אני רוצה לנסות היום להסביר את הרעיון המסדר הכללי
של החלק בספר אורות שנקרא אורות התחייה.
ברגע שנבין את הרעיון המסדר הזה,
אז הרבה מאוד דברים יהיו ברורים לנו,
גם בדברים של הרב קוק וגם באיך שאנחנו מתנהלים ולומדים באופן כללי.
אז אני רוצה להתחיל בעצם מסוג של איזו שאלה.
כשאנו מתבוננים,
על הדמויות
המרכזיות
של חכמי תורה שבעל פה, ומנסים להגיד
מה
הן מסמנות לנו, מה האידיאל, מה הכיוון,
אז בעצם מה שיוצא זה שהדמות
הדמות האידיאלית זה של האדם הצדיק
שלא נהנה מן העולם
כמעט בכלל.
רבי חנינא בן דוסה לדוגמה,
שהוא די לו בקו חרובין מערב שבת לערב שבת,
ורבי עקיבא שמת בייסורים
ורבי יהודה הנשיא שלמרות שהוא היה עשיר
הוא הרים את אצבעותיו,
עשר אצבעותיו, ואמר שלא נהנה מן העולם אפילו באצבע קטנה.
נכון?
יש איזה, זה כאילו,
מסתכלים, אומרים אחד אחרי השני, גם
גם פרקי אבות, גם
אין כמעט נשים בתורה שבעל פה.
יש, הרבה, אבל הן בלי שם.
אשתו של, בתו של,
אמו של, אבל אין כמעט שמות, יש רחל, ילטה, חומה,
זה נראה שהתכלית, שהעולם הזה, אני אומר ככה, זה נראה מתורה שבעל פה,
מדברי חכמים, קודש קודשים, כן?
שהעולם הזה הוא ניסיון,
וצריך לצלוח את הניסיון, לעבור, להתגבר
על הניסיון הזה. אולי כדאי להדליק את המזגנים? מה אתם אומרים? ככה יום, ההוא דולק פה?
לא קשיבו מדני, שיש פה שאלה.
אז ככה זה נראה, נכון?
תורה שבעל פה.
יש מסכת שלמה, מסכת נדרים, בתורה שבעל פה,
ובסופו של דבר המסקנה כשלומדים את מסכת נדרים זה שעדיף לא לנדור.
לא לנדור, צריך להסתבך.
כולנו מכירים את הביטוי נדר בעיקר מהביטוי בלי נדר,
את המושג נדר בעיקר מהביטוי בלי נדר.
נכון? זה כאילו ה...
זה הראש, זו האווירה הכללית.
ולעומת זאת,
כשמתבוננים בתנ״ך,
אז מקבלים תמונה בדיוק הפוכה,
ממש הפוכה.
צריך לנסות להבין מאיפה נובע הפער הזה.
זה פער בלתי מוסבר כמעט.
הדבר הכי הכי בולט
בפער בין חכמי התורה שבעל פה לבין התנ״ך,
פער בולט, יש המון המון פערים. יש פער בנושא תפילה, פער בנושא נדרים,
אבל הפער הכי בולט זה בנושא מקומה של האישה.
בתנ״ך יש המון נשים בתפקידים מרכזיים מאוד עם השמות שלהן.
עם השמות.
לא בצדדים של העלילה.
האמא,
האמהות הקדושות.
אחר כך יש לנו את
פרשת שמות, יש חמש נשים,
יוכבת, שפרה, פועה, ציפורה, בתיה,
בת פרעה,
מרים,
כאילו שכל אחת מן השתפקיד מאוד מאוד מרכזי.
אחרי זה בהמשך התורה יש לנו את בנות צלפחד,
גם כן התורה חוזרת על השמות שלהן,
חוגלה, מחלה, מילכה,
תנועה ותרצה,
והן דברניות, הן חכמניות, והן... אחרי זה יש לנו את
רות ונעמי ויעל ודבורה, שהייתה שופטת, וחנה ואביגיל ובת שבע ורחב ואסתר.
נשים שנמצאות בחולדה הנביאה, נמצאות במרכז העלילה עם השמות שלהן.
כלומר, זה נראה מהתנ״ך שאין שום מניעה לאישה להיות במרכז העניינים ולהיות במרכז... עם השם שלה.
ותקרב נבלות של אופחה, הן מדברות לפני משה ולפני אלעזר ולפני משה כולם.
זה פער אחד.
פער נוסף, לדוגמה, זה היחס ליופי.
בתורה שווה על פה זה נראה כאילו יופי זה לא אחד הדברים החשובים.
צריך שיהיה יפה? לא צריך שיהיה יפה. מה זה צריך שיהיה חשוב?
התורה והתנ״ך לא מפסיקים לציין דברים יפים.
גם בני אדם, כולל נשים.
יוסף היה יפה תואר ויפה מראה, רחל יפת תואר ויפת מראה, אביגיל טובת שכל ויפת תואר,
היחס לתפילה, לנדרים, אמרנו, נכון, נדרים זה כאילו תפילה אותנטית, תפילה זורמת, תפילה ככה
אז בתורה שבעל פה אומרים, אל תדעו, מה אתה צריך לנדור, להסתבך פה, רק סיבוכים יהיו לך מהדבר הזה
התנ״ך מלא בנדרים, נדרים או שבועות, אין אדם רציני בתנ״ך שלא נודר או נשבע
אברהם נודר,
יצחק
נשבע לאבי מלך, יעקב נודר כמה נדרים, וידע יעקב נדר לאמור, דוד לא מפסיק לנדור,
שלמה נודרים,
המלאכים בספר יונה, הכנה נודרת נדר.
