טוב רבותיי שלום אנחנו לומדים ספר נחמיה זה טוב ללמוד ספר נחמיה בשבוע שצריך לעסוק בו בבניין בית המקדש
בפעם שעברה ניסינו לשחזר אם אתם זוכרים
מה את המעמד הזה של פרק פרק ח'
של קריאת הקריאה בתורה בראש שנה ניסינו לשחזר מה הם קראו נכון שעורר בהם את הבכי וכולי וראינו שבעצם
הדבר המסתבר, אין איזה מקום מפורש, אבל הדבר המסתבר ביותר שהם קראו את אחת מהקללות,
מפרשיות הקללות. אמרנו שבין אלו המופיעות בפרשת כי תבוא לבין אלה המופיעות בפרשת בחוקותיי, הרבה יותר הגיוני להגיד שהם קראו את בחוקותיי.
ואז עם אלה הם קראו בעצם את,
זה כמעט באותה עמודה בתורה, אז הם קראו גם את פרשיית המועדים באמור, ואת כל מה שנמצא בין אמור לבחוקותיי,
שיש שם המון המון דברים שקשורים להתמודדות שלהם,
כי המוכרחיך ועל העזרה למח ולדל, וגם מילא זה מזכיר שוב פעם את
מה שהם עשו לאנשים שלהם. זה בעצם מה שהיה, וכתוצאה מהדבר הזה ראינו בפעם שעברה את כל הברית הגדולה שכורתים בפרק ט',
נכון?
התיאור ההיסטורי הארוך של כל תולדות עם ישראל,
שהוא לכל אורך פרק ט', ראינו את התיאור הזה בשבוע שעבר,
ואז
הגענו לכריתת האמנה בפרק י', בואו נקרא את זה.
ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותמים ועלה חתום שרינו, לוויינו וכהנינו.
ועלה חתומים נחמיה, תירשתה בן חכליה וצדקיה,
סריה, עזריה, ירמיה,
פשחור, עמריה, מלכיה, חתוש, שבניה, מלוך.
יש כל השמות כאן, לא נקרא את כולם.
ראשי העם, כולם חותמים, מה תוכן האמנה?
אז אני מדלג לפסוק ל'.
מחזיקים על אחיהם אדיריהם ובאים בעלה בשבוע הדרכת בתורת האלוהים אשר ניתנה ביד משה עבד האלוהים ולשמור ולעשות את כל מצוות אדוני אדוננו ומשפטיו וחוקותיו. אשר לא ניתן בנותינו לעמי הארץ
ואת בנותיהם לא ניקח לבנינו ועמי הארץ המביאים את המכחות בכל שבר ביום השבת למכור לא ניקח מהם בשבת וביום קודש וניטוש
את השנה השביעית ומשא כל יד.
והעמדנו עלינו מצוות, לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלוהינו, כן, מכאן גם המקור למצוות צדקה.
הלך במערכת, יש פה גם גורלות,
גם זה דיברנו בפעם שעברה, גם גורלות של קורנות עצים וגם גורלות של מי יגור בירושלים.
נכון?
זה תחילת פרק יא,
ואז יש כאן את רשימת השמות של כל אלה שעברו לגור בירושלים,
גם לכל אורך פרק יא ופרק יב,
גם הלוויים וגם הכוהנים.
כן. דניאל הכתוב, זה דניאל, איפה דניאל?
איפה?
איזה פרק, אולי, כן, כתוב דניאל.
דניאל יתון ברוך.
איזה פרק?
לא, באותו פרק הוא כתוב ז'.
הרקיעות.
זה דניאל.
כן. זה דניאל מהנך?
זה לא איזה מאה שנה אחריו?
אז יכול להיות, דניאל אחר.
טוב.
עכשיו,
תראו, אנחנו עכשיו נכנסים כאן בעצם לקובץ הפרקים שמסיים את ספר נחמיה,
והוא בעצם עוסק ב... יש כאן המון המון רשימות של שמות,
אבל יש פה שני נושאים שמאוד מאוד... שלושה נושאים שמאוד מאוד בולטים, שנחמיה מנסה לטפל בהם, אנחנו ננסה להגדיר אותם, כדי שבעצם נבין איך ספר נחמיה מסתיים.
מה הם הנושאים?
נושא אחד, מתברר שהוא פשוט לא מרפא, וזה נישואי התערובת.
למרות שכבר טופל בספר עזרא, וטופל כאן,
זה ימשיך ללוות אותנו גם ב... תראו, תדלגו טיפה
לפרק, ממש בסוף, פרק יג, בסוף הזה,
פסוק כג.
גם בימים ההם ראיתי את היהודים, הושיבו נשים אשדודיות, המוניות מואביות,
וביניהם חצי מדבר אשדודית, ואינם מכירים לדבר יהודית. ועריב עימם וכדלם, ועקם הם אנשים וימרתם, וישביעם באלוהים,
אם תטעו בנותיכם לבניהם, ואם תשאו מבנותיהם לבניכם ולכם.
