אנחנו עוסקים בדיני ענווה,
וכל הוורד של אור החיים הקדוש הנפלא,
זה שמשה רבנו,
כשהוא בא לכתוב את המילה ענו,
הקדוש ברוך הוא צבעל, אבל איך מישהו ענו יכתוב שהוא ענו.
אז הוא כתב את המילה ענו בכתיב חסר, בסדר?
ומזה נשארה י' בכסת, ומזה קראן אור פניו. זה המדרש, ככה אור החיים מסביר את המדרש.
מה המשמעות של המדרש אבל?
המשמעות של המדרש היא שבענווה אמיתית יש
איזשהו חוסר מודעות, כלומר אדם כאילו באמת לא במשחק הוא לא מודע לעצמו כביכול, אז כל העולם אומרים שטענה ואתה זה, שלום וברוכה.
ומשה רבנו מתעקש, כאילו יש איזה חוסר מודעות שנושא חן,
נושא חן, אני אתן אולי דוגמה מהדור שלנו,
באמת זה,
היה פעם חתונה,
לפני בערך, מתי זה היה? תשנ״ה הוא נפטר,
כמעט שלושים שנה,
נפטר רב שלמה זנון אוירבך, זכר צדיק לברכה.
רב שלמה זנון אוירבך היה מגדולי הפוסקים בעם ישראל
בדורות האחרונים, תלמיד חכם עצום וכולי, וגם היה גאון בענווה.
בסדר,
בורח מהכבוד ממש.
אז אחד הסיפורים שהתפרסמו עליו,
שהייתה חתונה של משפחה שלו,
ובחתונה היה אותו,
הרב שלמה זנון אוירבך, הרב שלמה זנון אוירבך, וגם היה איזה בן דוד שני שהוא היה אדם חשוב ונחמד,
אבל הוא לא היה ערבו,
וגם כן קראו לו שלמה זלמן נוירבך.
ואז בברכות כתבו, הכרוז הכריז
ברכה ראשונה ושנייה מכובדת, בברכה שלישית מכובדת לו שלמה זלמן נוירבך.
מי הזדרז ועלה לחופה לברך?
מי?
הרב שלמה זלמן נוירבך הגדול. עכשיו,
בעל החופה רצה לקבור את עצמו.
הוא אומר, אני לא התכוונתי אליך הרב, אני התכוונתי ל...
הרב, ברכה שביעית,
הוא לא הבין איך הרב יכול היה לטעות ולחשוב שהוא מכבד אותו רק לבחינה שלישית, ברור שהוא...
אבל רבי שלוממנו לא הבין, הוא אומר, אתה קראת לי, מה הבעיה? אני קראת לי, אני באתי. הוא לא הצליח להגיד. כלומר יש איזה משהו בענווה אמיתית
שהוא כאילו חוסר מודעות כזה.
משה רבנו אומר, טוב, הוא אומר להירשם שאני ענווה, אני לא חושב את זה, זה לא נראה לי.
כלומר, בענווה יש פרדוקס, כל המצוות צריכות כוונה,
חוץ מענווה.
ענווה עם כוונה, היא כבר לא הענווה.
היא כבר לא...
בסדר?
אני לא עושה...
או יפה,
אז בשביל זה אנחנו באים לפה, ללמוד דברים של הבעל שם טוב.
אבל בעיקר אנחנו נדבר היום על ענווה פסולה.
אבל קודם כל בואו, אני רק רוצה להסביר למה ענווה היא גם המון המון,
יש בה המון המון כוח,
המון עוצמה חיובית.
עולם המנהיגים צריכים ענווה, בסדר?
סתם ככה הענווה, בואו נגדיר מה זה ענווה, סתם ככה הענווה זה שאדם מודע לכישרונות שלו,
וליכולות שלו, הוא שמח בהם, מברך עליהם,
אבל הוא מחליף פשוט,
הוא עושה setting של מילים, מחליף את המילים.
במקום שלי הוא אומר אצלי.
במקום
שלי זה אצלי,
ובמקום בעלות, פיקדון.
ברור?
זה לא שלי, זה אצלי.
הקב' שם את זה אצלי,
ואני לא בעלים, זה אצלי בצורת פיקדון.
וכמו שנתנו לי, גם אפשר לקחת לי את זה, בסדר?
כלומר, הקדוש ברוך הוא אומר, אני חילקתי את הכישרונות, פיזרתי אותם.
פיזרתי את הכישרונות. כשאדם בא להתגאות במשהו, במה אדם בא להתגאות? בדרך כלל בדברים שהוא מוצלח בהם, נכון?
אבל למה אתה מוצלח במה שאתה מוצלח? איך אתה מוצלח?
בדרך כלל אנשים מוצלחים בדברים שיש להם כישרון.
הוא גם עבד וגם פיתח, אבל אם אדם יעבוד על משהו שאין לו כישרון,
הוא לא יגיע לתוצאות מרהיבות.
תוצאות מריבות זה כשאדם יש לו כישרון, אבל אתה כישרון, מי נתן לך? אחד יודע לצייר, מי נתן לך את היכולת הציור, אחד יודע לנגן.
