רבותיי, אנחנו השבת, בעזרת השם, נקרא, אנחנו בנפש הפרשה, עבודת הנפש ובכות הפרשה.
תשפ״ב, אמור לי להדגיש את השנה, תשפ״ב, שיהיה טרי,
בעזרת השם,
בפרשת בלק.
ואני רוצה להתחיל מתימה,
תימה גדולה שהייתה לי בפרשה לאורך שנים, ובעקבות התימה הזאת אנחנו ננסה לעבוד.
בסדר, אז אני רוצה לשתף אתכם בתימה שהייתה לי על הפרשה וממנה אנחנו נתחיל לעבוד.
קודם כל זאת פרשה מרתקת כי היא פרשה ממש מיסטית.
הכוונה,
התורה מתייחסת,
למרות שהתורה היא,
הוראותיה של תורה היא מאוד מאוד ריאליות לעולם הזה ואין פה,
בכל אופן יש כאן פרשה שלמה שהיא מיסטית לחלוטין. כלומר, א', עצם העובדה שמישהו מקלל,
מנסה לקלל, וכאילו מין איזה ארטילריה רוחנית, זה נראה שבלק ובלעם עומדים על ההר מלמעלה, ומנסים ככה להפציץ בארטילריה רוחנית,
וגם מה מגן על עם ישראל באותו זמן,
זה נראה שמה שמגן עליהם בפרשה זה השגרה,
שגרת המחנה, שגרת המחנה הפשוטה, הארת הפנים, החיוך,
מה טובו עליך יעקב, דברים פשוטים שאנחנו לא מייחסים להם חשיבות, מתברר שכשבלק ובלעם מנסים לקלל זה לא הולך להם בגלל שגרת המחנה.
וגם הסיפור עם האתון, זה עוד סיפור, האתון מדברת.
פרשה לגמרי, וזה חשוב מאוד שנדע שהכוחות הרוחניים, הם קיימים בעולם, הם ממשיים לא פחות מאשר הכוחות הפיזיים. בסדר.
אז זה לא התאמה, זה רק לשים לב. התאמה שלי הייתה
לאורך כל הפרשה,
זה מאוד בולט
שהקדוש ברוך הוא מגן על עם ישראל,
ולמרות שבלק ובלעם מאוד מאוד רוצה לקלל את עם ישראל ועושה כל מה שהוא יוכל כדי לקלל,
הקב' תופס אותו בלשון ואומר לו, אתה לא תקלל אותם,
אתה תברך אותם.
אתה חושב שתתקלל אותם, אתה תברך אותם, נכון?
משמע שבמדרש ממש הקב' תפס את הלשון של בלעם כמו בחכה והזיז לו אותה,
שיברך הוא רוצה לקלל ויוצא לו ברכה.
נכון, הוא לא רק יצא לקלל,
אולי נגיד עוד איזה משהו, הוא רצה,
יש שלוש לשונות של קללה אצלנו בפרשה.
לקלל, לקוב ולאור.
לקלל זה להפוך מישהו לקהל. אתה חושב שאתה רציני? לא, אני אהפוך אותך לקהל.
זה כלום.
זה הכי קל להתמודד.
לקוב זה לעשות למישהו חור באישיות.
לגרום לו לנקב.
כמו נקב, אבל זה נכה פיינון. מי כאן אוהב דקדוק?
מתניה, אתה תימני, אתה חייב לדקדוק.
אתה אוהב לשון הקודש?
אה, אוי ואבוי, ידעתי על מי נפלתי.
אז יש גזרה, אבל זה ודאי אתה יודע. יש גזרת נכה פיינון.
אתה ערף שעוד נכה פיינון?
אתה לא אומר לנסוע, אתה אומר לנסוע.
אתה לא אומר לנטוע, אתה אומר לטוע. אתה לא אומר לנפול,
אתה אומר למרות שהוא נפל, היא נפלה, הם נפלו, אתה אומר ליפול.
זה נקרא נכי פענון, בסדר? הפשע של הפעל היא נון, היא מנון היא נופלת.
אז לנקוב זה בעצם לקוב, זה לעשות למישהו חור באישיות.
לגרום לכך שכל מה שנכנס יוצא, איך?
בדרך כלל אתה מביא אדם לכלל כעס,
עשית לו חור באישיות.
אז בלעם מנסה גם לסכסך בעם ישראל, טוב?
הכי גרוע זה שהוא מנסה לאור,
כן?
גם קוב לא תיכוון, הוא לך אר על יעקב, ולאור
זה לשון אור, ארור זה לשון אור, זה ריבוי אור.
זאת אומרת, אתה אומר למישהו, אתה מברך אותו, אומר לו, אמן, אמן, תזכה בעשרה מיליון דולר. נו, תגיד אמן! הוא אומר, אמן!
אתה נטעוף לך עשרה מיליון דולר? זה יהפוך לך את החיים לבלאגן, כל השכנים שלך יתנפלו על זה, והוא אומר על זה אמן. אז גם זה, זה קשור למה שאנחנו נלמד היום,
וזה בעיקר מה שבלעם רצה לעשות, להציע לעם ישראל, יעני ברכה,
אבל בפנים מסתתרת קללה, זה מה שהפרשה אומרת, הקדוש ברוך הוא אמר לבלעם,
לא תאור את העם, כי ברוך הוא לא צריכים לברכתך.
משל אומרים לה לדבורה,
לא מדובשך ולא מעוקצך.
אל תביא את הדבש ואל תביא את העוקץ, כי בתוך הדבש נמצא העוקץ.
בסדר?
צריך אור, שמואל, אבל צריך אור,
גם יותר מדי אור,
זה לא טוב.
הרבות אכול דבש,
גם הרבות אכול דבש, לא טוב.
האם זה ברור עד כאן?
כן. רון, הקב' הוא שומר על עם ישראל,
מגן על עם ישראל, הגנה מוחלטת, באמת השתבח שמו.
עוד מילה אחת, עם ישראל בזמן נתון לא ידעו מזה.
כלומר זה לא שמשה רבנו כינס אותם,
אמר להם, תקשיבו, ברגעים אלו ממש, בעוד אנחנו כאן במחנה, על ההר ממול, נמצאים שני רשעים הכי גדולים,
וביניהם גדול המכשפים, ויורים עלינו ארטילריה, קדימה, אמירת תהילים. לא.
הוא לא אמר להם כלום. כמו שאמרנו, שגרת המחנה הבסיסית של עם ישראל הגנה,
ואחר כך, בפרשת כי תצא, הקדוש ברוך הוא.
משה רבן אומר לעם ישראל, תדעו לכם, שכר את בלעם בן באור ורצה לקלל אותך, הם יודעים מזה רטרואקטיבית.
טוב, לאור כל הדברים האלו וכל האמת הזאת,
כמה תמוהה היא העובדה
שבסוף הפרשה בלעם כן מצליח.
לשאלה אם בלעם הצליח או לא הצליח, התשובה היא הצליח בגדול.
למה?
מה? הנה.
וייחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו.
ויאמר בלק אל בלעם לעקוב ולקראתיך, והנה בירכת בערכת השלוש פעמים,
ואתה ברכת לך על מקומך,
אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך אדוני מכבוד. ואז בלעם אומר לו, טוב, אני רק אגיד לך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים.
ואז כתוב, ויקום בלעם בהלך וישבו למקומו, וגם בלק הלך את דרכו,
ומיד וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות על בנות מואב ורשי כאן אומר במקום ומי נתן לבלק את העצה
על בנות מואב?
בלעם אומר תקשיב אלוהיהם של אלה שונא זימה, תסדר את העניינים וחבל על הזמן, כלומר מבחינת בלעם זו הצלחה כבירה גם, תראו כמה נזק קרה גם עם ישראל
זנה על בנות מואב גם ראשי העם נכשלו בדבר הזה גם נשיא שבט שמעון נכשל בדבר הזה, בסדר? וגם מתו במגפה כמה?
24,000. אגב, אחת הראיות החזקות,
אחת הראיות החזקות, תסתכלו, יש מפקד בתורה, יש מפקד בשנה השנית,
בפרשת במדבר,
ויש מפקד שנקרא בשבת הבאה פרשת פנחס,
בשנה ה-40.