זה חי, זה תוסס, זה כל הזמן פעיל.
אמרנו, היחס ליופי, אסתטיקה,
היחס לתפילה,
היחס למקומה של האישה,
היחס לעוצמה. בואו ננסה רגע לעבור על הדמויות, בסדר? מי הם הדמויות? אמרנו, הדמויות, בתורה שבעל פה,
אז אמרנו רבי עקיבא,
רבי חנינה בן דוסה, רבי יהודה הנשיא,
רבי מאיר, הגמרא אומרת, רבי מאיר.
וכל הזמן אתה שומע את השבחים על רבנו חיים
בן זכאי שלא סך שיחה בטלה מימיו. לא סך שיחה בטלה.
לא הלך ארבע אמות בלי תורה ובלי תפילין.
כאילו אפס התייחסות למשהו שהוא לא תורה.
אלעזר בן אורקנוס, שהיה ככה מגלה טפח ומחסה טפח חיים.
קודם כל,
ככל שאתה עולה במדרגות הגדולה של החכמים הללו,
אז אתה מוצא אותם יותר פרושים מן העולם,
פחות זקוקים לו, פחות...
ואילו בתורה שבתנ״ך,
בוא נעבור רגע לדמויות.
נגיד נעבור על האושפיזין, על שבעת הרועים. אברהם, אברהם מלא בעוצמה, מלא בחסד, מלא בפעילות. יצחק, כמה שיצחק הוא דמות פנימית אבל הוא גם, בעזרה יצחק בשנה ההיא ויברכהו אדוני וימצא מאה שערים ויברכהו אדוני. יעקב, מלא מלא פעילות. משה, הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים אותו זה כשהוא מציל השוק מיד עושקו.
כשהוא גיבור, כשהוא מושיע.
נכון?
משה בגיל מאה עשרים לא קהת עינו, לא נס לכו, לא היה בו שום פחיתות כוח.
תשבו לתורה שבעל פה,
ריש לקיש, איך שהוא מקבל על עצמו עול תורה,
מכירים את הסיפור?
מיד הוא נחלש, מיד הוא לא יכול לקפוץ
מהנער.
עצם הדו-שיח בין ריש לקיש לבין רבי יוחנן,
שאומר לו, חילך לאורייתא, הוא אומר לו, יופייך לנשים.
כלומר, אין יופי בתוך התורה. היופי שלך, חבל שאי אפשר להוציא אותו בנשים.
כלומר, אתה צריך לוותר על הכוח בחוץ,
כדי להיכנס לתורה, לעומת זאת בתנ״ך, אנחנו כמו שאמרנו,
משה, גבורה, אהרון, אהרון אדם מאוד חברתי,
מאוד מאוד חברתי, נכון, הולך, מדבר, משוחח,
לא ממעיט בשיחה, אהרון.
יוסף, מה יש לדבר על יוסף?
כסף, כלכלה, מה היחס לכסף קצת? זה נראה,
הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם, מה צריך כסף?
יוסף אוהב, יצבור יוסף כסף.
צובר, יש לו הרבה.
יוסף יפה תואר, יפה מראה, מעניין אותו כלכלה,
שלטון, מעניין אותו הכול.
רוצה להוסיף, נכון?
הוא לא מסתפק במועט.
תורה שבעל פה, מסתפק במועט.
איזהו עשיר?
השמח בחלקו, יוסף, מה פתאום? איזהו עשיר? שהוא עשיר, שהוא מליין, עוד אני רוצה, יוסף, לא שמח בחלקי. קוראים לי יוסף, אני רוצה להוסיף.
אז זה לא מתאים.
לא ככה, עמרי.
מוזר.
שלמה,
רוצה לב שומע.
הוא רוצה להבין הכל חוכמת הקודש, חוכמת חול, ככה כתוב שהוא יודע את זה ואת זה ואת זה ומשאלים וזה ושיחת עופות, שיחת פוסט, בתורה שבעל פה, האם מותר לי ללמוד חוכמה יוונית?
לא, כאילו הכוונה פילוסופיה, מתמטיקה, ביום שהוא לא יון, לא יונה, מה אתה צריך את הדבר הזה? מיותר, לימודי ליבה, מיותר,
מה צריך, תלמד, בגמרא,
מסכת תסוכה בדף ח', יש שם משפט פיתיגרוס, כן?
דוד המלך,
שירים,
שירה?
יש שירה בתורה שבעל פה?
יש?
כמעט ואין.
בחז״ל.
מישהו כתב שם תהילים? אין. אתה מבין, אתה כותב תהילים, אתה כותב שירים,
כותב ניגונים, גשר.
נכון?
כבר שכנעתי אתכם שיש פער או לא?
שלו.
אה?
שכנענו בגלל שיש לי תפקיד הזה משהו אחר, לא? אתה כבר מתרץ גשר, אתה רץ לתירוצים, קודם כל בוא נשאר בקושייה.
יש קושייה?
זו אותה תורה, תורת השם תמימה, נתנה לנו ממשה רבנו.
איך קרה כזה מהפך?
בואו נמשיך עוד הלאה על דוגמאות נוספים, יואב בן צרויה לדוגמה.