לא עכשיו אחד מנגן עם תווים, אחד הוא מנגן, מי נתן לך את האוזן המוזיקלי, אחד יש לו יכולת מניעה, מי נתן לך את זה?
אז הקב' הוא נתן, נתן כדי שתשתמש למטרה מסוימת, זה הענווה.
שאלת שאלה מעולה נתן,
מי שאין לו אלוהים, מי שהוא לא מאמין,
אז הוא, איך הוא יהיה?
למי הוא משייך?
למי הוא משייך? זה הכל אני.
אז הוא קרוב מאוד לגאווה,
ולכן באמת זה הולך הרבה פעמים ביחד.
גם מי שיש לו אלוהים יכול להיות גאוותן.
זה לא פותר את הבעיה מהצד השני,
אבל כן.
ולכן, תחשוב על זה.
המנהיג שלנו, משה רבנו, שנתן לנו את התורה,
התכונה שמציינים אותו זה שהוא בעל הנאווה.
זה הדבר החשוב ביותר. מי שקרוב לאלוהים הוא הכי בעל הנאווה.
אתה כל הזמן משייך את זה למעלה.
עכשיו למה זו עוצמה? כי אף אחד לא אוהב, אף אחד לא אוהב שאמרו לו מה לעשות.
אף אחד לא אוהב שמישהו מתנסה עליו. מה? לא מה שאתה גידם לי. אני אומר, מי אתה?
אין ברירה, אתה מחזיק אקדח ביד, אני אעשה מה שאתה אומר לי, אבל אני לא אוהב אותך.
איזה מנהיגות מצליחה,
כשבא המנהיג ואני מרגיש שהוא לא מתנשא עליי
והוא לא מעליי, הוא כולו בעצמו, בתוכו
איזו שפלות,
והוא אומר, תשמע, הקדוש ברוך הוא נתן לי איזושהי יכולת, אני רוצה בסך הכול להשתמש לטובת כולם.
אז כשאתה מקבל את התחושה הזאת מהבן אדם שהוא לא בא לא להתנשא עליך
ולא לשלוט בך, אלא הוא מנסה להביא ברכה לפי כוחו,
זה מושך אנשים אחר,
אנשים הולכים אחרי הדבר הזה.
כלומר, הענווה בהפוך על הפוך, בדרך כלל קראו לך, תשמע, תפרסם, תגיד, תדבר על עצמך.
זה מועיל לטווח הקצר אם בכלל. לטווח הארוך, מנהיגות אמת,
עם מנהיגות שבה אדם מצויד בענווה ואז הוא לא מתנשא על אף אחד, הוא לא מתגאה על אף אחד, הוא לומד מכל אחד ואז
גם אנשים הולכים אחריו. עד כאן, הקפה ראשונה, בסדר?
יפה. עכשיו, מה עשה עץ הראו, לא פראייר?
הוא שמע בקורסים שמדברים על הענווה וצריך ענווה, אז הוא משדרג את עצמו, עץ הראו כל הזמן משתדרג, עכשיו זה מודל 22 פרו,
פרו.
אז הוא גם יודע לדבר על ענווה.
כן, הוא לא צריך ענווה וכל זה, אבל זה לא.
אז תראו,
בואו נראה את שני הדיבורים האחרונים, ואז נחזור לדיבור הראשון.
בדיבור הזה, ופילגשו ושמע ראומה,
פירש הבעל שם טוב דכאי על ענווה פסולה.
סליחה, בואו נתחיל מההתחלה,
ואז נבין את זה.
ואתה ישראל, מה השם אלוהיך שואל מעמך, כי אם לאירא ולדבקה בו.
אז הבעל שם טוב יש לו אומנות לקרוא את הפסוקים בצורה חתרנית.
אז איך קוראות הפסוק הזה? ואתה ישראל?
כאילו הפסוק הפשט הוא, ואתה ישראל?
מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקדוש ברוך הוא שואל? מה הקד
כמו השר אפילו הוא גדול שבכל שרי המלוכה
בעומדו לפני המלך ובעיניו כמו קטן
ואינו רוצה שיעשו לו שום כבוד מחמת גודלו וסרעותו כמו שעושים לו כשהוא בביתו בפני עצמו.
קרה לכם פעם את הדבר הזה?
קרה לכם?
אני אספר לכם סיפור הכי מצחיק שבעולם.
בלי שמות, כן?
ראש ישיבה חשוב.
חשוב.
היה לו תלמיד.
תלמיד
תלמיד שדבק היה ברבו והיה ככה ממש... התלמיד הזה
במשלב מסוים עבר למקום אחר ונהיה רב בתלמוד תורה.
כן?
של ילדים.
קראו לו הרב.
במיוחד הגיע ראש הישיבה הזה לבקר בני משפחה שלו שהיו באותו יישוב.
אז אחד הילדים... ואז התלמיד הזה הלך לקבל את רבו. אז הם הולכים ביחד בשביל,
פתאום מגיע איזה ילד, ילד מהמשפחה, אז הוא צועק לאבא שלו, אבא!