והמספרים כמעט אותם מספרים.
אין הרבה הבדל בין השנה השנייה לבין השנה ה-40, למרות שהתחלף דור.
יש רק שני שבטים שהמספרים שלהם שונו מן הקצה אל הקצה.
שבט שמעון ירד בחצי,
ושבט מנשה הוכפל פי שתיים.
איך זה יכול להיות?
אז שבט מנשה ירד בחצי, כי כנראה, זה ההסבר הפשוט, מה אתה אומר?
סליחה, שבט שמעון ירד בחצי, מפני שאנחנו מבינים שרוב המתים במגפה, ואולי כל המתים במגפה, 24,000,
היו מבני שבט שמעון.
ושבט מנשה הוכפל פי שתיים,
כי זה קשור למה שלמדנו בחבורה,
שהיו כנראה מבני אפרים ומנשה בארץ ישראל,
לאורך כל תקופת הגלות במצרים,
ששמרו על הארץ, יוסף שלח אותם, ואז בעצם כשמנשה מגיעה הוא נפגש איתם, וזה נושא לשיעור אחר.
איך הוא הצליח?
למה הקדוש ברוך הוא לא הגן עלינו?
איך הוא הצליח, בלעם?
למה עד עכשיו הוא לא הצליח?
ופה הוא כן מצליח.
רבנו הארי, היום יש הרבה קצת זוהר,
ואתם בשלים לעניין הזה, רבנו הארי אומר בשאר הפסוקים,
אני תכף אסביר את זה בצורה,
מכיוון שבלעם לא היה רוצה להמשיך ההבל ההוא מן הפה העליון לקלל ישראל,
אלא אדרבא, המשיכו לברכם.
אם כן, אמר לו, בלק לבלעם,
ברח לך אל מקומך העליון,
והתעלם שם למעלה בריש ההילאה,
ולא תתפשט דרך הפה לברך את ישראל.
ומיד נראה גם את הזוהר, אבל אני רוצה להסביר מה הקווה כאן. תראו, בלעם, הוא רוצה לקלל את ישראל.
זה מה שהוא רוצה, הוא רוצה לקלל.
מה הוא רוצה לקלל?
נגיד שהיינו מצליחים להגיד לבלעם,
בוא, תגיד את הקללות שלך. מהם הקללות?
זה קללות, אז מאוד קל לדעת. פשוט לוקחים את הברכות, הופכים אותן.
כתוב נכון, אשר
ולא אבוא אדוני אליך לקלליך, ויהפוך אדוני אליך את הקללה לברכה, כי אהבך אדוני אלוהיך. זה פסוק בפרקת כי תצא.
כי תצא.
אז אולי כי תבוא, לא זוכר.
אז קח את הברכות, תהפוך אותן, תקבל את הקללות.
אז מה הוא מברך בלעם?
רוב הברכות שלו עוסקות בעם ישראל כעם. אין עם כלביא עקום וכארי התנשא, נכון? כאילו, עם גיבור. אז כאילו הוא רצה להגיד, אתם לא העם,
אתם סתם בודדים, אתם חלשים. זה כאילו הרצון שלו לקלל.
אבל זה לא בלעם.
לא הברכה היא לא בלעם, וגם לא הקללה היא לא בלעם.
בסדר? זה גם לא...
אתם מכירים, עכשיו ראיתי שזכתה בפרס ראשון בתחרות הפרסומות, יש פרסומות של בנק הפועלים לביט.
אז רואים איזה מציל שפוגש את אבשלום קור
והוא המציא מילה, במקום להגיד תעביר וביט, הוא אומר תעביט.
כן, אז הוא רוצה לשכנע את אבשלום קור שיעשב לו את המילה, אבל הוא לא יודע איך מדברים עם אבשלום קור.
אז הוא פונה אליו כזה,
סלח לי שהפרעתי את התנחת ה...
הוא אומר, זה לא, הוא רוצה לדבר איתו כאילו זה, ואבשלום אומר לו, דבר חופשי, כאילו מה אתה רוצה לומר?
בלעם, ודאי הוא לא יודע לברך, אבל גם לקלל הוא לא יודע.
כלומר, זה לא הסיפור שלו.
הסיפור הזה זה דברים אחרים, זה לא המקום שלו. הוא מנסה, גם בקללות הוא מנסה לצאת כאילו גדול.
תשמע, יש לי קללות אוניברסליות,
אני יודע לדבר על הדברים במקרו,
אני יודע לדבר דברים גדולים,
אני אקלל אותם, יהיה פה איזה...
בעוד שלאמיתו של דבר,
המוטיבציות שמניעות את בלעם הן המוטיבציות הנמוכות ביותר שקיימות על פני האדמה, מה שהמשנה, מסכת אבות מדברת על קנאה,
תאווה וכבוד מוציאים את האדם מן העולם. זה החומרים שבלעם, כשאתה נותן לו אותם,
הוא בוער, הוא חם, הוא מדייק, הוא שם זה החיים שלו.
קנאה, ורואים את זה לכל אורך הדרך.
אם ייתן לי בלק,
כאילו לא נעים לו לדבר על כסף, הוא הרי נביא, נכון? הוא לא מדבר על כסף. לא, אני לא, אבל תדעו לכם, אפילו אם בלק ייתן לי מלוא ביתו כסף וזהב, והכסף יהיה מסודר בשטרות של 50 דולר, בעשרות ככה במזוודות,
והזהב הוא יהיה רק עשרים וארבע קראט במטילים כאלו,
גם אם הוא ייתן לי את כל הדברים האלו שאני אומר לכם שאת הכסף הזה ניתן להשיג בבנק ישראל ואת הזהב קונים בחנות ההיא והאי,
גם כן לא אוכל לשמוע בזה, כן?
הוא שם לגמרי.
זה כמו החתול של רבי יונתן אייבשיץ, אתם מכירים את המשל הזה?
היה לו פעם ויכוח עם הקומאר,
נכון?
האם אפשר לחנך בעלי חיים וכל זה, האם אפשר לשנות את הטבע של כלשהו? הוא אמר לו אי אפשר, טבע זה טבע.
אמרו לו בוא אני אראה לך חתול שהוא מלצר, נכון?
אז רואים את החתול,
מגיש את הדברים וזה, וריבר את הרייבשיץ או שהוא הביא, או שנכנס לו איזה עכבר לכיס, לא בדיוק ברור,
שחרר את העכבר,
החתול זרק את כל העניינים, ירד על ארבע והתחיל לרדוף אחרי העכבר.
אז בלק,
ככה זה נראה, כי אומרים שגם בלק היה קוסם לא קטן.
אנחנו צריכים מה שאנחנו צריכים זה לדעת שהשיעור הזה,
לפחות ברבע לשלוש צריך להתחיל להפוך אותו,
אחרת החביתה תישרף. כלומר, כל המטרה של השיעור זה להפוך אותו בסוף.
כי זה כל העניין של הפרשה,
להפוך. כתוב, ויהפוך אדוני אליך את הקללה לברכה. זה מה שצריך ללמוד מבלעם,
ואז להפוך את זה.
ואז זה יוצא טוב.
אז קודם כל בואו נעשה את הצד הראשון של החביתה,
ואחרי זה נהפוך אותה.
כל פנים בלק אומר לבלעם, עזוב אותך מכל העניינים,
אתה מנסה פה לברך, לקלל, מדבר שפה גבוהה.
תהיה מי שאתה, תחזור למקום שלך, לא דרך הפה, דרך האגן,
דרך החלציים, דרך היצרים והתאוות.
צא מהפוזה שלך בתור איזה נביא, אוניברסל, קוסמופוליט,
שיודע דברים, עזוב אותך, אנחנו יודעים בדיוק מי אתה, אתה, נכון?
כאילו,
בלעם,
יש לו,
תלוי איך אתה כותב את השם בלעם, אם אתה כותב את זה באנגלית,
זה נשמע יותר כזה פנסי, נכון?
אז Chief Magic of the World,
בלעם,
The son of Bore,
פטורה,
C-O-C-I-L.
בלעם זה כאילו בלי עם.
בלי עם, ככה אומרים, אוניברסל הוא זה.
אבל אפשר גם לקרוא בלעם בעברית, מה שנקרא עברית אותנטית, מקומית, ואז זה בולעם.