אז עולה לך אתה שלמה, מלך ישראל, ובגויים ערבים לא היה מלך כמוהו, אהוב לאלוהיו,
וכו', איך אתם עושים ומועלים את הדבר הזה?
אז ממש זו הסוגיה שמסיימת את ספר נחמר. אנחנו מבינים שזו סוגיה שהוא כל הזמן היה צריך להתמודד איתה. זו סוגיה אחת.
סוגיה שנייה זה שמירת השבת,
שמופיעה גם כן, תסתכלו בפרק ג',
בימים ההמר ראיתי ביהודה דורכים גיטות בשבת ומביאים ערימות ורומסים על החמורים ויין ותאנים,
גם עושים מלאכות בשבת וגם עושים מכר בשבת.
אלה שתי הסוגיות. וסוגיה שלישית נוספת,
שמייד נעסוק בה,
היא בעצם סוגיה שמאיימת על כל מה שעושה נחמיה. אני רוצה להסביר רגע, מייד להגיד את הסוגיה וללמוד אותה,
ואז נסביר גם את הקשר ביניהם. בואו נראה.
תראו, נחמיה,
אתם זוכרים שבעצם כל הלימוד שלנו הוא נע על ציר שבו נחמיה,
עזרה ונחמיה, מקבלים כל פעם רשות,
להקים מרכז דתי שהולך ומתפתח ליותר ויותר. נחמיה כבר ממש מקבל רשות להקים איזה מין,
לא אוטונומיה, אבל הוא מתמנה להיות נציב יהודה, אז יש לו יותר יכולת. אבל ברור שאף אחד מהם לא קיבל רשות
מוסמכת להקים מדינה.
הם רוצים שזה יקרה,
הם רוצים שזה יתפתח למדינה, זה מה שנחמיה עושה.
ומה מאיים על זה?
מה שמאיים על זה זה הרצון
של המקומיים,
אלה שגרו כאן כבר מהאזור שבשום פנים ואופן לא תקום כאן מדינה יהודית.
אז מה האלטרנטיבה? האלטרנטיבה היא להקים פה מרכז דתי כזה, אוניברסלי,
שכולם יכולים להגיד, משהו אזורי כזה, בילטרלי, שהוא מרכז דתי. זה בעצם המאבק כל הזמן. עכשיו המאבק הזה גם הוא
מלווה את כל ספר עזרא. מתחילתו באו צרי יהודה ובנימין והציעו לזרובבל עוד לבנות יחד איתו את בית המקדש.
מתחילת ה...
הציעו לבנות.
זו לא הצעה תמימה, זה בעצם אומר, בואו אנחנו,
תרדו מהחלום הלאומי שלכם, ניתן לכם פה להקים איזה מרכז דתי,
וזהו.
זה היה. אחר כך
באו שוב פעם לנחמיה, נכון? סנבלט אחורני, וכל האנשים האלה לעגו וזלזלו.
הם כל פעם מחפשים,
ואחר כך הם ניסו להפיל את נחמיה מהפך. כל פעם הם מנסים לתקוע מקלות בגלגלים של הקמת המדינה.
והדרך שהם עושים את זה, זה באמצעות
ניסיון להפוך את הכל לזה ממרכז דתי.
ואחד האקטים המסוכנים קורה אצלנו בפרקים האלה. בואו נראה.
בתחילת פרק יב,
באמצע פרק יב מתוארת חנוכת חומת ירושלים.
פסוק כז, ובחנוכת חומת ירושלים ביקשו את הלווים מכל מקומותם להביאם לירושלים לעשות חנוכה ושמחה בתודות, בשיר, מצלתיים,
נבלים ובכינורות.
ויאספו בני המשוררים מן הכיכר
סביבות ירושלים, מלחצרי הנתופתים, בית הגלגל, מאיפה כולם הגיעו,
הכל לעשות מסיבה. מסיבת חנוכת ירושלים, אחי ורעי, זה בעצם סוג של אירוע הקמת המדינה.
בפרק י״ב, פסוק כ״ט אני קורא, כן?
זה, אתה מצהיר, יש לי חומה,
יש לי גבורה,
אני הקמתי את החומה מתוך יכולת גם להגן עליה,
זה
מסיבה גדולה מאוד.
ומתאר פה את כל קורבנות התודעה, ממש, הכל סביב החומה.
הקורבנות, הקרבות, השירים, הכל, ממש חג החומה. לא כתוב כאן מתי זה נעשה, אבל ליבי אומר לי שזה קרה בחודש כסלו כנראה, נכון?
והנה הפסוק המסיים, אני קורא את פסוק מ״ה בפרק י״ב.