נאוות חוד, גיבור,
שולט איזה, אבנר בן נר,
יהונתן, בנו של שאול, שאול בעצמו.
תעברו על הדמויות אחת אחרי השנייה, דמויות בעלות עוצמה,
גדולה מאוד.
זה נראה שהעוצמה הזאת היא נעלמה.
במעבר היא נעלמה.
הפער קיים, נכון?
צריך להסביר.
מה פשר הפער הזה?
ואז כשנסביר מה פשר הפער הזה ננסה לנסח ביחד למה קורא לנו הרב קוק. אבל אני זורק כבר כרגע שאלה כאן.
היום בצורה שבה אנחנו חיים היום,
למה אנחנו יותר דומים או מה מרגיש לכם יותר מתאים או יותר קרוב?
מה שתיארתי בתקופת התנ״ך או מה שתיארתי בתקופת תורה שבעל פה?
מה?
מה זה?
אני שואל את מי שיושב כאן.
תנ״ך.
מי אמר תורה שבעל פה? אתה אמר תורה שבעל פה?
אני חושב שהתנ״ך.
אתם כאילו מאוימים מאיזה עמדה שהיא קיימת, שבואו נלך רק על התנ״ך ונדלג על כל תורה שבעל פה.
נדלג על כל ההלכה וכל זה, חלילה, כן? הייתה תנועה כזאת
שקשורה לציונות.
אני לא מדבר, אני רק שואל מבחינת צורת החיים שבה אנחנו חיים, מקומה של האישה לדוגמה.
אני אקח את זה בתור דוגמה.
אז זה יותר דומה לתורה שבעל פה או יותר דומה לתנ״ך?
נשים היום עובדות, נשים היום יש להן תואר, הן משכילות, הן יודע, הן... נכון, כאילו...
לא, אני לא...
עכשיו, יכול להיות שתגידו, זה לא בסדר,
אולי אנחנו צריכים לחזור לתורה שבעל פה, כאילו... אבל אני רק מציין שמבחינת הידע,
מבחינת הסקרנות, מבחינת היופי, הנה אתם רואים, יש כאן בית מנרש ישן, למה המכון מעיר לא לומד כאן? למה הוא לומד שם?
כי הם רוצים שיהיה יותר גדול ויותר רחב ויותר יפה. אנחנו משקיעים היום, איך נראים הבתים שלנו?
הם נראים יפה, נכון?
אנשים, אכפת להם שהבית שלהם יראה יפה. הם משקיעים בזה גם כסף, גם זמן, גם תכנון. מה זה משנה, זה יפה. תיקח בלטות כאלה, מה, מה שהוא רע? כולה רצפה.
דורכים על זה, זה עובד כבר 50 שנה, נמשיך לעבוד עוד 50 שנה. מה הבעיה?
לא, מה זה, הרצפות האלה היום. תן לי מרצפת 50 על 50,
ככה פורצלן וכל זה. אנשים משקיעים בזה.
יופי, בנוי.
מבחינת תרבות, מוזיקה, נגינה, מה, איפה אנחנו?
ננח לגמרי.
אז אנחנו הרבה יותר קרובים מבחינת מה שקורה לעולם התנא. עכשיו, אפשר להגיד שזה בעיה,
לא טוב.
מה?
מה זה הדבר הזה?
לחזור ל...
ואפשר להגיד שזה מה?
זה גאולה.
אז בואו ננסה רגע להבין את הפער הזה, בסדר?
ננסה רגע להבין את הפער הזה.
אחרי שננסה להבין את הפער הזה, אנחנו נלמד כאן כמה פסקאות בהוראות התחייה, אבל לדעתי זה הנושא,
אם יורשה לי, זה קצת אולי חוצפה,
אבל זה הנושא של כל החלק שנקרא אורות התחייה, ואולי כל ספר אורות.
מתואר במשניות
בכמה וכמה מקומות,
וראיתי במסכת נדרים, במסכת כלל, כל מיני מקומות,
שחכמי ישראל היו מדי פעם מפליגים לרומא.
לבטל גזירות, לבטל כל מיני דברים קשים שגזרו על עם ישראל, היו נוסעים לרומא.
אפילו פעם אחת רבי יוסי נכנס למרתפים
של הרומאים וראה את הפרוכת של בית המקדש,
ככה הוא מתאר שם.
אני מנסה רגע להצטרף לרבן גמליאל. רבן גמליאל היה נשיא,
נשיא ישראל.
והוא היה כנראה מפליג הכי הרבה לרומא
בכדי לבטל גזירות. אני מנסה רגע להתלוות לרבן גמליאל בהפלגה שלו.
הוא יוצא מירושלים או מיבנה,
מגיע לאן כדי לצאת לרומא, לאיזה נמל הוא צריך להגיע?
איך?
לפני צידון יש לנו נמל פה בארץ. איזה?
איך? איזה חיפה? לא, לא חיפה.
קיסריה.
קיסריה זה עיר רומאית.
מה הוא רואה בקיסריה?
מה הוא רואה?
איך איך?
כן, הוא רואה בתי משתאות,
בתי בושת.
עיר חוף ים רומאית קלאסי.
היפודרום של סוסים,
זירות היאבקות.
הוא רואה
איך נראית המציאות
בעולם
כשרומא מובילה אותה.
ואז הוא עולה על ספינה ומפליג
לדבר האמיתי, לרומא.
ושם איך שהוא מגיע,
הוא רואה, אולי לוקחים כל מיני עבדים ברחוב
כדי להוביל אותם לאן?