הוא בולע כל דבר,
הוא רוצה לאכול כל דבר, יש לו גסות ותאווה.
אז הוא אומר לו בלק, יא חביבי, תפסיק לשחק מי שאתה לא. ברח לך אל מקומך, ושם נראה מה יצא.
וכשבלעם מגיע למקום שלו, מה הוא אומר?
הוא אומר, אתה יודע מה, האמת, באמת ניסיתי לצאת ככה כזה נחמד, אבל האמת, אם אתה מדבר איתי במקום שאני,
אז אני מומחה גדול לזימה.
זו המומחיות שלי.
אלוהיהם של אלה שונאי זימה.
עכשיו, מה זה שהוא נתן לו עצה?
מה אתם חושבים כללה העצה? להגיד לבלק, תקשיב, הוא פירט לו את הדבר, הוא ארגן לו את הבנות, הוא סידר את ההסעות, הוא אמר לו מה לשים איפה, הוא מבין בזימה, הוא במאי פורנוגרפיה, בילה. הוא מבין, וזה החיים שלו.
הגמרא אומרת, נכון, שהאתון,
הלא אנכי אתוניך,
אשר רכבת עליי. אשר רכבת עליי מעודך עד היום הזה, העסקן הסכנתי לעשות לך כה.
העסקן הסכנתי, מה זה מזכיר?
איזה מילה?
ותהי לו לסוכנת ותשכב בחיקו,
שנאמר אצל, למשל, דוד מבת שבע, העסקן הסכנתי, סוכנת, שהוא היה טמא גם בדבר הזה,
גם בדבר השפל הזה, גם בזה הוא היה טמא.
מה קורה? וכשהוא בורח אל המקום שלו,
הטמא הוא מצליח, הוא מצליח, זו עוצמה לא תאומן, פחד, תראו מה אומר הזוהר.
אני מצטער שאני מזכיר את הזוהר, אחרי הדברים, אבל טוב, הזוהר יתאר את ה...
הזוהר מדבר כאן
על ספירת הכתר.
ספירת הכתר
היא הספירה שממנה יוצא המקום הזה, ברח לך על מקומך. יש מקום לאדם, המקום הזה הוא מקום פנימי, עמוק,
שהאדם,
זה נכון בכל המדינים,
זה נכון בעולם שנה ונפש. לדוגמה,
קרה לכם פעם שנפגשתם עם בן אדם, אמרתם,
לקח לכם דקה וחצי להתאהב בו והוא בכם?
קרה לכם דבר כזה?
פגשת בן אדם, לא לדבר על איש ואישה, לא לדבר על נגיד חבר,
כמו דוד ויונתן.
כתוב שכשיונתן ראה את דוד,
ויהי כאשר ראה יונתן את דוד.
נכון?
מה כתוב שם?
מה מה?
בנפשו, כן, תביאי תביאי את זה, בצד ימין למטה. אוי, אתה חייב להביא לי תנ״ך קורן, תנ״ך קורן. ג'רמי, אנחנו כבר 25 שנה ביחד, יש דברים ש...
הנה הנה מולך, פרונט, ימינה ימינה ימינה ימינה ימינה ימינה, אחד שמאלה, אחד שמאלה. נגעת, בדיוק, נגעת. אז לא, אז, טוב, גם זה תוכן כאילו.
והיא כאשר ראה יונתן את דוד ימין למטה,
איך אנחנו לא יודעים את הפסוק הזה בעל פה?
תודה, זה קורה.
ונפש יונתן נקשרה בנפש דוד. סליחה, ויהי ככלתו לדבר אל שאול.
ונפש יונתן נקשרה בנפש דוד, ויעבור ונתן כנפשו.
לא כתוב שהם אפילו דיברו ביניהם.
כלומר, המקום הזה שאנחנו מדברים עליו, הוא קורה בכל המעגלים. בעולם, שנה ונפש.
הוא קורה בנפשות.
אתה פוגש מישהו ואומר, שמע, אני לא יודע מאיפה זה מגיע. זה מגיע, לא יודע, הוא לא דיבר איתי אפילו. הוא אמר לי מילה אחת.
נפשי נקשרה בנפשו.
זה קורה במקומות.
אדם מגיע לאיזה מקום ואומר, שמע, המקום הזה
בואי יושב כי היוויתיה.
לא יודע, אני אוהב את הילד, אני אוהב ללכת לאיזה מקום מסוים במדבר. למה דווקא במדבר? לא יודע, דווקא שם. זה המקום שלי.
זה קורה בעולם וזה גם קורה בזמנים.
עשינו לפני כמה זמן סבב שולחן שבת. איזה חג הכי אוהבים במשפחה?
אז איזה חג אימא הכי אוהבת? אימא הכי אוהבת פסח. אין מה לדבר? פסח, אימא הכי אוהבת? באמת.
איזה חג הזה אוהב את פורים, איזה חג אבא הכי אוהב, התחילו ויכוחים, אבא הכי אוהב, אבא פורים, בסוף הם
נמנו וגמרו, נכון, הם אמרו סוכות, כן, הם אמרו עצמאות, טוב, הכל, אבל אולי סוכות, כן, לא יודע, בקיצור, יש לך איזה,
גם בזמן,
כשאדם עולה למקום שלו, הוא מקבל המון כוח,
ואנחנו למדים על הכוח הזה מהכוח שבלעם קיבל,
הוא עלה למקום, ברח על המקום שלו, כתוב, נכון,
ויקום בלעם וילך וישוב למקומו וגם בלק הלך לדרכו בלק הלך לדרכו אבל בלעם שב למקום שלו הוא אומר האמת אתה צודק בלעם ובלק מה אני מנסה לדבר פה דיבורים גבוהים מה אני מנסה פה לקלל קללות אוניברסליות כאלה וזה כל מיני במילים לועזיות אני מדבר איתך דוגרי זימה תאווה זה החומרים שאני מהם עשוי וכשאני יודע שאני נמצא שם אני מביא הצלחות ואז הוא מצליח
זה בא ללמד את כולנו מה העוצמה של אדם שמגיע למקום שלו, ואנחנו עכשיו נהפוך את זה, רק בואו נראה את הזוהר.
אומר הזוהר, איה עתיקה קדישא תמיר בגניז
וחוכמתה עילה שתי מאה באהו גולגולת המשתכח. מקום הכתר הוא כאן, בגולגולת.
כלומר, הוא מעל המודע, הוא בעל מודע.
ודאי באיה עתיקה לא איתגליה אלא רישא באלכודוי.
הוא רק מגלה את הראש שלו.
בגין דהי הוא רישא לכל רישא, חוכמתה עילה דהי רישא בי שתים,
ואיקרי מוחה עילאה, מוחה סטימאה, מוחה דשכיך ושקיט וליד דידה לבר איהו.
כלומר, החלק הזה בנפש נקרא המוח הסתום, המוח העליון,
המוח השקט,
ואין אדם שיכול לגלות לך מה המקום שלך,
חוץ ממי?
חוץ ממה אתה בעצמך.
אתה שמעת דבר כזה, מתניה?
אף אחד, אדם צריך לדעת מה המקום שלו.
אנחנו כל היום, תכף נראה דברים נפלאים של הרב קוק בדבר הזה, אנחנו כל היום שומעים וקולטים דברים מבחוץ.
מחנכים, מלמדים אותנו, אנחנו שומעים שיעורים.
מה החלק שלך?
מה העוד שלך?
בסדר, אנחנו קולטים, אבל עצרת לי רגע אחד לחשוב, רגע, מה המקום שלי?
כי אם אתה נמצא במקום שלך, אתה תביא המון ברכה, תהיה לך עוצמה אדירה.
ואם תהיה לא במקום שלך,
אצל בלעם זה במקום רע, אבל גם במקום טוב, שהוא לא המקום שלך,
זה חצי כוח.
לפעמים כשהייתי משתעמם בשיעורים,
אבל אחרי זה השתמשתי בזה בעוד דברים.
אז אני מוכר לכם את זה, בחינם.
משתעמם בשיעורים, הכוונה ביסודי, בתיכון.
אז הייתי מתאמן לכתוב ביד שמאל.
