אנחנו לומדים פה אגדות חז״ל,
ולפנינו אגדה ממסכת נדרים, מדף ס״ו.
מאוד מעניינת, בסדר?
יש הרבה מה לדונדה.
קשורה לזוגיות.
מספרת הגמרא, אהובר בבל דסליק לערדי ישראל.
בן בבל עלה לארץ ישראל,
בנסיב אי תתא.
התחתן.
עלה כדי להתחתן. אולי הוא עלה כדי להתחתן.
טוב, אמר לה, בשילי לי תרי תלפי.
אמרה לו, אמר לה, תבשלי לי שני,
רשי כאן אומר, שתי רגלי בהמה,
טלפיים כאילו,
בשילה לי תרי תלפי.
בשתה לו, תראו כאן את רשי, בשלה לו שני עדשים.
השאלה הייתה מכירה בהלשונות שלהם, של בבל.
בארץ ישראל לא היו טוענים כך.
כן?
זו גרסה אחת.
גרסה שנייה, הוא אמר לה,
תבשלי לי תרי תלפי, הכוונה כמות גדולה,
ובשתה לו,
כאילו, כמו אמר לה, תבשלי לי,
שתי עדשים, הוא התכוון שני סירים. היא הכינה מה?
דישלה שני עדשים.
רשי כאן אומר, היא דגרסי,
דשילי טלוף חי.
כלומר, מעט עדשים, שכן אדם נוהג לומר, והיא סברה, שתי עדשים כאמר לה, הוא בישלה לו שתי עדשים מלבד.
ולא רצת לשנות על דבריו.
טוב, רתח עליה, כעס עליה.
למחר אמר לה, בשלי לי גריבה.
כן?
בשלי לי גריבה. רשי כאן אומר, רתח עליה.
למחר אמר, אי אמינא לרמי תריי, תעביד לי קטמון, אם אני אגיד לה,
כבר שלילי עוד פעם, אני אגיד לה מספר,
אז היא עוד פעם תעשה לי אותו דבר, את המספר.
אני אגיד לה כמות גדולה. אמר לה בשביל גריבה מידה גדולה.
תסבר, כי היחידי תיטרא חלה דמילתא ולא תבשילי לכדי סעודה. כלומר, אני אגיד לה כמות גדולה, אבל היא אין לה היגיון. היא תבין שאני לא מתכוון,
כאילו הוא אמר לה, תבשילי, אני רוצה מחר טון.
ומה, התמשל לו טוני, תבין לבד שזה כמות לסעודה. לא, אי בשללו, מה שהוא ביקש.
כל הכמות הגדולה.
בסדר?
כמו אדם מגיע הביתה ואומר, וואו, אני איראה, ואני יכול לאכול סיר צ'ון של מכון מאיר.
הוא לא מתכוון, נכון?
הוא מתכוון שהוא רוצה עכשיו צלחת מלאה. פתאום אשתו אומרת לו, הכנתי לחמה, הכנתי, הוא רואה על הגז, סיר ענר.
כמה, אמרת סיר צ'ון של מכון מאיר?
אז, טוב, אז זה ה...
אמר לה,
אמר לה זילי הייתי ליתריי בוציני, לכי תביאי לי שני אבטיחים
אזלת והייתי ליתריי סריגי
מה שכאן אומר
תריי בוציני זה אבטיחים, לשון שני סריגי, שני מנורות
לתרוויו נקראו בוציני בערמית, גם אבטיח נקרא בוצין וגם מנורה
הווה יתיב בבא בן בוטה אבבא וקדאין דינה, בבא בן בוטה ישב על השער והיה דן את הדין
סליחה, דייקתי, אמר לה
התעצבן זילי תברת יתון על רשי דבאבה. לכי תשברי.
לכי תשחקי את הנרות האלה שבט על פתח הדלת.
מרוב שהוא התעצבן.
הווה יתיב בבא בן בוטה אבבא וקדיין דינא. היה יושב בבא בן בוטה
ודן דין בדיוק על פתח השער והוא קוראים לו בבא.
אזלת ותברת יתון על רשי. הלכה ושברה את הנרות האלה על הראש של החכם.
אמר לה מה הדין דעבדת? מה את עושה?
אמרה לה כך ציווני בעלי.
אמר את עשית רצון בעלך המקום יוצאים ממך שני בנים כבאבא בן בוטה.
זה הסיפור.
מה אתה אומר?
למדנו? לא למדנו.
אני לא זוכר.
מה?
אתה גם חושב?
מה?
אני לא זוכר.
כאילו לפי מה שמופיע לי במחשב לא...
אולי כן? אני לא יודע.
לא זוכרו לי על זה.
לא, סתם, אדם רגיל, בר בבל.
אבא בן גוטו היה המורה, אבל מדובר פה על אדם רגיל.
איפה, יפה, אז מה הסיפור הזה בא להגיד להם?
אפס שיח, כן?
אז מה אתה זוכר? מה למדנו פעם שעברה? תזכיר לי.
אתה רוצה איזושהי מסירות לשלום בית?
לא, אז אתה זוכר את רבי מאיר עם האישה שירקה לו בעין?
לא, מחילה, דתית גם הייתה את זה, אבל... הבנתי, הבנתי, בסדר גמור.
בואו נראה
מה קורה כאן.
טוב, יש פה באמת מה שנקרא גברים מנהוג,
אנשים ממאדים וכל זה, נכון? בואו ננסה רגע להבין מה היה כאן.
הוא הגיע,
זה ברור שהם לא מדברים באותה שפה, נכון? זה ברור.
ואפשר ממש להגיד שהם ממש לא מדברים באותה שפה.
