ואילחות תשובה לרמב״ם.
לפי זיכרוני, אנחנו בהלכה, בפרק שמיני,
פרק חט׳,
והתחלנו, לפי זיכרוני,
בהרבה קושיות, הרבה שאלות
על הדברים שאומר שם הרמב״ם.
קראנו את הלכה א' ואת הלכה ב'.
אבל הוררנו יותר שאלות ממה שנתנו תשובות,
ולכן אני רוצה לחזור על הנושא של ההלכה א',
העולם הבא.
אחת הסוגיות שהתרידו הרבה
את בעלי המחשבה, במהלך הדורות,
זו שאלת הישערות הנפש.
מה זה הישערות הנפש?
מה נשאר מן האדם אחרי מותו?
זאת השאלה.
אז יש מקובל מאוד ביהדות
לדבר על חיי העולם הבא.
ולכן גם אומר נוער הרמב״ם, בתחילת ההלכה,
הטובה הצפונה לצדיקים היא העולם הבא.
אני חושב שזה מה שכתוב, כי
אני לא זוכר בדיוק את המילים.
הייתי יכול לזכור את המילים
ביותר דיוק אם היה לי ספר,
אבל נסמוך על הזיכרון.
למה אתם לוקחים לי את הספר, מסכן?
למה? הוא צריך ספר, איך הוא ילמד?
טוב, בסדר.
טוב, טוב, בסדר.
אז הוא אומר כך,
תודה רבה.
הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא,
והם חיים, החיים שאין מוות אימאהם,
והטובה שאין אימא רע.
טוב, אז צריך לברר מה זה אישרות הנפש.
יש שאלה בכלל, האם הנפש היא נצחית או לא?
כן, יש מי שאומר, בדאי, הרי אני בא מהנצח,
והמעבר שלי בעולם הזה זה זמני.
ברור שכאשר אני מסיים את חיי העולם הזה,
אז אני ממשיך את חיי הנצח.
אז זו, זו השאלה.
כלומר, זה שאני חי בגוף,
אפשר לומר שזה דבר מוגבל.
זה נורא מוגבל להיות בגוף.
וכי אפשר לומר שהחיים
המקבילים האלה הם כל החיים.
קשה לומר.
כן? אבל זה עניין של תודה.
לא כל אדם יש לו תודה כפי
שאני תיארתי אותה עכשיו.
יש אנשים שאומרו, מה אתה מדמיין שטויות?
אתה נולד, בסוף מת, זהו.
אין לפני, אין אחרי.
כלומר, זה עניין של, הייתי אומר, כמעט גישה.
כן? יש גישה שרואה את החיים
מצד מעורבותם בביולוגיה.
אם אין ביולוגיה, אין חיים.
יש מי שאומר, לא, הביולוגיה היא מקרה.
באופן מקרי, אני נתון עכשיו
בתוך מערך ביולוגי, הגוף.
אבל התחלתי הרבה לפני, אני ממשיך הרבה אחרי.
כן? זה שתי גישות שונות לגמרי.
כן?
אני בטח להסביר שאפשר לשנות גישה.
יש הרבה אנשים שמשנים גישה.
למשל, יש אדם שאין לו שום חוש לאומנות,
אבל אחרי כמה קורסים, אחרי מפגש עם אומנות,
אז הוא אומר, אה, זה מדבר אליי.
זה כמו שלמשל אומנות מודרנית.
יש כאלה שבאים למוזיאון,
רואים אומנות מודרנית,
אומרים, מה זה הכישקושים האלה?
גם ילד יכול לעשות את זה, תשפריץ וזהו.
יש שאומר, לא, אתה לא
מבין, יש פה עומק, יש פה משהו,
מה אתה מדבר על עומק?
אבל עם הזמן אפשר לשנות גישה, בהחלט.
מה שאתה רואה?
שלאומנות אין שום,
לאומנות המודרנית אין שום...
אה, הגישה הראשונה אומרת,
תשמע, אני באתי מהנצח,
אני עובר פה ואני ממשיך בנצח.
גישה אחת.
זה תלוי למה אתה קורא ראשונה או שנייה.
הראשונה שהזכרתי זה זאת.
לכן חשבתי שלזו אתה
מתכוון כשאני אומר ראשונה.
הגישה השנייה אומרת, תשמע, אין חיים בלי גוף,
אם יש גוף יש חיים, אין גוף אין חיים.
לכן יוצא לפי זה שלפני הלידיים
כלום, אחרי המוות אין כלום.
בסדר?
שתי גישות שונות.
בסדר?
האחת ספיריטואליסטית, השנייה מטריאליסטית.
רוחנית או חומרנית.
בסדר?
עכשיו, השאלה היא, לפי
הגישה הראשונה שאני הצגתי,
יוצא שהנצחיות זה משהו מהותי בנפש.
לכן יהיה מאוד קשה להבין איך יכול
להיות שמישהו מפסיד את חיי העולם הבא.
איך?
הרי אם המהות שלי זה נצח,
אז זה ברור שיש לי עולם הבא, אין מה לעשות.
בכל מקרה.
לפי הגישה השנייה,
קשה מאוד לקבל שיש לאדם חיי העולם הבא,
הרי אין לו גוף, אז איך הוא זוכה לנצח?
עכשיו, אנחנו רואים בחזל שיש שני הביטויים.
יש כל ישראל יש להם חלק לאוניברסיטאית,
יש להם חלק לעולם הבא, ויש
גם אלה שאיבדו את העולם הבא.
אז צריך להבין איך זה עובד.
האמת היא שבנושא הזה נחלקו פרשני אריסטו.
אריסטו כתב ספר על הנפש,
בלטינית, ביוונית אין לנו אותו,
בלטינית זה נקרא דה אנימה,
זאת אומרת, הנפש,
ונחלקו תלמידי אריסטו
מה התוכן של נפש האדם.
אז יש אחד בשם אלכסנדר מאפרודיסיה,
אחד מתלמידי אריסטו, וגם
מפרשני אריסטו המאוחרים,
שאומר שהנפש היא פוטנציאלה.
כלומר, יש החיות הביולוגית שהיא בפועל,
כמו של החתול יש חיות ביולוגית.
זה נקרא הנפש החיונית.
יש לחתולים נפש, נכון?
ומה שואל את עצמו החתול?
הוא שואל את עצמו לא מהו
חתול, אלא מיהו חתול, נכון?
מיהו ומיהו.
עכשיו, אבל החתול, החריש הוא נדרס,
זהו, נגמר.
יש לו נפש חיונית ולא יותר מזה.
לעומת זה, האדם הוא חתול
עם פוטנציאל של נצחיות.
זה נקרא שיש לו נצחיות בכוח.
אם הוא יעשה מה שצריך, נפשו תהפוך לנצחית.
אם הוא לא יעשה מה שהוא
צריך, הוא ימות כמו את החתול.
בסדר? זאת הגישה של אלכסנדר מאפרודיסיה.
זאת היא גם הגישה של
הרמב״ם פה, בספר אלחוד תשובה.
לעומת זה, יש גישה של פרשן
אחר של אריסטו ששמו תמיסטיוס.
