והיום, מעשה מהזוהר.
תכף המומחה
לענייני כועסו חכמינו יגיד לנו אם זה מופיע גם בכועסו חכמינו.
בסדר? אפילו שזה בזוהר.
תודה.
טוב.
זה סיפור לקראת שבועות, חדה לשבועות, מתן תורה.
אנחנו שם.
אומר הזוהר, רבי אבא,
כדעתה מהתם, כשהיה מגיעה
מהישיבה כנראה,
הווה מכריז, היה מכריז, מן באי עוטרא ומן באי אורך דחייה בעלמא דעתי.
מי רוצה עושר
ומי רוצה אריכות חיים
לעולם הבא,
יהייתי וישתדל באורייתא.
אז זה ברור שהוא אמר כאן איזה משל כלשהו, כן? כלומר,
מי שרוצה עושר, הכוונה עושר רוחני, עושר,
בתור מטאפורה, בתור משל,
ורוצה אריכות ימים לעולם הזה, יבוא וילמד תורה.
אגב, זה דבר מאוד מעניין, לא אגב, זה קשור לזה שלנו,
שהמילים של הזוהר ללימוד בתורה זה ישתדל באורייתא.
ישתדל באורייתא זה כמו תשתדל עבורי, כמו שתדלן,
זה כמו לחזר, זה להתאמץ, לבקש, זה יותר מדבר על היחס והדרך
ופחות על התוצאה, מה למדת, מה אתה יודע,
למרות שגם התוצאה היא חשובה,
אבל הזוהר שם את הנקודה, זה פועל מאוד מעניין.
יכול להגיד מי לעי, לעי, לעי זה ללמוד תורה או
כן לעי זה לומר את התורה,
ללמוד זה גמיר,
יבוא ויהי גמיר אורייתא, אשתדל באורייתא.
כאילו חובת ההשתדלות.
ההשתדלות זה החיזור, החיפוש, טוב.
ובאמת זה, הגישה הזאת קנתה לה שביתה אצל הרבה תלמידים,
הבו מתכנסין כולי עלמא לגבי,
היו באים עם הרבה תלמידים.
היה לו בית מדרש גדול,
כי הוא ככה
הציע פה הצעה משמעותית.
רווק אחד הבה בשיב עיוותי.
למה זה מעניין, למה זה רלוונטי שהוא רווק?
הזוהר לא אוהב רווקים, בדיוק. הזוהר אוהב נישואים,
ומיד נבין למה הזוהר לא אוהב רווקים.
אבל בגדול, כבר נגיד כאן, רווק הוא שייך לעולם התוהו.
למה?
ולא לעולם התיקון, אל תפסו את זה בתור איזה חלילה,
גידוף או קללה, אלא זה מציאות.
רווק זה אחד שיכול לעשות מה שבא לו,
נכון?
אני מניח שכאן כורכם רווקים, כורכם רווקים,
היום אתה במכון מאיר.
מחר יכול לקבל טלפון, שומע הרב, החלטתי להתחיל בשביל ישראל.
טוב, בשביל ישראל, בבקשה, בשביל ישראל, תעשה בשביל ישראל.
אחרי יומיים, לא, אני חוזר בשביל ישראל, אני בעצם רוצה להתחיל לימודים.
רווק,
תור זה שאתה יכול ללכת
לכל כיוון, בכל העוצמה, ומחר לעשות הפוך.
תיקון זה עולם של יש בו סדר, יש בו שלבים,
אתה צריך להתחשב בעוד דברים, צריך להכיס את ההערות בתוך הכלים.
אז נגיד, איך נישואים עושים בשביל ישראל?
איך?
אומר, זה לא עושים, בטריל.
עושים, יש קבוצות שהם פעם בשבוע, ביום שישי, עושים קטע.
ופורסים את זה על פני שנתיים.
בסדר?
בחופשים עושים את זה יומיים, כל פעם עושים יומיים, יומיים, יומיים. בשביל ישראל זה חודשיים,
אז הם פורסים את החודשיים האלה על פי שנתיים, על פני שלוש, עד שהם מסיימים את ה... זה נקרא, מתחשבים, אתה לא יכול להיעלם עכשיו מהבית לחודשיים.
