טוב, צהריים טובים,
ברכי ורעיי, אנחנו נפגשים פה לנפש הפרשה,
שזה עבודת הנפש בעקבות הפרשה בדרכם של רבותינו בעלי החסידות,
כמו שציווה אדמור הזקן לחיות עם הזמן.
הזמן הוא זמן פרשת השבוע,
ואנחנו בפרשת וירא, תשפ״ג, בעזרת השם.
טוב, יש לנו פרשה עם שבע מכות מתוך עשר, נכון? מדם עד ברד, נדמה לי.
ויש לנו בעצם פרשה שבה משה רבנו מתייצב מול פרעה פעם אחרי פעם.
בגדול,
בחסידות ועוד,
מצרים מבטאת
את הקליפה, את הטומאה, את הערווה,
אבל איזה טומאה היא מבטאת? יש שני סוגים של טומאות. טומאה אחת זו טומאת ארץ כנען.
זו טומאה אקטיבית, תוססת כזאת,
פעילה, חומר פעיל.
וטומאה שנייה, כך אומר המהר״ל, זו טומאה של מצרים,
שהיא בעצם ההבחנה נשענת על פסוק בפרשת החרמות, כמעשה ארץ מצרים אשר יצאתם משם לא תעשו,
וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שם לא תעשו, וככל כותבו ותלכו ואני אשם.
כך אומר הפסוק הזה, הוא אומר שיש טומאת ארץ כנען וטומאת מצרים.
מה ההבדל ביניהם? כנען זה כאילו אתה עושה, זה כל הזמן
עבודות זרות כאלה אקטיביות. מצרים סוגדים לשה, הכל כזה, מצרים,
הכל בגבולות,
הכל סטטי,
היאור עולה ויורד, הכל כזה, מחזוריות כזאתי.
מה שהיה הוא שיהיה, זה מצרים, זו טומאה.
ובשפיש של מצרים נמצא הפרעה.
ובחסידות מבואר,
שזה הרבה דרושים, עוד פעם, הדף הוא פשוט דף אחד משני צדדים, אני יכולתי להביא כאן קלסרים, כן, אבל
באמת עברתי על הרבה הרבה
דרשות לקראת, אבל זה דברים ידועים.
בחסידות מבואר שפרעה זה אותיות העורף,
וזה כאילו החלק הכי קשה, הכי יפה שמסרב לעזור.
ככה.
והעורף הזה יש לו,
מחוברים אליו שלושה שרים,
שר המשקיעים, שר האופים ושר הטבחים.
כלומר, המוחין של מצרים, הרי לכל אחד יש מוחין, נכון?
למצרים יש מוחין.
במה המוחין הזה עסוק?
במוחין הזה עסוק בתאוות.
שר המשקיעים, שר האופים, שר הטבחים,
במצרים,
מצרי המציאות. הרי התאוות מגבילות אותנו, אנחנו נועשים תלויים,
ובזה מצרים גם עסוקים, בעניין הזה.
לפחות בכנען יש איזושהי יצירתיות מסוימת.
יש להם אשתורת, בעל, כל מיני דברים שקשורים לפריון.
מצרים, זה תקוע,
סטטי, לא זז.
כן?
זה טומאה.
וצריך לחלץ משם את עם ישראל.
עד כאן דברים ברורים, לא?
דברים ידועים וברורים,
ולכן פרעה אותיות העורף,
כי העורף מבטא את הקיבעון,
נכון? עם קשה עורף,
קשיות עורף. אז פרעה אותיות העורף,
והוא גם עורף לכולם את הראשים, כלומר,
אין אפשרות לחשוב במצרים. יש מצרים,
יש גבולות מאוד ברורים. איך המדרש אומר?
עבד לא ברח ממצרים, וגם כלב לא ברח ממצרים.
אף אחד לא יוצא משם. זה בית עבדים, זה הבית של העבדים.
ועבד, אחת התכונות של עבד, מפסיק לחשוב.
חושבים בשבילו.
בסדר?
עד כאן הקדמה פשוט. זה הקדמה. אולי רק לצורך ההקדמה הזאת,
תראו כאן את השם משמואל, בסדר?
השם משמואל מסביר פה באיזה,
ככה בקצרה,
מסביר את הגזרה הרביעית שקראנו בפרשה הקודמת. היו גזרה אחת, שפרה ופועה, להרוג את הבנים.
גזרה שנייה, כל הבן הילוד היו ראו תשליכוהו.
אחרת הייתה גזרה של חומר ולבנים.
בסוף הפרשה, פרעה מביא גזרה חדשה. מה הגזרה החדשה?
תבן לא יינתן לכם.
אתם לכו וקוששו לכם תבן.
מה פשר הגזירה הזאתי?
אמרו, זו הייתה גזירה מאוד מאוד מתוחכמת.
זה עדיין, כי הרי כשמשה רבנו, משה ואהרון באו לפרעה,
אז הוא אמר להם, למה משה ואהרון תפריעו את העם ממעשיהם?
נכון? מה אתם עכשיו מכניסים להם רעיונות לראש?
תכבד העבודה על האנשים ואלישוב דיורי שקר, אני רואה שיש לכם יותר מדי זמן פנוי.
אז אתם חושבים כל מיני מחשבות. בואו נמלא לכם את הזמן הפנוי!
במה?
תבן!
מחשבות על תבן. עכשיו אתם, אין לכם תבן. ואז העם, זה כתוב, ויף עוצאם, נכון?
לקושש תבן.
ואז הראש שלך נהיה, והמחשבות והבורקין, הכל נהיה בצורה של תבן.
פשוט מקווצים את הבן אדם, מכניסים אותו לאיזה תבנית,
מה שמאוד מאוד מזכיר את מה שעושים עם הסלולר היום, נכון?
שדואגים שאדם יהיה מתוונת לתוך הדבר הזה, שכל רגע הוא ישלח יד,
נכון? ושלח ידו, ולקח, ואכל, ומת לעולם.
וכל רגע שיהיה לך, כל שנייה, נכון, מתבנתים את האדם, אז גם פה מתבנתים אותו בצורה של תבן.
ותראו מה אומר השם משמואל,
עניין הגזרה הרביעית, לא תוסיפון לתת תבן לעם,
להטריד כל חושייהם בבהלה ובמהירות.
שלפני כן היו הידיים והרגליים ואולי הלב, היו בתבן, אבל בחץ הוריים ובערב הם חשבו גם מחשבות אחרות.
עכשיו, כל החושים שלהם
בצורה של תבן.
כן? ארצים יצאו דחופים ובוהלים, כן? יש איזו בהלה
ללך ולבקש תבן מאשר ימצאו
ביפו צעם בכל ארץ מצרים, וזהו
הפך דעת הקדושה.
שהקדושה זה שכל החושים מאוחדים לאחדים בעבודת השם יתברך.
ולכן הגזרה הרביעית היא אבחנה לעניין דעת הקדושה,
ולא היה להם איך להתגונן בזה, כי לא היה להם את זה ירושה מן האבות,
ולכן זו הייתה גזרה חדשה.
אני אומר, הגזרה של התבן מהפרשה שעברה
היא גזירה מאוד מאוד מיוחדת, כי היא מסבירה מה זה מצרים. התכלית היא שהדעת והמוחין והכל הכל הכל הכל יהיה משועבד למיצרים.
