טוב, אנחנו נפגשים פה כל שבוע לנפש הפרשה, אנחנו השבת
פרשת ויחי תשפ״ג והלימוד שלנו היום זה גם יהיה לזכותו לאורו
בחיזוק ההתקשרות בדרכו של הרב חיים מאיר דרוק מוזכר צדיק לברכה
שמסתלק מעימנו בזאת חנוכה.
אז גם הלימוד הזה בעצם יהיה אני חושב משהו שמאפיין
מאד את
את צורת החיים וצורת הפעילות וההנהגה
של הרב דרוקמן.
תראו, בפרשה שלנו, פרדת ויחי,
פרשה מאוד עמוסה, יש בה הרבה מאוד ברכות.
על כל פנים,
יש בה עוד מעגלים
שנסגרים עוד מהפרשת הקודמות, נכון?
עדיין לא נגמר לגמרי הסיפור עם יוסף והאחים.
אני אגיד לכם משהו שלא קשור לשיעור הזה,
אבל נזכיר את מאה השילוח,
היורצות של מאה השילוח היה בזין טבת,
עכשיו לפני יומיים,
בשבת, היורצות של מאה השילוח.
אז הוא אומר שבפרשת ויחי גם מתחיל הפירוד בין האחים.
כאילו אחרי שכבר היינו בטוחים שיש השלמה, הוא אומר מתחיל הפירוד והגלות. למה?
כי אחרי שיעקב נפטר,
אז יוסף לא ידע מה לעשות.
כי מצד אחד יעקב כבר בירך את יהודה,
אז יהודה, כולם יודעים שהוא המלך, הוא ראש האחים.
אז יוסף אומר, אז אם ככה כשאנחנו נשב ביחד, יהודה צריך לשבת בראש.
מצד שני יוסף הוא המשנה למלך מצרים, אז הוא צריך לשבת בראש. אז הוא לא ידע מה להכריע,
אז הוא פשוט לא הזמין את האחים.
ולכן האחים פחדו שהוא שונא אותם, כי הוא הפסיק להזמין אותם לשבת איתו.
כי כל עוד יעקב היה, אז כולם ישבו ליד יעקב, כן?
זה כמו,
פעם הגיע אליי הביתה אחד מתמתי אחרים שלמדתי אצלם,
רב שלי,
החלוץ המסעודה בשבת.
אז אמרתי, הרב יושב בראש השולחן, הוא אמר לי, לא, מה פתאום?
טוב, אמרתי לו, לא, לא יכול לשבת בראש השולחן שהרב נמצא לי,
לא?
אז בסוף ישבנו כאילו, אף אחד לא ישבנו,
הילדים ישבו ואנחנו ישבנו ברוחב של השולחן.
אז בקיצור, הפרשה שלנו יש לה הרבה מאוד מעגלים, גם ברכות
מאוד מיוחדות לשבטים. עסקנו בעבר בברכה של שבט דן, בברכה של שבט זבולון.
בין השאר,
אחד האירועים הדרמטיים שקורים בפרשה אצלנו
זה העברת
שרביט ההנהגה והמלכות
מראובן ליהודה.
נכון?
מי ראובן שהוא בעצם הבן הבכור
והוא היה
היה לו גם בכורה, אמור להיות גם בכור, גם כהן, כן, הרי אנחנו עושים פדיון הבן בדיוק בגלל הדבר הזה
וגם מלך.
גם זה, זה מחולק.
הכהונה ניתנת ללוי,
המלכות ליהודה והבכורה ליוסף.
יוסף מקבל
פי שתיים, נכון?
הוא מקבל פי שתיים פעמיים.
גם שני הבנים שלו נהפכים לשבטים,
וגם נחלת יוסף בעצמה, מנשה, יש לו שתי נחלות. נחלה אחת, איפה?
באזור ג'נין של היום, עמק דותן,
זה נחלת מנשה, ונחלה שנייה בצפון-מזרח בגולן.
אז בעצם ראובן נשאר בלי כלום.
אולי יש כאלה אומרים שבכל אופן ראובן קיבל נחלה יתרה.
היה לו נחלה יותר גדולה מהחלק היחסי שלו.
וכמובן שכשיש
מעברים אז צריך להבין למה, מה הסיבה
וזה ננסה לעסוק היום, מה הסיבה
שנלקחת בעיקר המלוכה מראובן ונמסרת ליהודה
הדברים האלה הם חלקם בעקבות שיחה של הרבי ועוד דברים, אני רק רוצה לפני כן להגיד
שלאה
כשהיא קראה לראובן ראובן
היא כאילו צפתה את העתיד, בסדר?
כלומר ראובן באמת הפסיד,
הפסיד, הפסיד את כל הפוטנציאל שהיה בו,
אבל הוא הרוויח דבר אחד, מה הוא הרוויח?
הוא לא התנגד לזה.
הוא קיבל את זה,
שיתף עם זה פעולה, הסכים לזה, לא עשה מרידות.
תסתכלו לאורך כל התנ״ך, לאורך כל התנ״ך.
מאצלנו ועד הסוף לא תראו פעם אחת
שיש איזו מרידה ממישהו משבט ראובן, למרות שהיה להם כאילו את הסיבה,
להיות, לקחו לי וזה, שתו לי.
לא תמצאו,
עם מי כן תמצאו? לדוגמה, אפרים. אפרים תמיד עושים בלאגן.
בגלל שהם מרגישים שהם צריכים להיות מובילים, מה פתאום ההוא, מה פתאום ההוא, נכון? אז אפרים הרבה פעמים עושים בלאגן.
עושים בלאגן לגדעון, עושים בלאגן ליפתח.
ראובן קיבל את הדין.
ולאה,
כשהיא קראה לו ראובן, הפשט הוא ראובן,
ראה שם בעוניי, זה כאילו זה. אבל המדרש אומר, ראו בן,
ראו מה בין בני לבין חמי.
תראו את ההבדל בין הבן שלי לבן של חמי.
מי זה חמייה של לאה?
לא, זה אבא שלה, יצחק.
מי זה הבן של חמייה?
עשיו.
מה קרה לעשיו שלקחו לו?
שהחליפו לו את הבכורה, שהעבירו מהם.
הוא מתכנן להרוג את כל העולם. הקרבו ימי אבל אביו, והרגה את יעקב אחי, מתכנן להרוג גם את יצחק וגם את יעקב.
שטוף את העולם בדם.
ואילו ראובן קיבל את זה. לא מרד ולא שום דבר, קיבל את הדין.
מידה מאוד מיוחדת של צניעות וענווה, יש לראובן.
כלומר, העובדה, אני מקדים את זה, כי חשוב שנבין לאורך כל השיעור הזה, שאנחנו חלילה, חלילה, חלילה, חלילה, חלילה.
לא, אין פה שום הטלת פגם הכי הכי קטן במדרגתו של ראובן.
הברכות של יעקב, וזה גם כן דבר מאוד מאוד חשוב,
אומרים, יעקב בירך את כולם. איך בירך?
יש שיר מאוד יפה של המשורר אליעז כהן, שאנחנו בני אותו גיל,
היינו ביחד בשליחות,
באותה תקופה בשליחות היינו ביחד בסמינר הזה. כתב פעם שיר כזאתי,
שמתאר את הברכות.