נגיד שלרב הזה, השם הפרטי שלו היה הרב אברהם,
במשפחה קוראים לו אבי,
אבא! אבי והרב זה פה!
אז הוא רצה לקבור את עצמו.
לפעמים אתה נמצא באיזה מקום, יצא לי כמה פעמים לעשות חופה ופתאום בקהל אני רואה שנוכחים,
את יכולה לסגור את הדלת? פתאום בקהל
היה, פעם הייתי חופה והרב דרוקמן היה בקהל, הרב דרוקמן!
אז אתה אומר לך, יום, עכשיו אני אשפוט, רב גדול,
גדול, זקן, תמיד חכם, מה אתה, כאילו, זה לא...
גם כתוב, גם מופיע בהלכה שצריך לבקש רשות, אתה לא...
אז באתי, ביקשתי מהרב דרוקמן רשות.
אמרתי, הרב, אני יכול לערוך חופה?
אז הרב דרוקמן צעק עליי.
הוא אומר לי, אלף חופות! ככה,
שג עליי, יש לי הסכמה מהרב דרוקמן לעשות אלף חופות.
אז אתה מרגיש לא נעים.
עכשיו תאר לך שאתה נמצא ליד הרב דרוקמן, פתאום מגיע איזה תלמיד מכון מאיר, לא יודע מה, שהרגע חזר בתשובה ולא יודע מי זה הרב דרוקמן וזה,
ומתחיל לשבח אותך ליד הרב דרוקמן.
לא, לא, הרבה שיעורים שלך, אתה רוצה לגבור את עצמך 200 מטר באדם, אתה לא רואה, אתה לא מבין את המערכות יחסים, אתה לא מבין את הניואנסים פה, יש פה...
אז שאלת איך
להיות בענווה, זה הכל תלוי מול מי אתה.
אם אדם הוא בשר ודם אז הוא אומר טוב אני יותר ממנו אני יותר ממנו אני יותר גבוה מההוא אני יותר עשיר מההוא
אבל אם אדם מקיים בעצמו תורה של הבעל השם טוב שנדבר עליה עבודת השם בהמשך
שהביתי השם לנגדי תמיד
שהביתי השם לנגדי תמיד תמיד אני מול השם יתברך אז מול הקדוש ברוך הוא אני יכול להיות בטוח שאני מילאתי את החובות שלי
אני יכול להיות בטוח שאני ממלא את השליחות שלי אני בכלל יודע על אותו אחד שהתגאיתי עליו
מה מעמדו בשמיים?
כי הרי בשמיים מודדים בכלל מאמץ ולא תוצאה.
אולי הוא מתאמץ יותר ממני?
אולי הוא נותן 120% מהיכולות שלו ואני נותן 80%? נכון ש-80% שלי, אני מספיק עשר מסכתות והוא ב-120% שלו בקושי קרא כמה פסוקים אבל בשמיים לא מודדים פסוקים ולא מודדים דפים מודדים עמל אז מה אתה יודע הלאה? אז מול השם יתברך אתה לא שייך בכלל גאווה
אומרים מה אתם יודעים מה אומרים?
גאווה זה לא אסור או מותר, חסידות זה מסריח.
זה לא עניין של מצווה או עבירה, זה... עכשיו למה זה מסריח?
כי יש ביטוי בתורה, בפרשת המשכן, סרח עודף.
סרח זה כאילו כשיש לאדם התנפחות יתרה,
אז זה מעלה ריח לא טוב,
והענווה יש לה ריח טוב.
אז לכן אני חוזר, פירוש כמו השר,
אפילו הוא גדול שלא כל שרי המלוכה,
ועומדו לפני המלך ובעיניו כמו קטן ואינו רוצה שיעשו לו שום כבוד מחמת גודלו ושרעותו כמו שעושים לו כשהוא בביתו בפני עצמו כי אז עושים לו כבוד ובושים ויראים ממנו אולם כשהוא לפני המלך הוא וכל מידותיו נתבטלו מפני יראתו ובושתו מפני המלך וזה שכתוב מה השם אלוהיך שואל מימך פירוש שתהיה במדרגת מה על ידי לדבקה בו אם אדם דבק והשם יתברך אז הוא ממילא הוא רחוק מן הגאווה מה יש לי להתגאות
מה יש לי להתגאות? אני נמצא כל רגע לפני המלך, מה אתם...
הבעיה שכשאתה נמצא לפני המלך, אז כשמשבחים אותך, זה רק מגנה אותך. אתה אומר, כאילו, אנשים משבחים אותך, אבל אתה רואה לאן אתה צריך להגיע, בסדר?
אז היום באמת העולם הוא עולם הפוך היום. כלומר, היום,
כיוון שהיום יש הרבה מאוד מדיות ופרסום, אז משבחים, את מי משבחים? את מי שמפורסם.
אבל מי אמר שמי שמפורסם הוא גם מישהו הכי תלמיד חכם והכי חכם, וכאילו, זה רק טוב.
מה זה, אין מקום למה?
יש, בטח שיש.
בטח שיש.
