עד שתתארגנו כאן על עצמכם ותתאפסו, אני רק רוצה לתקן טעות מהשיעור הקודם.
בשיעור הקודם אמרנו, אם אתם זוכרים, דיברנו על התיקון של הזוגיות, ואמרנו שיעקב ורחל ולאה מתקנים את למח, עדה וצילה.
ואני בשיעור דיברתי על כך שעדה היא העדי וצילה היא בצל.
וזה הפוך.
כלומר, עדה היא זאת שהייתה מועדת לפירה וריבייה,
והיא הייתה נזופה.
ורשי אומר, עדה לשון לסור.
לא הייתי יכול להבין את רשי הזה אלמלא היינו לומדים ערבית, ואז, איך אומרים, רחוק בערבית?
בעיד.
הזעדה היא רחוקה. ואילו צילה היא בצל, בצילו חימדתי וישבתי,
שהיא הייתה עשויה לתשמיש.
אז זה הפוך.
אז קודם כל צריך לתקן את הטעות. תודה רבה למי ששלח לי מייל והאיר את עיניי.
והיסוד הוא אותו יסוד, כן. למך, במקום שיהיה קשר זוגי, למך דואג לעצמו.
אלא אם איך דואג לעצמו, הוא רוצה שיהיה לו ילדים, אז יש לו אישה על ילדים, הוא רוצה שיהיה לו
מענה לתאוות שלו, אז יש לו אישה לתשמיש,
ושתי האנשים הן אומללות.
זאת רוצה ילדים ואין לה,
כי ישקו את הכוס שלה קרים,
וזאת רוצה להיות אהובה, והיא לא, כי... ואת זה יעקב ורחל ולאה מתקנים,
וזה רק בפינת ההשלמה משבוע שעבר.
רבותיי,
אנחנו היום בנפש הפרשה לפרשת וישלח,
ואנחנו נדבר היום על דברים יסודיים מאוד בתורת החסידות. אנחנו מתקרבים גם ליוטט כסלו, אני מזכיר לכם,
יד כסלו בשבוע הבא,
כל השבוע יש אירועים חשובים, זה
ראש השנה לחסידות, יום שבו אור וחיות נפשנו ניתן לנו, וכל אחד ודאי ודאי ימצא את עצמו מתוועד, כל אחד במקום שמתאים לו.
מי שרוצה להתוועד ביום חמישי, יש התוועדות קדושה של הישיבות הציוניות עם
רבנים חשובים, רבי שועה שפירא, הרב דודקביץ',
עוד רבנים חשובים, הרבי יעקבוביץ', עוד רבנים חשובים.
אז מוזמנים.
וגם הפסוק שלפנינו, קטנתי מכל החסידים ומכל האמת, גם הוא קשור לאירועים הללו מפני,
שאת האיגרת שכתב אדמו״ר הזקן, שבה הוא מספר לחסידיו על זה שהוא זכה להשתחרר מהכלא אחרי שהוא היה בסכנת מוות, הוא מתחיל,
וזה היה עכשיו ביוטט בכסלו, כלומר זה היה בפחדת וישלח,
אז הוא מתחיל בדיוק במילים הללו, קטנתי מכל החסדים,
מכל האמת, ואנחנו נצטרך לנסות להבין את הדברים האלו, בסדר?
אני רק רוצה להגיד שהרבה פעמים יש פסוק שאתה...
אבל פתאום, תודה רבה, ברוך תהיה יצחק.
ופתאום בא איזה זמר ומלחין אותו,
ופתאום, נכון,
אז בזכות יונתן רזל, גם הפסוק קטנתי מכל החסדים, מכל האמת, הוא פסוק מפורסם.
על כל פנים בואו נראה את הפסוקים, ויאמר יעקב, כן יעקב יוצא מחרן ארץ ישראל מפחד מעשיו, ויאמר יעקב אלוהי אבי אברהם אלוהי אבי יצחק
אדוני האומר אליי שוב לארצך ולמולדתך ואיטי ואימך קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדיך כי מקליא את הירדן הזה ואתה איתי לשני מחנות. מה זה קטונתי? יש פה גם אגב מחלוקת בטעמים אצל האשכנזים יש כאלה שקוראים את זה קטונטי ברביע
ירידה כזאת, ויש שקוראים את זה בחצי גרש, קטונתי. מכירים?
אשכנזים פה מכירים את העניין?
האם אתה קורא את זה
ואומר יעקב אלוהי אבי אברהם אלוהי יצחק ה' אומר אליי שוב לארצך ולמולדתך והיטיבה עמך? האם אתה קורא את זה קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך או שאתה קורא את זה קטונתי מכל החסדים ומכל האמת?
זה פרשנות.
האם זה תנועה של נפילה?
והתכווצות
או זה תנועה של התקדמות והתעלות.
יש פה, אנחנו ננסה להבין את הפסוק הזה.
ודרכו לגעת בנקודה מאוד מאוד יסודית,
מהו היחס המתוקן לעשיית,
הייתי אומר למפגש עם הטוב.
הקב' משפיע על האדם חסדים
וטובה וברכה. מה התגובה הנכונה? בואו ניתן רגע רק להמחיש את הבעייתיות ואז ניכנס ללימוד שלנו.
אתם מכירים את האנשים האלה שכשאומרים להם מחמאות,
שזה כאילו סוג של זה,
אז יש כל מיני סוגי אנשים, נכון?
יש את אלה שמיד הודפים את זה.
לא, אל תגידי כלום, לא, לא, לא, לא, כאילו,
מיד, מיד, לא נעים לך להגיד לו משהו טוב, כי הוא מיד הודף אותך ל...
יש כאלו שהודפים את זה, אבל בצורה מתוחכמת, מה?
מה?
כאילו, בחצי ציניות.
כן, כן, דבר, דבר, כן. או, תמשיך, תמשיך, נו, נו, לא, לא, לא. לא מספיק, לא מספיק, נו. כאילו, אז אתה מוציא לך את ה...
תעביר מהמפוסים, נכון?
יש כאלה שאומרים, לא, כאילו, אתה רואה שהוא כאילו מאוד מעוניין שתמשיך להגיד, אבל זה, אז הוא כזה, לא, מה בדיוק הוא אמר לך?
לא, אל תמשיך, אבל מה, רצית להוסיף את זה? כאילו, כל מיני כאלה,
התחמקויות. אתה אומר שבכל אחד מהם יש איזה משהו שהוא לא מתוקן.
מהו היחס המתוקן,
נגיד, בין בני אדם?
זה לא הנושא של השיעור שלנו,
אבל בואו נגיד, אני חושב שהיחס המתוקן זה להגיד תודה רבה.
תודה רבה.
זה משמח אותי מאוד.
האמת זה גם, אני מרגיש שזה מחייב אותי מאוד מה שאתה אומר. אני, כאילו, אתה אומר כאלה דברים, אני באמת, לא, זה, אני אשתדל להיות ראוי להם, חודשיים. אני לא בטוח שזה מה שאתה אומר, אבל אם אתה אומר, אז אני אשתדל להיות ראוי לדברים האלה, אני מקבל את זה על עצמי בתור אתגר או משהו כזה. להודות, לקבל ולא להתנפח, אלא לתרגם את זה מיד, למה?
לעבודה, לאתגר, בסדר? מה אתה אומר על זה, עוז?
סאונדס טריפיק, אתה אומר.
אבל זה לא כזה קל בחיים, נכון?
אז זה ביחס לבני אדם, יש כל מיני תגובות.
מהו היחס המתוקן?
אולי נגיד עוד כמה משפטים לטוב הזה של מקבלים מבני אדם. אז אני אומר, זה מאוד מאוד חשוב, בסדר? כי יש לנו איזה כלל,
כשמישהו אומר לך משהו, זה הדרך של הקדוש ברוך הוא להגיד לך משהו דרכו.
אז להדוף בוודאי לא כדאי.
להדוף בוודאי לא כדאי. כי אם אתה מתרגל להדוף,
אז תדעו לכם, זה כלל מאוד מאוד זה, מה שהאדם לא יודע לקבל הוא גם לא יודע לתת.
אז כמו שאתה לא יודע לקבל דברים טובים, אתה גם לא תוכל לתת דברים טובים לאחרים.
אז כשבעל יצטרך להגיד איזו מילה טובה לאשתו, הוא לא יודע איך להגיד, כי הוא רק עסוק כל הזמן בלהדוף לאחרים.
אז צריך,
מצד שני, ודאי לקבל את זה ולהתנפח, זה ודאי דבר גרוע.
אז לכן, במקום להדוף בצורה, יש כאלה עודפים את זה בצורה מאוד מאוד בוטה. לא, אני לא רוצה לשמור, אל תגיד לי, אתה מקלקל אותי, אתה הורס לי את ה...
כן?
זה מצד אחד. או מצד שני, במקום כמובן להתנפח ולקבל עוד ועוד. החוכמה היא לדעת להגיד, אני מאוד מאוד שמח, אני מודה לך על הדברים, זה משמח אותי, הדברים האלה
מביאים לי מזה, ואני,
גם בלי להגיד לו את זה, אפילו לא תמיד צריך להגיד.