וישמרו משמרת אלוהיהם ומשמרת הטהרה והמשוררים והשוערים, כי במצוות דוד ושלמה בנו,
כי בימי דוד ואסף מקדם ראש המשוררים ושיר תהילה והודות לאלוהים.
בכל ישראל בימי זרו בבל ובימי נחמיה נותנים מניות
המשוררים והשוררים בלום ויומו, מקדישים ולווים ולווים, מקדישים מבני אהרון".
ואז
עוד פעם,
חנוכת החומה, הנה זה, שוב פעם קוראים בספר תורת משה, ונמצא כתוב בו, אשר לא יבוא המוני יום רבים מכאן אלוהים עד עולם.
כאילו קידמו את בני ישראל בלחם ובמים, בישכור אליו ותבילם ובכללו, והפכו את הכלל לברכה.
ויהי כי שמעם את קול התורה ויבדילו כל ערב מישראל. שוב פעם הערבוב הזה, אבל אז קורה כאן
דבר דרמטי מאוד. רבותיי, תשימו לב.
נחמיה,
כמו שאמרנו, הוא בעצם הנציב העליון כאן.
הוא מדי פעם צריך לחזור לתת דוח למלך בפרס, לדריווש.
בסדר? הוא צריך מדי פעם לעזוב פה.
אז הוא משתדל לשבור כמה שיותר על הרצף, אבל
אחת הפעמים הוא צריך לעזוב. מה קורה כשנחמיה עוזב? זו תקופה ארוכה.
עד שהוא מגיע, עד שהוא נותן דוח, עד שהוא חוזר.
מה קורה בזמן הזה?
בזמן הזה כל הנחשים יוצאים מאחורים ומנסים לעשות
ומנסים לעשות מהפכה, הנה
ולפני מזה, פסוק ד',
אל ישיב הכהן נתון בלשכת בית אלוהינו קרוב לטוביה.
ויעשו, כהן, לשכה גדולה,
ושם היו לפנים נותנים את המנחה, הלבונה והכלים ומעשר הדגן, התירוש והיצהר,
מצוות הלווים, המשעורים והשוערים.
ובכל זה לא הייתי בירושלים כי בשנת שלושים ושתיים להרתכשס את המלך בבל באתי אל המלך ולקץ ימים נשאלתי מן המלך. אני מזכיר לכם שנחמיה עלה לארץ, מתי? באיזה שנה?
בשנת שתי...
לא, לא, לא, לא, לא משנה. בשנת
בשנת
עשרים בדריאבש.
הוא עלה. וכאן זה שלושים ושתיים. 12 שנים הוא היה ברציפות בירושלים.
אחרי 12 שנים הוא חייב לעלות,
לקבל עוד היתרים, עוד כל מיני דברים כאלו.
מה קורה בזמן הזה? אלישיב הכהן, כנראה כהן משת״פ,
יחד עם טוביה העבד ההמוני, פותחים לשכה בבית המקדש.
בהר הבית.
ומה תכלית הלשכה הזאת?
להתחיל להגיד, אנחנו בעצם, טוביהו ההמוני, נכון?
הוא שלא ירד מהאר. בדיוק.
הוא המוני.
כלומר, הם רוצים לנסות לייצר כאן איזה מין קואליציה, בית המקדש יהיה מרכז דתי לכל עמי האזור.
משהו כזה.
כן? אולי אפילו תקרא לזה מאמיני איכות. זה כמו שעכשיו מישהו יגיד, יבוא ויאמר, בואו נקים בית מקדש וכולם יעבדו שם את הקדוש ברוך הוא. המוסלמים, היהודים,
כמו הדבר הזה, ירושלים, הדת הקדושה לשלושת הדתות, וכל הדבר הזה, והבינאום ירושלים, כן? זה גם הטענה, למרבה הבושה והצער, זה גם הטענה של מדינת ישראל, למה אנחנו צריכים לשלוט על כל ירושלים? מה הסיבה? כי רק אנחנו נפתיע חופש ופוחל לכל הדתות, כן?
זה רק אצלנו, זה כן, זה... צריך להגיד למה, כי זה שלנו,
והדרך האמיתית לעבוד השם יתברך היא דרך עם ישראל, וזו התקווה של אומות העולם גם.
מה האינטרס של העברייה הזאת בדיוק? מה האינטרס?
מה האינטרס?
באינטרס, אתה רוצה מעמד, אתה רוצה כבוד, אתה רואה שזה משהו שמתחיל
וגם יש לך אינטרס, אתה אומר, אני לא רוצה שתקום מדינה יהודית, כי אז בעצם אני מפסיד
ויעש לו לשכה גדולה, ושם היו לפנים נותנים את המנחה והלבונה והכלים ומעשר הדגן והתירוש והיצהר מצוות הלווים והמשוערים והשוערים ובכל זה, תודה וברוך תהיה ובכל זה, אומר נחמיה, לא הייתי בירושלים כי בשנת 32 להרתכשסת המלך בבל באתי אל המלך ולקץ ימים
נשאלתי מן המלך. כשהוא חוזר נחמיה, הוא מגלה שזה כמעט,
כמעט היה מאוחר מדי.
