אז ההקדמה, פירוש הגאון נשען על זוהר,
הוא הביא כאן הרבה זוהר, אבל זוהר מפורש,
שאומר שיונה זה ביטוי לנשמה,
והנשמה הזאת יורדת אל הספינה, שזה הגוף,
והיא מתחילה לחצות את הים.
הים זה הים של העולם הזה, כל התלאות וכל ההרפתקאות וכו'. זה ממש זוהר מפורש, ועל גבי הזוהר הזה הגאון מפרט את זה והופך את זה
זה ממש לסיפור עלילה שלם,
ואנחנו נלמד את פרק א', אולי על פרק ב' נדלג ונקפוט עכשיו לפרק ג', אתם תבינו בהמשך למה.
אז נתחיל.
בכל אופן, אני צריך תנ״ך.
מאחוריך יש תנ״כים.
אם אתה יכול להביא לי בתנ״ך קורן, זה יהיה ממש עדיף.
לא קורן, אבל לא נורא.
תודה.
אז איך מתחיל ספר יונה?
באופן בסיסי, נכיר את הפסוקים, נכון?
וידע בה אדוני אל יונה בן אמיתי לאמור.
קום לך אל ננבי העיר
הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפניי. ויקום יונה לברוח תרשישה מלפני אדוניי.
ארוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שקונה את גברו.
וירד יפו וימצא אונייה באה התרשיש
ויתן שכרה וירד בא לבוא עמהם תרשישה מלפני אדוניי.
זה הפסוקים, בפשט אנחנו מכירים.
ולאמת, למדנו פעם ספר יונה ברמת הפשט,
אבל כאן הגאון יש לו פירוש אחר לגמרי.
בואו נראה. עניין הנביא רומז על נשמת האדם,
כמו שכתוב בזוהר,
ועניינו ששולחה אל העולם הזה לתקן את העולם,
ולא די שלא תיקן אלא קלקל את עצמו גם כן.
זו הגדרה חשובה מאוד,
שהאדם נשלח לעולם הזה לא כדי רק לא להיכשל ולא לעבור עבירות,
אלא האדם נשלח לעולם הזה כדי לתקן.
לתקן. כל אחד מאיתנו צריך לתקן משהו.
לתקן את עצמו, אבל לא רק את עצמו, אלא גם לתקן את מי?
את העולם איתו.
לתקן את העולם.
מה שאומרים, לתקן עולם המלכות של עדיין.
זאת אומרת, אדם צריך להיות פעיל, אקטיבי,
חלק מחברה, חלק ממקום. תקן, להביא את העולם לידי תיקון.
העולם הזה הוא גולמי, הוא מסוים,
צריך לתקן אותו.
אחר כך שולח אל גלגול שני לתקן ותיקן, אבל בצער, על רוע המזלות, כמו שהובהר לקמאן,
הוא בעצם רומז כאן ליונה שבעצם הולך פעמיים, בפעם אחת הוא בורח ובפעם שנייה הוא הולך, אז אדם נשלח פעם אחת, הוא מסרב,
שולחים אותו עוד פעם.
טוב.
ויהי,
דבר השם,
ויהי, זוהי שהשם משלח את הנשמה לעולם הזה ואומר לה,
זי לי בגוף פלניה ועבד ראותי, כמו שכתוב בזוהר,
דבר השם מליונה, זוהי הנשמה,
כמו שכתוב בזוהר, שהיא כיונה פרוטה אין לב.
אז ויהי,
זה ה...
מה זה לשון ויהי?
ויהי זה כאילו משהו נהיה.
נהיה משהו.
מה נהיה?
אומר הזוהר, מה שהוא מביא כאן זה זוהר משפטים,
שכתוב בזוהר משפטים שהקדוש ברוך הוא בא לנשמה ואומר לה, הגיע הזמן שלך
לרדת לגוף פלוני.
ואז היא אומרת לו, מארא דעלמא, לא באינה, לא רוצה.
טוב לי למעלה, אני מרוצה, אני מבסוטה, מה אתה רוצה ממני, טוב לי, איפה שאני?
אז הוא אומר לה, לא, לא הבנתי.
כל מה שבראתי אותך, זה הכל בשביל הרגע הזה שתרדי למטה.
כל מה שנהנית מתחת לכיסא הכבוד ומזיו השכינה, זה הכל בשביל שתרדי למאה ה-20 שנה לגוף
פלוני בעולם
שפל ותחתון,
ותפעלי שם את פעולת התיקון. זו המטרה. בלי זה אין לך זכות קיום.
וזו דרמה גדולה. זה בעצם אומר שהתכלית של הנשמה, יש המון המון נחנות לפני,
ויש הרבה תוצאות אחרי, אבל התכלית היא העולם הזה.
הלכי לגוף.
אז זה ויהי, כלומר, קרה כאן אירוע, ויהי.
לכן,
אגב,
כן,
זו הסיבה שאתם יודעים שחודש אלול עבר מהפכה תודעתית, נכון?
מחודש של יראה הוא עבר לחודש של שמחה ואהבה.
חגיגות בעצם.
אפשר לקרוא לזה חגיגות הסליחות לספרדים.
חוגגים.
ביום חמישי הייתי בסליחות ביפו,
בטריפולטאיות, סליחות טריפולטאיות, היה חבל על הזמן.
11 וחצי פיוטים, 12 ורבע סליחות, עד שתיים בלילה.
200 איש היינו, זה היה מדהים.
אדם נשלח לעולם הזה כדי לתקן, זו התכלית, זו הסיבה.
ולכן זה ויהי, זה האירוע,
זה השמחה.
זה מה שאתה אומר, מזכיר במדרש.
עכשיו בוודאי יש בזה צער, למה?
כי הנשמה ההוא עוברת ממקום של אין-סוף ונחת. עכשיו צריך להתחיל לעבוד. יש בזה מרכיב של צער,
אבל אין דבר אמיתי בעולם שלא מגיע עם צער.
גם לידה זה צער, וגם פרנסה כרוכה באיזשהו צער,
וגם ללמוד תואר אקדמי זה גרוע ברשותך. אדם לעמל יולד, אדם צריך להצטער.