תמיסטיוס אומר שהנפש היא נצחית במהותה.
היא ניצוץ אלוהית.
אז בשביל מה אתה לומד, בשביל מה
אתה צדיק, בשביל מה אתה מתאמץ?
זה כמו, זה בשביל להגדיל את האור שלה.
כמו גחלים או ממות,
אם אתה מנענע, מנפנף ברוח, זה יהפוך ללהבה.
אתה לא תעשה את זה, זה
יישאר קטנצ'יק, אבל זה קיים.
בסדר?
זו הגישה של הרמב״נה והמקובלים,
שהנפש היא נצחית במהותה,
אבל תורה ומעשים טובים מגדילים אותה.
בסדר? עד כאן ברור?
בסדר.
מה?
קצת קשה שלבחור המקוב של הרמב״ן והרמב״ן,
בגלל מיוחדת בניף, לא מה...
אתה שואל ככה, קצת קשה שהמושג,
כלומר, האופן של הנצחיות
הנפש לפי הרמב״ן והרמב״ן,
מקורו ביוונים.
נכון? זה מה שקשה לך.
הבנתי, נכון?
טוב, תשובה, הרעיון של
אישרות הנפש מאיפה הוא?
מי ניסח את זה לראשונה?
היוונים.
כלומר, בימי בית ראשון, בספר התנ״ך,
תחפש איפה הוא כתוב על עולם הבא, לא תמצא.
נכון?
עכשיו, האם זה אומר, כמו
שאומרים החוקרים באקדמיה,
שם ישמו, שאבותינו לא האמינו בחיי העולם הבא?
לא.
אלא, אומר הרב קוק, הם לא
דיברו על זה כי זה לא עניין אותם.
כי מה שהיה חשוב לאבותינו,
זה היה חיי העולם הזה.
עכשיו, אם היית שואל את
אחד מאבותינו בימי בית ראשון,
תגיד, אחרי המוות, יש משהו?
מין הסתם, אבל זה לא מעניין אותי.
מה שמעניין אותי, זה שהשכינה תשרי בעולם הזה.
הראשונים שראו נכון לתת לזה
ניסוחים פילוסופיים, היו היוונים.
לכן אין פלא שבניתוח של הדעות האלה,
אנחנו מזדקקים לפרשנויות של היוונים.
אוקיי? כן, בבקשה, דבר.
ברור.
ברור. אתה צודק.
אין שום ספק שאבותינו, בימי
התנ״ך, האמינו בחיי העולם הבא.
ויש הרבה ראיות נסיבתיות
לדבר הזה כגון בעלת האוב.
כן, גם הקוזרים הביאו את הסיפור של בעלת האוב
כראיה שאבותינו האמינו בחיים הנצח.
יש רק בעיה אחת, שהם לא דיברו על זה.
זאת אומרת, כשהנביאים אומרים
לעם ישראל, תחזרו בתשובה,
ואז יהיה גשם.
למה אתה לא אומר שאם נחזור
בתשובה נזכה לחיי העולם הבא?
כי זה היה מושג שהיה רחוק מן
התודעה המיידית של בני אדם.
זו הכוונה. אבל אתה צודק.
אפשר להוכיח שחיי הנצח, ואפילו תחיית אמיתים,
היו דברים שהיו מובנים מעליהם לאבותינו.
כן.
למשל, דוגמה, יש ראייה שאני
שמתי לב שלא הביאו אותה,
והתפלתי למה.
יש בספר מלאכים,
כשנאמן, שר צבא הרם, מצורה,
אז יש לו שפחה מבני ישראל בביתו, שבויה.
והיא אומרת לו, אתה מצורה?
אתה יודע לך, הנביא שלנו, הוא יכול לטפל לך,
הוא יכול לטפל בזה כמו כלום.
וזה הנביא אלישה.
אז נאמן ממש מתרשם מזה.
למי הוא פונה?
למלך הרם.
כן, כלומר, הוא שר צבא הרם,
הוא לא ילך לארץ ישראל בלי רשות,
אך זה מדינת אויב.
אז הוא לא ילך סתם. אז
הוא פונה למלך הרם, בן הדד.
מה עושה בן הדד?
שולח מכתב. למי?
למלך ישראל.
הוא אומר, אני שולח לך את שר
הצבא שלי, שתטפל בצרעת שלו.
זהו.
הוא לא אומר לו הנביא ולא כלום.
מלך ישראל מקבל את
המכתב, קורע את בגדיו,
ואומר, האלוהים אני להמיט ולהחיות,
כי יאמר איסוף אדם מצרעתו?
אז זאת אומרת, מה זה אומר?
שמלך ישראל היה ברור לו שאם אני אלוהים,
אני אלוהים, אני יכול להמיט ולהחיות.
בסדר?
אבל אני לא אלוהים, אני
לא יכול להמיט ולהחיות.
זאת אומרת שאפילו האמונה בתחיית המתים
הייתה מובנת מלאה אצל הקדמונים.
אז בסוף אומרים לו, תשמע,
אל תדאג, אולי הוא התכוון
לנביא, תביא את אלישה.
באמת הוא הולך לאלישה והכל מסתדר.
אבל זה מעניין שהראייה הזאת,
לא ראיתי שהיא הובאה בספרים,
ואני מתפלל למה. טוב.
אני לא יודע, בנוגע למה זה?
אם הוא אומר, האלוהים, אני להמיט ולהחיות,
אז זה מכוון לייצור סוכריות?
לא, פשוט יש דיברה של
אליהו, שאליהו מחיה את הילד.
אליהו מחיה את הילד,
אפשר להתווכח על זה,
יכול להיות שהילד רק היה מעולף.
את הראייה הזאת כן הביאו.
אבל דברי המלך כאן מורים
על מה היה מובן לו מאליו.
כן? טוב.
למה דיברתי על זה?
אז זה מובן, הנושא של אישרות הנפש,
הדיון הוא מאוחר בישראל.
ולכן אמר, אנטיגונוס איש סוכו.
אנטיגונוס איש סוכו הוא תלמידו של?
של שמעון הצדיק.
שמעון הצדיק, משיערי כנסת הגדולה.
מה אומר אנטיגונוס לתלמידיו?
אל תהיו כעבדים המשמשים
את הרב על מנת לקבל פרס,
אלה היו כעבדים המשמשים את הרב
שלא על מנת לקבל פרס,
והיא מורה שמיים עליכם.
עכשיו, מה זה הפרס שמודבר עליו?
על איזה פרס מדבר אנטיגונוס?
עולם הבא.
אמרו לו תלמידיו, היו לו שני תלמידים, מה?
איך יודעים שלזה הוא התכוון?
זה כתוב בעבוד דה רבי נתן.
בעבוד דה רבי נתן כתוב שכשהוא אמר את זה,
אז תלמידיו צדוק וביתוס,
אמרו אם אתה אומר לעבוד שלא על מנת לקבל פרס,
סימן שאין פרס.
וכפרו באמונת חיי העולם הבא,
והקימו את הקטות של הצדוקים והביתוסים.
עכשיו, זה מעניין.
