את זה במשך כמה זמן, וכשיגיע התאריך, אני אבוא לכאן, אני אפסח את הברז, ואני אמזוג לכל אחד כוסית מהיין שכורכם.
הגיע שמרל הביתה, אמר לאשתו גטל,
תקשיבי, המלך הגוי הזה, אמר לשים יין וזה, זה יין, אנחנו נשים בקבוק מים, אף אחד לא ידע,
כל היין שאנחנו שמנו מים.
אבל זה דבר שלא רק שמרל אמר את זה, גם ברל אמר את זה, וגם גצל אמר את זה, וכשהמלך הגיע ביובל, פתח את הברל, יצא מים, מי עדן,
צלולים, בלי טיפת מיין בכלל.
כל אחד אומר, אני...
לא עובד ככה.
תחשוב מה יקרה אם כולם יעשו כמוך. מה יקרה אם... אתם יודעים שיש מדינות, גם בישראל,
גם במדינת ישראל יש מלחמה במה שנקרא בשוק השחור.
נכון, מנסים לצמצם את השימוש במזומן ועוד ועוד, נכון?
למה? אתה אומר, תשמע, אני אצליח לך מיסים,
אני משלם מיסים.
מה יקרה אם כולם ישלמו?
מה יקרה אם כולם יעלימו? מה יקרה אם כולם ישלמו?
מה יקרה אם כולם ישלמו?
טוב, יש עצמאים שאומרים שהמדינה קורעת אותם וכולי, אני לא נכנס פה לכל הסוגיות האלה, אבל זה ברור שהיכולת של מדינה להתקדם ולהתפתח, כאילו, יהיה בעובדה שכל אחד אומר, תשמע, אם כל אחד יגיד, אני אתחמק, אז מה יהיה פה?
אם כל אחד יגיד, אני לא אלך לצבא, אז מה יהיה כאן? אם כל אחד יגיד, צריך כל אחד לקחת אחריות
לעסוק בצורכי רבים.
יש פה תורה של הרב קוק נפלאה, היא קשורה בעיקר לסיפור הראשון שלמדנו,
על האמון והחשדנות.
ממש תורה נפלאה, בואו תראו אותה.
נגמרנו אותה ביחד.
אומר הרב קוק, זה בערפילי תואר,
העונשים החברותיים,
כמו כפל וארבעה וחמישה, בסדר?
בייחוד בשביל היזק ממון,
יש להם שני מקורות נפשיים, טוב ורע.
האחד נובע מתוך ההכרה שאסור לעשות עוולה,
והעושה עוול צריך שייבשר כדי שתתחזק ההכרה הטובה הזאת. אדם צריך ללכת ברחוב ולדעת, אסור לי לגרום צער לזולן. ואם בטעות גרמתי צער לזולן, אז אני צריך לשלם על זה מחיר,
כדי שפעם הבאה זה לא יקרה,
בסדר?
והשני בא מתוך צרות עין,
שהאיש האחר אין לו ליהנות בשלי, או לנגוע בשלי, כי זה שלי,
מפני שההרגשה שלה שלי ושל העני חזקה ומגושמת באין שיעור.
לא אכפת לך. לא, זה שלי.
אבל תן לעבור, זה לא מפריע לך, זה מקצר. לא, אני לא מסכים.
בסדר?
כל המשפטים שהם הולכים בלא המקור האלוהי יונקים ממקור הרע.
כל המשפטים הזה זה הכול כדי להעניש, אל תיגע, אל תיגע. פרטי, שטח פרטי.
אל תיגע, אל תעבור.
וכל המשפטים האלוהיים אין בהם כלום מהרע.
כי אם הכל נובע מהמקור הטוב של האמת והיושר כשהוא לעצמו.
והענפים יש בהם גם מן השורש.
פעמים בגילוי, פעמים רק בהלם.
משפטי הגויים ברובם נובעים מן האנוכיות הגסה הזאת
שעליה בנויה החברה הפוליטית של האנושיות.
משפטי הגויים, על זה הם בנויים.
שכל אחד, שלי, שלי, שלך, שלך.
אתם מכירים את אבות, תשוורת יפה על המשנה במסכת אבות.
המשנה אומרת ככה,
שלי, שלי ושלך, שלי ושלך, שלי זה רשע.
שלי שלך ושלך ושלך זה צדיק.
שלי שלי ושלך שלך
זו מידה בינונית.
ויש אומרים זו מידת סדום.
אז תחליט, זה לא... אם זה מידה בינונית אז זה לגיטימי.
אם זה מידת סדום זה לא לגיטימי, אז מה המשנה? זו מחלוקת קצת מוזרה.
אז אומרים בעלי המוסר שככה.
שלי שלי ושלך שלך זה בסדר.
אבל אם זה יש שאומרים, אם כולם אומרים את זה, זה סדום.
אם אין בתוך קבוצת אנשים חלק קטן שמוכן לקחת על עצמו יותר, שמונים עשרים, חוק שמונים מהעשרים, כן? שעשרים אחוז,
אז במקום הזה יהיה סדום.