ופרעה הוא השיא של הדבר הזה, ולכן הוא
מי השם, לא השלח וכל זה, לא מעוניין, אל תטרידו אותי, אל תטרידו אותם ממעשיהם,
לכו לסבלותיכם, מה שהיה הוא שיהיה. אל תנסו כאן לנהל את העניינים, ולכאורה זה העניין של פרעה לכל אורך הדרך. עד כאן זה כמעט אפשר להגיד פשט, בסדר?
אבל בזוהר,
ובעקבות זה דרשות רבות מאוד, מאדמו״ר הזקן,
דרך כל האדמו״רים של חב״ל
עד הרבי
ובעוד מקומות רבים בחסידות,
מדברים גם על שורש מצרים ושורש פרעה למעלה בקדושה. קודם כל אני רק רוצה להסביר את המבנה.
לפי תורת הבעל שם טוב,
אין דבר במציאות למטה שאין לו שורש למעלה.
אם למשהו אין שורש למעלה, אז אין לו קיום.
אין לו קיום.
חייב להיות לו איזה שורש שמקיים אותו.
חייב להיות לו.
אחרת הוא לא... הוא אין, הוא אפס ותוהו ממש.
אז אם אנחנו פוגשים מצרים למטה ופרעה למטה, זה אומר שיש גם מצרים למעלה ופרעה למעלה.
זה אומר שיש כוח רוחני חיובי
דקדושה שנקרא מצרים וכוח חיובי דקדושה שנקרא פרעה. זה נקרא מצרים דקדושה
ופרעה דקדושה.
ככה זה נקרא.
צריך להבין מה הם הכוחות הללו, מה עניינם,
מה תפקידם, וגם צריך להבין, אוקיי, נגיד שיש, מה זה שייך אלינו?
אז רק לגבי מה זה שייך אלינו,
כל הצדיקים האלה שהזכרנו את שמותיהם, כולם מתעכבים
על רצף מילים שהם פשוט הפזמון החוזר של הפרשה שלנו, פרשת ואירע,
וגם של הפרשה הבאה, והפרשה הבאה זה ממש נקרא,
הפרשה כולה נקראת על שם הפזמון הזה, וזה נקרא בוא.
הבאתי כאן את הפסוקים, אצלנו בפרשה יש שלוש פעמים,
וידבר אדוני למשה לאמור, בוא דבר אל פרעה מלך מצרים
וישלח את בני ישראל מארצו. אחר כך ויאמר אדוני למשה בוא אל פרעה ואמרת אליו.
כה אמר אדוני למשה שלח את עמי ויחרגו לי במדבר.
אחר כך ויאמר אדוני למשה בוא אל פרעה ודיברת אליו.
כה אמר אדוני אלוהי העברים שלח עמי ויעבדוני.
ובפרשת בוא, ויאמר אדוני למשה בוא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שיטי אותות האלה בקרבו.
בעברית פשוטה ומדויקת,
בלי להסתבך יותר מדי,
רגע, שקט, זהו,
בעברית פשוטה,
היה צריך להגיד איך, מה היה צריך להגיד?
לך אל פרעה.
נכון? גם היום, במחאה, איך נקראת המחאה?
לך, נכון?
אז הוא הלך וחזר, ברוך השם, אבל לך, לך.
לך אל פרעה.
משה נמצא במשה מתברך,
אני פה,
פרעה שם, מה צריך לעשות? ללכת לשם.
אתם מכירים את הסרטון של אוגי ועזרא?
אה?
שהוא רוצה להיות שם, או שהוא הולך לשם, אז הוא נמצא פה, אז הוא רוצה ללכת לשם.
מסובך כזה, נכון?
מתוק, אני אוהב את זה.
אז...
והקב' ברוך הוא אומר למשה רבנו פעם אחרי פעם בוא אל פרעה. ובלשון המקרא, לבוא אל משהו,
כמו איש בעל אישה, זה להיכנס בתוכו.
להיות הוא.
כלומר, אם אנחנו מתרגמים את הציווי הזה לשפה פנימית,
הקב' ברוך הוא מצווה את משה רבנו להיות פרעה.
לבוא אל מדרגת פרעה. אז זה ברור שלא מדובר על פרעה דה טומאה,
אלא יש כאן איזו מדרגה מיוחדת שנקראת פרעה דה קדושה,
שמשה רבנו צריך לבוא אליה,
והוא מפחד והוא חושש.
מהי המדרגה הזאת?
איך היא קשורה אלינו?
איך אנחנו, כל אחד מאיתנו,
יכול, כי כנראה יציאת מצרים כוללת בתוכה גם את היציאה הזאת, יציאה ממצרים.
כלומר, אני אגיד פה עוד איזה משפט כדי שהדברים יהיו ברורים.
זה אומר שצריך לצאת גם ממצרים דה קדושה.
הבנתם?
לא רק... אם יש מצרים למטה ופרעה למטה, נכון? אז צריך לצאת ממצרים שלמטה?
וצריך לנצח את פרעה? בסדר, גמור. אז מצרים דלעילה, מצרים דקדושה,
שתכף ננסה להגדיר מהי,
כנראה גם ממנה צריך לצאת.
כלומר, כמו שיצאנו ממצרים למטה, כך גם צריך לצאת ממצרים למעלה. וכמו שיש פרעה למטה,
כך משה אמור להיכנס ולהיות
דמות פרעה דלעילה.
זה עדיין קצת לא מובן, אבל
אנחנו נבין את זה בהמשך. תראו מה אומר הזוהר
על פרעה.
תא חזי בית פרעה דאו סימנך לאלה.
זהו הסימן, אני מתרגם את זה, זהו הסימן העליון.
ביתא דא יתפרעו ויתגלין מיני כל נהורין וכל בוצינין.
הזוהר מפרש את המילה פרעה אחרת.
אנחנו מקודם פירשנו פרעה אותיות העורף.
הזוהר מפרש פרעה כמו וירא משה כי פרוע
העם כי פרעו אהרון לשמצה בקמה, נכון? כתוב את המילה פרעו אצל אהרון, כתוב פ, נכון?
פרוע זה,
מה זה פרוע?
גלוי, שיער מכוסה, שיער פרוע, אז פרעו מה זה?
גילוי, גילוי של מה?
שיער פרוע, גילוי של מה?
אומר הזוהר של האורות.
האורות בגילוי,
לא בכיסוי, לא בלבושים,
לא בהגבלות, האור כמות שהוא.
זו חתיכת אירוע.
ביתא דהית פרו ויתגל ין מיני כל נהורין וכל בוצינין
איך זה הגיע לי כאן? מה זה הדבר הזה?
השם יעזור, כן, טוב.
כל מדעייה וסטים מתמן יתגלה ובגין כך קודש אבריחו אפי כל נהורין וכל בוצינין ובגלל כך הקדוש ברוך הוא מוציא את כל האורות
בגין לאן הר הלאה הוא קול דהי קריקל בלא וו
הקדוש ברוך הוא רוצה להאיר את הקול המיוחד דהי קריקל כתוב שם והקול נשמע בית פרעה בפרשת ויגש וזה בלי וו
בוצין זה נר, בוצינה זה נר,
כן, נר בערבית שמר, בארמית בוצינה.
תא חזי
כדיאקים קודשא בריחו לאהקל מאפרה,
כשיקים הקדוש ברוך הוא את הכל מן האפר ויתחבר בוו
כדין כל מדי יתעביד מיני ובזימנה דגלותא יתהדר.