כלומר, הם באמת כמו, תחשבו שאדם
דובר אנגלית, התחתן עם אישה שהיא לא דוברת אנגלית, והיא מנסה לשער את הכוונות שלו.
מה הוא רוצה?
מה ישמח אותו?
בסדר?
זה מה שהיא מנסה לשער. היא מסתובבת על יעד. היא טועה כל פעם, אבל היא מסתובבת על יעד.
מנסה להבין מה, הם הרי נשואים, בעצם הסיפור הזה,
אני חושב,
מניח פה לעומק את המהות של קשר זוגי,
מה בונה קשר זוגי, או את הטעויות,
או מה הוא חושב או מה היא חושבת, בואו נראה.
הוא מגיע
ואומר לה,
תבשלי לי או שני רגלי בהמה או איזה כמות גדולה.
אני רעב,
רוצה לאכול.
עכשיו, אם בשל אצלו שני עדשים,
שימו רגע את חוסר ההבנה בצד, מה היא חושבת?
כשהיא מבשלת לו שני עדשים, מה היא חושבת?
אה?
זהו קצת רעילה.
זה מה שהיא חושבת?
עובדה היא.
אה?
אז אפשרות אחת שכבודו אומר,
אפשרות אחת, מרוב שהיא לא יודעת,
כלומר אפשר לצייר אותה כמישהי שהיא ממש לא,
אין לה שום, כמעט אין לה דעת, היא כאילו לא יודעת, אז היא הולכת על בטוח.
זה נראה לה בטוח, ואז היא כל פעם,
מה שנראה לה קרוב, אז היא...
אז באמת אין מה ללמוד מהסיפור הזה,
חוץ מזה שכדאי, חוץ מהלקח שכדאי להתחתן עם אישה שיש לה איזה דעת,
כן?
אבל אני חושב שזה לא הסיפור.
כן.
אז אתה אומר...
אז אלעד אומר ככה,
אני מתאר פה את הזוגיות שאתה מנסה לתאר לנו דרך הסיפור.
יש פה אישה שבאמת לא מבינה מה הוא רוצה, כי באמת זה...
אתה אומר ככה,
היא הבינה שתי עדשים, זה נראה לה נורא נורא מוזר, מאוד מאוד משונה,
כן? לא הגיוני.
אבל בכל אופן היא אומרת,
ואני כאילו אעשה מה שהוא אומר.
אז מה, זה מועיל לנו להיום?
כן. אפשרות.
אתה עכשיו נוסיף כאן פרקים קודמים שלא ידועים לנו. אנחנו מנסים להבין מתוך הסיפור הזה בעצמו.
בואו נראה.
הוא רוצה לאכול, בסדר?
בין אם הוא ביקש בשר,
או בין אם הוא ביקש כמות גדולה של אנשים, זה מה שהוא רוצה.
מה היא רוצה?
מה התפיסה שלה
ביחס לאוכל?
מבחינתה,
אני חושב שיש כאן אמירה מאוד מאוד עמוקה.
אם אתה רעב,
אתה מוזמן לבשל לעצמך.
בסדר? כלומר, מה... קח,
הוא לא ביקש ממנה כאן, במיוחד אם אנחנו הולכים לפי הגרסה של עדשים,
הוא לא ביקש ממנה כאן איזה מעדן ספגטי.
לא תכין סיר, שמים חבילה, שופכים מלח, זה, תכין.
אם אתה ביקשת ממני לבשל לך, ברור לה שמה?
אתה רוצה את האינטראקציה.
בשביל אינטראקציה, מה שצריך, אפילו שני עדשים מספיקות.
כלומר,
בשביל שבני זוג ישבו וידברו, מספיק כוס קפה ועוגה, נכון? שלוקח דקה וחצי להכין אותם, ונכון, לא צריך לבשל שש שעות תסעודת שבת. בשביל לשבת ולדבר עשרים דקות, חצי שעה, שיחה קרובה,
מספיק להכין קפה ועוגה, נכון?
מה זה מספיק? זה כאילו התפקיד של קפה ועוגה בחיים? זה בדיוק הדבר הזה.
הייתה לי איזו תקופה, עכשיו, האחרונה,
שעשיתי איזו גמילה מקפה,
אני אינס קפה. אז אשתי אמרה לי, אני מחזקת אותך מצוין, כל הכבוד, טוב ויפה, אבל זה
יכול לפגוע בזוגיות, מה עם הזה שלנו? אמרתי לה נשתה תה, מה זה משנה?
לא, אמרתי לי, עובדה, זה משנה.
עובדה, אני לא יודעת להסביר, אבל זה, והיא קצת צודקת, כן, אז עכשיו עשינו, חזרנו לאיזה כלל שאנחנו
שותים רק ביחד.
זה ברור שהיא,
בואו נאמר ככה, הסיפור הזה בעצם מתאר את ה,
אני שם פה כבר את הכלל של הסיפור, הסיפור הזה בעצם מתאר את הקווים הזוגיים האופייניים,
קו פרקטי שמיוצג על ידי הגבר כביכול, וקו
של קשר וחיבור שמיוצג על ידי האישה.
זה נשען על כך
שכבר במעשה בראשית,
כשהאישה לא מקבלת קשר מבעלה, כי הוא לא מדבר איתה, נכון?
והוא אומר, לזאת תיקרא,
זאת הפעם עצם העצמה בבשר ממסרי,
לזאת תיקרא אישה,
כי מאיש לוקח הזאת.
מה חסר שם בפסוק הזה? איזה מילה?
איך?
לך.
לך, דבר איתה.
הוא אומר זאת, גוף שלישי נסתר, כן?