צריך להתחשב. אז הרווק הזה הוא...
עכשיו, המשמעות של עולם התוהו זה שאדם מאוד מאוד מרוכז בעצמו.
מאוד מרוכז. כיוון שאני יכול לעשות משהו בעלי,
ואני לא תלוי באף אחד, אבל אני מרוכז בעצמו.
זו המשמעות של הרווקות.
והנישואין הופך את האדם,
הוא ודאי חייב קודם כל להתחשב באשתו,
ואחרי זה גם להתחשב בילדים,
סט שלם של אילוצים שנקראים המציאות, כן?
אז זה היה רווק.
זה רלוונטי מיד להמשך, תראו.
יום אחד עטה לגבי,
בא הרווק הזה לרבי אבא ואמר לי,
סגי, יש פה, הנה דף יפה. אמר לי, רבי,
בעינא למילעי באורייתא כדי שיהיה לי עוטרא.
אני רוצה, וואלה, הייתה כאן הצעה, אתה אמר, אני רוצה ללמוד תורה בשביל לקבל כסף.
הייתה את הפועצה, אני מצטרף פה לכולל שלך, יש מלגה גבוהה.
שזה כמובן משהו מאוד מאוד נמוך.
אבל אנחנו כבר מכירים מה הגמרא אומרת.
לעולם ילמד אדם תורה ללשמה,
מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, הוא עושה כסף,
מתחיל איתו עם כסף, ונראה לאן זה מגיע.
הוא לא הבין את זה נכון.
עכשיו אתה רואה שהוא חליף?
אז אומר עידו, חוץ מזה הוא גם לא הבין את זה נכון, שזה ממש
מסביר למה הוא רווק.
בגלל שהוא מאוד מאוד עסוק בעצמו, אז הוא הבין את זה גם בהבנה גסה, הבנה נמוכה, הבנה חומרית.
טוב,
אמר לרבי, באינא למילי באווייתא כדי של יאוטרא. אמר לי, היה ודאי, אין בעיה, בשמחה. מה שמחה? אמר ליוסי.
אמר לו לתלמידוי דאיקרון לרבי יוסי מרא דאוטרא ויקרא.
כלומר, הוא אומר לתלמידים, תקשיבו, הוא באמת הגיע עם כוונות מאוד מאוד נמוכות, אבל אנחנו... אבל בואו נראה,
תתחילו לקרוא לו למרות שהוא עדיין לא יודע כלום,
תקראו לו רבי יוסי.
ויתנו לו כבוד, כאילו הוא רב,
הוא יקבל טיפה כבוד, ירגיע אותו, ואז לאט לאט הוא ייתפס.
יתי והתעסק באורייתא.
הוא ישב ולמד תורה.
ליומין הבקיים קמיה, אמר לרבי, אנו עוטרא.
אחרי שעברה איזושהי תקופה שהוא עוסק בתורה, שהיינו מצפים שיקרה כאן איזשהו תהליך כלשהו.
נכון, אמרנו, מתוך לא לשמוע ולשמוע ולכן על הדרך,
שום דבר. הוא מגיע אחרי תקופה, לא כתוב כאן איזה תקופה, אולי תקופה לא קצרה,
אחרי שנה, ובא לרב ואומר לו, אוקיי, מה אין המשכורת? בסדר, כבוד וזה, אבל עם כבוד לא קונים במכולת.
מה קורה עם הכסף שהבטחת?
הבטחת לי כסף.
התכונים אחד, אני רוצה להיות מליין.
אמרת.
רבי אבא יכול היה לגלגל אותו מכל המודלות ולהגיד לו, תקשיב, אתה לא הבנת מה אמרתי,
ואני התכוונתי למשל, ואתה גם לא מבין משל,
ואתה, כאילו, מה נראה לך?
ולכאורה, זה מה שהוא רוצה לעשות.
אמר,
שמע מינא דלב לשם שמים כעביד
ועלה אדרי. כלומר,
רבי אבא אמר, מה?
הוא לא לומד תורה לשם שמיים?
