אז יט כסלו.
הפשט,
האירוע בפשט הוא אירוע, האמת, לא מאוד נדיר.
כלומר, זה שהגויים היו תופסים מדי פעם יהודי כזה או אחר, כולל מנהיגים,
וזורקים אותו לכלא, זה דברים שקרו.
אבל אז אולי נגיד רק את האירוע עצמו. בשנת תקנח אדמו״ר הזקן
נכנס לכלא.
בכלל, בחבל יש מסורת שכל הרבנים, כל האדמו״רים היו בכלא בצורה כזו או אחרת.
הוא נכנס לכלא.
זהו, יאללה, תודה.
על מה הוא נכנס לכלא? הוא נכנס לכלא על הלשנה.
מה הייתה ההלשנה? ההלשנה הייתה על כך שהוא מורד במלכות לא פחות.
מי הלשין? הלשינו יהודים,
לצערנו הרב.
הלשינו יהודים
ומתנגדים, כשבעצם התנגדו לתורת החסידות אז הם מצאו את האפשרות הזאת
וניתלו בכל מיני דברים, לדוגמה, אדמור הזקן מעבר לעובדה שהוא היה, אתה מתחכם עצום וכולי,
הוא גם היה גבאי צדקה.
הוא התעסק בצורה מאוד אינטנסיבית בצדקה,
הוא אסף כסף מהחסידים ברוסיה כדי לשלוח אותו לקבוצת החסידים שעלתה עם רבי מנחם מנדל מויטבסק
עלו לארץ ישראל, לטבריה, והם היו עניים מרודים ממש,
ולכן הוא עזר להם, שלח להם כסף.
ארץ ישראל הייתה אז תחת שלטון טורקיה,
ולכן הלשינו עליו שהוא תומך בטורקים נגד הרוסים.
אדמור הזקן נלקח לכלא,
היה נראה שהוא,
גזר דינו יהיה מוות, כי ככה זה היה נראה,
ולפי איך שהתנהגו אליו, והכרכרה שלקחו אותו, והמקום שהובילו אותו אליו, וכן על זה הדרך.
וכעבור 53 ימים,
הדבר הזה כן יצא לחופשי.
אה, אני כל פעם מחפש את זה כא', אני מחפש לא מן איפה, לא מוצא את זה.
יצא לחופשי,
וכן, בסדר, זה טוב.
והיהודים הייתה הוראה ושמחה וששום ואיכה.
עכשיו, כשהוא יצא לחופשי,
החסידים אמרו לו, בואו נכתוב מגילת ט' כסלו לישועה, הוא אמר להם, הוא סרב. הוא אמר לו, אל תכתבו, כי זה היום עתיד להפך להיות למועד כללי בישראל.
את זה אני רוצה לנסות להסביר ושנוכל כולנו להבין למה
הזמן הזה קשור לכל אחד ואחד מאיתנו, אני חושב, בצורה דרמטית.
אחד מהיסודות
של תורת הבעל שם טוב באופן כללי זה שלכל דבר שהוא למטה, יש לו שורש למעלה.
אין דבר למטה שאין לו שורש למעלה, אחרת הוא לא מתקיים.
כל דבר שקורה, כל דבר שמתקיים, כל דבר שחי למטה,
יש לו שורש למעלה,
לשמיים.
אז אם קורה איזה משהו למטה, הוא קודם כל קרה למעלה, והוא מתלבש, מתלבש, מתעבה עד שהוא בא לידי ביטוי בצורה מסוימת
בעולם העשייה. בסדר? אבל לפני כן הוא התחיל בעולם האצילות וירד עד אלינו.
ממילא,
אם אדמו״ר הזקן הולך לכלא ויש עליו סכנת מוות,
אז זה רק העיבוי,
זה רק המסך של משהו הרבה יותר עמוק.
מה יותר עמוק? זה אומר שכמו שיש דין למטה, יש דין למעלה.
על מה הדין למעלה?
על תורת החסידות.
כלומר,
על השיטה הזאת
שעוסקת בעניינים פנימיים ומפיצה אותה ברבים להרבה מאוד אנשים.
עכשיו, הסיפור הוא כזה,
הסיפור הוא שהקטרוג על אדמו״ר הזקן התעורר בגלל צדיק.
עוד פעם, הלשינו עליו, התנגדים, זה הכל,
זה הכל כאילו גלגול, אבל מי מעורר את זה?
מי שעורר את הקטרוג היה אחד הצדיקים,
נדמה לי רבי פילחס מקוריץ,
שהוא התנגד לשיטה של אדמו״ר הזקן. הוא היה מהחסידים,
אבל גם בתוך החסידים היו כאלה שהתנגדו לשיטה של אדמו״ר הזקן,
שכתב את ספר התניא ופרסם אותו ברבים ודרש,
לא רק עודד, אלא דרש מהחסידים ללמוד לבד,
וגם ללמד אחד את השני. כי השיטה המקובלת בחסידות עד אז הייתה
צדיק באמונתו יחיה.
אתה הולך לצדיק, כותב לו את השם, אייל שלמה בניצה,
הוא מתפלל עליך, הוא מברך אותך, הצדיק עושה את העבודה, ואתה תופס עליו טרמפ.
והאדמו״ר הזקן, הוא בעצם יסד שיטה על גבי,
כהמשך לבעל שום טוב, אבל השיטה שלו הייתה שכל אחד צריך,
צדיק באמונתו יחיה, צדיק חי באמונה שלו, וכל אחד צריך לחיות את עצמו.
כלומר, תלמד, תבין, תשכיל, תדע,
תכף נבין במה עוסקת החסידות, תדע את המדע האלוהי, ואם אתה לא מבין תשאל חבר, כמו שאנחנו לומדים
בהקדמת ספר התניא וכן על זה הדרך.
ולצורך כך הוא חיבר ספר, ספר התניא. ספר התניא יצא 22 שנים לפני שאדמו״ר הזקן.
לא 22 שנים, אולי פחות.
הוא יצא בי״ט כסלו גם כן,
לפני המאסר יצא ספר התניא, ובספר התניא הזה הוא מודפס וזה,
ומספרים שרבי פנחס מיקוריץ ראה דף תניא מתגלגל ברחוב.
עכשיו, אתם יודעים, נגיד שנופלת גמרא,
אז אנחנו מיד מתקופים, מרמים, מנשקים, שמים על השולחן.
לא צריך לצום, לא צריך להתענות, לא צריך שום דבר.
חלילה, חלילה, חלילה, נופל ספר תורה, זה כבר אירוע אחר לגמרי.
צריך להתענות,
לתת צדקה, וכן הלאה, זה הדרך.
יש הבדל אם נופל למלך
המעדר של המלך והקלשון של המלך. נגיד שהגמרא
זה המעדר והקלשון, זה הכלים המעשיים שאיתם המלך עובד במציאות,
לבין אם נופל הכתר של המלך.
כן, שזה משהו אחר לגמרי.
אז ספר תניא,
בכל דף בספר התניא יש מלא זוהר ומלא פנימיות התורה, וספר התניא,
אולי אני אגדיר כאן כבר עכשיו את ההגדרה של החסידות, מה ההבדל בינה לבין, במה עוסקת החסידות בזה, במה עוסקת תורת החסידות.
כן, אז
אם
אומרים משל, היה פעם קבוצת אנשים ששמעו על איזה מלך גדול, מלך נשגב, מלך מרומם,
שמאוד מאוד רצו לפגוש אותו. כלומר, בשלב הראשון הם קיבלו את החוקים שלו וקיימו.
אמרו, המלך הזה מלך גדול, אנחנו גם בלי להכיר את המלך, בלי זה, אנחנו
שומרים על החוקים שלו.
ורוצים להכיר אותו.
מהחוקים נראה שהוא מלך, רוצים היכרות איתו.
אז מישהו אמר להם, אני אלך ואני אביא לכם מכתב מהמלך.
כלומר, לא את ספר החוקים שלו, שזה כבר יש לנו,
אלא אני אתן לכם מכתב אישי ממנו.
הלך והביא להם מכתב.
המכתב, המלך כותב,
מספר להם על עצמו.
מספר להם מי הוא, על עצמו, מה הוא רוצה,
למה הוא בכלל מלך,
מה הוא רוצה מהם, ביחס אליו.
