טוב, רבותיי, תקשיבו.
אנחנו, מה?
מים, מים.
מים, ממש ככה, בלי כלום.
אנחנו מבלים חלק נכבד
מהיום שלנו באכילה.
נכון? מה זה חלק נכבד? אוכלים, אוכלים, אוכלים, אוכלים, אוכלים, אוכלים.
יש כאלה דברים של אדם, הרבה אנשים אוכלים ארוחה אחת ביום.
מהבוקר עד הערב, לא מפסיקים.
יש שלוש ארוחות.
ארוחה אחת.
כל פנים אוכלים. האוכל הוא ודאי תופס
זמן מבחינת האכילה, הוא תופס זמן מבחינת ההכנה, כשצריך להכין את האוכל הזה יותר זמן,
מקדישים לזה.
הוא גם גורם מזמן, הוא גם גורם מקרב.
אוכל זה אירוע, נכון.
יש אפילו תחרויות באוכל,
אני לא כל כך אוהב אותן, ואני חושב שזה לקחת את
הנפש האלוקית של האדם ולשים אותה בתוך סיר,
כאילו לבשל אותה בתוך סיר.
הוא צריך להיות טעים, הוא צריך להיות יעיל, אבל אפשר מאוד להתפייט עליו. אבל
אוכל ודאי תופס
תופס מקום משמעותי, והתורה היא בעד שאדם יאכל, יהיה בריא ויאכל טוב ויהיה
שמח ושבע.
אבל אוכל,
בוודאי לפי מה שאנחנו לומדים פה בדברי הבעל שם טוב הקדושים,
הוא גם עבודה רוחנית בעצם.
אפשר לחלק את עבודת הרוחנית לכמה מעגלים.
מעגל ראשון זה מעגל של התגברות על תאוות.
אדם אוכל, כמו שהרמב״ם אומר,
יאכל את המועיל ולא את הערב.
הכי טוב שהמועיל הוא גם ערב,
שזה גם טעים, הדברים הבריאים, זה הכי טוב.
אבל
אם יש לו התנגשות
בין מועיל לבין ערב, אז הוא יבחר במועיל על פני הערב, כדי שישמור על בריאותו וכן על זה הדרך.
זו עבודה אחת.
ועבודה שנייה,
וזה באמת, אולי, תודה רבה, ברוך תהיה.
וזו עבודה אחת.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה מגזור.
איפה יש עוד דפים?
נגמרו הדפים? שמר רחם.
התקמצנתי על הדפים.
והעבודה שנייה בענייני אכילה,
אז קודם כל זו עבודה בחברת השפר שאנחנו חיים בה, שיש כל הזמן להציע עוד ועוד,
וזו בוודאי עבודה לבחור
במועיל על פני הערב, וגם לא להעמיס ולא להרבות בכמויות יתרות.
כשאדם אוכל הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה מעבר למה שהוא צריך,
הרבה מעבר למה שהוא צריך, זה ידוע.
צריך מעט מאוד
כדי להתקיים טוב, לא כדי להיות כזה מצ'וקמק. כדי להתקיים טוב אדם לא צריך לאכול כל כך הרבה.
אבל חוץ מזה, יש גם עניין של הברכות.
וגם בדבר הזה יש לנו איזה פער מסוים,
כי ריבוי המאכלים, בעבר, נאמר ככה, התורה לא הכירה אפשרות לשבוע בלי לחם.
נכון?
זה כאילו,
נכון, אברהם אומר לה, זה,
זה יקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תאווה. אין לאכול, אין לסעוד את הלב בלי פת לחם, אין דבר כזה.
נכון?
קראנה לו ויאכל לחם, אומר יתרו לבנותיו על משה.
ויבוא משה ויתרון, לאכול לחם, אם חותן משה, לאכול לחם לפני האלוהים.
מדוע לא בא בן ישי, גם תמול גל שלשום, אל הלחם.
אוכלים עם לחם, זו הסעודה.
אנחנו בעידן שלנו,
האדם יכול לאכול הרבה מאוד דברים
בלי לחם, בלי להיות שבע. אורז, קינוע, תמוכי אדמה, בטטה, מהודה, שעועית ירוקה,
דג כזה על הפלנצ'ה,
הפך אותו ככה זה, זה,
ליד זה עוד איזה ככה ירקות,
סט ירקות,
קחת, צלחת, וזהו, הוא גומר את הכל בבורי נפשות.
ירקות מעודים.
לא היה להם את השפע שיש לנו, מה, מה שתדבר?
דגים לא היה להם זמין. דגים, צריך ללכת לדוג בים, דגים.
אם אתה גר בירושלים, איך אתה הולך לים לדוג דגים?
אין דגים. יש שם עוד חמודת, כן, אין דגים, אין זה, אין בשר. צריך לשחוט כבש, אתה שוחט פעם בחודשיים.
לחם אוכלים, תמיד,
מכבז, אומרים, מכבז, לודה, לחם הבית.
זה מה שעושה.
ואז באמת התורה מדברת, אתה אוכל בשבע. היום אדם יכול להיות שבע בלי זה.
אז אנחנו מפספסים את הברכות.
וזה ממש עבודה,
עבודה זה אחת מה... ברכת המזון היא דאורייתא, ושאר הברכות הן דרבנן, וזו עבודה לברך כמו שצריך.
אז
כאן יש תורה נפלאה על ענייני אכילה של הבעל שם טוב,
מכתר שם טוב,
ובואו נלמד אותה ככה בנחת,
מה שנקרא נאכל אותה לאט-לאט כדי שנאכל,
אחר כך יותר טוב בחיים.
ויענך ויראיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעתי למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם,
כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
שואל הבעל שם, הוא אוהב תמיד לשאול על כל מיני ניסוחים קצת מסורבלים בפסוק, זה מדליק לו נורה.
וקשה.
דהאין, ההאין של בית פעמים האדם מיותרים.