נכנס לחדרו ורצה כאילו להעיף את היוסי הזה, עדיין יוסי, הוא לא רבי יוסי, להעיף אותו מבית המדרש.
רגע, רגע, רבי אבא,
מה חשבת לפני כן? מה מפתיע אותך?
מפתיע.
כלומר, רבי אבא אומר, אני מבין שיש מדרגות בלא לשמה,
אבל כל כך להיות תפוס,
כלומר שבאמת אדם מגיע וכל מה שמעניין אותו זה רק כסף וכסף,
עד פה.
גם במימרת חזל,
שלעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה, מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, גם שם יש גבולות.
גם שם צריך לשים את הגבול.
הגמרא אומרת, מי שלומד על מנת לקנטר, זה גבול אחד.
מי שלומד על מנת לקנטר, עדיף שתהפך לו
שילייתו על פניו. הוא לומד כדי לפגוע בחכמים.
לא טוב.
אז עכשיו מצאנו עוד מישהו, מי שלומד בשביל כסף.
גם הוא יכול
שתהפך לו שילייתו על פניו.
אמרו, חשבתי שזה מועיל, וזה לא מועיל, אז שילך.
שמעה חד קלה דהבה ואמר,
שמעה בת קול שאמרה, אל תעניש אותו.
דגברה רבה להבל. זה בת קול, יצא, לא יודע מה, בת קול,
תמיד כשכתוב בת קול, אז אני,
אפשרות אחת לפרש אמת הייתה איזה בת קול, אפשר לפרש איזה מין קול פנימי אצל רבי אבא בעצמו,
קול פנימי, קול עמוק, שאמר, תקשיב, אל תעיף לתלמיד את זה, לך תדע מה יהיה ממנו,
אולי הוא יהיה גברה רבה.
הוא פה, הוא לומד תורה, מה אתה מעיף אותו? כאילו, לך תדע מה יהיה.
אפילו בשביל הפרומיל אחוז שאולי יצא ממנו משהו, אני לא אגע בו.
בסדר?
טוב.
אבל צריך לתת לו כסף.
הוא רוצה כסף, אחרת הוא ילך.
נכון, אחי חשקש לך להגיד לו, לך, יאללה, כאילו, אתה רוצה כסף. כסף זה לא פה.
תב לגבי, שב אליו,
אמר לי, טיב ברי טיב, שב בני שב,
ואנא יבנו לך תורה, אני אדאג לך לכסף.
מאיפה יש לו כסף? הרי אין לו כסף.
טוב.
הדעה הכי, תוך כדי שמדברים,
עתה גבר אחד, הגיע אדם אחד, ומאנה דפז בידי, וכלי
זהב בידו.
אבקי ונפל נהורה בביתא, הוציא את הכלי זהב,
כל העיניים נדלקו, נהיה אור בבית.
אמר לי רבי בעינא למי הזכי באורייתא.
אני רוצה לזכות לתורה, ואנא לא זכינה.
ובעינא מאן דהשתדל באורייתא בגיני דהאית לי עוטרא שגיא.
אני רוצה מה שקוראים היום הסכם יששכר וזבולון. אני אדם מאוד מאוד עשיר,
הוצאתי הרבה כסף, אבל אני לא זכיתי ללמוד תורה. רציתי ללמוד תורה,
אבל לא, לא יכולתי, הייתי עסוק בעסקים.
אני רוצה איזה הסכם עם מישהו שהוא ילמד תורה בשבילי.
זה הסכם יששכר וזבולון.
ואני אתן לו את הכסף, אנא יעיבנו עוטרא.
או, נפתרה הבעיה.
אמר אליהו רווק, רבי אבא אומר לאותו רווק,
תשתדל באורייתא ודי, יעיבנו לך עוטרא.
והנה אתה תלמד תורה והוא יפרנס אותך.
אז דבר ראשון הוא קיבל מה שנקרא מענק חתימה
יאיב להאו קסא דה פז,
נתן לו קודם כל את כוס הזהב,
חוץ מזה כל חודש הוא גם היה נותן לו כסף.