מקבלים את המכתב,
האהבה שלהם עוד יותר גדלה אליו, הם עוד יותר משתוקקים.
אז שלום וברכה.
אז עובר כמה זמן, מישהו אומר לו, תקשיבו, אני אלך להביא לכם ציור של המלך.
אני אצייר אותו.
אז אם הולך מישהו, מביא להם ציור של המלך, הם רואים את הציור, הם עוד יותר משתוקקים לפגוש את המלך.
עובר זמן, הם כבר לא יכולים.
אומר, חכם השלישי, אני אלך ואביא לכם
את המלך בעצמו.
זה המשל.
הנמשל הוא ככה.
ספר החוקים של המלך זה התורה.
ומקיימים את התורה, כמובן, צריך לשמור על ההלכה, וכן הלאה, זה הדרך.
אבל אני רוצה גם לפגוש את מי שנתן את החוקים האלו,
את המחוקק עצמו.
הוא הרבה יותר גדול מהחוקים שלו,
הוא הרבה יותר גדול,
נכון?
כל אחד רגע יספור, אנחנו כאן במכון מאיר לומדים תורה כל היום ומשתדלים לפחות, אבל אדם רגיל, יהודי רגיל,
כולם, כי אדם שהוא זה.
אפשר לספור כמה דקות הקדוש ברוך הוא יש לו ביום, נכון?
אפשר לספור, כמה שעות הוא התפלל,
כמה שעות הוא הניח תפילין, כמה זמן,
כמה זמן הוא קיים איזה מצווה, לא יודע מה,
אפשר להכניס לזה ב...
לא יודע מה, שעה וחצי ביום,
דקות שהן צבועות, צבע המצווה,
שמברכים עליהן.
כל השאר זה כאילו פנוי.
הוא אומר, אני רוצה לפגוש אותו מעבר לשעה וחצי, לפגוש את ה...
אז הוא אומר, אני אתן לך מכתב.
המכתב זה רבי שמעון. רבי שמעון הביא את המכתב, זה ספר הזוהר.
ספר הזוהר זה ספר ששם מדובר על המלך בעצמו.
המלך בעצמו מספר מה הוא רוצה, למה הוא בא למלוך,
הוא מתאר לנו את הארמון שלו קצת וכל זה.
זה הזוהר.
הזוהר עוד יותר מעורר את ההשתוקקות,
אז הוא אומר רבנו הרי, אני אביא לכם תמונה של המלך.
זה החכם השני.
שרבנו הרי מתאר בספרים את כל ציורי ההשתלשלות ואיך הקב'ה מגיע לעולם, איך הוא מנהיג אותו, ואיך הוא... זה כבר הרבה יותר רחב מהמצוות.
זה עוד יותר מעורר את ההשתוקקות.
אז אומר הבעל שם טוב, אני אביא לכם את המלך בעצמו.
המלך בעצמו.
כלומר,
החסידות
שהיא בעצם, פנימיות התורה,
שהיא בעצם,
כן,
יש אומרים שהקבלה היא פירוש לחסידות,
החסידות היא פירוש לקבלה, איך שתרצו,
היא עוסקת בדבר הכי מרכזי.
במה?
היא עוסקת במערכות היחסים שלנו עם הקדוש ברוך הוא.
שזה הרבה יותר רחב מהמצוות שאנחנו מקיימים,
והעבירות שאנחנו משתדלים לא לעשות.
זה הרבה יותר רחב.
זה כל הסיפור של אהבת השם, ליראתו,
ולחפש אותו בכל מקום ובכל דבר, בסדר?
תראו, אני אתן לכם דוגמה. נגיד, אדם, אני אתן לכם דוגמה למשמעות של
החסידות.
נגיד, אדם אוכל, אוכל, ברוחת צהריים.
מה יש לקדוש ברוך הוא? מה יש לדבר השם להגיד על הדבר הזה?
אז זה הלכה, ללכות סעודה.
טול ידיים,
תברך, מוציא, תברך לפני, אם לא אכלת לחם, תברך זה, תברך ברכה האחרונה,
תבדוק שהאוכל הזה מעוסר,
שאין תולעים, כל הדברים ההלכתיים, נכון? אם הכל מסודר, זהו, זהו, קיימת את רצון השם יתברך.
רגע,
מה עם האוכל עצמו?
האוכל עצמו,
לפני אחרי, אבל האוכל עצמו,
הקדוש ברוך הוא נמצא שם?
באוכל עצמו.
עכשיו אנחנו כבר אחרי, אתה עונה בטח על משהו שהוא כאילו היה צריך,
כלומר, האם יש אור אלוקי באוכל, נשאל ככה, האם האוכל צריך להיות טעים בכלל?
לא מצד הבטן,
אלא מצד הבורא יתברך.
האם יש אור אלוקי שמתגלה באוכל, וכשאני אוכל אני מחולל בו איזושהי פעולת תיקון כזו או אחרת?
וצריך לכוון לדבר הזה, להעיר.
אתם מבינים שזו אכילה אחרת לגמרי, לחלוטין.
אני אתן עוד דוגמה.
לאור שהחסילות מאירה,
במערכות היחסים,
בסדר? כי אם הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום,
אז כשאני אוכל אני פוגש אותו.
לא רק בברכה לפני ואחרי וכו', באוכל עצמו אני פוגש אותו.
במערכות יחסים.
איך זה נראה שאוהבים את הקדוש ברוך הוא? איך זה בדיוק נראה? מה זה בהבטאה את השם הולך? איך נראה שייראים ממנו?
איך זה נראה שמחפשים אותו בכל מקום?
שהוא נמצא בכל מקום? בחסידות, החודש הזה נמצא בכל מקום. שער האיחוד באמונה.
הכל זה רק הוא, אין כלום בלעדיו.
בני אדם לא חיים ככה. בני אדם אומרים, אני מקיימת מצוות, אני בשם יתברך, כל השאר, תן לחיות, מה אתה זה? לא,
לטאטר פונים ממיני כלל. אז איך זה נראה? איך חיים ככה?
החסידות מגלה לנו שככה הרב שטיינזלץ אומר את זה בכמה מקומות, יש לו כל מיני מאמרים,
שהקדוש ברוך הוא לרוב אהבתו אותנו, הוא מעוניין שאנחנו נהיה הדבר המרכזי בחיים שלנו,
שהוא יהיה הדבר המרכזי בחיים שלנו.
לא משיגים את זה דרך קיום המצוות והתורה רק, אלא משיגים את זה דרך העיסוק בתורה הזאת שמדברת עליו,
על הבורא ידבר, מדברת עליו.
זה להיכנס ולדבר אל המלך בתוך הארמון.
אם זה הזמן,
אז מצוין, אבל אם זה לא הזמן, אז זה חוצפה.
אתם מבינים?
קצת,
בדרך כלל, מי יכול להיכנס לתוך הארמון? יכולים להיכנס אנשים הראויים,
הצדיקים, הם...
אבל שכולם?
אז רבי פינחס מקוריס היה לו קיטרוג על הדבר הזה.
דף מספר התניא, הכתר של המלך מתגדל בזה.
אם זה היה הגמרא, גם כן לא בסדר, אבל מרימים מנשקים, כי זה כלי העבודה. אבל הכתר של המלך על הרצפה,
תראה מה קורה.
ועל זה ענה אדמור הזקן במשל.
ענה אדמור הזקן במשל,
שהוא גם כן מאוד מאוד חשוב,
ואז משם נוכל להתקדם.
אז המשל הוא על המלך, שהיה מלך ומלכה,
יחקו הרבה שנים, נולד להם בן יחיד.
בן יחיד,
והבן הזה היה אהוב עליהם, וגם היה ממש כל כלי חמדה, היה בבן הזה, בילד הזה,
היה מתוק מאוד,
והם גידלו אותו, צפו לו גדולות ומנצורות, והיום הילד הזה מתחיל
ככה זה, נהיה חולה, עוד יותר חולה.
ממש, הם רואים איך הוא נגמר להם מול העיניים.
המלך, אין לו בעיה,
מגבלה של כסף, כל הרופאים, אף אחד לא מצליח לרפא את הילד.