הוא יכול לבחור או להצטער ממה?
יכול להצטער משטויות, יכול להצטער מדברים מרוממים. ודאי שזה צער מסוים. צער זה צרות.
אז עוברים ממרחב
למקום יותר צר, אבל זה התכלית.
התכלית היא שכל תינוק לפני שהוא נולד צריך להצטער.
גם התינוק וגם האימא. אף אישה לא יכולה ללדת אם היא לא מסכימה להיות נבוזה.
גם ההיריון וגם הלידה.
אם אישה רוצה להישאר ככה פנסי וכל זה, אז אי אפשר, ככה אי אפשר ללדת.
אישה בהיריון, התנפחת, מקיאה, אי אפשר להישאר.
והלידה בכלל, זה נכון, וגם אחרי הלידה, פולטים עליה, מקיאים עליה, היא צריכה להסכים להיות מבוזה.
זהו, ואז היא יכולה ללדת.
צר.
וגם התינוק בעצמו, כדי ללדת,
הוא צריך לעבור בתעלת הלידה, במקום צר,
אשר נכון,
וחלק מהתינוקות יוצאים ככה עם ראש כזה, כמו מרפחוס כזה, מרוב המאמץ שהם עשו.
זה הדרך.
בלי להצטער, אי אפשר...
אסטרונאוטים שחוזרים מהחלל מתקופה ארוכה,
יש הולכים לתקופות, יש כאלה תקופות של שנה, חצי שנה,
אין להם צער, כי אין להם משקל, אין להם, ללא משקל.
הם חוזרים לארץ,
א', הם טיפה יותר גבוהים, חוזרים,
וב' אבל העצמות שלהם עוד חלשות, אין להם שרירים, אין להם ככה.
לאט לאט, מנותנים להם להתאושש, מחזקים אותם,
כי לא היה מה שהתנגד.
טוב,
היונה נקראת גם פה נשמה.
הדבר הראשון היא יונה, זוהי הנשמה.
כמו שכתוב בזוהר, שהיא כי יונה פותה אין לב.
הנשמה היא תמימה,
פתיה.
ועוד טעם, למה קוראים לנשמה יונה?
כמו שכתוב, מה יונה כנפיה מגינות עליה, כך
תפילין כתוב שם מגינות על ישראל.
כלומר היונה, אם אני אומר שזו הנשמה, היא זקוקה להגנה.
היא זקוקה להגנה.
כמו שאדם יש לו כפה שמש.
מה ההגנה? היא זקוקה לאיזה מעטפת.
ללא המעטפת היא לא יכולה לחיות.
מהי המעטפת?
המעטפת היא התורה, המצוות, כבוד, נגב.
כנס.
ומה אמרנו לך כל כך תזכיר לי?
איך?
רון, רון. מה אמרנו? רון, מה?
רון אילון.
אמרו לך שאתה דומה לבני הברא בפעם? הוא חד.
אלוש גם, נכון.
תעשה את זה.
אחי, אתה דומה לרון אילון. זה הכי טוב.
אביעד, אביעד, תירגע.
אז קיצור, היונה זקוקה למרחב, אתם יודעים, כל דבר צריך את המרחב שלו. אם אדם נגיד רוצה לגלות, רוצה אניטימיות, אז אניטימיות צריכה מרחב של סוד.
אז הנשמה, כדי שהיא תוכל לבוא לידי ביטוי,
היא צריכה מרחב שיגן עליה. והמרחב הוא התורה והמצוות וארץ ישראל והשבת.
אז זה עוד פעם למה היא נקראת יונה. ועוד
שאינה מנחת בן זוגה.
וכך היא נקראת בשיר השירים יונתית אמתי.
היונה היא נאמנת.
בבעלי חיים, היונה נשארת כל הזמן עם בן זוג אחד.
גם הנשמה נאמנת למי ששלח אותה.
וההגדרה כאן של הגאון היא הגדרה מאוד מאוד מעניינת.
כי צריך להבין שמההגדרה הזאת נובע חלק גדול מהצער של אנשים בעולם.
מאיפה נובע הצער?
למה אנשים מצטערים?
יש להם כאב
כשעושים מעשה שהוא לא טוב.
הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט,
אחת ההוכחות שלו לקיומו של אלוהים,
הוכחה פילוסופית,
הייתה
זה שאדם מצטער כי הוא עושה מעשה לא טוב.
אדם נוסעת בלילה, ראית מישהו עוצר טרמפי ולא עצרת לו.
אף אחד לא ראה, אף אחד לא יודע מי אתה, הוא לא יודע מי אתה.
אבל בכל אופן, אתה עובר ואתה אומר, איך? למה לא עצרתי לו?
מאיפה מגיעה התחושה הזאתי, הלא טובה?
מאיפה? למה? מה, אריה שהוא טורף איזה אריה אחר, אז עכשיו הוא מצטער? הוא אומר, מה עשיתי? למה הרגתי אותו? פעם הבאה אני צריך לדבר איתו בשלום?
אני לא יודע.
אז הוא אומר, זה ניצוץ אלוקי שנמצא באדם.
שנשאר נאמן לדבר שלשמו הוא נשלח.
אז לכן היא נקראת יונה, כי היא נאמנת
לשליחות. ומהמקום הזה, כשאדם עושה דברים שהם לא מתאימים לנאמנות הזאת, אז יש לו צער.
הוא מצטער בדבר.
המשלח,
המשלח, אני חושב שהכוונה כאן למשלח.
כן?
ועוד שנמסרת לשחיטה ואינה מפרקסת.
כמו שכתוב במדרש, מה המכות האלה וכו', לפיכך נקראת יונה בן בגיור ראשון,
קובל בגילוי שני, בין בטובה בין להפך.
בדרך כלל, כשבעלי חיים שוחטים אותם, אז יש פרקוס, נכון? הבעימה מפרקסת, אחרי ה...
הפרקוס זה הרצון של הגוף
להיאחז בחיים.
הוא לא רוצה לשחרר את הנשמה.
אבל כשהנשמה היא רוצה בעצמה לחזור למעלה,
אז היא משחררת בקלות, זה לא...