בסיטואציה הזאת
כשהתלמיד הזה יוסי
מקבל את כוס הזהב ורבי אבא עומד,
רבי אבא אומר על הסיטואציה הזאת פסוק
קרא עלי רבי אבא
לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז.
כלומר
רבי אבא, יש לו איזה צער כזה.
לראות מישהו,
לא שהוא רק מוכר את התורה שלו, לראות מישהו שהתורה אצלו היא אמצעי לכסף.
התורה היא אמצעי לכסף. איך אפשר?
לא יערכן הזעה בזכוכית ותמורתה כלפן.
אי אפשר לקנות את התורה, אי אפשר להעריך.
יש דברים,
אולי זאת תהיה הגדרה מאוד מאוד טובה.
איזה דברים לא ניתן להעריך?
מה לא ניתן להעריך?
דברים שאי אפשר לבדוק.
כן. בדיוק. מה זה?
הפאה, נכון.
יש דברים שאתה אומר כמה הם שווים.
כן. לא רק חיים.
לא רק החיים.
כן. ילדים, חיים, אהבה, הערכה.
יש דברים שאי אפשר להעריך, ויש גם דברים שאי אפשר לקנות אותם בכסף.
אי אפשר לקנות בכסף אהבה.
אי אפשר.
מדהים. כולם רוצים אהבה,
ואי אפשר לקנות את זה בכסף.
בריאות. בריאות זה לא נכון.
מפני שאפשר לקנות בריאות בכסף.
מה?
לא, זה ברור שיכול לטעות, כל אחד יכול לטעות.
אבל אם אדם חולה ויש לו כסף, הוא יכול לקנות שירותי רפואה. היום, שיעזרו לו להתרפא.
מה?
לא תמיד זה יעזור בסדר, אבל אם אדם יש לו כסף, אז הוא יכול ללכת לזה וזה.
על פי טבע, זה אמור להועיל, אבל יש דברים שגם אם יש לך מיליון כסף,
לא תוכל לקנות אותם.
אפשר לקנות הערכה בכסף,
אם אדם עושה דברים טובים למען החברה,
אבל יש לקנות אהבה בכסף.
בסדר?
גם הערכה לא תמיד אפשר לקנות. זאת אומרת, הוא עושה את זה כדי שיעריכו אותו. בסדר?
הדברים המשמעותיים ביותר לא ניתנים לקנייה על ידי כסף.
כלומר, ההגדרה היא שכסף הוא לעולם אמצעי ל משהו יותר
עליון ממנו.
שאותו, את המשהו העליון הזה, לא ניתן לקנות בכסף.
כסף הוא רק אמצעי.
יש דברים שאי אפשר לקנות.
אז הוא רואה את התלמיד הזה מחליף תורה בכסף.
אבל הוא שמע בת-קול, בין אם זה מתוכו,
בין אם זה מבחור.
אז כאן המדרש מגיע לזוהר, אתה מכיר את זה? יש את זה בכוס מחכמינו?
כן. אז היא למדה גם זוהר, הגברת סקס.
יפה.
סגל. אה, סגל. למה? אמרתי, אוכל את סקס. התבלבלתי עם אוכל את סגל.
מישהי אחרת.
אז כאן המדרש מגיע לנקודת משבר, בסדר?
כלומר,
אנחנו רגילים,
מכירים את המבנה הזה,
שלעולם ילמד אדם תורה שלא לשמה, מתוך לא לשמה, אבוא לשמה. אז כשילד מגיע לתלמוד תורה, ניתן לו פרסים,
ניתן לו קלפים,
ניתן לו פה, ניתן לו מבצועים וזה, כדי שיגיע ללמוד תורה, ומתוך זה לאט לאט הוא יתקדם
וילמד תורה. נכון, ילד קורא בתורה וזה, מחלקים לו, אבל לאט לאט.
פה זה לא עובד.
מוכרח שזה לא עובד.
הבן אדם הזה,
הוא הגיע ללמוד תורה בשביל כסף,
ונתנו לו כבוד, והוא לא אומר, אחרי שנה הוא מגיע, איפה התשלום, הבטחת לי כסף?
