צהריים טובים. אנחנו נפגשים פה לנפש הפרשה, שזה בעקבות הציווי של אדמו״ר הזקן לחיות עם הזמן.
והזמן זה פרשת שבוע.
אנחנו זוכרים להתחיל השבוע ספר חדש, ספר שמות, ספר קדוש.
והאירועים התקדמו בקצב דרמטי,
בטח הפרשות,
תחילת הספר עד,
כל הספר בעצם, כל הספר הוא דרמטי.
על כל פנים,
מפרשת יתרו, ואפילו פרשת בשלח,
אנחנו נפגוש את משה רבנו כרבנו.
כלומר, בעצם בפרשת שמות אנחנו מתחילים את ההיכרות עם משה רבנו,
וזה ילווה אותנו לאורך כל החומשים,
תהיה רק פרשה אחת שהשם שלו לא יופיע, זה פרשת תצווה, אבל מרגע ששמו של משה רבנו מופיע,
אנחנו צמודים למשה, וזה דבר פלא שהפרשה שמתחילה,
מתארת את לידת משה רבנו, נופלת בדרך כלל כמו השנה,
סביב יום ההילולה של הרמב״ם,
שבוע ביום חמישי, כ' טבת,
ממשה עד משה לא קם כמשה.
אני רוצה היום לנסות להתבונן ביחד במשה רבנו,
לא כרבנו אלא כגואל.
לפני שהוא היה רבנו,
הוא היה גואלנו.
שהיה רבנו גואל את עם ישראל, נכון?
השלח לי גואל אותם. אחר כך הוא נותן להם תורה, הקב' ברוך הוא אומר לו,
מראש,
הוא אומר לו, אתה תיתן להם תורה לעתיד לבוא, בהוציאך את העם המצרים, תעבדנו את האלוהים על ההר הזה.
אני רוצה רגע לנסות להתבונן על הדמות של משה רבנו כגואל, וממילא גם להתבונן בכלל על מושג הגאולה.
על מושג הגאולה.
ואחד הדברים שמאוד מאוד בולטים בפרשה אצלנו,
שמשה רבנו בשנותיו הראשונות
כילד ואחרי כן גם בתחילת דרכו כגואל,
מוקף בנשים.
למעשה אין אפילו דמות אחת גברית
שהיא
סביב משה רבנו, ולעומת זאת יש
שש דמויות נשיות. הדמויות כאן לפניכם,
ויש לנו כאן את יוכבד,
אימא שלו,
שפרה ופרועה. עכשיו, אני יודע שאתם, אפשר תגידי לזה, שפרה ופרועה זה יוכבד ומרים.
זו אפשרות אחת,
שחז״ל אומרים אותה.
יש דעות בחז״ל שזה היו נשים אחרות, מילדות עבריות אחרות, שקראו להן שפרה ופרועה, זה היה השם שלהן.
אז זה מרים אחותו,
בת פרעה,
לא קוראים לה בפרשה בתיה, אבל אחרי זה קוראים לה בתיה, בת פרעה וציפורה אשתו.
שש נשים,
שלכל אחת מהן היא לא איזה עברה לו בחיים.
כל אחת מהן יש לה משמעות קריטית
לגבי האופן שבו בכלל משה רבנו שורד
ומצליח לחיות.
בואו רגע נעבור. יוכבד.
עצם ההחלטה בכלל ללדת ילד באושוויץ, לצורך העניין,
זו דרמה גדולה מאוד.
הרי המצב קשה,
ויש גזירות,
אז בכלל, להללת ילד בכזה מצב,
ולהיזקק אחד לשני,
מה שהגמרא אומרת שכבר הגברים התייאשו וזה. יוכבד ודאי הייתה
עצם ההחלטה להללת, ואחרי שנולד ילד, היא מסתירה אותו ומצפינה אותו,
ובסוף היא גם אומרת, אני אעשה מה שאני יכולה, אני אשים אותו ביאור,
בתוך תיבה.
אז יוכבד היא ודאי.
המיילדות העבריות שפרה בפועה,
שתיהן כנראה יילדו את משה רבנו.
כלומר, הן סרבניות הפקודה הראשונות בהיסטוריה,
שסירבו לפקודה בלתי חוקית בעליל,
להרוג את הילדים.
והם מילאו את משה רבנו, והמדרש מדבר עליהם איך היו גם מחיות את הילדים, והן מביאות להם מזון ודבש, וכן הלאה הדרך.
וגם משה רבנו נולד בבקר.
בסדר?
אחר כך
אחותו מרים.
מרים היא ילדה בת שבע כשהיא מתייצבת על שפת הייעור,
ולראות מה קורה עם אח שלה, לשמור עליו,
תנינים, יש שם אליגטורים, תמסכים, מה שאתם לא רוצים.
והיא רואה את בת פרעה לוקחת את הילד הזה,
ואז היא רצה אליה,
בחוצפה קצת, כי אף אחד לא שאל אותך,
ילדה עברייה, בעצם את שפחה,
והיא בת פרעה, הבת של הממלך, והיא אומרת,
אני אלך וקראתי לך אישה מינקת מן העבריים ותעניק לך את הילד?
ותאמר לה לאחי בת ערוץ העלמה, ותקרא לאם הילד.
קשה מאוד להעריך,
או קשה מאוד להעריך עד הסוף את המשמעות של הפעולה האדירה הזאת, מפני שזה אומר שמשה רבנו בשלושת השנים הראשונות שלו,
שזה נקרא במקרא,
הוא בעצם ינק א'
מעברייה, אבל ב' מאימא שלו.
אז נכון שאנחנו לא זוכרים,
אנחנו לא זוכרים כמעט דברים מלפני גיל שלוש,
אבל רוב האישיות נבנית אז.
יש שם דברים תשתיתיים,
אז התשתית של משה רבנו כבנם של עמרם ויוכבד וכבן לוי בעצם
הוא, מה שאומרים את הביטוי הזה, הוא ינק את זה עם חלב אמו, אז אצל משה רבנו זה פשט,
זה לא דרס, זה פשט, הוא ינק את זה עם חלב אמו.
מה שכנראה גרם לכך שבגיל 20,
שהוא כבר שר גדול מאוד במצרים,
ואחראי על העבדים וכל זה,
הוא נוקט עמדה ומכריע להתערב כשהמצרי מכה את העברי, ובעצם להזדהות בצורה גלויה עם מרחב העברי. הוא ידע שהוא עברי, בתיה אמרה לו את זה, זה לא שהיא סתירה את הזהות,
אבל אוקיי, זה שאת העברי זה דבר אחד,
אבל האם אתה עכשיו תצא ותעזוב את כל מנעמי הארמון ותלך להזדהות עם אחריך העבדים? לא. אז הוא עושה את זה. וזה כנראה בגלל מרים.
בתיה, מה יש לדבר?
בתיה, היא בפועל הצילה את משה רבנו.
כן, היא...
אמרנו את זה בשנים קודמות, שבעצם בתיה, מה שהיא עשתה זה היא... ברגע שהיא שמעה שאבא שלה
מתכנן לרצוח תינוקות,
אז היא החליטה למרוד באבא שלה. היא אמרה, אני לא יכולה לעשות מהפכה במצרים,
אני לא יכולה... זה, אני יכולה להציל תינוק אחד.
אז היא ירדה ליאור כדי להציל תינוק אחד. זה מה שהיא עשתה.