לא על הלחם לבדו יחיה האדם. מה צריך להגיד האדם פעמיים?
תגיד אדם.
הבה ללמר, כי לא על הלחם לבדו יחיה אדם,
כי על כל מוצא פי ה' יחיה אדם. מה זה האדם? מה זה הידיעה הזאת?
ויש לומר, זה בספר ליקוטי תורה מהארי זל,
והחוקרים הקשו,
מאין הוא חיות הנשמה?
מאיפה הנשמה יונקת חיות?
דאין הדעת נותנת
שתהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמי.
נכון?
הנשמה היא לא הגיוני שהיא תהיה ניזונת.
כלומר, זה באמת דבר פלא, הגוף שלנו הוא גוף...
הנשמה היא נש... סליחה, הנשמה היא דבר רוחני.
אנחנו מכניסים לתוך הגוף,
בטטה, גזר, תפוחי אדמה, מכניסים לפה,
והנשמה משיכה לחיות.
מה הקשר?
הנשמה היא דבר רוחני.
אין לומר דה הנשמה...
שם תגיד שבאמת הנשמה חיה בלי מזון. אי אפשר להגיד דבר כזה, ואין לומר דה הנשמה יכולה לחיות בלי מזון, כמו מלאך, דאם כן, מה היא טעמה אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלא מזון ימות ברעב?
הוא יכול להתקיים ככה לא מעט זמן.
לא יודע מה מתואר בזה, מהיום נדמה לי השפשת רעב הכי ארוכה.
הגוף מתחיל,
פעם שנייה הגוף מתחיל לאכול את עצמו,
זה נקרא אוטוליזה.
הוא מתחיל לפרק את עצמו עד שזה מגיע למצב של הרעבה וזה כבר מסוכן, הגוף מתחיל לפרק את הרקמות, השרירים,
אבל בסדר. אבל אם אדם לא שותה מים,
אז תוך ימים ספורים הוא...
אז בוודאי שהנשמה והגוף קשורים זה בזה.
ואם כן,
מה היא טעמה אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלא ים מזון ימות ברעב
והמיטה היא פירוד הנשמה מן הגוף?
כן?
וקאישיה, וקאישיה.
מה היא טעמה תצא הנשמה מחמת מניעת אכילה?
כיוון שהאינה נהנית ממנו. כלומר, אם הנשמה לא נהנית מה...
הנשמה לא נהנית מהאוכל, מהגוף, אז למה שהיא בכלל תצא מהגוף בגלל שאין אוכל?
ונבוך הרבה וזאת החקירה.
ותרץ האריזה על שלא ידעו,
היו שכלים בשורש הבריאה.
דאמרו חז״ל בעשרה מאמרות נברא העולם.
פירוש על ידי המאמרות עצמם נתהווה הכל.
דאמאמרו של הקדוש ברוך הוא מרום וקדוש.
ותכף כשאמר הקדוש ברוך הוא יהיה רקיע נתהווה הרקיע.
כמו שכתוב בדבר השם שמיים נעשו.
ונכנס המאמר ההוא בחיות פנימי להחיות הרקיע כל ימות העולם שיעמוד.
כמו שכתוב לעולם השם דברך ניצב בשמיים. עכשיו זה עיקרון מאוד מאוד חשוב בחסידות.
אדמו״ר הזקן מדבר על זה הרבה בשער האיחוד והאמונה,
שמה שמקיים את העולם זה דבר השם.
לכן כתוב שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בעשרה מאמרות. בעשרה מאמרות נברא העולם. הכוונה שהעולם נברא על ידי הדיבור של השם יתברך. הדיבור של הקדוש ברוך הוא יוצר. ואגב,
על הדבר הזה אומר רבי נתן, לא קשור לשיעור, אבל נרוויח גם את זה,
יש לנו בפרשת מטות, יש לנו את ענייני נדרים.
זה דבר פלא גמור.
מה זה אומר נדר?
יש לנו תרי״ג מצוות בתורה.
כך וכך רמח עשה, שסה לא תעשה.
בא בן אדם ונודר נדר, הוא עכשיו הוסיף על עצמו מצווה או איסור.
הוא הוסיף מצווה. אם הוא לא עושה את זה, הוא עבר על איסור תורה והוא צריך להביא קורבן.
מה, מי אתה? מה אתה? אתה אמרת, אדם נודר, אני עולה לירושלים, לא יודע מה. נדרת נדר, זה מחייב אותך. אדם נודר, אני לא אוכל דבר מה. הוא אכל אותו, עבר על איסור.
אומר רבי נתן,
יש כוח,
מכיוון שכל יהודי הוא חלק מהתורה, ניתן ליהודי כוח להוסיף מצוות.
לכאורה אין שום אפשרות, מה, אתה יכול לנדור עד מחרתיים, זה לא כתוב בתורה, זהו, נגמר הסיפור.
לא,
יש ליהודי כל כך כוח בדיבור להוסיף מצוות,
וזו העוצמה של נדר, ובאמת התנ״ך מלא נדרים.
היום מפחדים לנדור, היום כל דבר אומרים בלי נדר,
כאילו לא רוצים להתחייב,
אבל התנ״ך מלא נדרים, מי נדר בתנ״ך? יעקב נדר,
נכון,
חנה נדרה, המלאכים בספר יונה נדרו,
דוד המלך נדר,
שנדר נדר נשבע להעביר
לעביר יעקב וכולי, נודרים כל הזמן בתנ״ך, נודרים, נשבעים, מה?
כן, נכון.
איך איך?
ברגע שנדר את הנדר הוא נהפך עליך או לאיסור או למצווה.
הבנת?
אדם נדר נדר דבר מסוים, עכשיו זה נהיה חובה עליו, ואם הוא יעבור על הנדר, לא יקיים אותו, צריך להביא קורבן.
אמרתם להביא קורבן. אמרתי, חשבתי שאני אצליח.
שום דבר.
זה כוח של יהודי, כוח של אמירה, אמירה יוצרת.