כלומר, מתי חי אנטיגונוס ישרחו?
בתחילת ימי בית שני.
בזמן שיש התנסכות מחודשת
של הפילוסופיה היוונית
שמדברת על אישרות הנפש.
זאת אומרת שהנושא, הם אמרו, זה חדש.
לא שם, אם אתה מספר שעל מנת שלא לקבל פרס,
או שלא על מנת לקבל פרס, סימן שאתה,
כל הדיבורים שלכם על פרס זה בלוף.
בסדר?
זה, ואילו הרמב״ם אומר,
בהמשך, שאנטיגונוס התכוון לומר,
אל תהיו כאבידים המשמשים
את הרב כדי לקבל פרס,
כי יש פרס, בכל מקרה.
עכשיו, בואו נתקדם קצת בנושא של אישרות הנפש.
אז הרמב״ם אומר, אם אתה
מתאמץ, יהיה לך עולם הבא.
לא מתאמץ, לא יהיה לך.
הרמב״ם אומר, בכל מקרה יהיה
לך, אבל אתה תחטוף עד שתקבל.
בסדר? זה הוויכוח.
אז מי צודק, הרמב״ם או הרמב״ן?
הרב קוק.
הרב קוק, נכון?
איך אתה יודע?
מקובלנו, נכון?
שכאשר יש מחלוקת בין גדולי ישראל,
פונים לרב קוק, והוא מיישב לנו.
הרב קוק, בעולת ראייה, חלק בית.
במשנה של כל ישראל ישראלים
חלק עולם הבא, אומר תירוץ.
זאת אומרת, מה שהרמב״ם דיבר זה נכון לגואים,
ומה שאמר הרמב״ן זה נכון לישראל.
במילים אחרות, מה שאומר הרב קוק,
זה שיש מהלך חיים שבו האדם צריך
להשתדל כדי לקנות את הנצחיות.
אם הוא לא יקנה, הלך לא.
ואילו יש המהלך של הנשמות הישראליות,
שהן מוכרחות לקבל חיי העולם הבא.
מה יותר כדאי להיות, יהודי או גוי לפי זה?
גוי. מדוע?
אם אני גוי, מה שאמרים לי, תשמע,
אתה רוצה עולם הבא? כן, רוצה.
טוב, תעשה מה שצריך, יהיה לך.
אתה לא רוצה? אתה יוצא מהמשחק.
נו, רגוע.
מי שלא רוצה, אין לו, מי שרוצה, יש לו.
מי שלא רוצה, הכוונה שהוא רוצה להיות רשע.
כן, אדם שרשע בבחירתו, למה שיהיה לו חיי נצח?
הוא מעדיף את חיי העולם הזה.
מה שאין כן היהודי, יש לו בעיה.
גם אם הוא לא רוצה עולם הבא, יהיה לו.
אבל הוא צריך להיות ראוי.
אז הוא צריך לבוא ייסורים.
בעולם הזה, בעולם הבא, גלגולים,
עד שבסוף הוא יהיה מספיק זך כדי לקבל.
זה בעיה. אני לא רוצה להיות במשחק.
לא, אדוני, אין לך ברירה.
אתה במשחק בעל כוחך.
אז מהבחינה הזאת, להיות גוי יותר משתלם.
בסדר?
זה מסביר מדוע רוב בני האדם
בחרו להיוולד גויים.
כי זה יותר כדאי.
מובן?
למה?
הגוי יכול להגיע לחיי העולם הבא.
פשוט הוא יעשה...
זה לא ברור בכלל.
לא ברור בכלל. יש מה לדון בזה.
אבל בסופו של דבר,
מבחינת הכדאיות להיוולד גוי,
זה הרבה יותר כדאי מאשר להיוולד יהודי.
נשאלת השאלה, אז למה יש בכל זאת
נשמות שבחרו להיוולד יהודים?
כי הם אידאליסטים.
נכון? הם אידאליסטים.
אבל נשאלת השאלה, האם
זה כדאי להיות אידאליסט?
מה התשובה לזה?
שאידאליסט לא שואל שאלה כזאת.
מה אתה אומר?
אף לא יותר, שבחרו,
נשמות שבחרו להיוולד.
נשמות שבחרו להיוולד?
יש שמחרו להיוולד.
יש נשמות שלא נולדו בכלל.
יש שאלה?
האם לנשמה יש בחירה?
זה שתי שאלות.
אני דיברתי על להיוולד
גוי, להיוולד יהודי.
הבחור שאל את ביכל לבחור להיוולד.
שזה שתי שאלות אחרות, שתי שאלות שונות.
בכל מקרה, כן, בוודאי.
אם אני אומר שהם בחרו, מה
זה אומר? שיש להם בחירה או לא.
אז למה אתה שואל אם יש להם בחירה או לא?
אני אמרתי שיש להם בחירה.
על מי אני מסתמך?
על כמה מקורות.
אבל יש מקורות מפורשים שאומרים את זה.
בספר שערי הורה זה כתוב מפורש.
וגם בראשי, על מסכת ראש
השנד, דפי אוד א' עמוד א'.
כל מעשה בראשית לדעתן נבראו,
ראשי, שעלם אם רוצים להיברא,
ואמרו הן.
לך תדע על כל אלה שלא אמרו הן.
אבל יותר מזה, מה
שמחייב לומר ככה,
זה לא רק שיש מקורות שאומרים את זה,
אלא בגלל שזה, אם לא, זה לא מוסרי.
אני לא ביקשתי להיות במשחק,
ואתה מכניס אותי למשחק שאני לא מעוניין בו.
אני צריך עוד לשלם על זה.
לא רוצה.
גמרתם שמה להפריע אחד לשני?
אני עכשיו מדבר עם הבחור הזה.
בסדר.
ואתה כל הזמן מסתכל עליו.
אבל אני מדבר איתך.
כן.
אז אני אומר, אם אדם לא
ביקש להיכנס איזה משחק,
אין שום סיבה לחייב אותו על תוצאות המשחק.
נכון?
וזה מה שכתוב מפורש
במשנה, במסכת אבות.
נכון?
על כוחך אתה נוצר, ועל כוחך
אתה נולד, ועל כוחך אתה חי,
ועל כוחך אתה מת,
ועל כוחך אתה עתיד לתן דין
וחשבון לפני מלך מלכי המלאכים,
הקדוש, ברוך הוא, גדול, העצה, ורב העלידיה.
כשקראתי את המשנה הזאת
בפעם הראשונה, התקוממתי,
זה ממש לא מוסרי המשנה הזאת.
נכון?
כלומר, לא יעזור לך,
אתה תדאפק בסוף.
אתה צריך לתת דין וחשבון.
לא רוצה.
אבל מה המשנה אומרת באמת?
היא אומרת, על כוחך אתה נוצר.
מתי זה היצירה?
40 יום אחרי ההפריה.
זאת אומרת, אחרי
שהתהליך הביולוגי התחיל,
אתה לא יכול לעצור אותו.
אבל לגבי איזה ביצית מופרית,
לאיזה ביצית מופרית
אתה מגיע, זה לא על כוחך.
מובן?