איך,
האם, יותר נכון, לפני שאנחנו שואלים את הערך, האם
ניתן ליצור שינוי בסיטואציה כזאת?
ומה?
מה יוצר את השינוי?
אז לדעתי,
המדרש כאן, הזוהר כאן מספר פה סיפור מאוד מאוד מעניין, מפתיע, לדעתי. בואו נראה.
יתיב אליה באורייתא, באו ברנשה באייב לאות רם, מפרנס אותו,
מפרנס אותו, נותן לו כסף.
ליום מנעל חמידו דאורייתא במעוי.
עם הזמן, לימים, נכנסה, וכאן הביטוי הוא מאוד מאוד מדויק,
נכנסה חמדת התורה, איפה?
תודה סגי, ברוך תהיה.
איפה?
או.
במאהב, עכשיו,
אפשר היה לכתוב ראשו, אפשר היה לכתוב בליבו, אפשר לכתוב במאהב.
ראשו, אם היה כתוב בראשו מה היינו אומרים,
זה הוא אחד שלא הבין, והוא מתחיל להבין.
טוב, זו לא הסוגיה, הוא הבין על ההתחלה.
אם היינו כותבים בליבו,
אז מה היינו אומרים?
אחד שלא רוצה,
ועכשיו הוא רוצה.
גם זה אי אפשר לכתוב, כי הוא רצה ללמוד.
נכון שהוא רצה ללמוד בשביל להרוויח כסף, אבל הוא רצה ללמוד.
אז מה מבטא המעיים?
מעיים, רק שיהיה ברור, בלשון חזל זה אברי ההולדה.
כי אם בנך אשר יצא מימייך, הוא ירשך.
בסדר?
וגם לא כתוב שנכנסה הבנת התורה, גם לא אהבת התורה, אלא חמדת התורה במאה.
מה זה?
איך אתם מסבירים את הביטוי הזה?
כן, אבל מה היה שם?
למה? הפסוק אומר שהאזור שמרגיש כאב,
וזה נכון,
האזור שמרגיש כאב בגוף זה המעיים.
כן?
הבן יכיר לי אפריי,
עם ילד שעשועי, כי מידי דבר דברי בו,
זכור אזכרנו, על כן המו מעי לו.
המעיים הומות.
זה איבר ההולדה, כמו שאמרנו, איברי ההולדה.
וכשאדם, יש לו איזה,
נאמר כך, כשאדם מרגיש כאב, הוא ירגיש את זה קודם כל במעיים,
במקום הזה.
זה האיבר הרגיש לכאב.
הלב זה הרצון, המוח זה ההבנה,
והמעיים זה הכאב.
כתוב שאיסורי צדיקים זה איסורי מעיים.
למה?
כי הצדיק מרגיש כל דבר. כל דבר כואב לו, הוא מרגיש, יש לו רגישות מאוד גבוהה, אז הוא מרגיש כל דבר.
כואב לו במעיים.
זה אומר שהרבי יוסי הזה, מעבר לזה שציינת שהוא רווק,
אז הוא אולי מרגיש את הבדידות שלו,
נכנס לו כאב,
נכנס לו כאב כלשהו שגרם לו לחמידו דאורייתא.
איזה כאב?
בואו נמשיך עוד כמה דברים, עוד כמה שורות, ותראו,
לדעתי, פצצה בזוהר כאן.
אבל למה צריך כאב?
אני איתך, אני מגיע, תאמין לי, אני בדרך. עידו.
אשכחי ראה בדאב הבכי, ראה אותו שהוא יושב בו חמאל על מכה בחית.
אמר להם, מה אתה בוחר? אמר להם, אומם אנחנו חיי דה עלמא דעתי בגין היי, אני מניח את חיי העולם בשביל השכר שנותן לי השיר הזה?
לא בעי נא אלא מיזקי לגביי. אני רוצה שהתורה תלך אליי, שאני לומד.
אמר,
השת שמע מנעד, אה לשם שמיים כאבים. או,
עכשיו סוף סוף הוא לומד תורה. באמת זה גם לא לשם שמיים, הוא רוצה את זה לעצמו כביכול.