לזאת יקרא איש הקים איש לוקח הזאת, חסר שם תלח, ומכיוון שחסר לה את הדיבור ואת הקרבה האניטימית, אז הראשון שמגיע ומציע, שזו הנחה, שהיא הולכת איתו.
אז המהות, החיפוש, כלומר, זה דבר מאוד מאוד המון, מפני שהאדם
הוא נברא בודד.
הוא נברא בודד, הוא נברא, כתוב גם לא טוב להיות אדם לבדו, אבל הבריאה שלו, הבסיסית, היסודית, היא בתור אדם לבד.
ואילו האישה נבראה מה?
היא נבראה למישהו. אז זה ברור שהחיפוש שלה והצורך שלה בקשר והצורך שלה בקרבה והצורך שלה בשיחה הוא קיומי הרבה יותר מהאיש. האיש, אומרים,
אומרים,
וזה לא כזה רחוק,
שאוטיזם זה מחלה גברית. כלומר, זה נכון, זה עובדה ש-80% מהאוטיסטים זה בנים ולא בנות.
בסדר? אבל אומרים שבאיזשהו מקום,
כל הגברים נמצאים באיזשהו מקום על הרצף.
כלומר, נכון, זו תכונה טובה
להיות כל הבית.
בלאגן, וזה, כביסות, וזה. עכשיו הוא קורא עיתון.
עכשיו, מרוכז.
התעלמות מוחלטת מכל מה שזה.
נכון? אין אפשרות.
אין אפשרות.
יצא לנו בבית, אני בגיל 12 בלילה, אני במיטה כבר, זהו, החלונות נסגרים.
אז אני אומר, הולכים לישון? אני אומרת לי, כן. כאילו, מרגע שהיא אומרת שכן, עד ש...
אני הולך... ברגע שאני מחליט שאני הולך לישון, אז זהו, זה קורה, אני סוגר, הולך לישון. כאילו, אני מתעלם מכל העולם.
כנראה הזן אנשי לא מסוגל, הולכים לישון, זה אומר שאני צריך לסגור את הזה, וצריך לזה, ולראות שהוא מכוסה, והאם מכוסה, והוא זה, וזה, 45 דקות הולכים לישון.
כי קורה כאן משהו.
תתעלמי, מה הבעיה? כאילו, זה ייחגר מחר. לא, אי אפשר להתעלם.
אז יש פה, בעצם, הסיפור הזה מספר את סיפור ה...
אז הוא אומר לה,
הגבר כאן אומר לה,
תכיני לי משהו לאכול.
היא לא מעלה על דעתה
אפשרות שהוא ביקש ממנה לבשל כי הוא רעב.
היא לא אמרה, בשביל זה יש קטרין.
בשביל זה יש... תבשל בעצמך. בשביל לאכול,
אפשר לאכול בפנימייה של מכון מהיר.
כשיושבים לאכול, זה בשביל הקשר, בשביל הקשר אפשר גם שתי עדשים.
לדעתי זה מה שהיא אומרת לו.
השיעור הזה הוא שיעור מודרני,
New Age, מה זאת אומרת?
הטענה שלי היא שחז״ל זה תורת אמת,
זה תורה נצחית,
וניתן מהר סיני עד היום, וזה בכל דור ודור יודע לתת מענה, וזה המענה של הדור הזה.
תראה, מודרני או לא מודרני, אני לא זה. השאלה אם זו פרשנות שיכולה להיכנס.
יכולה או לא.
אני חושב שהפרשנות ההפוכה היא יותר בעייתית. זה כאילו, נוציא אותה ממש, כאילו...
טוב, בוא נמשיך.
טוב, הוא כועס.
הוא כועס כי הוא באמת רעב.
למחר, הוא אומר, אוקיי,
אני אסגור את הפינה.
הוא אמר לה, תקשיבי, אני רוצה הרבה אוכל.
הרבה.
אז היא מבשלת לו הרבה.
למה היא עושה את זה?
מה?
נו, אז היא מפחדת שהוא יכנס אליה עוד פעם.
אה, הטעתם.
כלומר, אתם מתעקשים להוציא אותה כזה, או צייתנית, או פחדנית, או...
אה?
שאני אחזור על זה, ושעם ישראל ישמע.
עם השם?
עוד לא הסתכלתי, אנחנו באמצע הסיפור, חכה.
בברסלה, איך קוראים לאישה? בברסלה קוראים לאישה מניעה.
אחי, יש לי מניעות.
מה זה מניעות? צריך להיות בבית.
יש לי מניעה לנסוע השנה לאומה.
טוב,
הוא אומר, אז היא מבשלת לו עכשיו,
כאילו כמות מטורפת. אז אפשר להגיד עוד פעם שהיא לא מבינה,
אני חושב שהיא עושה כאן משהו אחר.
מה?
היא כאילו אומרת לו, תראה,
אין לי בעיה לבשל לך כמות גדולה.
זה לא שאני לא יודעת לבשל.
אולי הוא חשב, היא לא יודעת לבשל כמות גדולה.
אין לי בעיה.
אין לי שום בעיה פרקטית.
כלומר, היא מנסה דרך היום ללמד אותו על אתמול.
אתה רואה שלא הכנתי לך כמות גדולה. אז אם אתמול הכנתי לך מעט, מה זה אומר?
שאני מבקשת שלא נתעסק על הכמות,
שלא נחיה את החיים שלנו לפי כמות, אלא שתהיה בינינו איכות.
וכאן אני רוצה לשים פה, להגיד כאן איזה משהו
כללי.
תראו, אוכל
זה דבר חשוב.
אוכל זה דבר חשוב.