מול גופה,
מול מיטה ארוחה, ישבו הם שנים עשר, גופה
צמוקה ובודדה, שמרו מכל משמר,
ופתע התעורר הסב, עיוור ומש כאבותיו ותראה עשר נעורו.
שלושה מהם זקפו ראשם, אחד נזקף והתרומם, אחד...
חלק קיבלו ברכה, חלק קיבלו נזיפה, נכון?
שמעון ולוי קיבלו נזיפה, אז למה קוראים לזה ברכה?
זה לא נזיפה וזה לא מחיאות כפיים.
ברכה
זה להגדיר למישהו למה הוא מתאים.
זה הכל, זה הברכה.
ויעקב, מתוך הנקודה שלו, אומר לראובן, אתה
לא מתאים להנהגה.
אתה לא, אנחנו נצטרך להבין למה, מה הסיבה.
ולכן צריך להעביר את זה למישהו אחר. למה אתה כן מתאים? מתאים דברים אחרים.
אדם שנמצא במקום שהוא לא מתאים לו,
זה בעיה, זה קללה, הוא לא נהנה, הוא סובל וגם הסביבה סובלת.
אדם שלא מתאים להיות מורה, והוא מורה,
אז הוא סובל וגם התלמידים סובלים, נכון?
מכירים? אחד נפטר, אבא שלו נפטר.
אז הוא התעקש להיות חזן כל הזמן.
הגשת.
עניין, לא חובה. אצל הספרדים אגב אין עניין כזה, אצל הספרדים לא עושים חזן.
אומרים קדיש וזהו.
גם אצל אשכנזים זה לא מופיע, אז צריך להיות חזן, צריך להגיד קדיש, אבל רוצים להגיד גם את הקדישים של התפילה.
אבל היה לו קול של צפרדע.
אז הרב אמר לו, אבא שלך עשה אותך יתום, לא חזן.
תן לאחרים להתפלל, בסדר?
אז עניין של התאמה, למה מתאים מה לא מתאים.
אז צריך להבין למה יהודה מתאים להנהגה וראובן לא מתאים.
לא מתאים.
אם אתה לא מתאים למשהו, זה לא חלילה פגם או עלבון או זה, זה עניין של התאמה.
נכון, זה כמו שאתה...
כמו בדייטים,
בדייטים, בשידוכים, בסדר?
בחור נבגש עם בחורה,
או בחורה נבגשת עם בחור, לא משנה מה, ואחרי שתי פגישות, שלוש פגישות,
שנבגשים עם גבולה, אומרים זה לא, מה?
זה משהו, מעיד משהו עליה, מעיד משהו עליו, מישהו כאן פחות, זה פשוט לא מתאים, זה הכול. את בחורה מצוינת, או אתה בחור מצוין,
אבל בינינו זה לא מתאים.
למה?
חוסר התאמה זה לא מעלה או חיסרון.
אז זה מה שיעקב אבינו עושה לאורך כל הברכות, הוא שם כל שבט על הנקודה שלו, ואדם שזוכה להיות
בנקודה שלו, זה התענוג הכי גדול בעולם.
זה פירוש המילה ברכה.
ברכה
זה מלשון נביעה.
נכון? ברכה זה נביעה.
בערמית כתוב על המעיין,
נאמר מעיין נדה מקיפה מברך. המעיין נובע מעצמו.
אז כשאדם נמצא על נקודת הנביעה שלו, אז הוא נובע, אז הוא מצליח.
אבל כשהוא נמצא על מקום שזה לא הנביעה שלו, אז הוא נתקע.
אז לכן זה בעצם הדיון. בכל אופן, אנחנו רוצים לראות מה היה הפשר של נקודת המעבר הזאת.
אז שלושת המילים שבגללם
יעקב אבינו בוחר
להעביר את המלכות ליהודה, הן המילים מטרף
בני עליתא.
בעל המגלה המוכות אומר, מטרף בני עליתא, ראשי תיבות, מנחם בן עמיאל,
שהוא כינוי למשיח.
בסדר?
כינוי למשיח זה מנחם בן עמיאל.
אבל מטרף בני עליתא.
תראו כאן את ה... בואו, תלכו רגע לפסוקים של יהודה.
יהודה, אתה יודוך אחיך, ידך בעורף אויביך,
השתחוו לך בני אביך.
גור אריה יהודה, מטרף בני עליתה, קרא רבץ כאריה וכלבים מיקימנו. רשי אומר, מטרף,
ממה שחשדתיך בטרוף טורף יוסף,
חיה רעך להטו, זה יהודה שנמשל לאריה, מזה עליתה,
בני עליתה,
סילקת את עצמך ואמרת מה בצע.
מצאנו את הסיבה, יעקב גילינו את הסיבה, מה?
בזמן מכירת יוסף,
כן, תכף נראה את הפסוקים,
בזמן מכירת יוסף, יהודה היה שם כדי לשנות את הכיוונים וכדי זה, והוא אמר מה בצע כי נהרוג את אחינו, ובזכותו יוסף לא נרצ... לא בזמן מכירת יוסף, בגלל שרצו להרוג את יוסף.
אז יהודה שכנע אותם למכור אותו,
ולכן אומר יעקב,
אז בגלל זה אני נותן לך את ההנהגה.
וגם מוסיף
וכן בהריגת תמר שהודה צדקה ממני, גם שם
היה איום במוות.
אם יהודה לא היה מודה אז הייתה מתה תמר והיו מתים
שני בניה שהייתה איתם בהיריון, ויהודה אמר צדקה ממני, הודה,
לפיכך קרא רבץ וכו'.
אז אם כך שתי הסיבות שבגללן יהודה נבחר להנהגה,
סיבה אחת
שהיא בעצם הפעילות שלו בזמן מכירת יוסף, הוא מנע את הרג יוסף
ובעצם דאג שימכרו אותו.
והסיבה השנייה היא בתמר, שהוא הודה.
בסדר?
אלה הסיבות, נכון? לא נותן לנו סיבות אחרות.
או בגלל שהוא יותר יפה, או בגלל שהוא יותר...
הייתי קטן, הייתי בטוח שכשכתוב על יהודה חכלילי,
עיניים מחלב, זה שיש לו עיניים כחולות.
חכלילי, עיניים כאלה כחולות, וזהו.
אבל יש פירוש כזה, אגב, ראיתי, יש פירוש כזה.
אבל בפשט חכלילי זה אדום.
עיניים אדומות מרוב יין שהוא שותה.
יש לו,
בנחלת יהודה יש יין.
בסדר?
אז לא בגלל שהוא יותר גבוה מכולם, זה העניין שלו.
על הדבר הזה הרבי שואל בשיחה שתי שאלות.
הוא אומר ככה, רגע, אז אם זה ככה בוא נבדוק.
בוא נשווה.
אם זו הסיבה שיהודה, אלה שתי הסיבות שבגללן יהודה בעצם נבחר,
אז בוא נבדוק אם באמת זה מצדיק לקחת את זה מראובן.
כי למרבה הפלא,
גם ראובן מצויד בדיוק
בשתי התכונות הללו ואפילו יותר מיהודה.
צדקה ממני זה להודות בטעות, נכון?
יהודה מודה בטעות.
מה הייתה הטעות של יהודה, אגב?
מה הייתה הטעות שלו?