ואבוא לירושלים, ואבינה בראה אשר עשה אל ישיב לטוביה,
לעשות לו נשקה בחצר בית האלוהים, הכהן המשת״פ הזה.
והאומרה, והתארו את הלשכות, והשיבה שם כלי בית האלוהים את המלחה ואת הלבונה.
הוא רואה שגם הפסיקו לשלם מניות ללוויים.
והריבה את הסגנים, והאומרה, מדוע נעזב בית האלוהים?
ויקבציהם מעמידיהם על עומדם וכל יהודה העבירו מעשר הדגן וכולי ואז הוא מתאר כאן
איפה זה? דילגתי על זה? הוא זרק את כל החפצים שלו הנה והשליכה את כל כלי בית טובייה חוץ מן הלשכה
ואז נראה לי שמיד אחרי הדבר הזה הם קראו בספר תורת האלוהים ונמצא שלא יבוא עמוני ומואבי דיקהל השם כלומר היה כאן פשוט ניסיון הפיכה
ניסיון הפיכה תארו לעצמכם
שהמנהיגות כאן בארץ ישראל נאלצת לצאת לחוץ לארץ, ואז כאן יש גם כל מיני משת״פים כאלה שעושים ניסיון הפיכה, לייצר איזה מצב של, אולי ניתן פה שתי דוגמאות.
הם היו חלק מהתנועה הציונית, אני חושב, עדיין, אז.
הייתה תנועה כאן בארץ,
לפני כל מיני שנקרא ברית שלום, פרופסור ארנסט,
ארנסט משהו, תכף אני זוכר, יפת אולי.
לא, אז נכון.
ארנסט, משהו, תכף אני אזכר.
מה?
איך?
כן, כן, אבל...
אתה מתכוון אליו.
אני לא מתכוון אליו, אני מתכוון למישהו אחר, תכף אני אזכר.
אז ברית שלום. אז הם בעצם,
מגנס היה שם, לא בובר מגנס, התכוונתם. הוא היה כאילו ה...
י' למד מגנס, הוא היה המוביל של זה ועוד.
ו...
מגנס.
כן, אמרתי מגנס.
יפה, תודה.
אבל אני התכוונתי לפרופסור ארנסט, תכף נזכר את השם שלו.
והם ניסו, הם דיווחו לבן-גוריון, אבל הם בעצם ניסו להקים פה איזו קונפדרציה.
להגיד, לא נקים מדינה יהודית, כי יש פה ערבים,
בואו נקים איזה פרלמנט משותף, נבוא ביחד אל הבריטים
ונגיד להם, אנחנו כאן רוצים להקים איזה משהו משותף,
לפי כל מיני, כאילו זה היה, ברית שלום, זה היה השם שלהם.
כמובן שבן-גוריון שותף בדבר הזה פעולה והם לא התקדמו עם זה.
דוגמה נוספת זה שגולדה מאיר נשלחה על ידי בן-גוריון
לפני פרוץ,
לפני ההכרזה על המדינה היא נשלחה לפייסל,
למי שקיבל את ירדן בעצם לידיו,
לתאם איתו, כי היה הסכם ויצמן פייסל לפני כן,
מה?
ההסכם היה ויצמן פייסל.
היא תמיד נשלחה לעבדאללה, לא לפייסן, אני חושב שזה, כן, יכול להיות, כן, עבדאללה.
כן.
אז
וכאילו,
בואו, היא הולכת לקום מדינה יהודית, הוא אומר לה, לא, לא, אני מתחרט, שום מדינה יהודית, אני מציע לכם,
בואו ניגש ביחד לבריטים, הוא היה מאוד קרוב לבריטים,
בואו ניגש ביחד אל הבריטים ונגיד שאתם רוצים להיות חלק מהקונפדרציה הירדנית,
אני אתן לכם נציגות בפרלמנט הירדני ואני אדאג לכם.
אז היא אמרה לו, אוקיי, אז תהיה מלחמה ואנחנו ננצח ונדבר אחרי המלחמה.
היא אמרה, זו הייתה חוצפה שאין כדוגמתה שאמרתי לו את זה, כי אני ידעתי
מה יש לנו ובעיקר מה אין לנו.
אבל היא אמרה, אני כמובן אחזור לחבריי ואני אגיד להם ואציע להם, אבל אין סיכוי שהדבר הזה יתקבל.
אבל אתם רואים איך כל מיני דברים רוחשים מתחת לפני השטח,
כל מיני הצעות שמשבשות את יכולת הקמת המדינה היהודית, בין אם זה קונפדרציה,
בין אם זה
טרסטישיפ נאמנות, בין אם זה פרסטישיפ,
חלוקה, כל מיני דברים כאלה שעלולים לעכב את זה. אז זה מה שקורה כאן.