יש לאוכל כל מיני תפקידים.
התפקיד הבסיסי של אוכל זה באמת לזון את הגוף, שהאדם יתקיים.
יש לי הוכחה חזקה מאוד שהקדוש ברוך הוא,
היה לו כוונות נוספות באוכל,
לא רק לזון את הגוף.
מה ההוכחה?
אם זה היה רק לזון את הגוף,
כלומר שהגוף יעבוד, שיתפקד, אבל ברמה מיטבית, לא ברמה...
מה?
לא צריך כלום.
לא צריך טעם, לא צריך ריח, לא צריך צבע, לא צריך צורה.
צריך לקבל כל יום איזה כדור עצה כזה,
כדור שמכולב בורק כדורי עצות, היינו לוקחים עצה,
בולים את הכדור הזה בדיוק שתי דקות ביום,
חוסכים זמן, חוסכים כלים,
חוסכים לבישולים, חוסכים את הכל, ורצים קדימה.
לא ככה? כמו סטייל המן.
העומר לגולגולת, מן, היה כנראה מאוד מרוכז, מה שצריך,
הכל עבוד פעם מזון, הכל מרוכז, הם אוכלים איזה חצי דקה ביום, וכל מה אנחנו נאכלים בתורה.
מה, הקדוש ברוך הוא לא יכול לברוק כזה עולם?
יכול לברוק.
היינו לוקחים איזה משהו מרוכז, היה פרי, היה עץ עם פרי אחד,
אוכל אותו פעם אחת ביום, אתה מסודר.
זהו, לא שאתה רעב, אתה גם שבע, לא יכול לאכול, זהו, מסודר, לא צריך לאכול יותר.
ליגה, לא?
כן, זה, טוב, זקנים, יפה אמרת, זה כבר מה שכתוב בכוהר.
ודאי.
כן. נכון, אז למה אנחנו לא אוכלים גרבר באמת? מיותר לגמרי כל האוכל וכל הבישולים, כל אחד יהיה לו גרבר עם כפית,
עם אווירון, אוכלים, וזהו.
אה, כן.
אז למה לא?
אז רואים שלאוכל יש לו עוד תפקידים,
כי הקדוש ברוך הוא ברא צבעים וצורות
ואפשרויות למשחק ולטעמים ולגוונים ופירות וירקות ובשר ודגים ומיני מתאמים.
אז מהו התפקיד הנוסף? מה?
או כבודו אומר דברי אלוקים חיים.
התפקיד של האוכל הוא להיות גורם מזמן ויש מקום להתלבט מה התפקיד המרכזי שלו.
כלומר ברור שאדם צריך להיות ניזון עוד פעם אבל בשביל להיות ניזון אתה סוגר את הפינה בדקה.
לא צריך יותר מזה אם אנחנו יושבים לסעודה ויש כלים
נעים, ויש פה ויש שם. זה ברור שהסעודה היא אמורה ליצור איזה משהו, איזה חיבור בבני אדם, כמו שאמרת.
את הדיבור, את הקרבה, וזה גורם מזמן. אוכל, הגמרא אומרת, כיוון שאדם אוכל,
אז נפתח לו הלב, והוא מדבר, ושיח, והם עולמים לחיים, נכון? כמו שולחן שבת. מתי יצא לך לשבת איתו שלוש שעות, שעתיים, לדבר, לשוחח? רק כאילו שולחן שבת, שסעודה, ואוכלים, ושמחים, וכו' זה גורם מזמן.
זה גורם מזמן בין בני אדם, זה בוודאי ובוודאי גורם מזמן בין איש לאשתו.
למעשה זה התכלית
של איש ואישתו, הרי הם גם לפני כן, העובדה שהם התחתנו, אז הם לא מתו ברעב לפני כן, נכון? אז הוא לא צריך אותה כדאי, הוא חי עד היום, אז מה הוא אכל? הוא אכל.
אז היא אומרת לו, אתה קראת לי לבשל לך?
ברור לי שאתה רוצה, מה?
קשר, כאילו זה, אז בוא נבשל כמה שיותר מהר, כאילו נכין משהו זריז, ממש כאילו קפה,
שלוקח דקה להכין, ונשאר לדבר.
לא, אבל הוא אומר, לא, אני אראה.
אז היא אומרת לו, למחרת, תקשיב,
אין לי בעיה לבשל לך.
אין כאן בעיה של יכולות.
אל תחשוב שאני לא יכולה. אני יכולה לבשל פה כמויות, אין שום בעיה. אבל זאת לא המטרה.
זאת לא המטרה,
הכמות.
עוד ועוד ועוד. המטרה היא ה...
טוב.
הוא עדיין ממשיך בזה שלו, בכיוון שלו.
אמר לה, זי לי, הייתי לי,
תריי בוציני.
לכי תביאי לי,
שני אבטיחים.
למה אבטיחים?
כי היא אומרת, שמע, אני רואה שבישולים לא יצא ממנה כלום.
אז זה פירות, תתאבי, זה לא... משהו גולמי כאלה. משהו גולמי.
לא יהיו בעיות, לא פדיחות.
מה?
אבטיח,
כן.
יש בדיחה,
כשהיה תקופת הצנע,
אז האישה רואה את בעלה,
מגיעה מבית הכנסת עם אורחים.
היא סופרת את האורחים, היא רואה שאין לה,
אין לה מספיק אוף לכל האורחים.
מה הוא מביא לה וזה, אז היא אומרת לילדים, ילדים, כשאני אגיד מי רוצה עוף,
כולכם תגידו לא רוצים.
מחבור שומרים בערבית, לא אוהבים, שמעתם? כן.