מאיפה הכוח הזה נובע?
הכוח הזה נובע מהאמירה של הקדוש ברוך הוא.
הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בדיבור.
יפה. עכשיו הוא עובר לדברים הבאים. וכן כשאמר
תוצא הארץ נפש חיה
או תוצא הארץ דשא ועץ פרי,
אותו המאמר היה מהווה הכל.
והמאמר הזה הוא חיות פנימית להם.
שמעתם?
כשהקדוש ברוך הוא אמר
יהי אפרסק,
יהי מישמיש, יהי אבוקדו.
המאמר הזה שיצר את הגיוון המדהים של פירות וירקות בעולם,
שבאמת, ברוך השם, גיוון מדהים, מדהים, מדהים, דברים, הקדוש ברוך הוא נותן, הכל מלא,
מלא טוב,
אבל המאמר נטר בתוך המאכל הזה איזושהי אנרגיה רוחנית שהיא המזינת הנשמה.
הוא עטוף ב...
כן, יש, נקרא לזה, נשמת האבוקדו,
ויש לה גוף.
והגוף של האבוקדו זה הפרי, הבשר,
אבל יש בתוך האבוקדו איזושהי אנרגיה. האמת, תקשיבו,
זה פשוט דבר פלא. עזבו רגע עכשיו את הבעל שם טוב.
זה לא פלא שאדם מכניס לפה שלו איזה אפרסק.
באפרסק הזה הגוף,
מכונת המחזור המשוכללת ביותר בעולם, מכניס אותו לתוך הגוף, הגוף עושה לו כל מיני דברים והופך אותו לאנרגיה טהורה.
אנרגיה זה אנרגיה, אנרגיה זה רוח לגמרי.
אנרגיה זה דבר רוחני לחלוטין, נכון?
אנרגיה זה דבר רוחני, זה לא דבר זה, זה נכנס לתאים ונותן להם כוח, ודרך זה האדם חושב ויוצר ומזיז איברים, וחושב ומתכנן יצירות מאפרסק,
מבטטה, לא מאפרסק, יותר נמוך,
הכי נמוך שיש,
תפוח אדמה, בטטה, לא יודע מה.
היכולת להפ... אז ברור שבתוך המאכל הזה טמונה איזושהי אנרגיה רוחנית.
מי נטה אותה?
הקב' ברוך הוא. איך? כשהוא אמר, תנשי הארץ,
ועכשיו החידוש הגדול,
וכן כשאמר תוצא הארץ נפש חיה או תוצא הארץ דשא ועץ פרי
אותו המאמר היה מהווה את הכל
והמאמר הזה הוא חיות פנימית שלהם
וכשנותן אדם פרי או דבר מאכל הוא מברך עליו בכוונה
ואומר ברוך אתה השם כשמזכיר את השם מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי ההוא
כי נברא הכל על ידי השם ומוצא מין את מינו ונאור
עכשיו רבותיי זה הסבר חדש ועצום
לברכה.
עד היום איך הבנו למה מברכים על פירות?
אמרנו, מה זה, הפרי הוא פרי, העץ גדל, אתה יודע מה זה.
אסור ליהנות מן העולם בלי ברכה, אז תברך לפני. לא יפה, מה אתה גזלן?
מי נתן לך? הקדוש ברוך הוא דאג שיהיה עצים וזה, אז תגיד תודה.
נכון? עד עכשיו זה ההסבר המקובל.
נכון? שהלב?
ככה הכרת את ההסברים עד היום. יפה.
בא הבא, אומר הבא שלך, מה פתאום?
הפוך, לא הפוך, הוא אחרת.
כדי שהמנגנון הרוחני שנמצא במזון יעבוד,
צריך לגרות אותו.
לגרות אותו.
איך אתה מגרה אותו? אתה מפעיל עליו אנרגיה רוחנית של ברכה,
וזה מוציא מתוך האוכל את הגורם לדבר הזה להתעורר,
לאנרגיה הרוחנית, בסדר?
אז כשאדם מברך על המזון, הוא הופך את המזון לבעל משמעות.
הוא פשוט מקבל הרבה יותר חיות
לנשמה שלו.
אז זו דרמה אחרת לגמרי.
איך שאתה אוכל. אם אדם אוכל, הוא מברך כמו שצריך.
הנשמה, אם הוא אוכל ולא מברך, אז הגוף קיבל את האוכל, הגוף עובד. אבל הנשמה לא.
הנשמה נשארת רעבה, ואז הנשמה מחפשת כל מיני
חיפושים וסיפוקים, דברים אחרים. היא נשארת רעבה.
אבל אם אדם מברך, הוא מקבל אנרגיה רוחנית מהאוכל שהוא אוכל.
זה מדהים.
זה הנשמה של שלם.
הרמת יד? כן, עדיין מזין את הגוף. כשאני לא מברך, החלק הנשמתי לא מזין את הנשמה שלי. כן, בדיוק. הנשמה נשארת רעבה, בדיוק, בדיוק.
זה חידוש עצום,
בסדר?
כן, הטרנספורמטור זה שנה, הייתי אומר, זה יותר כמו קבל כזה.
כן, מין, כן.
בדיוק, בדיוק.
אז תראו כמה חשוב לברך, בכוונה, בתשומת לב,
כדי לעורר את החלק הזה. זה ממש הגדרה יפה, כשאתה מעורר משהו.
נקרא את זה עוד פעם.
וכשנוטה לאדם פרי או דבר מאכל הוא מברך עליו בכוונה ואומר ברוך אתה השם כשמזכיר את השם מתעורר אותו החיות
שעל ידו נברא הפרי ההוא כי נברא הכל על ידי השם
הוא מוצא מין את מינו ונאור זה מושג בהלכה מצא מין את מינו וחוזר ונאור בסדר כן אם
חוזר ונאור זה דבר שהיה בטל נגיד
בחמץ לפני פסח הוא בטל ברוב, השאלה אם הוא חוזר בנאום או לא חוזר בנאום.