אמרתי בואו, אני מתאמן ליד שמאל, לכתוב.
הייתי מסכם את השיעורים ביד שמאל. כתב חרטומי, מזעזע.
יש איזו השתפרות מסוימת,
אבל אתה, נכון,
זה לא המקום שלך, אתה לא שמאלי.
כשהבן שלי היה קטן, כיתה ה', ו',
הייתי שיחק איתו כדורסל, היה לי קביוס איתו מוצאי שבת,
הייתי שומע את השיעור של הרב עובדיה בדרך ל... שומעים את הסיעור ככה ביחד, אני והבן שלי, ואז גומרים את השיעור, הולכים לשחק ביחד.
טוב, הוא בכיתה היא ואני שחקן דגול.
אז אמרתי לו, תשמע, אנחנו נשחק אחד על אחד, אבל אני משחק ביד שמאל.
אתה בימין, אני בשמאל.
בסדר?
ואז כאילו היה כאילו קצת איזה, כמובן שמהר מאוד, גם בשמאל, גם בימין, גם מאחורה, גם קדימה, הוא משאיר לי ישן,
ואז הוא גדל, אבל זה כאילו זה משהו כזה לאזן את עצמך.
אבל זה לא המקום שלך. אתה לא שמאלי.
זה לא המקום שלך. אתה לא שמאלי.
איזה קטע.
אתה...
אז אם אדם נמצא במקום שלו,
אם אדם פועל במקום שלו, הוא מביא המון ברכה. והמקום הזה, אני חוזר לדברים של הזוהר.
כן?
חוכמת העילהה דירשע בסאטים ויקרי מוך העילהה, מוך שתימאה,
מוך דשכיח ושקיט ולית דאדליה בר אי הוא.
ואז הזוהר מפרט
תלת רשין יתגלפן דה לגור מנדה יש שלושה ראשים בכתר אני לא מפרט את זה כרגע.
ודה ללא מנדה ראש אחד חוכמה סטימה אחד זה חוכמה סתומה דאתקאסיה ולא מתפתחה
וחוכמה דה סטימה רשיה לכל רשם דשאר חוכמות ואז רשאן היא לאה עתיקא קדישא סתימה דקול סטימין רשא דקול רשע
וזה רישא דלא רישא, ולא ידע ולא התיידע, מה דאב אוה ברישא דע,
דלא ידבק בחוכמתה ולא בסוכנותה. זה נקרא רדלה, רישא דלא התיידע. כלומר,
זה מין חלק כזה באישיות, שאני לא יודע להסביר אותו.
אני לא יודע להסביר אותו.
אני יודע להגיד עליו בצורה ודאית,
זה ככה.
זה ככה.
אומרים שככה זה ראשי תיבות, כתר כל הכתרים.
למה? אל תשאל אותי. זה ככה.
זה נקרא רישא דלא התיידע. הוא ראש,
אני לא יכול לדעת אותו, אני לא יכול להסביר אותו, אבל הוא קיים בצורה ודאית.
תחושה פנימית ודאית. זה המקום שלך.
והמקום הזה, קורא הזוהר, אומר הזוהר, נקרא
ברח לך אל מקומך.
ועל האי קרי ברח לך אל מקומך.
כל אחד מאיתנו
צריך לדעת לעשות את העבודה הזאת.
כל אחד.
מה המקום שלך?
מה החלק שלך? מה הסיפור שלך בחיים?
וזה נכון, אני מקדים פה את המאוחר קצת,
ואני מוסר פה הערת אזהרה.
ממש הערת אזהרה, הערת אזהרה כפולה, הערת אזהרה לתלמידים, הערת אזהרה לרבנים.
יש משהו, ומיד נראה כאן את התפארת שלמה,
יש משהו, אני אומר במרכאות, לא הוגן, כביכול, כן, כביכול, כביכול,
במערכות יחסים בין רב לבין תלמידים.
מה לא הוגן?
הכל בהשאלה, כן, הכל במשל.
הכל, ברור שהכל הוגן והכל מתוק והכל זה,
אבל כזה,
מה שלא הוגן במרכאות זה שהמורה,
הרב,
הוא הרי עובד בלדבר, זו העבודה, נכון? אחרת אולי המיומנות שלו זה דיבור. הוא גם מלא בידיעות, כי הוא למד הרבה שנים תורה.
ובדרך כלל הוא גם מלא בלהט, כי לומדים תורה וזה לא קורס באקדמיה.
אז הוא גם מלא בהתלהבות.
והתלמיד הוא, בין אם הוא בן 18, בין אם הוא בן 20, בין אם הוא 22, בין אם הוא בעל תשובה,
הוא בעמדה כזאת של ככה.
פה פתוח והכול קליטה.
ואז יכול להיות מצב שבו הרב,
הוא כובש את התלמיד.
מרוב הוודאות והכל זה,
והתלמיד הוא לא מצליח לזהות מתוך כל העוצמה הזאתי
מה המקום שלי.
אז זה צריך אזהרה כפולה, לתלמיד תמיד לזכור, אני בסוף צריך לדעת מכל מה שאני שומע מה הנקודה שלי,
ולרב זה לזכור עם כל ההתלהבות,
תזכור לפתוח, לזכור להגיד להם, תבדקו בעצמכם,
תבררו,
יש עוד דעות,
תסתכלו גם בספר הזה,
אולי תלך להתייעץ גם עם הרב ההוא, לא כדי ליצור בלבול, אלא כדי להודות את התלמיד,
שבסופו של דבר הוא יבין מה מתוך כל הדברים האלה זה שייך אליו, כי לא הכל שייך לכל אחד.
בסדר?
זה כשאתה הופך את המקום.
ואז אם אדם נמצא על המקום שלו,
הרב קוק מדבר על זה הרבה באורות התורה,
אנשים שהיו צריכים ללמוד אמונה ולמדו במקום זה גמרא, אנשים שהיו צריכים ללמוד גמרא ולמדו במקום זה הלכה,
אנשים שהיו צריכים ללמוד הלכה ולמדו במקום זה מוסר. בתוך עולם התורה הוא לא יושב על המקום שלו,
פספס, אחרי זה הוא מרגיש שהוא מתוסכל.
תראו מה אומר כאן התפארת שלמה, זו תורה נפלאה של התפארת לוי מרדומסק בהפטרה.
עמי
זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן באור מן הגלגל עד השיטים למען דעת צדקות השם.
הזוהר הקדוש הפליג מאוד מעת הצרה שהיו אז בני ישראל
על ידי מה שנתחברו שני הרשעים האלו בלעם ובלק
עד שהחליט הזוהר כי אפילו ביציאת מצרים בקריעת ים סוף וחטא העגל לא היו בני ישראל בסכנה גדולה כזו.
והעניין בזה, על פי מה שנאמר למעלה,
מדוע הפעם הראשונה נאמר לו לבלעם לא תלך עמהם,
וכאשר באו השליחים השניים אז כן הוא הורשה ללכת.
כאמור, אם לקרוא לך באו אנשים קומלי חיטם.
גם צריך להבין, הלוא התורה היא נצחית.
ולמה נאמר על הרשע הזה את אשר תברך מבורך? איפה הם ברכותיו? מה זה הדבר הזה?
אכן הנה ידוע מאמרם זל בנשיאת כפיים,
ואני אברככם לכהנים.
הכהנים שמברכים את עם ישראל, מי יברך אותם?
אז הקדוש ברוך הוא אומר, אני אברך אתכם.
שנאמר, טובה היינו יבורך, וכל המברך מתברך.
אז לכאורה, לפי זה,
בלעם היה צריך להיות מבורך. למה?
כי הוא בירך את עם ישראל.
אומר התפארת שלימי,
אך זה באופן שהמברך הוא לשם שמיים על מנת שלא לקבל פרס,
רק להשפיע טוב לבני ישראל.
כמו רבי חנינא בן דוסא,
שכל העולם ניזון בשבילו, ורבי חנינא בן דוסא די לו בקו חרובין כי לא רצה לנעות.
ואז סוף הכבוד לבוא, מידה כנגד מידה, גם שכרו בלי ערך וברכותיו מכמען המתגבר כי יותר מה שישאבו ממנו יותר יגדיל להשפיע וכנער שאינו פוסק לעולם.
