אז אנחנו באמצע ההלכה א',
וכן, בא להיכתעות ואשמות,
זאת אומרת, מי שחייב
קורבן חתת או קורבן אשם,
בעת שמביאים קורבנותיהם
על שגגתם או על זדונם.
כלומר, יש קורבנות שהן רק על
שוגג, יש קורבנות שהן גם על מזיד.
אומר רמב״ם, אין מתקפר להם בקורבנם
עד שיעשו תשובה, והתוודאו וידעו את דברים,
שנאמר, והתוודה שחטא עליה.
כלומר, יש לנו פה שני מושגים
שהרמב״ם לא הסביר מהם.
האחד, תשובה, והשני, כפרה, נכון?
על זה שהרמב״ם מסביר מהי תשובה רק בפרק ב',
אני חושב שדיברנו, אבל
עדיין לא הגדרנו מהי התשובה.
וגם לא הגדרנו מהי הכפרה.
וגם לא הגדרנו מה דירוג
בין שני המושגים האלה.
אז אם ככה, יש לנו שלושה דברים לעשות.
האחד, להגדיר מהי תשובה.
השני, מהי כפרה, ג', מה
דירוג בין המושגים האלה.
עד כאן ברור?
ברוך אתה, אדוני, אלוהינו,
מלך העולם, שהכול נהיה בדברו.
ובכן, בואו נתחיל עם התשובה.
זה הנושא היותר פשוט.
התשובה היא פעולה של
איזה חלק בנפש, של הרצון.
כלומר, לפני שעשיתי
תשובה, אני רציתי את הרע,
עכשיו אני חדל מלרצות
את הרע, אני רוצה את הטוב.
עד כאן ברור.
עד כאן ברור. כמה זמן זה לוקח לקבל החלטה?
חלקיק שנייה.
כלומר, השאלה בכלל היא אם זה נמדד בזמן.
כלומר, התשובה היא פעולה מאוד מאוד חופשית,
שהיא נמצאת בחלק היותר חופשי
של האדם, שזה הרצון. בסדר?
ועד כדי כך שההלכה היא
שמי שמקדש אישה על תנאי,
אז הכול תלוי בתנאי. הוא אומר,
הרי את מקודשת לי בתבעת זו על
מנת שיש שטר של 200 דולר במגירה,
מקודשת או לא?
אז בודקים. אם...
זה לא החתול של שרדינגר, נכון?
אם פותחים, רואים שיש שם
שטר של 200 דולר, מקודשת.
אין, היא לא מקודשת. נכון?
הרי את מקודשת לי על מנת
שאני צדיק גמור, מקודשת או לא?
מקודשת. -מקודשת. למה?
אנחנו מניחים שהיא הרהר תשובה בליבו.
כמה זמן לוקח להרהר תשובה? חלקי כשנייה.
בדיוק בזמן שהוא אמר איתה
מילים האלה הוא היה צדיק גמור,
ולכן היא מקודשת.
הרמב״ם כתב ספק מקודשת,
אבל במשנה כתוב מקודשת.
אז יוצא לפי זה שכאשר לא
עשיתי תשובה, אני אחרי החטא,
אני מוגדר מבחינת ההלכה כרשע.
עשיתי תשובה, אני עכשיו צדיק.
מה? -בשיעור הקודם דימנת שצריך
שזה יהיה בדיבור, התשובה. -לא נכון.
אני אמרתי שהווידוי צריך להיודוי דיבור.
גם הרמב״ם אמר את זה.
בזמן גרעיון חזרתי לדברי הרמב״ם.
אז יוצא לפי זה שלפני התשובה
אני רשע, אחרי התשובה אני צדיק.
אז כאן ברור, אני אומר דברים פשוטים.
מה עם כפרה?
הכפרה באה בשביל משהו אחר לגמרי.
היא באה למלא את החיסרון
שהמעשה שלי עשה בעולם.
בסדר? אז הכפרה היא כלפי החלל שנוצר.
זה בכלל לא אותו דבר.
כלומר, התשובה נוגעת לי,
הכפרה נוגעת ליחס ביני לבין העולם.
אז כאן ברור.
מה? איך זה עובד? זה עוד סיפור.
אבל קודם כול, מה העניינה של הכפרה?
כי אני רוצה פה להסביר נקודה פשוטה.
אדם רצח את חברו.
לפני שהוא רצח, היה צדיק.
עכשיו שרצח, הוא רשע. עשה תשובה, הוא צדיק.
נכון? צדיק, רשע, צדיק.
בואו נראה את הקורבן עכשיו.
האדם לפני הרצח היה חי. עכשיו הוא מת.
אחרי התשובה נשאר מת.
אז יש פה דיסמטריה, ארורייתית אפשר לומר,
בין העובדה שאותו אדם
שרצח עכשיו נחשב לצדיק,
לבין הפעולה בעולם שנותרה.
אז מה עושים כדי לאזן את הפעולה הזאת?
צריך כפרה. בסדר?
עכשיו, אופני הכפרה הם משתנים.
לפעמים זה קורבן, לפעמים זה מיטה,
לפעמים זה ייסורין, לפעמים זה מלכות,
לפעמים זה כנס.
יש הרבה אופני כפרה בעולם. בסדר?
וכשהעניין הכולל של הכפרה זה מילוי החסר.
בואו ניקח למשל, מה מחפר על רצח?
שום דבר, לא. -מה?
שום דבר, לא. -שום דבר, מה אתה אומר?
סקילה, מה אתה אומר? -גלות.
גלות. טוב, כל מה שאמרתם הוא לא נכון.
זה תלוי. -לתלות אותו?
לא, זה תלוי. זה תלוי עם הרצח,
עם מדין, עם החי, עם שוקק, עם מדין.
טוב, בקיצור, זה לא נכון
ששום דבר לא מחפר על רצח.
למה? -כתוב בתורה, הארץ לא
יחופר לדם אשר שהוא פח בה,
כי אם? בדם שופחו. כתוב מפורש.
אז אם כן, הריגת הרוצח, זה הכפרה שלו.
עכשיו, זה לא בסקילה, אלא בסעיף,
אז לכן זה לא נכון.
ומה שאמרת, הגלות, זה נכון רק בשוגג,
אם הוא רצח בשוגג. מה?
למה נפעל אז להיום מרוצחים 71 שנה מפרעים?
מה? כי לא מצאו את התנאים המאפשרים את זה.
אבל באופן עקרוני,
ההריגתו של הרוצח זו כפרתו.
לכן, אם אדם, למשל, רצח,
ועכשיו בדין נכביד שהוא חייב מיטה,
לפני שאורגים אותו, אומרים
לו, תחזור בתשובה, תעשה וידוי,
כדי שתהיה מיטתך כפרתך.
אז הוא חוזר בתשובה,
עושה וידוי, ואז אורגים אותו.
בסדר? מה? -מה?
אז זה הגמר אומרת שמי שרצח,
אז הוא מת בכל מיני אופנים אחרים.
עכשיו, באים לסתים
ואורגים אותו ודברים כאלה.