יגיד האדם בנו לבין עצמו,
וואו, אם ככה פלוני חושב עליי, אז אני באמת צריך לקחת את האחריות ולהיות ראוי לדברים האלו, בסדר? עוד דבר שאני משתמש בו,
אני מוכר לכם פה הרבה עצות טובות,
כי באמת, ברוך השם, עם ישראל כזה, אנשים נפלאים, ולפעמים רואים, פוגשים וברחוב, ואומרים, תשמע, שמענו שיעור שלך, או שלי או של רב אחר, לא משנה, כאילו,
ומאוד, חלק אומרים הערות, חלק אומרים תוספות וכל זה,
אז הרבה פעמים אני אומר, תברך אותי שאני יזכן להמשיך.
תברך אותי.
כלומר, מי שאומר לך משהו,
הוא עכשיו כרגע צינון עבורך, אז אתה יודע, תשמע, אז תברך אותי,
שאני יזכן להמשיך, יזכן להמשיך ללמוד, ללמד.
בסדר, זהו היחס המתוקן לקבל,
שאתה מקבל דברים טובים מהזולת. לא להדוף, לא לזה, וגם לא להזמין, שזה ודאי מגוחך,
אלא לשמוע, להודות, להגיד תודה רבה,
ולקבל את זה בתור מחויבות. אם ככה מישהו אומר עליי, זה דורש ממני אפילו להיות ראוי לדבר הזה יותר ויותר, בסדר?
אם כבר הזכרנו את זה, רק בואו נזכיר מה קורה כשמקבלים ביזיונות מהזולת.
אבל גם זה אולי צריך...
אז זה אני תמיד אוהב להזכיר את מה שכתוב הרב סבתו בספרו הקדוש,
כעפפי שחר.
ספר המוסר הטוב ביותר שנכתב בעשרות השנים האחרונות,
אז שם עזרא סימנטוב אומר שהוא שמע מחכם פינטו בדרשה שאם אדם מקבל יותר מדי כבוד, שהוא חושב שלא מגיע לו,
שלא יחזיר אותו,
אלא ישמור את העודף בכיס,
ואיזה פעם אחת שלא מכבדים אותו יוציא את העודף וישתמש בו, בסדר?
אז ישמור בכיס את העודף. טוב, כל זה במעגלים מבשר ודם. מה קורה כשאדם מקבל טובה מאשר יתברך?
מאשר יתברך.
יש לו חסדים מהאשם יתברך.
יש לו ילדים, טובים,
חתנים טובים, כלות טובות, יש לו פרנסה בשפע, דברים שלא...
מה צריך להיות היחס לאשם יתברך?
באמת שאפשר ליצור איזשהו דימוי,
נכון?
אבל מה צריך להיות היחס לאשם יתברך? אנחנו ננסה להבין את זה, וזה בעצם,
הסיפור שלנו זה היחס הכללי למפגש עם הטוב האלוקי.
מהי התגובה הנכונה של האדם?
וזה מה שקורה כאן בפסוק, כתומתי מכל החסדים ומכל האמת.
אנחנו גם ננסה להבין מה ההבדל בין חסדים לבין אמת.
מה הכוונה? חסדים, אני יודע מה זה. מה הכוונה אמת? איזה אמת?
מה הכוונה כאן?
שיעקב אומר, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת.
חסדים אני מבין, אבל מה זה אמת? אז כל הדברים ננסה להבין.
בואו נראה את רשי. רשי מתחיל מההתחלה, צריך להתחיל מרשי.
רשי אומר, קטונתי מכל החסדים, להתמעטו זכויותיי על ידי החסדים.
והאמת,
שעשית עימי, וכך אני אראה.
שם שיבטחתני נתלכלכתי בחטא והיא גרום לי להימסר בידיו.
רש״י הולך בצורה פשוטה ואומר ככה, יעקב אומר, היה לי זכויות.
היה לי זכויות לפני כן. איזה זכויות?
למדתי תורה 14 שנים במכון מאיר,
כיבדתי את אימא וכל הדברים. היה לי זכויות.
עכשיו,
אני הייתי אצל לבן,
ואתה, הקב' הגנת עליי,
אז יכול להיות שחלק מהזכויות שלי יתבזבזו,
קטנו הזכויות שלי,
קטונתי.
למה?
בגלל החסדים והאמת שעשית איתי. כלומר, השתמשתי ב...
אתם מכירים את המשחק הזה?
מכירים?
אתה מכיר או לא? אני משחק את זה עם הבת שלי, חולה, אז זה בדיוק.
נפסלת, זהו.
אז יש מחסנית, אתה טוען, נכון? עד שלוש פעמים אפשר לטעון, ואז נגמר הכדורים, זהו. יעקב היה טעון בחסדים,
והקדוש ברוך הוא היה טעון במעשים טובים, אבל הקדוש ברוך הוא גמל איתו חסדים. יכול להיות שהוא עכשיו מאוזן ולא מגיע לו, אז הוא מפחד.
זה מה שרשי אומר.
קטונתי מכל החסדים, התמעטו זכויותיו על ידי החסדים.
בסדר, שעשית איתי.
ואז, אני חייב להגיד שזו קצת תחושה מוזרה, מה שרשי מלמד אותנו כאן,
כי יוצא שכשאדם מקבל
חסדים מאבורי ידברך, אז הוא כל הזמן כאילו בסוג של איזה חשש, רגע, רגע, אולי עוד שניה זה ייגמר,
אולי תכף ייגמר לי, אולי תכף, נכון? זה מין חוויה כזאתי של כיווץ קצת.
הרמב״ן חולק על זה.
הרמב״ן מביא את רשי והוא חולק עליו, הוא אומר, זה לא נראה לו נכון
והוא הולך לפירוש אחר.
אבל קטונתי לומר כי קטון הוא מהיותו ראוי לכל החסדים שעשה עימו.
וכן מי יקום יעקב כי קטון הוא מהיותו יכול לסבול כל הנגזר עליו.
וכן אמרו בראשית רבה, קטונתי הרבי אבא אמר, איני כדאי.
והחסדים הם הטובות שעשה עימו בלא נדר.
באמת זה הטובה אשר הבטיחו ואם מת לו הבטחתו.
יאמר שאיננו ראוי שיבטיחנו ויעשה לו אותן הטובות שיבטיחו בהן,
ולא לטובות אחרות רבות שעשיימו. זה פירוש אחר לגמרי כבר,
שונה לחלוטין, והוא לכאורה יותר מתיישב על הלב. מה?
יעקב אומר, תשמע, אני לא הייתי ראוי.
קיבלתי כל כך הרבה חסדים, ואני מרגיש
שאני קטן מדי לכל החסדים שעשית איתי.
בסדר? זו תחושה מאוד מאוד משמעותית, שאדם מרגיש שהוא קיבל,
קיבלתי הרבה יותר ממה שהייתי ראוי לו, נכון?
קטונתי מכל החסדים, כלומר, אני...
לא מתואר פה איזשהו תהליך, לא מתואר פה איזשהו תהליך. מתואר פה, אני אומר, יעקב, אני הייתי אדם רגיל, קטן, תראה למה זכיתי, הוא אחרי זה מתאר את זה, מקלי עברתי את הירדן, אתה הייתי לשתי מחנות.
אגב, זה פסוק מאוד מעניין,
נכון?
כי בהתחלה יעקב חוצה את המחנה לשתי מחנות, זה ביטוי של מה?
של מצוקה,
נכון?
ויחס את העם אשר איתו ואת הצומת הבקר לשתי מחנות זה ביטוי של מצוקה שאם יבוא עשו ויהרוג את זה אז זה.
בהמשך בתפילה עצם חציית המחנות נהיית ביטוי למה?
לברכה, לשפע.
מקלה עברתי את הירדן הזה, הייתי לבד עם מקל ועכשיו בלי עין הרע,
חצרי ילדים, נשים, עבדים, שפחות, גמלים, חמורים, יש לו מחנה גדול, שתי מחנות, הוא יכול לחלק את זה לשתיים.
בסדר?
אז זה כאילו מתהפך. אבל כל פנים הרמב״ן אומר כאן שהחוויה של יעקב,
כשאדם מקבל חסדים מהבורא יתברך,
הוא צריך להרגיש שהוא לא ראוי לחסדים הללו.
שהוא לא ראוי.
מי אני, מה אני, אני לא ראוי, זה הגדול, כן.
וזה מגביר מאוד את תחושת המחויבות, ואז זה קצת דומה אולי
למה שדיברנו כלפי בשר ודם, נכון? אני לא מרגיש ראוי, אבל הקב' נתן לי, אז אני...
אבל הרמב״ם בעצם מתאר פה, יעקב אומר, אני מצד מה שאני ראוי,
קיבלתי הרבה יותר ממה שחשבתי.
זה היה קטונתי.
כן, זה פשוט, נכון, זה רמב״ן, זה הוא פשטן.