ועוד שנייה הוא מת.
עוד רגע הוא...
אז חיים וחיים, כן?
תרימו לחיים, שוב.
מספרים שפעם התוועדו חסידים ברוסיה.
באמצע נגמר המשקה.
אי אפשר להתוועד בלי משקה.
אז שלחו את אחד החבר'ה לחפש חנויות סגורות, אמרו, תשמע, יש פה מלא שיכורים במוסקבה,
תמצא איזה אחד,
תשלם לו תביא.
הלך, חיפש,
מצא איזה שיכור רוסי כזה, עומד גוי, כן,
עם בקבוק, אומר לו,
בוא, כמה זה? 20 רובל? 20 רובל? אומר לו, לא.
אומר לו, קח 40, לא.
הוא אומר, קח 100 רובל!
לא!
הוא אומר לו, כי שוטה שבעולם, בקבוק הזה עולה 10 רובל בקושי, צריך 100 רובל!
אתה תביא!
אומר לו, תראה,
אם תיתן לי מאה ערובה,
אז יהיה לי מאה ערובה,
אבל עם הבקבוק הזה, כל מוסקבה שלי!
אז לכן צריך משקב התוועדות, כדי לשאוף,
כדי
שכל מוסקבה תהיה שלנו.
האדם פותח את הלב, הוא לא...
טוב, אני אתקדם עוד קצת, תישאף לשמיים, תרצה. הרב שם לציין אומר שאדם צריך לשאוף להיות מלאך, כי כתוב, להתפלל להיות מלאך. כי כתוב, תפילה עושה מחצה.
אם אדם מתפלל להיות מלאך, חצי, הוא גומר בן אדם.
אבל אם אדם מתפלל להיות בן אדם, חצי, אז הוא גומר חמור.
או שכם בן חמור.
אז עדיף...
טוב, אני חוזר לסיפור הראשון של הבן של המלך. אתם איתי, כן?
זה מעניין אתכם ההתוועלות הזאתי?
כן, כן. כן? יופי.
חיים וחיים.
אחרי כמה זמן נגיע איזה כפרי, אדם שנראה כאדם פשוט. אומר למלך, אני רוצה לבדוק את הבן שלך. הבן כבר היה מיואש לגמרי, את הכי מה שאתה רוצה.
הוא בא, בודק אותו, אומר לו, אדוני המלך, יש לי רפואה לילד הזה.
אבל זו רפואה לא פשוטה.
אומר לו המלך, כמו שאני אתן,
בפני הבן שלי הכל אני אתן. הוא אומר לו, זה לא כזה פשוט, תדע לך.
הוא אומר לו, מה שזה עולה, זה לא רק עולה, זה יותר מזה.
אומר לו מה, תראה,
אתה צריך לקחת את הכתר שלך, כתר המלכות, הכתר שהוכתרת בו, שהוא עובר במסורת מאות שנים במשפחת המלוכה.
על הכתר יש אבן יקרה, היא אבן יחידה בעולם, אין כמוה.
הוא בן יחידאית בעולם, האבן, האבן, שהיא אין כמוה,
צריך לרסק אותה,
לקטוש אותה,
לשים אותה בתוך
מים ולתת לילד לשתות.
הוא אומר לו, גם הרוב יישפך, הוא חלש מאוד, הוא לא יכול, אבל הטיפה שתיכנס
תחיה אותו.
המלך אומר, אתה בטוח, זה אבן יקרה, אין כמוה מאוד,
תנסה, אין ברירה.
מנסים את הדבר הזה, לוקחים את האבן, המלך לוקח את האבן, עוקר אותה מהכתר,
טוחן אותה,
חובר אותה בעצמו,
תן את זה לבן שלו לשתות, ככה באמת הכל נוזל,
ואז ממש הוא נכנס
והוא מתחיל ככה לגלות סימני חיים, פוקח את העיניים, עד שהוא מבריא.
זה היה המשל,
והנמשל הוא ככה.
עם ישראל בתקופת החסידות של אדמו״ר הזקן, אנחנו מדברים על לפני 250 שנה.
כן, אדמו״ר הזקן נכנס לכלא בשנת תקנט.
1750 ו...
1790.
99. מה, 99, כן.
עם ישראל נמצא במצב,
כאילו,
לא יודעים שתהיה שואה בסוף,
אבל
עוד אסון עצום,
אבל גם שם, על הפנים, על הפנים, כלומר, אנחנו אחרי פרעות תח ותת,
רציחות של מאות אלפים בערבות אוקראינה, המצב נראה, גזירות וייאוש, וזהו, אין כוח.
דברים שהספיקו בעבר, כי בעבר היו נשמות יותר גדולות, היו קרובים יותר לזמנים שהיינו בארץ ישראל, כבר לא מספיקים,
הם כבר מתעלפים.
אז אומר אדמו״ר הזקן,
בשלב הזה הגמרא וההלכה שהספיקה לאורך הרבה מאוד שנים, כבר לא מספיקה.
צריך לקחת את האבן שעל הכתר של המלך, שזה פנימיות התורה,
נישמתא דאורייתא,
ולכתוש אותה
לגורמים קטנים ולתת לכולם לשתות. חלק יישפך, יהיו גם דפים על הרצפה.
אבל המעט שכן ייכנס,
יחיה.
יחיה.
אז במה עוסקת תורת החסידות?
היא עוסקת
לא במצוות של הבורא,
ולא בהוראות שלו,
ולא ב... אלא היא עוסקת בבורא עצמו
ובמערכות היחסים שלנו איתו.
מה האופי שלהם?
זה מאוד מאוד, סליחה שאני אומר, אבל זה קל להיות דתי. במיוחד אם אדם מתרגל לזה ונולד,
אז זה כבר קל להיות דתי. כלומר, אני מתקיים, אני שומר שבת.
אבל איך זה נראה? אתם יודעים, בשבת זה הכי קל לבדוק את זה.
שומרים שבת, היום זה מאוד קל לשמור שבת.
סתם פלטה, הוא מכבל שעון שבת.
גם ככה שום דבר לא...
הכל אפשר לחמם, הכל אור נדלק, אור נכבה, הכל סבבה, נכון?
שבת, אז אני... אתה שומר שבת, שומר שבת.
אתם יודעים מתי שואלים בן אדם אם הוא שומר שבת?
אחרי מאה ועשרים, שרוצים לקבור אותו.
יש חלקת שומרי שבת, חלקת איזה...
נכון? ותכף כלל לא שואלים אותך שומר שבת, מה? אולי כשאני מחתים על כתובה של הילדים יהיו דתיים.
אז שומר שבת,
שומר שבת.
אבל כל השבת הוא כאילו,
קורה עיתונים, קורה פה, קורה שם, מה מערכות היחסים שלך עם השבת?
אז כשאתה שומר שבת אני יודע, אתה אוהד את השבת?
אתה מתגעגע אליה? אכפת לך ממנה?
אתה חם עליה? אתה, יש לך מין...
איך, מה האינטרקציה בכלל בין השבת? אני יודע שאתה שומר את הפרקטיקה, אבל
משל למה הדבר, אולי המשל הכי טוב
לתורת החסידות זה המשל בין איש לאשתו.
אתם יודעים שבין איש לאישה
יש גם, יש מחויבויות,
נכון?
יש מחויבות כלכלית.
הבעל מחויב לפרנס את אשתו ולזון,
לפרנס, לכלכל, האישה המחויבת ודברים אחרים. יש מחויבויות. חיים זה לא רק כיף, יש גם מחויבות. טוב, בסדר גמור.
יש גם צדדים של טיפול בבית.
לקדוח, להבריג, להחליף, לשטוף כלים. כאילו, זה גם, נכון, קיים.
יש צדדים משפחתיים,
יש ילדים, יש הורים, יש סבא, יש סבתא, מצוין.
נו, אז זה זוגיות?
מה זה זוגיות?
זה המשהו הזה בין איש לאישה שיש בתוכו אהבה, קרבה, רצון.
כאילו, מה הייתם אומרים אם בעל אמר לי שאתה תקשיבי? תקשיבי רגע אשתי, תקשיבי, רגע אשתי היקרה, אני מאוד אוהב אותך וכל זה, אבל אני רוצה שתגדירי לי כמה זמן אני צריך להיות בעלך ביום.