נחמיה מוריד את הרגל מהגז, מתחילים פה כל מיני אנשים,
כל מיני אינטרסנטים כאלה ואחרים, לעשות כל מיני בריתות,
ובואו נקים פה איזה מרכז אזורי דתי בין-לאומי ללא סתם אמנים לאומיים.
נחמיה מגיע מספיק בזמן כדי לעצור את הדבר הזה, לריב עם הסגנים,
ולכן הוא אומר,
זוכרה לי אלוהיי על זאת ועל תמח חסדיי
אשר עשיתי בבית אלוהיי, נו אז איך קוראים לו? ברח לי על שם שלו, תעזור לי.
הוא סבא של זאתי, של אשתו של הרב נגן.
פרופסור ארנסט.
ברית שלום, תעשה ברית שלום, פרופסור ארנסט, יצא לך משהו.
בימים ההם ראיתי ביהודה, אה, עכשיו,
נחמיה, תראו, בואו נגיד עוד איזה משהו אחד, בסדר? מאוד מאוד חשוב.
זה דבר שהוא,
מי שאמר את זה נגיד זה ביאליק.
ביאליק שלח מכתב
לקיבוץ ברנר אחרי שהיה שם...
הרנס סימון.
זה השם, כן, ארנס סיימון. סיימון.
הוא...
כן, אז...
מה רציתי להגיד, מה אמרתי קודם?
אה, ביאליק, כן. אז הוא שלח להם מכתב מאוד מאוד תקיף,
ביאליק, על השבת.
הוא אמר להם, בלי השבת, הם חיללו שם שבת. והוא אמר, אנחנו...
שלח להם מכתב מה זה השבת,
מה זה ערכה של השבת.
בלי השבת, אין ציונות, אין ארץ ישראל, אין כלום. אתם מכירים את המכתב הזה של ביאליק?
דברים תקיפים ביותר מהשבת שמרה עלינו, אלפיים שנה היא.
אם אין תשתית של...
כלומר, נחמיה נלחם פה בחילול שבת, א', מצד חילול שבת. זה ודאי נמצא לדבר בעצמו.
אבל דבר שני,
הוא ברור לו שאם לא יהיה כאן תשתית של שמירת שבת גם לא תהיה מדינה.
עכשיו, מי נקט בקו ההסברה הזה?
תסתכלו באגרות הראייה.
זה קו ההסברה של הרב קוק כמעט בכל המכתבים שהוא פונה לאנשי היישוב החדש למנוע מהם חילול שבת. בין השאר,
עכשיו היה לנו את הכבוד המפוקפק ביותר שאחד המכתבים הראשונים שהרב שלח זה לחברי המושב עין גנים,
שזה נמצא בשתי מטר ממה שאני גר, שכונת עין גנים בפתח תקווה,
היה שם מושב פעם והם שיחקו כדורגל בשבת.
לא התחרויות, המושב עצמו. זה הגיע לידת ליאת הרב קוק שהרב ביפו,
שולח להם מכתב, אומר להם, איך?
איך אתם, אתם הרי כולכם דבוקים בלהקים את האומה, ולהקים את המדינה, ולהקים את הארץ, וכל זה. איך אתם מחזלים שבת? זה הדבר הכי הכי מבטא את המהות הלאומית שלנו. איך אתם,
כותב להם מכתב, או מתחנן להם, וככה.
זה סוג מכתבים אחדים. יש מכתבים שהרב מאוד מאוד מאוד תקיף.
לדוגמה, יש מכתב של הרב
לנהג הדיליז'אנס,
שהיה נוסע מירושלים ביפו וחזרה.
והנה התברר שהנהג, הדיליז'אנס, למה זה דיליז'אנס?
כרכרה כזאת עם סוסים שהייתה הולכת,
מרופדת כזאת. מונית של אז
היה מכין את המונית כבר, מכין את ה... כן, זה מסביב זה.
היה לו נסיעה שהייתה יוצאת במוצא שבת,
והוא כבר היה פה מתארגן בעין כה, פה, בעין כה, באזור של כאן,
של רמת בית הקרב, באזור הזה, זה שכונה.
היה מתארגן כבר משבת אחרי הצהריים.
הביאו את זה לדעת הרב, הרב קוטם לו מכתב, מזהיר אותו.
נהי מזהירך, לבל טעים, גיהינום, אתה תראה ממש תקיפות כזאתי.
מה?
כן?
אז...
או, זו השאלה, איך זה מתקשר?
אז האם השבת זה עניין דתי רק?
לא.
השבת היא הבסיס של כל הקיום שלנו בארץ,
לא תברגש בכל מושבותיכם ביום השבת,
והיא הבסיס של הזהות שלנו.