איך?
כוח רדום. אבל איך הוא מתעורר עוד פעם? כי הוא דומה מעורר אותו.
זה כמו, אני אתן לכם דוגמה יותר טובה.
אח שלי פה הכיר את הדוגמה הזאת הכי טובה. היה לנו פעם כלב.
היה כלב, כאילו קטנים היה לנו כלב.
היה לנו כמה כלבים.
אחד הכלבים, אבא שלנו פעם נתן לכלב הזה לאכול בשר עם דם.
ברגע שהכלב אכל בשר עם דם הוא נזכר שפעם הוא היה זאב.
זה היה כלב זאב.
אז התגבר אצלו הזאב, הוא נהיה פראי, אי אפשר להתקרב אליו, הפחד.
ככה זה, כלב ביתי שאתה נותן לו לאכול.
לא בונזו ולא דוגלי, לא נדבר על הכלב שיש לכם עכשיו,
המהונדס הזה,
אלא כלבים אמיתיים.
יש עכשיו,
בדרגנים, איזו תופעה של כלבים כאלה מהונדסים, שמייצרים אותם במעבדות לפי יחידות, כמו טסלה בערך, זה עולה.
אז לא מדובר, כלבים, כלבים, כאלה שזה.
אז הכלבים האלה, כלב זאב,
בגזים, אתה נותן לו איזה בשר שהוא עם דם,
הוא נזכר,
הרי בגנטיקה, כן וזה פעם היה זאב, רק בייטו אותו, בייטו אותו, ופתאום קופץ לו הגנים של הזאב והוא נהיה זאב.
אל תתקרב אליו עכשיו.
זה נקרא מצה מין את מינו וחוזר ונאו.
בסדר?
אז להבדיל בין הכלבים לבין הקדושה,
גם כשהאדם מברך על המזון,
האנרגיה הרוחנית, תראו, צריך טיפה הסתכלות רוחנית בשביל הדבר הזה.
אבל זה ממש פשט, כי כמו שאמרתי לכם, מה הקשר בין תפוח לבין זה שאדם עכשיו יכול לחשוב מחשבות ולכתוב יצירה במוזיקה או לכתוב ספר?
אכלת תפוח, למה זה? זה ברור שהתפוח מתפרק ויוצאת ממנו איזושהי אנרגיה רוחנית.
אז האנרגיה הרוחנית הזאת יכולה לזון את הגוף,
וצריכה גם לזון את הנשמה.
בואו נמשיך.
ראיה חזקה תביא, כן.
נו?
אני רוצה להגיד לך על זה משהו. אפשר להגיד לך על זה משהו?
זה הדבר הזה שאומרים בשם הבן איש חי,
זה נכון, הוא אומר את זה, שלא להגיד ברכת העליונות בגלל שהם בורר ניצוצות.
כן, קודם כל זה נכון.
אבל רק לגבי הבן איש חי, הטעם הזה הוא לא טעם מדויק.
למה?
כי לפי הדעה הזאת שאסור לברור את הניצוצות,
אז גם אסור יהיה לברך על האוכל בשבת.
כי גם באוכל אתה בורר, אנחנו מיד, מיד יגיד,
גם באוכל אתה עושה בורר ניצוצות.
בסדר? לא, אני לא משנה. לא, זה בורר. הסיבה היא בורר.
בגלל שבורר את הנפוצות מהקליפות.
אז זה ברור שזה טעם לא נכון, כי אחרת אסור לברך בכלל בשבת.
אלא זה ידוע ומפורסם,
תראו מה זה הבן איש חי וגם מה זה,
שהטעם היה בגלל שהבן איש חי חשש שהם יטלטלו סידורים ויעברו על איסור דאורייתא בשבת.
אבל עמי הארץ,
אם אתה תגיד להם ההלכה, הם לא ישמעו, אם תגיד להם קבלה,
הם הולכים, אז אמרו להם טעם של קבלה.
אבל הראייה נכונה, כלומר, זה העניין.
מצא מין את מינו וחוזר ונאור.
וזה האחריות ומזון הנשמה.
וכל זה במאכלים המותרים והכשרים,
שציווה הקדוש ברוך הוא להעלותן מגשמיות לרוחניות. כלומר במאכלים כשרים,
בשר שנשחט כהלכה,
מזון שהופרש ממנו תומות ומעשרות ופירות וירקות וכולי,
הם בנויים בצורה כזאתי שיש להם הכנה,
הכנה לקדושה.
מאכלים מסורים, מאכלים טרפים,
לא יעזור שתברך עליהם עוד מחרתיים.
ובאמת הייתה שאלה בשואה,
האם כשאנשים אכלו טרף, האם לברך?
מה אתם אומרים?
היו חייבים לאכול טרף, פיקוח נפש דוחה את כל התורה.
והיה בגטו משהו טרף,
אז שאלו את הרב, היה אחד הרב אהרונסון והרב זמבה, יש תשובות.
האם לברך, על אה אוכל לטרף? אה?
מה קשר? מה קשר?
יפה, אבל זה טרף. איך אתה יכול לברך על משהו שהוא טרף?
לא, למה? בוצע ברך נעץ ה' זה על אדם שעושה מצווה הבאה בעבירה. פה זה מצווה,
חייב לאכול.
בסדר, אבל פה הוא מקיים מצווה, כמו שלירון אמר.
הקדוש ברוך הוא אמר אל תאכל טריפה,
והקדוש ברוך הוא אמר עכשיו!
מה?
תאכל טריפה.
השאלה אם כשהקדוש ברוך הוא אומר תאכל טריפה זה נהיה לו טריפה?
או שזה נהיה טריפה שמותר לאכול אותה.
הוא ענה להם תשובה...
מה זה?
אז לכאורה.
האמת היא, מה שהוא אומר, לא יש איזה כוח,
נכון.