לקולוסיאום, שנבנה אגב מכספי בית המקדש שנשדד,
ושם הם נלחמים אחד בשני או בבעלי חיים,
וזה השעשוע המרכזי ברומא.
אנשים הולכים, קונים כרטיסים,
מזמינים בטיק טק כרטיסים,
ושומרים מקום, שומרים מקום, שומרים מקום, שומרים לידך,
אני אראה טוב את ההוא שהוא רוצח אותו, אני רוצה לראות את זה טוב.
זה השעשוע, שפיכות דמים.
ועוד הוא רואה את כל הפריצות והזה ואת כל הדברים.
כשהוא חוזר חזרה הביתה, רבן גמליאל, אחרי שהוא דיבר עם הקיסר, ביטל את הגזירה.
מה הוא, והוא נכנס להעביר שיעור באיזה ישיבה תיכונית,
אני יודע מה, באיזה...
מה הוא אומר לתלמידים שם?
מה הוא אומר להם?
הוא אומר להם, מה?
הוא אומר לנו שהלב,
אומר רבן גמליאל, תקשיבו,
אני הסתכלתי מה קורה בחוץ,
אין לנו מה לחפש שם.
אין מה לחפש שם.
המוטיבציות המרכזיות שמניעות את האנושות היום הן מוטיבציות רעות.
של כבוד, קנאה, תאווה.
אין לנו מה להיות שם.
אנחנו צריכים להתרחק מזה כמה שיותר.
מכל מה שהם מבטאים.
מהנוי, מהאסתטיקה, מה... הכל, הכל, הכל בעצם נגוע באכזריות,
ברוע, בשפיכות דמים, בתאווה, בגאווה, בכל הדברים הרעים.
פנימה!
נשמעת הזעקה.
כשנכנסים פנימה, את מי מכניסים ראשונים? ראשונות?
את מי?
את הנשים. הן הכי עלולות לפגיעה, הן הכי עלולות להינזק מסביבה פרוצה,
מסביבה... אז פשוט הנשים נעלמות לגמרי. נעלמות, פשוט נעלמות.
מתורה שבעל פה, גם זה וגם מוחקים להם את השם, כאילו מיד פנימה.
וככה הולכת ונוצרת יהדות שהיא מתגוננת.
היא בפני סביבה עוינת.
היא נכנסת פנימה, היא עסוקה בעילוי ותיקון מוסרי, שהוא מגיע בהכרח
מתוך התנגדות למציאות שמקיפה אותה.
בסדר?
פנימה, זו תגובה לתקלה.
התקלה היא שעם ישראל לא בארצו ואין בית מקדש ואין ואין.
אז והרומאים הם שולטים במרחב, אז זו תגובה.
אבל בזמן שהיינו כאן בארצנו,
בזמן שעם ישראל היה בארצו ובית המקדש היה קיים והיה מציאות בארץ ישראל,
מציאות יהודית,
שבה מתנהגים פה לפי דבר השם,
אז אתה יכול לשחרר את כל הכוחות.
אז בתנ״ך אנחנו רואים מה התמונה האמיתית.
אז אתה רואה שם גם יצירה וגם יופי וגם נוי
וגם אסתטיקה וגם נשים שפועלות בצורה מאוד מאוד מרכזית במציאות כי זה לא מאיים על הצניעות כי אפשר לפנות דבורה יושבה תחת עומר דבורה ואנשים באים אליה והיא שופטת אותם והכל בצניעות נעשה
ובקדושה ומתוך שמירה על הקדושה המשפחתית וכן על זה הדרך.
ואתה רואה אנשים שמעניין אותם כלכלה כמו יוסף ומעניין אותם
והם רוצים להוסיף עוד ועוד. מצוין.
כלומר,
זה מאוד מאוד תלוי.
מאוד מאוד תלוי באיזה סיטואציה אתה נמצא.
הסיטואציה של תורה שבעל פה היא בעצם סיטואציה מתגוננת כנגד מציאות תוקפנית וארסית.
אז היא הולכת אחורה. ולכן היא מעלה על נס
את מי שהצליח לפרוש כמה שיותר. אבי חנין המדוסה הכי טוב, הכי טוב, כמה שיותר.
ואנחנו הרי הגענו לכאן מתוך תורה שבעל פה.
היא הייתה רוב הזמן,
אלפיים שנה זה תורה שבה, כאילו אנחנו ב...
אבל האם זו התמונה הלכתחילית של עם ישראל?
לא.
מה שמנסה הרב קוק לעשות,
גם בפועל וגם בכתיבה,
זה לקרוא לנו לחזור לתנ״ך.
לחזור.
עכשיו, לא חלילה שלא יובנה נכון, חלילה, חלילה, חלילה מלבטל איזה אות אחת בהלכה. לא.
אבל על גבי הקומה ההלכתית אתה יכול לבנות עוד קומות. ואני אתן לכם ארבע דוגמאות מהירות, ואחרי זה נלמד קצת בפנים.
דוגמא מספר אחת, יופי.
מה אתם אומרים? לרב קוק היה חשוב יופי?
הוא נלחם על זה, מה אתה אומר? סליחה.
איך?
כן.
הוא, נכון, הרב קוק,
כשהוא היה הרב של יפו,
אז הקימו שם את הגימנסיה.
הגימנסיה היה חינוך, לצערנו הרב, חינוך,
לא, חינוך עם כפירה, דברים לא טובים.