אבל זה בוודאי יותר טוב מאשר כסף.
אשתשמע מינד אל השם שמיים כעביד
קרא רבי אבא לעשיר הזה
אמר לי, קח את האושר שלך
ותן אותו, במקום לתת מלגה כל חודש לתלמיד הזה, תן את זה ליתומים ומסכנים
ולגבי החלק שאתה רוצה בתורה, אל תדאג.
אנא יאיבדא לך חולק יתיר באורייתא בכל מדענא לאן. אני אומר רבי אבא, אני אתן לך חלק שלי.
חלק שלי מהתורה שלי.
טוב, יפה מאוד.
אהדר לרבי יוסי ההוא קסטה דפז.
רבי יוסי שמר את הכוס זהב הזאתי אצלו.
הוא הוציא אותה, אומר להשאיר, קח אותה, לא רוצה אותה. כאילו,
חוץ מהכסף שתפסיק להביא לי, עכשיו גם קח את הכוס זהב הזאתי.
אבל כאן הזוהר מסיים פה בדבר מאוד מאוד מוזר.
ועד יומה לו עד אשמיה ומין בנוי בן פזי, והיינו רבי יוסי בן פזי.
עכשיו,
כלומר, קודם כל אנחנו מבינים שהוא התחתן אחר כך ונולדו לו ילדים,
והשם שלו נהיה רבי יוסי בן פזי.
אבל זה קצת מוזר, למה?
היא מזכרת לגנות שלו, לא לשבח שלו, נכון?
היא מזכרת לגנות. זה, זה, תמיד זה. במקום שיקראו לו בן תורה, בן אורייתא, בן זה, קוראים לו בן פזי.
אתה תמיד רצית, אתה ההוא שקיבלת כוס זהב בהתחלה.
לא יפה, לא עושים דברים כאלה.
מותר לקרוא לאדם בכינוי שאסור.
מזכיר לו את עוונותיו, זה נקרא הונאת דברים.
לא יזכיר לו את עוונותיו הקודמים.
למה קוראים לו ככה?
אלא אם, וסליחה לקמא אורייתא, הוא ובנוי,
כמנדלאי באורייתא המקיימא.
אז זאת השאלה. אלא אם כן אנחנו נבין
הבנה אחרת
שתפתח לנו פתח חדש לגבי כל העיסוק בתורה, ומהי ההבנה הזאת?
הוא באמת בן פזי.
למה?
שימו לב רבותיי,
כשאני מקבל ממישהו משהו,
אני נפתח לעוד דברים.
בסדר?
לדוגמה, כשהרבי עומד ומחלק דולרים, ובן אדם קיבל מהרבי דולר, ברגע שקיבל מהרבי דולר, הוא נהיה פתוח לקבל מהרבי עוד דברים,
כמו
הוראות למשימות לביצוע.
ואז הרבי יכול, קיבלת מילי דולר, זה הסכמת לקבל? מצויין, אז אני רוצה שתקבל ממני עוד כמה דברים.
מה עם איזה שיעור שתייסד?
מה עם איזה התוועדות חסידית?
מה עם פה? מה עם שם? כאילו, טה-טה-טה.
נכון, ככה רואים בכל האגרות של הרבי שהוא כותב,
אנשים שולחים לו אגרות,
לפלא שלא הודיע לי מעניין ההתוועדות שעשה. ואם לא יעשה, אז ודאי יעשה בעוד שבועיים.
כל הזמן דוחף לכולם את
חיוב לעשות.
בסדר?
אז בקיצור, כשאתה פותח משהו, אתה פותח ידיים, אז הכל עובר.
רבי יוסי,
הוא מקבל כסף מהעשיר הזה.
יחד עם הכסף, מה מגיע לו גם עם הכסף?
מה הוא מקבל מהעשיר?
את הכאב.
העשיר,
יש לו כאב
שהוא לא למד תורה.
הוא מצטער מזה, הוא אומר, תשמע, בלי עכשיו אשם,
הם לא אשם, אתם יודעים,
לא עכשיו מחפשים אשמים, אבל יש גם עניין של בסוף.