גם הרשב״ם הולך בכיוון דומה.
קטונתי מכל מלהיות לי החסדים וכן קטן מאכיל את העולם ואת השלמים, מזבח קטן.
לפי שעשתה לי חסדים באמת יותר מן הראוי לי.
ואני מצד שני עדיין לא קיימתי נדרי ולא אוהבתי חכה ראוי. זה בעצם ממש כמו הרמב״ן.
הוא אומר, רק הרשב״ם מוסיף את הצד השני, הוא אומר, הקב' ברוך הוא, אתה קיימת את ההבטחות שלך אליי,
ונתת לי הרבה מאוד, ואני מצד שני לא הייתי, עדיין לא קיימתי את הנדר, כי עדיין לא חזרתי לארץ ישראל, וכן על זה הדרך,
לכך אני אראה,
אף פי שהבטחתני, שאינך דנת אדם אלא לפי מעשיו,
בכל מקרה,
אני עדיין, אני עדיין אראה. אז זו חוויה בסיסית פשוטה,
שהיא ניתנת להבנה, איך אדם מקבל חסדים עבורי יתברך, והוא מרגיש שפשוט לא מגיע לו.
לא, הוא קיבל יותר ממה שמגיע.
טוב.
רק, התנועה כאן היא מאוד מעניינת שזה אופן.
טוב, סליחה, פה לא מתוארת תנועה, פה מתואר מצב. תכף נראה איך זה מתפתח לתנועה.
בחסידות.
מאוד מאוד מעניין.
כי אני אגיד לכם מה הקושי עם הרמב״ן.
מה קשה לי.
בסוף, כשאדם מקבל חסד מהשם יתברך,
אז מתוארת פה תנועה של קטונתי.
אבל זה לא רק קטונתי, זה גם גדולתי.
כלומר, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכשאדם מקבל,
נגיד עכשיו מישהו זוכה מכם ב-10 מיליון שקל בלוטו,
שזה ודאי מה שמתברך, נכון?
אין ספק שמי שזוכה בלוטו, הסיכוי הסטטיסטי הוא רחוק מאוד,
אז אם אדם זכה בלוטו, זה ודאי קיבל מתנה מה שמתברך.
אז תחושה אחת יכולה להיות, וואי, איזה חסד, מה זה? אבל תחושה כאילו זה של קיבוץ. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש גם הרחבת הלב, נכון? יואי, זכיתם, אריאל התקשרה אליי, כל הדברים האלה, נכון? אז אצל הרמב״ן, איפה באה לידי ביטוי התנועה של ההרחבה? יש רק הקטנה, לפי הרמב״ן, אצל יעקב אבינו.
אנחנו נראים בהמשך שיש כאלה מפרשים שמפרשים תנועה כפולה.
על כל פנים, לפי הרמב״ן, כשאדם פוגש טוב אלוקי,
כי הוא צריך להרגיש,
כדאי שירגיש, שהטוב הזה הוא גדול עליו בכמה וכמה מספרים, ולכן הוא חושש,
הוא ירש, אולי הוא לא ראוי לו, וכן על זה הדרך.
יש פה הערה נפלאה של הגאון מווילנה.
עכשיו, בחרתי להביא את הגאון מווילנה גם כן בהקשר של יט כסלווין, מפני שחלק גדול מהרדיפות
אחרי אדמור הזקן
היו על ידי אחד מתלמידיו של הגאון מווילנה.
הגאון מווילנה בעצמו היה התנגד לאדמור הזקן וגם סירב לפגוש אותו,
אבל ההתנגדות שלו נבעה מסיבות טובות וגדולות.
התלמיד שלו כבר, רב חיים מבולוז'ין, פגש את אדמור הזקן.
ואילו התלמידים כבר עשו שם כל מיני דברים טובים, והלשינו וכן הלאה. אז אמרתי, בואו נעשה שלום,
נגביר עוד את השלום בין אדמור הזקן לגאון ונשים אותם על אותו דף.
אז הגאון הביא לה אומר כאן
הערה נפלאה מאוד.
הגמרא אומרת ככה, אמר רב יחיא בראשי אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהיה בו
1 מ-8 שבשמינית של גאווה.
כמה זה 1 מ-8 שבשמינית?
1 חלקי 64. כמה זה בגימטריה?
64 סד, נכון?
אם זה קצת יותר מסד, אם זה רק 1 חלקי 63,
זה כבר סג.
סג זה פסוק כולו סג יחדיו נאלחו. זה מלא סיגים, זה כבר מגעיל.
סד זה טוב, זה אפשרי.
אז הוא מסביר.
יש לפרש כי יעקב אבינו עליו השלום, אמר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדיך,
בטלה החסד והאמת שקיבל והשם יתברך על נפשו.
כן?
כלומר,
הוא שואל פה שאלה אחרת, הוא אומר רגע,
יעקב אבינו אומר, אה, קדוש ברוך הוא, קטונתי מכל החסדים, כמה חסדים עשית איתי?
תירגע.
מי אמר שזה בכלל בגללך החסדים האלה? אולי זה בכלל בגלל אברהם ויצחק.
למה הוא לא אמר, קטונתי מכל החסדים אשר עשית איתי בזכות אבותיי?
ברור ליעקב שהקדוש ברוך הוא עשה איתו חסדים בזכותו?
כן.
תלה החסד והאמת שקיבל מהשם יתברך על נפשו, ולכאורה קשה, על פי מידת הענווה,
אין לו לתלות את הגדולה בעצמו,
רק בזכות אברהם ויצחק.
אלא למדנו מזה,
דה הטובות שמקבל האדם מהשם יתברך,
יש לו לתלות בעצמו כדי להקטין את עצמו.
או, זה חשוב מאוד.
והגאון כבר מתחיל לבשר לנו את הכיוון שאנחנו רוצים ללכת בו בשיעור.
כשאדם מקבל טובות מהשיעור, אולי אני אגיד את זה כבר עכשיו, אז נראה איך זה בא לידי ביטוי.
אחד הדברים הכי, בוא נגיד ככה,
כשמחפשים בחסידות, מהו שורש המידות הרעות?
השורש.
יש הרבה מידות רעות, אנחנו לומדים את זה בתניא,
אבל זה הכל תולדות. מה השורש של המידות הרעות?
יש ויכוח בין שתי מידות,
שתיים הגיעו לגמר,
עצבות, מה?
עצבות וגאווה, מי ניצח בגמר?
לא, גאווה.
גאווה היא השורש.
עצבות
זה גאווה מתוסכלת.
כשאדם יש לו גאווה והוא בטוח שכל העולם פשוט צריך להשתחוות לו.
וכולם צריכים פשוט לרקוד לאורך הליב שלו והוא פשוט השמש הזורחת בעולם שמאירה את כל הזה.
ואז הוא באמת רואה שהמצב הוא לא כזה
והעולם לא משתחווה לרגליו, אז הוא נהיה עצוב.
עכשיו היום בימינו זה קורה הרבה, למה? אתה יודע למה סגי?
כי אנשים היום חיים הרי בפייסבוק,
הם לא חיים במציאות.
עכשיו, בפייסבוק הוא כל היום מעלה פוסטים וכולם מוחאים לו כפיים.
אבל כל מי שמוחא לו כפיים זה כל מיני אנשים מהמיליה שלו, כאילו שזה. אבל ברגע שהוא יוצא, מה שנקרא, לחיים עצמם,
ופוגש את העולם עצמו,
אז הוא רואה שלא כולם מוחאים לו כפיים, אז הוא מתחיל להיות עצום.
אז שורש עמידה מקולקלת זה גאווה.
זה שורש עמידות, בחסידות,
שורש עמדותיו קולקולות, ולכן צריך להילחם בגאווה. איך נלחמים בגאווה? על ידי מה? שפלות.
כשאדם מרגיש שהוא לא ראוי,
שלא מגיע לו כלום,
לא מגיע לו כלום, שהוא שפל ולא מגיע לו כלום, אז כל דבר שמקבל למשר מתברך, הוא יודע לעשות מתנת חינם,
והוא מודה על כל דבר,
והוא יודע להעריך כל דבר, גם דבר קטן וגם דבר גדול, ושום דבר לא יהיה קטן מדי כדי לא להעריך אותו. ככה הוא הולך בעולם, ואז הוא גם אף פעם לא מאוכזב,
מה שתקרא, אתה לא יכול ליפול מהרצפה.
נכון? יש שורה ושיר של יובל בנאי.
סוף סוף ירדנו למצולות, פה אי אפשר לתבוע.
אתה כבר נמצא כבר... אם אדם מרגיש שהוא גם ככה ברצפה, אז ממש לא ליפול. אז מישהו לא נתן לו איזה כבוד. בסדר, ככה לא מגיע לי כבוד.
אז מה, אני צריך להיעלב מזה? זהו.
יש שתי דרכים להשיג שפלות.
הפוכות אחת לשנייה.
דרך אחת היא שבאמת אדם מקבל ביזיונות.