אז היונה זה בעל חיים שלא מפרקס. תרנגול, גם אחרי ששוחטים אותו, הוא עוד יכול לרוץ בגינה, ומי שזוכר,
דעתה, עם צוואר כזה.
היונה היא מסכימה להישחט בקלות. כלומר, יש בה,
זה כמו שהגמרא אומרת, במסכת ברכות ההבדל בין צדיקים לבין רשעים, איך שהם נפטרים.
הרשעים זה כמו שאתה מושך קוץ מסיבים,
מכותנה, הכל כזה, עד שנפרד.
הצדיקים, כמו שאתה מושך
שערה מחלב, הגוף של הצדיקים נעתר בקלות לנשמה. אז גם פה היא נקראת יונה.
כלומר, זה היונה. יש פה יונה, זו הנשמה, והיא נשלחת אל העולם הזה, וכמו שאמרנו, התכלית
של השליחות הזאת זה לתקן.
תיקון. לא מספיק שאדם יהיה בינו לבין עצמו ויהיה רק צדיק לעצמו. נשלחנו כדי לתקן.
לתקן את מה? לתקן את העולם.
לתקן מערכות יחסים, לתקן מערכות חברתיות, לתקן את הממון,
לתקן את הכסף, לתקן את היחס ליופי, לתקן, לתקן.
תראי, אני נזכר תוך כדי,
השנה נפטר בחורף, הצייר ברוך נחשון,
זכר צדיק לברכה.
בעל תשובה.
חזר בתשובה, היה צייר, למד ציור אצל הגדוילים.
הוא לא ידע מה לעשות עם הדבר הזה. הוא הלך, נוסע לרבי,
ואז הרבי אמר לו, תראה,
את עולם הנגינה כבר מתקנים. יש כבר נגנים וניגוני, קודש וכל זה.
עוד לא תקנו את עולם הציור.
אתה תתקן אותו.
הרבי מימן לו לימודים
שנה שלמה. הוא ישב בניו יורק ולמד ציור,
ואחרי שנה הוא עשה תערוכה,
והרבי בא לתערוכה.
הרבי יצא כל דקה, הייתה ספורה, הוא בא, יש תמונות של הרבי לתערוכה.
גם מי שמכיר את זה, אתם מכירים את הציורים שלו?
ברוך נחשון?
מכירים, הציורים מאוד מאוד צבעוניים, מאוד מאוד צבעוניים,
כל הצבעים כולם,
מאוד מאוד שמחים, וכמעט בכל ציור יש איזה חסיד רוקד,
אחד או כמה, ככה רוקדים וכל זה.
זה היה ההוראה של הרבי, בכל ציור טוסים חסידים רוקדים,
שיהיה שמחה.
אז הוא תיקן את הציור.
בעיניי הוא פשוט הלך בדרכו של השם יתברך, כי
מה השם יתברך? אוהב צבעים,
ואוהב חיים,
ואוהב גוונים ובלרה ברא, אז הוא מצייר את העולם ככה, כמו שהקדוש ברוך הוא ברא אותו.
נותן לך חשק, אתה רואה ציור שלו.
יש את הספר תהילים הנפלא הזה שהוציאו, הוצאת קורן,
עם הציורים.
כל פרק תהילים יתאימו ציור.
אז אתה קורא את הפרק שיש זמן.
בקורונה היה לי זמן, הייתי אומר תהילים מהספר הזה.
אז יש לך זמן להגיד תהילים כמו שצריך. אתה קורא את הפרק,
קורא את הביאור חסידות,
התרשם מהציור, ככה נכנס לך צבע לה.
מקבל שמחה, מקבל ריכוד.
זה התיקון.
טוב.
אתה יודע מה קשבת שהמפרקסת?
המפרקסת זה כאילו הגוף.
היונה, החיה, היונה, כששוחטים אותה היא לא מפרקסת.
אז הוא אומר שהגוף שלה בשלום היא בנשמה.
הוא עוזר לנשמה לי, הוא לא מנסה למשוך אותה אליו, אלא...
מה?
אחד עושים היום ששחטנו טוב.
ששחטנו טוב.
בבהמה.
כן.
טוב, יונה היא בן אמיתי.
רבותיי, לקדוש ברוך הוא ישתבח שמו ויתעלה,
יש לו הרבה כינויים והרבה הוא רחום, הוא חנון,
אבל מה החותם של הבורא יתברך?
אמת.
חותמו אמת. כלומר, יונה בן אמיתה, הנשמה נשלחת לכאן לעולם
כדי לחיות
חיי אמת. בלי שהיא נוגעת בנקודת האמת, לא יהיה לה מנוח.
לא יהיה לה מנוח.
מחפש את האמת כל הזמן. מה נקודת האמת?
כשהרמב״ם מגדיר בהלכות תשובה את התשובה מאהבה, הוא מגדיר אותה תשובת אמת.
נכון?
עושה האמת מפני שהיא אמת
וסוף הכבוד לבוא בגללו.
כך הרמב״ם מגדיר.
אז יונה, נשמה, היא בין אמיתיי. נשלחנו לעולם. כשאתה שואל מה לתקן, לתקן הכוונה,
בעלמא דשיקרא,
להאיר את נקודת האמת.
אדם עושה השבת אבדה, בעלמא דשיקרא. במקום שיקח את הכסף אליו, משיב אותו לזולן.
נקודת אמת.
אדם אודה בטעות, נגע בנקודת האמת.
אדם לא לוקח ממון שאינו שלו, נגע בנקודת האמת.
זו התכלית, נשלחנו לאלמא דה שיקרא כדי להאיר בו את האמת.
יונה בן אמיתי.
והנשמה מתי היא שמחה, מתי היא מרגישה שהיא לזה?
אומרים מאושרת. מתי אדם מרגיש שהוא מאושר, שהוא קיבל אישור?
כשהאדם נוגע בנקודת האמת.
מבין כל התארים של השם מתברך,
החותמת שלו זה אמת.
מה?
מה? היא מאושרת?
אמת, לא הבנתי.
מתי היא מאושרת?
לא, מה פתאום.
לא.
גם שם יש אושר.