לא שהוא לא נתן לה את שאלה, אלא,
דייק, את דבריך.
לא, לא, לא.
אתה אמרת...
שהוא לא אמר לה.
הוא לא אמר לה.
הוא אמר לה שביע עד יגדל שלה בני,
ואז הוא עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט.
אתה יודע, מישהו אמר לו, אמר מישהו, תגיד, אתה יכול לעשות לנו משהו? הוא אמר כן, עוד שלושה שבועות.
ועובר זמן, ולא עושה, הוא אמר, מה אמרת? הוא אמר, כן, התכוונתי לא שבועות הזה, לא שבועות הבא, שבועות אחריו.
עוד שלושה שבועות.
אז יהודה מורח את העניינים וזה, אז תמר נאלצה לעשות מה שהיא עשתה,
כדי להעמיד תולדות.
אז הוא אומר, צדקה ממני, כי המשך הפסוק, צדקה ממני,
כי על כן לא נתתייה לשאלה בני.
הייתי צריך להגיד לה, תשמעי,
אין מצב,
את לא תתחתני איתו.
שני בנים הרגת לי, בשלישי לא נותן לך.
תתחתני אם את רוצה.
אבל הוא לא אמר לה, הוא אמר לה, תמתיני, עד יגדל שלה בניר. או ייבום או חליצה, או לא חלץ אותה, או לא ייבם אותה, אז היא נשארת צרורה,
עלונה צרורה.
צדקה ממני.
אבל זה היה מעשה חד פעמי.
גם ראובן עשה טעות והתחרט עליה. מה הייתה הטעות שראובן עשה?
החליף את המטרון, אני רוצה להגיד על זה משהו קטן, בסדר?
החליף את, קודם כל זה יפה שאתם מיד אומרים את הפירוש של המדרש של חז״ל, זה,
כתוב וילך ראובן ויהי בימים ההם, ויהי בשכון ישראל בארץ, ויהי וילך ראובן וישכב את
בלה פילגש אביו וישמע ישראל,
ויהיו בני יעקב שני מסתים.
חז״ל אומרים חלילה להגיד שראובן, אחד השפטים, אלא בלבל יצואי אביו, מה הדליק אותו?
ויעקב אחרי שרחל נפטרה,
הוא, מה?
הוא לקח את המיטה שלו ושם את זה באוהל של שפחת רחל בלהה אז ראובן אומר עם כל הכבוד
יש גבול מילא רחל
אני מבין שהיא לפני אימא שלי זה אני מסכים אבל השפחה של אימא שלי לפני אימא שלי לפני לאה זה אני לא מסכים לקח את המיטה של יעקב
עם כל הציוד עם הכריות עם הספרים וזה העביר לאוהל שלה עשתה הפגנה
לא עושים דברים כאלה למה לא עושים דברים כאלה?
קודם כל אני אתן לכם איזה כלל החיים,
ילדים לא צריכים לחנך את ההורים שלהם. זהו, ילדים, אתה מחנך את ההורים שלך. גם אם אבא שלך עושה טעות או לא טעות, זה לא העסק שלך.
אנחנו אומרים בערבית מושולטק.
לא העסק שלך, אל תתעסק עם זה.
זה חוץ מזה שגם ראובן טאהא.
למה?
ממש טאהא.
מה הייתה, נראה לי שדיברנו על זה בחבורה.
למה אתם חושבים באמת יעקב עשה דבר כזה?
למה יעקב שם את האוהל, את המיטה שלו,
באוהל של בלהה,
ולא באוהל שלהה.
מה אתם אומרים?
איך ראובן פירש את זה? הוא מעדיף את רחל עליה, אפילו את השפחה של רחל היא עדיפה עליה.
ככה ראובן פירש את זה.
מה, מה, מה?
לא, הסיבה יותר פשוטה.
מה?
איזה ילדים?
בנימין,
יש שם תינוק שהרגע נולד
ואין לו אימא.
נכון? רחל מתה בלידה, הילד הזה בוכה.
לפחות אבא שלו ירים אותו.
לא יכול, זה, אבל לפחות יהיה לו אבא, חום של אבא, אמא אמא הייתה בחיים, יש לו אמא שתטפל בו, אבל אין לו אמא,
גם יוסף הוא לא גדול, יוסף בן,
בן כמה יוסף שבנימין נולד? בן שמונה, תשע, ככה?
שמונה, תשע,
הוא בן שמונה וחצי.
ילד בן שמונה וחצי, איבד את אימא שלו, בוכה בלילה,
יתום, וילד, תינוק, נולד,
ואין לו מי שיניק אותו,
אין לו מי שיניק אותו אפילו, מאיפה הביאו לו חלב?
מאיפה?
בסדר?
שמר אחר.
זה... קורים דברים כאלה, לא עלינו שנולד ילד והאימא,
ואז צריך למצוא מישהו שתעניק את הילד. גם היום קוראים דברים כאלה.
אז אה...
ולכן יעקב אומר, אני מצד הילדים, אני שם...
ראובן כבר עשה חשבונות, לא במקום.
אבל יעקב אומר לו, מה אתה לא, אני אוהב את לאה, ברור, לאה היא יותר מבלעה, אין מה לדבר.
אבל עכשיו הילד צריך אותי, הילד היה טוב.
אין בעיה, אז ראובן טעה. אבל ראובן עושה על זה תשובה הרבה יותר מיהודה.
יהודה אמר פעם אחת, צדקה ממני. ראובן, כתוב עליו שהוא היה עסוק בשקו ובתעניתו
במכירה של יוסף. כמה זמן הייתה המכירה של יוסף אחרי שבנימין, אחרי שראובן ביבל את המיטות?
כמה זמן?
כמה?
תשע שנים, הוא אומר לך פה.
איך?
זקי. זקי.
זקי, זה שם המשפחה שלך או שם פרטי?
שם פרטי זקי, זה שם של מלכים, אני מת עליי שם.
זכי בערבית זה טעים, נכון?
עם א', עם ז', אלף, כ', י'.
אז, אתה מבין?
הוא עושה תשובה.
אני לא רוצה פה,
אני בטוח שאין לכם שום עבירות, בסדר?
אתם צדיקים, אבל נגיד שאם בטעות צאתם עם איזה עבירה לפני תשע שנים,
אתם עדיין עושים עליה תשובה.
עכשיו, עוד פעם, ראובן,
אנחנו מבינים, לפי חזרה לקדושים, מה ראובן עשה?
הוא התערב בשיקולי דעת של אבא שלו, הוא לא עשה את זה, הוא עשה מה עשה שלא עושים חינוכית.
חינוכית.
אז מבקשים סליחה, מתנצלים, אומרים בידוי ביום כיפור הקרוב,
טובלים במקווה פעם, פעמיים, אומרים תיקולה כללי, שמים תכלת מחדש בציצית,
הכל זה,
ממשיכים קדימה.
תשע שנים אחרי,
ראובן עוד עסוק בתשובה על החטא שהוא עשה, אז זה קצת נראה יותר מיהודה.
יהודה אומר צדקה ממני,
וראובן תשע שנים, פעם אחת, וראובן תשע שנים.
אז אם ככה, אם זה, אם זה, אז למה להעביר מראובן ליהודה?
טוב, בואו נבדוק את מה?
את מכירת יוסף.