וכל אחד מאיתנו צריך
להתאמץ,
להתאמץ,
להיות קצת יותר
מהעשרים אחוז,
או להגדיל את העשרים אחוז הזה, או להיות
חלק ממנו.
אז החוקים האלוהים נובעים מן האנוכיות הגסה,
שעליה בנויה החברה הפוליטית של האנושות,
עד אשר לא באה למידה הנבואית העליונה של כיתות החרבות לעיתים.
אחת היא מלחמת השם של ישראל,
שיסודה הוא רק ההגברה של ההוראה האלוהית,
הדורשת את יסוד המשפט ממקורו הטוב.
ובכל מקום שאתה מוצא אגוריות של גויים,
אגוריות זה משפטים,
אף על פי שדינם כדיני ישראל אסור לדון בפניהם.
האיסור לדון בפני גויים זה לא רק בגלל שיש להם משפטים שהם לא כפי חוקי התורה, שזה ודאי אסור.
גם אם הוא דן כפי חוקי התורה, אבל עצם החוויה לעמוד, להיות משפט שכל החוויה היא לקחו לי, פגעו לי, גנבו לי ואני אקח את העורך דין יותר ממולח ויותר זה כדי להצליח
שאף אחד לא מגיע לשם עם איזו שאיפה להודות אם עשיתי עבירה, אני רוצה להודות אם עשיתי איזה פשע, אני רוצה לתקן, שזה המוטיבציה הבסיסית בבית דין של צדק של יהודים.
אתה בא לבית דין גם כדי לכפר אם עשית איזה עוול. מה פתאום לכפר? מה לכפר? מי לכפר? מה פתאום? אני עכשיו באתי לצאת כמה שיותר
ככה זה עורך דין טוב,
משלם לו הרבה, כן?
אסור לדון בפניהם.
שנאמר, ואלה המשפטים אשר טסים לפניהם,
לפני ולא לפני גויים.
כי המקור של החברה האנושית,
המפורדת ללאומים לוחמים זה בזה בלא רחמים,
יונק הוא עדיין ממקור הרשעה.
והצורה המשפטית באה לא מהמלחמה נגד העוול בכלל,
אלא מהרשעה וצרות העין נגד האיש האחר שאינו בעל אותו רכוש.
זה אצל הגויים.
יש צרות העין.
אסור לך להשתמש בשלי, למה? כי זה שלי, אבל מה אכפת לך?
תן, נכון? תעצור טראמפ למישהו, אתה נוסע לאותו מקום, ככה חוטף אותך, מה פתאום, שייכנס לי לאוטו, לא רוצה, מה?
אלא מהרישה בצרות העין נגד האיש האחר שאינו בעל אותו רכוש.
וההזדמנות הארעית
שנקדמו הדינים בצורתם החיצונה אינה יכולה לתאר
את הזוהמה המקורית של נטיעת הנפש שיסוד המשפט יונק ממנה.
אז זה התכתב לי עם הסיפור הראשון שלמדנו,
על כך
שבעצם בעם ישראל כל הדינים החברותיים הם בנויים על אמון, כמו שלמדנו היום בבוקר בצהריים בנפש הפרשה,
על רחמים, על אמפתיה, על אמון,
על, נכון, מישהו בא, מישהו פושט צדקה, אתה לא פושט לו טעון ולא תוכיח לי, תביא לי ראיות,
תביא לי... מי הוא מבקש? אני נותן לו.
מדי פעם האמון נשבר,
מדי פעם תופס אותך איזה רמאי והתחלה המרכזית ואומר לך, תשמע, נתקעתי בלי כסף, קרה לכם?
אני, זה, עשרה שקלים, תן לי עשרים וחמש שקל וכל מיני כאלה.
אז, נו, אז מה? אז בגלל זה אנחנו נאבד את האמון? לא, יכול להיות שאחת לכמה זמן איזה מישהו עשה לנו סיבוב, בסדר.
גם ברוך יהיה.
ממשיכים הלאה.
כשאדם נהיה טיפוס חשדן,
טיפוס כזה, דופקים אותי כל הזמן, מחפש כל הזמן,
כולם מפסידים מזה.
אי אפשר להתחתן ככה, אי אפשר להקים כלכלה ככה, אי אפשר שום דבר ככה.
ולכאורה, גם זה קצת מה שקורה היום,
בתוך המאבק הזה.
תראו, אפשר לצייר את המאבק
במערכת המשפט בשתי דרכים.
דרך אחת זה להגיד ככה, יש פה חלק מעם ישראל שאומר, בית המשפט העליון הגזים,
נכנס לסוגיות שלו שלו,
מקבל הכרעות בתחומים שהם ערכיים, שבהם הכנסת צריכה לקבל, אנחנו רוצים להגביל אותו.
זה העמדה שלנו.
וחלק אחד אומר, אולי אתם צודקים, אבל רגע, אבל מה יהיה אם אתם תעשו מה שבא לכם?
מי מגביל אתכם? מי מגביל את השלטון הרוב?
ויכוח, ויכוח אמיתי, נכון?
ואז, אם הוויכוח אמיתי הוא טוב, תשמע, האמת,
יש משהו במה שאתה אומר.