אבל לאורך החיים, מתי היא מאושרת? לפי הגרעה.
כשקופה שלי נוגעת בנקודת האמת, כי היא עונה בין אמיתאי.
שאדם עומד על האמת, נכון? עומד על האמת, מעמידו על האמת.
אדם נוגע באמת, אז הוא מרגיש שלזה הוא נשלח.
בין אמיתאי, בין לקדוש ברוך הוא שהוא אמיתי.
כמו שכתוב, בנים אתם לאשם אלוקיכם, וכן הוא איתו בזוהר,
כמו דהתאב לגוף, כן, תודה.
יתאב לנשמה וכו'.
וחותומו של הקדוש ברוך הוא אמת.
וכן אמרו במסכת יומא, נדמה לי הגמרא שם שואלת איך רבנן יכולים אפילו לעקור
דבר מהתורה, יש דעה שהם יכולים לעקור דבר מהתורה אפילו בקום ועשה,
איך זה יכול להיות?
אז אומרים, ורבונו נכיסם חוב דעתי ובהכר מדעמם משה,
אמר רבי יצחק, כי יודעים בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא,
לפיכך לא כזבו לו.
כן?
טוב,
לאמור.
כתוב, ויהי דבר ה' מליונה בין אמיתי הנביא לאמור. מה זה לאמור?
הרי הקדוש ברוך הוא נדבר רק על יונה.
לאמור זה להגיד לאחרים.
אז אומר הגרע לאמור
כל מה שאמר לו השם יאמר הכל לישראל.
שידעו למה באו לעולם, שיתקנו כל אחד ואחד את עצמו וגם את כל העולם.
כלומר, האמירה הזאת שהיונה נשלחת לעולם, זה דבר שצריך לפרסם אותו.
מה חשבת? שלמה באת לעולם, אדון?
בשביל להעביר פה 120 שנה, לאכול, לשתות, לפרוט, לרבות, לקנות בית, למכור, זה נגמר.
מה פתאום? צריך לפרסם שאדם יש לו תכלית.
לאדם יש לו יעוד, הוא צריך לעשות אמת, וצריך לתקן את ה...
אגב, יש סיפור יפה בחב״ד,
הלבשה על סיפור של אלוהד יצחק עם ורדיצ'ל.
אתם מכירים את הסיפור של אלוהד יצחק שאומר שבהתחלה, כשהוא היה צעיר, הוא רוצה לתקן את כל העולם.
אז הוא ניסה ולא הצליח,
אז הוא אמר טוב, אני אתקן את אנשי ארצי.
הוא ניסה ולא הצליח,
אז הוא אמר טוב, אני אתקן את אנשי עירי.
לא הצליח, אמר אני אתקן את
בני משפחתי, לא הצליח, אמר, טוב, אני אתקן את עצמי.
מכירים את הסיפור הזה?
אני כאילו, אתקן רק את עצמי.
בעגנון?
בימים נוראים, איפה?
זה הסיפור.
אז בחב״ד ממשיכים ואומרים שיש לסיפור הזה המשך.
מה? הוא אומר, ניסיתי לתקן את עצמי וגם לא הצלחתי.
ואז הוא אומר לעצמו,
טוב, אם אני לא מצליח לתקן את עצמי, אז כבר נחזור לתוכנית הראשונה ונתקן את כל העולם.
זאת אומרת, כשאדם מתייאש מעצמו,
אז הוא גם אומר, אם אני כבר, אז יאללה, נלך על התוכנית הגדולה, מה, אני מנסה לעשות כל מיני...
אז צריך לחלום בגדול.
הוא אומר, נשלחנו כאן כדי לתקן.
יפה.
קום,
לך אל ננבי העיר. קומי ממקומך, שישבת בגן עדן,
ולכי אל ננבי העולם הזה,
שהוא אדום רגליו, ושם נביאו.
כמו שכתוב, בשובו אל נביאו.
וואו, רבותיי, פצצה.
אני לא יודע איך אתם לא מזדעזעים.
דפים כאן, אילן וחבר של אילן.
כאן יש דפים.
יופי.
מה נשמע אילן?
העולם הזה נקרא בספר יונה ננווה.
עכשיו ננווה, אתה שומע בזה נוי.
אתה שומע בזה נווה, נווה זה נווה מדבר, זה מקום טוב.
מעניין.
אפשר היה לחשוב שהעולם הזה הוא מקום לא טוב.
מקום של חלילה קללה, אני יודע מה.
מקום... לא, העולם הזה הוא ננווה.
כי עיקר התכלית של הסיפור זה להיות כאן בעולם הזה ולתקן אותו.
ולכן העולם הזה הוא אדום רגליו של הקדוש ברוך הוא, כלומר המקום של היישום.
כל הרעיונות הגדולים בסוף צריכים להתיישם היכן שהוא, היכן הם מתיישמים? כאן בעולם הזה. אז לכן הוא נקרא ננווה.
כאן אני רוצה להגיד הערת פשט קטנה, בסדר?
שהיא מאוד חביבה עליי.
אז לכן אני רגע חורג מהביאור בדרך הרמז ורוצה להגיד פשט.
מה זכתה ננווה העיר הגדולה?
בואו אני אשאל אותכם חידה.
מה זכתה ננבי העיר הגדולה שמקבל את נביא?
הקב' הוא שולח
נביא יונה,
גם יונה וננביא זה גם כן אותיות קרובות,
שולח נביא יונה כדי להחזיר את ננביא בתשובה. מה קרה? למה ננביא זכתה וערים אחרות לא זכו?
מה קשור פרעה?
גלגתי דיוק לשם, לדעה שפרעה חברתיים עבר לשם. לא מכיר את הדעה הזאתי,
תראה לי.
אביהו, מה שלהם, היה צריך לפרס מדמרוד ולהחזיר את כל המדינה שלו בשובת. אומר לך אביהו, עברי אלוקים חיים.
אני מזכיר לכם בפרשת נוח, נדמה לי,
כתוב ככה, נכון? ויהי כל הארץ הפכת ודברים אחדים ויאמרו, הבה נבנה לנו עיר ומגדל בתוכה
ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ. נמרוד מוביל מהלך של בניית מגדל.