כלומר, כשהקדוש ברוך הוא יקים את כל פרעה,
יחבר את זה עם הוו, זה יהיה קול מלא,
כל מה שהלך לנו לאיבוד בגלות יחזור.
ויתעדנון בנאור ההילאין דית וספין מגואלמה הילאה
התווסף אור גדול,
כמו דעת אמרת, והיה ביום מוי תקע בשופר גדול,
ובאו עבדים בארץ אשור ונידחים בארץ מצרים,
והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים.
פששש, וואו וואו. אז בלי להבין יותר מדי מה אומר הזוהר,
רק מה שנקרא באור המקיף, הזוהר אומר שפרעה,
בית פרעה, זה משהו גלוי,
אור ללא מגבלות, אור עוצמתי, אור חזק, אור, בסדר?
זה כאילו פרעה.
אז פתאום יש לנו כבר איזושהי התחלה של תמונה.
נכון?
בואו אולי טיפה נגיד את זה בעל פה, ואז ננסה להבין איך הדברים האלה מתחווים לנו לחיים, לעבודת הנפש של כל אחד מאיתנו.
יש את מצרים לקדושה.
מה זה מצרים לקדושה?
זה הגבולות של הקדושה.
לקדושה יש גבולות.
מהם הגבולות?
לדוגמה, לכל מצווה יש לה גדרים, נכון?
יש לה זמנים,
יש לה פרטים.
אדם מניח תפילין, מניח תמפו, לא טוב.
עושים אותם פה, לא זה משנה, זה העיקר, אני מתכוון. לא טוב, לא.
לא טוב.
לפעמים צריכים להיות בדיוק במקום.
ושבת נכנסת בדיוק בזמן, ויוצאת בזמן, ויש מלאכות שמותר, מלאכות שאסור.
אף מלאכה לא מותר, יש דברים שמותר ומלאכות שאסור.
הקודש מלא מלא במגבלות,
וזה נקרא מצרים דה קדושה.
כלומר, אפשר להגיד שהתיקון של מצרים היה לשבור את המצרים. מצרים זה מצרים, אנחנו רוצים לעבוד לגמרי דה למצרים. לא, זה לא טוב, זה לא מספיק.
התיקון העמוק של מצרים זה לקחת את המצרים ולקבוע אותם בקדושה.
מצרים תקעה לאנשים את הראש בעניינים החומריים,
אנחנו נתקע את הראש בדברים אחרים.
נייצר גבולות, נייצר מצרים, נייצר תבניות שלתוכם אפשר לצעוק את הקודש, והקודש הוא נשאר. בעצם השולחן ערוך הוא מסגרת.
זה המסגרת, נכון?
זה המצרים בקדושה.
זה המסגרת ההלכתית, בעיקר עולם ההלכה.
נכון, הלב כוסף.
עולם ההלכה מגדיר לך את הדברים, מתי עושים אותם,
איך עושים אותם,
באיזה צורה עושים אותם.
יש משקלים, הרבה פעמים, כזית, כביצה,
יש זמנים,
מי לזה, שקיעה, זריחה,
יש הגדרות, הכול, יש כמויות, יש גבהים,
הכול, הכול, בסוף,
נכון, חלק גדול, הרבה פעמים מעולם ההלכה,
לפעמים אנשים מתקשרים לשאול שאלות, הרב, מתי שבת נכנסת?
אני לא יודע, זה כתוב בלוח, כי אני לא צריך לראות רב בשביל זה,
אבל
כמה זה קביצה? כמה זה כזית? כמה זה מלוא מנוגלב? הרבה שאלות שואלים אותך כמה. כמה מותר לשתות ביום כיפור מי שהוא חולה? מלוא מנוגלב? כמה זה מלוא מנוגלב? כל מיני דברים כאלה. כל דבר יש כמות, יש הגדרה.
מה הסכנה?
מה הסכנה?
סכנה שבגלל שזה כל כך אינטנסיבי,
ובכל מקום שאנחנו הולכים יש מצרים דה קדושה,
אנחנו נשתעבד לדבר הזה.
נהיה כאילו...
בסדר?
יש בדיחה כזאת, אתם מכירים אותה,
שבחורה הולכת עם בחור בדייט,
בחור ישיבה כזה, בחורים בחוף הים, דייט, כן, הכל בצניעות, הכל... אז היא אומרת לו, תראה איזה שקיעה יפה.
אז הוא אומר לו, לא, עוד עשר דקות שקיעה.
השקיעה זה לא לפי השמיים, השקיעה זה לפי השעון.
לפי ה... זה נכון?
זה הבדיחה על בחור הישיבה. אם זה מכיניסט, אז הוא אומר, יו, לא הנחתי תפילים עדיין.
שאף מכיניסט לא יעלם. זה בדיחות, בדיחות. כל המכיניסטים צדיקים, כולם צדיקים.
לא ינחתי צפי רבנו תם, סליחה, שלא יהיה.
כן.
בסדר?
אז
כנגד הדבר הזה יש את פרעה דה קדושה,
שמשה רבנו צריך
להתחבר אליו,
וזה היכולת לצאת מהגבול.
רגע, רגע, אבל אם אני יוצא מהגבול, אז מה יהיה על ההלכה?
מה זאת אומרת לצאת מהגבול? אני אעשה מה שבא לי,
אני עכשיו אעשה מה שאני אוהב. אז אין הלכה.
בזה הרי האשימו את החסידים בתחילת הדרך, שהם עוברים על ההלכה,
כי הם מתפללים בשעות מאוחרות וכולי.
אז ברור שזה לא לזה הכוונה.
הכוונה היא כזאת,
אומרים ככה,
יש איזה משפט כזה בחסידות,
שיהודי פשוט הוא בגבול,
ומלאך
הוא בלי גבול,
ורבי הוא בלי גבול בגבול.
יכול להיות דבר כזה?
שאני אהיה בתוך הגבול,
בתוך לגמרי, בתוך גבולות ההלכה,
אבל בתוך הגבולות אני אהיה בלי גבול.
יכול להיות?
יכול להיות.
זה מה שמדובר כאן.
בואו ננסה להבין איך זה עובד.
ואחרי זה ניתן, הזוהר כאן ממשיך,
לדעתי הוא נותן דוגמה נפלאה לאפשרות הזאת, איך להיות
בתוך גבול, בלי גבול.
אז יש כאן איזו שיחה קצת ארוכה, כאילו זה חלק מקצת שיחה,
כי עוד פעם ראיתי מלא מלא דרשות,
ובסוף הרבי מביא את זה בצורה הכי מסודרת, אחרי כל הדרשות שקדמו לו מהדורות הקודמים.
בואו נראה כאן.
פרעה לשון,
הוא מביא כאן את הזוהר הזה, פרעה לשון התפרעי והתגלן מיני כל נאורין.
ניתן לפרש בשני אופנים.
גילוי דה כל האורות באופן דה התפרעי הוא למעלה מסדר והדרגה.
בלי, בלי גבול, בלי סדר, בלי הגבלה, קדימה, כל האורות.
אורות הכוונה, השייכות,
הכיסופים, הדבקות, בלי סדר והגבלה. אל תגיד לי עכשיו סדר, מה אתה עושה שחרית, מלחמה, אני רוצה להתפלל כל היום, אני רוצה להתפלל בלי גבול.
זה המשמעות של פרעה.
