רבותיי, אנחנו לומדים כאן ספר יונה לפי ביאור הגרעה.
לפני שנתחיל את השיעור, אני רוצה להגיד משהו קצר ועומד בפני עצמו לגבי פטירתה של מלכת אנגליה,
אליזבת השנייה שנפטרה לבית עולמה אחרי 70 שנים של שלטון המלכה,
בקיצור, הנתונים ידועים, מלכה שמלכה הכי הרבה זמן.
מה יש שם
בסיפור הזה.
הרי הבריטים זה עם חכם, נכון? הם לא...
דוגמה רצינית.
והם באמת ככה...
עכשיו, מלך כמו מלך סעודיה, או מלך לא יודע משהו, באמת יש לו סמכויות של חיים ומוות.
אפשר להבין שהם מפחדים מאנוש, אוהבים אותו.
אבל מלכת אנגליה, או מלך אנגליה עכשיו, צ'ארלס,
תפקיד ייצוגי בלבד.
אין להם כמעט שום סמכות מעשית.
מה?
סמלי. אז מה, בכל אופן, יש באמת איזו תכונה גדולה, גם באנגליה וגם בעולם כולו. האירוע של החתונה של הנסיך וויליאם עם הנסיכה קייט מידלטון הוא בין עשרת האירועים הנצפים בהיסטוריה של הטלוויזיה.
בסדר? כאילו,
נראה לי מקום ארבע או חמש.
האירוע הכי, יותר מכל הגמרים של הספורט והאולימפיאדות, נמצא,
חורג מעבר לגבולות הממלכה המאוחדת.
אז מה יש שם?
עכשיו, אני לא הייתי נדרש לעניין הזה, אלמלא הגמרא בעצמה אומרת, במסכת ברכות,
שאדם צריך להשתדל לרוץ לקראת מלכי,
לקראת מלכים, ולא רק לקראת מלכי ישראל, אלא גם לקראת מלכי אומות העולם.
שאם הוא יזכה לרוץ לקראת מלכי אומות העולם, יזכה לרוץ גם לקראת מלכי ישראל. נדמה לי שהגמרא שם מספרת על רב ששת, שהיה עיוור,
שהיה רץ על הקברים כדי,
הוא הרי לא רואה, אבל כדי להיות ליד השיירה המלכותית.
רבותיי, יש פה עיקרון גדול מאוד.
גדול מאוד מאוד.
בני אדם,
בני אדם, וזה נכון לא רק לגבי המלכים,
זה נכון גם לגבי בעלי חיים, ההערצה שבני אדם מעריצים אריות,
מלך החיות עם הרעמה, אריה.
יודעים שתנין זה חיה יותר מוצלחת מאריה, בסדר? מבחינת הטורף על,
יש דבר שנקרא
קרדיטור, זה טורף על,
כי תנין יותר מארי, כי תנין קשה מאוד להרוג תנין.
והוא, בכל נפל,
אף אחד לא מעריץ תנין, תנין, תנין, זה חלק מה זה.
עם הרעמה, עם המלכותיות, האצילות.
בני אדם מחפשים שגב,
מחפשים משגבות. למה?
אפילו שהיא בחלקה מדומיינת, לצורך העניין.
מדוע? בגלל,
בכבוד, יש כאן מלא מקום מקדימה כאן, כאן זה המקום של היציע הכבוד, בכבוד, בוא.
בגלל שיש לנו בתוכנו נשמה שהיא חלק אלוק עמימה על ממש, והיא מחפשת את הנשגבות הזאת,
ומלכות, כלומר איזה מין אצילות כזאת ורוממות שהוא אומר ונעשה רצונו,
מעורר אצל כולם את המחשבה שבעצם זה לא רק נמצא שם, זה גם נמצא בי.
אני רואה את דרכו משהו שקיים בי,
וזו הסיבה שכל כך הרבה אנשים מתעניינים בדבר הזה. לא רק, יש כאלה שמתעניינים בזה בגלל החלק הצהוב שבזה.
למרות שהם נראים כאלה מכובדים ו-distinguish people כאלה, אנשים, זה.
בכל אופן, גם להם יש בעיות וגם ההוא יתגרש מה... זה כאילו,
זה החלק הנמוך, הרכילותי. אבל אני חושב שרוב האנשים
מתעניינים בדבר הזה בגלל מימד השגב שקיים.
זה מרומם אנשים לראות דבר נשגב, אפילו שהוא בעצם היום רובו דמיון. כלומר, אין פה...
עבדנו נשען על מסורת ועל זה וזה אבא והסבא וכמעט לאורך אלף שנים.
והציפייה הזאת היא מאוד מאוד מעניינת, היא מאוד מאוד מיוחדת, במיוחד לקראת ראש השנה, אנחנו עכשיו נרצה או לא נרצה, נשמע הרבה מאוד את המילים המלך, המלכה, כן, זה יהיה הרבה מאוד באוויר.
אז הציפייה הזאת היא בעצם מלמדת אותנו כמה גדול הכוח של הנשגבות, של הרוממות.
יש ציפייה שחייהם של בני אדם לא יהיו רק פרקטיקה,
לא יהיו רק פרנסה ועבודה וזה דברים חשובים,
אלא יהיה בהם איזה מרכיב נשגב,
מרכיב של אידיאל,
ושיהיו גם אנשים שמייצגים את המרכיב הזה, נכון? שהם לא עסוקים בלפתור לך את הבעיות הכלכליות,
הם עסוקים בלהגיד איך נכון, מה נכון, מה ראוי, יש בהם איזה הוד כזה,
יש להם הוד קדומים כזה, ואתה אומר, כן, אני רוצה אנשים להרים אליהם את העיניים, אני רוצה ככה להסתכל ולהיזכר דרכם בכל מיני ערכים קדמוניים.
אז אם זה נכון במלכי אומות העולם האלו,
וגם חייב להגיד שבאופן אישי, אני חושב שהייתה אישה ראויה,
היא באמת הייתה מסורה לעם שלה ושירתה אותו כמה שהיא יכולה, ואני חושב שבגלל הדבר הזה גם זכתה
גם לאריכות הימים וגם למיטה,
כתוב בה הודעה, died peacefully,
שהיא מתה בשלווה, בשלום. יומיים קודם היא עוד קיבלה את ראש הממשלה,
והיא
שכבה על המיטה ונפטרה, שזו זכות.