וכמובן, אישה גדולה מאוד,
היא עברה מלהיות בת פרעה לבתיה,
בת השם, זה אולי המעבר הכי גדול שאפשר לעשות בחיים.
וציפורה, שגם היא,
לפי המדרש, משה רבנו היה בסכנת חיים כי הוא לא מל
את הבן שלו, בגלל סכנת הדרך ועוד כל מיני סיבות.
ציפורה לוקחת צור, כורתת את שר הברית לילד ואומרת חתן דמים למולות, כי בזה בעצם הצילה את בעלה.
יש פה שש נשים שכל אחת מהן
הייתה מעורבת בצורה ישירה בהצלת חייו של משה, לא באיזה אירוע צדדי, לא רק לימדו אותו איזה פסוק או משהו כזה, שכל דבר הוא חשוב.
כל אחת מהן הייתה מעורבת בצורה דרמטית בעובדה שמשה רבד הוא חי ולומד.
מה זה אומר? קודם כל, למה זה ככה? מה הסיבה?
מה הסיבה שהגואל של עם ישראל צומח
מתוך איזה רחם של שש נשים,
מתוך איזו הוויה נשית שכאילו השפיעו עליו? זה מאוד מאוד משפיע.
מי הציל לך את החיים?
זה כאילו שש נשים נתנו לו חיים.
ולעומת זאת,
האבא שלו כמעט לא מופיע.
נכון?
הוא ילך איש מבית לוי והוא ייקח את בת לוי, אחרי זה כתוב שמשה רבנו הוא בן עמרם, וזה הבא.
אתם מבינים את ה...? מבינים את ה...
עכשיו, הדבר המדהים הוא,
הדבר המדהים הוא
שבאמת אנחנו מוצאים השפעה אצל משה רבנו של הדבר הזה.
עוד פעם, אני מדבר על משה כגואל.
בסדר? אני כל הזמן חוזר על הביטוי משה רבנו, כי אני לא יכול להגיד משה לבד.
אבל אנחנו מדברים כרגע על משה כגואל.
כי באמת משה רבנו,
הרב,
הוא,
כשנבין מה זה דוחא ונוקבא, אז נבין שהרב זה דוחא.
אבל כנראה שהגואל הוא נוקבא.
עדיין לא הבנו כלום, אנחנו נסבר בהמשך. אני רק רוצה להראות את התופעה,
שבכמה וכמה מקומות,
בתורה משה רבנו מתנסח בשפה של
אימא ולא של אבא.
לדוגמה,
אצלנו פרשת שמות.
וישוב משה אל אדוני ויאמר אדוני למה ראות על העם הזה, על העם הזה שלחתני,
ומאז באתי לפרעה לדבר בשמך, הרי על העם הזה והצלו יצלת את עמך.
זה לכאורה, רשי כאן אומר, רשי כאן מביא ביקורת על משה רבנו מחזל.
מה, חבל,
הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, חבל על ידי עבדין ולא משתכחים,
ברור שיהיה קצת קשיים בהתחלה, מה אתה רוצה? ברור שפרעה יתנגד.
אבל משה רבנו כאילו, הוא רואה שכואב להם, הוא לא מסוגל. לא, איך אתה...
זה מה?
איזה שפה זאת?
שפה אמאית, כאילו, נכון?
אני רוצה לקחת את הילד למיון.
בזמן הבת שלי פתחה את האצבע, והוא היה צריך לקחת את הילד למיון, לתבור אותי לו. אני לא יכולה לראות שכואב להם, אני לא רואה אותה לי ככה.
בסדר?
הלאה,
בצורה יותר בולטת, בספר במדבר,
כשעם ישראל מבקשים אוכל, מבקשים בשר.
ויאמר משה לאדוני למה אריות על העם לעבדיך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את כל מסע העם הזה עליי.
האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי אלידיתי הוא כי תאמר אליי שאהו בחקיך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה שנשבת עליו אותם.
זה פסוק, כל אחד מביא דימויים מהעולם שהוא מצוי בו.
משה רבנו שואל את הקדוש ברוך הוא, מה אני אמא שלהם?
מה אני הריתי אותם?
אני ילדתי אותם, מה, אני מניק אותם? הוא גם ממציא כאן אומן, בדרך כלל זו אומנת שמניקה, לא, הוא אומר, כאילו, אני...
אז אתה מביא דימויים מעולם שהוא שייך אליך.
אז כשמשה רבנו רוצה לבטא את חוסר היכולת שלו לעמוד בטרוניות של עם ישראל, הוא אומר, אני לא יכול לעמוד בכאב שלהם, אני...
כן, הוא מדמה את עצמו לאימא, והוא רק מקשה, אבל, נכון?
אחר כך,
באותו פסוק,
ואם ככה את עושה לי,
הורגני נהרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל יראה ברעתי.
אז רשי כאן אומר, אם ככה את עושה לי,
תשש כוחו של משה כנקבה.
למה כתוב כאן את ולא אתה?
למה תשש כוחו כנקבה?
כלומר, רשי כאן אומר שמשה רבנו כאן
התגבר בו הצד של הנוקבה.
זה מילא גם תשש כוחו.
ויש כאן עוד איזה הרע על הפסוק.
כתוב, אם ככה את עושה לי הרגני נהרוג ומצאתי חן בעיניך ואל יראה ברעתי.
מה זה אל יראה ברעתי?
מה היה צריך להיות כתוב פה?
הלראה ברעתם.
אז רשי אומר,
ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינאה כתוב,
וזה אחד מתיקוני סופרים בתורה לכינוי ולתיקון לשון.
כלומר,
כינאה כתוב בכוונה, הקב' אמר למשה רבנו, אל תרשום ברעתם, תרשום ברעתי. מה פשוט היה המשחק הזה?
ברעתי, למה משה רבנו לא יכול להגיד הלראה ברעתם? מה הבעיה?
עוד דוגמה בספר דברים,
כשמשה רבנו מתאר את מתן תורה, אז הוא אומר שעם ישראל אמרו לו,
קרב עתה ושמא את כל אשר יאמר אדוני אלוהינו, ואת
תדבר אלינו את כל אשר ידבר אדוני אלוהינו אליך ושמענו ועשינו.
הם פונים על משה רבנו בלשון את ולא אתה.
חמי עליו השלום היה פונה גם לנכדות
בלשון זכר.
זה היה מרוקאי, אם זה רק בנים, לא משנה נולדה בת נולדה, זה בן.
תביא את זה לפה.
בוא לכאן.
אז הם פונים למשה רבנו בלשון ואת תדבר אלינו.
שוב פעם רשי אומר סוג של ביקורת,
הטשתם את כוחי כנקבה שנצטערתי עליכם וריפיתם את ידיי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכו', אבל
רבותיי יש פה תופעה, אתם מבינים מה אני אומר?
משה רבנו בפרשת שמות
מוקף בשש נשים, כל אחת מהן יותר חשובה וגדולה מן השנייה והדבר הזה כאילו מחלחל אליו ובכל מיני מקומות הוא מתבטא בלשון נקבה
וזה הכל קשור למשה רבנו כגואל, למשה גואלנו.
משה רבנו בתור רב, רבנו.
אז אולי קודם כל בואו ננסה רגע להבין
את ההבדל בין דוכרא לנוקבה,
ואז ננסה להבין למה משה בתור גואל הוא מופיע בתור נוקבה.