גם במכירת יוסף
זה נראה שראובן
הוא יותר מיהודה.
למה? הנה הפסוקים לפניכם.
מה?
לא, עוד לפני זה.
רגע, שנייה, רבי שלום, עוד לפני כן.
האחים אומרים, ועתה לכו ונהרגהו
ונשליחהו באחד הבורות
ואמרנוך ירח אלתו ונראה מה יהיו חלומותיו. זה אומרים שמעון ולוי אחד לשני.
וישמע ראובן ויצילה יום ידם ויאמר לא נקנו נפש.
זהו.
ויאמר עליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר
ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו.
אז הכתוב מעיד על ראובן, א',
שהוא זה שעמד
הוא זה שעמד
בפני הרצח של יוסף במה שנקרא רצח בכוונה תחילה בידיים
וגם הכתוב אומר שהתכלית שלו הייתה מה?
להשיבו אל אביו.
הוא כאילו הלך על זה עד הסוף.
לעומת זאת יהודה מה עשה?
אחרי שהאחים לוקחים את יוסף וזורקים אותו אל הבור
וישבו לאכול לחם וזה, ויאמר יהודה אל אחיו,
מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו?
כלומר,
אנחנו מבינים שהאחים השתכנעו, התכנון שלהם היה להרוג את יוסף מיד, איך יוסף מגיע,
מה מקום להרוג אותו, לא לדבר, לא זה, בור, כדור.
ראובן אומר להם, מה קורה לכם? אל תשפכו דם, בואו תזרקו אותו לבור, בואו רגע נחשוב כמה דקות, נתיישב בדבר.
בסדר? והוא רוצה להשיב אותו אל אביו.
לפעמים אותו בבור,
נכון?
ואז אומר יהודה, מה בצע? כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו. כלומר, האפשרות להרוג את יוסף
עדיין על הפרק.
ואז יהודה אומר, אבל מה נרוויח מזה?
לא נרוויח מזה כלום.
מה נרוויח?
נהרוג אותו, לא נרוויח כלום. מה בצע? מה זה מה בצע?
בצע כסף לא לקחו. איפה הפסוק הזה נאמר?
בצע כסף לא לקחו.
מזל שלא שומע.
לא,
טוב,
לא נגלה שלא ידעתם, רק לכל עם ישראל.
זה פסוק בשירת דבורה, מן שמיים, נכון, בצע.
באו אז, באו מלאכי כנען, באו מלאכים, בצע כסף לא לקחו.
נילחם בברק. זה שירת דבורה, חבר'ה, זה תחילת נביאים ראשונים.
אז יהודה אומר, בוא נרוויח!
בוא נרוויח כבר, בוא נעשה קצת כסף, ניקח את יוסף, נמכור אותו, אפשר לקבע עליו כמה ג'ובות,
על יוסף.
אחרי זה הנביא עמוס יגיד,
נכון,
כבר אמר השם על שוסוף ישראל ועל ארבעה לא אשמנה על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים. מכרו אותו גם לא באיזה מחיר, מי יודע מה, ככה, סגרו עסקה, אבל לפחות הרוויחו משהו.
נו, אז מי יותר, ראובן או יהודה?
ראובן יותר.
בשני הפרמטרים שרשי הביא,
גם בתשובה של ראובן,
גם בתשובה וגם במכירת יוסף, ראובן יותר מיהודה.
ראובן גם עשה תשובה יותר ארוכה,
תשע שנים,
וגם במכירה של יוסף, ראובן אמר,
הוא רצה להשיב אותו אל אביו,
ויהודה עשה פה...
כן, אלחנן.
או, נפלא, באת לי מהשמיים.
אם זה מה שהיה כתוב בברכות של יעקב,
אם היה כתוב ככה, יהודה, אתה ידוע אחריך, ידך בעורף אביך, השתרחבו לך בני אביך.
גור אריה יהודה,
הרוב ערבת לבנימין.
לא הייתי מדבר, זהו. כיוון שיהודה ערב את בנימין וזה, אבל יעקב לא מציין את זה. יעקב מציין את, לפחות לפי רשי,
אנחנו מדקדקים כרגע ברשי,
מטרף בני אליטא על איך שהתנהגת במכירת יוסף
ועל איך שהתנהגת בזה.
עכשיו, אתה שואל שאלה טובה, למה זה ככה?
כי באמת,
בעומק,
נכון שיהודה היה ערב,
אבל בסוף ברמת ההתנהגות כל האחים
התנהגו ככה.
נכון?
הננו עבדים לאדוני,
גם אנחנו,
גם אשר נמצא הגביע בידו.
אז כולם גיבו את יהודה,
והם כולם חזרו למצרים.
אז דווקא בערבות, אומנם יהודה הציע את זה ליעקב, אבל בסוף כל האחים חתמו שם על הערבות.
איפה יהודה היה לבדו?
שם, במכירת יוסף.
וכאן צריך בעצם לברר את הדבר הזה.
אני אגיד את זה קודם כל בעל פה, ואז נקרא בפנון.
מה,
תראו,
זה נכון שמבחינת השלמות האישית,
שלמות האישית,
ראובן היה גדול מיהודה.
התשובה שלו היא יותר ארוכה, ואולי אפילו יותר עמוקה,
ויותר ארוכת טווח.
בזמן מכירת יוסף הוא הציע את ההצעה היותר מתוקנת, לא להרוג ולהחזיר אותו לאבא.
אבל הייתה רק
בעיה אחת,
זה לא השפיע על המציאות.
הוא לא הצליח ליצור שינוי.
הוא לא הצליח ליצור שינוי.
כשיהודה אמר צדקה ממני כלפי תמר,
הוא שינה את המציאות.
הוא הודה,
הוא התחתן עם תמר,
לפי הפסוקים לא יאסף לדעתה, הכוונה לא הפסיק, כלומר,
חיית חיים שלמים,
גידל את הילדים, הוא לקח אחריות.
ראובן מתענה,
מתענה, מצטער, מתחרט, מדקדק עוד וכל זה, אבל
הוא לא עשה שום דבר עם הדבר הזה.
ואותו דבר גם, איפה?
במכירת יוסף.
ראובן אומר לאחים, תשמעו,
לא נהרוג אותו, לא זה, נשיב אוהל אביו.
זה בוודאי הדבר הראוי.
אבל בסוף זה לא באמת הזיז את האחים.
הם לא באמת שמעו בקודו של ראובן.
הם אמרו, אוקיי, אנחנו לא נהרוג אותו עכשיו.
אתה יודע מה, בוא נחשוב. אבל הם תכננו עדיין להרוג אותו, נכון?
יהודה,
הגמרא במסכת סנדרים דנה בדבר הזה, האם בצע, האם פשרה, ביצוע, זה דבר טוב או לא.
יהודה מסתכל על המצב ואומר, אוקיי,
אני לא אצליח לשכנע את שמעון ולוי
להחזיר את יוסף הביתה, זה לא יהיה.
זה לא השלב, הם לא רואים בעיניים, זה לא יהיה.
אבל אני יכול לשנות את המציאות ב... אני אגיד להם, תקשיבו, במקום להרוג, בואו נמכור.
כאילו,
התכנון היה או להרוג את יוסף מיד,
או להרוג אותו כעבור זמן, או לשים אותו בבור ושימות לבד.