מה את צריכה, עשר שעות?
עשר שעות אני בעלך 100%. מה שצריך, עשר שעות, תשחררי, אני רוצה ככה עם עצמי להיות.
זה זוגיות?
מה זה דבר.
דקה ביום אתה לא יכול, שנייה, אם אדם אומר, שנייה, אני לא רוצה להיות בעלך, אפשר לפרק את העסק.
אנחנו ביחד 24-7, זהו.
אפשר, כשביחד, גם כל אחד יעשה דברים בעצמו.
אבל המהות היא מהות מאוחדת לחלוטין.
איפה זה מול הבורא יתברך?
זה מה שהחסידות שואלת.
זה מה שהחסידות שואלת. איפה, בזה היא עוסקת.
היא לא רק עוסקת, היא לא רק שואלת את השאלות, והשאלות לפעמים הן כואבות.
היא גם נותנת את התשובות.
היא גם נותנת מענה. לדוגמה, אתה רוצה,
הקדוש בחור. זה לדעת מיהו.
אז החסידות אומרת, תקשיב,
יש אפשרות מאוד מאוד פשוטה לדעת מיהו.
תסתכל על הנשמה שלך,
כי היא או שהיא הבת שלו,
מאוד מאוד דומה לו, או שהיא-הוא בעצמו,
חלק אלא ממעל ממש.
אז אם אתה מסתכל בתוכו,
בתוך הפמיעות שלו ויראה מה גורם לו שמחה, מה גורם לו עושר, מה גורם לו צער, מה גורם לו ענג, הוא ידע בדיוק מה המערכות היחסים שצריך לנהל עם הקדוש ברוך.
אפשר להגיד שבאומת התורה, כאילו מול התורה, זה כאילו קצת כזה כמו לשים את כל התלעפים על השולחן?
כן, אפשר להגיד.
אני תכף אתן שלושה משלים למערכות היחסים בין התורה לבין תורת החסידות, בסדר? כאילו, לכאורה,
מה זה תורה?
תורה, יש תורה אחת, תורת משה, זהו, מה עכשיו פתאום המציאו תורה חדשה, תורת החסידות.
אנחנו תכף ניתן שלושה משלים על הדבר הזה.
בואו תראו,
ניתן עוד שתי דוגמאות
לאיך החסידות מאירה
הלכה פשוטה
והופכת אותה למערכות יחסים.
כשאתה מקיים מצווה, המעשה, קודם כל, כמו שאמרנו, החסידות דורשת מהאדם להיות,
שהקדוש ברוך הוא יהיה מולו, לא רק שהוא מקיים מצוות,
נכון?
יש מצווה לאכול? אין מצווה לאכול.
כשאתה אוכל, לא רק שתברר, גם תשים לב לאוכל עצמו.
ציור, יש קדושה בציור?
לא רוצה לצייר, יש קדושה בציור, יש קדושה בניגוד, יש קדושה בטיול.
הקדוש ברוך הוא נמצא שם?
הוא אומר, אני נמצא בכל מקום.
תראה אותי.
תסתכל עליי.
לא רק בדברים הצבועים, המוגדרים,
שזה תורה ומצוות שאתה מברך עליהם לפני כן.
כמו שאמרנו, הדברים האלה יחסית,
נאסוף אותם ביום לדקות, זה לא הרבה זמן.
הוא נמצא בכל מקום.
כמה אנחנו חושבים עליו?
כמה אדם אומר לעצמו,
מה יכול לשמח את השם יתברך?
כמו שבעל חושב על איש אתה נכון, בעל טוב, איך אני יכול לשמח את אשתי היום?
לא כתוב בכתובה, לא שום דבר, איך אני יכול לשמח אותה? מה עכשיו יגרום לה ככה להרגיש ש...
פתאום בא לו איזה רעיון, הוא מסדר את הבית, פתאום קונה איזה פרחים,
כותב עלי איזה פתק.
דוד המלך אומר, נפשי הביתיך בלילה.
בלילה כשאני הולך לישון,
הנפש שלי אומרת, איך אני שמח מחר את השם יתברך?
מתאווה אליו.
זה מערכות יחסים. כל תהילים,
כשתקראו את תהילים,
זה הכל מערכות יחסים של דוד עם השם יתברך.
הוא מדבר איתו, הוא צועק אליו, הוא כועס עליו,
הוא רב איתו, הוא מתעצבן אליו,
הוא מדבר איתו.
זה כל כך רחוק מ... אתה יכול לקיים את כל ההלכות, את כל המצב, אתה צריך להגיד לקדוש ברוך הוא, תקשיב, אני לא... מה שצריך אני מקיים, רק
אל כאילו, אל...
הרב שטנדרט היה אומר שחלק מהאנשים,
המערכות יחסים שלהם עם הקדוש ברוך הוא זה כמו כאלה ששמים את ההורים שלהם בבית אבות.
כן?
כן, כאילו, אל תבוא אליי, אני אבוא אליך, בסדר?
כמו שתביא אותו הביתה.
אני אשים אותך בזה, מה, טוב, כמובן שיש, סליחה, אם אני, יש סיבות מוצדקות שבגללן שמים,
לפעמים צריך שההורים יהיו בבית אבות.
כן, אבל יש איזה כאילו, תשמע, אני לא רוצה שתרחק מה...
אז אתם מבינים,
זה כולל לגמרי, זה טוטאלי,
זה הכל.
זה מדבר, עכשיו, כשאתה מדבר על מערכות היחסים,
תראו, אדמו״ר הזקן, אנחנו נגיד לזה בספר התניא,
אדמור הזקן אומר, לדוגמה,
אחד הדברים שכשלמדתי אותם זה ממש שינה לי את החיים.
לימוד משנה חיים.
כי אדמור הזקן מדבר שם על מצוות אהבת השם,
שהחסיבות עוסקת בזה המון,
המצווה הזאת.
והוא אומר, אתם יודעים מה זה מצוות אהבת השם?
הוא אומר, ויש דרך ישר לפני כל איש.
מה זה מצוות אהבת השם?
מצוות אהבת השם זה שהקדוש ברוך הוא אומר לנו,
תשימו לב כמה אני אוהב אתכם.
אם תשימו לב כמה אני אוהב אתכם,
אתם תאהבו אותי כי איך אפשר לצוות על האהבה? עוז תאהב אותי עכשיו תאהב אותי, דחוף תאהב אותי זה אשפוז פסיכולוגי אדם שמבקש שיאהבו אותו ומשהו לא בסדר איתו
נכון? אז שהקדוש ברוך הוא מצווה לנו לאהוב אותו. אני יכול לירה ממנו, לפחד ממנו, אבל אני יכול לא, לא, אני רואה שאני אוהב ושאני לא אוהב. אם אני אוהב, כן, אם לא, אני אודיע לך.
מה זה הציווי על האהבה? אומר אדמור הזקן, הציווי על האהבה הוא לא שאנחנו נאהב אותו.
הציווי על האהבה אומר, תשימו לב כמה אני אוהב אתכם.
אהבתי אתכם, אמר השם. אם תשימו לב כמה אני אוהב אתכם, אתם תאהבו אותי בחזרה, כי זה,
כי כמה עם הפנים לפנים, האהבה מהדלת בחזרה.
ככה הוא אומר, כי זה עולם אחר, פתאום מתהפך לך הראש.
כל היום אני צריך ללכת ולשים לב כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותי, כמה הוא נתן את זה ואת זה, אוהב אותי בצורה פרטית,
אוהב את עם ישראל,
אוהב אותי כשאני חי בדור הזה, כאילו,
בסדר?
בואו ניתן כמה דוגמאות, בסדר?
דוגמה אחת
נפלאה בעיניי ביותר,
זו דוגמה שהרבי הביא אותה בעצמו.
קיבלת, כן, את זה? קיבלת אותה?
הרבי הביא אותו בעצמו כששאלו אותו את השאלה הזאת
מה עניין, רק אני מזכיר את השיעור שאני לא אשכח את זה, אני צריך לתת לך שתי דוגמאות ואז לתת שלושה
משלים למחות היחסים בין התורה לבין
תורת החסידות, בסדר? כאילו שלא נשכח, בסדר? עוז,
אתה רושם, אתה מסכם, אתה רוצה עכשיו? לא, רק שאני לא אשכח,
המזכיר הנאמן.