ולמדרגה הזאת, אומר הקב״ך למשה רבנו, בוא אל פרעה. אתה צריך לקנות את המדרגה הזאת. למה?
שזה מורה שהגילוי בא מעצמותו יתברך שלמעלה מגדר אור. ולא מתייחס לאור בגדרו וציורו.
שכן מצד מדרגת האור
אינו באופן דהתפרהו.
האפשרות השנייה זה כל נאורים. דרגת וציור האור היא באופן דהתפרהו. גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה וציור.
ראינו שגם הציור, מדידה והגבלה דהכל נאורים,
ובאופן דלמעלה ממדידה בהגבלה,
דהתפריהו בחיבור ההופכים ודווקא בכוח העצמות.
כן, אני גם מקווה ש...
טוב, נקרא עוד טיפה.
והכוונה זה גאולת מצרים ממתן תורה, כפי שאמר הקדוש ברוך הוא למשה.
אז אני רואה שכאן השורות קפצו לי.
אז אני אקרא את זה איך שצריך.
כפי שאמר הקדוש ברוך הוא למשה מיד בתחילת שליחותו,
בהוציאך את העם ממצרים תעבדונו את האלוהים על ההר הזה.
והחידוש דמתן תורה הוא נתינת התורה והמצוות למטה לבני ישראל נשמות בגופים,
בכדי שיוכלו להגשים את תכלית וכוונת בריאת כל העולם.
כן?
ומהי תכלית בריאת כל העולם? שנתבע הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים.
שבמדינה והגבלה ואליהם והסתר דה נשמה בגוף בתחתונים יהיה גילוי העצמות. אני פה מדלג, אני מקווה שאתם צריכים לעקוב אחריי.
כמו האדם הנמצא בגילוי בכל עצמותו בדירתו הפרטית,
כן?
כפי שיהיה בשלמות הגילוי והגאולה האמיתית והשלמה,
כמו שכתוב, לא ייכנף עוד מורייך ויהיהו בדירתו בגילוי בלי שום לבושים, אפילו בלי הלבושים
הכי עליונים.
כן?
התכלית היא שהאור האלוקי יאיר כאן במציאות.
זה התכלית.
אור אלוקי, זה תכלית מתן תורה, להוריד את האור האלוקי,
אבל איך להוריד אותו? חייב להוריד אותו בגבולות.
אתם חייבים להעביר אותו במצרים, במצרים בקדושה, כמו שאמרנו, יהיה שבת, יהיה יום טוב, יהיה ימי חול, הכל יהיה מאוד מאוד מסודר.
אבל החשש הוא שזה עלול להיות, מה?
זה עלול להיות משעמם,
זה עלול להיות יבש,
זה עלול להיות טכני,
זה עלול להיות הכל, כאילו, איפה כאן ההתלהבות? איפה כאן הסערה?
איפה ה...
לצורך כך צריך את מי?
את פרעה.
אולי אני אתן איזושהי דוגמה, בסדר?
בואו ניקח לדוגמה את עולם התפילה.
עולם התפילה הוא עולם הלכתי, יש הלכות תפילה בשולחן ערוך, נכון? הלכות תפילה.
וואו, תתפלל,
סדר בתפילה, יש לה עולמות, הכול.
אבל תוך כדי התפילה,
יכול להיות
שפתאום ייכנס איזה מיגון.
מיגון,
נכון, מנגנים איזה מיגון תוך כדי התפילה.
ואז פתאום ככה זה, ומתחילים לרקוד, נגיד בשבת, כמו שכאן בליל שבת, במכון מאיר, או בכל מ... מתחילים לרקוד, מתחילים...
אנחנו בתוך הגבול,
אמנם טיפה מתחנו את הזמנים, בסדר, אבל אנחנו בתוך הגבול,
אבל בתוך הגבול נכנס איזה אירוע בלי גבול,
שמה הוא עושה?
הוא מגלה שבתוך האירוע הזה שנקרא תפילה,
יש איזה אור שרוצה לצאת לידי גילוי, והנה הוא יוצא. איך קוראים לאור הזה?
זה פרעה.
עכשיו, יש מקומות, כן, שנגיד שמישהו רוצה פתאום להתחיל לרקוד וקדימה, ברור? אנחנו...
יש פרעה ספרדית.
אה?
יש פחות ספרדית, יש פחות... אל תתחיל פה,
אל תתחיל פה כל מיני דברים ש... סיפר לי איזה חבר,
שהוא היה, הוא כזה, כולו חסידי וכולו פה וזה,
והם היו פעם באיזה נסיעה,
ועצרו בעיר מסוימת, נכנסו להתפלל באיזה בית כנסת, תימני, זה היה, איך הוא אמר?
מנחה של יום חול.
והוא, אז הוא עומד בתפילת 18,
והוא מתפלל בהתלהבות, הוא לא עיר איש, הוא לא דיבר בקול, אבל הוא ככה, תנועות עם אדם.
אחרי התפילה בא אליו הגבאי שאומר לו, אני מאוד מבקש לא להתפלל ככה אצלנו, מה זה כל הרעש שאתה עושה, מה זה כל התנועות, הם מתפללים, עומדים, עומדים, בואו לעולם, עומדים, ככה זה, אל תזוז,
אל תזוז,
בסדר?
גינוי של האור,
בתוך הגבול, אנחנו לא עכשיו בתוך האירוע שנקרא,
יש איזו התפרצות,
יש איזו שמחה,
זה נקרא לצאת מהמצרים בקדושה.
המצרים של הקדושה, גם הם מצרים,
כלומר, כל דבר יש לו,
אולי באמת בתפילה, זו הדוגמאות הכי טובות, גם הזוהר ידבר על זה, נכון?
מישהו פעם אמר, אתה יודע מה הדבר הכי חשוב בתפילה?
לדעת מתי היא נגמרת.
זה כאילו, אתה יודע מתי?
לא משנה מתי התחלנו, העיקר מתי זה נגמר.
לא.
אם יש כאן איזה אור,
אם יש כאן איזה גילוי,
אם אנחנו רוצים לצאת ממצרים דה קדושה, אז אנחנו אומרים, תשמע, מדי פעם, לא כל שבת ולא כל זה, אבל מדי פעם
יהיה פה איזה, אנחנו ככה נסחף קצת, ונתלהב, ויהיה פה איזה גילוי של אור, ואנחנו נעוף,
וגם בלימוד תורה, וגם במצוות.
וכל דבר,
כל דבר,
להסתכל פנימה, לגלות את האור, ושהאור יתפרץ מתוכו,
בתוך הגבול. זה לא חוכמה לפרוץ את הגבולות, ולהגיד, יאללה, קדימה, והכל סערה, זה לא חוכמה,
זה הפקרות.
החוכמה היא איך אני שומר על הגבולות, בסדר?
נגיד בפסח.
בפסח.
פסח מצד אחד זה לילה של חירות.
מצד שני, זה לילה עם המון המון גבולות.
כי יש לך המון המון הלכות בליל הסדר, נכון? צריך לשתות ארבע כוסות, וכזית זה, והכל תמיד צריך להיות לפני חצות.
זה לא חוכמה לשתות ארבע כוסות,
ואחרי שתי כוסות כבר להיות כולך מפורק,
ולשכוח מזה, ולא לאכול את האפיקו מן.