עכשיו, מה זה אומר? כי למה מיטתו כפרתו?
פה זה מאוד פשוט. הרי עצם
העובדה שיש כאן חיות ביולוגית אנושית
שמתהלכת ברחוב כשהיא
גרמה לאובדן של חיים של זולתו,
הדבר הזה הוא לא מאוזן בעולם.
אז יש שתי אפשרויות, או
שאתה מחיה את מי שהרגת,
או שנעשה את האיזון בכיוון
ההפוך, לוקחים לך את החיים. בסדר?
אז פה הכפרה ברורה, כי זה לעומת זה.
יש דברים שזה יותר מסובך.
למשל, הקורבן מחפר.
אז הקורבן מחפר, קודם כול זה עולה כסף.
זה דורש תרחה, אני צריך ללכת למקדש.
יש גם תרחה פיזית ממשית כשאני במקדש עצמו.
זאת אומרת, יש הרבה עבודה עם הקורבן.
ואז זה בעצם סוג של כפרה. בסדר? מה?
אז יש כפרות אחרות. למשל, הגמרא אומרת,
מי שרצח, גם כשאין בדין,
אז באים לסלים ואורגים אותו.
למשל, יש כל מיני אופנים של כפרה.
אז הדברים האלה נאמרו בערך לפני דקה ורבע.
בשיעור הזה.
אז יש פה גם קושייה,
למה אני צריך לחזור על זה.
כן, מה אתה אומר?
העונש הוא לאו דווקא כפרה.
לפעמים העונש הוא בא כדי להרתיע.
מה להרתיע? זה גם אחת המטרות שלו.
מה שהרתיע זה כאילו...
במקרה הזה, העונש והכפרה זהים.
כן. -אתה רואה?
כן, זה דבר שלא ידעתי שתסנה את זה.
נו. -לרוב ההוצחים, לא רגעיון בליסטי.
כן. -אבל לחזור בתשובה עוד.
לא, לחזור בתשובה מתי הם צריכים.
לא, לחפר. -לחפר.
אז יהיו דרכים אחרות.
כן, הקבל של אורחו יש לו הרבה שליחים.
כן. -אם הכפרה היא בעלי מדעי
החלל שני הערכ בעולם, אז
אי אפשר למען את החלל הזה.
למה? אבל אפשר לפחות להזן.
אבל נגיד, אם השכולה מקווים
שהיא אמית בתנבה, אני לא יודע מה...
נו. -אתה רואה את כל המחבלים בעולם,
זה לא יש לנו את ההרגשה.
אנחנו מדברים על הסבל
שלה, הסבל שלה זה סיפור אחר.
אז מה זה בעלי מדעי?
-אנחנו מדברים על כפרת ההורג.
הרוצח הזה אנחנו מדברים.
עכשיו, נשארת השאלה...
בסדר, אז מה שאומר לנו הרמב״ם?
שהתשובה התנאי לכפרה. נכון? ככה הוא אומר.
אינו מתכפר עד שיעשה תשובה.
זאת אומרת שאם אדם הביא
את כפרתו ולא עשה תשובה,
אין תועלת.
אין תועלת לפחות מבחינתו של אותו אדם, נכון?
אתה איתי? בסדר.
לעומת זה, אם אדם עשה תשובה
ולא עשה את כפרתו, האם זה מועיד?
האם התשובה שלו מתקבלת?
אני חוזר על השאלה.
אדם עשה תשובה ולא הביא כפרה,
האם תשובתו התקבלה? -כן.
כן. בטוח?
זו מחלוקת, האמת היא,
בין היהדות לבין הנצרות.
הנצרות אומרת שהתשובה אין
בה תועלת אם לא הייתה כפרה.
והיהדות אומרת שהכפרה אין
בה תועלת אם לא הייתה תשובה.
מהי הנחת היסוד שגורמת למחלוקת הזאת?
הנחת היסוד של היהדות של לחזור בתשובה
זה לחזור... לאן? לעצמי. למה שהייתי תמיד.
הנחת היסוד של היהדות שאתה
מלכתחילה רוצה את הטוב.
אז למה אתה עושה עבירות?
במקרה. זה לא מהותי.
ולכן כאשר אדם עושה תשובה
הוא חוזר אל משהו באמת.
לכן, אפשר לומר, החטא היה טיול מחוץ לעצמו,
והתשובה הוא חוזר אל עצמו.
לעומת זה, בנצרות, הנחת
היסוד זה שהאדם נולד חוטא.
הוא נולד אשם. למה? יש החטא הקדמון.
כלומר, כל לידה מביאה אותי
לעולם שבו אני מלכתחילה
לעושה את זעם האל.
ולכן זה לא יחזור שאני
אשיא תשובה כי לאן אני חוזר?
אלא עצמי, אני עצמי רע.
אז איך התשובה יכולה להועיד?
לכן הנצרות אומרת, צריך
קודם כול למצוא איזשהו פטנט,
מאגי כמעט, איזה משהו, איזה טריק תיאולוגי,
שיאפשר לי להתכפר, ואז התשובה מועידה.
בסדר?
ולכן הם המציאו את כל
הטיאולוגיה שלהם עם הפסיון
שצריך קודם כול לעשות
כפרה על כל החטאים כי בלי זה
כל הצדיקים שבעולם הולכים לגיהינום.
איך זה קורא? פסיון? -הפסיון, כן.
ומה זה בעצם?
הסבל של ישו על עצליו
מחפר על כל החטאים של העולם
עבור אלה שמאמינים בזה. בסדר?
הם קוראים את זה כאילו אוכל חטאים, נכון?
אוכל חטאים, לא מכיר.
כאילו דבל של משהו מסוים
לוקח עליו את החטאים.
כן, משהו כזה, כן, כן, בדיוק.
אתה אומר...
כלומר, אתה אומר, בעצם התפיסה הנוצרית
מניחה שבעצם טבעו של אדם הוא רע.
אז אתה אומר, אולי זה נכון אצל הגויים, כן?
כן, כן, אני מבין, אבל...
בכל זאת היהדות מאמינה
שתשובה מועילה גם לגוי.
אנשי ננבי הוכיחו. כן?
מה? -הם לא הכרו עליך?
הם השיבו את הגזל. -כן.
כן, תחמאס, עכשיו החפה. כן.
אבל זה לא שהכפרה הייתה
התנאי של התשובה שם.
אבל אין גם ביהדות שצדיק
סובל בשביל האחרים?
וודאי, זה בכלל לא אותו דבר. -למה לא?
פשוט זה משהו אחר לגמרי.
בנצרות, האדם איננו יכול לחפר,
ולכן האלוהה הוא זה שצריך
לקחת על עצמו את הסבל הזה.
ולכן הם אומרים שאותו האיש אלוהה.
מה שאין כן ביהדות, האדם יכול לחפר.
איך?
למשל, הצדיק אוהב את כולם, אז הוא כולם.
אז הסבל שלו זה הסבל שלהם. משהו אחר לגמרי.
טוב, אז זו נקודה מאוד
משמעותית שהכפרה אינה מעכבת.