אבל מעבר לדבר הזה, יש בזה איזו אמירה לכל אחד מאיתנו,
נכון, יש איזה משל סיני עתיק,
שאמר איזה זקן במחנה יהודה לפני יומיים בערך, אבל
נכון, הסבא לקראת פטירתו, קרא לנכד ומתן לו מתנה לחם ופרח.
אז הוא אומר לו, מה זה סבא? אז הוא אומר לו, לחם זה כדי שיהיה לך
איך לחיות, ופרח שיהיה לך למה.
אז הלמה זה, עבור מה, הפרח,
הנשגבות, הוא דבר שכולנו מחפשים. אנחנו לא רוצים לסכם את החיים שלנו רק ברמה הפרקטית. אנחנו רוצים להרים עיניים, להגיד, יש תכלית,
יש ייעוד.
אני חייב להגיד גם עוד פעם שזה תפקיד מאוד משמעותי.
האבא שלה, של אליזבת, זה המלך ג'ורג' השישי.
הוא היה מלך אנגליה במלחמת העולם השנייה.
והנאומים שלו, הוא נתן כוח.
היה פעם סרט נאום המלך,
נדמה לי זה עליו, כי הוא היום גמגם.
והוא הצליח בנאומים להתגבר על הגמגום, הוא למד איזו שיטה,
והיו לו נאומים שנתנו כוח,
שהסבירו ונתנו כוח,
וגם צ'רצ'יל כמובן היה נורים גדול מאוד,
וחלק מזה על דרך, היו ככה שני מנהיגים גדולים.
מתברר שזה דבר מאוד מאוד מעשי,
דברים שהם לא מעשיים.
זה דבר מאוד מאוד מעשי, שאתה אומר, כן, יש לי כאן איזה אירוע, יש כאן איזו סיבה, זה מחבר, זה מלקד, זה נותן תוכנת משמעות.
ואם זכינו לראות מלכי אומות העולם, זה מגביר בתוכנית הציפייה,
לראות מלכי אמת, מלכי בית דוד,
שזה יהיה אנשים,
כשאנחנו נרים אליהם את העיניים, אני כל פעם מדמיין עכשיו,
הרי מה זה מלך בית דוד? מה זה משיח?
צריך להוציא את משיח מהיכל האוטופיה ולהביא אותו למקום ריאלי. משיח זה בעצם מנהיג ראש ממשלה,
כי משיח גם צריך להיות נבחר.
לפי הרמב״ם,
משיח הוא גם ממונה, נביא ממנה אותו,
אבל הוא גם צריך להיבחר על ידי, כמו אצל דוד המלך.
שמואל מינה את דוד,
אבל דוד לא היה מלך עד שלא באו אליו כל עם ישראל אחרי מות שאול ואמרו לו, מה אמרו לו?
עניינו עצמך ובשרך גם בהיות שאול עימנו, אתה היית המוציא והמביא, נדמה לי זה הפסוק,
ואז הם מקבלים, באים אליו לחברון, ויבוא כל ישראל לדוד לחברון, ואז הם בעצם בוחרים בו. אז זה מלך, מנהיג.
יהיה לו עוזרים, יהיה לו יועצים, יהיה לו זה.
אבל המלך הזה, כולנו נרים אליו עיניים ונגיד, וואו, איזה צדיק,
איזה ענווה,
איזה פשטות,
ואיזה דעת רחבה, ואיזה ידיעות, ושפות,
ומדי פעם התפרסמו הדלפות
של המלך.
כמו שהיום יש הדלפות, נכון?
מה אתה קורא היום מהדלפות?
שיש הדלפות? מה?
באיזה שיחה,
אז פתאום מישהו עושה את הרמקול, ההוא פתאום מדבר עליו, הוא דפוק,
זה לשון הרע, מי בכלל, מי, מה?
כל הפיקנטריה. כל הפיקנטריה הרעה, אז גם אצל המלך יהיה הדלפות, מלך המשיח.
ומה יהיה שם? ישמעו אותו אומר לעצמו, אני לא,
ככה זה, אני לא ראוי, איזה עם גדול, מי אני, אני כזה, הקדוש ברוך הוא תעזור לי, זה כזה עם, זה יהיה הדלפות.
יהיה הדלפות ככה,
אם מישהו יצלם אותו פפראצ'י, יושב על הריספה, תיקון חצות, ובוכה על הצער ישראל וצער השכינה.
זה מה ש... וכולם יהיו מאוהבים אחריו, ילכו אחריו, כמו אצל דוד המלך.
הזכרנו את זה כמה פעמים, דוד המלך, נאמר עליו תואר שלא נאמר על אף מנהיג בתנ״ך.
וכל איש ישראל ויהודה אוהב את דוד כי הוא יוצא ובא לפניהם.
אוהב!
אנחנו נאהב אותו.
הרי אם זכינו לראות,
זכינו לראות את האהבה של העם הבריטי למלכה שלהם, שזה מאוד מאוד מרשים ויפה,
אז ודאי נזכה לראות אהבת עם ישראל למלך המשיח, מלך חיינו, זה דבר שצריך לצפות.
לכאורה, אם אנחנו הולכים לפי הרמב״ם, אז
אי אפשר לצפות שבית המקדש ייבנה היום,
לפי הרמב״ם,
נכון?
הרמב״ם בגלל שיבנה על ידי בני אדם, צריך אישורי תוכניות, לוקח כמה שלוקח, בית ראשון לקח לבנות אותו 21 שנים,
בית ראשון לקח אפילו טיפה יותר,
בית שלישי, עם כל האמצעים וזה, נגיד ייקח עשר שנים לבנות אותו.
אבל לצפות שיבוא משיח,
כל יום צריך לצפות שיתגלה מנהיג כזה,
ועם ישראל ילך אחריו, ביש ובמים ילך אחריו,
בעזרת השם. טוב, אז... אדוני השר, עשית שמש,
עשית לברק את האוהל, עשית שמש.
נכון, נכון,
נכון מאוד. טוב,
זה לגבי מלכת אנגליה ומלך המשיח, עד כאן, לעניין הזה.
לאן הגענו? בספר יונה,
מי זוכר?