אנחנו לא רוצים,
מתפעלים כל יום לא להביא לידי ביזיון. אבל לפעמים אדם מקבל ביזיון.
לא חייב להיות ביזיון כשמישהו צועק עליך ברחוב ומשפיל אותך.
סתם רצת אוטובוס וסוגע לך את הדלת על הפנים ונסע.
אההה, אתה אומר ככה, נכון?
או אפילו עלית לאוטובוס ואין מקום לשבת, אתה צריך לשבת לשבת על הרצפה.
וואלה, אני רב נכבד, אני פה, זה, אם זה קשור על הרצפה.
גם על הרצפה, הכל בסדר.
כל מיני דברים כאלה. אדם מקבל קצת שפלויות, זה טוב.
זה טוב, נכון?
איך אמר שולי רן בשיר שלו?
הגוף שאף פעם לא מתרצן, כבר זחלתי בשבילו עד הקצה.
לפעמים צריך לזחול.
אבל יש עוד דרך לקבל שפלות.
מהי?
כשאדם מקבל
כבוד
יותר ממה שמגיע לו.
אז אם האדם הוא לא מושחת לגמרי ומקולקל, שהוא בכלל לא רואה את זה, יש לו טיפה רגישות רוחנית, הוא מרגיש בפנים מאוד מאוד,
מה?
מאוד מאוד שפל.
אתן לכם דוגמה, בסדר? הדוגמה הכי ילדותית שבעולם, כאילו זה.
נגיד מבחן כיתה ד',
והמורה אומר לתלמידים, חבר'ה אתם רציניים, אתם כיתה ד' ופה ופה ופה, אני רוצה לתת לכם מבחן כבוד.
המורה, מה זה מבחן כבוד? מבחן כבוד, אני יוצא מהכיתה, אני סומך עליכם שלא תעתיקו.
והמורה יוצא,
הוא גם לא מציץ מהחלון או מהזה, הוא באמת,
הוא מקבל את המבחנים, הוא מקבל את המבחנים, הוא רואה שתלמיד אחד העתיק,
הוא רואה מהמבחנים שמישהו העתיק,
זה לא בעיה לראות את זה, נכון?
אז מה לעשות?
אפשרות אחת, כמובן לא להשפיל אותו ברבים, זה לא על הדעת, אבל אפשרות אחת זה לקרוא לתלמיד הזה ולהגיד לו, שמע, אתה העתקת, בסדר?
לא עושים דברים כאלה, נתת לך אמון, כבוד.
תבחר את העונש, נגיד.
אבל אפשרות שנייה זה לבוא לכיתה ולהגיד, תראו,
אני מאוד התרשמתי מה...
זאת אומרת, זה ברור שהתלמיד הזה הוא לא איזה תחמן או משהו כזה, הוא נכשל, הוא לא התגבר על יצרו.
אז אפשרות לבוא לכיתה ולהגיד,
תקשיבו, אני מאוד התרשמתי מהמבחן כבוד פה, זה עשה לי רושם אדיר, אני רוצה להגיד לכם שאני החלטתי להמשיך את זה,
ואני גם רוצה לתת לאחד מכם לבדוק את המבחנים.
ואז הוא מצביע לתלמיד שהעתיק, אתה תבדוק את המבחנים לכולם.
אז מה הוא מרגיש עכשיו, התלמיד הזה?
לא מספיק שאני מעלתי באמון של המורה כשהוא יצא מהכיתה והעתקתי,
עכשיו המורה נותן לי עוד יותר אמון,
ונותן לי לבדוק.
הייתי מעדיף להעתיק אלף פעמים, לקבל ארבע אלף פעמים מאשר את החוויה המשפילה הזאת שאני מרגיש שאני לא ראוי, בסדר?
עכשיו אחד משתיים, או שהתלמיד הזה, אם הוא תלמיד,
בדרך כלל יהיה כאן איזה, הוא יבוא למורה ויגיד לו, המורה, אני לא יודע, תשמע, אני לא יודע, אני אעתק, הוא יודה בעצמו כבר.
והמורה יגיד לו, בסדר, אני יודע,
בכל אופן, תבדוק את המבחנים ותיתן לעצמך ציון.
והוא ייתן לעצמו אפס.
בלי שאף אחד ידע.
רק הוא באמורי יודעים. זה חינוך גם.
אבל תבינו שיש אפשרות,
לא להשפיל, זה לא מילה יפה, אבל לקבל שפלות,
לא רק מביזיונות, אלא לקבל שפלות גם מה?
משפע.
אז כשיעקב אומר, קטונתי מכל החסדים,
בשונה מאיך שדיברנו, למדנו ברשי וברמב״ן, שזה כאילו מציאות סטטית. רשי אומר, היה לי הרבה חסדים, היה לי פחות חסדים, אני זה.
או הרמב״ן אומר, קיבלתי יותר ממה שאני ראוי. הגרא אומר, מדבר על תהליך.
אם אדם רוצה לקבל שפלות,
אם אדם רוצה שלא ייפול בבור של הגאווה, אם אדם רוצה להרגיש שהוא לא ראוי והוא מקבל שפע, ולכן השפע הזה הופך אותו ליותר מחויב להשם יתברך, הופך אותו ליותר מרגיש כמו פיקדון, אז דווקא כשישלך את החסדים לעצמו,
יגיד, וואו, הקב'ה השפיע עלי כאלה חסדים,
בסדר?
כאלה חסדים,
והשפעת החסדים גורמת לי להרגיש באיזה מין תהליך,
אני לא מספיק ראוי.
הקב'ה ככה מאמין בי,
ככה נותן לי זה, ואני לא הייתי מספיק בשבילו.
לכן יעקב משך את החסדים אליו.
תראו מה הוא אומר.
למדנו מזה הטובות ומקבל האדם מהשם יתברך, יש לו לתלות בעצמו כדי להקטין את עצמו.
כמו שאמר יעקב אבינו עליו שלום, קטונתי מכל החסדים, והיינו אם ידבר האדם הטובות שכבר קיבל,
זה על העבר.
אבל אם יבקש הצלה או טובה לעתה,
לעתיד, אז לא יבקש בזכות עצמו, אלא בזכות אבותיו.
כלומר, על מה שקיבלתי בעבר, כן לשייך את זה אליי, ואז להגיד, יורקו, כל כך הרבה הקדוש ברוך הוא נתן לי,
השפיע לי, שפע כזה וכזה וכזה וכזה.
אני מצדיק את זה, אני ראוי לזה, אדם מקבל איזושהי שפלות כלפי השם יתברך. מצוין.
לכן יעקב מושך את זה אליו,
ואז אומר כאן הגאון מווילנה,
תראו בשתי שורות האחרונות,
וזה הכוונה, תלמיד חכם, מותר לו להתגאות שמונה שבשמינית.
למה? מגלה פה רמז גדול.
כי הפסוק קטונתי מכל החסדים הוא הפסוק השמיני בפרשה השמינית.
הבנתם?
כלומר, כשאתה אומר, תלמיד חכם מותר לו להתגאות שמינית שבשמינית שבגאווה,
בואו נחפש את הפסוק השמיני בפרשה השמינית ונבין שהסיבה שיעקב במרכאות התגאה ואמר קטונתי מכל החסדים, עשית לי המון חסדים אבל עשית לי,
זה לא כדי להתגאות אלא כדי,
בדיוק, כדי לקבל שפלות אמיתית עמוקה.
אף אחד לא יודע מזה.
אבל כשאדם עובר אחורה ואומר כמה הקדוש ברוך הוא נתן לי והשפיע עליי
וגמלתי חסדים וזה וזה, אז הוא בעצמו מרגיש, כן?
אני לא מספיק,
אני לא מספיק ראוי.
אני צריך להיות יותר ראוי, אני צריך יותר להצדיק את זה, אני לא רוצה כל כך להתבייש.
איך אומר הזוהר והרמחן מצטט אותו?
הימן דאכיל לאו דילי בית להסתכל לבאפי מלכה.
מי שאוכל לחם לא שלו מתבייש להסתכל בפני המלך.
אז כשאדם שם לב שהקדוש ברוך הוא נתן לו המון המון המון וזה לא שלי,
אז יש לו איזו בושה.
והבושה הזאת היא מנוע, היא מוטיבציה להגיד, אוקיי, אני אעשה מאמץ שלפחות בפעם הבאה אני לא כל כך יתבייש,
בסדר? אני אהיה טיפה יותר ראוי.
מכאן, רבותיי, אנחנו עוברים לדברי רבותינו בעלי החסידות. בדיוק על הדבר הזה הגאון פתח לנו כאן את הפתח.
בואו נראה לאן אנחנו מתקדמים.
אתם זוכרים שדיברנו על כך שבעצם יש פה תנועה של רצו ושור, זה נקרא בחסידות.
מצד אחד, אדם מקבל שפע מהשם יתברך, אז הוא מתמלא בשמחה,
באמונה, הקדוש ברוך הוא משפיע עליי, אני ראוי לך, כאילו, עובדה שהוא נתן לי,
אז איזו שמחה גדולה.