אדם שרק רוצה לברך ורוצה שיהיה טוב אומר הקדוש ברוך הוא זה השקעה מוצלחת כל מה שאני נותן לו הוא מעביר לאחרים אז הוא צריך לקבל ממני אתה רואה בן אדם נותן בן אדם קיבל מהקדוש ברוך הוא איזה שפע מעביר אותו למישהו אחד אומר הקדוש ברוך הוא אהה אז הוא העביר למישהו אני צריך עכשיו לתת לו פי שתיים כי מה שהבאתי לו הוא נותן אז אני אתן לו פי שתיים שיהיה גם לו אז הוא נותן לעשרה
אני צריך לתת לו עכשיו פי עשרים, כי כל פעם שאתה נותן, אז מהשמיים אומרים, טוב, אז הוא צריך יותר תקציב,
כי הוא מחלק את הכול, תנו לו, תנו לו, אז נותנים לו פי מאה, פי אלף, פי... זה ממש, תדעו לכם, זה פשוט פשט, ממש פשט בחיים.
מה שהגמרא אומרת בירושלמי,
מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת,
כשאדם מלמד לאחרים,
זה הדרך הכי טובה ללמוד תורה.
הכי יעילה, הכי מהירה, עם הכי הרבה ברכה.
כי הוא אומר, הוא צריך ללמד אחרים?
אין לנו זמן, מסכן, אין לו עכשיו זמן, יתחיל, מהר תביאו לו את התובנות, את המקורות, את ההסברות, כדי שיצליח ללמד, תנו לו, תנו לו, השער פתוח.
אבל אם אדם מלמד לעצמו,
אומרים חכם לחלו בערבית, חכם לעצמו,
אז הוא לעצמו, אז לעצמו.
אז כשאדם, והוא עושה את זה בעין טובה, הוא לא אומר, אני אלמד אחרים כדי שיהיה לי כבוד. לא, בעין טובה, בשמחה, בטוב לבב, אז נותנים לו.
זה רבי חנינא בן דוסא.
אבל כאשר יהיה כוונתו המנת לקבל פרס,
מה הפרס?
היינו פניות או גאווה או קוביד.
יש מגפה בעולם כבר ארבע שנים, קוביד 19. אנשים רוצים הרבה קוביד.
לא יפעול מאומה,
כי כאשר עושה המנת לקבל פרס,
אז חראו בהכבוד או בגאווה שנהנה ממנו. זהו, אז הרווחת, קיבלת את זה והוא לשון פורסה.
חלק,
חלק משכר האמת
ולא יושפע לו השפעות חדשות.
ולכן הוא חוזר לבלעם.
בתחילה היה ברצונו הרע לקלל בני ישראל שלא היה מעט לקבל פרס. באמת, בלעם בהתחלה הלך לשם שמיים. הוא אומר, אני רוצה לקלל אותם.
אז היה לו עוצמה.
אחרי שהוא התפתה לקבל פרסים,
אז, כשהוא הלך בהתחלה, באמת היה מבחינת אשר תברך ואורך את האור יוהר,
ואז חלילה לא היה תקומה לבני ישראל.
אך כאשר השיב בלעם, אין השם לטיטי להלוך עמכם, כלומר, את זה הקדוש ברוך הוא מנע.
כשבלעם אמר, אני הולך לשם שמיים כדי לקנות אותם, הקדוש ברוך הוא מנה אותם.
אבל כשבלעם אמר, תקשיב, עכשיו שאתה מדבר איתי בענייני כסף וזעה,
אני רואה את הדברים בצורה אחרת. אומר הקדוש ברוך הוא, אה, אתה לא הולך לשם שמיים? אין בעיה, אתה יכול ללכת איתם. לא יקרה כלום, לא יקרה נזק.
אתה לא במקום שלך, אני לא פחד ממך.
כן? אך כאשר השיב בלעם, מעין השם לטיטי להלוך עמכם,
ורשי זל מפרש ממחשבות הרשע הזה,
אלא שרים גדולים מכם.
כן, במחשבות, רשי זמן מפרש מחשבות הרשע הזה.
איתכם אני לא אוכל ללכת, אלא שרים גדולים מכם. אה, אתם הבאתם לי פה סקודה.
אני עד שלא אכנה פה קאדילק בחניה.
אני לא עולה, לא מכניס את הרכב, לא מכניס את הרגל. מה זה הסקודה הזאת? הבאתי לי זה.
אני פחות מלינקולן, קאדילק לינקולן זה הולך ביחד?
או לינקולן זה לא קאדילק?
זה צווי דינים.
אני לא שם את הרגל, לא נושא פה. אה, הביאו לו קאדי, לקח עכשיו ונכנס. אה, אז מעניינים אותך כל מיני דברים צדדיים?
איבדת את העוצמה שלך בלעם.
כך כאשר השיב בלעם, מעין השם צאתי ללכת עמכם,
ורשי זל מפרש מחשבות הרשע הזה אל השרים גדולים מכם, והיה רודף אחר הכבוד,
הוא בא לבחינת המעט לקבל פרס?
ולכן כאשר באו השלוחים השניים והבטיחו לו, כהובי תשע עשרה,
כבדך אבדך מאוד,
אומר לו הקדוש ברוך הוא לך איתם אין בעיה אתה יכול ללכת כי לא תוכל לפעול עוד מאומה ולשווה היה תקוותם כי אתה לא במקום שלך
וזה שכתוב כי אמרתי כבד אכבדך מאוד הנה מנעך השם מכבוד
זאת הייתה לך לפוקה מה שהבטחתי לך כבוד עמד לקבל פרס
ולכן כשאמר לו הנה הלב של העניינים איתמר
ברח לך אל מקומך
בלא שום כבוד ושכר בלק אומר לבלעם חלאס יאללה תחזור למקום שלך לשם שמיים
כאילו לשם שמיים של טומאה.
ובלעם אמר, אתה צודק, באמת, מה עשיתי טעות? עכשיו אני חוזר להיות מי שאני.
אז מצא הרשע המזוהם הזה ליעצו,
כמו שכתוב, יעצך,
ומה יעצה אלוהיהם של אלו שונאי זימה? אתם יודעים שזימה
זה דבר מתועב גם אצל אומות העולם, לא רק אצל יהודים.
גם אצל אומות העולם זה דבר שהוא,
הנה עכשיו בארצות הברית אסור הפלות.
בסדר? כאילו, גם אנשים מבינים שמשפחה זה דבר מוסרי, שאסור לאנוס, אסור לגזול,
אסור לרצה איזה, ופורנוגרפיה זה ברור שזה דבר גרוע ורע, ונלחמים נגדו, מבינים את זה בעולם.
שהקוסם הגדול,
הנביא של אומות העולם,
זו העטה שהוא נותן, זה המקום שלו.
ואז הוא מצליח.
ובעוונות הרבים עלתה בידו להכשילה, וזה רמז לו גם בלעם, הנה ברך לקחתי וברך להשיבנה, רצה לומר, אם היה הולך למדרגתו הראשונה,
יש לו המעט לקבל פרס,
היה בבחינת מעיין המתגבר בקללות,
להוסיף לו השפעות חדשות.
זה כמו הבדיחה, יש בדיחה של ספר הברכות והקללות ביידיש.
אז זה עמוד אחד ברכות וכל השר קללות.
אין באמת הרבה ברכות ביידיש.
אכן אתה בעבור עדיפת הכבוד,
הוא צריך על כורחו לברך.
אבל זאת אמר ולא אשיבנה, שלא תשוב לילדי זה מאומה, השפעה וברכה יותר.
טוב, אז זה בלעם.
ואמרנו שכדי לעשות את הדבר הזה,
אנחנו צריכים להפוך את זה.
מה להפוך?
רבותיי, זאת עבודה של כל אחד ואחד מאיתנו.
שואל את עצמו, מה המקום שלי
בעבודת השם?
מה המקום שלי בלימוד תורה?
מה המקום שלי בתפילה?
מה המקום שלי בקשר? מה המקום שלי? אנחנו שומעים מסרים מכל מיני אנשים, מכל מיני מחנכים, מכל מיני כיוונים שונים,
ובסוף דווקא האדם שהוא מפולש ומקשיב,
הוא יכול להקשיב לכולם, ורק את מי הוא שוכח?