לאן לאן? לירד יפו, אללה שיחקת אותה יפה. אז ראינו, אני עושה כאן קיצור העניינים.
ראינו שיונה זה הנשמה, הספינה זה הגוף,
ויונה שאמור לעמוד
לפני השם,
הוא בורא הנשמה שאמורה לעמוד לפני השם, היא בורחת מלפני השם אל הים,
הים זה בעצם ביטוי לעולם הזה, ולא רק אל הים, אלא לתרשיש.
תרשיש, אמרנו, זה שם קוד לכל תאוות
הגוף,
ולא רק לתרשיש, אלא ליפו.
מה זה יפו?
למה שיפה.
עכשיו, מה רע במה שיפה?
זה דבר מצוין שדברים יהיו יפים, נכון.
אבל בתורתנו הקדושה
היופי מגיע שני.
לפני יופי צריך שזה יהיה אמיתי,
ונכון וצודק, ואז הוא צריך גם להיות יפה.
כלומר, אם דבר אמיתי ונכון אבל הוא לא יפה, אז חבל.
אנשים עלולים להפסיד. אם כל ציור של קודש הוא ציור,
כזה מסכנות, הכל כזה נעבך, אז חבל, אז הקודש יוצא פרש.
דבר שהוא ראוי והוא זה, הוא צריך גם להיראות יפה.
ולכן אנחנו עוברים כל יום בתפילה, קודם כל, אמת ויציב,
ונכון,
וקיים, וישר ונאמן.
קודם כל,
הפעלים הללו שמבטאים אמירות ערכיות.
צריך להיות אמיתי,
צריך להיות יציב,
צריך להיות שיטתי,
נכון, קיים.
אחר כך, ערוב, חביב, נחמד, נעים,
אדיר, מתוקן, מקובל, טוב ויפה.
שזה כבר סובייקטיבי, זה צריך להיות טוב, יפה וכולי, אבל זה רק אחר כך.
קודם כל,
באמת ויציב.
האדם יורד יפו.
האדם עם הנשמה הולך שבי אחרי דברים יפים. רבי נחמן אומר שלעץ הערה יש כל מיני שמות.
הוא שטן, הגמרא אומרת, הוא שטן, הוא עץ הערה ומלאך המוות.
בחסידות ממשיכים.
הוא, מה, סמ״ם, לא מזכירים את השם, הוא אומר רק סמ״ם.
סמ״ם זה כיצור של סמסונג.
כן,
העפרונותיות ניוף, כן, הכול צריך.
כן, נוקיה, נוקיה, נוקיה.
כן, כן.
היחידים שקונים נוגיה היום זה בישראל נראה לי.
כל העולם ורק נשאר רק פה.
אז איפה היינו?
ארבע שמות. אה, אז הוא אומר, כן.
אז אחד השמות של הצערה זה כוח המדמה, ככה הוא אומר, הדמיון.
שאדם נמשך אחרי דברים יפים
למרות
שהם או חסרי טעם וחסרי שום תוחלת, או אפילו, מה?
הפך עולם הערכים שלך.
אתה יכול לשמוע אנשים מנגנים שיר,
וככה עם כל ההתלבות, שהשיר, התוכן של המילים של השיר,
זה או עוסק בבגידה בין בני זוג,
או עוסק בתאוות וביצר מים, או עוסק בכל מיני דברים שאתה לא מאמין בהם, אבל זה שיר יפה, מה אני יכול לעשות?
נכון?
יש לכם דוגמה לזה?
יש דוגמאות, נכון? כל מיני שירים שאתה אומר, זה שיר מאוד מאוד יפה, אבל או שהאדם עצמו ששר את זה הוא אדם מושחת,
או שהשיר עצמו מבטא כל מיני דברים מושחתים,
אבל זה שיר יפה,
הולך אחרי היופי, הולך אחרי הריגוש.
גם ריגוש זה חלק מכוח הדמיון, אבל אתה בטוח שאתה רוצה להתרגש מהדבר הזה?
אתה בטוח שהדבר הזה תמיין שייכנס לך לתוך האישיות?
איזה מין דברים כאלה שמטמים את הנפש?
אז זה נקרא וירד יפו, זו ירידה שאין דומה. תראו, אני אקרא פה את מה שהוא אומר.
זה נמצא בדף שלפניכם,
ליד הספרה 6. אתם רואים את הספרה 6?
אז תרדו שתי שורות.
יש? מצאתם?
כולם מצאו?
מי לא מצא?
שיתוודה.
ספרה שש, יש?
יאללה.
אז תירדו שתי שורות.
ואז תנסוף השורה, וירד יפו
שירד על העולם הזה,
כמו שכתוב בלץ הדעת שהוא דמיון העולם הזה, כידוע נחמד למראה. זה יפה, זה מדי, אבל זה דמיון.
דמיון.
ואין כל יפה נאמר על תאוות הגופניות, כמו שכתוב יפת, וימצא אונייהו הגוף מלשון תעניה ועניה.
כן? הנשמה מוצאת גוף. עכשיו, לגוף יש תכלית.
הגוף הוא חשוב מאוד.
מחבבים את הגוף.
הגוף זה הרגליים של הנשמה בעולם הזה.
בלי הגוף, הנשמה לא יכולה להיות. התכלית של הנשמה, ראינו מקודם, זוכרים?
אמרנו שהעולם הזה, הוא קרוי כאן ננווה,
נויו של עולם,
אדום רגליו של הקדוש ברוך הוא. העולם הזה זה ההזדמנות,
המקום, מגרש המשחקים,
שבו ניתן לממש את הרצון האלוקי.
אין מימוש יותר גדול מאשר העולם הזה. זה אגב מסביר גם את הגמרא במסכת שבת בדף פט, הגמרא אומרת שכשמשה רבנו עלה למרום לקחת את התורה, לקבל תורה, אז המלאכים התנגדו.
אז הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו, מה הוא אמר לו?
אכעוז בכיסא כבודי ואשב להם תשובה. אז משה רבנו אוחז ואומר להם, מה הוא אומר להם?
כתוב בתורה לא תרצח, יש בניכם רוצחים, כתוב בתורה קבל את אביך ואת אימך, יש לכם אבא ואמא, כתוב בתורה, כל מיני דברים כאלה.
אז אתה אומר, זה מה שיש לך להגיד.