אז הרב רצה להקים בית ספר מתחרה,
שיהיה בית ספר דתי,
תחכמוני.
ובהרבה מאוד איגרות הוא משקיע שבית הספר הזה, תחכמוני, ייראה יפה.
כי הוא אומר, הגימנסיה נראית יפה.
שיהיה בו חלונות גדולים, ומבנה נאה, וגינה,
שייראה טוב,
כי זה בארץ ישראל.
כשנפתח בית הספר בצלאל, הרב קוק כותב להם איגרת ברכה.
והוא אומר להם,
העובדה שחזרנו לעסוק בנוי ובאסתטיקה היא סימן
שמתחילים להתעורר, מתחילים לחזור לחיים.
כל עוד אדם הוא חי, לא אכפת לו אסתטיקה וכל זה, הוא הולך למות, לא אכפת לו אסתטיקה, אבל כשמתחילים לחזור חזרה לכוחות חיים,
אז אדם, רגע, זה, מה קורה, איך אני לבוש?
מה, אני צריך גם לבוש להיות? לבוש יפה? אני צריך ככה? הוא מחפש.
כתב איגרת ברכה לדבר הזה.
הרב קוק בעצמו הקים תנועה, הקים תנועת דגל ירושלים, שהתכלית שלה הייתה תכלית מעשית, להגד את האנשים כדי ליישב את הארץ,
לבנות אותה, הכל בצורה מתוקנת.
כלומר, יש כאן קריאה
של כולנו לחזרה לתנ״ך.
על גבי, על גבי, כמובן, לא חלילה, על גבי.
אבל כנגד הדבר הזה יש אלפיים שנים
שבהן התנהגנו בצורה אחרת. אז תראו את הדברים שהוא כותב כאן,
באורות התחייה. נקרא פה, נלמד פה שתי פסקאות.
הן מספיק חריפות, אני חושב. יש פה עוד.
הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל.
מישהו כאן עשה טיול לאחרונה?
טיילתם?
יפה.
סלח לי, מה ההיתר שלך לטייל?
היתר הלכתי יש לך לטייל?
איך איך איך?
מה ההיתר? איפה זה כתוב בשולחן ערוך?
מה?
הנה תשובה יהודית טובה.
טייל, מה אתה רוצה?
אני צריך למצוא על זה היתר?
זה קדושה בטבע, אתה הולך, רואה את הדברים, זה יופי,
הקדוש ברוך הוא, בראת לנו ארץ נפלא האדם, זה קדושה בטבע.
והשכינה שירדה בגלות עם ישראל
הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע.
הצלחנו ליצור כישרון להעמיד קדושה נגד הטבע,
נגד היופי, נגד כל הדברים הטבעיים שאדם נמשך אליהם, אבל מכיוון שהיו דפוסים הדברים הללו על ידי הרומאים, על ידי האכזריים שבאומות העולם,
אז התנתקנו והעמדנו קדושה נגד הטבע.
אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה.
צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה, בקדושה העליונה שהיא הקדושה שבטבע עצמה שהוא יסוד תיקון עולם כולו ובישומו הגמור.
צריך לחזור חזרה לקדושה ההיא.
בסדר?
אתם יודעים,
יש כל מיני בתי ספר,
ישיבות תיכוניות,
תלמודי התורה אפילו, אני רואה,
שהם עושים חולצות, נגיד הם עושים קבוצת מתמידים שלומדים,
שלומדים, אז הם עושים להם חולצה.
שמתי לב שבכל החולצות, או ברוב החולצות,
מציירים כאלה כנפיים, וכתוב סיירת מתמידים.
נכון?
לא כתוב חבורת מתמידים, עם כנפיים כאלה,
סיירת חסד.
למה? למה עושים את זה? מה?
תכתבו חבורת המתמידים ותציירו סטנדר וילד מתנדנד לידו.
אתה רואה שיש כאן בפנים איזה רצון להזדהות עם גיבורי התנ״ך, עם הלוחמים,
אתה אומר אני לוחם, אני גם לוחם בבית המדרש, אבל יש כאן איזו אווירה שחוזרת חזרה שמעריכה גבורה אקטיבית ומעריכה את החיים ואת כוחותיהם
והקודש שבגולה יוחבר על קודש ארץ ישראל.
כשבאים להשכלה עליונה זו של הקדושה
השלמה שבטבע הכוללת בקרבה גם כן את הקדושה של למעלה מן הטבע והמתנגדת אל הטבע
אז המלחמה חודלת לגמרי
מידת הדין מתבשמת והכל נוטה כלפי חסד.
כל הכוחות שבאדם הפרטי נראים בעדינותם המרוממה כפי מה שהם בטבעם,
והרי הם קדושים ומוכשרים לעילוי היותר עליון. אם אדם רוצה לכתוב שירים,
יכול?
או שזה ביטול תורה?
לא, אתה כותב שירים, ביטול תורה. תלמד עוד אוף גמרא.
בקדושה הלוחמת נגד הטבע, זה יהיה התשובה. עזוב אותך שירים.
בקדושה עם הטבע, ככל שאדם מביע את עצמו,
כותב שירים,
שירים טובים, כותב סיפורים, אז זה טוב מאוד,
אתה מוצא את הכוחות שלך אל הפועל.
והאור שלמעלה מן הטבע עומד עצור באמת הצורך, והאדם חש בקרבו חופש של נועם קודש.