כלומר, אם אנחנו באים לכאן,
עם ישראל מגיע לארצו, והוא רק רוצה להתארגן פה מטעמים כלכליים חומריים, אז לא נזכה לברכה. אבל אם מגיעים לכאן,
על מנת
לקיים פה את רצון השם להתברך, שהוא עובר כמובן דרך שמירת השבת, אז תהיה הצלחה. אז נחמיה רואה בחילול השבת
שתרתה לגרירותה, גם מצד עצם האיסור, אסור גם לחלל שבת גם בחוץ לארץ,
אבל זה ממש מאיים,
פשוטו כמשמעו, על הקיום, על הקמת המדינה.
ולכן מדינת ישראל שקמה,
היא קמה מתוך
התחשבות בקדושת השבת,
ולכן הקדימו את ההכרזה על המדינה
ליום שישי,
למרות שהמנדט הבריטי הסתיים בשבת,
במוצאי שבת או בשבת, כן, הקדימו את זה
ליום שישי בארבע אחר הצהריים,
כדי שיהיה מספיק זמן גם לשוב וזה, והשבת היא גם יום המנוחה הרשמי במדינת ישראל,
והיא הבסיס של הכיום שלנו, הבסיס של הזהות. למה באנו לכאן? לעשות פה סטארט-אפ ניישן?
להקים פה איזה מדינה שתהיה פשוט נחמד לגור בה? לא. ואז הוא לכאן כדי לממש את הרצון האלוקי ואת ההבטחה האלוקית לקדוש ברוך הוא, לאברהם, יצחק ויעקב ולבניהם,
לחזור חזרה מהדבר הזה בא לידי ביטוי בשבת.
תראו לכם, זה קידוש השם גדול מאוד
שבמדינת ישראל, ביום הכיפורים, נתב״ג סגור.
היה צריך שיהיה ככה כל שבת.
אבל עד שנזכה, לפחות בינתיים, אין לזה אח ורע בעולם. רק שאתה מבין, אין בעולם שדה תעופה שסגור.
אין דבר כזה לסגור שדה תעופה. שדה תעופה עובד 24-7 כל השנה.
מדינה שסוגרת את שדה התעופה. סגור. אין בגלל פיקוון. אי אפשר לנחות. לא רק אל העל. כל המטוסים.
לא יכולים להגיע.
סגור.
לעיני כל העמים.
מכריזים.
מה?
ביום כיפור.
אה, לא. ביום כיפור.
אז זה מה שהוא אומר כאן. בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיטות בשבת ומביאים הערימות ורומסים על החמורים ויין וענבים ותאנים בכל בשר. עושים מסחר.
ומביאים ירושלים ביום השבת, והעיד ביום יחרם ציד, והצורים ישבו בה, מביאים דגים, דג, וכל מכר,
ובוחרים בשבת, לבנה יהודה וירושלים, עסקים, בקיצור.
רבותיי, אתם חושבים שאנחנו המצאנו את הבעיות,
שהחילולות התחילה אצלנו?
גם בימי בית שני, סמוך ונראה לבית ראשון, ועוד שהיה להם נביאים,
גם כן היו בעיות כאלה.
והריבה את חורי יהודה ואומרה להם מה הדבר הרע הזה שאתם עושים? מחיילים את יום השבת, הלוק עשו אבותיכם ויאבא אלוהינו עלינו את כל הרעה הזאת על כל הירדות ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחייל את השבת
אבל אמרנו, קרתו אמנה, נכון?
הייתה אמנה, קראנו אותה לפני שני פרקים מה היה תוכן האמנה?
לא להתחתן עם המועל, לא ניתן בנותינו לעמי הארץ ובנותינו ניקח לבנינו לא לעשות מקח ביום השבת ולתת שקל בשנה והנה הבעיה חוזרת כלומר רבותיי הגאולה היא
היא מצריכה סבלנות,
היא מצריכה התעקשות,
זה עולה ויורד, וכל פעם מתקדמים עוד קצת ועוד קצת.
השבת בפרסיה הציבורית של מדינת ישראל היא צריכה סבלנות, אנחנו מאמינים, אני מאמין באמונה שלמה
בכל ליבי שיש שני דברים, יש דברים שהם מצוות, יש שני דברים שהתורה מגדירה אותם כמתנה.
אחד זה שבת, השני זה תפילה.
לעמוד זה תפילה לפני השם יתברך, זה צ'ופר, זה מתנה, לא כל אלה,
ושבת זה גם מתנה.
אתה לא יכול להכריח בן אדם,
לכפות אותו לקבל מתנה אם הוא לא רוצה. צריך להסביר לו, אי אפשר לכפות אותו.
אז לאט-לאט,
כל מי שטועה מהשבת, לאט-לאט יבין את הערך שלה.
אבל ודאי שמירת השבת ברובד הלאומי,
ברסיה ציבורית.
כן, מדינת ישראל צריכה להיות מדינה שבה השבת ניכרת.