מסביר המהר״ל, גם הרב קוק שם.
אחוז בכיסא כבודי, כיסא כבודו של הקב' הוא, זה בעצם הרצון של הקב' הוא שהאידיאלים האלוהים ירדו למציאות. זה הכיסא, שיש לו ארבע רגליים על הקרקע.
תחזיק בכיסא הכבוד, תספר להם מה תכלית התורה.
אז הוא אומר להם, אתם משתעשעים בתורה.
אצלכם שעשוע רוחני, אבל התכלית של התורה זה לא שעשוע רוחני. התכלית של התורה זה לרדת למציאות החומרית ולתקן אותה ולעדן אותה.
ולכן התורה הרלוונטית בכיבוד הורים, שזו סוגיה תמיד מורכבת
נכון? כשזה הולך טוב, אז זה הולך טוב, אבל כשזה הולך מורכב אז הולך מורכב וזה מסובך
ובדיני ממונות ובדיני זה ובבין אדם לחברו וכל היצרים וכל התאוות, אין לכם את זה, אז התורה לא רלוונטית לגביכם
אומר... אז זה הגוף
זה העולם החומרי אבל הגוף כשהוא מצד עצמו
מי שחושב שתכלית העולם הזה היא הגוף מצד עצמו
אז אומר כאן הגרע,
חלילה,
אומר הגאון,
הגוף,
איפה זה?
תענייה וענייה, כמו שכתוב, כל ימיו כעס ומכאובות,
וכן אדם לעמל יולד. מי ששם את כל יהבו רק על הגוף,
אז הגוף הוא גוף. הגוף קודם כל, איך אומרים, דרך בדיחותא,
שבחייו של אדם, השישים שנים הראשונות זה קצת קשה, כי זה בעלייה. אבל השישים אחר כך זה כבר בירידה, זה יותר ככה, נכון? זה הגוף מצד עצמו, הוא פוחד כבר הולך,
הוא לא מוסיף והולך, נכון?
אלא אם כן אתה משה, אנחנו משה רבנו, אבל מצד הגוף, אז אנחנו מנסים למתוח ולצבוע ולשים, אי אפשר לרמות את הטבע, אי אפשר לרמות את ה...
אז אם אדם מצד הגוף,
אז כל ימיו החובות, אבל אם מצד הגוף, בתור
פלטפורמה לנשמה שרוכבת עליו, הגוף הוא חביב מאוד,
מיד הוא יגיד את זה.
ועניינו כי העולם הזה דומה לים, והעולם הבא בגן עדן דומה ליבשה.
שכל עניין יורדי הים אינם יורדים להשתקע בים
אלא להביא סחורה ליבשה
וכן נמשר לעולם הזה לגלים
כמו שכתוב כל משבריך וגליך עלי עברו
ואמר עפפוני מים
וגוף דומה לספינה שעל ידי יורדים לים הזה. יש תכלית לגוף על ידי הגוף הנשמה יכולה לרדת לעולם הזה
וכן הנשמה על ידי הגוף בעולם הזה באה לעולם הבא באה מלשון נקבה
לפי שהנשמה בעל של הגוף.
כך צריך להיות.
הנשמה, נגיד שהאדם הוא רכב,
עכשיו יש מי שיושב
על ההגה ויש מי שיושב ליד ההגה.
בסדר? הם עובדים ביחד כמו טייס ונבט.
אבל מי נמצא על ההגה?
הנשמה או הגוף?
מי מוביל?
לא.
לפעמים, למה?
תמיד באידיאל הנשמה צריכה להיות על ההגה.
היא צריכה להגיד איך מתנהגים פה.
והגוף צריך ללכת בעקבותיה.
הגוף מצד עצמו,
הוא רוצה את הכל אליו.
הוא אגוצנטרי, הוא דואג לעצמו. הנשמה צריכה להגיד לו, לא ככה מתנהגים. כלומר, בעצם אני רוצה להגיד כאן
שהתכלית של האדם
זה לחיות את העולם הבא בעולם הזה.
העולם הזה הוא עולם חומרי.
העולם הבא זה עולם הערכים והמשמעויות.
החוכמה היא להביא את עולם הערכים והמשמעויות אל העולם הזה.
שאדם יש לו כסף, מצד העולם הזה אדם רוצה שיהיה לו כמה שיותר כסף? לא.
אני לא אגנוב כי אז יגנבו ממני.
אבל אני רוצה.
בא עולם התוכן והמשמעות, הוא אומר לך, תחלוק מהכסף שלך, תיתן צדקה, תשיב אבדה וכו' וכו'. מצד האדם עצמו הוא רוצה לאכול כל התאוות שלו. מצד העולם הבא, תברך, תודה להשם יתברך.
החוכמה היא לקחת את עולם הערכים שנקרא עולם הבא, ולכן זה עולם הבא ולא עולם ההוא.
זה לא עולם שם, זה עולם שצריך להביא אותו לפה
ולחיות אותו כאן.
אז לכן הנשמה,
הדוגמה הכי קלאסית כמובן זה יצר המין, זה הכי קלאסי.
מצד יצר המין, לא צריך לדמיין, תסתכלו מה קורה, תבינו מה קורה, תראי, זה העולם. יצר המין, הפקרות.
מצד היצר המין, האדם רוצה לחגוג כמה שיותר, ולהיות, כאילו, שיהיה כמו שהעולם יתנהל היום, בקיצור, בהפקרות ה...
וזה בכלל לא, זה לא משנה כמה האדם הוא גדול, או כזה, מי נשיא ארצות הברית, קלינטון,
בבית הלבן, בחדר הסגלגל, עשה את כל המעשים שלו,
ועד אחרון האנשים הזה, זה מגלגל את כולם על האצבע הקטנה.
זה יצר עמים, מסובב את כולם ככה.
והתעשייה הזאת מגלגלת גם הכי הרבה כסף, יותר מספורט והימורים.
פורנוגרפיה, מספר אחת.
ככה אומרים הנתונים.
אז, ומה אומרת התורה?
ודאי, יצר מין, חשוב מאוד, אבל עם אשתך,
שכרת את הברית,
ויש מערכת יחסים של כבוד, והערכה, וגם מחויבות כלכלית, ובתוך בית, ובצניעות, וכו' וכו'. כלומר,
כשהיא מותרת ולא אסורה, זה לקחת את העולם הבא, את עולם הערכים,
ולהכיל אותו על יצר שמגלגל את כולם על האצבע הקטנה.