הדבר הזה מהסביר, טוב, ההלכה תמוהה מאוד.
מה ההלכה הראשונה שמופיעה
במשנת, כלומר, בתורה שבעל פה?
מה ההלכה הראשונה ראשונה?
-ממתי קוראים שואלה?
זו השאלה הראשונה, אבל
מה ההלכה הראשונה שלומדים?
יפה.
הרי שם כתוב, ממתי קוראים את שמה בערבית?
משעה שכוהנים נכנסים לאכול ביטרום מתן.
מתי זה? -צאת הכוכבים.
אז סוייט הגמרא, למה אתה לא אומר לי?
צאת הכוכבים, זה אני יודע מה זה.
אני צריך עכשיו להבין, שעה שהכוהנים נכנסים
לאכול ביטרום מתן, זאת
אומרת, זה צאת הכוכבים.
מזה אני לומד שקריאת שמה זה נצאת הכוכבים.
אומרת הגמרא, לא.
כוונת התנאי איתה, מלתא גבור חק המשמעלן.
הוא רצה ללמד אותנו משהו בדרך,
בקפרה לא מעקבה, שינה קפרה מעכבת.
כי הרי מה זה?
למה הכהן יכול לאכול ביטרום מתו
כבר משעה שהוא נכנס לאכול ביטרום?
מאיפה הוא נכנס, אגב?
אבל מאיפה הוא נכנס? נכנס לאן?
באיזה עזרה? הוא חלק לתרומה בעזרה?
איפה הוא היה בחוץ? הוא הלך לטבול.
הוא הלך לטבול אחרי הצהריים,
המקוורות היו מחוץ לעיר,
ועכשיו הוא נכנס לעיר
לאכול ביטרומה, זו הכוונה.
ככה מסביר המלך את שלמה שם.
אבל המקוורות היו סופריים אחת?
המקוורות היו בדרך כלל
מחוץ ליישוב, ברוב המקומות.
הלך לטבול, במקווה וכולי.
-הם היו רק במצורה?
מצורה? מי אמר שהם במצורה?
כל כהן שהיה תמיד, לא דווקא...
עכשיו, הוא נכנס לאכול ביטרומה.
עכשיו, מה צריך לעשות כהן שנטמע?
צריך לעשות שני דברים.
א', להתאר, הוא בא השמש ותאר.
ומה הוא צריך לעשות בבוקר? להביא קורבן.
הוא לא מביא קורבן בלילה. אז אולי תגיד,
אתה תאכל ביטרומה רק אחר שתביא את הקורבן.
נכון?
תחפר, ואז הקורבן, ואז תוכל לאכול ביטרומה.
מה אומרת התורה? הוא בא השמש ותאר,
ואחר יאכל מן הקודשים.
זאת אומרת שכפרה אינה
מעכבת אותו מלאכול ביטרומה.
עכשיו, זה מדהים, הדבר הזה.
זה אומר שההלכה הראשונה
שהמשנה לימדה אותנו,
עוד לפני שהיא לימדה אותנו
מתי קוראים את שמה בערבית, היא
לימדה אותנו שכפרה אינה מעכבת.
זה מה שיש לתנא ללמד אותך?
במיוחד שזו משנה מפורשת במסכת מנחות.
אז כך שאנחנו לא צריכים שזה
יהיה כתוב במסכת ברירה חוד,
אלא שהמשנה נכתבה על רקע היסטורי מסוים.
הרי המשנה נכתבה אחרי החורבן.
ואז התחילה להופיע הטענה הנוצרית.
מה הטענה הנוצרית?
שעם ישראל, כיוון שאין לו קורבן כפרה,
אין לו מסבך כפרה, לא יכול להביא קורבנות,
אז הוא נזוף.
הוא כבר לא מגלה את ייחוד השם.
הרי מה זה לקרוא את שמה?
זה לומר שהשם מכיל את שמו על עם ישראל.
שמה ישראל, השם אלונו, השם אחד.
ומתי, האם בכלל ניתן לקרוא את שמה?
כלומר, לומר שאתה עם השם
בערבית, כשהלילה של הגלות מגיעה.
אז אתה לא יכול להתחיל את התורה
שבעל פה בלי לברר את הנקודה הזאת.
איך אתה מברר את הנקודה הזאת?
אתה אומר כפרה, לא מעכבת.
הנה, יש לי ראייה מהכתוב שכפרה לא מעכבת.
ולכן עם ישראל יכול
להמשיך לטעון שהוא עם השם.
שמה ישראל, השם אלונו, השם אחד.
בסדר? אתם מבינים שיש השלכות,
יש למה תיאולוגיות אדירות
להלכה הפשוטה הזאת
שאין כפרתו מעכבת אותו מלכל ביטרומה.
אתם ברור? טוב.
אז זה מה שאומר כאן הרמב״ם,
שאינו מתכפר עד שיעשו תשובה
וידווי דברים שלמה, וידוודה אשר חטאה עליה.
וכן, זה לגבי חייבי חטאות ואשמות.
וכן, כל מחויבי מיטות בדין ומחויבי מלכות.
אין מתכפר להם במיטתם או
בלקייתם, עד שיעשו תשובה וידוודו.
וכן, החובל בחברו והמזיק ממונו.
אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו.
זה בדין חייב אותו, הוא הוציא צ'ק, שילם.
אינו מתכפר עד שיתוודה
ויעשו מלעשות כזה לעולם,
שנאמר, מכל חטאות האדם, לאו
דווקא חטאות שעליהן אתה מביקור.
הווידוי זה לא כפרה.
זה מה שלמדנו בשיעור שעבר.
אה, נכון שלא הייתה בשיעור שעבר,
אבל למה לא שמעת אותו בהקלטות?
מה זה? -זה השיעורים האחרים שלך.
תשמע, שיעורים אחרים שלי.
הבעיה היא ככה, אני יכול לענות לך,
אבל אז יגידו לי כל החבר'ה האחרים,
אבל כבר שמענו את זה בשיעור הקודם,
מה אתה חוזר? שאלה מהם מבטרים. מה?
-צריך אחד לציבור.
-צריך אחד לציבור, אז אתה אומר שלא.
בסדר. -לא, הציבור רוצה.
-הציבור רוצה? אתה הציבור.
טוב, הציבור אומר שהוא רוצה.
הווידוי זה חלק מהתשובה.
בסדר? מעניין.
דווקא אצל הנוצרים הווידוי הוא חלק מהכפרה.
זה בדיוק הפוך. כן? -זה גם כפי הקבוצה שלו,
אפשר לומר, זה גם כפי הקבוצה
שלו, זה גם כפי הקבוצה ברוך הוא?
לא, זה רק כפי הקבוצה ברוך הוא.
-אבל אם אתה אומר...
זה משהו אחר? זה חיוב אחר.
כי הוא הזכיר, זה בהמשך.
-בעצם, אז אם מישהו מטבל מלכות,
ואז הוא עושה תשובה, אז
כל כך פעם הוא מטבל מלכות
כי זה לא נחשב?
אדם לקה בלי תשובה. כן? אז קודם
כול, בדין אסור מה שהם צריכים לעשות.