יהודה אומר לאחים, בואו נמכור אותו.
בזה שנמכור אותו, אנחנו נהיה בטוחים שהוא נשאר בחיים.
לפחות, בחרנו אותו, לא הרגנו אותו, הוא נמכר לעבד,
הוא נשאר בחיים.
זו אומנם מדרגה לא כמו ראובן, אבל זו מדרגה שיוצרת שינוי במציאות.
וזה אבן הבוחן.
אבן הבוחן למנהיגות זה מי מסוגל לייצר שינוי.
לא רק מי אומר את הדברים הנכונים ומי אומר את הדברים היפים והמתקבלים והנעימים,
שכולם אוהבים לשמוע,
אלא מי מסוגל ליצור שינוי, מי מחולל שינוי.
ולכן אומר יעקב אבינו לראובן,
השלמות שלך היא ודאי גדולה.
היא ראויה, אבל כשזה מגיע למציאות, אתה לא מצליח ל...
תראו, אני חוזר רגע לרשי,
יתר שאת, רשי על ראובן.
יתר שאת ראוי אתה להיות יתר על אחיך בכהונה,
לשון נשיאות כפיים, ויתר עוז ומלכות.
ומי גרם לך להפסיד כל אלה פחז כמים.
הפחז והבהלה אשר מיהרת להרות כעסך,
כמים הממהרים ברוצתם.
לקח אל תותר, אל תרווה ליטול כל היתרות האלה שרואות לך, ומהו הפחז?
כי עלית משכבי אביך, אז חיללת אותו משם שעלה על יצואי, אותו שם.
ויש שכינה שעד דרכה להיות עלויה על יצואי. אז מול מטרף בני אליתא,
יש פחז כמים אל תותר.
מים הם ביטוי לטהרה,
הם ביטוי לקדושה, הם ביטוי לנקיות,
הם ביטוי להיטהרות.
אבל בבסיס, זה נכון שאחרי הרבה מאוד זמן,
כשמים נוגעים באיזה אבן, האבן נשחקת.
אבל בבסיס,
כשמים זורמים ומשהו נמצא מולם,
אז הם מזוזים הצידה והמשהו נשאר.
האבן נמצאת, אז המים יזוזו.
ולקחת משהו ולהזיז אותו,
זה אירוע אחר.
יהודה מצליח להזיז את המציאות.
הוא לוקח עליה אחריות.
והוא יודע, אוקיי, יכול להיות שעכשיו אני לא אצליח להזיז את המציאות ב-100%,
אני אתחיל להזיז אותה. את מי שהרגנו כבר אי אפשר יהיה להחזיר.
את מי ש...
מכרנו, הוא עוד יכול להחזיר. אני רק רוצה לחזור שנייה לסיפור של מכירת יוסף.
בוא נגיד שראובן היה מצליח בתוכנית שלו.
בוא נדמיין את זה רגע.
כלומר, ראובן היה אומר לאחים, שימו את יוסף בבור,
אל תהרגו אותו, נתנו לו למות לבד בבור.
והוא היה הולך מאחורי הגב שלהם, ומוציא אותו ומביא אותו לאבא שלו.
בלי שהם ידעו.
עוקף את הבעיה.
נכון?
הוא שינה את המציאות, ראובן?
המציאות השתנתה?
לא.
לא רק שהיא לא השתנתה אלא היא נהיית, נהייתה במובן מסוים, מה?
יותר גרועה, כי כבר מבחינתם האחים הרגו את יוסף
ופתאום יוסף בחיים. אז עכשיו השנאה הונצחה.
כלומר, אם התוכנית של ראובן הייתה מצליחה,
אז הוא היה פותר את הבעיה בלי לפתור את המציאות. זה מזכיר, אני עכשיו
לומד עוד פעם,
לא יודע איזה פעם זה, זו באמת סדרה מולטת,
דברים של הרב אשר, אבל הפגישות הטבעית,
מומלץ מאוד לשמוע,
סדרת מיהר רופא, אני ממליץ עליה מאוד.
אז דברים פשוטים, כן? אדם חולה,
יש לו איזה משהו, יש לו, לא יודע מה, יש לו פריחה באור, בסדר?
מה עושים פריחה באור, מה עושים?
שמים משחה.
משחה. במה טיפלת?
טיפלת בסימפטום, לא טיפלת בבעיה. יש פה בעיה.
יש כאן איזה משהו בגוף, רעל בגוף, שמחפש לצאת, הוא יוצא החוצה בצורה של הדמומית ופריחה.
תטפל בבעיה, אתה אוכל משהו לא טוב, יש לך איזה רגישות כלשהי, תבדוק, זה ייעלם, זה עובד, לא,
בואו נפתור את הסימפטום, ואז,
תברטי, תראה, העור נקי.
יא חביבי, הגוף
עוזר לך, הוא ניסה להוציא את זה דרך מקומות שזה לא יפעיל לך יותר מדי, אז זה יוצא כאן במפרקים,
עכשיו סתמת את זה פה, זה יצא לך מפה,
יצא לך מהמצח, יצא לך מהארץ, יצא לך במקומות אחרים.
זה במקרה הטוב שזה יוצא, אם זה מפסיק לצאת, זה נכנס לך לתוך הדברים הפנימיים.
פתאום אתה מתחילות לו דאקות וכל מיני דברים כאלה. תלמדו את זה, זה דברים פשוטים.
עכשיו צריך לטפל בסימפטומו, לטפל בדבר עצמו, בסיבה.
אז ראובן,
התוכנית שלו הייתה, בואו נטפל בסימפטומו. האחים רוצים להרוג את יוסף, בואו נגנוב את יוסף ונעביר אותו,
נעביר אותו לחזרה לאבבה, ואז האחים היו מגיעים הביתה,
והנה יוסף.
הם בלב כבר הרגו אותו וגם הוא יודע את זה ופתאום אומרים אותו בחיים זה היה מפרק לחלוטין את בית ישראל ככה לא מתנהג מנהיג
ככה לא מתנהג מנהיג
לעומת זאת יהודה עמד מולם ואמר להם תקשיבו
אנחנו לא הורגים אותו בוא נמכור אותו בוא נמכור אותו אבל הוא הצליח להזיז אותם ממסלול למסלול
כשראובן עושה תשובה בשקו ותעניתו זה תשובה ברור אבל
התכלית של התשובה זה לשנות את המציאות.
כשיהודה עושה תשובה, הוא אומר, צדקה ממני, הוא אומר את זה פעם אחת, אבל הוא לוקח אחריות מלאה, מתחתן איתה, מגדל את הילדים האלו,
ובונה את המשפחה שלו מחדש, אחרי שהוא התעלמן,
ואחרי ששני בנים שלו מתו.
והוא כבר היה בתחתית המדרגה.
הוא כבר מרוסק לגמרי, משם הוא קם.
אז זו הסיבה.