כוח שלא מתבטא בזה שלא אוכלים אותו, לדעתי, מעלה אותו.
נכון. אם צריך לאכול אותו, בגלל שעצם זה שהוא לא כשר,
אז הוא כאילו נטול כל...
אני אגיד לכם מה הוא ענה, הרב הזה.
הוא ענה לברך לא משנה על מה, שאתה אוכל,
שהכל נהיה בדברו.
הטעם שלו היה כפול. א',
על כל דבר שאתה מברך שהכל אתה ירצה,
וב', הוא אומר שהכל נהיה בדברו.
גם לאכול טרף
בעת מצוקה, זה נהיה בדברו.
זה בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה, אז הכל, כל המציאות שלי, הכל נהיה בדברו.
כן,
כן, נכון, אז אגב, היה הרב אהרונסון, זכר צדיק לברכה,
שהיה רב בשואה, והוא נאלץ לאכול טרף.
כאילו, הוא היה יחד עם הקהילה שלו באיזה מקום,
והביאו סיר טרף, ואז הם שאלו אותו, הרב לאכול? הוא אמר לו, כן, לאכול.
ואז,
אבל הוא לא תכנן לאכול.
ואז פתאום בא אליו הגבי ואמר לו, הרב,
אף אחד לא אוכל.
כולם מסתכלים עליך.
אז הוא הבין שאם הוא לא יאכל, אף אחד לא יאכל. אז הוא הלך ואכל,
ואז הוא מחלוך רב, והוא אמר, אבל ברגע שאכלתי,
קיבלתי על עצמי לא להיות רב.
כשתיגמר המלחמה, אני אתפטר מהרבנות שלי,
לא יהיה יותר רב.
בסוף הוא היה רב.
הוא הגיע לפתח תקווה, הוא היה רב שכונה בפתח תקווה.
אז הוא הסביר, הוא אמר,
תכננתי לא להיות רב, אבל אין רבנים אחרי השואה. הסתכלתי, מי יכול למלא? לא, אף אחד לא יכול. אז אמרתי, עד שיגדלו תלמידי חיים חדשים, אני אמלא תפקיד. באמת שהיו, זהו, הוא פרש.
הרב אהרוסון קראו לו.
איך?
כי הוא כתב את זה בספר שלו, ספר שנקרא עלי מרורות.
והוא כתב את זה, הואיל ונתגאל בשרי בטריפה,
אפילו שזה מותר.
אני לא, ככה הוא,
ככה הוא אמר, זו החלטה שלו.
טוב,
בואו נמשיך. איזה תורה נפלאה.
זה שכתוב, ויענך ויראיבך,
כי המן היה רוחני מאוד,
והאדיוטות, לא היה להם קורת רוח ממנו.
ועל כן אמרו, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל.
המן היה לחם מאוד מאוד רוחני, לא יודע, כמו גלידה, כמו מה. אתה לא יכול לתת לו איזה ביס, ככה,
כמו שאתה נותן בסטייק טוב, אתה מרגיש את הבשר ככה בשיניים.
כן, את הרר, סטייק רר כזה, סטייק מור.
לא, אין את זה, זה
מן כזה, אתה מקבל רק את ה...
ויאכילך את המן שהוא לחם רוחני מאוד, לחם אבירים, שמלאכי השרת אוכלים,
אלא שהוא נתגשם קצת
כדי שיהיה בו תפיסת יד לבני אדם. האמת שכשהתורה מתארת את המן הזה הוא מאוד מאוד מזכיר גלידה.
נכון?
דק ככפור על פני הארץ
וטעמו כצפיחית בדבש.
זה נראה כדורי גלידה, ככה זה נראה.
נכון? כי במה כתוב, והמן כזיר אגד לבן,
דק ככפור על פני הארץ וטעמו כצפיחית בדבש.
שתו עם ולקטו, ודרכו בברו, ודרכו נותן לו, והיה טעמו כטעם לשד השמן.
אז זה נראה מין כדורים כאלה קטנים,
אבל אווריריים כאלה,
לבנים,
כי היה כמו, כתוב, כפור, כמו קרח,
לבן כזה,
כשאתה נותן כזה ביסט, כמו שאתה נותן ביסט לשלג.
תחשבו שלג, אבל לא קר, אלא זה בכדורים קטנים, ומאוד מאוד טעים ומרוכז, אבל אתה נותן ביסט וזה נעלם.
אז אי אפשר ללעוס את זה.
היה לכם רוחני?
למען הודיעך,
אפילו בזמן שתבוא לארץ ישראל ותאכל לחם גשמי,
שתקדים כבוד נשמתך לכבוד גופך צריך להיות פה,
ולהעלות הכל מגשמיות לרוחניות,
כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. פירוש,
בזמן שהלחם לבדו, גשמיות,
בלי תורות הרוחניות,
כלומר בלי ברכה על הלחם,
בוא יחיה האדר.
או, הוא חוזר, הוא שאל, למה כתוב האדם?
אדם יכול לחיות מלחם, כלומר הגוף, אבל האדם,
האדם,
אין ממנו, אין ממנו, אין לו, הוא לא ניזון אם לא מברכים.
בו יחיה האדם, פירוש הנשמה שנקראת האדם באי הידיעה. כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקראת האדם.
כי על כל מוצא פי השם,
פירוש כשאתה מוציא את השם בכוונה על ידי הברכה שבירכת על זה,
על ידי זה מתעורר בו הרוחניות,
מזה יחיה האדם. עכשיו אני אגיד לכם,
אני רק אסיים את המשפט.
מזה יחיה האדם שהיא הנשמה שניזונת מרוחניות המאכלים,
כי הקדוש ברוך הוא עשה כן בכוונה מכוונת
על ידי שהיה בונה עולמות ומחריבן ונפלו ניצוצות קדושים לארבעה חלקים שהם דומם, צומח, חיים ומדבר שראוי לאדם להעלותם.