ומצד שני, באותה עת הוא גם מרגיש לא ראוי.
בסדר?
ממש, כאילו, בעת ובעונה אחת, הוא עושה גם וגם.
אז זה אומר את זה הרבי רב שמחה בוני מפשיסחה, קטנתי מכל החסידים מכל האמת,
כאילו מקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשתי מחנות. באותו פסוק יעקב מספר כמה הוא קטן וכמה הוא גדול, נכון? מצד אחד, כתמתי מכל החסדים.
מצד שני, מקלי עברתי, עכשיו הייתי לשתי מחנות, כאילו, באותו פסוק.
איתא מערב רבי בוני מפשיסחא,
שלכל יהודי צריך להיות שני כיסים,
אחד אייפון, אחד נוקיה.
אתם מכירים את זה?
אחד, נכון, איך כתוב?
לראות ולהיראות.
נכון, יש לך טלפון אחד שאתה רואה וטלפון אחד שאתה מראה.
ככה בעלייה לרגל כתוב לראות ולהיראות.
אז כל יהודי צריך שיהיה שני כיסים.
אחד בכיס, בשבילי נברא העולם,
והשני, ואנוכי עפר ויפר.
לכאורה, רק אני חייב להגיד,
בכיס ימין נמצא בשבילי נברא העולם,
ובכיס שמאל, ואנוכי עפר ויפר. כלומר, החוויה הבסיסית של האדם צריכה ללכת בביטחון,
רשם יתברך אוהב אותי, ואני חשוב בעיניו, ואני יקר בעיניו, ואני אהוב, ובשבילי נברא העולם.
מה ישמור עליי לא להתנפח כמו איזה בלון נפוח, או כמו איזה כדור פורח, ולהתחיל לעוף על עצמי ולהגיד אני, אני, אני, אני,
נכון?
ישבתי על עצמי פעם, כנראה היה אדם אחד עם המון המון גאווה,
והוא החליט להקים חברה.
איך הוא קרא לה?
IBM.
I. B. M. זה כל המילים, כל המילות גוף באנגלית שמדברות על האדם עצמו,
נכון?
זה כאילו, התרגום של IBM זה אני אהיה עצמי.
אני אהיה לחם בפיתה, כן? כאילו, אני עוד...
אז מה, כדי לא להיות IBM, מה עושים?
בכיס השני, ואנוכי עפר ואפר.
כל פעם צריך להוציא פעם את הנוקיה, פעם את האייפון, ככה.
לפי המצבים.
ויש לומר, וכן מצינו אצל יעקב אבינו, עליו השלום, שאמר, ואתה אמרת היטב יטיב עימך,
כעניין בשביל נברא העולם. אתה אמרת, הקדוש ברוך הוא, היטב יטיב עימך, אמרת שכאילו,
יעקב אבינו עושה חשבונות עם השם יתברך, אה, אמרת...
אז זה בשבילי נברא העולם.
ומצד שני, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, כי עניין באנוכי עפר ואפר.
טוב, עכשיו בואו ניכנס, יש פה שלושה דיבורים עמוקים ונפלאים של השפת אמת,
שבעצם לדעתי ממש פותחים פה את התשתית הנפשית של עבודת הנפש בדבר הזה, איך מגיבים נכון לקבלת הטוב האלוקי, בסדר? איך אתה מגיב נכון?
אז אומר ככה,
קטנתי מכל החסדים. שמעתי מכבוד מורי זקני זל, בשם הרב מלובלין, חוזה מלובלין,
שגם מה שקטן בעיניו הוא מהחסדים של השם יתברך.
מילת קוד.
בואו טיפה נפרט.
ונראה להוסיף ביאור
כי יש לכל איש ישראל להשיג הכנעה וקטנות על ידי חסדי השם יתברך.
זוכרים מה אמרנו מקודם? אפשר להשיג הכנעה וקטנות על ידי
שפלות שהקדוש ברוך הוא מביא לאדם. כשאדם לא הולך לו והוא נכשל, אז הוא רואה כמה הוא קטן.
הוא רואה כמוהו, נכון, לפני רגע היית ביג בוס, פתאום צ'יק צ'יק מפטרים, תראה, חברה נסגרת, אדם נמצא בלי עבודה.
אבל אדם לא ירוף על עצמו יותר מדי, כי המציאות יכולה להשתנות ככה.
אז זו אפשרות אחת להשיג הכנעה ושפלות.
או חלילה,
חלילה, כן, שנהיה תמיד בריאים, פתאום אדם חולה.
לא עכשיו חולה, חלילה, זה, סתם חולה.
שפעת.
אז מי, או, כן, כן, שפעת נגיד, או אפילו יש, לא יודע, אדם חשוב, מנהל, פתאום הוא שוכן במיתה, גמור, כמו איזה סמרטוט,
לא יכול לזוז, לא יכול לזה.
מה אתה מתגאה? מה אתה עף על עצמך? תראה איזה וירוס אחד קטן, משבית אותך לשישה, חמישה ימים, אתה לא זז.
אז זה אפשרות אחת.
אבל הקדוש ברוך הוא, השתבח שמו, הכין עוד דרך,
יותר מתוקה,
יותר מפנקת,
שאדם מקבל שפלות דרך החסדים.
עכשיו תבינו רק דבר קטן מאוד.
מי שלא מקבל את השפלות דרך החסדים יקבל אותה דרך הדינים,
אז לא חבל?
זה win-win סיטואשן, אתה יכול גם לקבל מלא חסדים וגם להשיג שפלות.
אל תהיה טבע. אתה יגיד לא, אני פה אתגאה, ואז יביאו לך את השפלות בפנים.
האדם צריך לקבל את השפלות דרך החסדים.
יש לכל איש ישראל להשיג הכנעה וקטנות על דרך חסדי השם יתברך
שעושה עם האדם לפנים משורת הדין. לכן צריך האדם להשיג בושה ולהכניע לפניו יתברך.
זה שכתוב, קטנתי מכל החסדים, שמכל החסד והטוב שעשה עמו, היא שיא קטנות!
יעקב אבינו, הרי
תנסו רגע להיזכר בפסוקים,
באמת יעקב אבינו הגיע לחרן אדם בודד.
אדם בודד, עם מקל עץ ביד.
ואז קראנו בפרשה הקודמת, ויפרוץ האיש,
ויהיו לו צאן,
וגמלים, ועבדים, ושפחות, ו... נכון, עד שבני לבן מתחילים
לקנא ביעקב, להגיד,
הוא לקח יעקב לאבינו את כל אשר לו ומאשר לאבינו ואשר לאבינו עשה יעשה יעקב את כל העושר הזה,
אבל הוא נהיה אדם ענק.
פגשתם פעם אנשים כאלה שזה,
אומר לך, תשמע, כל מה שאתה רואה פה, עשר אצבעות.
לא זכיתי בהור מההפקר.
הדרגות האלה לא נפלו עליי ככה, הכל עבדתי בעצמי.
כאילו אדם,
יעקב אבינו לא הגיע למקום הזה, לא.
ככל שהוא נהיה יותר ויותר גדול בחוץ,
ככה הוא נהיה, מה?
יותר ויותר קטן בפנים.
זה מין תהליך מדהים כזה,
שככל שהחסדים גדלים, הוא מתכווץ פנימה.
אתם מבינים? זה הדרך הכי טובה להגיע לשפלות לפני השם יתברך,
זה להתכווץ מהחסדים שלו.
אני מתחיל לעשות את זה בהתחלה...
מכני, כאילו.
זה צריך להיות אותנטי לכאורה.
הגעת למחון מאיר?
אה, הגעת?
אתה ליעקב אינו, אתה עוז שואה, אתה יכול, תצליח.
כל אחד לפי הגדולה שלו.
הוא תכף יגיד.
הנה, עוד שנייה.
זה שכתב כתוב מכל החסד ומהטוב שעשה עמו השיג קטנות
עד שלא נשתנה כלל מאז שהיה הולך לחרן עד חזרתו כי נכתיב במקלי עברתי את הירדן יעקב אומר אני אותו יעקב
אותו יעקב המקל הזה עדיין איתי אתם מכירים את כל הסיפורים אולי זה עצה מה שאתה אומר יש סיפור על נדמה לי מספרים את זה על רבי שמואל הנגיד
שהוא היה שר האוצר של מלך פורטוגל
וכמובן הגויים הלכו
ודיברו עליו לשון הרעש הוא גונב מאוד שר הממלכה והנה
יש לו איזה מקום שהוא מסתתר שם,
אף אחד לא יכול לראות מה הוא עושה.
אז יש כל מיני גרסאות לסיפור. גרסה אחת אומרת שהמלך בא בהפתעה וביקש כאילו להגיד לו, מה אתה עושה כאן בחדר הזה? תראה לי.
הוא אומר לו, לא, אדוני המלך, בבקשה. לא.
אז פתחו וראו שהיו שם כיסא ובגדים של עני מרוד.