לא מדבר על... האם לרדת או לא.
אז זה בדיוק מה שרשי
אומר, במסרת הראשונה.
שאלו אותך אם אתה רוצה לרדת או לא.
אז לפי הרמבן, זאת
אומרת, זה מובן ומתברר.
הוא לא אומר שזה מתברר,
שאין לי גאה נורמלית.
זה בעצם עתוק בכוונה הגאווין.
אתה אומר בשם הרמבן דברים שהוא לא אמר.
לא, אבל כשקראנו את
הרמבן, מה שהוא עובד עליהם,
הוא אמר שיש כאלה שהביאו לי מהרמבן ככה.
יש כאלה שהביאו לי מהרמבן,
אבל אני לא אחראי לאלה שהבינו מהרמבן ככה.
ביי, ביי.
אני אחראי על קריאת הרמבן נקודה.
אז יש לך קריאה הרמבן בנקודה?
אני לא יודע, זה לא כתוב.
הוא לא דן בזה כאן.
בסדר?
מה שהרמבן לא כותב, אני לא יכול לדעת.
מה שהוא כותב, אני יכול לדעת.
אתה יודע למה?
כי אני יודע עברית.
כן, מה?
מה שאתה אומר עליהם,
אתה יודע, זאת אומרת,
זה טוב, אם נראה...
אני מדבר על האומה שם,
שהם עובדי עבודה זרה,
ואנחנו לא, אנחנו מבסוטים מזה.
כן? על האומה.
היצירה הלאומית של עם ישראל היא כפויה.
אבל אני כפרט, לאיזה
זהות לאומית אני אגיע בחיי,
אז זה אני בוחר.
בסדר?
מה?
אני חשירה... כבר אחת, אני
חושב שכל פעם יש לי יצירה...
אה, כלומר, אתה אומר שאני מתגלגל.
בגלגול.
לא, אחרי הגלגול זה
כבר לא... זה כבר לא ככה.
כי אני אוכל אותה
בגלל הגלגול הקודם.
זה כן.
איך פעם אחת... אפשר לומר, כן.
כן?
הרב אמר שהם פחות פחות,
הם נתראה ליותים ולא יותים.
נכון.
שאני לא יודע אם אני צריך לתת דין וחשבון.
נכון.
אני לא יודע אם אני צריך לתת דין וחשבון,
אני לא יודע שאני צריך לדבר על זה ככה,
אם אני צריך להגיד,
אם אני אמרות שיש שם כאן יותים ולא יותים.
עד רבה.
אם אתה צריך לתת דין
וחשבון, אז עדיף להיוולט גוי.
בגלל שאני יכול להחליט לצאת מהמשחק.
להיות רק עם נפש פוטנציאלית.
ואם אני לא רוצה עולם
הבא, אני יכול לצאת מזה.
מה שאין כן, אם אני יהודי,
יכריחו אותי ייסורים אדירים
עד שהגיע.
לכן, זה לא כדאי.
אבל זה יותר אידאלי.
בסדר.
מה?
מה השורש של האידאלים?
השורש של האידאלים, בישות
האידאלית, קדוש ברוך הוא.
זה כבר בחירה פנימית.
כלומר, הרי מי הייתי לפני שהייתי?
זאת שאלה, כן?
כלומר, הנשמה בוחרת מה להיות.
אבל מה היא הייתה לפני שהיא הייתה?
הייתה איתי?
התשובה היא, היא הייתה חלק
מן הרצון העליון.
כלומר, בתוך הרצון העליון
יש הבחנה בין תוך וקליפה.
ואז כל נשמה בוחרת
לאיזה משימה, עם
איזה משימה להזדהות.
עם המשימה התוכית, עם המשימה
התוכית, עם המשימה היקפית.
כן, אפשר לומר.
כן.
נכון.
למה זה לא בחירה?
בסדר, זה בחירה.
כלומר, בתוך הרצון האלוהי
יש כל מיני אופני הגשמת הרצון.
ואז יש, אפשר לומר, כל נשמה
היא נתף של הרצון העליון.
שהתגבש באופן כזה או באופן כזה.
על זה נאמר בספר תהילים,
אני אמרתי, אלוהים אתם
ובני עליון כולכם.
לפני היותכם אדם.
כאדם תמותו.
מה?
כן.
נכון.
רגע, אתה כבר בהלכה
ב', זה על ההלכה ב'.
זה על ההלכה ב'.
הלכה א', שהוא מדבר פה
על זה שיש חיי העולם הבא.
כן.
זכאי לעולם הבא, זכאי לגן עדן?
האם כל מי שזכאי לחיי
העולם הבא, זכאי לגן עדן?
השאלה למה אתה קורא גן עדן?
שלב הסופי.
אני לא יודע, שלב הסופי, זה החלטה שלך.
איך אתה יודע הגדרה של גן עדן?
יש לך פה הגדרה של גן עדן?
בהלכה הזאת, כן או לא?
לא.
לא, אז מה אתה מדבר פה על דבר
שאני לא יודע מה הגדרה שלו?
בשיעור הקודם.
אני הסברתי בשיעור הקודם?
כן.
לא, הסברתי לפי הרמחל.
לא הסברתי לפי הרמב״ם.
בסדר.
בסדר, טוב.
אז עכשיו זה יותר מובן, כן?
שמה שהוא מדבר כאן על הכרת,
דיברנו על זה שאם האדם לא זוכה, הוא נחרט,
הכוונה שהוא לא מממש את הפוטנציאל שלו.
זה הכוונה.
פוטנציאל הנצחיות.
עד כאן ברור?
טוב.
אז מתוך כך אני מציע שנעבור להלכה ב',
הלכה ב', העולם
הבא, אין בו גוף וגבייה,
אילא נפשות הצדיקים בלבד
בלא גוף, כמלאכי השרת,
הועיל ואין בו גביות, אין
בו לא אכילה ולא שתייה,
ולא דבר מכל הדברים שגופות
בני אדם צריכים להם בעולם הזה,
ולא ירה דבר מן הדברים
שמערעים לגופות בעולם הזה,
כגון ישיבה ועמידה ושינה
ומיטה ועצב ושחוק וכיוצא בהם.
כך אמרו חכמים הראשונים,
העולם הבא אין בו לא
אכילה ולא שתייה ולא תשמיש,
אלא הצדיקים יושבים ואתרותיהם
בראשיהם ונהנים מזיו השכינה,
הרי נתברר לך שאין שם גוף,
לפי שאין שם אכילה ושתייה,
וזה שאמרו הצדיקים,
יושבים דרך חידה אמרו,
כלומר הצדיקים מצויים שם בלא עמל ובלא יגיעה.
וכן, זה שאמרו אתרותיהם בראשיהם,
כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא,
מצויה עמההם והיא האתרה
שלהם, כעניין שאמר שלומו,
באתרה שהתארה לו עמו,
והרי הוא אומר, ושמחת עולם על ראשם
ואין לה שמחה גוף כדי שתנוח על הראש,
כך אתרה שאמרו חכמים כאן היא הדעה.
ומהו זה שאמרו ונהנים מזיו השכינה,
שיודעים ומשיגים מאמיתת הקדוש ברוך הוא,
מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.