טוב, זה עיקרון גדול מאוד, רק אני אגיד עליו כמה מילים.
כתוב ורוח אלוהים מרחפת על פני המים.
מרחפת זה רפח מת.
אז מופיע בקבלה שכשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם,
הוא ברא את העולם, ובמהלך הבריאה היה בורא עולמות ומחריבם. כמו שאתה בונה איזשהו בניין ומחריב אותו, נופלים כל מיני חלקים למטה. גם לבניין הקודם יש חלקים מהבניין,
גם בבניין החדש יש חלקים מהבניין הקודם.
בסופו של דבר יש רפק מליצוצות
בתוך העולם שלנו, שהתפקיד שלנו זה להעלות אותם.
להעלות אותם מהדומם, מהצומח, מהחי ומהמדבר.
להעלות מהדומם. הנה עכשיו יש פה שולחן.
היה פה עץ סתם, בזה.
לקחו את העץ, חתכו אותו, הקציאו אותו, שאיפו אותו, הפכו אותו לשולחן, עכשיו לומדים עליו תורה. זהו, הניצוץ שלו עלה.
זה בצומח,
זה סליחה, זה בדומם, זה בדומם, זה היה צומח, זה היה דומם, כן, הברזל הזה, הכיסא.
בצומח זה כל מה שאנחנו אוכלים, וגם ודאי במדבר וכן הזה. זה נקרא עבודת העלאת ניצוצות,
רפח ניצוצות בקדושה שנפלו בשבירת הכלים, רע' מ' ניצוצות
יצאו כבר ביציאת מצרים, וכל שאר הניצוצות אנחנו ממשיכים לענות.
אז
אוכל.
כשאנו אוכלים,
אנחנו מעלים איזשהו ניצוץ קדושה.
אומרים, אגב,
אומרים, ככה ראיתי באיזה ספר,
שזה הדדי.
כלומר, אם אדם לא מברך,
אז בשמיים לא רק יטבעו אותו שהוא לא בירך,
אלא גם התפוח יטבע אותו, למה לא בירכת עליי?
כאילו, התפוח חיכה, הוא אומר, תשמע, חיכיתי, חיכיתי כל כך הרבה שנים על העט, שיקטפו אותי, ויגיע ליד ויתברך.
נתת לי ביס כזה כמו איזה חמר, מה זה הדבר הזה?
עכשיו, אני אנסה להגיד לכם,
אני אספר לכם סיפור מתי הרגשתי את מה שכתוב כאן.
זה נראה קצת איזה, אבל היה פעם אחת שהרגשתי לחלוטין את מה שאומר הבעל שם טוב.
הרגשתי את זה, ממש היה לי מול העיניים. מתי זה היה?
לקחתי את אשתי לאיזה מקום בחולון, הייתה צריכה להגיע לאיזו השתלמות בחולון,
ונפלה עליי מה שנקרא דודה.
אתם יודעים מה זה דודה?
אה, חשק. חשק, אז כן, מה שקוראים אצל יולדת,
איך קוראים לזה, יולדת, נו?
שיש לה כאילו ביום כיפור,
ברח לי השם, תכף אני אזכר. בולמוס, כן, מי שחזה בולמוס, כן. לא, בולמוס לא צריך להגדיר, אבל הייתי חייב לאכול משהו.
חיפשתי איזה מקום, הייתי בחולון, מקום עם כשרות.
אני רואה איזה מקום,
רחוק, אני מתקרב, אני רואה,
כאיזשהו ארבע, כשר בהשגחת הקדוש ברוך הוא.
אמרתי, כזה משגיח, אני חייב להיכנס.
נכנס, אני אומר לו, אח שלי, מה הכשרות פה?
הוא אומר לי, הכל כשר, תאמין לי, מה אתה לא מאמין לי, אני אין לי כשרות וזה, הרבנות, תעודות וזה, הולכים לי כסף.
אבל זה כשר, תאמין לי. אמרתי לו, הכל בסדר, אני מאמין לך, אני לא יכול לאכול פה אבל, אני צריך תעודה, אבל שאין לך לבריאות.
אני יוצא החוצה, אני צילמתי את זה בשביל הקטע,
שלד כזה מזמין, כשר בהשגחת הקדוש ברוך הוא נבהל.
הוא אומר לי, מה, אתה מהרבנות,
אתה מה... אמרתי לו, לא, אני מראה את זה לאשתי רק.
תקשיב, הלכתי למקום אחר, נתתי מקום בכשרות מהודרת.
טוב, אז ישבתי לאכול.
כאילו הזמנתי שם איזה לאפה, אני יודע מה.
זה מקום כאילו לא כמו עומדי תשתה, כאילו מקום שאתה נכנס פנימה, אתה נכנס לזה ויש שולחנות שאתה יושב.
אז בסדר, הוא הכין.
אז לקחתי את האוכל, שמתי כזה מפית,
לקחתי לטול ידיים,
כאילו אתה,
ורחתי, התחלתי, ישבתי לשולחן, התחלתי לאכול.
עכשיו אתה אוכל, יש לך זמן, זה לאפה שצוער, כמה זה לא לוקח לאכול לאפה, אני יודע.
אז אני מסתכל מסביב, מה קורה?
יש לך שולחנות.
עוד שנייה, רגע, באמצע הסיפור, לא עוצרים באמצע הסיפור, לא עוצרים באמצע הסיפור, זה מתח.
ואז אתה רואה אנשים לידי כאילו יושבים, כאילו מחכים שם על הדוכן,
קוראים את התא לאפה, יושבים ונותנים ביס.
אבל לא אחד, אני מרגיש, אני נמצא בלב מקום,
בדרך כלל לא יוצא לי להיות במקום שאנשים אוכלים בלי ברכה. לא יוצא, או גם אם אנשים אוכלים בלי ברכה, זה לא משהו ציבורי. או שאתה אוכל לבד,
או שאתה אוכל בבית, או שאתה אוכל במכרון,
או שאתה אוכל, אבל
להיות באיזה מקום,
גם בחתונות, ובדרך כלל זה חתונות שאתה נמצא, זה כאילו, כולם בשביל זה.