שבת ניכרת, בין אם זה בתחבורה ציבורית,
בין אם זה בחוק יום מנוחה,
בין אם זה בכל המערכות.
כן, זה שבת. זה היום, זה הכבוד שלנו, זה הכבוד הלאומי.
אם אדם לא מחובר לערכים ולשורשים שלו. בדיוק עכשיו קראתי על הטייס שסיפרתי לכם על הנאוות שלו, על אהרון כץ.
אהרון כץ, רב סרן אהרון כץ, נפל בד' באב תשמ״ב.
היה נאוות פאנטום.
והטייס שאיתו נפל בשבי.
אז הוא מספר שכדי לשמור על שפיות,
הוא היה בבידוד שנתיים.
גיל פוגל קוראים לו, סגן הנאוות גיל פוגל.
אז הוא החליט שהוא מסתכל דרך ה... היה לו תא בלי חלום, אבל הוא התחיל להרגיש קר, אז הוא מבין שהגיע דצמבר, הוא אומר, זה חנוכה בטח, חנוכה מתקרב, אני אחד האדיק נרות.
אז הוא לקח
את המשחט שיניים שהייתה לו, עשה מזה איזה כוסית קטנה,
הוא לקח
איזה מרגרינה שהביאו לו באוכל ואיכשהו טפטף ממנה כזה, עשה ממנה קצת שמן,
פרם מהקצה של השמיכה
והסעזע, אבל היה חסר לו גפורי,
איך הוא היה אדיק גפורי,
ואז הוא סופר שפעם לקחו אותו לחקירה,
והוא פתאום מסתכל על הרצפה והוא רואה שמונה גפרורים זורקים על הרצפה.
הוא אומר, זה נס חנוכה, הוא מהר ככה התכופף, שם אותם בגרב,
ואז הוא היה משכנע את הסוהרים להדליק לו את הסיגריה.
ואז הוא היה צריך להדליק את הגפרור מהסיגריה,
הוא היה מדליק את הנר,
סופר עד שלוש,
אחת, שתיים, שלוש,
מכבה אותו מהר, שלא יתפסו אותו, והוא אומר את כל השירים.
אתה מתחבר אל המסורת, אתה מתחבר אל ה... זה המהות של הלאומיות,
כדי שלא תהיה רדודה ולא תהיה חסרה.
אז לכן השבת, גם מצד השבת, אבל גם מצד,
כמו שתסתכלו באגרות של הרב, ומדבר על זה הרבה.
מהם התקנות? כאשר שרדו שערי ירושלים לפני השבת,
ואומרה ויסגרו הדלתות, ואומרה אשר לא יפתחום עד אחר השבת,
ומנערי יעמדתי על השערים, לא יבוא מסע ביום השבת.
כן?
שוב פעם,
אזהרה ל...למסחר, ועוד פעם חוזר הסיפור של הנשים האשדודיות,
וזה. בואו נסיים את הפרק, את הספר.
סליחה, נקרא עוד שתי פסוקים קודם.
ולכן ונשפל לעשות כל הרעה הגדולה הזאת, למעול באלוהינו ולהושיב נשים נוכריות.
ומבני יהוהדב בן יהושיב, הכהן הגדול, חתן לסנוולת אחורני ועבוריכהו מעליי,
זוכרה להם אלוהי על גואלי הכהונה, גואלי זה מטמאי הכהונה,
וברית הכהונה והלויים, ותיהרתי מכל נכר,
ואעמיד המשמרות לכהנים ולווים איש ממלאכתו,
ולקורבן העצים ועיתות מזומנות ולביכורים זוכרה לי אלוהי לטובה".
כן, אז אנחנו רואים שנגע ההתחתנות עם הנשים נוכליות הגיעה עד הכהונה הגדולה ועד בנו של אלישיב הכהן הגדול.
ונחייבה הרבה פעמים לטפל בזה,
והספר מסתיים ב'זוכרה לי אלוהי לטובה'. התחושה שלי היא שהספר מסתיים באמצע.
אין פה סגירה.
היינו צפים שתהיה פה איזושהי סגירה, שהוא...
לא, הוא זוכר את הלילה טובה, ומה הלאה?
אין הלאה. זה בעצם, לכאורה, לא לכאורה, זה בעצם
הקצה האחרון של התנ״ך.
בסדר? התנ״ך, הספר הקדוש הזה,
יש בו מפה, מכריכה לכריכה כמה שנים?
כמה שנים?
מהכריכה הזאת, מפה לסוף?
בערך?
לא יודעים.
אברהם אבינו נולד בשנת 1948 לבריאת העולם.
יציאת מצרים זה בשנת 2448 לבריאת העולם, בסדר?
480 שנה אחרי יציאת מצרים מתחילה בניית בית המקדש.
אז נעגל את זה לשלושת אלפים, בסדר, או זה?