מגיעים כל האורחים, אה, ברוכים הבאים, איפה שבאתם, טוב, מי רוצה עוף? כל הילדים, אה, אנחנו לא רוצים, לא רוצים. טוב, לא, לא רוצים. טוב, אז יש לו, להגיש לאורחים?
נגמר, אז זה אומר, עכשיו הגיע הקינוח, אז כל הילדים אומרים, אנחנו רוצים.
מי שלא אכל עוף, לא מגיע לו קינוח.
היא הגישה את זה גם ל...
אז יכול להיות שהוא כבר מתקדם, יש כאן איזו התקדמות.
שני אבטיחים, חדלי, חדלך, משהו כזה.
מה, זה בבבל? לא, זה בארץ ישראל.
בן בבל שעלה לארץ ישראל.
אה, הסיפור שלמדנו זה על בן...
אני רוצה להגיד
שני האבטיחים האלו,
יכול להיות שהוא כבר מתחיל לעבור כאן איזשהו תהליך שהוא מבין ש...
אה, התחלתי ל...
רב רפויה לוין זכר צדיק לברכה,
היה לו איזה מינהק כזה,
כשהיו מגיעים אליו, גם הייתי אליו עם אשתי וזה, הוא היה נותן חצי שקל
לי וחצי שקל לאשתי,
והוא אומר, תיתנו את זה לצדקה בבית.
וגם הוא היה חותך תפוח באמצע, והוא אמר, תאכלו.
כאילו, תפוח, תברפו אל לוין, זה לצדיק לברכה.
הבן של רבי בריא לוין.
אז הוא כבר מבין כאן איזה משהו.
היא הולכת ומביאה לו מה?
שתי נרות.
תרי שרגאי.
בוצינה ושרגה זה אותו דבר בארמית, בזוהר.
רבי שמעון הרבה פעמים נקרא בוצינה קדישה.
מה היא אומרת לו בזה?
מה היא אומרת לו?
מה אני מחפשת?
תקשורת, אור.
אור.
כמעט הייתי אומר רומנטיקה.
כלומר, נדליק פה שתי נרות, זה לא כתוב שזה שבת דווקא, כן?
נדליק פה שתי נרות, נשב ביחד.
היא כל הזמן מחפשת את הקרבה. הוא מחפש את הפרקטיקה
והיא מחפשת את הקרבה.
היא כל הזמן הולכת... עכשיו, זה נכון שהיא טועה כל הזמן,
אבל מהטעויות של האדם, אתה למד,
אתה יודע, היא לא הביאה לו מטוס, היא לא הביאה לו אופניים.
היא כל הזמן, הראש שלה הולך לכיוון שבטוח הוא מבקש את זה.
זאת אומרת, למה שיבקש אבטיחים? מה, אנחנו פה קיבוץ?
הוא בטח מבקש שתי נרות, כדי שנדליק נרות,
ותהיה איזו אווירה,
ותהיה קרבה, ותהיה אניטימיות. היא כל הזמן מחפשת
אחר הקרבה,
והוא לא.
היא טועה כל הזמן לכיוון ההוא.
זו הטעות שלה, זו טעות יפה, נכון?
כלומר, הסיפור הזה מספר בעצם את המתח שנמצא במובנה בין בני זוג, בין הפרקטיקה לבין הקשר.
בסדר? יש מתח. צריך גם שתהיה בסוף איזושהי פרקטיקה.
זה קרה אולי גם בהתחלה.
אבל,
וכאילו הגבר מאוד מאוד מושך לדבר הזה, שיהיה פרקטיקה, שיהיה זה, שנאכל, שיהיה וכל זה.
והיא אומרת לו, אבל בית
הוא לא בנוי על פרקטיקה.
יש דברים שהם עמוקים. עצם הקשר הוא הדבר החשוב.
אחר כך נסתדר עם הפרקטיקה, יהיה יותר, יהיה פחות, בסדר, אבל קודם כל שיהיה קשר.
במיוחד,
איך זה נראה, שהתחתנו שלא היה קשר, בנו את הקשר אחר כך.
אז יש כאלה שאומרים, אוקיי, התחתנו,
והתחתנו כי צריכות נישואים, מה זאת אומרת, אני איש, את אישה, אנחנו ביחד ננהל את הבית וננהל, הכל כזה מנוהל מאוד מאוד טוב, הכל מנוהל, הכל מנוהל כמו שצריך,
אבל אין קשר.
והיא אומרת, אי אפשר,
הקשר זה מה שמחזיק את הכול.
או שנאכל ביחד ונתקרב,
או שנדליק נר ביחד ונתקרב.
נעשה משהו ביחד ונתקרב.
הקרבה הזאת אחרי זה תוכל לייצר הרבה מאוד פרקטיקות בעקבותיה,
אבל חייב להתקרב קודם כל
אחד לשני.
זה מה שהיא מנסה לעשות, לייצר את הקרבה.
אנחנו לומדים את זה כדי להבין את השפה הזאת. כלומר, הרבה פעמים,
אני אתן לכם הגדרה. מה ההגדרה?
הגדרה למתנה לאישה.
לא,
אני מדבר על חפץ.
מה? חפץ.
כאילו, מה ההגדרה? זו דוגמה, אני שואל הגדרה.
איך?
ההגדרה בדיוק הפוכה מאיש.
בדיוק הפוכה, 180 מעלות.
מתנה לאישה זה חפץ שלא ניתן לעשות איתו שום דבר.
כלום.
כלומר, אם בעל בא הביתה ואומר לי, אשתו, קניתי לך מתנה.
אמרתי לו, מה קנית לי? והוא מוציא לה מיקסר,
כזה טוב של החברות הטובות.