להיות במקום שבאים אנשים לאכול ואוכלים בלי ברכה.
הרגשתי איזה משהו מוזר באוויר, הרגשתי כאילו,
יש פה איזה, הכל חתוך, הכל כאילו קטוע, יש פה... כי הרגשתי שיש פה אנרגיה רוחנית עצומה שלא יוצאת אל הפועל.
כי לא מברכים.
ממש, אני ממש זוכר את התחושה הזאת. כן, מה רציתי להגיד? סליחה.
אה, לא יודע.
לא מכיר, למה אשכנזים פוחדים מכל פיזור?
טוב, אני אגיד לו, אני אעביר לו את זה.
אז אתם מבינים, זה מה שהוא אומר כאן, הדה על כל... דורש את הפסוק, זו דרשה יפה.
ויאכילך את המן למען הדרך כי לא על הלחם לבדו יחי האדם
כי על כל מוצפי השם יחי האדם. אם האדם מוציא בפה שלו את הברכה
הוא גורם לחלק הרוחני במזון להתעורר ואז האדם שזו הנשמה מקבל את חיים וחיות
ואז הוא מביא משל
הוא משל למלך שנאבדה לו אבן יקרה מתוך טבעתו
חיפשתם פעם יהלום שהלך לאיבוד?
אה?
מה זה?
טבעת ניסוי
וואי וואי וואי
כן, הלכתי עם אשתי פעם לבחור יהלום והלכנו לבורסה,
בקיצור, הכרנו מישהו בבורסה, אבל הלכנו, עשינו סיור שלם בבורסה וזה.
היה מאוד מעניין, בסוף הגענו למשרד שלו,
וככה הוציאו כל מיני יהלומים וזה, ואז נפל לו יהלום.
אז הוא אומר, אתם לא יודעים, אנחנו האנשים היהלומנים, אנחנו אנשים מכובדים וזה, אין אחד מאיתנו שלא יורד על ארבע פעם ביום.
מחפש איזה יהלום שהלך לו לימור.
זה התיקון שלנו, שאנחנו צריכים להיות על ארבע.
אז משל למלך שנבדל לו אבן יקרה מתוך תובעתו. והנה עמדו לפני המלך בעת ההיא הרבה מעבדיו ושריו, הפרטמים והפחות והסגנים,
מאנשי מלחמתו עד אין מספר.
עם כל זה, לא רצה המלך לצוות
שיחפשו אחר האבן טוב,
האבן הטובה, רק ציווה לבנו יחידו וחביבו
שיחפש וימצא האבדיו ויחזירנה לאביו המלך.
הגם שהיה המלך בטוח מכל אחד משריו ועבדיו,
המלך נותן בהם אמון,
שכאשר ימצאנו יחזירנו בשלמות,
אף על פי כן לא היה ברצונו שהם יתפסו,
כי רצה לזכות
את בנו חביבו כדי שיקרא המציאה על שמו,
ולא עוד אלא גם רמז לבנו חביבו בכמה רמזים מקום מציאותו,
כי מתחילה הייתה אבדה מדעת המלך
את מקומה.
כלומר המלך לא באמת נאבד למלך, הוא שם את זה, הסתיר את זה שם כדי שהבן ימצא,
ועשה הכל רק למען לזכות את בנו חביבו וכדי שיגיע גם להמלך מזה גודל שעשוע והתפארות מבנו לאמור ראו כי שום בן אדם בעולם לא היה יכול לחפוש ולמצוא זולת בנו חביבו
זה המשל
והנמשל מובן
שתחילת בריאת העולמות היה כדי לברר הניצוצים הקדושים על ידי אומה ישראלית
כמו שכתוב בשביל ישראל שנקראו ראשית
שעל זה שיבררו מאכלים מותרים והכשרים,
וזה שאמר רבי ישראל בעל שם טוב על הפסוק רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף.
טוב, אז כמו שאמרנו, זו עבודת הניצוצות.
אבל עכשיו הוא אומר פה עוד משהו.
הרי כל היושבים פה, אני בטוח שיש להם
טעם שונה באכילה. לא כולכם אוהבים אותו דבר. אחד אוהב אוף, אחד לא יכול לאכול אוף. אחד אוהב סטייק כזה, אחד לא אוהב סטייק. כל אחד, נכון. אחד אוהב חלבי, אחד אוהב בשרי.
נכון, למה שאני באמת לא מבין מי שאוהב חלבי, כאילו, נכון.
אצל הספרדים אין בכלל סכוּם חלבי.
אין דבר כזה סכוֹם חלבי. יש כפית אחת חלבית לקפה וזהו, מה צריך סכוּם?
אין דבר, מה זה חלבי?
שני כיעורים, שני זה, בוא נגיע ישר לעניינים.
נכון, טוב, אז כל אחד אוהב משהו אחר.
דאגה. לא, זה אמיתי, לא, לא צוחק.
אני אענה את זה. מה? פעם בשנה אין כפית אפילו.
שותים תה עם נענע.
בשר לפני זה.
אז אומר, אז כל אחד, לפי הטעם שהוא אוהב,
זה העבודה שהוא צריך לברר את הניצוצות שלו.
אפילו כאן סוד גדול, אולם הברא הקדוש ברוך הוא דברי מאכל ומשקה שהדם תאוו להם,
וכל אחד תאוו למשהו אחר.
הטעם שהם ניצוץ הדם הראשון,
שהיו מתלגשים בדומם צומע חי מדבר,
יש להם חשק
להידבק בקדושה.
כלומר,
לפי הדברים שאני אוהב לאכול,
זה הפוטנציאל שלי לעורר קדושה. האמת, לא רק זה, לפי בכלל הכישרונות והדברים שאני נמשך אליהם,
זה הדברים שאני, יש לי שם סיכוי לעורר קדושה.