אומרים לו, אדוני המלך, אני כל יום נכנס לפה לשעה
ורשת את הבגדים האלה, וזוכר מאיפה באתי. אני הייתי יהודי עני מרוד.
וכל העושר הזה, זה הכל שליחות מהשם יתברך, וכמו שהוא נתן לי, ככה הוא גם יכול לקחת לי,
וזה הכל, ואני, אה, אז המלך יתפעל.
ויש גרסה אחרת שביקשו ממנו להגיש הצהרת הון,
מרבי שמונה נגיד, והוא הגיש הצהרת הון נמוכה בהרבה מהכסף שהיה לו.
אז המלך אמר לו, מה אתה עושה צחוק,
אתה מעלים ממני הכנסות? הוא אמר לו, לא, אדוני המלך,
אני כתבתי לך את כל הכסף שנתתי לצדקה.
הכסף הזה, אף אחד לא יכול לקחת ממני, הוא שלי.
את כל הרכוש שיש לי, הנה אתה יכול עכשיו לזרוק אותי לכלא
ולהפקיע לי את כל הרכוש ונגמר הסיפור.
אז העובדה שהאדם זוכר כל הזמן,
כן, מה הוא היה?
דע מאין באת.
מי קונה כאן, אני לא עושה כאן פרסומת לאף רשת, כן, אבל רק משתמש ברעיון.
מי קונה כאן קניות ברמי לוי?
או, מזל, חשבתי כבר שאנחנו הגענו פה.
מה השם המלא של רמי לוי?
שיווק השקמה. למה קוראים לו שיווק השקמה? שמעתם? חשבתם פעם? זה הקיבוץ, זה לא... זה הקיבוץ שממנו הוא בא. קיבוץ, רמי לוי, איזה קיבוץ הגיע רמי לוי, איזה קיבוץ, אה?
אומר לך רבי משה שהוא ירושלמי, מכיר את נבחרי ירושלים, רמי לוי התחיל בחנות
מכולת של גודל מטר על מטר ברחוב השקמה, בשוק מחנה יהודה, יש רחוב כזה קטן ש...
רחוב השקמה.
מה?
עדיין קיימת החנות. והוא לא מכר אותה, היא עדיין קיימת,
כי הגמרא במסכת באהבתרא אומרת שהאדם לא ימכור את
הגמרא אומרת לא ימכור את הנחלה הראשונה שלו
והוא אומר אני לא בוכר כי אני רוצה לזכור כל הזמן, מה?
איפה באתי? אני רמי לוי משוק מחנה יהודה מחנות השקמה
וכל הסוחרים הקטנים כולם אצלי, כל האנשים הפשוטים הם אצלי בעיניים, אני לא עושה כאן פרסומת לאף אחד, תקנו איפה שאתם רוצים, תקנו באושר רד, בשופר, אני חייב לו הכרת הטוב כי...
כן, יש לי הכרה טוב לרמי לוי על הזמן שהוא חוסך לי, אנחנו קוראים רמי לוי באינטרנט, זה כמו המן שהיה יורד לך בפתח של הבית
אם הוא היה יכול גם להכניס לי למקרר, הפועל, הייתי מבסוט
כן, רגע
נו?
אני לא אחזיר על זה, אבל תהיו בענווה, תהיו בענווה, בדיוק, בדיוק, אתה מבין? תזכור איפה היית!
אז יעקב אבינו אומר, אני זוכר, אני זוכר טוב מאוד שעברתי את הזה במקל, אני זוכר.
הרב לאו מספר,
הרב ישראל מאיר לאו מספר שהיה לו,
הוא הגיע לארץ עם מזוודה.
מזוודה כזאת, היו אז מזוודות כאלה מעור או מעץ.
מזוודה, זה מה שהיה לו.
מזוודה אחת.
והמזוודה הזאת שנים הייתה בבית בבוידם.
וכל פעם הוא אומר שהילדים היו מתלוננים וכל זה, הוא היה אומר להם, פותח להם את הבית, אתם רואים?
זהו, מפה התחלתי.
יש לכם תלונות עכשיו? אמרו, אה, טוב, רגע, כשאתה רואה איפה אבא התחיל,
כמה זה חשוב לזכור. אז יעקב אבינו זוכר את זה.
ככל שהחסדים גדלים,
הוא נזכר איפה הוא היה, הוא אומר, וואי,
מה הקדוש ברוך הוא עשה איתי.
כן?
אני חייב לספר לכם סיפור קטן,
שככה,
בקיץ היה לי יום הולדת 50,
ויש לנו גם יום הולדת לקהילה,
פחות או יותר לתאריך של המולדת שלי, ואז, בקיצור,
תוך כדי הבנתי שהמולדת של הקהילה נהיה גם איזה מולדת... בקיצור, נהיה איזה משהו כזה גדול. פתאום אני רואה את ההורים שלי שהגיעו, וזה, טוב, עשו ערב לימוד תורה,
שאני אקח... בקיצור, לשמח אותי ולשמח עוד אנשים, היה מקסים.
אז כשהסתיים כל הערב הזה, אז ככה ליוויתי את אימא שלי החוצה,
את ההורים שלי, ואז אימא שלי אומרת לי,
מי היה מאמין? ילדה ענייה מאור עקיבא.
כאילו,
היא גדלה בעורקים ובמעברה, וזה ממש, היו עניים מרודים. היא אומרת, כאילו, מי היה מאמין שאנחנו נזכה עם כל כך הרבה אנשים, שמחה? כאילו,
אז המשפט הזה היה משפט שגם לי היה מאוד מאוד טוב לשמוע אותו ברגע הזה,
בסדר? כי זה ככה,
דע מאין באת.
יעקב אבינו יודע מאיפה הוא בא.
כך אומר השפת אמת.
ואין זה דבר קטן שיזכור האדם עד עשרים שנה מה היה לו.
שמעתם?
יעקב אבינו זוכר מה היה עשרים שנה רטרואקטיבית.
לא כולם זוכרים את זה, לא כולם זוכרים מה היה לפני עשרים שנה וכל זה, זה היה מה שהיה, אלפת מה, זהו, חיים חדשים, לא.
יעקב אבינו זוכר, ואני זוכר שהגעתי עם הקן, וכל יום שאני קם בבוקר זה לא מובן לי מאליו,
שיש לי בית ורכוש ואישה וילדים וכן על זה הדרך. אז הוא גדול וקטן, זה מין אקורדיון כזה, ככל שהוא גדל בחוץ, הוא נהיה שפל וקטן לפנים.
והאמת היא,
וזה מסתכלת יד מצרים, של יזכור האדם כי ישן בה חוציאו מכל אסתר ועצת יצא הרע.
והאמת כי תכלית חסדי השם יתברך הוא שמשיג האדם הכנעה וקטנות על ידי החסדים זה אות ומופת שמקבל החסדים אליו ויאבן. רבותיי, הוא אומר כאן דבר נפלא.
אם אדם מקבל חסדים ומתגאה,
מתנפח, שידע א' שהוא לא קיבל את החסד באמת, ייקחו לו את זה.
וב' זה גם לא מהשם יתברך, זה מגיע מהמקום האחר.
אינדיקציה, אם קיבלתי חסד מהבורא יתברך, זה אם זה גורם לי,
מה?
בדיוק.
אם זה מביא אותי להתנפח, לא טוב,
זה הגיע אליי ממקומות לא טובים.
אם זה גורם לי לתחושה פנימית עמוקה שאני לא ראוי, וממילא אני אפחות צריך טיפה להתאמץ יותר, שלא יהיה לגמרי ביזיון, שיהיה קצת יותר,
זה מהשם יתברך.
זה לא סופר ושיכול להיות שמח.
ברור!
עכשיו, למה אני שמח? כי אני אומר לעצמי, למרות שאני כזה וכזה וכזה, בכל אופן, הקדוש ברוך הוא התייחס אליי, הוא כל כך אוהב אותי, כל כך מרחם עליי.
ודאי, זה הולך עם שמחה.
בואו, בסדר, בואו נדלג רגע לשפת האמת הבאה.
בפסוק
קטונתי מכל החסדים
אשר עשית את עבדיך, במדרש
איני כדאי וחד אמר כדאי אני.
כלומר, יש מדרש שאומר,
צד אחד אומר,
לא, הקב' אני לא כדאי לכל החסדים. ומדרש אחר אומר, כן,
עשית לי את כל החסדים, הסימן שאני ראוי, אז...
זה קצת מזכיר את הבדיחה, אתם מכירים את הבדיחה?
זה לא בדיחה, זה מין תובנה כזאת של חכמים,
שהעולם מתחלק לחתולים וכלבים.
מכירים?
כלב,
הוא הולך עם האדון שלו,
והוא רואה שהאדון שלו נותן לו אוכל,
מוציא אותו, מביא אותו, מחזיר אותו, אז הוא אומר, אני כלב, האדון, הוא השולט, הוא החתול,
הוא רואה שהבעלים שלו נותן לו אוכל, נותן לו זה, אז הוא אומר, אם הוא משרת אותי, אז אני הבוס, והוא העבד שלי.