טוב, אם זה נכון מה שאומר
כאן הרמב״ם, עולה שאלה פשוטה,
בשביל מה יש תחיית אמיתית?
כלומר אם האידאל זה הנפש
שהיא משוחררת מאפלת הגוף,
אז אדם שזכה לחיי העולם הבא,
מה לא להגיע לתחיית אמיתית?
זה סתם להחזיר אותו לכלא של הגוף?
עד כאן השאלה.
הרמב״ם, חשדו בו שהוא
לא מאמין בתחיית אמיתית.
בין היתר בגלל ההלכה הזאת.
ולכן הרמב״ם היה צריך לכתוב מאמר
שלם שנקרא איגרת תחיית אמיתית.
עכשיו, חצי מהאיגרת שמה הוא
מנתח את המקומות בדברי עצמו
שעל יסודם חשדו אותו שהוא
לא מאמין בתחיית אמיתית.
ושמה הוא מסביר שהוא כן מאמין בתחיית אמיתית.
יש רק בעיה אחת שהוא לא מסביר מדוע.
עכשיו, כי אחת הטענות שהייתה,
זה כשהרמב״ם כותב את שלושה עשר העיקרים,
איפה הוא כותב אותם אגב?
בהקדמה לפרק חלק.
ותחיית אמיתים איזה עיקר זה שמה?
מספר? מספר 13.
האחרון.
כותב הרמב״ם על העיקר הראשון עמוד שלם,
ועל העיקר השני עמוד שלם.
על כל אחד מהעיקרים הוא כותב הרבה.
וכשהוא מגיע לאותחיית
אמיתים, הוא חבר בארנועה.
זהו.
עכשיו, השאלה איפה הוא בער?
אז ישעה אולי בוביץ', טען שהוא
כבר בארנועה במסכת ברכות,
ששם אמרנו שהרישאים נקראים
מתים, והצדיקים נקראים חיים,
והכוונה, תחיית אמיתים היא להפוך רשע לצדיק.
כבר שחזרה בתשובה.
כן, אז כאילו שבעצם ליבוביץ' טוען
שהרמב״ם לא מאמין בתחיית אמיתים.
דברים האלה אין להם שחר.
מה זה הוא כבר בארנועה?
בתחילת ההקדמה, זה הכול.
אבל זה שהרמב״ם לא העריך בתחיית אמיתים,
אמרו למה אתה לא מאריך? כי אתה לא מאמין בזה.
אז הרמב״ם בעיגרת תחיית
אמיתים אומר למה לא הערכתי?
כי אין מה להעריך, כי זה נס.
ועל נס אין מה לומר.
כי אנחנו משתדלים כמה
שיותר לבאר דברים על פי הטבע,
ורק שאין ברירה מסבירים על פי נס.
אבל הנס הוא דבר חריג.
אז מה אתה רוצה שאני העריך
בדבר שהוא חריג במהותו?
מה, תחיית אמיתים?
לא.
לא.
תחיית אמיתים, מה הכוונה שאדם
מת, ואחר כך הוא קם לתחייה.
זה לא קורה כל יום, זה לא קורה אף פעם.
אני לא אף פעם לא ראיתי מת שקם לתחייה.
לא קרה.
אולי קרה אצל אלישה
ואליהו, אבל חוץ מזה לא ראינו.
אז זאת אומרת, אומר
הרמב״ם, נס לא מעריכים.
מה זה אומר?
שלפי הרמב״ם, תחיית
אמיתים, אנחנו מאמינים בזה,
אבל אין לי הסבר למה זה קורה.
כן?
איך אני יכול לעשות את זה?
אנחנו משתדלים כמה שיותר
לבאר דברים על פי הטבע,
ורק שאין ברירה מסבירים על פי הנס.
ברירה אנחנו הולכים על פי הנס.
זה בסדר.
חמש השניות האלה מוענקות לך כשי
מעת ההסתדרות העובדים.
עכשיו, אז זאת אומרת שלפי הרמב״ם,
הכי טוב לכאורה זה שהאדם ימות.
נכון?
אגב, גם הוא כותב, כשיחיו
המתים, אגב, לפי הרמב״ם,
רק צדיקים יקומו לתחייה,
ויחיו חיים ארוכים וטובים,
אבל בסוף ימותו שוב,
כדי לזכות לחיי העולם הבא.
אז יש את השאלה, אז בשביל מה כל המשחק הזה?
כבר זכיתי לחיי העולם
הבא, אני כבר במצב עליון,
מה אתה מחזיר אותי לחיים הדפוקים האלה?
נכון, זהו חיים יותר טובים,
אבל זה לא שווה את חיי העולם הבא.
אה?
אתה אומר שזה כדי לתת שכר גם לגוף.
כלומר, לדעתך, הרמחל זה הרמב״ם.
כן, שניהם נקראים רבי משה.
כן, כלומר, גם הרמב״ם נקרא
רבנו משה, וגם הרמחל רבנו משה,
אבל זה לא אותו אדם.
הרמחל אומר מה שאתה אומר.
שהקב' הוא לא מקפח שכר כל
בירייה, צריך לתת שכר גם לגוף.
הגוף עשה עבודה טובה, למה שלא תשפר אותו?
לפי הרמב״ם אין לזה כל משמעות.
הגוף, מה, אין לו תודעה
בשביל מה ש... לתת לו שכר.
כן? זה טענת הרמחל,
מה שהיא הבאת, כן.
יש...
גם בגמרא יש דעה
כזאת, שזה קיבשו אותו.
יכול להיות.
ואז מה?
אבל שוב, זה עוד לא מסביר מה ההיגיון.
כן?
יש עוד שאלה שאנחנו צריכים לברר,
מה זה שהצדיקים יושבים במנוחה.
כן? הרי מצד שני כתוב
צדיקים, אין להם מנוחה.
לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
זו שאלה שנייה.
אבל קודם כול נטפל בשאלה הראשונה.
למה לפי הרמב״ם יש תחיית המתים?
לפי המקובלים אני מבין.
לפי המקובלים, תחיית
המתים זה התחלה של תהליך
שבו העולם הולך ומתעלה
ומזדקך, גוף ונשמה ביחד,
ואז זה בעצם, אפשר לומר,
זה פתח הכניסה לחיי העולם הבא כפשוטו.
כן? כלומר, העולם הזה מסתיים
עם תחיית המתים.
תחיית המתים, נקודת התחלה
של עלייה של העולם.
בסדר? ואז הגוף והנפש
פועלים ביחד כמבואר בספר
דת תבונות.
באופן כזה שבעצם, אם הייתי
פוגש גוף של תחיית המתים,
הייתי מן הסתם חושב שזו נשמה.
מרוב זיקוך.
בסדר? אבל לפי הרמב״ם למה?
אז יש שתי תשובות.
האחת של הרלבג
והאחת שלי.
נתחיל עם שלי.
נראה לי שהרמב״ם רוצה לומר
שיש צדיקים כאלה
שלא זכו לחיי העולם הזה.
היה להם חיים רעים.