הסיבה היא בגלל שמנהיגות
זה מי שמוכן
לעסוק פחות
בשלמות האישית שלו,
על מנת
ליצור שינוי בכלל זה ברור שכשאדם עסוק בעניינים כלליים יש לו פחות זמן לעסוק בשלמות האישית שלו כלומר תכף תראו שהרבי אומר את זה וזה בעיניי דבר מדהים
כאילו הוא בעצם אומר מי אמר שהתשע שנים שאתה היית עסוק בתשובה זה דבר טוב
אולי זה היה מוגזם מדי
לא היית צריך לעסוק במה
זהו בסדר יאללה עכשיו תתקן
תכף תראו שנקרא את זה בפנים
מנהיג צריך להיות מוכן לוותר על שלמותו האישית
או לפעמים על השלמות באופן
על ההצעה האידיאלית הכי טובה ולהגיד אוקיי זה מה שכרגע אפשר לעשות במציאות בוא נתחיל לשנות בוא נתחיל לזוז בוא נתחיל לנוע.
ומכיוון שיהודה בשתי הפעמים הללו זה מה שהוא עשה הוא הצליח לנוע ולגרום לאחרים לנוע איתו
אומר יעקב אבינו זה מה שאני רוצה בתור מנהיג.
והאם יהודה שילם מחיר?
הוא שילם מחיר.
הוא ויתר על השלמות האישית שלו.
הוא לקח ערבות על בנימין כמעט נמכר לעבד.
הגמרא אומרת גם אחרי שהוא החזיר את בנימין עדיין
עצם לקיחת הערבות הייתה ככה מאוד מאוד מטלטלת.
יהודה הלך לזונה.
נכון, כאילו,
זה מה שהוא חשב,
ואז כאילו זה התפרסם והוא התבייש.
אבל אחרי זה,
להגיד צדקה ממני זה מאוד מאוד להתבייש, אבל לקחת אחריות ולתקן.
ראובן עסוק בשקה אובדה אני איתו, אף אחד לא יודע מזה, והוא תשובה ומתעלם, וכן על זה הדרך, אבל יהודה לוקח אחריות,
פוגע, כי כביכול עוצר את ההתקדמות האישית שלו כדי לקחת אחריות ולתקן את המציאות.
כל מי שהולך, אתם יודעים, יש איזה מכתב שאני אוהב לטטט אותו, היה איזה
בשנות החמישים,
איזה ראש כולל פה בארץ ישראל,
שלח מכתב לרבי,
יש לו כולל, 20 אברכים,
והוא רוצה שהרבי יגיד לו מה ללמוד.
אז הרבי אומר לו, כולל?
20 אברכים?
אני לא מכיר היתר
לדבר כזה.
יש לך 20 אברכים אנשים לומדים רק מבין עצמם,
בזמן שבחוץ מגיעים אלפי עולים שלא יודעים מה זה שמע ישראל ואושר, או יודעים מה זה שמע ישראל, אבל אין להם בתי ספר, הוא אומר, אם תשמע להצתית, סגור את הכולל,
תשלח את כולם שיעסקו בחינוך, בהוראה, ברבנות, וזה, קדימה, קדימה, מה זה הדבר הזה?
ואז הוא אומר לו, ואם תגיד, מה,
איפה השלמות האישית? הוא אומר, זה, אולי במצבים רגילים, בדור כזה, צריך שכל אחד יהיה מנהיג, לך,
תתפוס מקום, תהיה אתה רב בית כנסת פה, רב בית כנסת שם,
מורה פה, מנהל שם, צריך, חסרים אנשים.
תראו מה הוא אומר כאן, זו שיחה נפלאה, אני ראיתי אותה, כזה אור.
זהו ההסבר גם לכך שמעלת המלכות, זה חלק מתוך השיחה,
ניתנה ליהודה עקב מטרף בני אליתא.
למרות שאצל ראובן הייתה מעלה גדולה יותר מאשר אצל יהודה, כדי לעיל.
כן, ההבדל בין מטרף בני אליתא של יהודה לבין מעשה ראובן הוא באמצעות
מטרף בני אליטה של יהודה צמח הצלת יוסף.
דברי יהודה מה בצע הצילו את יוסף מן ההרגהו והוציאוהו מן הבור אשר יש בו נחשים ועקרמים.
הדברים של יהודה פעלו בפועל ממש.
הם הצליחו ליצור שינוי במציאות.
מי שמצליח ליצור שינוי במציאות הוא ראוי להיות מנהיג.
ועקב אמירת התספקה ממני ניצלה תמר משרפה. אצל ראובן, אמנם הייתה תשובתו וכוונתו יותר מאשר אצל יהודה,
אך זוהי מעלה,
ולא ביחס לטובת הזולת. כלומר, זה כאילו, ראובן עשה את זה מצד עצמו, הוא הכניר, הוא, כאילו, הוא, מצד עצמו הוא היה יותר שלם, אבל הוא לא חושב על הזולת בהקשר הזה, הוא לא שאל את עצמו מה יותר יפעל במציאות. הוא אומר, מה יותר יוביל אותי לאיזה מדרגה יותר גבוהה. דבריו לא נקנו נפש,
השליכו אותו אל הבור הזה למען, הציל אותו מידם להשיבו אל אביו,
מצביעים על כוונתו, אך לא ניצל על ידי זה יוסף
מסכנת מוות ומרעב, רק מ-אל תשלחו בו,
ובמיוחד כאשר בבור יש נחשים ועקרבים.
אמנם בפשוטו של מקרא ניתן לומר שראובן אינו אשם בכך,
יש פה קצת כנראה זה,
הוא לא אשם בכך, אבל בכל אופן, כנראה נשמט לי כאן איזה משפט,
הפעולות שראובן עשה לא הצליחו למנוע או לא הצליחו ליצור שינוי במציאות.
גם לגבי תשובת ראובן, תראו הרבי כאן אומר משפטים,
זה מדהים בעיניי,
היה עסוק בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו
זה עניין שאינו קשור לזולת.
הוא חוזר בתשובה וזה בינו לבין עצמו.
יותר מכך,
אילולא היה ראובן עסוק בשקו ובתעניתו בעת מכירת יוסף,
ייתכן שהמוצא עצה להצלת יוסף כשם שהשפיע על אחיו לפני כן כמו נקנו נפש,
ובסופו של דבר היה משיבו אל אביו.
דווקא מפני התעסקותו גם בעניינים לעניינים של בשקו ובתעניתו הגיעה מכירת יוסף.
וואו, איזה משפט חריף.
כאילו הרבי אומר, מכיוון שראובן היה עסוק בשקה ותעניתו,
בזמן מכירת יוסף, עדיין,
אז הוא לא היה לו מספיק את העוצמה אולי, לא היה לו מספיק את הביטחון,
הוא היה עסוק יותר מדי בעצמו.
יותר מדי בעצמו.
ולכן הוא לא הצליח להביא את הדברים בצורה ברורה והכרעה ולהגיד, אף אחד לא נוגע כאן ביוסף, מה קרה לכם?
יש סיפור נפלא על רב אברון,
דצל,
ספירה שפעם באה אליו איזה תלמיד חכם שהציעו לו תפקיד רבני.
אמר לו הרב הציעו לי תפקיד אבל אני לא יודע אם אני מספיק ראוי ואני לא יודע אם למדתי מספיק ואני לא יודע מי אני ואני לא יודע מי אני.
אז רב אברום שהיה מעבר לזה שהיה תלמיד חכם עצום גם היה מאוד מאוד פיקח.
הוא אמר לו אני שומע פה יותר מדי פעמים את המילה אני.
אתה עסוק בעצמך יותר מדי כאילו.