דוכרא זה ידוע, אבל אל תדבר על זה ועוד, זה עמדת משפיע.
נמצא בן אדם, נגיד עכשיו מה שקורה כאן זה דוכרא, אני מלמד, אתם מקשיבים, אני מקווה שאתם מקשיבים,
זה עמדת משפיע, בסדר?
זה דוכרא.
השפעה. באמת, במובן הזה, משה, רבנו,
רבנו, הרב מלמד, התלמידים מקשיבים.
בזמנם היו לומדים תורה, גם כשהרב היה עומד או יושב, התלמידים היו יושבים בכלל על הרצפה.
מה?
כן, משהו כזה.
וזה השפעה גמורה. נוקבה זה רגישה.
נוקבה כמו, הנוקבה המיוחדת הזאת זה שהיא קולטת.
היא קולטת את הסביבה שלה, היא קולטת את הכול, היא הרבה יותר רגישה.
הדוכה פחות רגיש, הוא לא צריך לעשות נושאים.
הנוקבה היא מאוד מאוד רגישה לסביבה,
היא קולטת לתוכה, יש לה יכולת קליטה אדירה, ולכן היא הרבה יותר
רגישה לסביבה, בדיוק כמו איברי ההולדה של אישה, שהם בעצם איברי קליטה,
קולט לתוכה משהו, ומתהווה.
מתברר שלהיות גואל,
התכונה המרכזית שצריך
זה לא כריזמה,
ולא יכולת דיבור מופלאה,
ולא זה, אלא
שותפות עמוקה בכאב,
כאילו, שאתה כואב יחד איתו, ורחמים ורחמנות.
זה התכונה.
זה התכונה. זה כולם מכירים את המדרש הזה,
שהבאתי כאן למטה בזה, נכון? אף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן.
אמרו רבותינו כשהיה משה רבנו עליו השלום רואה את הצאן של יתרו במדבר,
ברח עמנו גדי,
ורץ אחר רבת שהגיע לחסות.
חסות זה מחסה כזה.
כיוון שהגיע לחסות, נזדרנה לו בריכה של מים.
עמד תגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו, אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני
צמא, עייף אתה, נרכיבו על כתפיו
והיה מעליך.
אמר הקדוש ברוך הוא, יש לך רחמים לנהוג צומו של בשר ודם? כך חייך אתה תרעה עץ אני ישראל הווי ומשה היה רועה.
אני רוצה רגע שנעמיק שנייה במדרש הזה, ואז רגע נחזור לפסוקים שקראתי, ותראו איך הדבר הזה בא לידי ביטוי.
מה היה כאן בעצם?
קודם כל, גדי אחד ברח.
אם אדם הוא דוכר,
אז הוא יכול לעשות חשבון של עלות תועלת.
ולהגיד, אוקיי, גדי אחד ברח, אם אני עכשיו עוזב את כל הצאן ורודף אחרי הגדי, יכול להיות שיבואו זאבים ויאכלו לי את כל הצאן. יאללה, כפרת עוונות הלכה גדי.
זה צורת חשיבה ליניארית, הגיונית.
האם אימא מסוגלת לעזוב מישהו מהילדים שלה?
יש דבר כזה?
לא, אין דבר כזה.
אז צורת חשיבה כזאת, אם משה רבנו יגיד, אני,
משה הגואל אומר, אני לא עוזב גם גדי אחד.
אז הוא רץ אחרי הגדי הזה.
טוב,
רץ, רץ, רץ, רץ,
והגיעו למחסה, ועכשיו מה הגיעו? בריכת מים.
עכשיו מה הגדי היה? צמא, ועכשיו מה הוא?
עכשיו הוא שתה.
אז הוא רווי עכשיו, נכון? יפה. אז הנה משה רבנו תפס אותו, הוא אומר לו, טוב.
אז כאילו, במקום שיכעס על העמות, תראה לאן גררת אותי וזה, וייתן לו איזה הצלפה,
אז משה רבנו לא כועס עליו, הוא אמר, אה, לא ידעתי שבאתי צמא.
בסדר, אבל עכשיו עגדי כבר שתה, נכון?
אז הוא שתה.
אז יאללה, סובב את הרגליים שלך וקדימה, חוזרים לעדר.
אבל עכשיו משה הגואל,
הוא רגיש לכאב שלפני כן לא היה. לפני כן עגדי היה צמא ולא היה עייף, אבל עכשיו, אחרי שהוא רץ, אז מה הוא?
הוא עייף ולא צמא.
עכשיו, אחרי שרצת, אתה בטח עייף.
אני ארים אותך על הכתפיים.
והוא לא עייף, משה? הוא לא רץ?
הוא לא עוזר.
כלומר, הוא שם לב לכאב שבכלל לא... בסדר, הגדי היה צמא, אז הוא ברח ושתה, הנה עכשיו הכל בסדר, אז יאללה, קח את הגדי באוזן וחוזרים לעדר.
לא אומר משה רבנו, בטח עכשיו אתה עייף.
תראו איזה רגישות.
זה מזכיר את הסיפור על רב חיים מבריס, שפעם באה אליו אישה לשאול אותו,
בערב פסח האם יוצאים מידי חובת ארבע כוסות בחלב?
הוא אמר לה, לא, לא יוצאים, צריך יין,
ולשמש שלו, הוא אמר לו, רוץ מהר לאישה הזאתי ותכין לה סל לחג ויין ובשר והכול.
הוא אומר לו, אבל רבנו, היא ביקשה, היא שאלה רק על ארבע כוסות חלב, למה גם בשר? הוא אומר, כי אם יש לה חלב
לשתות לארבע כוסות, זה אומר שהיא לא תכננה לאכול בשר באותה סעודה, נכון? אז גם בשר אין לה.
אז תן לה גם בשר.
אז משה רבנו הוא רגיש לכאב,
לדבר הבא, אומר הקדוש ברוך הוא ככה,
זהו סף הרגישות שלך לכאב, אותך אתה תהיה הגואל.
כלומר, התכונה המרכזית של משה רבנו כגואל זה השותפות שלו והתחושה שלו,
מערכת היחסים האמפתית, החמה, הקרובה, הוא מרגיש את הכאב שלהם, הוא מצטער בצרות שלהם, הוא סובל יחד איתם,
הוא יכול להיות גואל.
זו הגדרה אחרת לגמרי למנהיגות
ממה שאנו מכירים.
עכשיו תחזרו רגע לפסוקים שקראנו.
נכון, בסוף פרשת שמות
משה רבנו,
כשפרעה ככה מטיל עליהם איזה גזירה, עם מעטבת וכל זה, אז הוא בא למשה לקדוש ברוך הוא, אומר לו,
ואשר משה אל אדוני ויאמר אדוני למה הרי אותה על העם הזה, למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרי על העם הזה והצל לא הצלת את עמך, הוא בא בתלוניות, למה?
כי אימא לא יכולה לראות
שכואב לילדים שלה, גם אם הכאב הזה הוא מוצדק,
גם אם הכאב הזה הוא שלב בדרך אל,
היא לא יכולה לראות. אז משה רבנו צועק, הוא אומר, כואב להם, אבל אבא, אבל כואב להם.
מה עונה לו הקדוש ברוך הוא, הבאתי כאן את הפסוק הזה?