אז הנשמה שלהם מתוסכלת.
אז צריך לפצות את הנפש
על התסכול הזה.
לכן, כדי לשחרר אותם
מן התסכול של חיי העולם הזה
רעים, הקב' מביא אותם עוד פעם
לתת להם חיים טובים,
ואז אפשר סוף סוף לזכות לחיי העולם הבא
בלי בעיות.
עד כאן ההסבר שלי.
כן?
למה אני חושב שהרמב״ם חושב כך?
אין לי שום הסבר למה אני חושב כך.
רק ככה נראה לי.
מה?
לפי זה, כן.
לפי הרמב״ם, אני מדבר לפי הרמב״ם.
כן, מה?
לא, העולם הזה נחמד.
יש לך מצטפוזים מתי
שאתה רוצה, ויש תמיד גשם,
והכול טוב, וכו'.
ויש טכנולוגיה
מפותחת, חבל על הזמן.
איך אומר הרמב״ם?
שבמות המשיח יהיו המאדנים
מצויים כאפר, והטובה מרובה.
אז ודאי שטוב לחיות
חיי העולם הזה כאלה.
ההסבר של הרלבג הוא מאוד מעניין.
הרלבג אומר שתחיית המיתים
נועדה לתת פעם אחת כל תמיד
הוכחה להמיתת היהדות.
הגיע לאולפן הטלוויזיה
משה רבנו.
וואה, מה עושים?
כל הטענות של כל... כולם
לא יודעים מה לעשות עם זה.
הנה, הם קמו לתחייה
המיתים האלה, ומספרים מה היה.
אז אומר הרלבג, צריך פעם אחת כל תמיד
לעשות נס
שיוכיח שהיהדות היא אמת.
זה תואם את שיטת הרלבג באופן כללי
שהניסים נועדו לטיפשים.
כי הצדיקים אינם זקוקים
לחכמים, אינם זקוקים לניסים,
כי הם רואים את הקב'
ברוך הוא בכל, דווקא בטבע.
הנס רק מפריע לרבנים.
כי לפי הרלבג, מי שעושה את
הניסים זה לא הקב' ברוך הוא.
כי הקב' ברוך הוא זה לא מתאים לו,
זה לא מכבודו לעשות
ניסים, לשנות את סדרי הטבע.
אז מי משנה את סדרי
הטבע, השכל הפועל.
ככה אומר הרלבג.
יותר מזה, כשיטתו
הכללית של הרלבג.
שהניסים נועדו
בשביל לחזק את האמונה
של חלשי האמונה.
אז כך הוא מסביר ברמב״ם.
או לפחות ככה הוא
מסביר, כיוון שגם הוא סובר
שאת חייתם מתים זה לא
עסק גדול, אז גם הוא בעצם,
אז לכן הוא נותן הסבר מהסוג הזה.
תבחרו.
האמת היא שהרמב״ם לא
אמר, לא הייתה הסבר שלי,
ולא הייתה הסבר של הרלבג.
יכול להיות שיש לו הסבר שלישי.
כן. טוב.
אבל זה מראה
איזה קושי, אפשר
לומר בשיטה הכללית
של הרמב״ם, שאף על פי שהוא מאמין
באמונה שלמה בתחיית המיתים,
למרות כל מה שטענו נגדו,
הוא איננו יכול לראות
כיצד זה משתלב
בתמונה הכללית של עולמו.
כי בתמונה הכללית
של עולמו, של הרמב״ם,
יש הבחנה בין החומר לרוח.
הבחנה מאוד מאוד בולטת.
כן.
גם אני רק אגיד שהרמב״ם
הוא, במקרה הטוב,
לא מחבקו לנו את הגוף,
במקרה הרע, כאילו הוא בעז לגוף
ולחומריות, ממש כאילו,
זה דברים מאוד קשים
על ידי דברים האלה.
ואיך הוא הרמוניה
בין כל הדברים האלה?
נאמר ככה, יש ג' שיטות
בדבר היחס הראוי
אל הגוף.
שיטת הנצרות, שיטת
הרמב״ם, שיטת הרמב״ן.
בסדר?
מה?
הנצרות, הרמב״ם, הרמב״ן.
הנצרות אומרת
שהחומר, הגוף, זה השטן.
זו יצירה של השטן, וזה רע.
ולכן האידיאל
זה להתנתק מחיי הגוף.
בסדר?
הנזירות.
השיטה של הרמב״ן
זה שהגוף זה קדוש.
ולכן חיי הגוף, הזיווג,
המיניות, כל זה קדוש.
כי זה מביא חיים וכו'.
שלא כדברי אריסטו
שאמר חוש המשוש חרפא אולן.
דת הרמב״ם, שהגוף הוא לא קדוש
ולא שטן.
אלא הוא ניטרלי.
מה שצריך לעשות,
לתת לו מה שהוא צריך
כדי שהוא לא יפריע.
כן?
ואז אתה חי חיי שלווה.
לכן זה לא טוב
לפי הרמב״ם להסתגף
כי זה גורם לקושי בנפש.
ואז הנפש לא תוכל לעסוק
בחוכמה כראוי.
המטרה היא החוכמה.
הגוף צריך שישתוק.
לא יפריע.
תן לו מה שהוא צריך.
הוא רעב?
תן לו לאכול.
הוא זקוק לחיי אישות?
תן לו.
הוא זקוק לבריאות?
תן לו.
הוא צריך כסף?
תן לו.
רק שתוכל סוף סוף
לשבת בשלווה
לדעת את השם.
זה דת הרמב״ם.
עכשיו מה ההיגיון
אחרו הרמב״ם?
הוא אומר שהגוף הרי
אין לו תודעה.
כיוון שאין לו תודעה
אז הוא לא מטרה.
לא יכול להיות מטרה.
לעומת זה
לפי הרמב״ם
שהגוף יש בו קדושה
אז עד רבע צריך הרבה
סיגופים והרבה מאמצים
כדי לגלות
את הקדושה שבגוף.
בסדר?
זה באופן פרדוקסלי
זה יוצא הפוך.
בסדר?
עד כאן.
מה המצעות ברמב״ם שאין לו תודעה?
שלא יהיה אדם לצרד את הצער?
ברור.
ולכן אצל הרמב״ם
יש גם
האיסור של להיות נבל
ברשות התורה.
כי מכיוון שאמרתי לך
שהגוף הוא בעל ערך
אתה עלול להגזים בזה.
להשתמש בזה לרע.
לפי הרמב״ם לא.
הגוף אין לו ערך
וגם לא
הוא גם לא בעל ערך שלילי.
ולכן ברגע שאתה עושה
מה שהתורה אמרה
יצאתי ידי חובתך
אתה בסדר.
אז אתה מסתבר גם אומר
שהרמב״ם לא עולה
נכון
בקבל את זה.
אתה היית מפריע לזה.
הרמב״ם יותר קיצוני
מהרמב״ם
במיוחד שהוא הרוב.
באיזה מובן הוא יותר קיצוני?
השימוש בגוף.
השימוש בגוף
לפי הרמב״ם
זה קדושה.