נגיד בכלי נגינה, יש אחד מאוד אוהב לנגן על תופי.
מה יש לך מתופי? אתה משחק יבואו, מה אתה תופי? אתה הולך לנגן על איזה פסנתה, משהו עדין. לא, פסנתה איזה חלשים, אני רוצה.
יש אחד נמשך לסקסופון.
סקסופון זה כזה אליב, אני אתן לי חליץ, סעד.
כל אחד נמשך למשהו אחר, כל אחד לפי הנשמה שלו, מה הוא יכול לעורר,
איזה תיקונים הוא יכול לעורר.
ויש להם חסד לדבר על כדורשיו, הם מעוררים, מים נוקבין, מים נוקבין זה העלייה מלמטה למעלה, מים דוכין זה ירידה מלמטה למטה, מים נוקבין זה עלייה, בסוד אין טיפה יורדת מלמעלה,
שהן טיפיים עולות כנגדה.
וכל אכילה שהאדם אוכל ושותה,
הן ממש חלק ניצוצות שלו שהוא צריך לתקן.
במיוחד בשבת, במיוחד בזה, אז תראו,
והתיקון על ניצצות זה לא שאדם אומר אוקיי, יש כאלה אומרים, אה, אני צריך לתקן באכילה, אז תשים, שים 18 סוגי סלטים, אני צריך לתקן הרבה דברים היום.
שים פה,
זה שמור לצדיקים.
פה הוא מדבר על התיקון בדרך הברכה, אדם אוכל וישים לב לברכה שהוא מברך לפני ואחרי, זה הוא מתקן, מעלה את הניצצות.
אני רוצה לתת לכם פה טיפ קטן,
טיפ גדול, לא קטן האמת,
הרבה מאוד שנים חיפשנו בבית את הדרך לדרך ברכת המזון,
בשבת,
בצורה ראויה,
אז כשהילדים היו קטנים היינו, אתה שר איתם כמו בגן, בארוח, אתה, אוקיי, אני אומר לך, בסדר, ואז הם גדלו, אז ניסינו ככה, ניסינו ככה, ניסינו מהסידור, ניסינו מהפועל.
עד שאני התחלתי לפני כמה שנים
להגיד ברכת המזון,
לא, דווקא לא מהברכון,
אלא בעל פה, לאט, בניגון כזה טריפולטאי כזה,
ניגון כזה ספרדי כזה, ככה, כאילו אני מפייט את ברכת המזון.
וזה עובד,
אצלנו זה עובד,
גם אצלי,
גם הילדים מאוד נהנים מזה, וככה,
זה שאני מתחיל לברך, אז הם באים כזה לידי, והם...
וזה, כאילו, אתה אומר, אני הולך ליהנות מהברכה גם.
אפילו המטרה היא כמה שיותר להעריך אותה.
כאילו, ככה, בטח את החלקים הראשונים.
אז זה ממש מעלה את הנתנסות כמו שצריך.
וזה שכתוב, רעבים גם צמאים, שאדם רעב וצמא להם. למה זה? ואמר, נפשם בהם תתעטף.
אתה רעב וצמא למשהו כי יש לך חלק מהנפש שלך שם, עטופה, הכוונה נמצאת, קשורה.
ואמר נפשם בהם תתעטף בסוד גלות בלבוש
ויחשביה לזונה כי כיסתה פניה.
כן, יש פה כביכול חומר, אבל בפנים, בתוכו יש רוח גדולה.
וכל הדברים שהם משמשים לאדם הם ממש בסוד הבניין שלו של בישו ואבן.
וה' יתברך, רמז להם לישראל בכמה רמזים
שימצאו את האבדה ויחזירו אותה לבעליהם, לאביהם שבשמיים.
ולא ציווה כן למלאכים ולשרפים ולאופנים, רק לנו יש את היכולת לאחוז איזה דבר חומרי ולדעת יש בתוכו נקודה רוחנית ולברך ולהוציא אותה.
איך לא נברך?
איך לא נדקדק בברכות?
כמו שצריך, לפני ואחרי. איך? יש לנו איזו חתיכת אוצר של המלך, איזה יהלום, נמצא כאן בתוך איזה משהו,
הוציא אותו.
והאבדה ההיא הייתה מדעת,
כמו שאמרו חז״ל,
שהיה בונה עולמות ומחריבה.
אז יהי רצון שהלימוד המשותף בדברי אור שבעת האם רבנו ישראל בעל שם טוב
יוליך אותנו למקום שבו אנחנו אומרים את הברכות בכוונת יתר, ובזה מזינים את הנשמה.
אנשים מחפשים כל מיני עצות להתקדמות רוחנית, עוד לימוד ועוד לימוד.
יש דברים שהם פשוטים.
יש דברים שהם פשוטים,
שזה עצות פשוטות ממש. לדוגמה, בברכת המזון נמצא כל הברכות שאדם רוצה. יש שם פרנסה,
יש שם רפואה,
יש שם העושר,
יש שם בנים,
יש שם את כל הדברים שהולכים לצדיקים כדי להתברך, יש בברכת המדינה, ברכה דאורייתא.
אבל איך אוכלים את זה?
למה? איך אוכלים את זה לאט,
לאט-לאט.
ואדם רוצה להתעלות, להזין את הנשמה שלו,
אז במקום ללכת לכל מיני, לא יודע מה, ארפתקאות,
תגיד את הברכות, זה נותן לך ישר תזונה,
הזרקה ישר לתוך הוורית של כוח רוחני, ואז פתאום הוא רואה,
פתאום הוא יתחיל להרגיש שהוא יותר נהנה מהשבת,
יש לו יותר שמחה בקיום המצוות,
הוא התחיל לדקדק בברכות, זה הכול, להגיד את הברכות כמו שצריך.
שנזכה בעזרת השם
לברך את מלכנו בשמחה ובטוב לבב, שבת שלום ומבורך.