כלומר, שבני אדם רוצים להיות אלוהים.
אנחנו נעשה מגדל ונעשה לנו שם וכו'.
ואז כתוב שם בהמשך,
שיש שם, הוא בנה את זה בשנער,
ואז כתוב בהמשך, מה?
מן הארץ ההיא יצא אשור
ויבן את
ננבה ואת רחובות נהר ואת קלח ואת רסן,
נדמה לי.
אז מפרשים שם, גם המהרלוד,
שאשור,
שהוא ראה את השיגעון של נמרון, טוב, רוצה להיות אלוהים, בוא נגיד לי לעצמו, חבר'ה, אני לא שייך לשיגעון הזה. אני יוצא מכאן, אני הולך מכאן. אני הולך, ומה הוא הולך לעשות?
נמרוד בונה לגובה, ומה הוא בונה?
רחובות.
הוא בונה את רחובות, לרוחב.
הוא אומר, אנחנו בני אדם, אנחנו לא אלוהים.
אנחנו בני אדם, יש לנו מספיק צרות גם בתור בני אדם. יש לנו קנאה, תאווה, כבוד, צריך גם להכניס לך גם את השיגרון הזה שאתה תהיה אלוהים.
אז יש להם איזו תפיסה בריאה שהם בני אדם. באמת רואים שנינווה היא עיר
גדולה לאלוהים, מהלך
שלושה ימים.
לעבור מננבה, מקצה לקצה צריך ללכת שלושה ימים, אדם הולך ביום 18 קילומטר
הגמרא אומרת את הפסחים, ביום
אז זה כפול שלוש
זה חתיכת עיר, ארוכה מאוד, רחבה מאוד
בגלל העובדה שהיסוד של נמרו, של ננבה היה יסוד של קבלת
קיומו של הבורא יתברך
אז אומר הקדוש ברוך הוא, אם אני אשלח להם נביא זה יעזור להם,
הם יבינו, הם יקבלו את זה, הם יעשו תשובה,
יש להם, בסדר?
אז לכן ננבה זכתה
זה נביא שיחזיר אותו בתשובה. אני חוזר חזרה לדבר הזה, ההגדרה של העולם הזה בתור ננווה היא הגדרה דרמטית.
העולם הזה הוא חביב,
הוא מתוק, הוא נויו של הקדוש ברוך הוא, הוא הדום רגליו, הוא גם נווה וגם נוי, ננווה.
זה חביב מלאכת התיקון של העולם,
היא מתוקעת, אנחנו לא צריכים לפרוש מהעולם,
לצום, להתענות, להיות באיזה... לך תיכנס לעולם, תתקן אותו,
תרומם אותו, תחבר אותו, שאדם יהיה יתחתן,
זה יהיה נשוי ויהיה לו ילדים ויתפרנס וכל דבר יעשה ויעשה ביושר ובתיקון ונעימות
ולא יהיה מהמתבודדים והמוזרים ולובשי בגדי כמו שהרמב״ם אומר כל מיני בגדים כאלה של צמר ושיער ומתנהג בצורה מוזרה כאילו לא זה העולם הזה עושה מעשה ביושר ובאמונה
תכלכל דבריו במשפט תפרנס את בני ביתו מפריש מממונו לצדקה שאומר על דיבורו מודה על הטובה
מודה על האמת. חי בעולם הזה בצורה מתוקנת, בצורה ישרה.
נהנה מיגיע כפיו.
נכון?
זה התכלית.
ננבה, זה מה שיפה.
כי התורה, כשהתנ״ך רוצה לתאר את ישראל,
במציאות השלווה הוא אומר איש תחת גפנו ותחת עינתו. הוא לא אומר איש
תחת סטנדרו ותחת איזו. הוא אומר מציאות חומרית, מתוקנת, בריאה, יפה.
זה התכלית.
נקרא את זה עוד פעם.
קום, לך אל ננבה, העולם הזה שהוא אדום רגליו ושם נבאו.
כמו שכתוב בשבוע על נבאו, וכאן עיקר דירתו של האדם, ועל זה שולח את האדם לתקן את נבאו
של השם. העיר הגדולה,
יש עיר גדולה ויש עיר קטנה. מה העיר הקטנה? העיר הקטנה זה האדם, העיר הגדולה זה העולם.
לא נשלחת פה רק לתקן את עצמך.
נשלחת לתקן את מה?
את העולם. אפשר לשתף אתכם במחשבות?
אפשר?
יש לי מחשבה, אני עדיין לא סגור עליה,
אבל אני משתף אתכם.
בסדר?
דני, אתה תבחן את המחשבה שלי בביקורת התבונה הטהורה.
יש עכשיו קרבה סוף שנת השבע, נכון?
מה צריך לעשות לקראת סיום השמיטה? פרוסבול. פרוסבול, יפה.
למה פרוסבול?
למה אתה עושה פרוסבול? שהחובות לא ישרתו. איזה חובות יש לך? מישהו חייב לך כסף?
הלווית למישהו? כן. יפה, יפה.
אז אתה צריך לכתוב פרוסבול.
ואתה גם,
אתה שהלווית,
אתה גם יכול להגיד, וואלה,
ההלוואה הזאת, אני לא כותב עליה פרוסבול, אני משמט אותה.
אבל היום קורה מצב הפוך.
רוב האנשים אין להם הלוואות.
רוב האנשים נותנים צדקה, אבל לא מלווים. הבאתם מישהו כאן, כמה אנשים פה הילבו למישהו משהו? הילבו למישהו סכום כסף.
מה?
לא, לא, לא, לא. כל הפרוסבול זה לא מדבר על מערכות כלכליות של איזה, כי שם זה לא מלווים.
אז מה אומרים?
תקשיב, תקשיב. לפני השמיטה,
תיקח את זה אני אתלווה לו,
כדי לקיים את המצווה של השמיטה,
את כבר ספק צפים,
אז תלווה לו אפילו מאה שקל ותשמוט.
אתם מבינים למה זה הפוך ממה שהתורה התכוונה?
בעיניי.
למי אתה דואג כשאתה עושה את זה?