תראה,
מה אדם צריך לעשות כשהוא מקבל שבחים ומחמאות?
מה אתם אומרים?
איך?
להגיד תודה.
תודה להשם.
זהו.
כלומר, יש פה, הוסכם על שלושה אנשים פה,
שאין לעשות את מה שחלק מהאנשים עושים והם מיד הודפים את זה.
אה, אל תגיד לי תודה, פתאום, זה שטויות, זה לא נכון, זה לא...
כאילו זה לא לעשות, זה לא לעשות, נכון?
אלא מה כן?
אז הוסכם שגם הקצה השני לא טוב.
כלומר להתחיל מה?
כן, מאוד מעניין, כן, תספר, אה, קדימה, מה, מה, מה זה?
כן, מה קורה חברים? זהו, זה מה שצריך להגיד, אין קצת ככה עוד, זה, תפרט, תפרט וזה, זה גם לא, נכון?
אבל אתה רואה להגיד, תקבל, להגיד תודה.
אני חושב שצריך לשדרג את מה שאתם אומרים, שדרג,
שדרג,
ולהגיד, אדם צריך להגיד לעצמו,
קודם כל באמת להגיד תודה רבה,
אבל להפוך את זה מהר לתפילה.
כי בעצם אתה אומר, אוקיי,
זה מה שמישהו חושב עליי.
אני הרי יודע את האמת.
אני יודע שיש לי עוד הרבה מודע להתקדם, אבל זה מה שהוא חושב עליי.
ואז מיד נתרגם את זה לתפילה, נגיד הקב' ברוך הוא,
תעזור לי שאני אהיה ראוי למה שהוא חושב עליי.
שאני לא,
כאילו אני מקבל את המחמאות שלך בתור דרישות פנימיות, שאני אשתדל להיות ראוי להן.
בסדר? אשתדל לא ל...
כלפי שמיא,
מקפש שמע, כלומר תסתכל, זה מה שהוא חושב עליי, אני חושב שזה רחוק מאוד, אבל
תן לי את הכוח להיות ראוי לדברים האלה, לתרגם את זה מיד לתפילה. ואז
זה בסדר. כלומר, אתה לא הודף את זה מצד אחד,
אתה לא מקבל את זה וזה מנפח אותך, אתה מיד מתרגם את זה לתפילה. זה מנגנון מדהים בעיניי, שהוא יעיל גם. אתה מבין שאתה מנפח את זה?
כן, כן, אני מסכים איתך.
אבל קודם כל, אין מה לעשות,
זה יכול לנפח.
אדם שמקבל מחמאות,
הגמרא מספרת את זה, נכון?
אפילו הגמרא מספרת בזמנם שמי שהם שמחים אותו יותר מדי אז הוא מתחיל, נכנס לו,
הוא מתחיל לאט לאט ליהנות מזה ומהשבח הזה. אפילו שהוא יודע, אבל זה שאתה יודע זה דבר אחד, זה שכולם יודעים זה עוד דבר, זה בדיוק התורה הבאה שנלמד.
בסדר? אז זה מסוכן.
השבח הוא מסוכן. הוא יכול להביא את האדם לכלל שביעות רצון עצמית וכו', מסוכן.
לא, אז לא דיברנו על הכחשה, זה נקרא להדוף.
לא לשבור, למה אתה אומר לשבור? לא, לא לשבור.
לא, אני גם לא אמרתי לא ראוי.
לא אמרתי.
אמרתי, הקדוש ברוך הוא, אני פשוט מתרגם את זה לתפילה.
הקדוש ברוך הוא, תראה, זה מה שהוא אמר עליי.
אני מוסר את זה אליך, זה שלך, ותעזור לי להמשיך
לשמח את האנשים, ולהמשיך להיות ראוי למה שהוא אמר לי.
לא, אבל התחושה היא שאני מיד מחזיר את זה. כי למה הוא משבח אותי? בגלל איזה כישרון שווה נתן לי, אז שם התבחרת. אני מיד מחזיר את זה אל הקדוש ברוך הוא. תקשיב, זה מה ש...
ואז זה מאפשר לאדם לקבל מחמאות מצד אחד.
אצל ילדים רוצים להבחין בין מחמאה לבין עידוד.
במחמאות לילדים לא תמיד זה טוב,
כי זה יכול לנפח אותם יותר מדי,
מחמוד, מגאון של אמא, אז בסוף הוא יכול לסרט שהוא כזה.
עידוד זה להגיד לו, מצוין, עוד מזה,
מעולה, הצלחת, כל הכבוד, לתת שבח על מעשה קונקרטי ולהגיד לו, כזה עוד.
אבל מותר גם לתת מדי פעם מחמאות.
אבל ענווה,
כן,
הדרך להשיג ענבה זה כשאדם מקבל שבחים,
זה להחזיר אותם לאשר יתברך.
ואז זה לא מנפח, אתה גם לא עודף,
אתה מקבל את זה ומפרגם את זה מיד לתפילה.
ותפילה היא אנרגיה עצומה, מה הפסדנו? זה לא בא לשבור את האדם, זה לא...