חוכמה היא לאכול את האפיקו מן, לאכול את המצות,
לאכול את הכזית, לאכול את הכל, שהכל יהיה בזמן,
ושתהיה בלי גבול. שתשתה ארבע כוסות יין, זה לא מיץ ענבים,
ותהיה בשמחה עצומה, ותספר ביציאת מצרים עד עלות השחר,
בלי גבול.
או פורים, זו גם דוגמה טובה.
יש כאלה שהם ישר מתלהבים, שותים, שותים אחרי חצי שעה, עלה להם האלכוהול הזה, מפרק אותם, הם שוכנים על הרצפה, צריכים לפנות אותם.
זה בלי גבול.
זה פרעות אטומה.
ויש כאלה שאומרים, לא, אני לא רוצה, פורים, יש קודם כל הלכות,
נקרא מגילה, שלוח מנות, ענות לאביונים, משתה משמחה,
משתה, אני משתה מצפטל.
אני משתה מצענבים, אני טיפה ירדה ומצאתי ידי חובה. נו, זה פורים.
זה לא פורים.
החוכמה היא לשתות,
לדעת לשתות, להתבשם,
להגיע למקומות שאתה לא מגיע אליהם בדרך כלל,
בלי לפרק את הגבול, בלי לפרק את הגוף.
אבל לגלות, שיתגלה אור, שיהיה בכי, שיהיה דמעה, שיהיה שמחה, שיהיה כיסופים.
בוא נגיד ככה,
המדרגה הראויה בפורים זה שכמובן שום התפרקות של הגוף,
אבל אתה לא כל כך זוכר מה היה.
כשסתם פורים אתה לא זוכר מה היה. לפעמים אנשים באים אליי בפורים ואומרים לי, הרב, אתה בירך את הפוער,
אין לי מושג מה היה,
אני באמת לא יודע.
בירכת פוער, מצוין, כולם מברכים, אם אתה אומר אני מאמין לך,
אבל אני לא...
והחוכמה היא, כן, זה הרבה תפילות, זה לא חוכמה, זה הרבה תפילה איך אתה מצליח
לעשות גילוי ולצאת ממצרי הקדושה,
שהקדושה לא תמצר אותך,
אלא אנחנו, שלא נהיה איזה טכנוקרטים של קודש.
אוקיי, אנחנו עושים את זה ואת זה ואת זה, ויצאנו ידי חובה.
איפה ההתלהבות? איפה ה...
בסדר?
תראו מה אומר הרבי. אני עוד פעם, אני אקרא את זה טיפה לאט, כי השורות כאן אני רואה,
לפחות חלקם קפצו לי.
כן, הכל קפץ.
עוד הדף הזה, גם הזוהר, נראה לי Z במקום זין.
טוב, לאט לאט.
וכידוע,
קודם מתן תורה הייתה גזירה בין עליונים ותחתונים,
שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה.
ובמתן תורה נעשתה ביטול הגזירה.
נתינת כוח להמשיך בתחתונים הגילוי די עליונים
עד לדרגות הכי נעלות באלוקות, עד עצמות ומהות.
כך שהגוף הגשמי בעולם הזה הגשמי נעשה קדוש,
עד לדירה לא יתברך, עד שישראל וקודשא בריך הוא כול אחד נמצא בגלוי בכל העולם. במתן תורה בוטלה הגזירה.
הרי זו התוכנית הבסיסית, בהוציאך את העם ממצרים, תעבדונו את האלוהים על ההר הזה.
מה המטרה? המטרה היא לבטל את הגבולות.
עליונים ירדו לתחתונים, זה אומר שבתוך העשייה של התחתונים יש איזה דבקות ואור אלוקי שזה כאילו בלי גבול. אבל אני מצליח תוך כדי הבלי גבול לשמור על הגבול.
פרעה דקדושה מוציא אותנו ממצרים דקדושה. אתם מבינים מה אני מתכוון?
אתם מבינים מה זה מצרים דקדושה?
זה נקרא להיות דתי, סליחה שאני אומר.
אתה עושה כל מה שצריך,
אבל זה בלי נשמה.
אתם יודעים, יש כלל, הזכרנו אותו כאן כמה פעמים. איך אתה יודע אם אתה מאוהב?
מלח באוכל, אומרים, נכון?
בגלל שבת, אשתי, אמרתי, אשתי, אני לא יכול לאכול את זה, זה מלוח מדי.
בסוף דג שהיה למעלה והיה לה בתיאור די מלח, אבל אמרתי, אני שמח, ממש אהבה גדולה, ברוך השם, טוב מאוד.
אבל איך יודעים אם אדם מאוהב? יש כלל, חז'ל אמרו כלל,
אהבה מקלקלת את השורה.
אם זה אהבה,
אז חייב שיהיה פה איזה משהו עם משחק עם הגבולות.
קצת פריצה לפה, פריצה לשם. אתה שומר על האזור של הגבול, אבל אתה חייב איזה פריצה, אחרת זה לא אהבה. אם הכל מסודר, הכל מתוקתק, אז זה לא אהבה.
כן?
שבוע שעבר הייתי במילואים, יום חמישי.
עשיתי שעתיים, זה היה בגולן.
עשיתי שעתיים לגולן.
חזרתי שעתיים.
החזור היה קצת יותר, זה היה גם גשם כל הדרך, ברוך השם, היה גשם, זה נהיגה יותר מורכבת.
הגעתי הביתה, נמור, כן.
והבת שלי הגיעה, חזרה מהאולפנה, הייתה לה בגרות באותו יום, אז היא הגיעה בשמונה בערב,
והיה להם סמינריון
בבית אל משהו.
אני הייתי צריך לצאת, אני לא זוכר מה היה לי בערב, היה לי גם כן איזה משהו.
הייתי צריך לצאת, חזרתי באיזה עשר, ואני רואה ככה שמדברים איתה, נו, האוטובוס פה, האוטובוס שם, האוטובוס זה, תלכי, לא הספיק. בקיצור, הפסידה את זה, הפסידה את זה,
ואיך אני אסע?
אז מה?
אמרתי לו, בואי ניקח אותך לבית אל.
הייתי גמור,
אחרי נסיעה מאוד ארוכה.
יצאנו ב-11 וחצי בלילה מפתח תקווה לבית אל.
הגעתי לבית אל,
הקמתי אותה שם,
נשכבתי באוטו לאיזה חצי שעה לישון,
חזרתי הביתה באיזה שתיים בלילה.
למה?
הרב מקלקל את השורה, אתה אוהב את ה... נכון?
עכשיו, זה לא... זה בתוך עולם הגבולות, אבל זה סוג של בלי גבול בגבול. זה סוג של איזה פרעון, סוג של איזה גילוי.
זה לא לפי הסדר הרגיל, לפי הסדר הרגיל, קחי אוטובוס, תיסעי לירושלים, שמה לבית אל.
לא.
יש פה איזה גילוי.
אז מזה מובן
שבגלות מצרים ויציאת מצרים, המהווים הכנה לגילוי העצמות למטה במתן תורה,
מודגשת ההקדמה לביטול הגזרה הזאת.
המעבר ממצב של פירוד בין עליונים לתחתונים למצב של אחדות ביניהם,
כהכנה לשלמות האחדות ביניהם במתן תורה עצמו.
והחידוש בזה, בואו נקרא את זה לאט,
כידוע שתורם ומצוות מצד עצמם הם בעצם למעלה ממדידה והגבלה.
כן?
חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, שלא רק כפי שהם בעצמם, אלא גם כפי שיורים למטה במדידה והגבלה, וקיומם ושלמותם תלוי דווקא במדידה והגבלה.
הרי המדידה והגבלה שלהם גופא היא למעלה ממדידה והגבלה.
הרי רצון השם יתברך הוא למעלה מכל מדידה והגבלה, נכון?
אבל בכל אופן המצוות יורדות אלינו בצורות מדויקות, במדידה, בהגבלה.
יש כאן איזה סתירה פנימית.
מצד אחד אני רוצה להיות דבוק בהשם יתברך וכאילו לצאת בהסתערות לקראתו. מצד שני, מכריחים אותי להגיד, כן, אבל תקיים את זה בצורה קונקרטית ומדויקת.
אז צריך למצוא כאן את הפתרון איך אני מאיר את האור של המצווה
ואת האור של האין סוף ואת האור שלו בגבול,
בתוך הגבול.
וזה מה שהוא אומר כאן.
התורה באופן בסיסי היא תורה שיש לה הגבלה. תורה שהוכתבה יש לה הגבלה, מספר מטעם של אותיות,
בתורה שבעל פה, שלימודו צריך להיות בשכלו והבנתו וגם במצוות, שלכל מצוות יש מדידה והגבלה,
כן, המוגבלת של האדם וכולי.
הרי המדידה והגבלה גופה דקול נאורין, זה האור עצמו.
אבל זה צריך להיות באופן דה התפריעו למעלה ממדידה והגבלה.
מין איזה,
ניתן לזה עוד כל מיני דוגמאות, כן?
נגיד סוכות.
סוכות.
אז יושבים בסוכות רק בסוכות, נכון?
אבל למצעד סוכה יש גבול. מהו הגבול?
הגבול הוא שאתה צריך לאכול בסוכה ולישון בסוכה.
זה הגבול.
וכל השאר אתה יכול.
אבל אם אדם, נגיד, בוער בו הרצון הזה להיות דבוק בהשם יתברך
ולהיות פרעה וקדושה, אז הוא אומר, אני רוצה לצאת מהמגבלות האלה.
אל תגיד לי עכשיו רק לאכול.
אני רוצה להיות כאן 24-7. מספרים, היו צדיקים, נדמה לי, הרב חרלפ, שלא היה יוצא מהסוכה.
כל סוכות הוא לא היה יוצא, הוא היה גם מתפלל בסוכה, היה לו מניין בסוכה.
הוא היה מתפלל בסוכה, חוץ מכבודכם לשירותים וזה,
הוא לא יוצא מהסוכה.
מה זה?
זה בלי גבול בגבול.
רב עשה לי גם, לא יוצא מהסוכה.
רב עשה לי, כן.
מה?
בלי גבול בגבול. איפה בלי גבול שלך?
בסדר, איפה ה...
אתם יודעים איפה אני מרגיש את זה?
אמר לי פעם איזה חבר,
הרב יובל בר נתן, מנאורה, מי שמכיר אותו,
יש סיפור על אחד המשפיעים החב״דים,
עם רבי נחם מנדל פוטרפס קראו לו,
שהוא היה משפיע והוא היה ברוסיה הקומוניסטית,
עצרו אותו על ענייני יהדות והוא מסר את הנפש
בבתי הכלא שם עד שהוא נחלץ משם.
ופעם אחת הבן שלו היה חולה
ושמעו אותו מתפלל ושמעו אותו אומר, ריבונו של עולם,
תזכור לי את הזכות שמעולם לא עזבתי התוועדות באמצע.
איך הוא אמר?
אז מדי פעם אני מתוועד יחד עם הרב יובל בנאורה,
אז יש לו כאלה
הוא אומר, תדעו לכם, ההתוועדות מתחילה באמת כשחבר'ה מתחילים לעזוב.
אז, אז מתחיל באמת,
אז זה מתחיל.
כאילו, עד אז הכל חימום. זה משפט ממלכד, כי אני מגיע,
אני מגיע לגמרי עם גבול. כלומר, אני משתדל להחזיק את זה. ההתוועדות מתחילה ב-10, אני אומר, אוקיי, אני אגיד, אני אהיה פה עד אחת בלילה. כי מחר אני צריך לקום בבוקר, יש לי תפילה במניין,
ובמניין, בשבע, ואז יש לי אוטובוס, אני צריך להגיע למכון מאיר, ואתה יושב וזה, כאילו, אתה מחזיק את החשבון, נכון?
זהו, אז זה לגמרי גבול.
אבל אם הקדוש ברוך הוא פותח לך את הלב,
אז אתה מצליח להיות בתוך ההתוועדות ולהגיד,
זהו, אני נמשך.
תכננתי להיות פה עד 12, אני פה עוד, עד 13, עד 14. אבל מה יהיה? מה עם הזה? יהיה בסדר, כן?
עכשיו, זה לא התפרקות לגמרי, זה לא... אתה זוכר, אתה בתוך הזה,
אבל אתה מצליח להכניס את האור שלה בלי גבול לתוך הגבול.
כלומר,
תגיע הביתה ב-4 בבוקר ולמחרת תצליח לקום בזמן.
זה כאילו, זה היה בלי גבול בגבול. הייתי בלי גבול בלילה,
אבל הצלחתי לקום עם גבול בבוקר באותו זמן. זה לא שהגעתי ב-4 בבוקר, ואז למחרת אני קם ב-12 בצהריים, טוב, שזה אולי יכול לעשות מי ש...
לא, הייתי בלי גבול, נמשכתי, נסחפתי, נזרמתי.
אבל כשהגעתי הביתה אמרתי לעצמי, אני קם בזמן.
זהו, אני אבא, אני קם בזמן, אני זה, אתה אומר לעצמך את זה חזק כמה פעמים, אתה קם.
אז זה להיות בלי גבול וגבול. כי אם היית בלי, אם באתי להתוועדות בשעה שתכננתי, ועזבתי בשעה שתכננתי, אז מה היה פה?
אז מה קרה?
אז באתי לאיזה משהו קודם, זה עוד, אז אמרת עוד איזה דבר טוב.
קרה לך משהו? נסחפת?
איבדת לרגע את החשבון?
מישהו נגע לך בלב והזיז אותך? כן או לא?
אם לא, אז למה באת להתוועדות?
כל התכלית של התוועדות זה שהלב יקרע וייפתח ומשהו נזוז.
אז אתה יוצא על הדקה,
איך זה יכול להיות?
אז נמשכים.
זה קורה כמה פעמים, שאתה ככה, יאללה, וזהו, רואים את השעה, עוד שעה, והוא באמת צודק, אני חייב להגיד לכם,
שלפחות אצלי,
הזמן שאתה נשאר בהתוועדות, אחרי הזמן שחשבת שאתה רוצה ללכת,
שמה קורים דברים.
כי שמה כאילו יצאת מעצמך,
פרצת את המצרים בקדושה, ללכת להיוועדות זה קדושה, נכון?
סבבה, זה לא הלכתי לזה, זה הלכתי לדבר בקדושה, נכון?
אבל גם שר אתה במצרים,
כי קבעת לך מתי תגיע, מתי תלך, ומתי תחזור, ויש לך זה, ואתה כבר, הכל מתוכנן,
אז אתה בתוך המצרים שלך, וכלום לא קרה בעצם.
נכנסת, יצאת כמו שנכנסת, ככה יצאת.
אותו דבר.
נאפס, נכון?