שאלו את הרבי בעצמו את השאלה הזאתי.
והרבי ענה, יש קונטרס שנקרא, ביאור עניינה של תורת החסידות.
סליחה מיוטית
כסלו תשכ.
אז הרבי אומר ככה,
הוא אומר, החסידות היא
מאור שבתורה, שמן שבתורה, רזין דאורייתא,
שהיא בעצם תורתו של משיח,
שהיא מאירה כל דבר מהיחידה שבו. הרי לכל דבר יש גוף,
נפש,
רוח,
נשמה, חיה יחידה.
למצווה יש גוף.
מה הגוף של המצווה? הפרקטיקה.
תפילין זה התפילין עצמה, המצב זה המצב. יש את הגוף. הזמנים של המצווה זה הגוף.
וכו'.
הנפש של המצווה זה הכוונה, שאדם מכוון שהוא עכשיו אוכל מצה, לא בגלל שהוא אוהב לאכול קרקרים,
אלא כי הקדוש ברוך הוא ציווה לצאנו ממצרים, זה הנפש.
הרוח של המצווה זה ה...
אבל יש למצווה גם חיה ויחידה, כלומר מאור פנימי עמוק,
ששם כבר נוגעים במערכות היחסים, לא רק כמצווה מצווה מצווה, אלא משהו אחר לגמרי.
אז הרבי נותן שם דוגמה, אנחנו ניתן דוגמה אחת של הרבי, ואז עוד דוגמה אחרת.
הרבי נותן דוגמה על אמירת מודה אני.
מודה אני.
אדם קם בבוקר,
איך שהוא קם, מה הוא אומר?
מודה אני. במיטה, עוד לפני שקם במיטה.
אומרים מודה אני זה 12 מילים, מחולקות לשלוש.
מודה אני לפניך,
מלך חי וקיים,
שנחזרת בי נשמתי,
וחמלה רבה אמונתך. שלוש, שלוש, שלוש, שלוש.
בעל יסוד ושורש העבודה אומר שכל ברכה צריך לחלק אותה תמיד לשלוש.
כלומר לעצור אחרי שלוש מילים. ברוך אתה ה' תעצור.
אלוקינו מלך העולם תעצור.
שהכל נהיה בדברו.
כאילו, יש תמיד עצירה אחרי שלוש. טוב,
מה?
חיים חיים.
איזה דרגה?
נפש, רוח, נשמה, חיה היחידה.
אז הרבי אומר שהחסילות זה היחידה.
יחידה שבה.
אז אומרים מודה אני איך ש... מה קשה? יש בעיה בהלכה, מה הבעיה?
איך אתה אומר מודה אני לפני שנטלת ידיים?
אסור להגיד דברים שבקדושה בלי נטילת ידיים.
מה מתרצים?
מה מתרצים בגוף המצווה?
בגוף, בחלק של הגוף אומרים ככה, יש
ערך גדול מאוד שההודאה,
כשאדם מודה על משהו, זה יהיה סמוך לאירוע שקרה.
אדם ניצול מאיזה תאונה, אז עכשיו דבריך גומל, אם תחכה עוד 30 יום כבר תתקרר.
כבר לא יהיה לך את אותה התרגשות. איך שקיבלת את הישועה, תודה.
אז נכון?
אז מכיוון שאדם מתעורר, זכה לקום בבוקר, לפקוח את העיניים,
ולא חלילה נשאר להישמע.
אז אתה צריך להודות מיד.
אה, לא נטלת ידיים, יש פה זה.
אנחנו מתגברים על הבעיה. למה? במודה אני,
אנשי הכנסת הגדולה תיקנו את המשפט הזה,
ובכוונה אין בו שם השם.
מכיוון שאין בו שם השם, אז אפשר לא להזכיר נטילת ידיים. אפשר לומר אותו בלי נטילת ידיים. האם עד כאן?
בסדר, אז פתרנו את הבעיה. יש כאן אדם מראה וכל זה. בסדר מאוד. יש עוד תירוצים.
זה מאמר ארוך, אני משתמש רק בשני תירוצים. אומר הרבי,
לפי תורת החסידות, היא אחרת לגמרי.
אחרת לגמרי.
אדם קם בבוקר,
הרגע הזה של הקימה בבוקר הוא רגע נקי, טהור.
אדם עדיין לא מעורבב,
לא דיבר, לא בלבלו לו את המוח ולא בלבלו לו את המוח לאחרים,
לא שיקר עדיין, לא הספיק לשקר, נכון? לא עשה דברים לא טובים. הוא עדיין, הוא עכשיו טרי, דנדש.
אנחנו נגיד אחרי זה, אלוהי נשמה, הייתה תביא טהורה, הוא קיבל לך את הנשמה, עכשיו הוא חדש מעלי אלוהים, מה שנקרא.
הוא חדש.
ברגע הזה הוא אומר משפט ראשון,
והמשפט הזה הוא אומר מודה אני לפניך.
מי זה האני שהוא אומר עכשיו מודה אני?
מי זה האני?
לאורך היום כשהוא יגיד אני, אז הוא יכול להגיד אני, אני רעב, אני צמא, אני אראה לך מה זה, כל מיני אני כאלה נמוכים. עכשיו כשהוא אומר אני,
הוא מתכוון לאני האמיתי, העמוק שלו, הפנימי, האני משורש היחידה, מי שאני באמת.
מי שאני באמת, עכשיו כי זה זמן נקי, כי זה זמן טהור.
אז אני מודה אני לפניך.
מלך חי בקיימא, שיחזרת מי נשמעתי.
אומר הרבי, את הנקודה של האני הזה,
אי אפשר לטמא.
אי אפשר לקלקל.
היא לא צריכה נטילת ידיים.
נטילת ידיים צריך על הלבושים, על הביטויים.
אז אפשר לטמא אותם.
אבל עצם נקודת האני של יהודי,
היחידה שלו,
אתה לא יכול לגעת בה.
הטומאה לא יכולה לגעת בה. אז לכן,
לא רק שאפשר לא לטול ידיים,
לא צריך ליטול ידיים.
איזה הסבר זה?
זה אור אחר לגמרי.
זה אור אחר לגמרי.
נכון, החסידות גם ממשיכה.
מודה אני לפניך מלכי וקיים, שאחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. מה זה בחמלה רבה אמונתך?
בחמלה, פסיק,
רבה אמונתך במי?
בי.
הקב' אתה מאמין בי.
יש לך כל כך אמונה בי,
שלמרות שאתמול אכזבתי אותך ודאסתי אותך וזה, החזרת בי את הנשמה, אתה מאמין בי.
זה מערכות יחסים.
כשאדם מתחיל ככה את הבוקר, כל הסיפור שלו נראה אחרת, הוא בא לתפילה אחרת.
איך נראית התפילה שלנו? הרי התפילה זה פגישה עם השאמית. ויש לי שאלה.
למה, אתם ראיתם
אנשים שלומדים בתפילה?
ראיתם?
אני ראיתי אנשים שסיימו את השאס בתפילה.
לומדים, באים לתפילה לכתחילה, מה שנקרא, עם ספרד.
ראיתם מישהו מתפלל בלימוד?
באמצע הלימוד סוגר את הגמרא, תעתי אבא וזהו.
לא ראיתם, אה?
אדמו״ר הזקן, שהוא התלבט לאן ללכת,
הוא היה בן 17,
הוא התלבט לאן ללכת לגרעון מווילנה או
לרבי דב ממזריץ', למה להגיד עם מזריץ'?
אז הוא אמר, בווילנה לומדים איך ללמוד.
במזריץ' לומדים איך להתפלל.
ללמוד אני יודע קצת, להתפלל בכלל.
מה יותר קרוב, לימוד או תפילה?
מה יותר לפני השם יתברך?
תפילה. אתה מדבר עם המלך, אתה מדבר איתו, אתה בפגישה, במיטינג.
אתה בפגישה עם המלך.
בלימוד אתה קורא, את ההוראות שלו, את המכתב שלו, את הזה שלו, אבל...
לא רוצים לראות פגישה.