עכשיו תשובתו לא התקבלה
כי הוא לא עשה תשובה.
עכשיו הוא עושה תשובה, התשובה תו מתקבלת.
מה עם מלכות?
הוא לא יכול לקבל מלכות שנייה.
בדין לא יכול לקוט אותו סתם.
אז יש אסטרטגיה אחרת
שמבוררת בהלך הדלת.
איך נדע מה כתוב בהלך הדלת?
אנחנו צריכים קודם כול ללמוד
הלך הב' ואחרי זה הלך הג',
ואולי גם נגיע בהלך הדלת.
טוב, עד כאן הלך האלף, ברור?
אפשר להמשיך? הלך הב'? יאללה.
סעיר המשתלח.
לפי שהוא כפרה על כל
ישראל, קוהן גדול מתוודה עליו,
בלשון כל ישראל, שנאמר, והתוודה
עליו את כל אבונות בני ישראל.
טוב, הדבר הזה הוא מאוד מוזר.
אני יכול להבין שהסעיר המשתלח
הוא כפרה על כל ישראל. אני יכול להבין.
אבל איך יכול להיות שמישהו מתוודה בשבילי?
להתוודות זה משהו שכפי
שאמרנו, חלק מהתשובה.
אני לא יכול להגיד למישהו,
תשמע, אומנם כתוב בתורה
'ואהבת לרחק המוחה, אבל
היום אין לי כוח לאהוב את חברי',
אני ממנה אותך, שליח, לההוב במקומי'.
אפשר להגיד את זה? לא.
למה? כי מצווה שהיא שייכת
לחוויה הפנימית, היא לא יכולה
לעשות, אלא על ידי האדם עצמו.
נכון?
איך הוא יכול לדעת את החטאים של כולם?
לא, כתוב, וידוי. הסעיר הוא כפרה,
אבל לפני שהוא שולח את הסעיר, הוא מתוודה.
זה שני דברים שונים. -זה חיים התשובה.
כן, זה חיים התשובה, והוא
מתוודה על לשון כל ישראל.
איך הוא יכול לעשות את זה?
-זה לא חום, זה לא עדן.
נגיד שזה בנוסף, אז זה פרסה, זה בקהילו.
הוא אומר, 'אנא ה' חתאו
עבו פשעו עמך בית ישראל'.
ככה באמת הוא היה אומר, נכון?
הוא לא חתאו. -לא, כל ישראל.
אבל על כל ישראל, על כל האווירות כולם,
הוא מתוודה, איך הוא יכול להעושה דבר כזה?
יש פה משהו לא מובן.
אני עוזר לנושא קצת להסביר את זה.
-יש כאלה שלא חתו.
בסדר, יש כאלה שלא חתו,
אבל אלה שחתו, הוא מתוודה.
יש מישהו באונולולו מישראל שחתה,
והכהן הגדול מתוודה על
החתאים שלה הוא באונולולו.
הוא בכלל לא יודע מה קורה שם.
הוואטסאפ סגור ביום כיפור.
רגע, הרב אומר שהוא מתכפר,
אפילו אם הוא לא מתכפר,
לא מתכפר. -ואני לא אמרתי שהוא מתכפר
או לא מתכפר. דבר קודם כול שאלת הווידוי.
על הכפרה של הסעיר,
האם זה מחפר או לא מחפר,
זה יהיה לזה הסבר בהמשך.
לא, זאת אומרת, הוא לא מתכפר.
זאת אומרת, האם הווידוי של
הכהן פותר אותו מלתוודות?
לא, יכול להיות שלא פותר אותו מלתוודות.
אני, למשל,
אדם פרטי חתה, הוא צריך לתוודות.
הוא לא יכול להגיד, הכהן עשה את זה בשבילי.
אז אני שואל, איך הורא
הווידוי של הכהן הוא פרסה?
חס ושלום. -לא, שאלה.
אני רק שואל, כן, אני לא...
אבל זה הכוח של הכהן גדול. -שמה?
הוא מתכפר, הוא מחפר על מרחב הטראר.
אני שואל, איך? -בגלל שהוא השליח של ההם.
אבל איך הוא יכול להיות
שליח לחוויה פנימית?
וידוי זה דבר שנעשה מתוך תשובה.
הוא לא יכול לעשות תשובה בשבילי.
לא מייצג את הרוח הפנימית של כל זה.
אז כאן אני רוצה להסביר
נקודה מאוד משמעותית.
יש הבדל בין אופיו של
האדם בזמן שבית המקדש קיים
וכשהוא לא קיים.
אנחנו רגילים שכל אחד מאיתנו הוא אישיות.
כלומר, יש לו אני.
יש האני שלי, יש האני שלך, יש האני שלו.
נכון?
כל אחד מאיתנו, אני.
עכשיו, מה קורה בין כל האנג'ים האלה?
יש קשרים.
אפשר לעשות רשת.
אני קשור אליך, קשור אליה, קשור
אליו, קשור על זה, קשור על זה.
יש קשרים, אפשר לקורא להם
קשרים חברתיים, משפחתיים, כלכליים,
לא משנה מה.
יש קשרים בין הפרטים.
אבל נקודת המוצא היא קודם כול אני.
שתיים, הקשר ביני לביןך.
זו התפיסה בעולם הפוסט-מקדשי.
בזמן שבית המקדש קיים,
התפיסה של האדם את עצמו היא בדיוק ההפך.
קודם כול קיימת הרשת.
מתוך הרשת הכוללת
את כולנו, יש לי גם כן אני.
אני חלק מן הכלל.
יוצא לפי זה שמובן מדוע העונש החמור ביותר
שבו התורה מאיימת על האדם,
זה שהוא יהפוך לאינדיבידואל.
אם אתה תעשה כזה דבר,
תהיה ונחרטה הנפש ההיא מעמה.
כלומר, אתה תהפוך להיות יחידה.
בימינו, אם אתה תאמר לאדם,
אתה תהפוך לאינדיבידואל, זה פרס.
האדם רוצה לממש את עצמו.
רק מה שאת אוהבת, רק מה
שאת חושבת שיהיה לך טוב, תעשי.
למה זה לא צריך?
לא, זה בעצם ההנחיה היום.
תחשוב על עצמך, אל תחשוב על הכלל.
הכלל הוא משני, בעוד שבזמן
שבית המקדש קיים, הכלל הוא העיקר.
הכלל הוא יוצא לפי זה, שבהחלט
יכולה להיות אישיות, הכהן הגדול,
במקרה שלנו, שהוא מרכז
בקרבו את כל הכלל כולו.
ולכן כשהוא מתוודא, מתרחש אצלי שינוי.
משהו בי השתנה.
ולכן זה לא פרסה, אלא זאת מציאות.
כן, מה אתה אומר?
האם בגלל המצב הזה, שאתה גם היה להם כזה,
לשון הרעיה כזה, תפו גדול?
-נכון, בדיוק זה.
כלומר, כי הפגיעה בזולת זה משהו נורא.
במיוחד עם... מה?
-איך הוא יודע למרים את זה?