מה שאתה אמרת זה כאילו הדבר הראשון ששללנו, להתחיל להגיד לא, מי אני? מה פתאום? או לעשות מזה צחוק.
כאילו יש כאלה שמגחיכים את זה.
כן, רציתי להגיד לך שאתה מאוד מסור קיים, מסור, אני, מריה, תרזה, אני לא ישן בלילה, תדע לך, אני כלום, אני רק מיד מגחיכים את זה והופכים את זה למשהו,
זה סוג של עדיפה.
אני לא חושב שזה נכון להדוף,
ובוודאי לא להגיד עוד וקדימה, וזה נכון.
פעם, לפני הרבה שנים, עלינו לאוטובוס,
היית סתם באוטובוס,
עלה איזה זקן,
ככה, זקן תימני כזה, זקן.
אנשים התארגנו לקום לו, אבל הוא נעמד
נעמד באוטובוס ואומר, קדימה רבות, נו קדימה, לגנו, מה קורה?
לא חיכה שאנשים,
קדימה?
אז יש כאלה קדימה, והתגובה הנכונה היא להיות במצב של דבקות בהשם יתברך ואז כשאומרים לך מהמחמאה אתה מיד מחזיר אותה לקדום, אני מתפלל שאני אזכה להיות ראוי, אזכה להמשיך להיות ראוי, אם זה עוזר לך, כאילו המילה להמשיך,
אזכה לא לאכזב, בסדר,
כן, יש פסוק
ויאספו ענבים בהשם שמחה.
פסוק. אתה מבין, כמו שאתה אמרת,
ענבה מביאה את האדם מכלל שמחה.
אם אדם הוא לא בענבה,
אז כשמשבחים אותו הוא יכול גם להיכנס ללחץ.
רגע, אז מה יהיה?
אז אולי ייקחו לי את זה, אולי יש כאן איזה תחרות, אולי כבר... רגע, אתמול הוא אמר לי זה, היום הוא לא אמר לי, מה קורה, מה הוא חושב עליי? אתה מתחיל להיכנס לאיזה לחץ, אנשים.
אבל אם אדם הוא בענווה והוא כל הזמן משייך את זה להשם יתברך, אז הוא בשמחה
בשביל השם יתברך. זה ממש פסוק.
ויאספו ענבים בהשם שמחה.
לנקודות טובות זה לא להחמיא לעצמך, זה משהו אחר אני חושב.
וחוץ מזה רבי נחמן ברפ״ב,
הוא מדבר על אדם שנמצא במצוקה.
מי שנמצא במצוקה,
והוא חושב על עצמו מחשבות רעות כל היום, אז ודאי הוא צריך להראות לו,
או שיכתוב על עצמו עשרה דברים טובים, אבל אדם שנמצא בצורה טבעית וזורמת,
לא טוב שיעשו יותר מדי בעצמו.
קרה משהו, תגיד, הקב' תודה רבה שזיכית אותי, ותמשיך לדבר הבא.
אומרים,
כי זוכר כל הנשכחות עתה.
זוכר,
הקב' זוכר את מה שאנחנו שוכחים.
אז אם אני זוכר את המעשים הטובים שלי, ושוכח את הדברים הלא טובים שצריך לתקן,
אז הקב' זוכר את ה...
אבל אם אני זוכר את מה שאני צריך לתקן,
את מה שעשיתי טוב, אני בסדר, עשיתי טוב, יאללה, עכשיו אני אתחיל להתרפק על העבר, והיום יום חדש, צריך לעשות גם היום טוב, אז אני כאילו,
אני אומר, אני מזדכה על היום, היום היה,
מה היום, טית סיוון היום, נכון?
י'
י' בסימן, בשקיעה, אני חותם, מזדכה, זהו,
אני עכשיו לא מתעסק מה היה אתמול, זהו, יו, ואז אני מפנה את עצמי למחר לעשות דברים טובים מחדש.
אז אני כאילו שוכח את המעשים הטובים, הקדוש ברוך הוא זוכר אותם.
זוכר כל הנשכחות.
אז לכן, רבי נחמן לדבר על מצב שבו האדם הוא באמת נמצא באיזושהי מצוקה, מצוין, יזכיר לעצמו,
ישמח את עצמו בכל צורה שהיא, גם מילא שטות זה טוב,
גם מילא שטות זה טוב.
בנגינה, מילא שטות, נגינה זה דבר קדוש,
בנגינה מילא שטות, יגיד לעסקו דברים טובים, אבל כשאדם נמצא על בריאות נפשו, הוא לא צריך את הדבר הזה, הוא עושה דברים טובים, הוא שמח, מודה, ממשיך הלאה.
טוב, עכשיו התורה הבאה, שתי תורות על ענווה פסולה.
ופילגשו הוא שמר ראומה. פילגש
זה יעני אישה חוקית,
היא נראית כמו אשתו, אבל היא לא.
זה לא חלילה איזה פרוצה, זה אשתו, היא נראית כאשתו, אבל היא לא.
כלומר זה משהו דומה, זה כמו אתה יודע נורדפייס אבל מסין.