אותו דבר.
ככה אומרים.
אבל אם אתה ככה, רגע, שנייה, אני, סליחה, שואל, איפה אתה? אני לא, תקשיבי, אני פה, אני לא יכול, אני באמצע, אני מתעכב עוד, איפה?
אז, וגם לגבי אהבה.
עוד סיפור ש... פתאום, פשוט באות לי דוגמאות טובות, אז אני שמח, הקדוש ברוך הוא...
אה, עוד דבר, זהו.
היה לנו אזכרה לחמי,
11 חודש, אצל המרוקאים, 11 חודש זה הכי חשוב,
בשנה הראשונה.
ואז הבן שלי אומר לי, התקשר למצב ואומר לי, תקשיב,
ואני יכול לצאת לאזכרה,
אבל אני אצטרך לחזור באותו לילה.
אז אמרתי לו, אין בעיה, טוב, אני אקח אותך, בוא, אני אחזיר אותך.
כמו שאתם מבינים, אני, חוץ מלהיות רם במכון מאיר, אני גם נהג הסעות.
אז... נהג בוס. כן.
הוא נמצא באזור, מעל חניתה,
יש שם איזה קו, קו הבנון.
בקיצור, הגענו, סיימנו את האזכרה,
לקחתי אותו. התחלנו את הנסיעה, נסיעה ארוכה,
ועוד פעם, זה, הגענו, הורדתי אותו, נפרדנו, חיבוקים, חזרתי.
בדרך אני מקבל הודעה מחבר שהם מהרסים את הבן עכשיו.
אני כבר הייתי 11 וחצי בלילה באזור פתח תקווה, גמור, גמור, אחרי הנסיעה הארוכה, הלוך וחזור וזה.
אז אתה אומר לעצמך,
כמה גדולה האהבה.
בוא נתאמץ עוד טיפה.
בוא נעשה עוד איזה. זה לגמרי,
עוד פעם, זה בתוך גבול, זה לא שהייתי, אבל זה בלי גבול וגבול. כי מצד הסדר הטוב,
זה לא אירוסין רשמי, זה כאילו הוורד שההורים מגיעים, אבל יש בזה איזה חן מיוחד.
נחלתי אצלם ב-11 וחצי,
והיה כל כך שמחה, הם כל כך שמחו,
וגם אני כל כך שמחתי. זה היה, כי כשאתה עושה משהו שהוא קצת בלי גבול,
אתה מאיר את כל הגבול, מאיר את הכול.
בואו נראה את הסיומת של הרבי כאן, ומזה לומדים גם בעבודתו של כל יהודי
המקבל על עצמו תורה ומצוות,
שגם כפי שהוא נשמה בגוף למטה, עם כל המדידות וההגבלות הקשורות בזה,
צריך להיות באופן דלמעלה ממדידה והגבלה.
כל אחד מאיתנו צריך להיות פרעה שיודע לצאת מדי פעם ממצרי הקדושה.
לא רק מצד חלק הנשמה שנתת בי טהוראי ולמעלה מהגבלת הגוף, אלא אפילו כפי מה שנמצא למטה במדידה והגבלה אמיתית,
יכול וצריך להיות אצלו בו אל פרעה.
דהתפרו מיני כל נאורים.
שהוא מקבל כל נאורין, והיא תיראה מזו שהגבול שלו עצמו באופן דעי התפרעי הוא למעלה ממדידה והגבלה.
כלומר, אנחנו פועלים בתוך גבול, אבל זה בלי גבול.
בתוך גבול, אבל אנחנו רוצים את האינסוף.
מבינים?
זה דבר גדול, הדבר הזה.
הזוהר,
אותו זוהר שפתחנו איתו,
נותן לזה לדעתי דוגמה נוספת.
כן,
אלחנן.
עזוב רגע את פרעו הדמות הזה.
מבחינה רוחנית, כמו שאמרנו, יש מצרים דה טומאה, יש מצרים דה קדושה.
שניהם מייצגים איזה מצרים.
ויש פרעה דה טומאה.
פרעה דה טומאה זה אותיות העורף, אבל פרעה דה קדושה זה גילוי.
ומה תכלית הגילוי? בוא תגלה את אור אינסוף בתוך המגבלות.
אל תגיד אני רוצה בלי מגבלות כי זה נשמות דה תוהו.
אבל גם אל תשתעבד למגבלות באופן שהכל טכני והכל יבש. איפה כאן ההתלהבות? איפה כאן ה... אתה יודע, לפעמים אתה מגיע לאיזו תפילה,
והתפילה הזאת, ופתאום מישהו, החזן מתחיל לשיר איזה שיר, ומכוח הניגון הזה אתה, כל התפילה עולה.
בסדר? זה קרה בתוך התפילה,
זה קרה בתוך המצווה, אבל היה כאן איזה אירוע של בלי גבול בתוך גבול.
או לפעמים,
אני אוהב לגשת
לתפילת מנחה
של שמחת תורה.
מנחה.
עושים אצלנו מנחה מחוברת.
כאילו, התפילה הארוכה, עושים מנחה. למה?
זו התפילה האחרונה של כל המהלך. מאלול עד זה, זו התפילה האחרונה.
אתה כבר, אחרי סמכת התורה, אחרי כל ההקפות, אחרי, אחרי, אחרי...
כבר רוצים כבר, יאללה, בואו, רוצים כבר ללכת לקידוש.
אז אני אומר לעצמי, אוקיי, זאת התפילה האחרונה.
אני אהיה כאן בלי גבול.
בשיא הכוונה,
בשיא ההתרגשות, בשיא ה...
אני לא מותח את הזמנים יותר מדי,
כי יש ציבור וקהל מחכים, אבל בתוך הלב פנימה אני אומר לעצמי, השם יתברך, אני מוכן לעמוד פה עכשיו עד השקיעה.
עד השקיעה אני מוכן לעמוד.
כי זו התפילה האחרונה, לא רוצה להיפרד ממך.
כי זה להיפרד מכל המהלך.
פשוט שמתי לב שהרבה פעמים בגלל התפילה האחרונה, וכבר אנשים אחרי זה, אז כאילו, יאללה, מינכה, מינכה,
תקים את התפילתי, חבל.
אז זה להיות, מצד האמת אני מרגיש שאני יכול,
גם פיזית וגם זה, לעמוד עכשיו במנחה עד השקיעה.
טוב, צריך לשרוד סעודה, ובני הבית מחכים, וזה, אבל אז התפילה הזאת, בזמן שהיא נמשכת, והיא נמשכת זמן סביר,
לא ארוך מידי, אבל תפילה כמו שצריך,
אני מרגיש שכולה בלי גבול וגבול, ותמיד
אחרי שנגמר מנחה,
אנחנו נשאר עם כמה חברים לרקוד עוד קצת.
עוד קצת, אבל לא על חשבון אף אחד.
עוד איזה
מתקשים להיפרד.
זה היה בלי גבול,
בתוך הגבול.
עוד קצת, עוד ציווי, עוד.
רגע, שנייה אחת.
כן, סליחה, מתניה.
האנשים האלה שאתה אומר, זה לא קשור לאופי, כי אז כל השיעור הזה הוא בעצם,
אתה רואה שזה ציווי למשה רבנו בוהל פרעה.
ובמיוחד,
כל אחד צריך לעבוד על מה שזה. מישהו גם ככה, אין לו בעיה, הוא פרוע בעצמו, אז הוא צריך דווקא לעבוד על המיצרים.