אתה תראה,
היכירך דברים. אומר הקדוש ברוך הוא מצוין,
כל צעקה שלך מקדמת הגאולה. טוב מאוד.
כלומר,
אם נגיד זה דו-חרע,
אז יכול המנהיג להגיד, כמו שצ'רצ'יל אמר לזה שלו,
לאחרי שניצחו, נדמה לי שאחרי שניצחו בקרב באל-אל-מיין,
אז צ'רצ'יל נאם נאום,
ואמר לעם שלו It's not the end it's even not the beginning of the end it might be the end of the beginning
בסדר? כל מי שצחק מבין אנגלית, כל מי שהסתגר עליה ככה
איך לשפר את האנגלית שלו
הוא אומר לזה זה לא הסוף
זה אפילו לא ההתחלה של הסוף אולי זה הסוף של ההתחלה
בסדר קשיחות כזאת
משה רבנו הוא בתור גואל כל כך הוא לא יכול לראות אותם כואבים הוא לא מסוגל
אחר כך גם כן, נכון? כשהם מבקשים בשר,
הבקשה מוצדקת, לא מוצדקת, ודאי שהיא לא מוצדקת, נכון?
אבל הוא לא יכול לראות את הכאב הזה, אז הוא מדמה אימא שהילד שלה, פעם היה כאלה פרסומות, אימא, יפתח לנו עוף לשבת, כן? כאלה פרסומות סוחטות דמעות.
אימא שהילד שלה מבקש ממנה אוכל
והיא לא יכולה לתת לו, יותר גרוע מזה,
אימא שהילד שלה רוצה לנעוק ואין לה חלב, לתת לו.
והוא צורח, אני לא מאחל לכם את זה, כן?
אבל אנחנו התנסינו בדבר הזה.
הבת הגדולה שלנו כשהיא נולדה, היינו איתה הרבה בבית חולים ועניינים, סיפורים וממש תלות בלי שינה ובשלב מסוים לא היה מספיק חלב.
והיא רצתה לי לומר כולה מספיק חלב, היא בכתה, וטוב, אז חיפשנו כמובן, אבל בדיוק הגיעה
הגיעה החזרה של אשתי, והיא גם כן ילדה, אין בעיה, אני אעניק אותה, תראה את הזה שלך, והיא העניקה אותה, את הבת שלנו.
אז כאילו אימא שהילד שלה, ככה משה רבנו מרגיש,
זו רמת הכאב שהוא מרגיש. אתם מבינים שזה כאב אחר לגמרי?
אתם יודעים, שאלתי את הבן שלי שאלה.
אמרתי לו, תשמע, אתה תמיד מתקשר מהצבא לאימא,
למה אתה לא מתקשר אליי?
אז הוא ענה לי, למי אתה התקשר את השבת בצבא? אמרתי לו, לאימא, ברור.
הוא אומר לי, אז מה אתה רוצה?
אז הוא אומר לי, שמע, אני מתקשר אליך, מה, אני יכול להתבכיין אצלך ואתה תגיד לי, מה קרה, אין לה כלום, זה מה, אצלנו? אתה תתחיל להגיד לי, אצלנו?
אמא מתרגשת, היא קצת זה, וואי, מסכמת, נכון?
אז מתקשרים לאמא.
עכשיו נכנס יואב גלנט, שר הביטחון, אז בנאום שלו
בכניסה הוא הודה לאמא שלו, נצולת שואה,
עלתה באקסודוס.
והיא חתמה לו שילך לקרבי,
היא חתמה לו כי אבא שלו נפטר כשהוא היה בן 15. אז הוא מספר שם שהוא הלך לשייטת 13,
כנראה היא לא בדיוק הבינה, מה זה שייטת, מה זה 13,
הבינה שזה קשור לים, אז הוא אומר, הייתה לה רק בקשה אחת ממני,
אל תצא מהמים עם ראש רטוב.
לא משנה באיזה ים, באיזה חוף זה, בלבנון, באיראן וזה, אבל תיאבש את ה... בסדר?
אז גם ה...
ואחרי זה גם כן, אם ככה, את עושה לי, הורגני נהרוג,
אם נשאתי חן בעיניך. את! אני לא יכול לראות שקשה להם. כאילו, אני לא מסוגל, אין פה איזה קשיחות.
ולכן, אל אראה,
מה אמרנו?
היה צריך להיות כתוב ברעתם, אבל אימא לא יכולה להוציא מהפה אפילו,
נכון?
מילה שעלולה להיות ממנה משמעות של איזה נזק לילד שלה.
אז היא תגיד, עליי, עליי, זה בעצם הביטוי ה...
הביטוי המרוקאי ידוע, כפרה עליי, נכון?
זה כאילו הביטוי בעצם, שאני אהיה כאילו כפרה עליו,
נכון?
כשאומרים כפרה משקפרה וכל הסבתא שלך, זה בעצם,
אתה, לך לא יקרה כלום, ואני אהיה כפרה לך, זה ביטוי של אימא.
משה רבנו הוא גואל עם ההיא לגמרי. בתור, משה רבנו הוא רב, הוא מלמד תורה.
הוא מלמד וחוזר, כן, כמו שלומדים תורה.
אבל כגואל, והוא מחזיק גם את שני ה... כגואל הוא לגמרי אימא.
הוא מרחם, והוא אוהב, והוא מסור, והוא נאמן, והוא בעיקר כואב איתם את הכאבים.
וגם במתן תורה,
אתם זוכרים שראינו גם פסוק שקשור למתן תורה.
זה קשור גם למורים, כן, הדבר הזה.
קרב עתה ושמע את כל אשר אמר אדוני אלוהינו, ואת תדבר אלינו.
למה הם אומרים את?
אז רשי אמר שזה כאילו היה לא טוב,
הטשתם כוחי כאן נקבה,
אבל בעל הטובים אומר, ואת תדבר בקול נמוך כאישה
בעניין שנוכל לסבול.
הם גם אומרים לו, גם כשאתה מלמד אותנו,
תלמד אותנו כמו אימא.
באת לאת, במתינות,
בנעימות, שנוכל לסבול. הם רצו שמשה הגואל גם יהיה משה הרב.
הם רוצים שזה יתפשט עוד. זה מאוד מאוד נעים.
נכון?
טוב, זה אם זה קרה או לא, זה אולי זה לא קרה. משה רבנו ותור רבנו, אז הוא נותן התורה, תורת משה נקראת.
אבל זה ברור, זה פשוט, שמשה רבנו כגואל הושפע עמוקות.
כן, זה לא שהוא הושפע, זה ככה הייתה התוכנית האלוקית.
הקדוש ברוך הוא הוליד את משה רבנו דרך הפעולות הללו,
כדי שהתכונות האלו יהיו בתוכו של רחמנות עמוקה עמוקה עמוקה על עם ישראל,
של שותפות בכאב, של אמפתיה, של הזדהות, לכל אורך הדרך.
לכל אורך הדרך.
ואתם תכף תראו עד היכן דברים מגיעים.
תראו, אומר את זה רבי נחמן.
ממש, זו תורה נפלאה, אומר רבי נחמן,
כי מרחמם ינהגם.
היינו,
מי שהוא רחמן,
הוא יכול להיות מנהיג.
מדהים, לא?
היינו אומרים, מישהו גיבור, מישהו אמיץ, מישהו כריזמטי, מישהו זה... לא!