זה עובר דרכו. זה לא מפורט.
זה לא מפורט, אבל זה נמצא שם. כן?
בבית המקדש השני הייתה אפרץ תפוצת סלען.
נכון. אז בית המקדש השני,
זה מין קלעיים כזה.
ייצור קלעיים בין שתי התקופות.
הרי ירמיהו ויחזקאל, שניהם אומרים,
אבות אכלו בוסר, שיני בנים תקהנה.
זה דבר המובן מאליו.
אבא שלי חטא? ברור שאני סובל מזה.
לעומת זה, בא יחזקאל באיזשהו שלב ואומר,
בן לא ייסע באבון האב. כן?
כלומר, זה חידוש של יחזקאל הנביא.
המדרש תנחומה אומר, עד יחזקאל ההנהגה הייתה
שפוקד אבון אבות על בנים, ומי
יחזקאל ואילך לא יומתו אבות על בנים.
כלומר, משהו השתנה בעולם.
ולכן גם, לכן לנו קשה להבין איך
הקוהן הגדול יכול להתוודות על כולם,
אבל אז היה אפשר להבין.
זה הדבר הזה היה מובן לכל העולם.
אבל אם השנה הייתה מוכרדת
לנו בגלל שהתקופה בחייה
הייתה מפלוה בכלל, זה יעשה שהנביאים ככה...
הם מפחדים על שפיחות דמים כל כך גדולות.
-על שפיחות דמים, כן.
שפיחות דמים, אבל לשון הרע לא.
קצת, אבל רוב הטענות של הנביאים
זה על שפיחות דמים, גילוי
הרעיות ועבודה זרה. נכון?
כן, כן, ברור. אבל זה התגברות היצר.
היצר היה חזק גם. -אבל איך הגילו אותם?
אבל נגיד, כשהייתה שונה דם,
איפה אתה מדרג לשון הרע באווירות?
הוא היה מדרג את זה מאוד גבוה.
-מען דבר שהוא רצח?
לפעמים, כן. מה אתה אומר?
כי אתה לא חי בתקופה
ההיא, אתה חי בתקופה אחרת
שבה נגיד רצח נחשב דבר נורא, והשון הרע...
כולם מכילים בזה, נכון? הגמר אומר.
מה הוא אומר? טוב, אז בואו נמשיך.
סעיר המשתלח, לפי שהוא
כפרה על כל ישראל, כהן גדול,
מתוודה עליו על לשון כל
ישראל שנאמר והתוודה עליו
את כל אבונות בני ישראל.
עכשיו אנחנו נכנסים לכפרה.
סעיר המשתלח מחפר
על כל אווירות שבתורה.
פששש, סעיר אחד מסכן.
כן? זרוק מן הצוק.
הוא מחפר על כל אווירות שבתורה.
הקלות והחמורות, בן שעבר
בזדון, בן שעבר בשגגה,
בן שעודה לו, בן שלא עודה
לו, הכול מתכפר בסעיר המשתלח.
וואי, יופי. -איך?
למה זה שזורקים עז? -לא, זה לא עז,
זה כבר תאיש, הוא כבר גדל.
-איך זה הפעולה הזאת?
כאילו, אם החילה... -טוב, זה בכלל שאלה,
איך קורבנות עובדים. אבל נגיד ככה, יש...
אני רוצה להריח ריח של ורדים.
יש שני אופנים לעשות את זה.
האפשרות האחת זה לקחת זר ורדים להריח,
ואז אני מריח ריח של ורדים.
יש אפשרות אחרת לגמרי, בלי ורדים.
אם אני תוקע אלקטרודה בדיוק במקום, במוח,
שמריח ורדים, אני אריח את כל הדבר. נכון?
זאת אומרת שיש פעולה
מבחוץ, יש פעולה מבפנים.
המקדש זה כמו מוח. שם כל דבר זה אלקטרודה.
בסדר. אז אפשר להבין שיש שני פעולות
שמרכזות את זרמי החיים של כל המציאות,
ושם אתה פועל. בסדר? אכן, זה כזה משמעותי.
קורבן התמיד וכל העבודות של המקדש.
דבר שרחוק מאוד מהתפיסה של האדם המודרני.
כי האדם המודרני חי
בניתוק בינו לבין הכללות.
כן, מה אתה אומר?
מה אתה אומר כשרמב״ם הוקח את הכללות שלו?
מי אמר? הוא אומר כל האווירות.
אז הוא אמר את זה.
אני לא מבין. הרמב״ם קרא את זה
בגמרא והגמרא קרא את זה בתורה.
זה לא הרמב״ם המציא את זה.
זה פסוק מפורש בספר ויקרא.
ונעשה עליו השייר את כל עבונות בני ישראל.
כתוב.
אז לכאורה למה יש כל הכפרה
והביבליים שאתה שיימש?
אז נשארת השאלה, מה קורה אם
תופסים את הרוצח אחרי יום כיפור,
אחרי שנשתח השייר? נכון?
הוא כבר לא צריך כפרה.
אבל לכאורה... -כל הכפרה שאני מבין,
היא צריכה לעשות חטא, צריכה לצלול...
נכון, אז יכול להיות
שכל זה זה לפני יום כיפור.
לפני יום כיפור, אדם
רוצה לחפר, יש פרוצדורה.
אחרי יום כיפור, אבל לא צריך מקופר.
אם לא יעשו את זה, הוא לא צריך לקופר.
לא, הוא צריך להביא את הקורבן שלו,
הוא צריך להיארג, לא משנה, כי
יש חיוב חוץ מזה להביא קורבן.
הכפרה כבר נעשתה. זה סעיר המשתלח, כן.
אבל מה זה חיוב לקורבן?
-אז זה חיוב לקורבן,
זה משהו אחר, זה מדין אבעת קורבן.
יש לו מצווה, מדין מצווה. -כפרה.
כן. -מאדם אשר מנסה חטא,
הוא מגיע לשמיים נקי?
-כן, נקי. -כאילו לא זוכר? -כן.
אבל אין לך יכולות לרצוח,
לרצוח, לרצוח, ולכן...
עשה תשובה. הרי פה יש עוד שלוש מילים
שאני עוד לא קראתי, אבל
חשבתי שאתה זריז ותקרא אותם.
והוא, כלומר, בתנאי, שעשה התשובה.
אז גם את הערופה?
-אז אם תופסים אותו גם אחרי
העגלה הערופה, הורגים אותו, כן?
נכון? כתוב,
אתה תבהר דם ענקי, רשיק שם כותב,
אף על פי שנשלחה, שכבר ערפו את העגלה,
אבל אם תופסים את הרוצח, הורגים אותו.
כי לא תגידי, כיוון שהייתה עגלה ערופה.
כי הרי כתוב, היא נקפר להם הדם, לא לו.
אז לא הכפרה זה מה
שמחזיר את האיזון למציאות?
וודאי שהכפרה מחזירה את האיזון למציאות.
לא, זה החזיר את האחריות של זקני העיר.
כי העגלה הערופה לא באה
לחפר עליו, באה לחפר עליהם.