לעצמך, אתה מבין שיש כאן עוד מצווה, אני רוצה לקיים אותה.
אבל כשהתורה אמרה את זה, היא אמרה, אל תדאג לעצמך, תדאג לעני, תלווה לו, תלווה לעני, כל הזמן תלווה, לא רק עכשיו.
ממילא, אם תלווה לעני, אז יש מצב שכשתגיע השמיטה תצטרך לשמוט את החובות הללו.
אבל כאילו, במקום לדאוג, אף אחד לא מלווה.
פתאום לפני השמיטה, או, יש מצווה של הלוואה, וזה מה נעשה? לא הלוויתי, אני לא מלווה, מה פתאום, אני נותן צדקה, 20 שקל, חמירה, בהלוואה, מה פתאום?
אה, טוב, אני אתפוס איזה עניין, אני אלווה לו ואני אשמוט.
מדגישים את העובדה, מה שהתורה ציוותה להיזהר,
עוד לא מדגישים את זה.
זה אם האדם מתקן את עצמו, עיר קטנה.
אבל אם אתה מתקן את העיר הגדולה,
אז התורה אומרת לכל אחד מאיתנו,
כמו שאני בטוח, זה אין לי ספק, שכל אחד כאן נותן צדקה.
מעשר כספים וזה, אין לי ספק שאנשים שיושבים פה בכיתה נותנים
סכומים נכבדים לצדקה. התורה מחנכת אותנו לא לתת רק צדקה, אלא גם לתת הלוואות.
מה על זה בין צדקה להלוואה?
כשהלוואה מחזירים, והלוואה זה סכום יותר גדול, יכול להיות.
יש גם אפשרות בצדקה לתת למישהו הלוואה.
אז צריך לתת הלוואה בסכום כזה שאתה יכול לתת אותו, ושאם לא יחזירו לך אותו אז
אתה יכול גם להחשיב אותה אחר כך בתור צדקה.
אבל אז אם אדם גם,
חלק מערוצי הצדקה שלו הם גם הלוואות,
אז הוא גם...
אז באמת הציווי רלוונטי לגביו יכול לכתוב פרוסבול, הוא יכול גם לשמוע חלק מן ההלוואות.
אבל אם אדם בכלל לא נותן הלוואות, הוא אף פעם לא נותן הלוואות.
לא רק שקרבה שנת השבע, רעה אינו באחיו האביון. כל הזמן רעה אינו באחיו האביון. הוא לא נותן אף פעם הלוואות.
אז עכשיו, לפני השמיטה, הוא אומר, יואו, מה אני אעשה?
אני אפסיד מצווה.
מהר הוא תופס איזה עני.
תפוס אותך, קח מהשקל, שומע, זה הלוואה, לא צדקה, הלוואה, כן, ואני אשמוט לך את זה.
למי אתה דואג לעצמך או לא? אתה דואג לעצמך?
מה?
לא ענית מכלום. מה?
אני אומר,
זה ודאי, לא.
אתה צודק, אתה צודק.
זה עדיף מכלום.
אבל לכאורה, את הכסף הזה, העני בכל מקרה מקבל בתור צדקה.
כלומר, אם היית נותן סכום שהוא,
הרי מה ההבדל בין צדקה לבין הלוואה?
למה יש את ההבדל ביניהם? כי בדרך כלל הלוואה זה סכום,
בגלל שיש את האפשרות שהכסף הזה יחזור אליה, אני מרשה לעצמי להלוות סכומים יותר גדולים.
אם אתה נותן 100 שקל, הרבה יותר נתת צדקה וקראת להלוואה כדי להרוויח מצווה על חשבון העני.
אז אתה צודק שאני קיבל 100 שקל, אבל... בקיצור, אני נראה לי, קצת יש לי איזה פקפוק על הטריק הזה.
אני יודע.
לכן כדאי לעשות את זה. רק אני אומר,
כן, יש כאן איזה...
המטרה היא לתקן את העולם, זו המטרה.
המטרה היא שלאדם
יהיה לו אפשרות שהוא מלווה,
ייתן הלוואות.
סכומים מסוימים עד שהוא...
בסדר.
אז טוב, זה רק,
נתתי לכם דוגמה,
אם האדם עסוק בעצמו,
אתה רואה, מספרים בדיחה, הבריסקרים אוהבים ככה לקיים מצוות עד הסוף.
אז בחנוכה,
ובריסקר אומר לחבר שלך, אתה שומע?
מצאתי עני למתנות לאביוני.
יש לי עני, עני, עני, לפי כל הגדורים.
הוא אומר לו, איפה הוא אומר?
קלטתי אותו במקלט, שלא ישתנה המצב שלו.
אז אני נותן לו אוכל וזה, שישאר לי העני לפורים.
טוב.
ששם, לננבי העיר הגדולה,
ידוע שאדם נקרא עולם קטן ונקרא עיר קטנה,
כמו שכתוב בקהלת.
אם כן העולם, אל-עלם,
הוא נקרא עיר גדולה,
נכון?
בלאד כבירה.
הוא קרא עליה לימוד את האדם שישוב מדרכם הרעה, כמו שכתוב, הכל אומר קרא.
מה שהגאון אומר כאן, רבותיי, וזה דבר חשוב מאוד,
זה שנקודת הבחירה של האדם נמצאת בדרך כלל
במה הוא לומד.
קרא עליה ללמוד את האדם שישוב מדרכם הרע.
נקודת הבחינה נמצאת בלימוד.
אם אדם לומד, זה סיכוי
שאחרי שהוא ילמד, שהוא יבין וירצה.
אבל אם אדם לא לומד, הוא בחיים לא ידע.
אז נקודת הבחינה נמצאת בלימוד.
בלימוד, אתה רואה איזה ספר,
תפתח, תלמד, תקרא אותו, אולי ישנה לך את...
בסדר? אולי ישנה את דעתך? אולי...
אז הוא אומר, המלאכת התיקון
כרוכה בללמד את האנשים.
כי עלתה רעתם לפניי.
שהמקטרגים שנולדו מעוונותיהם עומדים לפניי וצועקים מקטרגים והוא טומאת המקדש. וזה שכתוב, קץ כל בשר בא לפניי.