ואנחנו היהודים כאן, אנחנו נסתכל לך על פנים, ולא, אנחנו נצליח לגלגל אותך, אנחנו ננהג על העגל.
אני זוכר שהיה לי פעם שיחה בצבא, לפני הרבה שנים,
שהייתי ממש בתחילה, באחד המילואים הראשונים שעשיתי,
אז היינו בקירת ארבע, במילואים הגזרה.
יש שם בסיס מעל קירת ארבע, ג'אלי זה נקרא,
אז עשינו ליוויים בכל הגזרה,
חברון,
היו שם חבר'ה שפעם ראשונה בחיים שלהם שהם בחברון, ופעם ראשונה שראו מתנחלים גם.
אז היו ככה הרבה מאוד שיחות.
אני זוכר שדיברתי עם מישהו, איכשהו הגענו לדבר על הסיפור של נישואים על פי דת משה וישראל, והוא פשוט, הוא לא האמין לי.
הוא לא האמין לי שזה ככה עובד. הוא אומר, לא יכול להיות, אתה עובד עליה, אין דבר כזה.
מי אתה, אין, איך אתה עובד, מה להגיד לו, נשים מצלמות, מה?
הוא לא האמין שדבר כזה ייתכן.
הוא אומר לי, מה, אתם לא בני אדם? אתם מלאכים? אתם מה? באמת אתה בא לעבוד. יאללה, יאללה, כאילו.
ספר לאחרים. בסדר.
אז זה מה שאומר כאן הגאון, הגאון מווילנה.
הגוף דומה לספינה שעל ידה יורדים אל הים,
ויחד הנשמה על ידי הגוף בעולם הזה באה לעולם הבא, בעל מלשון נקבה.
לפי שהנשמה אמורה להיות
בעל של הגוף.
כמו שכתוב במדרש הנעלם על אברהם ושרה. המדרש הנעלם זה זוהר,
ואתם הרי לומדים זוהר, אני יודע את זה כבר, גילו לי.
ודאי ראיתם את הזוהר בחיי שרה.
מה אומר הזוהר?
הוא אומר ככה, ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה.
אברהם זה הנשמה שבאה להספיד את הגוף.
אחרי המאה ועשרים של האדם,
אז קוברים אותו, והנשמה היא באה,
הזוהר שם אומר גם להספיד וגם להגן על הגוף.
היא נלחמת על הגוף, היא אומרת לו שמה, מה אתם רוצים מהגוף הזה? הוא שירת אותי נאמנה, הוא היה זה, הוא מלמד עליו זכות.
כמו נרתיק ספר תורה, שגם אם עכשיו זה, אז נותנים, נוהגים קרבות בנרתיק, למרות שהוא לא...
זה כשהגוף הוא בתכלית,
ממלא את יעודו ואת תכליתו.
כמו שכתוב במשרד אמר המסרה, ולכן אצל יונה אמר ללשון זכר תרשי, שמצא חומר כמותו מוכן אל תאוות העולם הזה, ועל זה כתב שלמה משלי אשת חיל,
שהוא הגוף מוכן לעבודת אלוקים.
רבותיי,
אני רואה כאן אנשים שהיו בחוץ לארץ,
או נולדו שם או היו.
וצריך לדעת
שבלי להיכנס כרגע לסוגיה ההלכתית, האם מותר ללכת לחוץ לארץ לטיול או לא,
שיש בזה דעות לכאן ולכאן,
על כל פנים זה נראה שהרבה מאוד אנשים פוסקים
לעצמם או זה שמותר.
הרעיון אם מותר,
יש לזה מחיר.
כי ארץ ישראל היא חומר צח,
זך ומצוחצח,
מתאים ביותר להארת הנשמה.
אתם יודעים שכל חומרה, כל תוכנה צריכה חומרה,
והמפגש בין תוכנה לחומרה הוא תחום מאוד מאוד מעניין בהנדסה.
יכול להיות שבנית איזושהי תוכנה, אבל החומרה לא יודעת לדבר איתה,
היא לא מתלבשת,
היא לא, אז זה לא יעבוד, נכון?
ותנסו עכשיו לקחת מחשב ולהפעיל עליו Windows 95. זהו, החומרה לא יודעת לקרוא את זה בכלל,
את התוכנה הישנה מדי,
שפה ישנה מדי.
תכף גם,
לדעתי מה שדיברנו קודם עם אנוקיה
עוד מעט אי אפשר יהיה, זה פשוט לא יהיה את הדבר הזה, זה לא ידבר עם כלום, זה צריך לדבר עם כולם, זה לא ידבר פשוט.
אז התוכנה שלנו זה חיי הנשמה. ארץ ישראל זה החומרה המדויקת לתוכנה. הכל בחומרה בארץ ישראל מאיר בצורה מדויקת שהתוכנה מסתדרת.
גם הגוף של יהודים מתאים וגם ארץ ישראל מתאימה. כשאדם הולך לחוץ לארץ
זה לא זה.
זה מתנגש כל הזמן.
ממש רואים את זה גם לפעמים בצורה פשוטה, כלומר,
נגיד, שבת.
שבת.
אנחנו עכשיו באירוע ראשון, אני כבר מתגעגע לשבת.
מתגעגע לשבת, שבת.
יום רביעי אתה כבר מאריח את השבת, האשכנזים כבר אומרים לכו נרננה בשיר של יום,
חמישי כבר הריחות של הבישולים, שישי כבר, זה, שבת, אתה חי,
נכנסת שבת,
כל יהודי מלך,
שבת נכנסת בחוץ לארץ.
עד שנכנסת שבת יוצא לך הנשמה.
ב-11 בלילה שבת נכנסת במדינות מסוימות. עד שיוצאת שבת גם, הכל כזה מסטיק, הכל כזה מרוח.
לי יצא להיות בצומות, ביוז' בטרום זה תשעה באג, יצא לי להיות בצפון כאילו,
במינסק, מינסק זה כמה שעות מסן פטרסבורג.
היה שום מרוח כזה, הצום נכנס
יחסית מוקדם, אבל הוא יוצא נורא מאוחר, זה צום של הרבה יותר מ-25 שעות, כי זה מין בין השפשות כזה שלא נגמר,
שקיעה כזאת שלא נגמרת.