אז ראובן, התשובה שלו, ולדקדק וכל זה, גרמה לו כנראה לאיזשהו חוסר ביטחון מסוים,
פחז כמים,
בזה שהוא לא הצליח לעמוד מול האחים.
ובשונה מיהודה, ראובן הוא הבכור.
במשפחות מסורתיות, כמו היום, זה וראז,
יש משמעות, הבן הבכור, כתוב, כבד את אביך ואת ימיך, לרבות אחיך הבכור.
אז הבן הבכור יש לו איזו אמירה. אז למה ראובן לא הצליח?
למה הוא היה צריך ללכת בצורה עקיפה?
העיסוק של תשע שנים בשקאוב תעניתו גרם לזה שכאילו היה לו איזה
לא מספיק עוצמה פנימית.
אז ככה אומר הרבי.
אלמלא היה ראובן עסוק בשקאוב תעניתו בעת מכירת יוסף,
ייתכן שהמוצא עצה להצלת יוסף כשם שהשפיע על אחיו לפני כן,
שלונה קן ונפש, ובסופו של דבר היה משיבו אל אביו.
דווקא מפני התעסקותו,
גם בעניינים נעלים בשקאוב תעניתו,
הגיעו למכירת יוסף. ולפיכך,
דווקא מטרף בני אליטא,
ראשי תיבות מנחם בן עמיאל, משיח של יהודה,
התייצבותו בפועל למען יוסף והודעתו
בקשר להצלת יוסף מהווה הוכחה להיותו ראוי למלכות, בעוד ראובן ראוי לבכורה.
הבכורה אין בעיה, ראובן ראוי לבכורה, כי בחורה זו שלמות אישית,
אבל מלכות וכהונה זה כל העניין זה לטובת הזולת.
כאמור לעיל, מובן הפשטות מדוע מפרש רשי, אני מתאר לבני אליטא את שני הדברים,
מכירת יוסף ומעשה תמר, יעקב רצה לציין את מעלת יהודה על פני ראובן,
שבעבורה הועברה המלוכה מראובן ליהודה.
וכיוון שאצל ראובן מוצאים עניינים,
רצונו להציל את אוסף את שבתו לביעץ ולאביו,
אז רשי מדגיש את מעלת יהודה בעניינים הללו.
מה ההוראה בזה? תראו לאן הרבי לוקח את זה. זו שיחה משנת תש״ל.
ההתעסקות, ההוראה מזה מובנת בפשטות.
כן?
ההתעסקות באהבת ישראל זה כותרת.
אל ליהודי להסתפק בהתעסקותו בשלמות עצמו בלבד.
רבותיי, הרב דרוקמן,
עכשיו למד תורה בישיבת מרכז הרב, נכנס בגיל 25,
ילד ניצול שואה,
שגדל פה בארץ, בבני עקיבא, נכנס ללמוד תורה סוף סוף אצל הרב צבי יהודה,
אור גדול.
שם שם הרב צבי יהודה קורא לו, לא הרבה זמן אחרי, חמש שנים אחרי, שש שנים אחרי, אומר לו,
אתה רואה שם?
יש שם מועצה אזורית, קוראים לה שפיר.
מה?
שפיר, שפיר.
איזה קיבוץ וחצי,
מושבים של גם, כן, אנשים, בעיקר מעליות,
יש שם, מה יש שם, עוזה האיתן, כל המושבות האלה, מושב עוזה, זה חצי מגידיש, חצי גואטה.
הולך ברחוב,
צד אחד מגידיש, כמו בברקת.
הלל אחד ומעטרוף צד שני, זה, נכון?
אז זה, וקדימה, לך לשם. מה?
תקים שם מוסדות תורה, משפיר תצא תורה.
עזב הרב רוקמן את כל העניינים של ההשתלמות האישית שלו,
והלך.
להתמסר לחלוטין למען הכלל, לחלוטין.
אז הוקים משפה תיכונית,
אחרי זה הוקים משפה גבוהה,
ואחרי זה פנימייה צבאית,
ואחרי זה מדרשה אור מאופיר לאנשי העלייה האתיופית,
ואחרי זה מדרשה לבנות,
ואחרי זה עוד מוסדות, ועוד ישיבות, ועוד, ועוד, ועוד, ועוד יוזמות, ועוד, יוני, הכול, כלל, כלל, כלל. אתם יודעים שהיה, הודיעו שארנוקה נפטר, זכר צדיק לברכה.
אז הייתה לי איזה מחשבה כזאתי,
ביני לבין עצמי, איפה יקברו אותו?
מצד אחד הרב דרוקמן,
בתור אדם כלל, כלל, כלל, כלל, כלל ישראלי, הכי בעולם,
וגם היה חבר כנסת, אז מתאים, להיקבר בירושלים, אנשים כלליים, אז בירושלים.
אבל משהו בלב שלי אמר לי, אין מצב, הרב דרוקמן ייקבר איפה שהוא חי,
במסורת יצחק, שם בבית עלמין,
הוא, זה לא היה שליחות,
הוא לא הלך לשליחות,
כאילו, במקום הוא הלך לשליחות.
הוא היה שם, זה היו החיים שלו, האנשים,
העם שבשדות,
אנשי מרכז הפירה שהוא היה איתם, השכנים, זה היו החיים שלו, הוא לא,
באמת שם הוא נקבר,
זה בתלמיד קטן, לא גדול, הוא נקבר בהתחלה.
האמירה הזאתי,
להסכים לוותר על שלמות אישית,
למען הכלל, היא תמיד נכונה, היא נכונה במיוחד, במיוחד
בדורות ותקופות שיש איזשהו פער.
פער.
לא יכול להיות מתי שאדם אחד ילמד, ילמד, ילמד, והשני לא יודע מה זה שמע ישראל.
כאילו, איך זה יכול להיות?
תקח את עצמך, תצא החוץ, תתחיל לפעול.
זה מלכות, זו מנהיגות.
ולכן,
גם הרב דרוקמן,
גם הרבי בעצמו, הם השאירו אחריהם לא תלמידים ולא חסידים, אלא מנהיגים.
מנהיגים, כן, לך, אתה תהיה פה, אתה תהיה שם. הרב צבי יהודה, הרב צבי יהודה,
בדיוק הרב יגון תיאר לנו את זה היום, הוא ישב בישיבה,
לקח את הרב פניה דרורי, אתה קריית שמונה. לך, שלך.
חילק לו את קרית שמונה.
הרב דרוק, אתה שפיר.
הרב דוד חי הכהן, אתה הולך לבת ים.
ההוא לאילת.
חילק את ארץ ישראל, העיף כל אחד לכל...
וכל אחד הקים המלאכה, הקים אימפריה. אתם יודעים מה זה?
הרב צפיינה דרורי, השם ישלח לו אריכות ימים ורפואה שלמה, מה הוא עשה בצפון?
מה זה? כל הצפון זה הרב צפיינה דרורי. קרית שמונה, המושבים, הקיבוצים, חתונות, כשרויות, הכל זה. הוא השיירים של הצפון.
גם כן עשרות שנים.
לכן על זה הדרך.
תופס אנשים באוזן,
זורק אותם, ומנהיגים, נהיים מנהיגים, וזו השלמות האמיתית.