לא, תן לי לקרוא, תן לי...
במי אתה עסוק?
אם אני עסוק בעצמי, הרבה יותר מעניין ללמוד.
זה מעניין אותי.
אבל אם אני עסוק בו,
אז אני עכשיו מדבר איתו.
אין דבר יותר חשוב מלדבר איתו.
אז עוד דוגמה למשמעות של תורת החסינות, זה בכלל המיקום של תפילה בחיים שלנו.
כמה אנחנו אוהבים להתפלל,
מתפללים, כמה התפילה תופסת בכלל מקום.
This is all about, מה שנקרא.
כל הסיפור של החסידות זה על
מערכות יחסים בינינו לבין הבורא, ותשימו לב,
הרבה פעמים מדברים על דברים חשובים,
על מהלכים אלוקיים, על הרעיון האלוקי, על המהלך האלוקי, על כל ה... בסדר גמור.
החסידות מדברים עליו,
לא על המהלכים שלו, עליו.
את פניך ה' מבקש, אומר דוד המלך, אני רוצה אותך.
לא רק את המהלכים שלך, אותך אני רוצה.
שאלנו,
חיים וחיים, אתם לא שותים,
זה לא בסדר.
או, תודה.
למה שותים וודקה
בהתוועדות?
אה?
וודקה זה כאילו, צריך להגיד וודיה.
כה, כאילו,
ווד זה עוד, עוד השם.
עוד כמה שיותר אלוקות.
שאלנו, מה זה הדבר הזה, תורת החסידות? מה זה? יש תורת השם, תורת השם.
תורת משה, הנביא אומר במלאכי.
בסיסיון תורת משה עבדי.
תורת השם, תורת השם, תורת החסידות, כל אחד עכשיו
אפשר להגיד את זה עם מטבע הלשון, תורת החסידות,
תורת הרב קוק, תורת...
אבל זה לא לגמרי עם מטבע הלשון.
יש שלושה משלים שהם בעצם נשענים על משפט שאמר אדמור הרשב.
אדמור הרשב זה האדמור החמישי לחב״ד, אבא
של הרבי אריאץ,
שאמר על היום הזה יט בכסלו,
אור וחיות נפשנו ניתן לנו.
אז הוא הסביר שבעצם היום הזה הוא אור ושהיום הזה הוא חיות.
אז סביב הדברים שלו ניתנו בעצם שלושה משלים למערכות היחסים בין תורת החסידות לבין התורה הכללית.
למשל אחד זה כמו אדם שנכנס לחדר חשוך והדליק בו את האור.
לא נוסף כלום בחדר.
לא נוסף חפץ, לא נגרר חפץ. החדר הוא בדיוק כמו שהוא היה.
אך מצד שני החדר הזה שונה מהקצה אל הקצה.
זה לא אותו חדר.
פתאום הכל מואר באור אחר.
זו אותה מצווה, אותן הלכות,
אותו דבר.
אף אחד לא מקיים שום הלכה אחרת.
בדרך כלל, אם כבר אדם נתפס לחסידות, אז הוא בדרך כלל יהיה מחמיר יותר,
ייעדר יותר, לא יחמיר.
אגב, זה עוד הבדל.
האם אתה מחמיר או מהדר,
נכון?
זה נראה אותו דבר.
בדרך כלל כשאדם מחמיר,
איך אומרים על המתנגדים,
אפשר קצת לצחוק על מתנגדים?
זה יד כיסלו, מותר, מצווה, לא?
הם אומרים שמתנגדים, אומרים שיביתי ה' ונגדי תמיד. תמיד ה' נגדי.
תמיד הוא נגדי.
אז צריך להחמיר, כדי לא להסתבך איתו. אם אני אלך כזה,
אכתוב כאפה, אני אלך אחורה,
אני מתרחק מאזור הסכנה.
נכון? כי הוא נגדי.
אבל החסידים מהדרים.
להדר זה לייפות משהו, אני רוצה שיהיה יותר יפה, אני רוצה לשמח אותך, אז אני רוצה להיעדר.
זו תנועה אחרת לגמרי.
אתה יכול לנקות לפסח כי אתה אוהב ניקיון, אתה יכול לנקות כי אתה סמון לכלוך.
זה לכאורה אותה פעולה, אבל זה שני דברים הפוכים.
אז איפה היינו לפני כן?
חיי וחיי. אז נכנס,
לכאורה לא, אבל הכל השתנה.
החדר מואר.
החדר מואר.
אתן לכם דוגמה נוספת, נגיד בהדלקת נר חנוכה.
בהדלקת נר חנוכה, זאת אומרת, שמע,
אפשר לקבל באופן עקרוני בכל השמנים שדולקים יפה, גם בכל הנרות.
מצווה בשמן.
למה מצווה בשמן?
זה, מה?
לא, לא.
זה הזכר לה.
כי הנס נעשה בשמן. זה כאילו, בסדר.
נרות דולקים, הרבה נרות דולקים יפה.
באה החסידות אומרת, הנס נעשה בשמן, זה בסדר.
זה שהנס נעשה אז בשמן, אני מדליק את זה עכשיו, נו, אז עכשיו זה...
מה זה נוגע?
אה, תקשיב.
שמת לב
להבדל
בין הדלקה בנר להדלקה בשמן?
אתה בכלל מבין מה זה שמן?
שמן זה נקודת התמצית.
כשאתה לוקח משהו וסוחט, אתה יוצא ממנו שמן.
לא סתם יתק את כסלו, הוא קרוב לחנוכה,
הוא נע על אותו ציר.
מה המהות שלך?
מה השמן שלך?
אם תדליק בנר, אתם יודעים שכשמדליקים נר, אז
הפעולה של ההדלקה היא בעצם מלמדה למטה.
האש אוכלת את הנר,
ככה נכון, היא אוכלת את הנר,
והנר מתעצבן והוא בוכה,
יוצא לו דמעות של שאבה כזה הצידה,
ובסוף יש לך איזה גוש שאבה כזה שלא נדלק,
כי הנר כזה זה,
מלוכלך כזה, הכל כזה נראה דלקה.
לעומת זאת, כשאתה מדליק בשמן,
התנועה היא הפוכה.
תשימו כוסית שמן עם פתילה ותעזבו אותה, אל תדליקו.
מה יקרה אחרי חמש דקות, עשר דקות?
השמן עולה בפתילה
בלי שהיא דלוקה,
נכון?
השמן עולה, חוק כלים שלווים, הוא עולה למעלה.
הוא רוצה להישאב, ואז אתה מדליק
והאיש נדלקת.
כשנגמר השמן, הפתילה שאבה את הכל, אין שאריות.
זה נקרא להשתאווה בגופה דמלכה.
הדלקת נרות חנוכה היא איזה משל על הנשמה שלנו,
שכל הזמן רוצה להישאב כלפי מעלה, להשם יתברך.
זו הדלקה אחרת לגמרי.
זה סיפור אחר לגמרי.
פתאום כשאתה עובר למושגים נפשיים,
ואתה אומר, תקשיב, הדלקת מחנוכה היא גם סיפור על הנפש, נר ה' נשמת אדם וכו'.
ומה זה חנוכה אם לא מאבק על הנפש?
הנס שהיה שם,
זה היה נס ששיקף את המאבק על הנפשות, איזה נפשות יהיו לנו? האם אפשר לטמת את הנפש היהודית? האם אנחנו נהיים יוונים, מתייוונים?
אז תלך כבר על המקור.
אז זה שנעשה נס במנורה, הנס הוא רק בבואה של נס שנעשה בנפשות
אתם יודעים בכלל לדעתי מה הנס העיקרי?
הנס העיקרי שבכלל הם חיפשו
הם נכנסו למשכן, למקדש
הכל טמא, מה אנחנו היינו אומרים אם נכנסים?
חבר'ה, פה אין מה לעשות, תנקו את הכל, תביאו פה ספונג'ה
עוד שמונה ימים מתחילים
בינתיים תשלחו הוראה להביא שמן חדש, טהור
כמה זמן לוקח לשמן להגיע, אמרו שמונה ימים לוקח לשמן להגיע, בעוד שמונה ימים נקבע אירוע הדלקת המנורה, כי פה הכל טמא.