את עצמו.
יש פסוק נפלא מאוד בקהלת,
שהרבי היה מדבר עליו, מרבה לדבר עליו, תכף נראה, זו איגרת נפלאה של הרבי בדבר הזה.
הפסוק אומר ככה, אם רוח המושל תעלה עליך,
מקומך אל תנך, כי מרפה יניח חטאים גדולים.
הפרשנים כאן רשי אומר,
אם רוח רמושל תעלה עליך,
אם אדם עולה לגדולה ומקבל איזה תפקיד, מקבל איזה מינוי, אל תשכח את המקום שלך,
שהיית פעם קטן, אל תשכח את זה, אל תעוף על עצמך, לא יקבע בך. תזכור שפעם אדם נהיה שופט, אל תשכח שהיית פעם עורך דין,
אדם נהיה מפקד, אל תשכח שהיית פעם חייל פשוט.
אדם, כל אחד עם זה, תזכור את המקום שלך, תישאר בענווה, תישאר.
פשוט ומודה.
אני ראשית לבוא פקודת מבצע, פום, כן?
פיקוד ומטה.
אדם צריך להישאר,
יש שם, נכון, מכללת פום.
הקימו מכללה,
צריך לשלוח שם קצינים מדרגת סגן אלוף ומעלה,
שפום, שישארו פשוטים ומודים.
שלא יחד עם הדרגות,
פתאום עם הכתפיים, שזה גיד מיוחד,
מוזר כזה,
שעובר מהכתפיים לחזה.
אתה שם למישהו דרגות על הכתפיים, פתאום הוא נמתח לו אח הזה, מה קרה?
מה קרה?
תרגיל, תוריד את זה.
שמו לך על הכתפיים, זה אחריות, זה לא שתתחיל לעוף על עצמך.
יפה. תראו מה אומר כאן הרב.
איזה פסקה באורות הקודש.
צריך לדעת אותה בעל פה ולזכור אותה כל החיים.
העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו.
כל תכונת ההקשבה, שאנחנו מקשיבים לרבנים,
איך אתם חכמים ולומדים וכולי,
אינה כי היא מכשרה לבניין העצמי,
הנצחי העצמי של היחיד.
כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי.
מה השם שלך?
איך קוראים לך?
למה אתה נקרא?
כשקוראים לך,
נקרא לזה ככה, מה קורה לך?
למה אתה יוצא? למה אתה יוצא לקראת?
זהו כל כובד הדין,
כל עומק השאלה,
כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר.
כלומר, אחרי מאה ועשרים,
מה שהשאלה הידועה, הרב זושה אמר, אחרי מאה ועשרים ישאלו אותי, לא אם היית אברהם אבינו, אלא אם היית זושה.
אחרי מאה ועשרים ישאלו את האדם, תגיד,
עשית הרבה מאוד דברים וכל זה,
היית מי שאתה?
מי שאתה, היית הג'רמי, שמואל, היית?
היית את השליחות שלך או שהיית של... או שמילאת שליחויות של אחרים?
חיית בחיים של אחרים. הרמב״ם גם מדבר על זה בסוף מורה נבוכים.
אל תיתן שנותך לזר, נכון? אל תיתן ימיך לזר ושנותיך לאכזרי. יש אנשים שעובדים,
אבל העבודה שלהם זה בשביל אחרים בכלל, זה לא הימים שלהם.
ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, אדם כל כך מקשיב וכל זה,
עד שעובדו את הריכוז העצמי,
יודעו שמות רבים, רק את שמו שכח.
אתה שואל אותו שאלה, אתה אומר לו, תגיד, מה אתה אומר על הדבר הזה והזה?
אז הוא אף פעם לא תקבל ממנו תשובה. תמיד תקבל ממנו, מה?
ציטוט.
הרב ההוא אומר ככה וככה, אבל שאלתי מה אתה אומר, כתוב בספר ההוא ככה וככה, מה אתה אומר, כל דבר יהיה ציטוט, אתה מרגיש שאתה מדבר עם איזה קלטת
הוא מקליט וכל דבר הוא, אבל מה אתה חושב?
מה דעתך? איפה אתה נמצא?
איפה הנקודה שלך?
יודע הוא שמות רבים
רק את שמו שכח ולא ידע
אז
כי עמלו לריקו, שמעתם?
ואין לו תקנה, זו פסקה דרמטית אני חושב ממש
ואין לו תקנה כי אם על ידי עורלת אוזן כבירה הוא צריך להפסיק להקשיב לעשות ככה
ולשאול את עצמו רגע איפה אני בתוך כל הסיפור הגדול הזה
שמונעתו מכל הקשבה ואחרי האירוס הגדול הזה החרשות שהיא עיבוד כללי כן אם אדם מישהו מחרש מישהו אז הוא נותן לו את תשלום כל הנזקים כולם
חרשון נותן לו דמי כולו הוא שב ומתחדש בצורה חדשה
תתהפך ככה במערכותם, ויתייצבו כמו לבוש.
כמה הדבר הזה חשוב.
הוא כאילו, הוא מתייצב על עומדו, עכשיו הוא מבין מי הוא, הוא מבין את המקום שלו, הוא מבין את הדבר הזה.
כמה הדבר הזה חשוב.
בלעם גילה לנו את הסוד.
כשאדם נמצא על המקום שלו,
כשהוא נמצא בשליחות שלו,
כשהוא נמצא בשביל הדבר שלשמו שלחו אותו לעולם,
יש לו ברכה,
יש לו הצלחה,
אי אפשר לעצור אותו.
אי אפשר לעצור אותו.
אם בלעם היה הולך מראש כדי לקלל,
אי אפשר היה לעצור אותו.
הוא עשה לו לשם שמיים, אז אין בעיה. אחרי זה שהוא חוזר למקום שלו, עוד פעם כדי לקלל בטומאה, עוד פעם אי אפשר לעצור אותו.
זה מין, זה כמו בקלפים, אס לוקח קינג, כן?
שכאילו, אס כזה.
אם אדם נמצא במקום שלו,
כל אחד, אם המקום שלך זה נתיב חסד,
או המקום שלך זה נתיב עשייה,
או המקום שלך זה נתיב לימוד, או יש אחד המקום שלו,
אני זוכר,
כן,
משהו שלמדתי מימי מורתי לאורך ימים ושנים,
שהיא הייתה המון שנים גננת, למעלה מ-40 שנה הייתה גננת באותו מקום, באותו גן.
אז היה לה דורות שהיא גידלה, כלומר, היה לה ילד שהיה אצלה בגן,
והיה אבא,
והביא את הילד שלו, וכמעט,
כמעט יכלה להספיק נכד.
שלושה דורות בתוך אותו גן.
ואתם יודעים, אדם התאבד באיזשהו מקום.
אז אומרים לו, בוא תהיה ככה, בוא תהיה ככה. אז לפני הרבה שנים, כשהייתי ילד,
אז אמרו לה, בוא איתי עם מדריכה.
מדריכה. יום בשבוע, מדריכת גננות.
מצוין, יום בשבוע.
ואז זה היה המסלול להתקדם לפיקוח.
אחרי שהייתה יום מדריכה,
היא אמרה, אני לא רוצה יותר, וחזרה לגן.
אז פעם דיברתי איתה, אז אמרתי לה, היא אומרת, תראה,
כשבחרתי להיות גננת,
הייתה לזה סיבה.
זה לא סתם הגעתי לזה.
התלבטתי בין אחות לבין גננת, אז, לפני הרבה שנים.
למדו גננות בסמינר לגננות, זה היה,
התחלתי ללמוד יב-יוג, כאילו, זה היה שנתיים.
התלבטתי בין אחות לבין גננת.
ובסוף הלכתי להיות גננת ולא אחות, כי החלטתי שאני אוהבת ילדים.
לכן אני גננת, כי אני אוהבת ילדים.
עכשיו, להיות מפקחת
זה אומנם במערכת החינוך, זה אומנם על גני ילדים, זה אומנם על ילדים,
אבל זה לעבוד עם מבוגרים.
זה לא המקום שלי.
המקום שלי זה ילדים.