מה?
נינג'ה, בראון, כל החבר'ה האלה.
אומרים לו, מקסים, זה מה שרציתי, זה לא מתנה.
זה צריך לבית.
בעוד שאם לגבר יביאו מברגה מלווקים, כל הזה, מה אבסוט,
איזה מתנה, אשתי קנתה לי, וישר הוא רץ לקדוח את הקירות וכל זה.
נכון?
למה זה כך?
כי מבחינת התפיסת הקשר, ברגע שהבאת לי משהו שיש לו פרקטיקה,
אז זה כבר לא מדבר על הקשר.
צריך שיהיה בבית נינג'ה, צריך שיהיה בבית בראונס,
צריך, צריך.
איפה הקשר?
קשר זה רק דבר שיש לעשות אותו כלום. יהלום, הגילים,
שרשרת,
פרחים,
זהו.
זה המתנה.
דברים פרקטיים, לא יש שם מתנה. אצל גבר הפוך, למה גנית לי את זה? מה אני אעשה עם זה? פרחים? מה אני אעשה עם זה? עוד שנייה נובל. חבל, היית קונה מפלסטיקה, מחזיק מעמד כל השנה.
נכון, זה כאילו, זה הראש.
זה הראש.
בסדר, יש מקום לזה, אבל צריך,
שפת לא ילדתי אשמה, הכותרת של השיעור הזה, צריך להכיר את השפה האחד של השני.
השפה הפרקטית, יש לה כאילו יותר תוקף.
זאת אומרת, חבל על הזה, זה לא יעיל, זה לא כלום, זה לא שום דבר.
אז כאילו, היא יותר מוצדקת, כי השפה של היחס, זה נראה כאילו בזבוז כסף, או לפעמים נראה בזבוז זמן,
או לפעמים נראה כל מיני דברים כאלה, כי לא יוצא מזה כלום, כי מה עשינו, כי...
בסדר?
כמה זוגות
משקיעים כסף בדברים פרקטיים, כגון אוטו,
מחליפים מכונת כביסה, מחליפים מכונת זה, דברים פרקטיים, שיהיה, חיים נעימים,
וכמה כסף אנחנו משקיעים בקשר עצמו.
יש אפשרות להשקיע בקשר, יש סדנאות, יש ספרים, יש כל מיני, באינטרנט, אפשר להשקיע ולשפר את הקשר הזוגי,
את השיח, את הקרבה.
כשהיינו זוג צעיר, אז אשתי עבדה בשנה הראשונה של העבודה בתור יועצת,
איפה שאבא שלי עבד בתור מנהל משק. אז היא כאילו הייתה שם שנה ראשונה בתור יועצת.
אז כן, הייתה שנה כזאת.
אז אבא שלי, ככה, יש לו אמירות, אומר לה,
אפשר להגיד לך משהו פעם?
את וכל היועצות, כן? מה אתם עושים בחיים?
הוא אומר, אני קמתי בבוקר,
כיסחתי פה את הדשא, שמתי פה שתילים,
עשיתי כאן פרגולה, אני רואה בעיניים מה עשיתי. אתם, מה עשיתם? כל העבוד אתם מדברים.
מה, כאילו...
מה, מה?
נכון?
כאילו, איזה...
עם מבעלה קצת, מה?
יש משהו הרבה יותר
נוכח
ומנצח אולי בפרקטיקה, אבל זה ברור
שכל הפרקטיקה שבעולם, יהיה לך מקום מטופח עם ספסלים ודשא והכול מושלם,
אבל התלמידים לא מחוברים לעצמם ואין להם מוטיבציה להצליח ואין להם מוטיבציה לימודית, אז מה הועלנו? העיקר בסוף,
בסוף, בסוף, כל האירוע הזה,
העיקר בסוף הוא כדי שתלמיד יושב עם מורה וילמד.
זה העיקר, הקשר, זה העיקר.
אז אני חוזר חזרה לזוגיות. כל הבית, והקירות, והתמונות, והאוטו,
וכל האירוע הזה, זה בשביל מה?
שיהיה לנו נוח בחיים?
שיהיה יותר קל?
פעם זה אולי נכון, היום גם זה לא נכון.
היום גם זה לא נכון. היום כל דבר אדם יכול להשיג, גם כשהוא לבד.
נכון? אפילו חברה הוא יכול להשיג כשהוא לבד.
פעם אדם היה נשאר לבד. לא, תגור פה בנחלאות, ברחביה,
כל שבת יהיה לך פה שולחן שבת עם מלא חברים וזה, הביצה חוגגת. אפילו המערכת החברתית היא כבר לא כזאת ש...
אז למה?
מתחתנים כדי ליצור קשר עמוק עם איש עם אישה ואישה עם איש.
ובעצם אפשר להגיד שכל הדברים הטכניים בבית הם בסך הכל פלטפורמה ותירוץ לקשר.
בסדר?
הכל.
בוודאי האוכל.
בוודאי.
כן.
אמרתי, אם צריך אוכלת מיסה, צריך לאכול.
זה עולה תירוץ לקשר.
אמרתי, צריך לאכול. אז כמה זה לוקח לאכול?
אה, אבל נגיד אם צריך... אפשר גם לאכול לבד.
בשביל לאכול לא צריך שמישהו יעמוד ויבשל לך.
אתם יודעים מה זה שמישהו עובד ומבשל?
אין לזה אח ורע.
אין לזה אח ורע.
מישהו ספציפי עומד במטבח, גם אם זה האיש או האישה,
עומד כמה שעות ואומר, אני עכשיו מכין אוכל למישהו שאני יודע מי זה,
ואני יודע גם מה טעים לו.