מישהו רחמן.
וצריך לדעת איך להתנהג עם הרחמנות.
כי על רשעים או רוצחים וגזלנים אסור לרחם.
וכן, מי שאינו יודע איך להתנהג עם הרחמנות,
אז יוכל לרחם על תינוק של ארבעה ימים, לתת לו מאכל הצריך לגדול ולא להיות קטן.
כי קטן כזה צריכים לזונו רק על ידי חלב דווקא.
על כן צריך לדעת איך להתנהג עם הרחמנות.
שלקטן כזה צריכים לרחם, ליתן לו חלב דייקה,
ולגדול, מאכל הצריך לו,
וכן על כל אחד ואחד צריכים לרחם במה שצריך לו.
לרחמן כזה הוא רק משה רבנו,
כי הוא היה מנהיג ישראל והוא יהיה מנהיג לעתיד. כלומר, הגאולה תלויה במנהיגות כזאת, תכף נדבר על מלך המשיח,
מה הוא צריך להיות,
אבל הגאולה תלויה במנהיג כזה שהוא יהיה מלא באהבה ומלא ברחמים.
ולכן, לא סתם ולא לחינם,
הנצרות שהיא זייפה את המשיח, היא זייפה אותו לכיוון הזה.
אתה הרי תמיד כשאתה מזייף משהו, אתה צריך לזייף אותו בצורה דומה.
אתה לא תזייף יהלום ותשים לך...
אז הזיוף להם, רק הם יתנתקו מתורה ומצוות.
אבל לא סתם הם נקראים כאילו דת אהבה וכולי, כי הם בעצם הבינו כאן איזה עיקרון וניסו לקחת אותו, רק ברגע שהם ניתקו את זה מתורה ומצוות ומבחירה מעם ישראל, אז הם כמובן,
זה תוהו והבל ואין בו ממש.
על כן,
כן, ורחמן כזה הוא רק משה רבנו, כי הוא היה מנהיג את ישראל, והוא יהיה המנהיג לעתיד,
כי מה שהיה הוא שיהיה זה ראשות איבות משה.
כי משה רבנו היה לו רחמנות באמת על ישראל.
הוא מסר נפשו בשביל ישראל,
והשליך נפשו מנגד,
ולא היה חושש על עצמו כלל,
כי השם יתברך אמר לו והזכה לגוי גדול,
והוא לא השגיח על זה כלל, רק אמר אם תישא חטטם,
כי הוא היה רחמן ומנהיג אמיתי.
תראו,
אני אתן עוד דוגמה שלא מופיעה כאן בדף.
הרי, אתם יודעים, אימא,
סיפר לי חבר שפעם היה איזה קבוצות,
הוא העביר כל מיני קבוצות על נושא אוכל.
אבל כשהייתה קבוצה של גברים,
אז דיברו על מה אוהבים לאכול.
וכשזו הייתה קבוצה של נשים, אז דיברו על מה אוהבים להכין,
מה אוהבים להאכיל.
זה פחות או יותר מסכם את כל ההבדל.
טוב,
יש בפרשת בשלח שהעם מתלונן שהם רוצים בשר.
ורואים שם שהקב' ברוך הוא לא טוב לבתלונה הזאת.
הוא אומר, מה פתאום, הם יקבלו מן ושישכחו מי.
ואז רואים שם שמשה רבנו מתווכח עם הקדוש ברוך הוא אומר לו, אתה תיתן להם גם בשר,
גם בבוקר וגם בערב.
והקדוש ברוך הוא אומר, טוב, אין לי ברירה, משה מכריח אותי. ממש, זה רואים שם בפסוקים.
כשהקדוש ברוך הוא אומר, ככה הם מתלוננים,
וגם לא לסבוע, ומשה רבנו אומר להם,
בטאת השם לכם, אני אקרא לכם את הפסוקים, שזה יהיה ברור.
צריכים להספיק פה הרבה דברים היום.
בפרשת בשלח,
לא, אתה מדובר באוכל, ואימא, עם אוכל, אין משחקים.
אין אוכל, יא יבני, תן לך מה אתה רוצה, ישר, רץ המכינה, נכון?
אני מקווה שאני אדבר פה על זה.
אז,
ויאמרו אליהם בני ישראל, מי ייתן מותנו ביד הנולד בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, בוכנו אליכם לשובע.
ואז הקב'-הוא כועס, ויאמר אדוני אל משה, אינני מטיר לכם לחם מן השמיים,
ויצאם ולקטו דבר יום ויאמרו למען הנשאנה הלך בתורתי אם לא.
אין בעיה, אני אתן לכם לחם מהשמיים ואני אתן לכם איזה מניסיון.
זה לא יהיה משביע, זה לא יהיה כלום.
ואז משה רבנו לא מסכים,
ואומר
ויאמר משה, בטאת אדוני לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לסבוע.
בשמוע אדוני את תלונותיכם אשר אתם מלנים עליו.
ואז
וידבר אדוני למשה לאמור, שמעתי את תלונות בני ישראל, דבר אליהם לאמור,
בין הארבעים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לכם.
מי אמר בין הארבעים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לכם?
משה.
משה אמר לקדוש ברוך הוא, הם רוצים אוכל, תן להם.
אימא.
עכשיו, הקדוש ברוך הוא שמח בדבר הזה, בשביל זה הוא מינה את משה רבנו.
כי הוא אומר, אני רוצה מנהיג רחמן.
אני רוצה מנהיג שקשוב לכאבים. אני רוצה מנהיג שסובל ביחד איתם.
אני לא רוצה מנהיג שזה, אני רוצה מנהיג שהוא איתם לגמרי, אני רוצה מנהיג שהוא אמהי.
ככה הוא.
למה?
מה הסיבה?
אז אני רוצה להגיד כאן איזה משהו, בסדר?
ואז להגיד פה איזה עיקרון, ואז שנראה ביחד איך העיקרון הזה מופיע גם
באור החיים הקדוש, ובעיקר בתורה אור,
דיבור חזק ביותר של אדמו״ר הזקן בתורה אור ויגש.
תראו, אם תעברו היסטורית על תולדותיהן של המהפכות ההיסטוריות בעולם,
כלומר, נגיד בעת החדשה, המהפכה הקומוניסטית,
המהפכה הצרפתית לפניה,
אפילו בארצות הברית, מלחמות האזרחים שהיו שם
וכן על זה הדרך,
אתם תראו שרוב ככל המהפכות עשו דברים גדולים במקרו,
אבל היחידים סבלו בצורה בלתי רגילה,
נהרגו ונרצחו ונטבחו.
המהפכה הקומוניסטית היא הדוגמה הכי טובה לזה, הם עשו
לשיטתם דבר ענק במקרו,
ושינו שיטה כלכלית וכולי וכולי, אבל עשרות מיליונים נהרגו.
המהפכה הצרפתית,
שהתחילה בעקבות,
אחרי שהם רואו מה קורה באמריקה,
אז גם כן עשו שם מהפכה, חופש,
חירות, שוויון ואחווה, ארבע חירויות האדם,
התחילה בתור מהפכה לא הרבה זמן אחר כך, היה שם אחד שקראו אותו אבספייר,
ושם התחילו רציחות המונים,
עם הגיליוטין על התקופות האלה ורציחות המונים, עד שהגיע בונפארט, נפוליאון ונהיה קיסר ועצר את הכל, אבל הוא בעצם החזיר אותם אחורה.