היא נשארה בגן, 40 וכמה שנים, יש לה מזה נחת. עד היום, אני פוגש
כאלה שהיו בגן שלה, יש פה גם כאלה במכון מאיר שהיו בגן שלה.
וזה, אמא שלך הייתה גננת שלי,
הוא, איזה גננת, איזה שעה, ואני מספר לה, ויש לה נחת אמיתית, אמיתית הדבר הזה. אדם שיודע מה המקום שלו,
אז הוא שם, אז הוא בלי ברכה,
הוא מביא הצלחה, אף אחד לא יכול לעצור אותו, הוא בנצח לגמרי.
אבל אדם שהוא לא במקום שלו,
והרבה פעמים זה מסיבות טובות,
כי הוא שומע כל מיני דברים, כי הוא...
אני יכול לתת לזה אולי עוד דוגמא.
אני חושב שהיא דוגמא,
כלומר, בלי לשפוט אף אחד וכל זה, אבל אנחנו רואים הרבה פעמים שאנשים
שהם נורא נורא מוצלחים בעולמות תוכן
של חינוך ורבנות, שעוברים נגיד לפוליטיקה, אז הם פחות מוצלחים בלשון המעטה,
נכון?
עכשיו, למה?
מה הסיבה? אנשים טובים, אנשים ערכיים,
כי זה לא המקום שלהם.
הפוליטיקה והחינוך אלה שני הפכים גמורים,
פשוט שני הפכים גמורים. והפוליטיקה היא דבר חשוב, שלא יובנה נכון, היא דבר מאוד חשוב, אבל זה מקצוע.
צריך שם להיות גם פשרן, וגם קצת תחמן כנראה, וגם קצת לדבר בתקיפות, וגם לפרסם את עצמך,
כל מיני דברים שהם...
אז צריך להתמקצע בדבר הזה.
זה לא המקום. מי שהצליח נורא במקום מסוים, ופרח, ואנשים הלכו אחריו,
מגיע למקום אחר, ותוך זמן קצר מאוד אנשים עוזבים אותו ולא הולכים אחריו,
כי זה לא המקום שלו.
זה כל כך חשוב שאדם יברר לעצמו מה המקום, ואף אחד מהאנשים האלה שעבר משדה חינוך לפוליטיקה
לא עשה את זה לא בגלל שהוא רצה יותר מעמד או כבוד או כסף, זה רק בגלל שליחות.
אבל זה לא מספיק.
אתה צריך לעשות את השליחות במקום שלך, מה המקום שלך, שם תעשה את השליחות,
ואז אתה רואה ברכה.
אחרת אתה שומע הרבה מאוד שמות,
רק את השם שלך אתה שוכח.
נכון?
הרבי, שהשבוע היה ג' תמוז, והתבעדנו בכמה מקומות בעניין,
כן, מתניה,
הנוסחה יותר מורכבת.
הנוסחה יותר מורכבת. אני חושב שהנוסחה מתחילה מזה שאדם קודם כל שואל את השאלה.
מזה זה מתחיל.
הרבה אנשים בכלל לא שואלים את השאלה.
הם שמו אותם על איזה מסלול, והם ככה.
לא שואלים את השאלה. תעצור, תשאל.
קודם כל תשאל, מה המקום שלי? עכשיו, איך?
אז קודם כל, מה שהרב כאן אומר, זה קשור בהתבוננות, שאדם רגע עוצר ומתבונן בתוכו לבין עצמו.
כשהוא שומע מה קורה לו,
לא מה קורה באלא, מה קורה באלף.
אתה מבין?
כמו אדם מרגיש שאני מרגיש שיש איזה משהו שקורה לי.
הכל קרה לי והלכתי, הלכתי כי קרה הכל.
למה אני נמשך לדבר הזה?
כן?
אצלי זה היה עם חליל צעד. כשהייתי שומע חליל צעד, הייתי עוצר, כמו ככה, מסתכל, נמשך אל הדבר הזה.
בסוף גיליתי שבאמת בתוכי יש חליל צעד שלא טופל, ורק כשהתחלתי ללמוד נגיד על חליל צעד, אז התחלתי להירגע.
יש דברים שקורים לך, הם קשורים לכתר.
גם דברים, לא הייתי אומר רק טוב, אלא דברים שאתה מרגיש שאתה מביא בהם
ברכה מיוחדת.
ברכה, אתה מביא איתך, יש איזה ברכה שאתה מביא איתך.
זה יכול להיות ברכה חברתית,
זה יכול להיות ברכה מקצועית, כל מיני דברים שאתה אומר, שמע,
כשאדם אומר לעצמו, כשהסביבה אומרת עליו, אני נכנס לאיזה מקום,
מביא איתי ברכה בתחום המסוים הזה.
כן, אז זה, עכשיו, בכוונה זה לא נקרא נקודה.
זה לא ברח לך אלא נקודה שלך, זה מקום.
מקום זה מקום מספיק רחב כדי שתוכל למצוא את עצמך במרחב. זה לא יהיה פה, זה יהיה פה, אבל בכל אופן זה יהיה במקום. כלומר, אם אדם,
איך כותב הרב סבאטה, אני כל כך אוהב את זה בספר שלו,
באמת מארץ תצמח,
אז הוא מתאר שם את חכם,
את עטרת ראשנו,
ראש על ארץ רבה,
הרב הראשי לחלב,
שהיה מבין בחכמים,
ולא כמו שהיום, שהדרשן שמים אותו פסקן.
והפסקן, שמים אותו מלמד בתינוקות של בית רבן,
והמלמד, שמים אותו רב קהילה, ירחם אמרחם.
אנחנו נסיים שם.
מבין בחכמים ושם כל אחד על מקומו.
ואז כשאדם נמצא במקום שלו, הוא מביא ברכה, הוא מביא שמחה, הוא מביא סיפוק.
אז אתה צריך לראות את הדבר הזה. זה מתחיל בהתבוננות, וזה לא נקודה.
אתה לא חושב שזה נקודה ספציפית.
זה אזור, זה מקום.
אבל צריך להיות באזור הזה.
צריך להיות באזור הזה, בסדר? לא יכול להיות שאדם שיש לו משיכה חזקה מאוד, אני אתן דוגמה קיצונית, למספרים,
מכירים אנשים שאוהבים מספר, תמיד נראה לי פלא כזה, אנשים שעם מספרים עושים להם את זה.
אז הוא הולך להתעסק עם דברים שלא קשורים, זה לא יכול להיות, כאילו, אתה... וכן הפוך, בסדר?
יש לך את כמו...
כן, אפשר לדמות את זה. הרבי מאוד מאוד היה מחבב את הפסוק הזה, מקומך, אל תנך.
יש לך מקום, אל תניח אותו.
אגב, אומרים שהרבי קיים את זה בעצמו.
כי משנת 1951, כשהוא קיבל את הנשיאות, את האדמו'רות,
הוא לא יצא מהמשולש, היה לו משולש בניו יורק,
770,
איסטרן
פרקווי 770,
הבית ברחוב פרזידנט, הבית הפרטי שלו,
והציון בבית תלמיד אונטיפיורי.
משולש, הוא לא יצא ממנו כל החיים,
חוץ משתי נסיעות בתחילת הנשיאות לאיזה קמפס בערים שם,
לא, הוא לא היה בארץ, מה פתאום?
בתחילת הנשיאות אומרים שהוא היה עושה גם חופות וניחומי אבילים בברוקלין עד שגם את זה הוא הפסיק.
בן אדם חי חיים שלמים, לא יוצא משולש,
לא חול ולא זה, גם לא מנוחה.
שאלו אותו פעם, למה הרבי לא לוקח מנוחה?
אז הוא אמר,
אבל אדמו״רים בדורות קודמים לקחו.
אז הוא אמר, בדורות קודמים החסידים עבדו, אז הרעבהס יכלו לנוח.
בדור שלנו החסידים בטלנים, אז הרעבהס צריך לעבוד כל הזמן.
אין לו לא יכול לקחת.
פעם החסידים קנו לו כזה כיסא כמו שאני יושב עליו,
אז הביאו לו את זה איזה לבית,
אז הוא לקח את זה למרפסת, ישב עליו דקה,
אז אמר לאשתו, נו, יצאנו ידי חובת דאצ'ה.