מבחינת האחריות שלהם,
שלא פתרו אותו בלוויה וכולי.
על זה באה העגלה הערופה.
הרוצח שרוצה, זה עובדה עם...
וודאי, יש מצווה להרוג אותו.
אבל בגלל זה, החזיר את ה...
לא, זה שאנחנו הורגים את
הרוצחים, יש לזה כמה סיבות.
אחת הסיבות זה הסדר החברתי.
יש מצווה בתורה להרוג את הרוצח,
בלי קשר לשאלה אם זה מחפר עליו או לא.
נגיד תפסת אותו, הוא לא עושה תשובה,
אתה הורג אותו או לא?
אתה הורג אותו בכל זאת. נכון?
טוב, אז והוא שעשה תשובה.
עד עכשיו, מה שקראנו,
הייתי אומר, מתפייס היטב
עם החוש המוסרי שלנו.
הוא צריך לעשות תשובה. עשה תשובה,
סער המשתלח עוזר. בסדר?
מה קורה אם לא עשה תשובה?
האם סער המשתלח מועיל או לא?
מה אתם אומרים?
איך אפשר לדעת?
צריך לקרוא. בוא נקרא.
אבל אם לא עשה תשובה, אין
הסער מחפר לו, אלא הלקלות.
כאן אני נופל מהכיסא כמעט. -מה זה הקלות?
מה? -מה הגדרה של הקלות?
זה המשך של השאלה, ומה
הן הקלות ומה הן החמורות?
הוא שואל את זה בהמשך.
אבל קודם כול, לפני שאני
מגדיר מה קלות ומה חמורות,
יש פה דבר שהוא לכאורה
סורט אותי מבחינה מוסרית,
כי זה עומד בניגוד למה
שאמרתי בתחילת השיעור.
איך הרמב״ם יכול לחלוק
על מה שאמרתי בהתחלה?
שלפי היהדות התשובה התנה אל הקפרה,
ופה יש לנו מקרה שאדם לא
עשה תשובה על העבירות הקלות,
ובכל זאת הסער מחפר.
אבל זה לא...
בסדר, אבל פה אין על החקיר רבי יהודה הנשיא.
לא על החקיר רבי, אלא על החקיר חכמים.
ובכל זאת אנחנו רואים שמתקפר?
איך זה יכול להיות?
יש פה קושי מוסרי מובנה.
עד כאן מרואה השאלה?
טוב, בואו נתקדם עוד צעד לפני שניתן תשובה.
ומה הן הקלות ומה הן החמורות?
החמורות הן העבירות שחייבים
עליהן מתעדבדין או כרת,
ושוב עד שבע השקר, אבל פי שאין בהן כרת,
הן הן החמורות. ושאר מצוות לא תעשה.
ומצוות עשה שאין בהן כרת, הן הקלות.
זאת אומרת, שאלה, מי שאוכל
חלב, זה מהחמורות או מהקלות?
מהחמורות. -מהחמורות, למה?
כי הוא חייב כרת.
מי שאוכל חזיר, מהקלות או מהחמורות?
מהקלות. -מהקלות.
לא חייבים על זה כרת.
יוצא לפי זה ציוך כזה, אדם לסעודה מפסקת
אכל חזיר.
הוא אכל הרבה כי הוא
רוצה להחזיק מעמד בצום.
עכשיו, יש לו אפילו, במזווה,
יש לו גם חזיר למוצאי הצום.
עכשיו, מרוב שהוא אכל, לפני הסעודה המפסקת,
הוא נרדם כל היום.
יום כיפור עבר עליו בשינה.
מאירים אותו אחרי הצורה, הם אומרים לו,
התקפרת, התקפרת, הסעיר נשלח.
אה, יפה, חודר נשם. בסדר.
עכשיו, זה שער אוריה, לא?
טוב, אם הוא יוכל את
החזיר במוצאי יום כיפור,
אז יש לו עכשיו אווירה חדשה.
יכול להיות שהוא לא יוכל.
אבל יש פה דבר לא מובן.
הוא עושה בכוונה, בזדון,
הוא עושה בזדון אווירה,
שלא חייבים עליה כרף,
והסעיר מחפר.
רוצים תשובה? טוב.
קודם כול, אני אגיד לכם
איך רבי מנחם המאירי
ניסח את ההלכה הזאת. הרי המאירי הולך,
ברוב ההלכות הוא הולך בעקבות הרמב״ם,
הוא אפילו מעתיק את לשונו של הרמב״ם.
המאירי, כשהעתיק את ההלכה הזאת, כותב כך,
אם לא עשה תשובה גמורה,
אין הסעיר מחפר לו אלא הלכלות.
מה? אם לא עשה תשובה גמורה.
זאת אומרת, הנחת היסוד של המאירי,
שלא ייתכן שאדם כזה לא עשה קצת תשובה,
עשה חצי תשובה, איך אני
יודע, הוא צם ביום כיפור.
אז למה הוא אוכל חזיר?
הוא אוכל חזיר כי יש לו יצר
הרע, אבל זה לא ממש הוא מזדהה.
כלומר, הוא אומר, אוף, אלווי,
והייתי כמוך נמנע מאכילת חזיר.
אם הייתי כמוך... מלא אני,
הפיקורוס, אבל אתה דתי.
יש מאמירה כזאת, נכון?
זאת אומרת שעצם השותפות
שלו בצום עם כלל ישראל
זה מראה על קצת שייכות.
ואז יוצא שכמו שאמרנו לגבי הווידוי,
שהווידוי פועל איזושהי פעולה באדם,
כשהסעיר משתלח, משהו משתנה בו, באותו אדם.
אז זה לא שזה מנותק לגמרי מהתשובה הדרבה,
כיוון שבזמן שבית המקדש קיים,
האדם מלכתחילה מחובר אל הכלל,
לא כמונו, ממלא השילוח
של הסעיר לזזל מחפר עליו.
זה מובן.
והראייה זה שהוא לא עובר האווירה חמורה.
כי אם הוא היה עובר האווירה חמורה,
זה היה אומר שהוא חפץ בניתוק מן הכלל.
אבל כאן הוא לא עובר את
האווירה חמורה, הוא צם.
כן, מה אתה אומר?
יש לי קצת תשובה, כן?
זה כמו שהוא מרגיש שייכות לזה.
איך אומרים? אני לא פחות יהודי ממך.
מכיר את הביטוי הזה?
אני אמנם לא שומר שבת,
אבל אני לא פחות יהודי ממך.
מה זאת אומרת?
אני שייך, זה סבא שלי היה רב.
אז זו הכוונה שהדבר היה.
-ואם הוא לא צם, הרב?
אם הוא לא צם, אז זה לא עובד.
כי אז הוא החריט את עצמו מן הקיום.
הוא החריט את עצמו מן הפעולה של הסעיר.
איך הרב אומר שצום זה התשובה לא כמו רבים?
לא, כי... לא, הבאתי את דברי המאירי.
עכשיו, איך המאירי הבין את זה?
הוא מבין שהרי אדם כזה...