אתה כבר פורחת לך הנשמה,
ואתה עוד לא אוכל אותה את הצור.
זה מתנגש, סוכות קפוא.
כל הסיפורי חסידים על סוכות, שרב זושח אינם את הסוכה, קפוא בסוכות, כבר אוקטובר, שלג בחלק מהמקומות.
פסח אין מצות, בסוכות אין ארבעת המינים, הכל זה בדרך התנגדות, הכל זה, הכל בהתרסקות כזאת.
בארץ ישראל הכל מדוגם, הכל מסודר, הכל בדיוק,
החומרה מתאימה לתוכנה.
גם הגוף של יהודי הוא חומרה מתאימה לתוכנה, במיוחד אחרי ברית מילה,
שמלאים את הזה, וגם מלאים את עורלת הלב, זה מתאים.
הנשמה יותר קל עלייה עיר דרך הגוף של יהודי מאשר דרך...
אז זהו...
אז מה הקושייה? לא הבנתי.
להפך, להפך, להפך. בדיוק. כבודו רק מביא ראייה לדבריי.
כשאתה,
כשהמציאות חסומה בפניך,
חסום, נעול,
אז יש לך רק ברירה אחת. מה?
להתעסק.
בעולם המחשבה.
ואז יש לך המון המון זמן לכתוב ולברר ועוד מסכתות ועוד ראשונים ועוד זה, כי אין לך מה להוריד את זה לעולם המעשה.
העולם המעשה חסום, העולם המעשה הוא קללה. אתה מסתכל מחוץ לחלון, זה אטום.
אז נכנסים לתוך בית המדרש ולומדים.
ובחלק מהמקרים זה גם יצר מוטציות לא בריאות, כמו
שיטת הפלפול, שבוודאי כבודו מכיר,
שנהגה באירופה כמה שנים עד שברוך השם הצליחו לבטל אותה.
בעיקר בשפט... הצליחו לבטל אותה גדולה ישראל כי זה כבר הלך.
שיטת הפלפול הייתה בנויה, אתם יודעים על מה הייתה בנויה.
היה כאילו,
היה בנוי על כאילו, הגמרא אומרת כך, הגמרא אומרת ככה, היא מתרצת תירוץ.
למה הגמרא תרצה את התירוץ הזה ולא תרצה תירוץ אחר? מזה שהגמרא לא תרצה תירוץ אחר, סימן שהגמרא סוברת כך וכך. לא ממה שהיא אמרה, אלא מה שהיא לא אמרה. אה, אבל למה הגמרא סוברת כך וכך? היא יכולה להגיד לה, מזה שהיא לא אמרה, ותככה תדברו למגדלים, מגדלים, מגדלים. זה היה חלק מהמוטציות של... והצליחו לבטל את זה.
אבל זה ברור שהיכולת לעיסוק מרובה מאוד, מאוד מאוד, היא בדיוק בגלל הדבר הזה שאין בכלל אין לרוקן את זה לחיים.
כלומר, התורה נלמדת, נלמדת, נלמדת, נלמדת, נלמדת,
אבל אין עליה לאן להתרוקן.
הגמרא אומרת, מאום שכב בית המקדש, אין על הקדוש ברוך הוא אלא דלת אמות של הלכה בלבד. דלת אמות זה ביטוי לרשות היחיד ולקבר.
התורה מצמצמת רק לרשות היחיד בתוך המדרש, וזה קבר של התורה.
אה, שאנחנו חוזרים חזרה לארץ ישראל.
נחבר את זה למציאות.
בסדר.
אז זה מה שהוא אומר כאן.
לפרנחנו, כן.
ועל זה אמר מצב שנת הטוב,
וכן מגונה אישה רעש הוא חומר מוכן במשגב לרע. כמו שכתוב, היתן שכרה, או כתוב על יונה שהוא נתן שכרה.
החזון אומרים ששילם את כל השכר של כולם,
ששיעבד את שכלו בכוחותיו ואת אהבותיו המגונים לעברות בהם את הגוף.
או, אבותיו, זה ממש בעיה.
תראו,
מכיוון שלכל אחד מאיתנו יש
צד רוחני.
לכל אדם יש צד רוחני.
נכון? דיברנו על זה מקודם, על מנקת אנגליה. כל אחד יש לו איזה רצון לנשגבות.
אנחנו לעולם לא נוכל להסתפק רק בקיום בסיסי.
אז אדם חייב למצוא להיכן להעביר
או באיזה אופן לבטא את הצדדים השכליים והצדדים הערכיים וצדדי המשמעות שלו.
אי אפשר להתעלם מזה.
אבל מה קורה?
אם לא מתוודעים לחיי הנשמה האמיתיים,
התורה והמצוות וכו' וכו',
אז העולם המשמעות
נשאב למה?
לחומר.
הבנתם מה אני מתכוון?
כלומר, זה לא שנגיד האדם אוכל.
אנחנו כולנו צריכים לאכול.
רעבים, אוכל צהריים, אוכלים, צריכים לאכול, לאכול טעים, לאכול בריא. אנחנו במשפחה מרוקאית, אז תוכלו להבין שאנחנו לא מסתפקים באוכל. האוכל צריך להיות טעים.
אבל מכאן ועד הפילוסופיה של האוכל, והכאילו הזה, וההגות, ואתה מתחיל כאילו להיכנס פה לזה.
אחי, שמת את המוח בתוך ה...
זה מוגזם לגמרי.
מוגזם לגמרי, בסדר? כאילו...
פגשתם פעם אוהדי, כדורגל, כאילו...
משהו...
לא, כאלה שאוהבים לראות, גם אני אוהב לראות, זה כמו אומנות, אתה רואה, משחק יפה, למדנו סבבה.
כאלה שזה דת, הם דתיים, הם נוסעים, יטוסו, הם יחזרו, זה כאילו, דגלים, הם בקיאים בהכול.
עולם המשמעות שלהם בתוך הדבר הזה, שהוא באמת חסר משמעות,
נצחית.