לא, לא יכול להיות שאין פה משהו טהור, לא יכול להיות, אין מצב.
חייבת להיות נקודת טהרה, הם יתחילו לחפש.
זה הנס.
המנורה
היא שיקוף של הנפש, של האדם.
זו הדלקה אחרת לגמרי.
זה טעם אחד.
נכנסת לחדר, הדלקת בו את האור.
הדלקת בתוך המצווה את האור הפנימי שלה,
את המערכות היחסים שהיא עוצרת עם הבורא והמצווה,
לא רק את הפרקטיקה.
בסדר?
מיכאל מיכאל. הסבר שני,
שהוא קשור למילה חיות, פה הסברנו את המילה אור,
הוא קשור גם למילה חיות,
זה שהחסידות
עושה
לתורה
מה שמנגינה עושה למילים.
מה עושה מנגינה למילים?
אדם, לא יודע, אמרת 200 אלף פעם איזה פסוק כלשהו,
פתאום מגיע אברהם פריד או ישי ריבו, אריה בן חנן, איזה זמר,
ומלחין את הפסוק הזה,
נכון?
ויש פסוק, אומרים אותו, אלי אתה ועודק אלוהיה רוממה. אומרים את זה, פתאום מגיע אדמו הזקן, אל
יעד,
וואו, זה הפסוק הזה,
הוא פותח לי את הלב, אני יכול, שעה.
ניגנתם פעם ניגון ככה,
כמו שצריך, כמו שחסינים מנגנים? אותו ניגון שעה, ולא נגמר, ולא נגמר.
עכשיו, אם אתה קורא את זה, אמרתי פעם, פעמיים, טוב, כמה אני יכול לדעת? בוא נתחיל לראות פירושים. לא, עוצרים, דבקות.
לי אתה ואודקה, לא היה ומכה, למען החי ורעי, לא היה משהו, כל מיני איגונים, אפילו לפעמים איגונים בלי מילים.
מה יש שם?
נכנסה חיות.
נכנסת איזה אור פנימי לאותן מילים, לא נוספה מילה, אז אותו דבר, אבל זה שונה לחלוטין.
נכנסת איזה ביאור מהדבר עצמו, זה עצמי.
נגעת בבורא יתברך שמצווה משהו, כשהוספת מנגינה למילים.
והדימוי השלישי, שגם כן קשור לחיות,
זה שהיחס בין החסידות לבין התורה זה כמו היחס בין תבלינים לבין אוכל.
אוכל זה אוכל.
אוכל זה אבות המזון, צריך לאכול, דברים, אדם מכין חמיש, שם תפוחי אדמה, בבטטה, בבצל, בבשר, והכול.
לא צריך תבלינים, לא צריך תבלינים. תאכל את זה כמו שזה.
אני אוכל, אבל זה לא טעים.
אי אפשר לאכול תבלינים לבד,
נכון?
אבל כשאני מחבר את התבלינים למאכל,
אני מוציא מהמאכל את כל הטעמים שלו המשובחים.
אומרים שהחסידות,
מכיוון שאנחנו בעזרת השם צועדים לקראת גאולה שלמה במהרה בימינו, אנחנו כבר בתוך אמצע הגאולה, אבל הגאולה היא שבת, אז יש הלכה שלפני שבת צריך לטעום את המאכלים של שבת,
נכון?
אז תורת החסידות ופנימיות התורה כבר זה לטעום את מטעמי השבת לפני השבת.
אז אתה שם את התבלינים,
זה מוציא, מחלץ מכל אבות המזון את הטעם שלהם, הכל נהיה יותר טעים.
טעמו ורו כי טוב השם.
הכל נהיה יותר טעים.
המצוות יותר, הכל נהיה, אתה מבין מי, אתה כאילו מכיר את השף פתאום.
מי ציווה אותנו?
אתה רוצה להיות חלק מהדבר הזה.
אבל כמו שאמרנו, כל הסיפור
זה מערכות יחסים.
כל הסיפור זה לדבר עם השם,
לפגוש אותו, את רצונו.
מה הוא רוצה?
תנסו לדמיין איך היו נראים החיים שלכם בלי אור,
בלי תבלינים
ובלי מנגינות.
זה הכל.
זה החיים.
וזה קריטי לנו.
מאות שנים, אנשים היה להם, הם קובעים את הדבקות מדף גמרא. כי היו קרובים מאוד יותר, הנשמות היו יותר גדולות, היו קרובים יותר לזה.
אנחנו התרחקנו.
עברו עלינו, עבר עלינו מה שעבר עלינו. היום בטח בתרבות שאנחנו מקיפה אותנו,
כשהפעם הייתה כפירה, המצב היה טוב,
כי כפירה לפחות עוררה את האדם לאיזו התנגדות כלשהי.
היום זה לא כפירה, היום זה סתם, זה תרבות גן שעשועים, תרבות שעשועים אחת גדולה, שכולנו שוחים בתוכה.
הבל! העולם מוקף בהבל.
מוקף בהבל. שם אנחנו, בקטאר, יש אירוע עצום של הבל.
עצום.
מיליון, אתה רוצה לשרוד בתוך הדבר הזה? אתה חייב את החומר הכי חזק.
אי אפשר להסתפק בו.
חייב את הארדקור, את הנשמה.
אחרת אנחנו לא, זה פשוט לא מחזיק.
האירוע הדתי, קודם כל, הרבה לא נשארים בתוך האירוע הדתי, ונשארים, זה נהיה איזה מין מסגרת כזאת חברתית וכל זה.
רוצים? זה כמו שאתה בורא יתברך,
אותו בעצמו.
טוב, תראו, הגמרא אומרת במסכת שבת, אמרנו שאנחנו פה לומדים קצת...
שמע עזור, מה זה הדבר?
הגמרא אומרת במסכת שבת דבר מאוד נפלא.
הגמרא אומרת שמדליקים נרות חנוכה משקיעת החמה,
עד שתכלה רגל מן השוק.
טוב, אז זה זמן יחסית מוגדר.
ואז אומרת הגמרא, אבל כמה זמן?
אז אומרת הגמרא, אמר רב אבר בר חנא, אמר רב יוחנן,
דקל יא ריגלה דתרמודאי.
זמן מוזר כזה, קל יא ריגלה דתרמודאי. מי זה, מה זה הקל יא ריגלה דתרמודאי? רש״י אומר,
ריגלה דתרמודאי, שם אומה מלקטי עצים דקים ומתעכבים בשוק
עד שהולכים בני השוק לבתיהם, מי שחשכה,
ומבעירים בבתיהם אור, אור.
וכשצריכים להעצים, יוצאים וקונים מהם.
מה זה הדבר המוזר הזה? זו גמרא מוזרה כזאת.
במקום אחר, באבות דרבי נתן, גם כתוב שהתרמודאים זה אנשים שגרים בין החולות.
תראו איך מבארים את הגמרא הזאת בצורה פנימית, הרבי ועוד.
הוא אומר ככה,
אנשים שגרים בין החולות זה אנשים שעוסקים במדעי החול.
הם נקראים תרמודאים כי הם מורדים. במה הם מורדים?
הם מורדים בכל מה שהם רואים.
כי המדע מתקדם על ידי מה?
על דעת עלת ספק, מי אמר? אולי זה אחרת.
זה, ככה המדע מתקדם.
הם עסוקים בללקט עצים דקים. עצים דקים זה,
במקום להגיד עצים תגיד עצות, עצות דקות. עצות דקות זה חוכמה דקה. פילוסופים בקיצור.
זה פילוסופים,
וזה בסדר גמור,
שהפילוסופים יבדקו את העולם ויחקרו אותו ויגלו את כל הדברים הטובים.
איפה מתחילה הבעיה?
שבני האדם שנכנסים לתוך הבית,
כשהם מחפשים משמעות לחיים שלהם, למי הם הולכים?
נכון, רש״י כאן אומר.
וכשבני השוק הולכים לבתיהם,
מי שחשיכה מבירים בבתיהם אור, וכשצריכים להעצים, יוצאים וקונים מהם.
אדם בתוך הבית נמצא,
והוא צריך אור, הוא צריך איזו משמעות לחיים שלו, אז הוא הולך לפילוסוף ואומר לו, תגיד לי, למה אני חי?