למה יש הבחנה בכלל
בין הקלות לחמורות?
אם אני לא מוכן לעבור אווירות חמורות,
זה סימן שגם כשאני עובר את הקלות,
זה לא לגמרי שאני מזדהה עם הקלות.
כי אם לא היה אכפת לי בכלל,
הייתי עובר גם על החמורות
וגם על הקלות.
נכון, אבל זו ההבנה של המאירי בדבר הזה.
כלומר, מה הביא את המאירי לכתוב את זה?
זו השאלה.
אני לא יודע. אני מביא לכם את המאירי.
מה רע לך עם המאירי? לא טוב המאירי.
חיסורים מחסרה.
גמורה הכוונה שהוא החליט
לא לעשות את זה יותר.
זו הכוונה.
הוא אומר, אני אשתדל.
לא, לא. זה לא תשובה. זה בדרך.
זה לא חסר משמעות.
אדם שעושה כאילו תשובה,
אבל יש לך תשובה של רמייה.
הוא עושה תשובה, אבל הוא מתכוון לחטוא.
אז זה לא נקרא תשובה
באמת, אבל אי אפשר להגיד
שזה חסר משמעות. יש משהו בזה.
אבל מה זה להשתמש פה?
שבא להתמודד או לא להתמודד או לא?
אולי שערות או לא?
-כי המאירי הוא לא הרמב״ם.
מה, אבל אני חושב שזה הרמב״ם. זה רמב״ם.
בסדר, אבל הוא יכול להשתמש גם בעברית שלו.
זה בסדר.
טוב, כל ההלכה הזאת היא
משמעותית מזמן שיש סעיר משתלח.
אבל היום אין לנו סעיר המשתלח.
כשבעזרת השם, אינשאללה, בקרוב זה יתחדש,
תהיה בעיה, כי יהיו מחנות
של מפגינים עם מועלים,
הסעיר לא יעבור.
צער בעלי חיים, כל מיני דברים כאלה.
אבל... -מה נעשה?
ננסה למצוא פתרון. בסדר? -אבל איפה יחסות?
אני יודע, יהיו כל מיני דברים. טוב.
הלכה ג'.
בזמן הזה שאין בית המקדש
קיים, ואין לנו מסבך כפרה,
אין שם, אלא תשובה.
התשובה מחפרת על כל העבירות.
אני עוד יותר המום פה. מה זה הסיפור הזה?
אז מה יותר כדאי?
שיהיה בית מקדש או שלא יהיה בית מקדש?
שלא יהיה בית מקדש.
כלומר, אני במקום להשקיע
כל כך הרבה כסף במקדש,
גם בבנייתו, גם בהחזקתו,
גם בכל התככים הפוליטיים
שיש על מינוי כהן גדול
וזה וכו', הוא יותר פשוט.
עושה תשובה, גמרנו. מחפר על כל העבירות.
אז למה מתפללים שבית המקדש ייבנה?
זה לא מובן, הסיפור הזה.
נכון? לא. אז מה עושים?
משיכים לקרוא? לא, זה לא עוזר.
אפשר היה להגיד, בית המקדש מועיל
כדי שלא יצטרך לעשות תשובה על הקלות. נכון?
כי הרי הקלות, אמרנו,
זה מתקפר גם בלי תשובה.
מה שאין כן היום, קלות
לא מתקפרות בלי תשובה.
אז עכשיו זה בעיה, אני צריך
לעשות תשובה על הקלות.
לא כל כך בא לי.
אז אני מוכן שבית המקדש
כדי שיחפר לי על הקלות.
זה אפשרות לומר. בסדר?
גם קרוב, צעירי עם מחפר
עבירות שעשית ולא ידעת גם, נכון?
כן, זה נכון. נכון, נכון.
אז יש יתרונות, יש יתרונות במקדש. מה?
זה מחפר גם על כלל המקדש.
אה, זאת אומרת, השאלה
היא איזה סוג כפרה זה.
יש כפרה כלל-ישראלית, יש כפרה פרטית.
הרי בזמן שבית המקדש היה
קיים, איך עבר יום הכיפורים?
אז יש כמה דברים.
מהמקורות, כי אני מבין
מהמקורות תקופת התנאים וכו'.
לא היו ימים טובים לישראל
כי יום הכיפורים ו-15 באב.
בנות ישראל יוצאות לאכול בקרמים.
כלומר, בנות ישראל לובשות בגדי לבן.
הקיץ הזה, תתבשי לבן, תתפללי לטוב.
באמת, הן הולכות לרקוד בקרמים.
מה עושים הבחורים, בחורי ישראל, לא נשואים?
עושים שידוח כללי. יוצאים לצפות בבנות.
ואז הבנות, אלה שיפות, אומרות ככה,
העשירות אומרות ככה, המכוערות אומרות ככה.
יש כל מיני דברים, וזה היה יום טוב לישראל.
וככה היו מתחתנים אז.
היו קובעים את הוורט במוצאי יום כיפור,
ואת השבע ברכות בסוכות, הכול בסדר.
ככה זה היה.
בסדר, אבל בעם ישראל לא כולם רווקים ורווקות
או בגיל להתחתן.
מה עשה אדם שרוצה... יש לו שדה של כישואים,
הוא מפחד שיבואו גנבים.
אז מה הוא צריך לעשות?
הוא צריך לשמור על השדה של הכישואים, נכון?
שדה הכישואים, וזה מותר לשמור
על שדה הכישואים ביום כיפור, נכון?
יש רק בעיה אחת, מה קורה אם הוא צריך בדרך
לעבור דרך עמת מים?
אסור להתרחץ ביום כיפור.
יש לו לדבר גם על איסור לכבס ביום כיפור.
אז מה אומר את המשנה? מותר לו לעבור במים
כי המטרה שלו זה לא להתרחץ,
הוא הולך לשמור על הכישואים.
אבל מותר לו בהלוך, אבל אסור לו בחזור.
לא כאילו לא בחזור. זאת אומרת, הוא תקוע
עד הנעילה עם הכישואים,
נגמר את הנעילה, הולך הביתה.
בסדר? זה מי שיש לו כישואים לשמור.
מי שאין לו כישואים
לשמור, מה הוא הולך לעשות?
הוא הולך ללמוד אצל הרב שלו.
הרי זה יום פנוי. אסור לעשות מלאכה.
אז מה היו עושים הרבנים? היו מלמדים תורה.
מה עושה אדם שצריך ללכת
ללמוד אצל רבום ביום כיפור
ולעבור במים? מותר לו? -כן.
מותר לו גם בחזור.
חכמים, אמרו, בשביל לימוד תורה,
מותרים לך להיכנס במים פעמיים ביום כיפור.
אדם שלא רוצה ללמוד תורה, אין
לו כישואים והוא לא צריך להתחתן.
הוא כבר נשוי, זה עוד לא הזמן.
אז מה יש לו לעשות?
הוא הולך למקדש.
נגיד הוא גר בירושלים, הוא הולך למקדש.
יאללה, בוא נלך למקדש, נראה מה קורה שם.
מה קורה בשעריה? תחרויות.