בסדר?
זה דומה, אבל זה לא, זה לא האיכות.
דוגמה טובה?
נתתי.
לא יודע.
מישהו אמר פעם
כן, אז הוא אומר ככה, ופילגשו ושמה ראו מה?
פירש הבעל שם טוב דכאי על ענווה פסולה.
פירוש שמתגלה בענווה שלו ורוצה להראות שהוא הענו.
וזה שכתוב הוא פילגשו.
ענווה פסולה הנקראת פילגש, מה השם שלה?
ראו מה? הרי אמרנו שמילת הקוד לענווה זה המילה מה.
אבל אם אדם אומר ראו מה,
תראו את המה שלי,
תראו כמה עניין וטען,
אז זה פסול.
עכשיו,
אתם מבינים שזה לא קורה בצורה מגושמת כזאת.
חבר'ה, שימו אלי לב, אני אענוותן. זה לא הולך ככה.
זה בצורה הרבה יותר מתוחכמת.
הרבה יותר מתוחכמת, בסדר?
מה?
אה,
קורבנות כזאת, כן.
כן.
אז אני אספר את זה, שני סיפורים.
פעם בא מישהו לרב אברום, זצה לרב אברום שפירא, שהיה הרב הראשי לישראל, וראש שירות מרכז הרב, הציעו לו איזה תפקיד,
תפקיד רבני.
אז הוא בא לרבבו, הוא אמר לו, הציעו לי תפקיד,
אבל אני מרגיש שאני לא ראוי,
ואני מרגיש שאני עדיין לא הזמן,
ואני מרגיש שאני עדיין לא בשל,
ואני מרגיש שאני עדיין לא בשלב,
ואני מרגיש שאני עדיין זה, ואני מרגיש שאני עדיין צריך להתבשל,
אני מרגיש שאני עדיין צריך ללמוד.
הכל טענות של ענווה.
אז מה רבבו? עלה לו תשובה בעיניי גאונית.
גאונית. רבבו, הוא היה אדם,
פיקחות ירושלמית.
הוא אמר לו, אני שומע פה יותר מדי פעמים את המילה אני.
הבנתי?
כאילו, הכל ענווה,
אבל הכל אני.
אתה מזכיר מה שאתה אמרת, אני לא, אני לא, אני לא, אבל כמה פעמים אתה מזכיר את המילה אני? מרוב לא.
אז זה כאילו, ראו מה? תראה כמה אני...
אז לפעמים זה אדם שהוא...
הרמח״ל מתאר את זה במסיעת ישרים,
כן, נגיד, אדם צריך להגיע לאיזשהו מקום.
אני לא אשב מקדימה, אני אשב מאחורה.
כן, אבל אם אתה יודע,
אם זה באמת אתה תישב מאחורה ואף אחד לא ישים לב, אז סבבה.
אבל אם אתה יודע שאתה תיכנס אחורה,
ואז המנחה יגיד, או, מה פתאום, בוא, בוא לכאן, לא, לא, לא, בוא, בוא לכאן, ואז כאילו אתה בוא, וכל העניין, ואתה כאן, ואז כולם עומדים,
אז
עדיף שתגיע ותשב ישר מקדימה, ולא את כל המשחקים האלה,
בסדר?
על רב שלמה זרמן אורבך מספרים,
הוא היה הולך,
כתוב בהלכה שבשבת, יש שתי שבתות שהרב חייב לדרוש.
כל שאר השבתות שהרב דורס זה בהתנדבות מצידו.
שתיים הוא חייב לדרוש, שבת תשובה ושבת הגדול.
וגם כתוב שצריך ללכת לשמוע את הדרשה של הרב.
אז שלמה זלמן לא ירבך, אמנם הוא ראש ישיבה,
אמנם הוא פוסק גדול, אבל הוא לא רב.
הוא אפילו לא היה רב של שכונת שערי חסד.
אז בשבת הגדול, שבת תשובה,
הוא היה הולך לשמוע
את דרשת הרב קוליץ, שהיה הרב של ירושלים.
אבל מה אני אעשה?
איך אני...
אני אומר ככה, אם אני אבוא ואני אשב מאחורה,
אז יגידו לי, תתקדם.
בשום פנים ואופן.
עכשיו הוא אמר, אם אני
אקנא... בקיצור, מה שהוא עשה, הוא היה מגיע לפני הדרשה,
לפני שכל הקהל...
הוא היה אומר ככה, אם אני אגיע,
הוא היה מגיע לפני שכל הקהל מגיעים, אבל יושב קדימה.
מה הרוויח?
מה?
לא קמים בפניו,
אף אחד לא קם כי הוא לא הגיע מאוחר, הוא הגיע הראשון.
אבל הוא יושב קדימה, כי הוא הבין שהוא יושב אחורה זה ימשוך יותר תשומת לב,
והוא הרוויח עוד משהו.
מה?
כשנכנס הרב קוליץ, הוא היה קם בפניו.
בסדר? כאילו, לכבד את אמר הדעת.