כל מהפכה בדרך כלל עושה דברים גדולים, אבל דורסת את מי?
את הקטנים.
לא צריך ללכת רחוק גם אצלנו.
הקיבוץ בהתחלה הרגיש שהוא גוף מהפכני.
גוף מהפכני, אידיאולוגי מאוד וכל זה, וזה היה נכון, הקיבוצים
הקימו כאן את המדינה,
אבל היחידים בקיבוצים הרבה פעמים
נדרסו מתחת לגלגלי הצורך של המערכת.
תחשבו על אישה
שהיא, לא יודע, יש לה רצון לנגן,
יש לה נפש מנגנת כזאת,
והיא הגיעה לקיבוץ מתוך אידיאלים וכל זה, ושמו אותה לעבוד במכבסה.
והיא עכשיו מגישה בקשה לקיבוץ שהיא רוצה ללכת לשלוש שנים ללמוד נגינה ולהיות מורה לנגינה בקיבוץ. עושים הסיפת קיבוץ, אומרים, לא, מצטערים,
הקיבוץ צריך פשוט יהיה במכבסה.
והיא אומרת, עד מתי?
עד הפנסיה, או עד שתמות, כאילו, מה שיבוא לפני, מה...
אז זהו, אין מה לדון, אין מה... אתה יכולה לעזוב את הקיבוץ,
אבל זה אין...
זה צורך הקבוצה.
זה באמת שאתה תלמוד בגינאי, היא עשתה מלחמה בקיבוצה, מה?
היא לא עשתה מלחמה, היא עזבה את הקיבוץ פשוט.
נו, מי שאומר, עזבה את הקיבוץ כדי ללמוד בגינה. לא אישרו לה.
לא אישרו לה, כן.
יש כאן איזה...
אז הרבה מאוד גאולות הן גדולות מאוד במקרו, אבל היחיד נדרס מתחתן.
גאולת השם יתברך, גאולה שלמה.
היא גאולה גם לכלל וגם ליחיד.
הגדי הבודד, גם הוא מקשיבים לו, הוא לא איזה טבל הגדי יותר, הגדי פחות.
סטלין, יימח שלו וזכרו,
אמרו לו, תראה, הרגת עשרות מיליונים.
אז הוא אמר,
תעשו את זה ברוסית, זה נשמע יותר אכזרי.
כשחוטבים עצים,
עפים שבבים.
אין מה לעשות.
כמה שבבים?
40 מיליון, 50 מיליון, זה לא מעניין. העיקר, הוא אמר, כך הוא אמר,
קיבלתי את ברית מועצות
עם מחרישה
ורטומה לחמור,
נשאיר את ברית המועצות עם פצצת אטום.
זה הכל, זה מה שאני צריך לעשות. הפכתי אותה לאימפריה.
צודק?
מה היה המחיר בדרך?
עשרות מיליוני הרוגים.
גאולתם של ישראל
היא גאולה אחרת. היא גם גאולת הכלל, ברור, היא תשנה את המצב בין הקצה לקצה,
אבל היא לא מוותרת על הפרט ועל הכאבים,
ולכן משה רבנו הוא אימא.
ואצל אימא זה לא עובד,
אימא, כל ילד הוא חד פעמי אצלה, אימא זה אימא.
למעשה,
גם גאולת מצרים בעצמה,
על ידי השם יתברך.
כלומר, גם הקב' רצה לגאול את עם ישראל למצרים כאימא ולא כאבא.
כאבא זה בעצם ביד חזקה.
כאימא, במה?
ביד,
בשפע, בחסד.
בסדר?
הזכרנו על זה כאן כמה פעמים,
את האור החיים הקדוש.
אור החיים שואל,
מדוע,
זה אור החיים, נכון?
אור החיים, כן. אור החיים שואל, למה מניחים תפילין על יד שמאל?
חשבתם על זה פעם?
כתוב
והיו לאות על ידיך, ידיך כתוב י' ד' כ' ה'.
אז חז״ל דורשים, ידיך יד כהה.
ולכן צריך להניח את התפילין על היד החלשה.
על היד הקאה.
ולכן גם מי שהוא שמאלי יניח תפילין על יד ימין.
זה לא קשור ללב, כי מי ששמאלי מניח על יד ימין.
אבל למה? איזה מין דבר מוזר זה?
למה להניח תפילין על היד החלשה?
אז אני אגיד את האורחיים רגע.
בוא נקרא את זה.
ואלוהות על ידיך, רבותינו ז״ל אמרו ידך יד קאה שהוא יד שמאל,
וצריך לדעת מדוע לא בחר השם ביד ימין לעשות בו המצווה, כי הוא המשובח.
ורבותינו אמרו להיותו מכוון כנגד הלב שבצד שמאל, ודבריהם אמת.
דבריהם אמת כמובן, אבל
אם זה ככה, אז גם איתר יד ימין,
שמאלי, גם כן היה צריך להניח אליה שמאל, וההלכה היא
ששמאלי מניח ביד ימין.
אלא שנראה לי לתת טוב טעם,
כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר,
במה שכתב כי בחוזק יד.
כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא יש במידותיו שתי בחינות.
האחד תיקרא יד גדולה,
והאחר תיקרא יד חזקה.
היד הגדולה היא צעד החסד והטוב.
איך זה נקרא? מה זה? אמא או אבא?
אמא.
אומרים,
אמא מלטפת וכל זה, וכשנכנס אב,
ממעטים בשמחה.
אבא זה גבולות, אבא זה זה, נכון. יש כזה משפט, לא יודע, אצלנו לפחות, חכה שאבא יבוא. נכון.
אני אגיד אותך,
אני אגיד אותך לאבא, אני אגיד אותך לאבא.
אמא זה זה, ואבא.
אז אומר, אור החיים הקדוש,
האחת תיקרא יד גדולה, והאחרת תיקרא יד חזקה. היד הגדולה היא צד החסד והטוב,
והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רעה כרעתו.
והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטע השם יד החזקה והיכה שונאה ועשר מכות.
אשר לזה גמר עומר האדון ברוך הוא שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה, שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים.
תזכרו, אומר הקדוש ברוך הוא, שזאת לא ההנהגה העיקרית שלי. אם היה אפשר,
הייתי מעדיף להוציא אותך ממצרים בידי הגדולה,
ולא בידי החזקה.
היד הגדולה זה יד חסד, שגם מצרים יהיה להם,
יקבלו שכר על מה שהם הצילו אתכם ברעב,
וגם אתם תצאו בטובה.
אבל מצרים לא רצו, לא הייתה לי ברירה, אז הייתי צריך להכות אותם.
אבל זה לא עיקר ההנהגה שלי, עיקר ההנהגה, הנהגת ימין של השם יתברך,
ידו הגדולה זה הנהגת נוקבה,
או הנהגת אימא, הנהגת רחמים נקרא לזה כך.
ולכן, לזה גמר עומר, האדון שתהיה הנחת התפילין בכתיבת זיכרון ביד קאה שלנו,
שהיא דוגמת יד החזקה המוציאתו ממצרים,
וזה שאמר הכתוב כאן, כי בחוזק יד ונכון.
והגם שמצינו שאמר בה הרבה פעמים מיד הגדולה, זו הסכמת הרחמים לדין.