ההוראה מזה פשוטה. על יהודי להסתפק בהתעסקותו בשלמות עצמו בלבד,
הוא חייב לעסוק גם באהבת ישראל ובעשייה טובה ליהודי זולתו.
ויותר מכך, אהבת ישראל זהו כל התורה כולה. כל התורה כולה זה ציטוט של פרק ל' בספר התניא,
שמדבר על אהבת ישראל, אז אני רגע קורא את הציטוט.
וזה שאמר הלל הזקן על קיום מצווה זו, זהו כל התורה כולה ואידע פירוש ההוא. כי יסוד ושורש כל התורה
הוא להגביה ולהעלות את הנפש על הגוף מעלה-מעלה.
עד יקרא ולשורש את זה לכל העלמין ולהמשיך אור אינסוף ברוך הוא בכנסת ישראל.
מה יסוד התורה?
להמשיך אור אינסוף ברוך הוא בכנסת ישראל.
זה לא סיסמאות, זה לא סטיקר, זה בפועל ממש.
תלך, תהיה מנהיג, תיצור שינויים.
כל אחד במקום שלו, לא צריך... הרב דרוקמן היה מנהיג לרבים, לאלפים, לרבבות,
אבל כל אחד יכול להיות מנהיג, לקהילה שלו, לבניין שהוא גר בו. יהודי אחד אומר, חבר'ה, פה תולל שלט, פתחתי שיעור,
עושים סעולה שלישית וזה, מגיעים איתו 20 איש, 30 איש, הוא מנהיג.
אחד פתח שיעור דף יומי, מגיעים 10-15 אנשים ומלמד אותם, הוא מנהיג.
אחד נמצא במקום העבודה, עושה ביום חמישי קבלת שבת, במקום הפי האואר,
שעושים happy hour ומדברים, לא יודע מה, הוא עושה קבלת שבת, אומר איזה דבר תורה, משהו, קצת ככה, כיבוד וזה, מרימים לך, הוא מנהיג, כל אחד יוצר שינוי. אז אם אחד עושה את זה, אומרים, טוב, מה זה, אם עושים איזה מיליון,
זה רעידת אדמה.
רעידת אדמה.
ואני חושב שכל אדם,
קטן אותי, כן, אבל כל אדם שלמד בישיבה, שנה,
במכון מאיר,
המוצר הבסיסי שהוא אמור להצליח לייצר,
זה שהוא יהיה מסוגל להעביר שיעור.
זה כאילו נבחר להעביר שיעור, לא שיעור בעיון וזה,
כל שיעור, להעביר ביחד, ללמוד ביחד פרקי אבות רבע שעה עם אנשים, אתה מסוגל?
אתה לא מסוגל, אז תחשבו מה קורה, אם כל מי שלמד בישיבה היה מלמד איזשהו שיעור.
הייתה פה מהפכה במדינה.
במקום שהיינו רבים כל היום על הדברים השליליים,
היינו עוסקים בדברים החיוביים, באור.
זה אפשרי.
כן, להמשיך אור אין סוף ברחו בכנסת ישראל. וכנסת ישראל, למרבה הפלא, זה דווקא ההוא שעובד איתי, שהוא דווקא לא נראה לי כזה כנסת ישראל.
הוא היה נראה לי כזה כנסת משהו אחר.
הוא כנסת ישראל, ההוא שבמוצא שבת חגג את הזה,
הוא נשמט יהודי בקרבו והוא צריך שיעירו לו אותה. מי יעיר לו אם לא מי שעבר באמת נדרש?
אבל אני חוזר פה לשיחה הזאת.
ויותר מכך, אהבת ישראל זהו כל התורה כולה, ולכן אף אם הוא עצמו אינו בדרגה גבוהה כל כך, כמישהו או אחר, העסוק כולו בעשייה למען התעלות ושלמות עצמית,
הרי כיוון שהוא מתעסק בטובת זולתו,
ואכפת לו, כמו שלרב דרוקמן היה אכפת,
חום עצמי, פנימי, הרגשת שאכפת לו, נוגע לו מכל אחד
מעם ישראל,
כיוון שהוא מתעסק בטובת זולתו, הרי קשור הדבר בולט ביותר בתוצאות של שתי הדרכים של ראובן ליהודה,
ועל ידי זה שראובן עסוק היה בשכר ופתעניתו, התאפשרה לו מכירת יוסף לאחרי הגלות מצרים.
כן?
כן, אז כשאדם מתעסק בטובת זולתו,
אז הוא זוכה לכל המעלות.
וזו בדיוק הסיבה מדוע יהודה נבחר על פני ראובן. אנחנו, איך קוראים לנו? ראובנים היהודים,
יהודים.
זה אומר שכל יהודי
הוא פוטנציאל מנהיגה. פעם הנשיא ויצמן פגש את הנשיא טרומן.
הנשיא ויצמן היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל.
הנשיא טרומן היה נשיא, לא יודע, ב-30 ומשהו של ארצות-הורים.
הוא היה נשיא בזמן קום המדינה.
אז הנשיא ויצמן אמר לו, הנשיא טרומן,
התפקיד שלי יותר קשה מהתפקיד שלך.
והנשיא טרומן אמר לו, אוקיי,
אתם מיליון וחצי אזרחים, אנחנו 200 מיליון, מה למה?
הוא אומר, תראה, אתה נשיא על 200 מיליון אזרחים,
אני נשיא על מיליון וחצי נשיאים.
כל אחד יש לו מה להגיד,
כל אחד יש לו מה לעמוע,
כל אחד יודע איך צריך לנהל את המדינה,
יותר קשה.
אבל זה נכון.
כל יהודי יש לו מה לומר, אומן דה אמר, וזה חיובי.
זאת אומרת שכל אחד מאיתנו יכול וצריך להיות
אחד שפועל שינוי במציאות ועוסק בטובת זולתו, וזה נקרא מנהיגות.
יש כאלה שזוכים לפעול על הרבה אנשים, על מאות ואלפים,
כמו שרי אלפים, שרי מאות, ויש גם שרי עשרות.
שרי עשרות זה אחד שאחראי לעשר, גם הוא נקרא שר.
מי לא יכול להיות שר עשרות היום?
יהיו שרי עשרות, עשר אנשים בוואטסאפ שאתה שולח להם כל יום שישי איזה דבר תורה או איזה דברי חיזוק, אתה שר עשרות.
אחד יהיה שר עשרות, אחד יהיה שר חמישים, אחד יהיה שר מאות, שר אלפים,
כל אחד עם ה...
אנחנו יהודים,
לכן המנהיגות נמסרה ליהודה מטרף בני אליטא, בגלל שתי הפעולות שהוא עשה,
ויצר שם שינוי במציאות,
אפילו שזה לא היה שינוי שלם,
אפילו שהוא השתמש ב... מה? בצע, בואו, הוא יצטרך להשתמש בכסף כדי ליצור שינוי,
אבל הוא יצר שינוי,
הוא ידע לחדור למציאות ולפעול בה, קצת קשור לספירת העיסוק שדיברנו היום,
בגלל זה הוא נבחר למנהיגות, מה שהאנק גאובן, שהיה עסוק בשלמות אבל לא הצליח
ליצור את השינוי במציאות, שנזכה להיות סוכני שינוי אמיתיים בקדושה,
אמן ואמן. חזקו וימצו רבותיי.
אך, אך, איזה דברים.