עלתה רעתם לפניי. מה רע?
זה אולי קצת קשור למה שאומר אדמו״ר הזקן גם.
הקב' ברוך הוא ברא איזה מין מערך כזה שלם
שנקרא עולם, שצריך לתקן אותו, ולאדם יש לו שליחות.
לתקן את העולם.
ואז הכל עולה יפה.
אבל במקום זה בני האדם עסוקים במה?
בלקלקל.
כן? הוא קורא לזה כאן טומאת המקדש.
טומאת המקדש, הכוונה לטמא את הקודש.
הקודש זה הייעוד.
כל דבר שהוא קדוש זה בעצם הייעוד. אז גם לעולם הזה יש לו איזה קודש, יש לו איזה ייעוד.
בני האדם עסוקים בלאטום את עצמם מן הייעוד.
ואז המקטרגים צועקים.
מקטרגים זה כאלה שאומרים, מה המהות של מקטרג?
מקטרג זה מי שבא ואומר, לא עשו איתי מה שהייתי צריך.
מה שהיו צריכים לעשות איתי, לא עשו איתי.
היו צריכים לתקן ולא תיקנו, היו צריכים לב... לא.
ואז הם כאילו פונים לקדוש ברוך הוא, תראה, בראת אותנו, נתת לנו תפקיד וייעוד, ובני האדם, שהם אלה שיכולים להוליך אותנו לתפקיד הזה, לא ביצעו.
זה הקטרוג, בסדר?
המציאות
שמצפה
לתיקון שלה, הרי למה הדומם נקרא דומם?
דומם, דומם צומח, למה, מה זה דומם?
שהוא כאילו, הוא רוצה לדבר אבל הוא לא יכול.
לכן הוא דומם.
מי שלא יכול לדבר, אין לו בכלל, אז הוא לא דומם.
הוא סתם סטטי, הוא כלום.
מי שיכול לדבר ודומם,
אז האבן רוצה לדבר.
האבן מקיר תזעק, היא לא יכולה.
מי ידבר בשמה? האדם.
התפוח רוצה להודות לאשר, הוא לא יכול. אז הוא אומר, האדם שמחזיק אותו ומברך,
עושה את העבודה בשביל התפוח.
אחרי זה, אחרי מאה ועשרים,
ובאים כל התפוחים שלא בירכנו עליהם כמו שצריך, וכועסים עלינו.
מה זה?
בעל יסוד בשורש העבודה אומר שצריך כל ברכה לחלק לשלוש.
ברוך אתה השם, הפסקה.
אלוקינו בניך עולם, הפסקה.
שהכל נראה מדברו,
נכון.
אז הם מקטרגים.
למה הם מקטרגים?
ויקום יונה לברוח.
כמו שאמרו בזוהר, שדעתו לברוח מהשם.
ועל זה, כששב האדם נקרא בעל תשובה.
ואמר שובו אליי.
דבר מאוד מעניין.
אנשים, יש ספר של דוד גרוסמן, אישה בורחת ממשורה.
אנשים בורחים.
למה?
מפני שהנשמה היא מכאיבה לנו.
היא מכאיבה. כלומר, החלק הרוחני המחפש משמעות בחייו של האדם גורם לאדם כל הזמן להרגיש כאבים.
אז אפשרות אחת זה להרגיש את הכאב הזה
ולשאול מה מקורו ולנסות לתת לו מענה.
אבל אפשרות שנייה זה לברוח.
לאן לברוח?
לברוח לכל מה שישתיק את הכאב.
מה כביכול יכול להשתיק את הכאב?
תאוות ענייני העולם הזה.
אני ארכוש, אני אקנה, אני אעשה, אני אטייל, אני אלך, אני אחזור,
אני אהיה ברשת החברתית, אני אעשה מיליון אחד דברים, טה, טה, טה, טה, טה, הכל כדי להשתיק את הרעש הזה.
אנחנו מייצרים רעש חליפי כדי להשתיק את הכאב הפנימי.
ולבריחה הזאת הוא קורא תרשישה.
תרשישה,
אחר תאוות עולם הזה לאושרו,
הוא כמו שכתוב,
תרשיש, סחורתך מרוב הון.
ואמר אוניות תרשיש שרותיך מערווחת ותמלא,
ששם כל הכסף והזהב.
כן, הדם
בורח תרשישה. עכשיו תשימו לב מה בעצם הוא אומר כאן.
זה לא שהאדם,
החומר, הגוף הולך ונהנה מהצדדים החומריים.
אין בעיה, ברור שיש בעיה, והיא בעיה קטנה.
הבעיה שהנשמה
יונה היא בורחת תרשישה. כלומר,
שאנחנו צריכים לחיות כאן בעולם הזה. בעולם הזה צריך להיות מקום טוב ונעים ומסודר ומתוקן והכל בסדר גמור ולגיטימי לגמרי.
אבל מפה ועד להתפייט על אוכל
וכל מיני דברים, כשאדם לוקח את המוחין שלו, את הדעת שלו, את המוחין ומשקיע את זה בדברים שהם בסך הכל הכנה ל... הם פרקטיקה.
אנחנו צריכים לאכול, וגם צריכים לאכול טוב,
וגם צריכים לאכול בריא ומשביע.
אבל האוכל זה לא המטרה בחיים, המטרה היא מה אתה עושה אחרי האוכל?
אכלת, התמלאת באנרגיה, קדימה, טוס, תעשה דברים.
וכשהאוכל יהיה המטרה בעצמה, והאדם משקיע בזה ובצלחות ובעניינים וזה, כאילו זה העניין,
אז הוא לקח את המוחין שלו ושם אותם בתרשיש.
לא חבל.
זה בספר זמני ציור, זה כבר אכפה.
לא, ממש לא.
ציור זו אומנות.
זו אומנות באה לרומם את האדם, אתה יודע מה אתה עושה איתה.
באה לרומם את הצד הרוחני שבו.
אבל כשאתה לוקח דברים שהם דברים חומריים,
אז אתה יכול להגיד שגם באוכל יש... בסוף אנחנו יודעים שהאוכל הוא אמצעי למשהו, הוא לעולם לא יהיה תכלית.