לכן חיי האישות
לפי הרמב״ם
זה דבר שהוא אפילו
דוגמה של מעלה.
זה לפי הרמב״ם לאהה?
לאהה.
לפי הרמב״ם
מה זה צלם... לפי הרמב״ם
מה זה צלם אלוהים שבאדם?
הסכן.
לפי המקובלים
מה זה צלם אלוהים שבאדם?
הגוף.
שהוא מוכוון כנגד
עמידות העליונות.
כדי איתה בפתיחת אליהו
גם מפורסם.
בסדר.
האם אין על זה
הרב קוג שמחריע?
האם אין על זה
הרב קוג שמחריע?
יאיין הכבודו
בספר
אורות האמונה
בעמוד 48
שם הרב מדבר
על הרמב״ם והרמב״ם.
בסדר?
טוב.
אה... אז זו נקודה ראשונה.
דבר נוסף.
הרמב״ם אמר לנו כאן
שצדיקים יושבים, נכון?
כיווני שהם במנוחה.
והם נהנים מזיב השכינה.
לפי... אבל יש בחזל גם ביטוי אחר.
צדיקים אין להם מנוחה
לא בעולם הזה
ולא בעולם הבא.
איך זה?
קודם כל
זה לא סימפטי.
מה זה אין להם מנוחה?
אני רוצה לנוח.
לא, הכוונה
בזכות זה
שאין להם מנוחה בעולם הזה
הם זוכים
שאין להם מנוחה
לעולם הבא.
כדי לא להיכנס
לשעמום נצחי.
זה נורא.
כן?
יש מנוחה?
לא, יש מה... יש מנוחה?
לא, יש עבודה מתמדת
עבודה התואמת
את המציאות דשאמי.
בסדר?
אבל היא נוחה.
מה זה אומר?
זה כמו אדם
שנוסע ברכב.
הוא נוסע ברכבת.
אז הוא בתנועה או לא בתנועה?
הוא יושב.
אבל הוא בתנועה.
כלומר, זאת תנועה
במנוחה.
זה נקרא... ככה כותב בעל הסולם
הצדיקים מתהלכים
במנוחה.
בעולם הזה.
הוא מתהלך, אבל במנוחה.
כן.
היצרה במנוחה
היא דשאמית, או היא עצרה?
כן, הוא לא... לכן
היצרה באמת לא מפריע.
מה עושה הצדיק?
אתה מדבר לפי הרמב״ם?
או לפי... מה אמר?
כן, לפי הרמב״ם
הוא כבר... הוא
במנוחה, כי הוא כבר השיג
מה שיש לו להשיג.
עכשיו, דווקא... כיוון
שלפי הרמב״ם, עולם הבא,
זה נפש בלי גוף.
אז אין שום דבר
שיזיז אותי ממקומי.
כלומר, כדי לנוע, צריך
שיהיה גורם שמניע.
אם יש גוף ונשמה,
האחד מפעיל את השני.
ואז יש... ואז יש תנועה מתמדת.
אבל כיוון שלפי הרמב״ם
אין גוף, אז עם אלה אין תנועה.
אין יותר תנועה גם של הנפש.
מה העניין על... על אין
להם מנוחה בעולם הזה?
אז זה נאמר ככה.
זה אומר שיש סוגי צדיקים שונים.
יש צדיקים רמב״מיים, שעליהם נאמר
האתרותיהם יושבים
והאתרותיהם רשעהם.
ויש צדיקים רמחליים
שהם זקוקים לאין להם מנוחה
לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
בכל מקרה, כל אחד יגיד
על המאמר השני
שהוא מטאפורה.
מה אתה אומר?
החלוקה לנפש ורוח ונשמה
נקודות אחרי המוות?
האם החלוקה, נפש, רוח ונשמה
יש גם אחרי המוות?
לפי המקובלים, כן.
בסדר? טוב.
כן, בבקשה.
אתה אומר האם יש צדיקים
שיש להם כן מנוחה
ואז הם משתעממים?
מה זה קשור לגויים?
לא.
אם אתה אומר שיש עולם
הבא, יש עולם הבא, נקודה.
כן.
טוב.
ג'
אנחנו עוברים עכשיו
להלך הג'
כל נפש האמורה בעניין זה
אינה הנשמה
הצריכה לגוף.
אלא צורת הנפש
היא הדעה שהשיגה
מהבורא כפיכוחה
והשיגה הדעות הנפרדות
אושר המעשים
והיא הצורה שבהרנו עניינה
בפרק רביעי מלכות יסודי התורה
היא הנקראת
נפש בעניין זה.
כלומר לפי הרמב״ם
מה שאנחנו
הביטוי נשמה
משמעותו החיים הביולוגיים
מלשון נשימה.
מה שענקד
הביטוי נפש
בעניין זה
כמו בהקשר הזה
זה הנפש הנצחית
זו שקנתה את הדעת
ומתוך כך מתחברת
אל הדעות הנצחיות
ויש לה חיי
העולם הבא.
עד כאן מובן.
זה הפוך
מהמינוח המקובל
אצל המקובלים
שנפש מציין
מציינת את החלק הנמוך
ונשמה את החלק הנצחי.
בסדר?
זה פשוט היפוך המושגים.
בסדר?
אפשר לומר ככה
המקובלים מדברים
בשפה של חזל
והרמב״ם מדבר בשפה של התנ״ך
לכן זה מתהפך.
איך אני יודע?
זו גמרה מפורשת
במסכת ברכות
הנה חמישה ברכי נפשי
את השם כנגד מי?
אמרן דוד
לא אמרן אלא כנגד הנשמה
וכנגד הקדוש ברוך הוא.
אז רגע, לא הבנתי.
ברכי נפשי
אז נפשי כנגד הנשמה
והשם כנגד הקדוש ברוך הוא.
שמתם לב?
זאת אומרת שחזל בעצמם
מודעים לזה
שהביטוי נפש בתנ״ך
הוא המתפרש כנשמה
בלשון חזל.
מתהפך.
בסדר? אז מה שאומר כאן הרמב״ם
כל נפש אמור אבין זה
אינה הנשמה צריכה לגוף
אלא צורת הנפש
שהיא הדעה
שהשיגה מהבורא כפי כוחה
והשיגה הדעות הנפרדות
ושאר המעשים
והיא הצורה
שבהרנו עניינה בפרק רביעי
מלכות יסודי התורה
היא הנפש
היא הנקראת נפש
בעניין זה.
המערל מפראג
מאוד כועס על הרמב״ם
כשהוא מביא את הדברים האלה
הוא אומר מה זאת אומרת?
מה זאת אומרת שמה שנשאר
מן האדם זה הדעות שהוא קנה?
אז זה לא האדם עצמו
זה הדעות שהוא קנה.
זה כמו שאת אומר
שאדם שבנה בית ומת
הוא נשאר, קיים
בגלל שהבית קיים.
אז גם אדם למד משהו
אז מה שהוא למד
נשאר קיים
אבל זה היה קיים גם מלעדיו.
אז מה
מה זה צריך להיות?
לכן אומר המערל
זה כפירה
באישרות הנפש.