אז זה קצת להיות, כתוב לו, למה יהיה אדם ערום ביראה?
אז לפעמים אתה מרוב כוונות, אתה כאילו מרוב כוונות של ענווה, אתה בסוף פבליט את הענווה. וזה נקרא פילגש ושמה ראומה.
בסדר?
אלוהים, אני, אני לא יודע, אני לא זה, אני לא ככה, אתה מדי, כאילו...
לפעמים מבקשים מאדם, בוא תעביר איזשהו, לא, אני לא רוצה,
לא, אני לא, מי אני...
ואז מה? אז עוד מישהו מבקש ממנו, אז עכשיו ארבעה, חמישה, פתאום גם הוא,
תגיד כבר כן על ההתחלה, וזהו, במקום שכל ה...
אז כאילו מה, מובלטת הענבה שלך? הענבה יצאה, זה מה שהוא אומר כאן.
המשך,
המשך הפסוק, ופילגשו ושמעו באומה,
פירש הבעל שם טוב, דקאי הענבה פסולה,
פירוש שמתגלה בענווה שלו
ורוצה להראות שהוא ענו.
יש כאלה משאירים סימנים, שיגלו אותם.
אני לא רוצה להגיד שבחים על עצמי,
אבל אני רוצה שיגידו עליי.
אז אני אשאיר סימנים,
בסדר?
אני רוצה לתת מתן בסתר, אבל שיגלו אותי.
אתם מכירים את הטריק הזה?
אני רוצה שיגידו עליי שאני נותן מתן בסתר.
אז איך אני אעשה את זה?
אני אלך ואשים איזה מעטפת כסף ליד איזה מקום, ובטעות ייפול לי הכרטיס ביקור שם.
ואז, אוי, שאני נותן בסתר.
זה נקרא ראומה.
הייצר, חבר'ה, הוא לא פראייר, הוא לא פראייר, הוא תחמן, הוא יודע לתחמן את המערכת.
הוא רואה שאדם הולך בדרך של הענווה הזו, והוא מתחיל לסבך אותו.
אה, טוב, אוספים מודיעין, מודיעין לפני, צריך לזהות, מה לעשות?
הלאה,
בטל לטבח, ועל ידי איזה עץ יערה, חלילה,
טובח אותו.
ועל עניין ענווה פסולה, אגב,
כשאדם הוא...
טוב, אני אדבר על זה אחר כך.
ועל עניין ענווה פסולה הנזכרת לאל, יש משל מה בעל שם טוב,
זיכרונו לברכה, לאחד שהיה לו כל המעלות ומיתות משובחות, אלא שהיה בעל גאווה גדול.
גאווה,
גאה בעצמו.
ואמרו לו העולם, הרי יש לך כל המעלות משובחות, אלא יש לך חיסרון,
שאתה בעל גאווה.
תלמד עצמך להיות עניו,
ושוב לא יחסר לך שום מעלה.
ועשה כן והתלמד להיות עניו.
הלך ולמד פלא יועץ, מידת הענבה, פסילת ישרים, כל הדברים, למד מידת הענבה, מידת הענבה, כל הכבוד.
ופעם אחת הקמצו אדם אחד.
אחרי שהוא למד ענבה שנתיים הוא רב עם איזה מישהו.
אז הוא אמר לו, שוטה שבעולם,
מה אתה חשוב נגדי? כיוון שאני גם כן עניו,
אם כן לא אחסר בשום בעלה.
עכשיו אני גם ענוותן, או אתה עוד מדבר נגדי?
בסדר, אני לא רק חכם ונבון וגאון, אני גם ענוותן.
הרב הענוותן.
אז כל המהות של ענווה, צריך לדעת, זה טריקי, כל המהות של ענווה היא
שהאדם
לא מודע לזה שהוא ענווה.
כלומר, הוא כל הזמן בתודעת שליחות,
בתודעת
חובה.
הוא כל הזמן, אתם רואים את זה חזק מאוד על הרבי.
הרבי כל הזמן,
היית רואה שהוא עומד
מול חמיו,
כל הזמן מול חמיו, כאילו מול הדרישה של חמיו,
ומול הדרישה של הקדוש ברוך הוא ממנו.
וכל פעם הוא היה תולט הגדולה ב...
אבל אני לא מספיק למלא את החובות שמצפים ממני.
אז כל השאלה, אם אדם עסוק בלהסתכל על עצמו ולהשוות את עצמו לסביבה,
הוא עלול להגיע ליכל גאווה. אבל אם אדם
עסוק
בלהסתכל עליי מול מה שהקדוש ברוך הוא דורש ממני ולהיות מבחינת מה,
אז הוא לעולם לא יתגאה.
הוא ודאי גם לעולם לא יבליט את זה, כי מה יש פה להבליט?
מה אני מבליט?
אני יודע מה, אני צריך להבליט?
מי אמר שבכלל יצאתי ידי חובתי?
ואז בהפוך על הפוך גם נהייתה לו עוצמה אדירה של הובלה,
כי הוא לא מתנשא על אף אחד והוא לא
זה על אף אחד, הוא יודע את מקומו, הוא יודע את
תכליתו.