אז כאילו המדרש אומר, איני כדאי וכדאי.
ולפי זה קשה מהי קטונתי?
אך על ידי זה עצמו שקטונתי, על ידי זה כדאי אני.
אומר יעקב, זה שהחסדים שהקדוש ברוך הוא נותן לי גורמים לי להקטנה,
זה הופך אותי להיות כלי ראוי, למה?
לחסדים נוספים.
כאילו אני מתרוקן ואז,
וכל פעם אני נזכר בסיפור הזה, הוא סיפור בעיניי ממש מכונן.
שבועיים לפני שנפטר אהוד מנור,
זכרו לברכה.
נפטר, אני לא יודע, לא זוכר את התאריך, תכף נראה.
אז שמעתי איתו ראיון ברדיו, הייתי בדיוק בבית, היה שמונה בבוקר,
הרדיו היה פתוח, הוא עלה לשידור.
הוא זכה באיזה פרס.
אוניברסיטת בר-אילן העניקה לו איזה יקיר,
זה, או דוקטור לשם כבוד, לא זוכר מה. אז המראיין אמר לו,
אהוד, עוזר טוב, אמר לו, תודה רבה.
אז הוא אמר לו כזה דוגרי.
אמר לו, קטן עליך, נכון?
הוא היה כבר אחרי פרס ישראל,
הוא היה אחרי כל הפרסים הגדולים.
האוניברסיטת בר-אילן נתנה לו פרס, בסדר? זה מין סוג הפרסים שהאוניברסיטה נותנת למישהו, אבל גם זה קצת לעצמה.
אז הוא ענה תשובה כל כך יפה.
הוא אמר לו, תראה, אני אגיד לך,
אני באמת חושב שברגע שאתה חושב שאתה ראוי למשהו,
באותו רגע אתה נעשה לא ראוי.
הבנתם?
הוא אמר, ברגע שאתה חושב, נו, ברור, זאת אומרת, למי, זה משפט של האמן,
למי יחפוץ המלך האתיקר יותר ממני,
בזה הרגע אתה נעשה לא ראוי. הוא אומר לו, כל פרס יקר בעיניי, כל ההערכה היא חשובה לי.
שבועיים אחרי זה הוא נפטר.
ממש.
אז אומר המשפט, אמת,
על ידי זה כדאי אני.
ואם אמנם לעיני בשר האומר קטונתי נראה כי הוא מתגאה,
כלפי חוץ זה נראה, נו, קטונתי, לא, לא מגיע לי, זה נראה כאילו מין גאווה כזאת מאוסה.
אבל מי שאומר לפני הבורא יתברך קטונתי,
הוא שהכיר את עצמו וראה שיודע הוא שכל החסדים
והאמת שעשה עמו הבורא יתברך אינו בזכותו ולכן באמת לא יגרע מזכותו כלום, כלומר הוא לא עסוק בזכויות שלי, כן זכויות, לא זכויות, גם ככה הכל בחינם, גם ככה הכל שלא יתברך.
מראש לא חשבתי שזה בגללי.
זה כמו שמספרים סיפור,
סיפור כזה מכונן שהיה ראש ישיבה אחד חשוב שהעביר שיעור כלולי ואיזה תלמיד שאל שאלה והוא לא יודע,
התשובה הזו, סגר את הגמרא וירד.
זה כאילו סיפור לענבה של ראש הישיבה.
סיפרו את הסיפור הזה לרבי יעקב פישר,
רבי שלמה פישר, סליחה.
אז הוא אמר, אני לא הייתי יורד.
אם מישהו היה מקריא על יקושיו, אני לא הייתי יורד.
אמרו לו, מה, למה?
הוא אומר, לא בגלל שאין לי ענווה, כי אני מראש לא חושב שמה שאני אומר זה נכון.
כאילו,
אני מעלה את זה בתור אפשרות, אולי, כן? אפשר לחלוק עליי, זה לא כזה.
אז אם אדם חושב,
כן שהכל תלוי בזכויות שלו הוא עושה חשבון מגיע לי לא מגיע לי נגמר לי לא נגמר לי מראש זה לא הזכויות שלי מראש זה מתנת חינם עד שמתברך
אז ממילא הוא בכלל לא דואג לזכויות שלו וזה הכלל אם האדם תולה בעצמו נעשה לו באמת מזכות מעשיו
ועל זה זה מנקים לו מזכויותיו אם אדם אומר מגיע לי הקדוש ברוך הוא עשיתי ככה וככה ואתה יודע מה מגיע לך תפאדל אז תקבל אז מגיע לך
אבל אז נוריד לך מה, אז נעשה חשבון של מגיע, לא מגיע, כן מגיע, אבל אם אדם אומר, לא מגיע לי כלום, הכל מתנת חינם, הבורא יתברך.
אבל מי שיודע שהכל בחסדו העליון,
כך הקדוש ברוך הוא מתנהג עימו ונותן לו הכל בחסד,
ולכן נמצא כל זכויותיו נשארים לו לדורות.
וזה הקטונתי.
שאלנו גם מה זה קטונתי מכל החסדים ומכל האמת.
נכון?
זהו עונה בדיבור השלישי.
בפסוק, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, יש להבין,
מי שלמה על ידי חסדיו יתברך נתפרטו זכויותיו, אבל האמת מהו?
אכן פירוש אמת, מה שאדם זוכה להוציא מכוח אל הפועל, מה שהקדוש ברוך הוא מסר לנשמתו,
הוא בחינת אמת.
וזה עוד דבר.
חסדים זה,
אוקיי, כל מיני דברים שהקדוש ברוך הוא נותן שלא קשורים אליך.
כל מי שחיתן ילדים יודע שזה חסד של השם יתברך מההתחלה ועד הסוף, נכון?
חתן את הילדים, שעוד מישהו יאהב את הילד שלך
ושהוא יאהב אותו, זה יעלה יפה, חסד מההתחלה ועד הסוף. מי שחושב שבגלל איזה מעשה שהוא עשה, ילדים שלו התחתנו,
זה הכל חסדים מהשם יתברך.
אבל זה דברים שהם אמת.
אדם אומר,
למדתי הרבה שנים תורה, למדתי, עמלתי בזה, עכשיו אני מוציא ספר, אז זהו, זה אמת, זה כאילו החלק שלי.
יש דברים שהם הכישרון של האדם.
נגיד יעקב אומר, אני מאוד התאמצתי כדי לא לרמות את לבן.
עשיתי מאמץ לכל זה, זה...
גם הדברים שאנחנו מוציאים אל הפועל, שהם כאילו חלק מהכישרונות שלנו, גם ההוצאה שלהם אל הפועל, גם זה חסד מה שמתברך.
זה מה שהוא אומר כאן.
מה פירוש האמת, מה שאדם זוכה להוציא מכוח אל הפועל,
מה שהקדוש ברוך הוא מסר לנשמתו, הוא בחינת אמת והוא דברי תורה ממש, כמאמרם זה אין אמת אלא תורה.
כן?
נמצא בכל איש דברי תורה מיוחדים אשר יכול יוצא מהכוח אל הפועל, וזה מתנת הבורא יתברך לכל אחד כפי חלקו. כלומר, גם דבר שאני חושב שהוא שלי,
גם זה מתנות מהקדוש ברוך הוא. יש מתנות שמגיעות מבחוץ,
ואז זה מורגש, אני אומר, וואה, זה ודאי הגיע אליי מבחוץ, דברים שלא קשורים אליי, כמו שאמרנו,
חתן את הילדים,
או כל מיני פרנסה שאדם מתפרנס ברווח.
אבל יש דברים שאתה אומר, שמע, זה התכונות שלי, אני...
גם את התכונות האלה נתן לך הקדוש ברוך הוא, וגם את היכולת להוציא אותם אל הפועל, גם אותם נתן לך השם יתברך.
ונגיד שאדם כתב ספר.
עכשיו, ברוך השם,
יוצא ספר חדש לקראת יד כיסלב, עבודת הנפש.
בעזרת השם, רוצו לקנותו ביריד החסידות, כי שם זה יהיה הכי זול.
נו, אז כתבת ספר, מחיאות כפיים סוערות, זה אומר שמישהו יקנה אותו, כאילו,
הרבה אנשים כותבים ספרים.
היה מישהו, זה הכל חסדי, גם זה חסדי מה השם יתברך,
כן?
ולפעמים אני מסתכל על ספרים שכתבתי בעבר,
אם זה אלול או ספרים, ואני אומר, וואו,
מי כתב את הספר הזה? איזה יופי.
מאיפה המשפטים האלה הגיעו? זה לא שלי בכלל, כאילו.
זה גם כן,
תוך כדי שאתה כותב, הקדוש ברוך הוא שולח לך את המשפטים,
את הדוגמאות, את הניסוחים, את הזה,
וכשאני קורא את זה אחורה רטרואקטיבית, אני אומר, וואו,
איך הצלחתי, כאילו, מי כתב את זה? זה בכלל לא נראה לי שלי בכלל, זה כאילו מין מתנה ש...