יפה מאוד.
צריך באמת להיזהר בדברים האלה, זה לא, אבל ברור שהשינוי קרה. כלומר, ברור, לא קרה בבת אחת, אבל ברור שהפרסיה הציבורית נתפסה על ידי אדום.
וזה ברור שכשהפרסיה הציבורית הייתה מנוהלת על ידי עם ישראל, זה אפשר הרבה מאוד דברים אחרים,
בעיקר שאפשר לתלות את זה בבית המקדש כראה קיימו לו.
איפה אנחנו נמצאים היום?
זה ברור שאנחנו עדיין לא במציאות השלמה מצד אחד, אבל מצד שני זה ברור שכוחות חיים מתעוררים בקרבנו.
ואם כל הזמן נגיד שהקודש לא נותן להם מקום והקודש לא נותן להם מענה, אז הם יתפרצו בצורה לא מתוקנת.
זה ברור שהקודש השלם, שמדבר עליו הרב קוק כאן באורות התחייה,
שהקודש המלא, הוא מעודד את הדברים האלו שיצאו אל הפועל בצורה מתוקנת, הרב קוק קורא ליסודם של סופרים.
פעם אדם לא רוצה לקרוא ספר, היה צריך לקרוא ספר של דוסטויבסקי,
לא יודע של מי,
קרוקו מי הספרים.
הוא לא רוצה שיהיו לנו סופרים, שיכתבו ברמה גבוהה,
ברמה יפה,
אבל יעסקו בספרות שמעוררת אצל האנשים את הצדדים החיוביים.
בסדר?
כמו שכתב הרב חיים סבטו,
כמו שכתב עגנון וחלק מהסיפורים שלו, כמו עוד ועוד.
לא.
ספר שמתאים ספרים אחרים ממש שתיים. עובדה שלא היה.
זו עובדה.
אתה עסוק, כי אתה עסוק בגלות בלשרוד.
תראו, תראו עוד פסקה.
זה המון המון פסקאות יש כאלו.
כמעט כל אורות התחילה נוגעת בזה.
כשכוח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים בסידור מלא. כלומר, כשאנחנו בארץ ישראל עם בית המקדש, אז אני חוזר על זה עוד פעם. כשכוח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים בסידור מלא בקדושה, בייחוד ובברכה
זה ראשי תיבות יבוק.
יעקב שעובר את מעבר יבוק לארץ ישראל,
הוא נכנס למקום שיש בו ייחוד,
ברכה וקדושה.
במקדש, ממשלה, נבואה וחוכמה.
אז ההתרחבות לצד החול,
מה זה צד החול? לא רק מתמטיקה, פיזיקה וכולי, אלא גם לעינוגי החושים הרוחניים והגשמיים.
והגשמיים.
בסדר?
כלומר, האם צריך להיות איזה צולר כזה מתענה ואוכל כמה שפחות? לא, צריך לאכול דברים טובים, לשמוח בהם.
להצצה חדירית ופנימית
לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, התעניינות היסטורית
למפעליהם וספריותיהם,
התגברות עוז החיים הטבעיים, כל אלה הם טובים ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום הוא ארוך, יב מיל כמחנה ישראל כולו.
יש עניין ללמוד היסטוריה של האומות?
את מי זה מעניין? זו תורה?
מברכים על זה בברכת התורה? לא.
זה תגובת
תורה שבעל פה, שבגלות.
אבל כשחוזרים חזרה לארץ ישראל, אז כן, תלמד, תלמד מאומות העולם, תלמד איך הם...
ככה כותב כאן הרב.
משחשך האור,
משגלתה השכינה,
משנעתקו רגלי האומה מבית חייה,
החל הצמצום להיות נטבע.
אי אפשר להתרחב, צריך צמצום.
אם תתרחב, אתה תשתף בזרם של הטומאה והחומרנות הרומאית המזעזעת.
מתכנסים.
כן, שלם.
גם מוצאי הירגות בכמובן הזה שסתם עם טלוויזיה
וכו', ברור, ברור, ברור, אני מסכים איתך לגמרי. גם כשבית המקדש היה קיים היו כאן אומות
עוצמתיות כמו מצרים, כמו יוון וכו', אבל הייתה לנו אלטרנטיבה.
יכולנו להציב אלטרנטיבה.
יכולת להציב אלטרנטיבה. נגיד, בסדר, לפני 50 שנה. אם רצית לחוות הופעה שתעיף אותך,
שתעיף לך את המוח, מה שנקרא, צידקה.
מה, לאן יכולת ללכת?
מה?
ביטלס.
נכון?
לא היה בקודש, לקודש מה אני אציע לך.
היום אתה רוצה ללכת לאיזו אופן, ואתה אומר, תשמע, יש הופעה, איש היריבו, מארח את אברהם פריד, אביב גרי, בוא נלך. חוזרים.
עוצמות אדירות
שהן מתועלות למה?
לקדושה בצורה מסוימת,
בצורה תרבותית.
פעם היית רוצה להעלות מאיזה משהו יפה, היית חבר'ה, זה מוזיאון,
לראות כל מיני עבודות זרות. היום אתה יכול ללכת לבית כנסת,
סיור בתי כנסת בירושלים. איזה יופי, איזה אסתטיקה, איזה עינוי.
פעם היית רוצה לקרוא איזה ספר טוב וצריך לחפש כל מיני ספרים, והיום, בכל זאת, יש ספרות.