אבל עיקר המשפט יד החזקה התכנן. אז בעצם יוצא שגם הקדוש ברוך הוא בעצמו חפץ בהנהגה הזאת, ולכן הוא ממנה גואל כזה.
כלומר, גם השם יתברך בעצמו, כשהוא גואל, הוא חפץ לגאול בידו הגדולה, שלכולם יהיה טוב,
שיהיה טוב גם לישראל וגם למצרים.
אבל אין ברירה, אז הוא ממנה גואל כזה,
שגם כן רוצה לדאוג שכולם יהיו טובים. הרי למה הקב' ברוך הוא שולח את משה רבנו כל פעם לפרעה, לשכנע אותו, אם הכל כל כך מסובך? מה הבעיה? אתה תבוא, תגיד לפרעה, אני סופר עד עשר, חביבי. אם אתה לא מוציא את העם ישראל למצרים,
אני סופר עד עשר, ואתה תתחיל לראות, פה הפירמידה נופלת,
לי כשאתה רוצה שאני אעצור.
לא, נגמר הסיפור.
מה צריך את כל ההתרעות האלה ולבוא לפרעה ולבקש ממנו ולהגיד לו בוא נתפלל בפרעה הנה עכשיו תשים לב
כי משה רבנו נורא נורא מתאמץ גם עבור פרעה שגם הוא יעצור וייקח חלק בזמן ולא יהיה רשע עד הסוף.
טוב טוב טוב אלוקי זה הרחמים זה הנהגת הבורא יתברך ולכן הוא מעמיד את משה רבנו ולכן כדי שמשה יהיה כזה צורת ההולדה של משה רבנו והילדות שלו עוברת דרך שש רחמניות כאלו
כמו יוכבד ואחותו מרים ובת ים וציפורה ושפרה ופורה והוא מלא בדבר הזה ולכן לכל אורך דרכו של משה רבנו כגואל הוא כל הזמן מביא את הצד הזה של הרחמים והאהבה והקרבה והאכפתיות והזעקה מהכאב שלהם והוא משתמש כל פעם במילה אט אט אט אט אט אט אט אמרנו
שאמר את זה, מי אמר את זה?
מה שהיה הוא שיהיה, אה רבי נחמן
שזה גם הגאולה העתידה. האמת, גם דוד המלך
הוא מוקף בנשים.
אני חושב שיש פסוק אחד בכל התנ״ך שבו ישי מדבר אל דוד.
אחד.
נכון? לך נאורה את שלום אחיך,
ועשרת חרצי אחלה תיתן לשרה אלף ואת הרובוטם תיקח.
זהו.
אבל דוד יש לו את מיכל,
מירב, אחרי זה מיכל,
אחינו העם הישראלית, אביגיל, בת שבע.
מה?
אבישה גשומנית,
אימא שלו,
סליחה, בת שבע, כן, אשתו,
ויינחם אותה ודבר על הידה.
חבישה גשול עמי, כן, אחי נעמה יזרעיה.
יש!
אז,
ודוד המלך אומר,
בגמרא במסכת ברכות, במה הוא מתפאר?
דוד המלך מתפאר שכשכל המלכים עסוקים בניצחונות וקרבות,
אני תקפתי פה, אני תקפתי שם, אני עשיתי את זה, אני עשיתי את זה,
דוד המלך מתפאר שידיים מלוכלכות בשפיר ושלייה.
מה זה מלוכלכות בשפיר וש... להתיר אישה לבעלה?
לעסוק בשלום בית.
לעסוק בכאב הפרטי של זוג שלא מצליחים להיטהר ולא צריכים להיות ביחד. מי עוסק בזה? המלך עוסק בזה, דוד המלך.
דוד עוסק בזה, לכן הוא גואל.
רבותיי, על דוד המלך יש פסוק מאוד מיוחד שאני תמיד אוהב להזכיר אותו,
שהוא נאמר רק על דוד המלך
וגם על אימא, נראה לי.
וכל איש ישראל ויהודה אוהב את דוד
כי הוא יוצא ובא לפניהם.
על אף מנהיג בתנ״ך לא נאמר שאהבו אותו.
על חלק יראו, חלק העריצו, חלק פחדו, חלק התנגדו.
אהבה רק על דוד.
כן?
אז אבא, מאבא יראי, מאבא, זה כמובן אפשר גם לאור, אבל ברור שאת אימא קודם כל אוהבים. נכון?
אימא קודם כל אוהבת אימא. קודם כל זה.
אז דוד המלך הוא במובן הזה דוד,
אהבה. המילה דוד עצמה היא דוד, היא מילה של אהבה.
מופיע בספר ירמיהו שהגאולה העתידית תהיה באופן הזה שכוח הנוקבה יגבר.
כתוב ככה, שימי לך ציונים,
שימי לך תמרורים, שיטי ליבך למסילה דרך הלכת, שבי בתולת ישראל שובי אל הרייך אלה,
עד מתי תתחמקי נבט השובבה,
כי ברא אדוני חדשה בארץ נקבה תסובב גבל.
נקבה תסובב גבל.
זה אומר שכוח הנוקבה
עוד יעלה. גם ככה הגאולה התחילה מהכוח הזה,
אבל לעתיד לבוא, אמרנו, משה,
מה שהיה, הוא שיהיה זה, יתגבר אפילו עוד יותר.
באיזה צורה?
אז תראו שהמדרש כאן אומר דבר נפלא.
בעצם אפשר לסכם את הגאולה במערכות היחסים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא.
שמערכות היחסים יפסיקו להיות נסתרות,
שהקדוש ברוך הוא מסתיר את פניו מאיתנו ואנחנו לא בפנים, אלא יתחילו להיות גלויות.
תתחיל התקרבות.
עד ההתקרבות, זה בעצם כל תוקף תהליך הגאולה.
שבסוף אנחנו נתייחד עם השם יתברך איחוד מלא.
המדרש מתאר את ההדרגתיות בתהליך הזה.
רבי שמעון ובר יוחאי שאל את רבי אלעזר ורבי יוסי,
אפשר ששמעת מאביך מהו בעתרה שיתרה לו אמו?
שמעת אולי איזה פירוש ככה טוב לפסוק הזה בעתרה שיתרה לו אמו?
אמר לו הן,
משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדי,
היה קורא אותה בתי.
שלב ראשון, אנחנו הבת והוא, השם יתברך,
אבא, אבא ובת.
יש לי חמש בנות,
לנו, לי ולאשתי חמש בנות, וגם בן.
אני חייב להגיד לכם שהקשר בין אבא לבת הוא קשר מאוד מיוחד.
בן, אתה אומר, יהיה בסדר, יאללה,
תסתדר.
בת, הוא בת, נכון, חתנים. זאת אומרת, בן, תתחתן, יהיה בסדר. בת, מי ראוי להיות החתן של הבת שלי? הוא צריך לעבור גיבושים רציניים אצלי.
בסדר?
ברוך השם, שני חתנים מקסימים.
אז בת.
אז זה לא מספיק.
לא זז ממך בבת שקראה אחותי.
זה שלב הבא.
כי באחווה יש כבר סוג של הדדיות. אבא ובת זה קצת נוק, זה נכון?
זה דוכרה כזה, אבא משפיע, אבת מקבלת.
אחותי זה כבר הדדיות.