אז גם בדברים שהם אמת, גם אותם יש מקום לראות כחסדים.
לעצור רגע כאן בשפת אמת, אני רוצה לומר,
רק את המשפט האחרון, אבל חסד הוא מה שמסייע השם יתברך להוציא את עצמו מכוח אל הפועל.
ויש חסדים גדולים שהקדוש ברוך הוא מוסיף לאדם מערות חטאות וחולט.
מה שמיוחד מאוד בתורת החסידות, מיוחד,
מופלא,
זה שהדברים לא נשארים רק איזה לימוד,
אלא כמו שאנחנו לומדים בתניא, זה יורד עד להתנהגות למעשה.
עד ההתנהגות למעשה.
ואחת הדוגמאות הנפלאות זה,
על הפסוק הזה,
זה מה שקרה עכשיו בתקופה הזאת.
אדמו״ר הזקן נלקח למאסר.
הוא היה 53 ימים במאסר, חלק מהזמן הוא היה תחת סכנת מוות.
היה ברור לכולם שהמאסר הזה הוא,
ככה אדמו״ר הזקן אמר, זה לא רק דין בארץ, זה גם דין
בשמיים על כל תורת החסידות.
זה בפועל המאסר הזה היה בגלל הלשנה של יהודים,
לא בגלל שום דבר אחר,
שהתנגדו לאדמו״ר הזקן ולדרך שלו,
אמר זה, הם לא, הם רק צינור. בשמיים יש דין, האם הגיע הזמן לגלות את תורת החסידות ולהפיץ את המעיינות בחוץ, וזה מאבק.
אחרי חמישי ושני שנים לא נאריך כאן בכל סיפור המאסר, נעשה את זה בהזדמנות קרובה, לפני יתוד כסלו,
הדמור הזקן יוצא לחופשי. בצורה פילית, ניסית וכולי, כשהוא אומר את הפסוק בתהילים שהוא בדיוק אמר באותו יום, פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו יועמדי, באים ומודיעים שהוא יוצא לחופשי.
טוב, אז הקדוש ברוך הוא עשה איתו חסדים גדולים, נכון?
איך יגיבו עכשיו החסידים?
מה אתם אומרים? איזה תגובה ראויה, לכאורה?
לבוא לכל המתנגדים, להגיד אתם רואים, האמת יצאה לאור, הקדוש ברוך הוא הושיע אותנו, תתביישו לכם, הנה, מגיע,
נכון? כאילו להראות להם, הנה, תראו את הקדוש ברוך הוא איתנו.
כותב,
איך שהאדמו״ר הזקן יוצא מהכלא, הוא כותב איגרת לכל החסידים.
והאיגרת מתחילה במילים
קטונתי מכל החסדים.
קודם כל מבאר,
פירוש,
שבכל חסד וחסד שהקדוש ברוך הוא עושה לאדם,
צריך להיות שפל רוח ממאוד.
כי חסד זרוע ימין ומינו תחבקני, מבחינת קרבת אלוהים ממש ביתר שאת מלפנים,
וכל הקרוב אל השם ביתר שאת ואגבה למעלה ולמעלה,
צריך להיות יותר שפל רוח למטה למטה.
כמו שכתוב, מרחוק השם נראה לי,
סולם מוצב ארצה וראשו מגיע, שככל שאתה יותר למטה בשליים אתה יותר למטה בארץ.
וכאן הודע דכולי כמא דלה כלא חשיב ואם כן כלשהו כמא יותר הוא כלא ועין אפס וזה מבחינת ימין בקדושה וחסד לאברהם שאמר אנוכי עפר ואפר וזוהי מידתו של יעקב
ובזאת התנצל על יראתו מפני עשיו ולא יודע לו באבטחתו נכון שהקדוש ברוך הוא הבטיח אבל אני כל פעם מרגיש שאני לא ראוי או לא מספיק ראוי
מפני היות קטן יעקב במאוד בעוד בעיניו מחמת ריבוי החסדים ואינו ראוי כלל כדאי להינצל כמעבר חזל וכולי וכולי
מה שאין כן בזה לאום הזה הוא ישמעאל חסד בקליפה.
ישמעאל,
כל פעם שהוא מקבל חסד הוא עף על עצמו יותר. מגיע לי בטח, מה זה?
הכל זה אכבר, אללהו אכבר, אנלהו אכבר.
כרים, אתם יודעים מה זה כרים?
אבו כרים, אבו כרים זה הגדול, המשפיע, כאילו כאילו הוא עף על עצמו, כל הזמן.
כן, הבדואי אוהב לארח אורחים, כי כשיש לו הרבה אורחים,
אז הוא יותר גדול, יותר חשוב, יותר זה, נכון?
מה שאין כן בלעום הזה הוא ישמעאל חסד בקליפה.
כל שהחסד גדול הוא הולך וגדל בגובה וגסות הרוח ורוחב ליבו
וכתב את זה אדמור הזקן בדיוק לימי המונדיאל הללו.
חשבתם פעם למה קאטה רוצה לארח את המונדיאל?
הרי כדורגל אין להם, נכון? הם לא איזה קבוצה בזה.
שפכו על זה, כמה? הוציאו 200?
200 מיליארד. 200 מיליארד נראה לי? לא, יותר, 20. ראיתי מספר, אז לא הוציאו באף, מבחינת ההשקעה וזה.
על כלום בכלום מכלום.
בשביל מה?
בשביל מה?
אתם יודעים מה זה אחתרם?
כבוד, קטאר, קטאר. כולם באים לפה, כולם אוחים כפיים לקטאר לאמיר, לאלה שייח, כולם זה. כבוד.
כבוד זה דבר קטן בעיניך?
לא שווה 220 מיליארד דולר? כבוד?
לא יישאר מזה כלום אחר כך. מתו 6,000 פועלים בלהכין את האיסטדיונים האלו, נפלו בחום, מתו כולם.
וכל זה, לא יישאר מזה כלום. מה יעשו עם זה אחר כך שזה ילך? מילא, תעשה את זה באירופה, ואחרי זה יהיה עוד... מי יגיע לקטאר בשביל הדבר הזה?
את זה לנובמבר, את המונדיאל, בשביל שזה יהיה שם.
כבוד,
תנפח אותנו.
כן, כמה שיותר.
כל שהחסד גדול, ואז הוא אומר,
כן, זה ישמעאל, ולזאת באתי מן המודיעים מודעה רבה לכללות אנש. אני מודיע לכם, כל החסידים, כל הקשורים אליי,
על ריבוי החסדים אשר הגדיל השם לעשות עמנו.
כן, הקב'-ברוך-הוא עשה איתי חסדים, אז מה תהיה התגובה שלכם?
חסידות זה לימוד בפועל ממש.
לאחוז במידות יעקב, שאר עמו ושארית ישראל שמשים עצמו כשירה עם מותרות ממש שאין בו שום צורך,
לבלתי רום לבבה מאחיהם.
אל תלעגו,
אל תצחקו עליהם,
אל תתגאו עליהם,
להרחיב עליהם פה או לשרוק עליהם, אפילו אל תעבור ברחוב ותעשה לו...
למדת מה קרה לאדמו״ר הזקן? גם זה לא.
הס מלהזכיר, באזהרה נוראה,
רק להשפיל רוחם וליבם במידת אמת חיימה ורוח מחאה,
וכולי הילה יעקב מפני כל אדם במיחות רוח ומענה רך משיב ואולי ייתן השם בלב אחריהם כמיים פנים. אולי גם הם ישיבו לנו אותו דבר.
זו דוגמה נפלאה איך אתה לוקח תורה ואתה רואה איך היא חיה ונושמת בפועל ממש. במייסי, אדמו הרזקין יוצא מהכלא, הדבר הראשון שהוא אומר לחסידים שלו,
קטונתי מכל החסדים. קיבלתי כזה חרץ על ידי מרגיש עוד יותר שפל בפני כל יהודי. תאירו פנים לכל אחד,
תרגישו מלואים כלפי כל אחד, והדבר הזה יהיה כמה מהפנים לפנים, גם הם יגיבו לכם כך. זו ממש דוגמה נפלאה איך לוקחים תורה והופכים אותה לתורת חיים.
שנזכה להיות קטנים באמת, קטונו מכל החסידים ומכל האמת, והקדוש ברוך הוא ישפיע לנו שפח חסדים.
אמן ואמן, חזק וברוך.
שמע, רבנים,
אני אומר ככה, קודם כל יש לי הכרת הטוב למלכת אנגליה שמתה באלול.
למה כל כך הרבה דוגמאות אפשר היה לתת, המלך בשדה, המלכה בשמיים, הכתרה, אם הייתה מתה בחשוון, מה היינו עושים עם זה?
ועכשיו, והמונדיאל, אז זה נותן לנו הרבה דוגמאות, נכון?
אז הבעל שם טוב אמר שאין דבר שאי אפשר ללמוד ממנו לעבודת השם.
כל דבר צריך ללמוד.