מה נאמר ומה נדבר? תראו, במקום שיש ענווה,
יש ברכה, במקום שיש גאווה,
הקב' ברוך הוא אומר, אין אני בויכולים לדור בקיפה חת, יש פה מקום לא רחוק,
נקרא כנסת.
מקום חשוב.
מקבלים שם החלטות על עם ישראל,
מקום חשוב.
הוא כבר מתנהל לא מעט זמן בצורה של שיתוק מוחלט,
ובצורה של הרבה גאווה והורדת ידיים, במקום שתהיה ענווה.
מה זה ענווה?
דוגמא שאתה עשית איזה משהו, אבל אתה לא עשית לבד, יש עוד אנשים עשו.
תציין אותם, תגיד, תודה לזה, תודה לזה, תודה לזה. אל תיקח את הכול אליך.
תציין, תגיד.
שמשון הגיבור, שמשון, לא הגיבור.
שמשון הגיבור זה המצאה של ה...
בתורה כתוב שמשון הנביא, אם כבר,
השופט.
אחרי שהוא מכה אלף פלישתים
בלחי החמור חמור חמור חמורותיים, בלחי החמור הכיתי אלף איש,
הוא צמא למים.
ואז הוא מתפלל. מה התפילה שלו?
תביא רגע את ה...
לא, זה לא פה, צריך תנ״ך.
לא משנה, נגיד בעל פה.
הנה, יש פה תנ״ך, יש פה תנ״ך, צור.
אדוני אלוהים,
אתה עשית את התשועה הגדולה הזאת לעבדיך,
נדמה לי זה הפסוק,
ועתה אפול ביד פלישתים? איפה זה היה? הנה,
איזה פסוק. יש פסוקים שחררות בעל פה.
וימצא לכי חמור טריה וכו', וישלח אדם ויקחה וירבח באלף איש.
ויאמר שמשון, בלחי החמור חמור חמור אמרתיים, בלחי החמור הקטי אלף איש.
ואז הוא צמא. ויקרא אל אדוני ויאמר, אתה נתת ביד עבדיך את התשועה הגדולה הזאת.
ועתה אמות בצמאון ונפלתי ביד פלישתים?
אה, שמשון, די, כזה.
מה פתאום זה לא אני? אתה נתת.
אז אם אתה נתת, אז תעזור לי.
ואז המקור היחיד בכל ספר שופטים שנעשה בו נס,
נס גמור, כמו שבמדבר, זה פה.
ויבקע אלוהים את המכתש אשר בלחי ויצאו ממנו מים,
וישת ותש אב רוחו ויחי.
על כן קרא שמה, אין הקורא אשר בלחי עד היום הזה.
אין הקורא. מי קורא?
מי קרא?
שמשון.
אין הקורא זה רחוב באיזה עיר?
איך, איך?
עיר שהסמל שלה הוא באר ולמטה כתוב מצאנו מים.
איך?
לא, לא רחובות.
רחובות זה הרחיב השם לנו, יש פסוק,
ראשון לציון.
סמל של ראשון לציון זה באר ולמטה כתוב מצאנו מים ויש רחוב אין הקורא בראשון לציון על שם זה.
רחוב אין הקורא זה הרחוב של הבאר בעצם, בראשון.
יש שם באר?
יש שם באר, כן, כן. יש שם מוזיאון מאוד יפה שאפשר לראות.
על כן קרא שמעין הקורא, אשר בלחי עד היום הזה.
לכן זה, זה ענווה.
הוא כבר, הרגע היה לו תשועה,
תשועה גדולה מאוד הייתה לו.
הוא שייך אותה להשם יתברך.
אז לכן, ענווה,
בעקבות הפרשה שלנו,
כשהתורה מכתיבה על משה והאיש משה ענו,
משה מוריד את הייעוד.
הוא אומר, אני לא נראה לי ביכתוב על עצמי שאני ענו, כי ברגע שאתה כותב לעצמך שאתה ענו, אתה כבר לא ענו.
אתה כבר איבדת את התמימות הזאת.
כשאדם אומר, אני אדם מודע ליכולות שלו, מודע לשבחים, מודע,
אבל אני אומר, הכל מה' יתברך, ואז במקום להיות מבסוט אני נהיה קצת מוטרד.
מוטרד ממה?
האם ניצלתי את הכוחות שקיבלתי
בצורה מלאה לתכלית שלשמם הם ניתנו לי? ובראש ובראשונה, מי?
הזמן.
הזמן שקיבלנו מה' יתברך, האם השתמשנו בו כמו שצריך?
ואת הכוחות, את הכישרונות, ואז האדם הוא לא עולה, הוא לא...
וכשמשבחים אותו, הוא מיד מפעיל את הכפתור,
מתרגם את זה לתפילה.
לא להתנפחות עצמית,
אלא לתפילה,
לאחריות,
לדרבון להיות עוד יותר מוציא את הכוחות אל הפועל, ועוד יותר בשמחה וטוב לבן.
שנזכה, רבותיי, להיות בענווה אמיתית.