היית רוצה מוזיקה טובה. היום יש לך, אתה יכול ללכת.
כלומר, תמיד תהיה טומאה בחוץ,
אבל השאלה אם יש אלטרנטיבה.
לא הייתה אלטרנטיבה ברגע שיצאנו לגלות, לא הייתה, אז התכנסנו פנימה, אין אלטרנטיבה, אנחנו מתכנסים פנימה,
משהו בחוץ לא רוצים להיות ניזונים ממנו.
בסדר?
היום את יכולת לייצר אלטרנטיבה.
ולזה קורא הרב קוק.
הנה, אני באמצע.
הצמצום החליל להיות נטבע. כל עוז חילוני עלול להיות לרועץ.
כל יופי טבעי וחשקו עלול להעפיל את אור הקודש ותום הטהרה והצניעות.
כל מחשבה שלנו נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרוס את סדר האמונה והחיים הישראליים.
כל שמנות קטנה מביאה לידי בעיטה.
שמן תעוויתא כסיתא.
אז האידיאל הוא הצדיק של אוכל ולא שותה ובקושי ישן ויש לו ככה ועל הארץ תאכל ופת במלך תאכל וכל הדברים האלה.
מכאן באו העוצב והסיגוף,
הקדרות והפחדנות.
שמעתם?
את הרשימה הזאתי.
אמרת יהודי, אמרת מישהו ככה.
וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים,
שגם החיים הגשמיים היו נראים בצורה הזאת,
פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה,
על תעופת ההרגשה,
נקודה.
עד אשר יקיץ הקץ
שכל קורא בכוח הרחיבי מקום מוהלך,
וזה הזמן שלנו.
וירירות משכנותייך יחייתו אל תחסוכי,
העריכי מיתריך ויתדתיך חזקי,
כי ימין ושמאל תפרוצי וזריך גויים ירש,
וערים נשמות ישיבו.
והתחום של אלפיים אמה הולך ומתרחב כמידת ישועתם של ישראל שהולכת ואורה כימה כימה.
ויש עוד, כמו שאמרתי לכם,
כמעט כל פסקה באורות התחייה עוסקת בדבר הזה.
להבין את המקור, סתם פשוט שיקפתי לכם, שמתי לכם אחד מול השני שתי צורות חיים, מה שהתנ״ך,
הדמויות שהתנ״ך שם לנו כמודל,
שהן מלאות כוח, עוצמה, נוי, יופי, התנ״ך מתאר אותם, כתוב, הנביא מתאר אותם כדמויות יפות, חכמות, מלאות עוצמה,
צבעוני.
לעומת זאת, הדמויות של תורה שבעל פה שהן דמויות הרבה יותר מכונסות,
הרבה יותר פנימיות,
הרבה יותר עוסקות רק בקודש. ואתה אומר צריך מאיפה נובע הפער, והתשובה היא מאוד מאוד ברורה. הפער נובע מגלות וגאולה.
התורה שבעל פה הצילה את עם ישראל, הצילה אותנו, ואנחנו כמובן לא מוותרים על אות אחת ממנה, אבל אומר הרב קוק, צריך את הקומה הבאה,
קומה נוספת על הדבר הזה.
תבינו שזה הולך ביחד.
בבתי המדרש שלא לומדים תנ״ך
זה הולך ביחד עם זה שלא מסתכלים גם על התקופה לראות מה קורה. אם אתה אומר, אני לא מעניינתי מה, יש לי גמרא הגמרא היא אותו דבר כמו היום, כלפני 100 שנה לא השתנתה, כלפני 200 שנה אני לומד גמרא. חצי שעה ביום אני עושה מוסר, שקופה כזה, וזהו.
לא מסתכלים לראות מה קורה, המציאות השתנתה, לא, עם ישראל חזר לארצו, יש השכלה, יש חילונות, יש חזרה בתשובה, יש כל מיני דברים.
ממילא גם לא לומדים תנ״ך.
כשלומדים תנ״ך, לדוגמה, נחשפים למורכבויות,
נחשפים לקשיים, נחשפים להתלבטויות. ככה זה כשצריך לנהל מדינה. יש כל מיני דברים מורכבים, אנחנו לא רוצים להתערב איתם. זה, תן לנו.
אז זה הולך ביחד.
חוסר לימוד תנ״ך
עם חוסר היכולת להכיר בזמננו כתקופה של גאולה.
אבל הרב קוק, כשלומד תנ״ך כל הזמן
והוא רואה לפי האפיון של הדור, החלוצים, התנועה, הגבורה, העוצמה, שאנחנו פשוט
חוזרים לשם. אז הוא ממהר לקרוא לאנשים היריים והשלמים,
בואו נתרומם חזרה למקום הזה שמעניינת אותנו אסתטיקה ויופי וחיים והיסטוריה וגיאוגרפיה וגבורה
ואומנות ונגינה ושירה ונייצר את הכול בתוך הקודש כי אנחנו חוזרים לחיות.
חוזרים לחיות.
זו הקריאה.
אל תתעקרו ואל תתאהבו בפוזיציה הקודמת כי היא הייתה בעצם
סוג של תגובה למציאות עקומה.
אבל כשהמציאות חוזרת להתיישר, אז צריך שבתי המדרש יהיו יפים ויקימו יישובים יפים ואדם יהיה לו, גם מבחינה אישית וגם מבחינה ציבורית, הוא יתעסק בענייני החול והם יהיו מתוקנים ומסמכי לבב והמציאות תלך ותתברך.