הוא יכול לשמש בתור הפוגה, בתור הפסקה,
בתור,
בעיניי בעיקר המקום של ספורט זה סובלימציה של אלימות של בני אדם. במקום שבני אדם יילחמו ויהרגו אחד את השני,
ארגנו את זה בצורת משחקים עם שופט, בלי אלימות,
יאללה, וכולם ככה מקום להוציא את האגרסיות, בסדר גמור. אבל מכאן ועד,
אז זה מה שקורה.
שאם האדם לא מוצא את המקום הנכון להכניס אליו את עולם המשמעות, אנחנו נמצא אנשים רציניים, עוסקים
בצורה, בעיון,
בבקיאות, בסברה,
היא באה איתה עם אקראה, היא באה איתה עם הסברה, בדברים ש...
כשאתה אומר, תשמע, זה...
לא,
לא בשביל זה נשלחנו.
לא בשביל זה.
בסדר? אתם מבינים את העניין?
זה מה שהוא אומר כאן.
ויתן שכרה ששיעבד את שכלו בכוחותיו ואת תאוותיו המגונים לעברות בהם את הגוף, וזהו שכר הגוף,
מה שעושה עבירות שנהנה ממנו, כמו שכתוב בתיקוני זוהר,
ועל זה אמרו, הוא שכר עבירה כנגד הפסדה.
וזה שאמרו חז״ל שנתן שכר כל הספינה שכל איברי הגוף נהנים מן העבירה.
ולכך חוכמת המסכן בזויה.
פירוש שאין האיברים נשמעים ליצר הטוב,
מפני שהיצר הרע אומר לו, ליצר הטוב, סמך בחור בילדותיך, דהיינו תכף.
ויצר הטוב אומר, ודע כי על כל אלה יביא אחי אלוהים במשפט. באמת הקרב בין היצר הטוב ליצר הרע הוא קרב בעייתי. מדוע?
כי העצר הרע משלם במזומן,
כמו מלאכת בורר. אוכל ביד ומיד.
נכון? זה מה שמותר לברור בשבת. אוכל מפסולת,
ביד ולא בכלי,
מיד ולא לסעודה הבאה. וזו גם הגדרה של עצר הרע.
אוכל, עכשיו אתה נהנה. היעצר הטוב שוטף פנוס 120 שנה.
בעוד 120 שנה תבין את המשמעות של המעשים שעשית.
וזה דבר מעניין.
למה?
כי הרבה פעמים יש לנו מחשבה שאם אדם בוחר בדרך הטובה,
אז יהיה לו חיים יותר קלים.
כי הוא הרי בחר...
בעוד שהאמת לא הרבה פעמים היא הפוכה.
כשאדם בוחר בדרך הטובה,
הוא בדרך כלל בוחר בחיים עם יותר אתגרים, ולכן צפויים לו יותר קשיים.
הוא יהיה יותר מאושר, כי הוא יבין שהוא עושה דברים בעלי משמעות.
אבל זה ברור שמי שבוחר להיות חפש בצבא, אני חפש, אל תשאיר אותי גודל פיסטוק ככה.
אז הוא נכנס, הוא עושה את זה.
אם הוא בחר להגדיל ראש ולהיות מפקד, אז יהיה לו עכשיו יותר כאב ראש.
ויותר מזה, ואם הוא הולך להיות קצין, אז יהיה לו עוד יותר כאב ראש, ועוד יותר בלאגן. אתה בוחר בדברים טובים, אתה מגדיל את האחריות.
היצר הרע מציע תשלום במזומן. בשביל היצר הטוב צריך מידה מסוימת של איפוק.
לדעת שסוף הכבוד לבוא, ודורש בהתחלה מאמץ,
וזה מה שקורה כאן.
וזהו, אתנן זונם, על זה אמר שלמה, הנה אישה לקראתו.
וירד בא שירד אל הגוף.
יונה,
זו הנשמה,
יורדת אל הגוף.
וירידה גדולה היא לו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אם היה לנו מושג,
איזו ירידה זה עבור הנשמה,
לרדת מי שמי שמי קדם, להצטמצם בתוך גוף.
ירידה גדולה, אבל זו ירידה
לצורך עלייה, בסדר?
זו ירידה חשובה, זו ירידה שבעצם מאפשרת לנשמה להעיר
בתוך עולם החומר.
וירידה גדולה היא מאיגרא רמא לבירא עמיקתא לבוא עם מים תרשישא, שהגוף שהעיר קטנה,
ואנשים בה מעט
שהם כוחות הגוף
המגדל והמתהווה והמתעורר,
ושאר כוחות הגוף
בכל האיברים שבו,
במקום שיופנו לכיוון של עלייה,
כולם לתרשיש.
כולם עסוקים באיך האדם משיג עוד תאוות עולם הזה,
עוד כסף, עוד ממון, עוד רכוש,
עוד הנאות, עוד טיוליך, עוד משהו, עוד דבר שלא שמעת עליו, וזה מין דינמיקה שלא נגמרת.
כבר נגמר את הדברים האלה, כי הרי זה עובד על ריגוש.
אז מה שרגשתי אתמול, כבר לא מרגש אותי היום. עכשיו צריך להמציא סף ריגוש חדש.
עכשיו זה עוד יותר, נכון? עכשיו זה כאילו עוד...
כן, נכון?
אני רוצה להגיד משהו על תמונות.
כל מי שחיתן פה ילדים יודע שכל עולם התמונות היום השתנה לגמרי, לגמרי, לגמרי.
אז אתה רואה הרבה תמונות
שמביימים אותן,
כדי שזה יהיה מרגש.
כן?
עוד פעם, העבודה הזרה הזאת היא שזה מרגש.
מה שתמונות צריכות לעשות זה לנסות, גם זה לא תמיד מצליח לתעד מה היה.
אבל היום זה הפוך, אין מה היה, יש מה אני רוצה שיראו שהיה.
בסדר, אבל אין מה היה, פשוט לא...
אז אתה עובר רק כל מיני תמונות, וזה הכל כאילו הצגות,
ככה, ככה, כל מיני תמונות, קופצים, יורדים וזה.
תן לראות מה היה!
אז כל כוחות הגוף, המגדל, המתהווה, כולם לתרשיש.
יצירתיות מופלאה!
על מה? על תרשיש.
וכל פעם מגדילים את הרף, מגדילים מאוד ועוד, זה כבר לא מספיק מה שהיה מקודם, זה שצריך יותר, נכון?