דווקא האנשים שאתה מציין,
שיש להם אופי כזה מאוד מסודר,
הם הכי צריכים לשים לב את מי הם עובדים, את השעון,
את ההרגלים, או את השם יתברך.
ואם אתה עובד את השם יתברך, אז איפה כאן הגילוי? איפה כאן הפרוע?
איפה כאן ה...
אתם מבינים?
תראו, הזוהר אומר את זה, דוגמה נפלאה על תפילה.
הוא אומר ככה, זה זוהר,
כדאי להכיר אותו בפני עצמו. הכל נשמע בית פרעה. רבי אבא פתח ואמר,
נחשפה וגם קלטה נפשי לחצות אדוניי, ליבי ובשרי ירננו אל אלחי. איזה פסוק זה?
של מצרים או בלי מצרים?
זה לגמרי בלי מצרים, זה פסוק, אני... טוב.
תא חזי, כל ברנש תצא לצלותי קמא מרא,
כל אדם שמתפלל תפילה לפני הבורא,
איצריך ללאק דלמי ברחן בכל יומא ויומא,
הוא צריך להקדים שבחים בכל יום,
ולצא לצלותי קמא מרא בזינא די יצטריך להתפלל תפילה בזמן הנכון,
בצפרא בבוקר לאחדה באבן הזה כתוב קדשא בריחו,
במנחה לאחדה בשמאלה,
וצלות הובאות היית צריך ללברנש בכל יום ויומה. כלומר, זה לגמרי בתוך הגבול. אדם צריך להתפלל כל יום ויום, בשחרית, במנחה, הזוהר לא מזכיר כאן את ערבית,
כדי להתאחד עם השם יתברך.
אבל עכשיו הוא אומר, רגע, רגע, איך אני הופך את התפילה בגבול לתפילה בלי גבול?
והוא קימנא,
מאן דצלית צלותי כממראי אי צריך ליה דלא משמע כלי בצלותי.
אל תשמיע את הקול שלך, תתפלל בלחש. אני מתכוון לתפילת שמונה עשרה, למה?
כי אם אני משמיע את הקול,
זה הופך את זה למאוד מאוד בולט,
מאוד כזה. כשאני מתפלל בלחש,
אני יכול רגע מדי פעם לעצור,
אני יכול מדי פעם לחשוף,
אני יכול מדי פעם לחזור על מילים ולהתגעגע.
כאילו זה הופך את זה לאיזה משהו, זה כמו לחישה כזאת.
אם אני אומר את התפילה בקול, אז כל מילה היא בפני עצמה.
אם אני לוחש, הכנסתי כאן את הבלי גבול.
והזוהר אומר שמי שמרים קולו בתפילתו
ומאן דאשמא כלי בצלותי, צלותי לא השתמע. התפילה שלו לא נשמעת. מה היא טעמה?
בגין דצלותה לאו איה אי קלה דהשתמע.
דאו קלה דהשתמע לאו אי צלותה. התפילה היא לא הקול שמשמיעים. התפילה היא הקול שלא משמיעים.
התפילה היא הלחישה. התפילה היא איזה רצון להידבק בהשם יתברך.
זה קורה בלחישה. כשאתה מדבר עם אוהב, אתה לוחש לו.
נכון, באדם אשתי, אני אוהב אותך וזה, נכון, לא מתאים עכשיו הדברים האלה, נכון?
ומאן אי וצלותא דא כלא אחא דתליה וכאלא דה השתמא,
ומאן הוא כאלא דה השתמא, דא הוא קול דאה וו,
כאלא דתליה בדא הוא קל בלא וו,
התפילה היא הכל ללא וו, ובגין כך לא איצטריך לברנש למי שמע כאלה בצלותו.
אסור לאדם להשמיע קול בתפילה,
אלא לצלעה בלחש באאו קלע דלא השתמע. זה הזוהר, ההמשך של הזוהר שאיתו פתחנו, שהוא מדבר שבית פרעה,
פרעה זה הגילוי.
הוא מגלה לנו כאן את סוד הגילוי בתפילה.
להתפלל בלחש זה נהיה בלי גבול.
אתה בתוך גבול,
אתה בתוך העם, אתה אומר את המילים של התפילה, אבל הלחש מאפשר לך קצת ככה להביא לידי ביטוי, את הרצון שלך, את הפסוק שאיתו הזוהר פותח, נחשפה וגם קלטה נפשי.
בדי צלותא דהתקבלה תדיר.
זאת תפילה שתמיד מתקבלת,
וסימנך והקול נשמע בית פרעה,
זה הפסוק,
והקול נשמע בית פרעה. כלומר, אתה רוצה בית פרעה? מה זה בית פרעה? אמרנו,
בטא דיתפרו ויתגלו ימיני קול נאורין וקול בוצינין.
אתה רוצה תפילה שקול האור גלוי?
קול נשמע. איזה קול נשמע?
קול בלי ו'.
קול בלי ו' זה קול חלש,
קול בלחישה.
דאי צלוטא דאי תקבל את הדיר וסימנך הקול נשמע, קול בלא ו' נשמע,
דאי צלוטא דאי בחשאי,
דכתיב בחנה וקולה לא ישמע,
דאי צלוטא דא קצ'בריחו קביל,
כדעביד גורעותה וקבנה ותיקונה כדקייאות ולאחד ייחודה דמראה כדקייאות בכל יומה".
הנה דוגמה נפלאה איך אתה עושה גבול בלי גבול.
תפילה, הזוהר התחיל, בזמן, נלחה, שחרית, נלחה, כל אחד בזמן, לפי המילים.
אבל תלחש את זה.
אז כשאתה לוחש את זה, אתה הופך את זה למשהו אישי,
אתה הופך את זה לנכספה וגם קלטה, אתה הופך את זה לשיחה.
ברגע שאתה אומר את זה בקול, זה מאוד מאוד נעול.
היא לדוגמה לבלי גבול, לגבול. זאת העבודה,
ואני מרגיש שזו תורה ממש לדתיים.
למי שגדל בתוך הגבולות של הקדושה, והם מיוצבים אצלו, ויש לו הרגלים טובים,
בוא ניזהר לא להיות שבויים בתוך מצרי הקדושה.
מדי פעם צריך את בוא אל פרעה,
ולצאת ממדעי ההגבלה, בין אם זה בהתוועדות או בתפילה או בלימוד תורה.
לימוד תורה, לפעמים אדם לומד תורה והוא ככה נמשך, נגרר. קורא לכם, לפעמים אתה לומד איזה סוגיה, פתאום היא מפתה אותך.
אתה רוצה להמשיך הלאה ואתה אומר, תשמע, אני לא יכול, אני רוצה פתאום עוד זה ועוד דר ועוד ראשון ועוד ספר.
ופתאום אתה נגררת, התפתית, נמשכת.
הרב משאש כותב בספר שלו, הרבה פעמים הוא היה כותב תשובה,
פתאום מרים את הראש, אה, זריחה.
וזה, אוקיי, נגמר הלילה, זהו, הוא לא שם לב.
טוב, זה גדולי עולם,
גדולי עולם, אבל גם לנו, מדי פעם אפשר לקרוא, שיקרה לאדם כזה, שיימשך.
לחפש את הדבר הזה, את הבלי גבול, בתוך הגבול,
שנזכה לזה, אמן ואמן.