יש כאן עוד הרבה מאוד. התעמלות.
מישהו כאן עושה כושר?
פסקה ידועה, כן. מה?
למה? למה אתה עושה כושר?
גדולה היא תביעתנו הגופנית. גוף בריא אנחנו צריכים.
מי דיבר על הגוף?
מי דיבר על הגוף? אתם יודעים, יש הרבה סיפורים,
הרבה מאוד סיפורים שמדברים על מסירות נפש של נשות ישראל לטבול, במקוואות, הדלוחים, ולשבור את הקרח, וזה בוודאי יפה מאוד.
אבל כל הסיפורים האלה זה בעצם איך המצווה דורשת מהאדם, מה?
להתגבר על הטבע.
אתם יודעים מה המצווה בארץ ישראל?
שהמקוואות יהיו יפים.
שכשאישה תגיע למקווה, היא תחכה לה שם מקווה ספה כזה, עם פסוקים ועיצוב. רוב המקוואות האלה הם כאלו.
אבל איך זה מקווה כזה, הכול מעוצב, עם פסוקים? יוצאת עם חוויה רוחנית.
עצומה של יופי ונוי וטהרה.
ככה זה צריך להיות.
בסדר?
כל הסיפורים על ארבעת המינים, אתרוג אחד שהגיע, הוא כזה מצ'וקמק ומקושקע וזה.
אנחנו בארץ ישראל.
אתרוג יפה. ערבה תחליף כל יום, שתהיה רעננה.
בארץ ישראל הקדושה והטבע הולכים ביחד, הם מתאימים זה לזה.
הסיפורים החסידיים של רב זושה שבסוכות קפוא, ויש לי בסוכה והכל קם וזה, ורב זושה אומר לקדוש ברוך הוא, אתה יודע, מתחמם את הסוכה, מצוין.
אבל בארץ ישראל לא צריך את זה,
כי בארץ ישראל סוכות מתאים להיות בחוץ, זה נעים, זה בטח בירושלים.
כלומר,
האם אתה הולך ככה,
או שזה הולך ככה.
כשחוזרים לארץ ישראל זה אמור ללכת ככה, וזו הקריאה של הרב קוק
באורות התחייה.
לכתחילה, לא בדיעבד, לא בתור איזה... זה הקריאה.
לחבר את הקודש עם החיים.
וזה הולך עם תנ״ך. פשוט הראיתי לכם איך שככה נראה התנ״ך.
ככה התנ״ך נראה.
אז היו כאלה שרצו ללכת רק אל התנ״ך ולבטל
את ההלכה,
חלילה, כן?
התנ״ך, זהו, ככה וזה, כל מיני... מוסר הנביאים קראו לזה. לא, חלילה.
כל התורה כולה.
אבל גם בתוך ההלכות
שאנו שומרים אותן,
בנאמנות ובקפדנות,
גם שם צריך להאיר אור חדש
של ארץ ישראל.
סוכות של ארץ ישראל זה לא סוכות של חוץ לארץ.
שבת, אפילו שבת, צריכה להיראות אחרת.
בסדר?
הכול יפה, הכול זה, הכול אסתטי, הכול נועד,
פרנותי מיקר, הכול ככה, בחוץ, הכול יפה, בסדר?
ממש כמעט עברתי על זה בשבת, על אורות התחייה.
כן, נדבר על גוף. מי דיבר על גוף?
התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף.
זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית.
יהודי בארץ ישראל צריך לראות חתיך,
סליחה שאני אומר,
גבוה, יפה, ברק ורם, שרירים, ככה, כושר, כמו שצריך,
ולא כזה, בקושי זל.
שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות, יש לנו רוח הקודש, עזבנו את החיים המעשיים,
את התבררות החושים ואת הקישור עם המציאות הגופנית מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ.
כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה עם כל עוד רוחניותה,
גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא,
גופים חטובים ואיתנים. זה הרב קוקוור, זה לא אני.
חטוב וחטי וחתיך.
זה אותו דבר הזה.
חטיף ואיתנים.
רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים.
ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחילת המתים הגופנית, אחרי זה הוא עובר על ההתעמלות ששעירי ישראל עוסקים בה, לחזק את גופם ועוד ועוד.
אף אחד לא הבין אותו כשהוא כתב את זה.
אנחנו היום יותר מבינים את זה.
הצורך בקדושת הגוף,
בקדושה שמתחברת יחד, בדיוק כמו שהיה בתנ״ך. אתה קורא על יואב בן צרויה. יואב בן צרויה הלך בלילה אחד מגבעון לחברון.
זה 60 קילומטר.
הוא עשה בלילה אחד. ניווט. בום! דקר את הנקודה. מאיפה יש לו את הכוחות? איזו עוצמה אדירה.
היום הייתי בברית, קראו לי ילד דוד, יואב.
כאילו חוזרים גם חזרה לשמות האלו מתוך איזושהי שאיפה. כן, רוצים שיהיה.
וזה קורא לנו הרב קוק.
וזו לדעתי הבשורה הגדולה שלו,
ויש לדבר הזה שתי השלכות מיידיות. א', צריך ללמוד את הרב קוק, וב', צריך ללמוד תנ״ך.
תנ״ך בראייה של נבואה שנצרכה לדורות.
שנזכה,
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן ואמן.