בית ראשון עומד
ארבע מאות ועשר שנים, אז זה שלושת אלפים ארבע מאות ועשר.
שבעים שנים בין הבתים זה קרוב לשלושת אלפים וחמש מאות, ועוד מתואר פה נגיד החמישים שמונים שנים הראשונות של בית ראשון,
אנחנו מגיעים לאזור ה-3,500-3,600 שנים שמתוארים בין פה לפה. אגב, סתם תובנה מעניינת,
אמרנו 3,500 שנה, נכון?
זה 2,000 וזה 1,500. זה היחס.
אז אנחנו עכשיו קראנו את הפסוק הכי הכי הכי מאוחר בתנ״ך,
והוא לא מסתיים.
אין איזה סיום.
למה? כי התנ״ך לא מסתיים.
קודם כל הוא לא מסתיים
כי עובדתית,
באמת בימי נחמיה,
אנחנו עדיין בעיינת הפשוט,
אנחנו מתרחקים ומתרחקים.
לשאלה מתי מסתיים התנ״ך זה בעצם כבר לא מצליח לראות שום דבר בנבואה.
כבר הנבואה מתרחקת. עוד כבר בימי, נכון, הנביא זכריהו,
הוא רואה והוא לא מבין, הלוא תדע מה אלה, ואמר לא אדוני, הוא רואה מעומעם, אבל זה הולך ומתרחק, הולך ומתרחק, ונחמיהו הוא האחרון שמצליח לראות משהו,
וברגע שזה מסתלק אז בעצם בזה מסתיים התנ״ך, פה הוא נגמר.
התנ״ך נגמר,
הנבואה הישירה של הקדוש ברוך הוא איתנו נסתיימה, אבל העלילה לא נגמרה, ולכן התנ״ך נשאר פתוח.
כי בעצם המדינונת הזאתי שנחמיה ייסד
הולכת לקבל טוויסט בעלילה לא הרבה זמן קדימה,
בימי ממלכת יוון עם המכבים, וכשקוראים את ספר המכבים
אתה ממש מרגיש שאתה קורא ספר בתנ״ך.
זה מאוד מאוד אומר, רק דבר אחד חסר, אין שם נביא שאומר כה אמר השם,
אבל הנאומים של יהודה המכבי ושל מתיתיהו וגם השפה היא מאוד מאוד שפה תנכית, זה כאילו הפרק הבא של פה נמצא בחנוכה.
ולכן כבר ראינו בעבר כשלמדנו שהמון המון רמזים למה שעתיד להיות בחנוכה מופיעים בימי בית שני. רצף גדול מאוד של נבואות בחודש כסלו נאמרות, הרבה מאוד מעשים בחודש כסלו, זה כאילו מרגיש ששם זה הולך. אבל באמת הגמר של האירוע הזה התנכי זה רק בהקמת המדינה החשמונאית
על ידי המכבים, שם בעצם
מסתיים התנ״ך, מסתיימת הגבורה, ומשם זה כבר באמת מתחיל להידרדר,
מתחיל להתפרק, ובעצם התנ״ך
יורד
מן הבמה, כלומר יורד מן הבמה במובן של ספר חי שבו הקדוש ברוך הוא מדבר, ומתחילה
תורה שבעל פה, מה שהרב קוק אומר במהלך האידאות, המעבר מהאידאה
הנבואית האלוקית, לאידאה של
לחוכמה ולשכל שיכול לכתנו בגלות, בסדר?
אנחנו החוזרים לארץ ישראל פשוט חוזרים לחיות את התנ״ך ולכן אנחנו נמצאים פה
אנחנו נמצאים פה אנחנו כותבים את הספר הבא
כלומר אנחנו חזרנו חזרה לחיות בארץ ישראל חוזרים להקים מדינה
והתנ״ך חוזר להיות הכתבת עבורנו
ולכן זה כל כך חשוב ומשמעותי ללמוד תנ״ך אז בעצם אנחנו ממש מיד אחרי הפסוק בנחמיה מגיעים עם החשמונאים ומיד אחרי החשמונאים יש בזה הפסקה ארוכה מאוד גלות ארוכה גלות ארוכה מה אתה אומר?
נכון, גלות ארוכה, ארוכה, ארוכה, ארוכה, ארוכה,
ולא סתם התנועה הציונית מאוד מאוד נשענת על התנ״ך, מנסה לחזור אליו, היא עשתה טעות שהיא ניסתה לדלג על כל תורה שבעל פה,
החוכמה היא לא לדלג על תורה שבעל פה וחלילה לבטל אותה,
אלא על גבי תורה שבעל פה שהחזיקה אותנו לאורך השנים בגלות,
לחזור חזרה אל התנ״ך, ברוך
אדרונאי לעולם, באמן שזכינו להתחיל ולסיים
ספר זרעה ונחמיה ובעזרת השם בחודש אלול אנחנו נתחיל בספר יהושע, בעזרת השם.