אתה חושב שמישהו חושב עליך ארבע שעות, מה יהיה טעים לך, ומכין לך.
במסעדה השף מכין שזה יהיה טעים לעולם.
אבל שמישהו, ואז שאתה אוכל, איך?
שמת לב מה שם? שמת לב ששם? נכון אתה אוהב את זה, אמא? אז שמתי.
וואי, תודה רבה, מקסים, תודה, נכון?
אבא מאוד אוהב את זה.
היום יש יום הולדת לזה, בוא נכין, היא מאוד אוהבת את העוגה הזאת, בוא נכין לה את זה.
מפקדה שלמה של תשומת לב וקשר במטבח.
זה המקום הכי חשוב, אגב, המקום הכי חשוב בבית, שלא לכם ספק ולא אשליות,
זה לא הסלון, זה לא שום דבר, זה המטבח.
שם מתקבלות ההחלטות,
שם מתקיימים הדיונים,
שם המפקדה.
אה, המזבחון.
כן, הפינה הזאת שלה.
טוב,
טוב, היא הגיעה עם שתי נרות, אז הוא כבר נורא התעצבן. אמר, זילי תברי אתון על רשת דבבא, ולכת שברי אותם על פתח הדלת. כלומר,
את לא מבינה אותי,
את לא זה, הוא כאילו,
כאילו, כמו מוציא אותה.
טוב,
היה יושב,
מה שהיא כאן אומרת,
תברינו על רשת דבבא, ואת שברי אותם על פתח הדלת.
על ראש הפתח ומחמת כעס אמר לה
והיא סברה דקא אמר לה למיטברייתון על רשת דבבא בן בוטה דעה ביעתיב תמן. כך היא חשבה
כשאמר לה לשבור אותם על ראש החכם
הלכה ועשתה כך.
אמר לה מה הדין דעבדת? מה את עושה לי?
אמר לה כך ציווני בעלי.
אמר את עשית רצון בעלך
המקום יוצאים ממך שני בנים כבבבא בן בוטה. עכשיו כאן
זה מאוד מאוד נוטה לכיוון של אלעד של כאילו צייתנות
שהיא עשתה מה שאמרו לה וכל זה, נכון?
האם אפשר לפרש פה אחרת?
מכאורה מצווה לפרש אחרת, נכון?
מה הזכות? מה הזכות? מה, על מי אתה מנסה לעבוד? אני לא מבין, עליי? עליך? על מי?
אה, אז אתה מצטרף לקבוצה שלו ואתה מחבר בפרקים שלא היו כתובים.
לא, אני לא יודע. יפה, אז כנראה שהיא לא הכתה אותה משהו כזה, אלא...
טוב,
אני אגיד לכם מה אני חושב, בסדר?
עוד פעם, אתם צריכים להבין את הטעויות שלה.
היא כל הזמן טועה,
אבל יש היגיון בטעויות.
כלומר, ברור לה שחיי נישואים זה קשר.
ברור לה.
כלומר, הדבר היחיד שלא ברור לה, מה שהיא לא מבינה, זה שהוא לא מבין את זה. אבל בסדר, אני כל הזמן טועה לכיוון הזה.
עכשיו, מה היה כאן?
היא מבינה שהיא מנסה ולא מצליחה.
היא מבינה שיש פה איזה קצר בתקשורת.
ואז כשהוא אומר לה, לכי תשברי את זה על פתח הדלת,
ברור לה שהוא שולח אותה למי?
לחכם.
כשהוא שולח אותה ברמת חירום.
לכי, תביא אותו לכאן דחוף. כלומר, תיקחי את הנרות האלה, תשברי אותם, שזה יהיה כאילו, ותגידי לו, מה, החכם, תבוא מהר.
זה ברור לה שזה מה שהוא אומר.
כלומר, היא
מבינה מה שהרבה אנשים לא הבינו,
שאם יש איזושהי בעיה בזוגיות,
איזו בעיה גנרית שחוזרת על עצמה ולא מצליחים, הולכים להתייעץ.
עם מי הולכים? אז היה החכמים, גם היום אולי,
לא אולי, גם היום, חכמים, אנשי מקצוע, אתה הולך להתייעץ עם מישהו.
וזה חירום,
למרות שלא קרה כלום, הבית לא נשרף,
אבל זה מסוג הדברים שהם חשובים מאוד,
אבל לא דחופים. אפשר היום, אפשר מחר, אפשר בעוד שבוע,
אבל זה חשוב.
וכשאתה מבין שמה שהוא חשוב, אתה גם מתייחס אליו בצורה דחופה.
זה ברור לה שזה מה שהוא אומר, שזה מה שהוא מבקש ממנו. הוא אומר, תשמע, אנחנו לא מסתדרים בינינו.
אם לא מסתדרים,
אז לא מוותרים,
אז לא אומרים טוב, אלא קוראים לחכם שיעזור, לכי תקראי לבבא מנבוטה.
אבל למה שהוא ישמע בקולך? זה דחוף,
זה קריטי, זה בית בישראל ש... אתם יודעים, יש לי מחשבה כזאתי,
קודם כל להגיד עוד סיפור מהרב אליהו,
זכר צדיק לברכה, הרב,
שאתם יודעים שהרב היה אחד מגדולי גדולי גדולי גדולי הפוסקים בענייני מראות וטהרת המשפחה וכל זה,
כשהיה מגיע החתן לרב,
היה תור, היה תור
התקבל הרב או טלפון, היית אומר, אני חתן,
מיד הרב יהודה מוצפי היה המשמש שלו, חתן, זוזו, חתן פה,
בואי תמהר לרב, ככה או ככה או ככה, לרב, מעיר לך פנים וכל זה, משהו
מיוחד
בסדר?