האוכל הוא תמיד אמצעי למשהו.
אין עניין לשקט בפירוש. מה?
יש עניין לכל, השאלה מה אדם יכול להגיד.
פגשתי פעם את זה, שפה אומר, אני, כשבאים אליי אנשים לאכול,
אז אני,
יש לי שליחות כי אני יודע שזה הזמן שלהם ביחד, אז אני רוצה לעניין להם את הזמן ביחד. מבחינתי זה לא אוכל, אני כאילו שלום בית.
אבל זה ברור שזה הולך למקומות שהם מוגזמים לגמרי.
מוגזמים לגמרי, הכל כאילו...
ובסוף אתה שומע,
המוחל של האנשים, שם הם נמצאים.
שם זה נמצא, כאילו, הדעת וההתלבטות וההתחדשות, הכל נמצא בסוף ברובד שהוא מאוד מאוד חומרי. תראו, יש לזה אינדיקציה מאוד מאוד ברורה.
כן, לא רוצה פה לדגא אף אחד, אבל זה שם הביאור הכי אחוז.
האינדיקציה היא, מה מדברים על אדם אחרי שהוא נפטר?
זה האינדיקציה.
בשנייה של אדם מסתלק מן העולם, בגיל 120, מה אומרים עליו? בהספדים, בלוויה,
בשבעה, מה יגידו עליו?
שהוא היה עליו השלום המנוח, היה אוכל רק סטייקים מובחרים ביותר,
מאורוגוואי,
והיה מחליף רכב כל שנתיים?
אף אחד לא ידבר על זה, מה זה טוב?
ידברו איזה בן אדם הוא היה, איזה איש משפחה הוא היה,
עלה לארץ, נלחם פה במלחמות, היה אבא מדהים, סבא, היה עושה צדקה, היה עושה חסד,
היה אדם מאיר פנים, על זה מדברים, זהו, תוך שנייה הכל.
כלומר, מדברים על הנצח.
ולא על ה... למרות שבחיי חיותו הוא עשה גם דברים של אהובי, אבל זה ברור שדברי האהובי הם הכנה,
ודברי הנצח הם התכלית.
אז כדאי מאוד שגם בחיים שלנו, כשאנחנו חיים את החיים עד מאה ועשרים, נעסוק,
נבדיל היטב בין הכנה לבין תכלית.
בסדר?
כן, אז אתה,
תראו ככה איזה
עיסוק מרובה ומוגזם מדי בענייני תרשיש.
אדם צריך שיהיה לו
העולם הזה מסודר, מתוקן,
בצורה ראויה וכל זה. אבל מכאן ועד לעסוק בזה, ככה אומרים, בדרך וורט, אני לא יודע מה.
מתי יעקב אבינו מבין שהוא צריך לחזור הביתה?
מלבן.
כשהוא חולם בלילה על כבשים.
כשבלילה בחלומות באים לו כבשים, דולרים,
הוא מבין שזהו, זה כבר נכנס לו לחיים הפנימיים. כל עוד הוא ביום היה עובד, בלילה, שם את הראש, חולם על יצחק אבינו,
על שם ועבר, על הסוגיות שהוא למד, בסדר גמור.
עכשיו גם בלילה הוא מתחיל להתווכח עם לבן על המשכורת?
אתה מביא, הופ, זהו, כאן צריך לעצור, צריך לחזור.
אז האדם באופן בסיסי בורח תרשישה.
בורח אל ה...
זה לא טוב.
עוד קצת.
כי קודם באו לעולם עומד לפני ה' כמו שכתוב בזוהר, על הפסוק היה שם מה שמעתי לפניו, וכן אחר באו לעולם הבא עם עומדת ה'.
אבל הוא בורח מלפניו, כמו שכתוב בעצי קין מלפני ה' וירד יפו
שירד על העולם הזה,
כמו שכתוב על עץ הדעת שהוא דמיון העולם הזה וכידוע נחמד למראה ואין כל יפה נאמר על תאוות הגופניות כן כמו שכתוב יפת האדם בורח יפו אל מה הוא בורח?
אל מה שיפה
אבל מה אמרנו מה חותמו של הקדוש ברוך הוא?
אמת לפני אפה צריך שיהיה אמת
צריך שיהיה יפה אבל קודם כל מה אומרים בתפילה אמת ויציב ונכון וקיים וישר ונאמן
קודם כל צריך להיות ששת הפעלים האלה ורק אחר כך יכול להיות מה?
אהוב וחביב ונחמד ונעים ונורא ואדיר ומתוקד ומקובל וטוב ויפה.
סבבה, אפילו יש יותר פעלים.
תיפה את זה, תרומם את זה, אבל זה קודם כל צריך להיות אמת.
קודם כל צריך שם נקודת אמת, אמיתית.
אם זה אמת,
מצוין, צריך להיות יפה, לא שגם, צריך שיהיה יפה.
אבל אם זה לא אמת, רק יפה.
רק יפה.
אתה שומע איזה שיר, הוא שיר יפה.
המנגינה יפה, הכל יפה. אבל התוכן,
התוכן הוא תוכן של או אגבים, או פריצות, או זה, אבל זה לא אמת, הדבר הזה.
כן, אבל זה יפה.
אה, זה מגינה יפה, זה...
אבל זה שם לך תכנים לא טובים.
אז מה?
אז נעשה שירים שהם אמיתיים, אבל הם כאלה,
אני אקח אה...
פופ זול כזה.
צריך שיהיה אמת,
וכמו שצריך, ברמה גבוהה.
יפה גם.
מה?
יפה.
תפוחי זהב משכיעות כסף.
בדיוק.
אני חושב שנינווה, העולם הזה יכול להיות יפה
אם תאיר בו את האמת,
אבל במקום זה, ולכן זה נוי, כי נוי זה משהו יותר קצת מעודן,
במקום זה אדם הולך אל יפו,
אל היפה בלבד,
בלי שיש בזה את המרכיב של האמת והנצח.
והילד יפו.
טוב,
מה קרה ליונה כשהוא ירד ליפו?
נמשיך בשבוע הבא.