הכוהנים, הרי צריך עכשיו, שחטו את הפער,
מחלקים אותו ל-13 חלקים,
וזה כמו עליות לתורה.
אז מי זוכה בראש, להביא
את הראש על ראש המזבח.
שזה הדבר המכובד ביותר,
זה כמו שישי, עליית שישי.
ואז עושים עליה, יש כבש
על המזבח, עושים תחרות.
מי שרצה יותר מהר, מי שמגיע,
מקבל עידוד מהקהל כמובן.
חנה, ניה, חנה, זה משהו ש...
זוכה בראש, אחר כך אמרו שהיו שם מריבות,
הורידו מהמזבח וזה, אז עשו פיס, כן?
עם עדן דינו, עם אצבעות וכולי וכולי.
רק שאסור להוציא את
הבוהן במקדש כי אפשר לרמות,
כל מיני דברים כאלה.
זו גם אווירה טובה, אבל
כמה אנשים כבר יכולים
להיכנס לאזרת ישראל,
והכוהנים והעם העומדים
באזרה, כשהיו שומעים את זה.
אז בקיצור, יש כאלה שהלכו
לראות מה קוראים הסעיר.
זה גם אטרקציה.
אז כתוב שהאיש שלוקח את הסעיר איתו למדבר,
הוא צריך לעשות 12 קילומטר.
12 קילומטר. ומה? -בצום.
בצום, במדבר.
אז ההלכה היא אומרת
ככה, בדרך יש כל מיני סוכות,
בכל סוכה יש אוכל ושתייה,
ומותר לו לאכול ולשתות.
מותר לו. כי גם אם הוא צריך,
למשל, הסעיר לא רוצה להתקדם,
אז הוא צריך לקחת אותו על הכתפיים.
זה לא פשוט.
12 קילומטר עם סעיר על הכתפיים.
הוא ניתן פרקוח נפש? -מה?
הוא ניתן פרקוח נפש? -לא. זה הצורך שלו.
לא ניתן פרקוח נפש. אם הוא רוצה, הוא יכול.
עכשיו, גם אם הוא לא בסכנה.
רק שהגמר אומר שזה אף פעם לא קרה שהוא אכל.
אבל בואי נקרוני מותר.
מה יש בכל סוכה וסוכה?
יש אוכל, שתייה ודגל. דגל.
כשהאדם הזה מגיע אל הצוק,
אז מי שבסוכה האחרונה רואה אותו,
הוא רואה שהוא זרק את
הסעיר מן הצוק, התפרק,
ואז זה שבסוכה הקרובה מרימ את הדגל.
ואז הסוכה השנייה מרימה
את הדגל תוך כמה דקות.
במקדש יודעים שזרקו את
הסעיר, אפשר להמשיך בעבודה.
אז יש מה לעשות ביום כיפור.
אז מי עובד קשה ביום כיפור
בזמן שבית המקדש קיים?
הקוהן הגדול.
הוא לא מפסיק לרגע אחד
לעבוד, והוא גם לא ישן בלילה.
והוא בצום.
והוא צריך לעשות כל הפעולות האלה.
אגב, כשהוא גומר את
העבודה של יום הכיפורים,
הוא רוצה ללכת הביתה, הוא לא יכול.
כל העם רוצים לראות אותו ולברך אותו.
והוא רק מגיע בחצות לילה לביתו ואוכל.
ועושה יום טוב לאוהביו על
זה שיצא בשלום מן הקודש.
אז בעצם זה אומר שביום הכיפורים
יש אדם אחד שלוקח על עצמו
את כל העבודה הקשה של יום הכיפורים.
מה קורה היום? אין לי קוהן גדול.
אבל הקוהן הגדול עשה
את העבודה של הכלל כולו.
עכשיו בימינו אני צריך לעשות
בעצמי את כל מה שהקוהן הגדול עבר.
ולכן יום הכיפורים הפך
להיות יום של קושי, של אימה.
יש כאלה שבוכים וכל מיני דברים כאלה.
מה יהיה איתי? זו החרדה של יום הכיפורים.
אז זה בדיוק העניין.
התשובה מחפרת על כל העבירות,
אבל אתה צריך לעשות
עבודה במקום הקוהן הגדול.
אז למה אנחנו משתוקקים
כשאנחנו מתפללים ביום הכיפורים
שתתחדש העבודה? שתחזור המדרגה הכללית הזאת.
מובן? -כשהקוהן יעבור...
מה? -שהקוהן יעבור...
כן, אבל זה לא אכפת לי שהקוהן...
אין לי משהו נגד הקוהן אישית.
זה טוב, ברור, אבל בית המקדש זה לא סביבה.
הימים יחזרו לפה. -נכון, נכון, בדיוק.
שתחזור המדרגה הכללית הזאת. בסדר? טוב.
אז זה מה שאומר, התשובה
מחפרת על כל העבירות.
אפילו רשע כל ימיו.
רשע פה זה פועל, זה לא תואר.
היה רשע, כלומר, הרשיע. אפילו רשע כל ימיו
ועשת תשובה באחרונה.
אין מזכירים לו שום דבר מרשעו שנאמר,
ורשעת הרשע לא ייקשל בה ביום שובו מרשעו.
איך זה יהיה מזכירים?
בני אדם או... -למעלה. בשמיים.
בשמיים. כן, ורשעת הרשע
לא ייקשל בה ביום שובו מרשעו.
עכשיו אני רוצה להבין מה
ההיגיון מאחורי האמירה הזאת.
יש שני הסברים הפוכים.
האחד בינוני והשני נכון.
ההסבר הבינוני המצוי בדרשות בינוניות
זה של בתי כנסת שכונתיים בינוניים,
שהיית רשע, נכון, אבל עכשיו אתה אדם חדש.
אדם חדש, אז למה שיזכירו
לו את רישו זה לא הוא,
זה היה מישהו אחר?
למה ההסבר הזה הוא לא טוב?
זה הסבר ששומעים אותו
לפעמים, אבל הוא הסבר לא נכון.
לא רק זה. זה פסימי.
זה אומר שמה שהיה אין לו ערך.
אני עכשיו אדם חדש, יפה מאוד, יש לי ערך.
אבל האדם שהיה, זה שנמחק, הלך לאיבוד.
ההסבר הנכון הוא בדיוק הפוך.
אם כל שנות רישעותו
הביאו אותו לעשות תשובה,
אז רטרואקטיבית זה נותן ערך לכל מה שהיה.
מובן?
זה מה שאמרו, שזדונות נהפכים לזכויות וכולו.
לכן לא מזכירים לו דבר
מרישעו, כי באמת אין רישעו.
כי הרשע היה כל אחד.
-נכון, זה היה שווה את זה.
כי הכול הולך אחרי החיתום. מה?
אז זה נקה לאינם?
-לשווים. לשווים יהיה נקה.
זה כמו ששש עשרה דורות,
שבעברה... בדיוק, בדיוק.
עכשיו, יש לנו פה עוד משפט,
אבל המשפט הזה לא ניתן להילמד. למה?
כי השיעור נגמר. שלום.