הייתי באיזשהו אולם,
אתם זוכרים,
אני רוצה לתאר לכם את האבולוציה של השמחות באולמות. פעם היה בן צהר עובר עם מגש, הוא אומר לך מה אתה רוצה.
לא, לא. עכשיו יש צלחות,
כבר כמה שנים אתה מקבל צלחת עם המנה.
עדיין, לפני כן בא בן צהר ואומר לך, תקשיב,
יש כזה, כזה או כזה, מה אתה רוצה? ואז הוא בוקע.
עכשיו הגעתי לאיזה מקום שגם לא שואלים אותך מה אתה רוצה.
אתה כואב בצלחת הכול.
הכול.
כל אמנות בוצלחת.
כאילו, אין פעם מה ספק.
ספק הדורייתא לחומרה.
מה צריך להחמיר פה? רוצה כזה כזה. הכול.
אתם מבינים שזה הכול עולה כסף.
עכשיו ברגע שזה הסטנדרט בעולם הזה, אז האולם ליד, מה, אני אשאר מאחורה? אז הוא גם.
אנחנו כמובן כולנו בסוף משלמים על הדבר הזה.
זה התכלית,
זו המטרה,
זה מה שקורה כאן, שהגוף, הכול תרשיש.
תרשיש.
מלפני השם.
הייתה איזו תקווה,
נכזבת, אני חייב לומר, כנראה,
שבקורונה, בעקבות הקורונה אנחנו נלמד ונתענג,
מכיוון שזכיתי לחתן בת בקורונה,
ממש בתחילת הקורונה. כלומר, היה,
במוצאי שבת הודיעו שאסור להתכנס יותר מעשרה אנשים, ולנו הייתה חתונה ביום שני.
כן? ביום שישי עוד הודיעו 100, 200, עיסינו עם כאלה לעשות,
במוצאי שבת אמרו,
עשרה אנשים, בתוך אולם, רק עשרה אנשים, בתוך חדר סגור, משהו כזה.
אז אנחנו היינו צריכים לארגן חתונה,
אנחנו והנחותנים, הם בעצם, הם ארגנו,
משפחת זילבר היקרים,
חתונה ביומיים, ובסוף התחתנו ביצהר, איפה שהם גרים, בגבעת תקומה.
גם הייתה החתונה.
מקסים, מתוק, חתונה כזאת באמת לא הייתה, מה, אביה, מדהים.
פשטות, נקיות, צניעות, שמחה, מה שאתם לא רוצים.
אתה אומר לעצמך, מה גם?
כלום, קלידים וקלרינט ומישהו עם גיטר, לא צריך לתאר מזה גם.
ואז אתה עובר איתך איזה מחשבה,
אולי אחרי הקורונה אנשים ככה יעשו תשובה, שום דבר. בשנייה שנגמרה הקורונה, בשנייה... קפצת, נהיה יותר, היה כאילו... להשלים, מה ש... להשלים, מה ש... אז אתם מבינים שזה, זה, זה הפשטות, טוב.
מלפני... מלכיות, פעמים מביאים מלכיות.
מלפני הש...
לא קיבלת מלכיות לך תמונה?
קיבלנו מאה, איפה לא? אה, איפה לא? בסדר.
מלפני השם
שער כוחות הגוף וכל דברים שבו כולם מתרשיש, כתב לפני זה שכולם בורחים מלפניו ואין רוצים לפניו לעמוד, והשם הוא בית דינו, איתי, או, יפה, טוב, עכשיו, אז מה קורה ב...
זה האדם, אז מה עושה הקדוש ברוך הוא?
כאן הוא מגיע לענייני ייסורים,
כי הראייה מתחיל לסעור,
ותורת הייסורים היא תורה גדולה מאוד,
קודם כל, לא צריך לדמיין דווקא איסורים,
איסורים חלילה של מחלה וכל זה. איסורים זה,
האיסורים הכי הכי גדולים,
אפשר לקרוא לזה, והכי משמעותיים זה שאדם מרגיש שהוא לא במקום.
כלומר, יש לו הכל,
רכוש, כסף, זעד, והוא בכל אופן קם בבוקר,
לא מרוצה, והולך לפסיכולוג שייתן לו כדורים, משהו כזה. איסורים, נכון?
הקדוש ברוך הוא מטיל על האדם איסורים.
זה איסורים של אהבה.
אני לא מוותר עליך.
הזכרנו את זה בתחילת הלימוד, שהמשנה ברורה אומרת שהסיבה שקוראים ספר יונה
במנחה של יום הכיפורים זה כדי לדעת שאף אחד לא יכול לברוח מהשליחות שלו.
כי הקדוש ברוך הוא לא יוותר, נשלחנו לכאן כדי למלא תפקיד וייעוד.
אז זה מה שכתוב כאן, והשם הוא בדינו הטיל רוח שערה עם מידת הדין המקטרגת לפניו תמיד ועומדת תמיד וצועקת ותטמא מקדשי. כלומר האדם מטמא את הקודש שבתוכו וכשאדם ניתן חלילה ברשותו
אז השם משליחו על העולם הזה מלפניו ואז יורד ונותן לנשמה שהוא רוח ונקראת רוח גדולה,
קליפה גדולה וכל הצדיקים נקראים קטן וכולי,
וכן הקדושה נקראת אזערת גרמה כמו שכתוב בזוהר.
בקיצור הוא מתאר פה את תהליך הוצאת הנשמה מן הגוף, זה תהליך קצת קשוח, אנחנו תכף נדבר על זה גם בשבוע הבא קצת,
אבל הוא בעצם מתאר את העובדה שהקדוש ברוך הוא לא מוותר.
המהלך הכללי פה כאן הוא בעצם רוצה להגיד שיונה הנשמה תמות,
תעלה לעולם הבא, זה פרק ב', תיענש ותחזור לכאן בגלגול.
אנחנו נלמד רק את פרק א', ואחרי זה נדלג לפרק ג', נדלג על כל ה...
שם תיאורים כאלה מבחינים קצת,
אבל פה כן.
כלומר, כי פה יש איזשהו חשבון. מי שחושב
שהעולם הזה הוא התכלית שלו,
ובאת מנוס לו, אז מראים לו שלא.
נמשיך בעזרת השם בשבוע הבא,
זק וברוך, ברוכים תהיו.