אז חשיבות, חשיבות.
עברה לי מחשבה,
אולי זה כבר נראה לנו מובן מאליו, אבל עברה לי מחשבה כזאתי.
הרגשתי את זה גם בחתונות שהיו לנו, של הילדים שלנו, וגם בכלל בחתונות באופן כללי.
תראה, יש חתונה, בני זוג מתחתנים, בחיאות כפיים,
שולחים הזמנות לכל העולם, ואנשים מגיעים.
עכשיו, מה זה אנשים מגיעים? החברים מגיעים, זה ברור. אנשים מבוגרים מגיעים.
דודים.
אנשים שגם, חכי חכי, בקיצור זה מאמץ, אני זוכר.
בקיצור זה, מגיעים, מגיעים, נו, בקיצור, מגיעים מרחוק. אני זוכר בחתונה שלנו הגיעו
דודים ממעלות
של אשתי.
התחתנו בראשון.
אז היה כבישים לא כמו היום, שש מחלפים. זה היה ארבע-חמש שעות נסיעה.
הדודים ממעלות, וכמובן הלכנו והצטלמנו איתם, אמרנו תודה רבה.
שם, מה זה דודים?
זה היה,
כאילו, זה היה בני דודים של אימא של אשתי.
לא משהו קרבה. הגיעו, הם מגיעים.
נכון, אתם מרגישים את ה...
על מה זה יושב?
נראה לי שזה יושב
על הדבר הבא.
הזוג לא תמיד מבין מה הוא עושה.
הוא אומר, תשמע, הכרנו, הוא נחמד.
זה,
זה, ואנחנו מתחתנים.
באים כל העולם ואומרים להם, אתם בכלל לא מבינים מה אתם עושים. תראו אותנו.
שניהם מבוגרים, שני זקנים, תראו כמה התאמצנו להגיע. אתם יודעים מה אתם עושים?
אתם ממשיכים את נצח ישראל.
אתם ממשיכים את נצח הדורות. אתם הדבר הכי חשוב שקרה עכשיו בעולם.
באנו לחופה שלכם.
עמדנו, התייצבנו.
כי זה הדבר באמת הכי חשוב.
זה נועד כדי לתת אח שווי
לזוג שיבינו מה הם עושים.
אז היא בטוחה שהוא שולח אותה לרב.
למה שישימו אליה לב?
למה שהרב בכלל יתפנה לה?
יש לרב שאלות בהלכות כשרות,
יש לה רב שאלות בהלכות שבת,
יש לה רב שאלות בהלכות פה, בהלכות שם.
הוא אומר לה, מה פתאום?
תזרקי שם את הנרות, תגידי לו, דחרוף, הרב צריך שתבוא, יש לנו כאן בעיה, שלום בית.
בית זה הדבר הכי חשוב, והוא יבוא.
בסדר?
ברור לה שהוא שולח אותה לבקש עזרה.
ברור לה שאי אפשר להישאר תקועים.
הולכים אל החכם, כמו, נכון, הרמב״ם אומר,
מי שיש לו, זה ילך אל חכם הנפשות,
שיעזור לו, אז גם פה אפשר לעזור.
וכשהוא שומע, בבא בן בוטה, את התמימות שלה
ואת הרצון שלה בקשר,
הוא אומר לה, את עשית רצון בעלך,
המקום יוצאים ממך שני בנים כבבא בן בוטה.
והגמרא אומרת בכמה מקומות, מדוע זוכים שיש בנים תלמידי חכמים וכל זה,
אז הגמרא מדברת גם על מי שמוקיר תלמידי חכמים,
אבל גם על מי שמשקיע בזוגיות.
כשיש זוגיות טובה וזה, הזוגיות אותי מובילה אחר כך באיזשהו צינור של שפע ושל ברכה.
אז האישה הזאת,
שלא מבינה כלום וכל הזמן טועה,
אתה יודע, אם כל הזמן מישהו טועה אבל הוא תמיד טועה לכיוון השלילי אז אתה אומר, אוקיי, אז,
אתה יודע, אתה כל הזמן, זה טעות אבל כל הזמן אתה טועה לכיוון הלא נכון,
וגם אומר משהו.
היא כל הזמן טועה לכיוון שמחפש קשר,
כי זה ברור לה שהמהות של קשר נישואים הוא הקשר.
זה הדבר בעצמו.
וזה בא לידי ביטוי במיוחד אצל האישה, כי כמו שאמרנו, הגבר נברא בודד, גם הוא זקוק לקשר, אבל הוא נברא בודד.
והאישה נבראה, זקוקה לקשר, צריכה קשר.
ולכן היא כל הזמן מנסה לחפש את הדבר הזה. אוכל, זו הזדמנות לקשר.
אור, נרות, זה כדי שיהיה לנו איזה קרבה ואיניתימיות.
לא הולך, נקרא לחכם שיעזור לנו. היא כל הזמן מנסה לפלס את דרך הקשר בתוך הבית
כדי ללמד את בעלה, ופה באמת הסיפור לא ממשיך, אבל מהברכה אתה יכול ללמוד שבעלה כנראה כן למד,
הבין שיש לו אישה גדולה,
ולכן החכם בירך אותה שיצאו לה שני בנים כבבבא בן ברותה.
מה אומרים?
נכון מעניין?
לא חשוב, בהתחלה היה נראה כזה סיפור, ופתאום אנחנו רואים בו מסרים מודרניים.
שנזכה ללכת לדרך הזאת, ברוכים תהיו.