טוב נרגע
אפשר להבין את הרמב״ם אחרת
כפי שבערתי
בביאורי
לספר
שמונה פרקים
לרמב״ם
בסוף
הביאור לפרק א'
יש שם נספח בנושא הזה
נספח על אישרות הנפש ברמב״ם
בסדר?
טוב
התקציר הוא
דיוק
דיוקים אפשריים ברמב״ם
שהתודעה
האנושית מצטרפת אל הנצח
זה כמו שלמשל
הרב קוק אומר בספר עיניה
יש אגדה במסכת ברכות
על אחד שהלך
לבקר בית הקברות
והיה לו שיח
עם הנשמות שם
ואז יש
נשמה אחת שאומרת לו
תגיד לפלונית
שמחר היא באה
כבר לא סימפטית
ושהיא לא תשכח להביא
את המשרק ואת כחול העיניים
את האיפור שלה
מסביר הרב קוק
מה הכוונה של הדבר הזה
שהחוש האסתטי גם שייך לנצח
זה בסדר
טוב
מה
זה התפתחות השפה
במיוחד
שגם המושגים נפש רוח ונשמה
אומר הרמב״ם הם מתחלפים זה בזה ממעלה
וכדי להבין את עניינם
צריך להבין באיזה הקשר הם נאמו
לכן תשימי לב שהרמב״ם פעמיים אמר
בעניין זה
מההקשר הזה
אני אמרתי משהו למה אתה אומר
שאני משקר למה
טוב
ממשיך הרמב״ם חיים אלו
לפי שאין אימא הם מוות
שאין המוות
אלא ממעורעות הגוף
ואין שם גוף
נקראו צירור החיים
שנאמר והייתה
נפש ה' צירורה
בצרור החיים
למה הרמב״ם ראה צורך
להסביר את המושג
צרור החיים
למה
אפשרות אחת להגיד
שהנפש היא צירורה
עם החיים של מעלה
כלומר היא קשורה
זה הרי האדם יש לו נפש פוטנציאלית
הוא מתחבר לסכל הפועל
הופך להיות נצחי וזהו צרור
אבל יכול להיות שהכוונה גם
של הרמב״ם שהנשמות מתאחדות
זו עם זו בצרור
כי הרי נפי הרמב״ם
מה שמבדיל בין שתי מציאויות רוחניות
זה הבדלי
ההשגה אבל שתי
מציאויות רוחניות בעלות אותה
השגה הם אחת
יוצא שהנשמות של הצדיקים
הופכים להיות נשמה אחת
ואת זה הרמב״ם אומר כמעט במפורש
במורה נבוכים כשהוא מיר
על ההגדה הוא אומר את
הערבות הרקיעה נקרא הערבות
הוא מביא שם את הגרסה
שלו במדרש ששם נשמת הצדיקים
לא נשמות
הצדיקים
אז לכן זה צרור
כמו כל הנשמות מתאחדות להיות
נשמה אחת
כן אבל זה רק בדרך הרמז
לכן הוא רק הוא כותב את זה בדרך אגב
וזהו השכר
שאין שכר למעלה ממנו
והטובה שאין אחרי הטובה
והיא שהתאבו לה
כל הנביאים
כלומר הנביאים
היו אנשים כאלה
שמה שהיה חשוב להם בחיים
זה חיי ההשגה
המנותקת
חיי ההשגה המנותקים
מצורכי הגוף
וכמה
שמות נקראו לה
דרך משל לטובה הזאת
חיי העולם הבא
הר השם ומקום
ומקום קודשו ודרך הקודש
וחצרות השם ונועם השם
ואוהל השם ואיכל השם
ובית השם ושער השם
שימו לב רשימה של פסוקים
למשל אחת שאלתי
מעת השם
אותה הבקש שיבתי
בבית השם מה זה בית השם
חיי העולם הבא
בסדר? כל הביטויים האלה
מי יעלה בהר השם
ומי יקום ממקום קודשו
מה זה הר השם
חיי העולם הבא, מקום קודשו חיי העולם הבא
וחכמים
קראו לה דרך משל לטובה זו
המזומנת לצדיקים
סעודה
וקוראים לה בכל מקום
העולם הבא
בסדר?
איפה מצאנו סעודה? יש כל מיני מדרשים
שלעתיד לבוא הקב' הוא מזמין
את הצדיקים לסעודה
מה זה הסעודה? ההשגה של חיי העולם הבא
עכשיו יש פה בעיה
הרעבד
מרגיז אותו מה שכותב הרמב״ם
מה הוא כותב?
הוא אומר, אני כאן
מנסה מביאו את זה
רגע רגע
הרעבד
ועם זו הסעודה
אין כאן כוס
של ברכה
ויפה הייתה לו
השתיקה
הרעבד אומר
סטומטפה
במילים אחרות
מה אתה אומר? זה סעודה?
איפה הכוס של ברכה?
בחורה מה זה הקושייה הזאת?
זה בנוי
על המדרש שאומר
שלעתיד לבוא הקב' הוא עושה סעודה לצדיקים
ומגיע הזמן של הברכה
ברכת המזון
ואז הוא אומר לעברהם כבוידו מכובד
הוא אומר לא אכול
למה לא אכול?
ילדתי את ישמעאל
פונה לי יצחק
לא יכול יש לי את עשר
אומר ליעקב
אז אולי אתה?
אני נשאתי שתי אחיות שאת תהיה עתיד
לאסור אותן בתורה
מה עם משה? לא נכנסתי לארץ ישראל
מה עם הארון? עשיתי את העגל
מה עם יהושע?
לא היה לי בן
מה עם דוד?
אז דוד גם לא השתיק
נכון בת שבע וזה
ואז דוד לוקח את הקוס
ואומר אני אברך
ולי נאה לברך
קוס ישועות עשה
אז אומר הרעבד
אם אתה אומר שהסעודה הזו הכל רוחני
אז מה עם הקוס של ברכה?
מה קשה בקושית הרעבד?
אם ברור
אם אתה מדבר על סעודה
אז אתה מבין כל המרכיבים של סעודה יש גם קוס
אבל מי אמר
שאתה חייב
שיהיה קוס ממש
קושיית הרעבד לא מובנת
בכלל דעתכם שהרעבד
לא חשב על זה
אלא הרעבד אומר משהו אחר
הוא אומר בסדר אני מסכים
קוס זה משל
אבל משל למה?
זאת השאלה
הבנתם את מה שאני אומר?
למה משול הקוס?
מה קוס משמשת?
כלי קיבול
מה כלי קיבול באדם?
הגוף
אם במדרש דיברו על קוס
סימן שזה משל לגוף
זאת אומרת שמשהו מן הגוף
נשאר שם
נכון?
ודאי שהוא מתכוון לזה
כי הוא מקובל הרעבד
הרמב״ם לא בקבלה
אבל הרעבד כן
כלומר הרעבד אומר אתה לא תעבוד עליי
נכון שהכל משל
אבל יש קוס
הקוס מראה שיש ממד של כלי קיבול
בנפש האדם
גם לעתיד לבוא
זו הסיבה של ההתנגדות שלו
טוב עד כאן להיום
שלום