דאצ'ה זה כאילו הצימר שהולכים אליו, והוא המשיך, קם והלאה.
הוא לא יצא מהמקום שלו, למה? כי הוא אומר, זה המקום שלי,
זה השליחות שלי, זה התפקיד שלי, אני אדמו״ר, אני רבה, אני צריך ללמד תורה, להעיף את האנשים קדימה, אין לי מה לכבש במקום אחר, זה המקום שלי.
זהו, והוא הצליח או לא הצליח?
הצלחה אדירה, עצומה, כבירה,
שנמשכת אחרי חיי חיותו ביתר שאת מאשר שהיה בחייו.
גם בחייו זה היה עצום,
אבל אחרי חייו זה עוד יותר מתגבר.
שואלים תמיד, הרבי נפטר, חי, אצל צדיקים השאלות האלה לא כך נפקא מינה.
אני זוכר שהייתי לומד בעיר דוד,
הייתי יושב, לומד, רואה מהחלון את הקבר של הרב קוק ולומד ענייה.
הייתי אומר לחבר שלי, נותן לו כזה דבר, תגיד לי, הרב הזה שאנחנו לומדים, הוא חי או מת?
אנחנו כל הזמן שואלים מה הוא אומר, מה הוא מדבר,
מה הוא זה, הוא חי הכי בעולם, הגוף נמצא באיזה מקום, על הרוח, הדעת,
מה זה אדם? הדעת זה האדם, נכון?
דוגמה אחת, יש לזה הרבה דוגמאות, שהרבי מאוד חיבב את הדבר הזה, כמו שאמרתי לכם, הוא התנהג ככה בעצמו,
זה המקום שלו,
זה השליחות שלו,
זה בצורה קיצונית, כי הוא לא יצא מד' אמות של המשולש הזה,
זה כאילו זה מין הוראה כזאתי לכולם, כמו שאני,
גם אתם.
אל תחפשו מקום שהוא לא המקום שלכם. אתם רואים אותי?
אני נמצא במקום שלי ולא זז, כל אחד עושה את השליחות שלו, טוב, אז הם תעשו את השליחות שלכם.
והוא עשה את זה,
אמרו לי, הרבי היה רוסי, כאילו כשהדגים משהו,
זה עד הסוף.
ככה בקשיחות.
איגרת, בחרתי איגרת אחת, מישהו...
כן, נכון, נכון, בדיוק.
בדיוק. אז תראו, יש כאן איגרת נפלאה.
שלום וברכה, קיבלתי מכתבו באיחור זמן קצת, בו כותב על דבר מצבו ושואל חוות דעתי, מסעת לארץ הקודש תיבנה ותיכונן על ידי המשיח צדקנו, מי שרוצה לעלות לארץ.
והנה לדעתי כיוון שנמצא במדינה אשר בזמן האחרון באו שם כמה אנשים מראי השם,
נוסף על אלו שהיו דרים שם מקודם,
וכיוון שאין איש איתנו יודע על ברור הכוונה העליונה במה שנמצא ובמקום פלוני רק כי מהשם מצעדי גבר קוננו,
הרי יקיים בעצמו מקומך על תנ״ך
סביבתו באופן המתאים לחזקם בתורה ומצווה
ונברמין מיטיידישה וורמיקאית, כן, גם בחום יהודי.
רק אני רוצה להגיד, בשביל ההערה הציונית,
מה בעצם הרבי מתכוון?
שהוא יישאר שם ויחזק אנשים בתורה ומצוות, וכתוצאה מהדבר הזה מה יקרה להם?
הם יעלו לארץ.
אתם מבינים? כלומר, אפשר להרוויח שאחד יעלה לארץ,
ואפשר להשאיר אחד ויעלו אלף בזכותו, שזה מה שהרבי עשה בעצמו.
כי כולם שואלים, למה הרבי לא עלה לארץ? אני רוצה לשאול שאלה אחרת.
כמה אנשים עלו לארץ בגללו, בזכותו? זה מה שאני רוצה לשאול.
מדובר על אלפים ועל עשרות אלפים. הרבי הקים במו ידיו
יישובים שלמים בארץ.
בקריית מלאכי,
נחלת הר חב״ד וכפר חב״ד. כפר חב״ד היום נראה לנו איזה פנינת נדל״ן כזאתי.
החמיב, חמיב.
הרבי היה מעורב בהקמת כפר חב״ד ב׳.
אבל זה נראה לנו, אבל כפר חב״ד כשהקימו אותו היה על הגבול
אז הגבול עבר שם, הוא הקים יישוב ספר
זה היה על הגבול, אחרי מחפש שתי ימים זה
והשם יתברך ייתן לו אריכות ימים ושנים טובות לעיר בסביבתו
בתוספת בנר מצווה בתור האור, ומאור שבתורה זו תורת החסידות, דרכיה ומנהגיה ואפילו בשביל פעולה אחת טובה הנה ידוע הכתוב בתניא פרק כה אשר בעשיית מצווה איזה שתהיה
הנה למעלה הוא עניין נצחי לעולם ועד
וכידוע פתגם הבעל שם טוב, מה ששמענו כמה פעמים בעקבות קדושת מורי וחמי,
אדמור, זצל, נפגם, זיה,
אשר נשמה יורדת למטה ומלובשת כמה עשרות בשנים בגוף ישראל לכדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות,
לברכה לאריכות הימים ושנים טובות עם כל הפירושים.
זה עוד וריאציה. כלומר, לפעמים אדם מחפש את המקום שלו במקום אחר.
נכון, פעם היה ברחוב סומסום אריק ובנץ.
אז אריק אמר לבנץ, בוא נלך לשם.
אז הם הולכים לשם, ואז אומרים לו, או, עכשיו אנחנו כאן,
אנחנו רוצים להיות שם, אז הם חוזרים לשם,
ואז כל פעם, וכל פעם שהם מגיעים לשם, הם מגיעים לכאן, ואתה אף פעם לא...
המקום של האדם זה גם יכול להיות המקום שבו, אתה כבר פה,
אתה כבר נמצא, אתה כבר הגעת, אז תחפש,
לא סתם אתה פה.
מברכים על זה כל בוקר, ככתוב בחוברת הנפלאה עיר השחר,
אנחנו מברכים כל בוקר על זה,
המכין מצדי גאבר, בכוונה הגעת לאן שהגעת, נכון? כל אדם יכול לחשוב בין... אתה כבר נמצא כאן במקום.
יש לי חבר שהוא שליח,
חבלתי, הרב דייטש, הבן של הרב דייטש המפורסם מצמח צדק,
הוא השליח בפתח תקווה, אז הוא סיפר,
הוא יצא לשליחות כשברית המועצות נפלה. הוא אומר, היה לו ברור כעגלות נגלות כמו שהשמש זורחת בצהריים,
שהרבי שולח אותו לאחת מערי רוסיה,
שנפלו וכל זה, והוא הגיע וקיבל זה, ואז הרב אומר לו,
יהיה שליח בפתח תקווה.
גם היום פתח תקווה זה לא איזה עיר עם פוטנציאל תיירותי מוגבר, נקרא לזה ככה.
אבל בטח אז,
מה פתח תקווה, העולם בוער ברוסיה, והרבי שלח אותנו לפתח תקווה.
הוא הלך לפתח תקווה, הוא מאוד מאוד מוצלח, ואז מתברר שכל הרוסים הגיעו לפתח תקווה בכלל, כן.
והוא חיכה אליהם כבר שם.
רבותיי, אני חוזר למשפט של הרב קוק,
מרכז התורה הוא שמו הפרטי.
עובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים רק את שמו שכח.
העבודה של האדם למצוא את המקום שלו, לברוח אל המקום, ברח לך למקומך,
זה אף אחד לא יכול לעשות את העבודה במקומכם.
השליחות שלנו בשיעור הזה זה רק להניח את המקום הזה, שיש דבר כזה.
מכאן ואילך כל אחד צריך
למצוא את הדרך שלו בעצמו לדעת מה המקום. אפשר כמובן להתייעץ עם חכמים, עם חברים, אבל בסוף העבודה היא
אישית של האדם בינו לבין עצמו,
שנזכה לאור הגדול הזה של הכתר, אמן ואמן.
רבי חננה בן הקשר...