כלומר,
השאיפה של השם יתברך זה שמערכות היחסים בינינו לבינו יהיו מערכות יחסים הדדיות.
בסדר?
רגע.
לא זז מחבבה עד שקראה אימי,
שאנחנו אימא שלו.
איך אתם מבינים את המערכות יחסים האלו? מה הכוונה?
כלומר, קודם כל אנחנו מבינים שהגאולה,
השלב הכי גדול שלה הוא נקרא מה?
אימא.
רק מי אימא של מי?
אנחנו אימא שלו.
איך אתם מבינים את זה?
זו הייתה שאלה לא רטורית, אבל אני אענה עליה. אני מבין, הרי מה המילה המרכזית של אימא? אימא הולכת עם מה?
במילה דאגה. אימא דואגת.
נכון? דואגת לבן שלה, מה יהיה, מה זה, נכון?
יש את השיר הזה המרוקאי,
אמא מאדיה לי, לחניניה דיאלי, נכון?
כאילו, היא דואגת לי, זה, בימים.
הקב' הוא אומר, מתי הם ידאגו לי?
מתי הם ידאגו לי? ששמי יהיה מפורסם בעולם.
לא רק מתי ניגש אליו, אבא, תן לנו, אבא, אנחנו רוצים, אבא, אתה יודע.
מתי הם ידאגו לי?
מתי אנחנו, בשבילו.
נראה לי זה הכוונה.
ככה הקב' הוא בתחילה קרא לישראל בת, שנאמר, שמי בת וראי ועתי אוזנך,
ושיחי עמך ובית אביך. לא זז מחווה מה שקרן אחותי,
שנאמר, פיתחי לי אחותי רעתי ומתי תומתי, שראשי נמנתה וקבוצת אברסיסללה, לא זז מחבריו שקראה לי מי שנאמר, הקשיבו אליי, עמי הוא לאומי.
אל תקרי לאומי אלא לאימי, שתהיו עם השם.
אז,
כן,
אני חושב שהגאולה למטה
היא בעצם דוגמה של הגאולה למעלה.
הכל מתחיל מיציאת מוצריון, אומרים שפסח זה גם
בחס.
יש רחמים,
יש חוסא,
זו לא רק גאולה גדולה,
וואו, הכל נגאל, אבל למטה כולם נדרסו ולא אכפת לאף אחד.
גם היחידים נגאלים, גם הכאב שלהם נשמע. משה רבנו, אכפת לו מכל אחד ואחד,
מכל כאב וכאב. הוא אימא, הוא גואל אימא.
הוא רב אבא וגואל אימא.
אז הוא בעצם אבא ואימא שלנו.
אולי רק נעבור,
לא כדאי לעבור על זה בזכות, אני אגיד לכם,
יש כאן דיוק נפלא של אדמו״ר הזקן.
כל מי שהולך לחתונה שומע בשבע ברכות
שיש שתי ברכות מאוד מאוד דומות, מסוימת דומה.
אחת מסיימת
משמח חתן וכלה,
והברכה האחרונה מסיימת משמח החתן
עם הכלה. אתם מבינים את ההבדל בין הברכות, כן?
משמח החתן והכלה, מי העיקר?
החתן.
ומי לידו?
ו?
הכלה.
בברכה השביעית משמח החתן עם הכלה, מי העיקר?
הכלה. ומי עימה לידה?
החתן.
אומר אדמור הזקן, הברכה השביעית מדברת על לעתיד לבוא.
שלעתיד לבוא, הצד של הנוקבה
עוד יעלה.
יעלה, ואם היום, תראו, הוא אומר את זה כאן,
אולי נקרא רק את הפסקה השנייה.
לעתיד, שיהיה בבחינת גילוי פנימיות התורה,
שהיא העונג העליון שבתורה,
אז יהיה בבחינת נישואין בינינו לבין הקדוש ברוך הוא,
כי בועליך עושיך האישה נקנית וכולי,
ונישואין אחרי שבא האור בבחינה פנימית,
והנה ידוע דכעת בגלות, המלכות מקבלת האור על ידי זער אנפין שהוא מקבל בעצמו מאימא.
וכמו שכתוב בהתראה שיתרה לו אמו והוא משפיע אחר כך למלכות. אבל לעתיד לבוא נאמר,
אשת חיל עטרת בעלה,
כשתהיה המלכות עטרת בעלה, זאת אומרת
שתתעלה יותר למעלה ממנו, כי נעו צופם בתחילתן. ולכן, מכאן זה יותר ברור,
אתה בזמן הזה נאמר
משמח חתן וכלה.
שהכלה שהיא המלכות
מקבלת האור על ידי החתן זער אנפין.
כלומר, הכלה היא קולטת והיא מקבלת את האור, ולכן היום, הוא יגיד את זה בהמשך,
הכלה לא מדברת כלום בחופה, רק החתן מדבר.
ולעתיד, אחרי שכבר תתעלה הכלה,
אז נאמר משמח החתן עם הכלה,
שעל ידי הכלה הוא משמח את החתן,
מפני שאשת חיל היא עטרת בעלה, אז האישה תעלה למעלה מן האיש,
כנעל, וזה שכתוב מהרה יישמע כל כלה, הלוואי שזה כבר יגיע מהר הזמן הזה,
כי עתה בגלות, נאמר, נעלמתי דומייה,
שהיא בחינת שתיקה, וכי אליהם לא יפתח פיו.
ולכן החתן, אומר הרי את מקודשת לי והכלה שותקת.
אבל לעתיד, כשתתעלה מעלה-מעלה, אז תהיה גם כן משפט ונקרע כל כלה. לעתיד לבוא, כנראה גם הכלה תגיד לחתן הרי את הנקודה שלי.
כמובן, הכל לפי ההלכה, ולא... לא, אבל כך אומר האדמו״ר הזקן.
כן, שתהיה איזה עלייה.
כל הסיפור של הגאולה תלויה בעליית הצד של הנוגבה.
הרמז הנפלא שמצאנו זה שמשה
ועוד אהבה בגימטרי המשיח.
כלומר, קחו את כל האהבה שמשה רבנו אהב את עם ישראל, את כל האימהות,
תוסיפו לזה עוד אהבה,
תגיעו למשיח.
הגאולה שאנחנו בתוכה,
והדמות לא תלויים לא בכריזמה ולא באיזה, ובטח לא בציניות,
ובטח לא בכל מיני, בתחרותיות ובכיפי ידיים. הגואל האמיתי הוא גואל שרחמן וקשוב לכאבים,
והוא הרבה יותר דומה לאימא מאשר לאבא,
והוא כולו רוצה לכלול את כולם ולדאוג לכולם ולאהוב את כולם.
וכשניקח את משה ונוסיף לו אהבה,
נקבל את הציור של דמותו של משיח, שאגב נקרא שילה,
ויש כאלוהים שמשיח נקרא שילה מלשון שליה.
שמעתם דבר כזה?
גם כדי להגיד שהוא נולד מאימא ולא כמו הצבא הנוצרים,
וגם כדי להגיד שהוא בעצם, כן, זה עוד פעם מחזיר אותנו לרחם ולהולדה, הוא יוליד את כולנו,
הוא יאהב את כולנו,
ומה?
חבלי משיח, כן, וחבלי משיח, חבל הטבור ושילה נקרא לזה, שנזכה, ברוכים תהיו.