באמת, אתה צודק, בית המשפט מתערב בהמון המון דברים שלא צריכים בכלל להיות בסמכותו.
והשני אומר, אתה יודע מה, יש גם משהו במה שאתה אומר. אם הכנסת יכולה לחוקק כל מה שהיא רוצה, כל מה שבא לה,
אז מי יפריע לכנסת מחר לא לחוקק איזה חוק ולקרוא לו חוק יסוד, ולהגיד בחוק יסוד שכל מיני דברים,
שישים ואחת החברי כנסת של הרוב יכולים לתלות את החמישים ותשע של המיעוט.
בסדר? אז צריך כאן איזה. אז ידונו, מגיעים לאיזה דיון,
ומגיעים להסכמה.
ומה שקורה היום זה שככה,
השישים והרוב אומר למיעוט שמתנגד, אתם בכלל,
אתם סתם, אתם רוצים פשוט להוריד אותנו מהשלטון,
ובכלל לא אכפת לכם באמת במערכת המשפט, ואתם רק נגדנו כל הזמן. והנה העובדה שבהתנתקות, והנה זה.
והשניים אומרים, אתם בכלל לא רוצים לשנות את מערכת המשפט, אתם רוצים את כל הכוח אליכם, אתם רוצים לשלוט, אתם רוצים, כן?
ואלה מפגינים, לא, זה מהמפגינים האלה, זה מתוסכלים של מרץ, שלא עברה את אחוז החסימה.
כל אחד מטיל דופי בכוונות ובכאבים של הזולת, ואז האמון נאבד.
וכשהאמון נאבד,
אז יכול להיות שאנחנו, שצד אחד ינצח,
אבל בטווח הקצר,
אבל בטווח הארוך כשאמון נסדק בתוך חלקי החברה,
זה מחיר הרבה יותר כבד מאשר
להרוויח את הרפורמה כולה, בסדר?
אז אני חושב ש...
לא שאני כזה מבין בזה, אבל אני חושב שצריך לדבר.
צריך לדבר קודם כל מתוך אמון שהצד השני שמתנגד,
יש לו למה להתנגד. כואב לו, מפריע לו, צריך לשמוע, ואז לראות אולי אפשר דברים,
אולי אפשר לעשות דברים שהם פחות כואבים,
או אפשר להתפשר על חלק מן הדברים, או אפשר,
לא יודע,
אבל צריך לדבר על הדבר הזה כדי להשיב את האמון.
אבל כרגע אין בכלל שום אמון. לא, אתם ככה, אתם ככה. וכשאתם הייתם על מין שיח כזה של סתם סגן ילדים,
שבו כל אחד נורא נורא אוחז בצדק שלו, אבל בסוף יכול להיות שכולנו נפסיד.
יכול להיות.
צריך
לזכור את הדבר הזה. חברה מתוקנת בסוף
בנויה על אמון בכל הרמות, ברמה המשפטית, ברמה הכלכלית,
ברמה החברתית.
אמון מאפשר,
מאפשר לכולם להרוויח יותר, בסדר?
הנה, עכשיו אני ממלא תאום מס לאשתי ולזה.
אומרים לו, תמלא, תגיד אתה מה אתה מרוויח,
אנחנו נגיד לך, זהו, סומכים עליך.
אם חל שינוי, תדווח למה.
עכשיו, מדי פעם בודקים, מדי פעם דוגמים, הם לא רק יושבים בזה, אבל גילו,
נדמה לי שהראשון שגילה את זה היה איזה,
זה כבר עידן שעבר,
כן, אבל היה פעם דיסקים, והיו צרובים דיסקים, וזה נכון, והאומנים היו מתעצבנים, גונבים, גזל, לא תצרוב.
היה איזה זמר אחד, הראשון שאמר, חבר'ה, השירים שלי כולם במחשב.
מוזמנים להוריד אותם.
גם אתה לא יכול לקנות את כל הדיסק,
אתה יכול לקנות גם רק שיר אחד.
מי שמוריד דיסק, ישיר, חמש שקל לשיר.
מה קרה?
פיצוץ,
הרוויח מלא.
כי כשאתה נותן לאנשים אמון, בדרך כלל רובם
מחזירים באמון. אחת לכמה זמן יהיה מישהו שיעקוץ,
הוא יצליח להקוץ פעם אחת, אחרי זה כבר יעלו עליו, אחרי פעם, פעם יעלו עליו והוא יענש, יצא מהמשחק.
אבל אנשים כזה באו, הורידו, שילמו, השאירו חמישה שקלים.
הוא אומר, קודם כל, תודה רבה שאתה לא חייב אותי לקנות את כל הדיסק שלך, אני רוצה רק את השיר הזה.
נקנה רק אותו.
אמון בדרך כלל
יוצר אמון, וזה הסיפור הראשון.
הסיפור השני קורא לנו להיות לוקחי אחריות,
לא להיות ראש קטן.
שני הדברים האלה מתחברים, שיש גם אמון וגם מכירת אחריות,
זאת חברה מתוקנת על פי התורה.
חזק וברוך!
נעמתם לי מאוד.
קחו אחריות, כן, רבותיי, על הצמחים.