והפילוסוף אומר לו, שאלה טובה, באמת אני לא יודע.
אני אחראי על איך העולם עובד, אבל למה העולם זה, לא יודע.
ואז יש כל מיני דעות של הפילוסופים,
באמת אנחנו חסרי משמעות,
לפי איך שגילינו שאנחנו חלק קטן מאיזה גלקסיה שהיא חלק קטן, אנחנו
כמו שני מקקים שהולכים ביניהם מכות על גרגיר חול מאחורי ארון,
היחס שלהם אל העולם כולו זה יותר גדול מהיחס שלנו אל כל הגלקסיה שלנו.
חסר משמעות.
אומרת הגמרא, נר חנוכה אתה צריך להדליק
עד שהרגל שלהם נגמרת.
את האור אתה לוקח מבפנים, לא מבחוץ.
הם יודעים לפרש את עולם החול, ומצוין, כן, הרב זקס היה אומר שהמדע מפרק את הדברים כדי להבין איך הם עובדים,
והאמונה או הדת מצרפת אותם כדי להבין את המשמעות שלהם.
אנחנו את עולם המשמעות יונקים מבפנים, מהבית, מבפנים, האור הוא פנימי.
האור הוא פנימי, וצריך להדליק את האור עד שתכלה רגלם של אלה מן השוק.
כלומר, הגמרא כאן אומרת ככה, אם לא נוחז באור פנימי,
מי שינצח זה האור החיצוני.
זה מי שינצח.
וזה תורת החסידות.
ולכן כשאדמור הזקן יוצא מהכלא, בעצם מבחינתו
היה דין למעלה על תורת החסידות ונפסק
שצריך,
שצריך,
שזה חובה. מספרים ש... טוב, אני יכול לדבר פה באמת,
נו, ברוך השם.
נסיים עוד מעט.
מספרים שכשהוא היה בכלא,
אז באו אליו בחלום הרב המגיד, והוא ראה עוד מישהו לידו והוא הבין שזה היה בעל שם טוב.
הוא אומר להם, תראו מה, אני בכלא וכל זה,
אמרו לו, כן, אתה בכלא, כי אתה מפרסם סטרי תורה.
אומר להם, אז להפסיק?
אמרו לו, לא, אל תפסיק.
אדרבה, תמשיך, ביתר שאת,
אחרי שתצא.
ובאמת, אחרי הכלא,
המאמרים נהיים הרבה יותר ארוכים והרבה יותר מוסברים, וכן, על זה הדרך.
אם לא מאירים את האור הפנימי, אז יש אור אחר.
יוון נקראת אור.
יש אור אחר שיכול להאיר. אנשים ילכו אחריו, אור ניאון כזה נוצץ.
האור הפנימי של תורת הפנים,
שמדברת על הקשר החי עם השם יתברך,
לא רק בתורה ומצוות, כמו שאמרנו, אלא כמו שאיש ואישה יש להם מערכות יחסים הרבה יותר רחבות,
כמו השבת וכולי,
הופכת את עבודת השם למשהו משמח, למשהו נוכח, לדבר המרכזי בחיים של האדם.
המרכזי.
ולכן,
באמת אחד הדברים הבולטים אצל החסידים זה היחס לתפילה.
אני מגיע לפגישה,
אני מגיע לפני,
אני מתכנן, אני מתארגן. אתם יודעים שחסידים
מקפידים על גרטל.
גרטל נפסק להלכה.
שולחן ערוך, סימן צדיה א', כתוב שצריך לשים גרטל.
ושלא מספיק החגורה.
חגורה זה כדי לחצוץ בין
הלב לבין הערווה.
זה בסדר. אבל גרטל,
זה מישהו מכל נקראתי לא יוכל ישראל, צריך להתכונן.
אז לכאורה כולם צריכים לשים, אבל טוב,
האוי להם לא שם.
אבל חסידים שמים.
אנחנו באים לפגישה.
מעניין אותנו הקשר איתו.
עכשיו, כמו בכל דבר, גם בחסילות יכולים להיות, זה גם כן יכול להפך לארגון חברתי וכו' וכו', אבל
בסופו של דבר,
כשרואים כל שנה אלפים מגיעים פה ובעוד בארץ
להתוועדות כאן, ורוקדים, ושמחים,
ומנגנים ארבע בבות בדבקות עצומה,
ואחרי זה הולכים וקונים ספרים, מעלים ארגזים כדי להפיץ כמה...
אז רואים שאהבה מנצחת.
הגדרה של אהבה, מה ההגדרה של אהבה?
אהבה מקלקלת את השורה.
כשאתה אוהב,
בורח לך.
אתה לא עכשיו עושה הכל לפי אהבה,
וכל האירועים האלה של ההתוועדויות זה סוג של אהבה מקלקלת השואה.
כן?
הייתי בהתוועדות ביום חמישי שעבר, בצמא,
ועדנובה, חלק היו פה.
אז אני ככה התחלתי בתשע ועשרה, זה היה כאילו,
זה חולק כאילו לכל פעם הגיעו רבנים, כל שעה היו צריכים להגיע לקבוצת רבנים אחרת.
אז אני הייתי בקבוצה הראשונה.
ואמרתי לעצמי, בסדר, אני אשאר טיפה אחראי כדי,
אני רוצה לשמוע גם את האורי הרבנים האחרים, לא נמצא מידע, אני מתשע עד עשר, אני אשאר עד אחר.
שתיים עשרה וחצי,
כבר לא הייתה לי ברירה, כי הייתי כבר עייף, רציתי לא להירדם בנהיגה, אבל הייתי צריך לעקור את עצמי בכוח משם כזה.
כי אהבה מקלקלת את השורה, אתה אוהב,
במערכות יחסים.
זה הסיפור.
לכן היום הזה נוגע לכל אחד ואחד מאיתנו, לדעתי גם הרב קוק הוא גדול הממשיכים של הדבר הזה.
בכתיבת תמימות התורה ובאור, אור וחיות. מי כותב את כל ספרי האורות? כותב את זה הרב קוק.
יט בכסלו זה גם יום הפטירה של הרב נריה,
זרצה צדיק לברכה. ואני רוצה לסיים ב...
לסיים,
כי לא מסיימים התוועדות, אבל את החלק הזה של ההתוועדות
בדבר מאוד מאוד יפה, שאולי לא מספיק יודעים אותו.
בליל שבת, לקראת כניסת שבת, שרים בבתי הכנסת של תנועת בני עקיבא, נקרא לזה ככה, הישיבות וכולי,
שרים ידיד נפש, נכון?
ידיד נפש אבא ברח אבא שרים ידיד נפש כתב רבי אלעזר אזכרעי ואת הלחן הזה אני לא זוכר מי הלחין אותו אבל זה לחן כאילו של מישהו מכפר אוהל לדעתי הלחין את זה כאילו
טוב
גומרים את הזה מהר אהוב קבעה מועד וכה עוננו כי ימי עולם
המשיכו
זה נראה לנו זה נראה דבר אחד לא זה שני שירים נפרדים זה ידיד נפש
ועתינאי ננאי זה נקרא ניגון לשבת ויום טוב, חבאדי.
הרב נריה היה, ביקר אצל הרבי ושמע את הניגון הזה.
והוא היה, הרב נריה היה מאוד מאוד מוזיקלי, היה לו חוש במוזיקה.
והוא שם לב שהניגון מתחיל בדיוק איפה שידיד נפש מסתיים. אז כשהוא הגיע חזרה לכפר רועה,
הוא צירף את הניגון הזה.
עכשיו זה נראה לנו ממש ישות אחת, אבל זה חיבור, זה חיבור טבעי.
זה חיבור טבעי בין
מי שלמדו אצל תלמידי הרב קוק, שעוסק באורות, להאיר את האור הפנימי.
הרב קוק עוסק בגלל להאיר את האור הפנימי במבנה הכללי,
אבל,
במבנה הכללי זה חשוב מאוד,
בתוך הכלל גם יש אותי.
אז איפה האור הגדול הזה מאיר גם את החיים שלי,
בו אני פוגש את הבורא יתברך,
זה תנועת החסידות, זה יטט בכסלו.
נהגו לברך לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות.
ניכתב ונחתם.