אדם יש לו תירוצים טובים, אבל תורה הוא לא למד.
יש לך את התירוצים הכי הכי טובים שבעולם, אבל בסוף
לא למד את התורה.
והעשיר הזה, החיים גלגלו אותו באופן שהוא לא הצליח לומר.
הזכרתי בסיפור,
כשהייתי בתיכון,
יצאתי באוטובוס לישיבי התיכונים,
ועלה לאוטובוס,
נסע איתנו, נסע איתי אבא של חבר שלי.
אבל הוא היה,
אומנם אבא של חבר שלי,
אבל הוא היה כמו בגיל של סבא שלי, כי החבר הזה היה ילד זקונים,
והוא היה קרוב לפנסיה, קרוב לגיל פנסיה.
הוא נוסע איתנו באותו רוס.
לא יודע למה אפילו.
אז דיברנו.
הוא היה איש תחזוקה
במקצוע שלו,
והוא סיפר לי שהוא בגיל צעיר מאוד כבר היה צריך לצאת לעבוד.
בגיל צעיר מאוד, הוא מפרנס את המשפחה.
לא המשפחה שהוא הקים, אלא המשפחה הגרעינית שלו, ההורים שלו והאחים שלו. הוא היה צריך לצאת לעבוד.
והוא היה כל השנים עם איש תחזוקה.
בשנים האחרונות הוא קצת התבגר וזה,
אז אמרו לו, הורידו לו מהעומס, הוא נהיה כזה,
כמו, אתה יודע, כזה שומר, אבל לא שומר בזה, כאילו, נהיה לו יותר זמן.
זה היה באיזשהו מוסד חינוכי שהוא עבד.
אז הוא אומר לי, אז אני נכנס לשיעורים,
איזה כיף, איך אני נהנה.
אני סידרתי לי את העבודות שיש לי,
שזה יתאים לי בין השיעורים שאני אוהב להיכנס לשמוע.
אני, כל החיים אני חיכיתי ללמוד.
לפעמים לו מגיע איזה מרצה, אז אנחנו לא מגיע, התלמידים מחכים, אני מחכה.
אתה רואה אדם
שכל החיים רצה ללמוד,
וגם יש לו ראש,
אבל החיים גלגלו אותו באופן שהם לא אפשרו לו,
ופתאום ניתנה לו ההזדמנות הזאת.
אז אני זוכר את זה עד היום, הייתי בכיתה י', אני חושב,
כשירדתי מהאוטובוס אמרתי לעצמי, וואו, כאילו,
אתה כאן לומד, יש לך כיתה, רבנים, מורים, הכול זה,
ותראה מישהו שרצה,
עשה לי יותר חשק ללמוד,
יותר מוטיבציה.
הכאב הזה.
כשאתה פוגש מישהו,
אתם יודעים, כשאתה פוגש מישהו שאין לו מה שיש לך בתור מובן מאליו,
זה הדבר היחיד שיכול לגרום לנו להעריך את מה שיש לנו כמובן מאליו.
כי כשיש לנו משהו מובן מאליו, אתה לומד תורה,
זה, אני לומד תורה, גדלתי עם הדבר הזה. פתאום אתה פוגש מישהו שאין לו את זה, והוא נורא לא רוצה אותו. אה, וואה, רגע. כמו בכל דבר, גם בבריאות, גם בזה, גם כשיש לו הורים, גם... אתה פתאום פוגש מישהו שהתייתם בגיל צעיר, אתה פתאום מבין מה המשמעות של הדבר הזה.
כשהוא הסכים לקבל את הכסף מהעשיר הזה, הוא קיבל עם הכסף גם את הכאב.
פתאום הוא קיבל,
כאב לו בתוך המעיים.
המציאות הזאתי שהוא חי חיים מנותקים מהתורה, אפילו שהוא לומד תורה, אבל הוא לומד אותה בשביל, שזה יותר גרוע לכאורה,
מאשר לא ללמוד בכלל,
ללמוד את התורה בשביל איזושהי מטרה כלכלית כזו או אחרת.
אז תתחיל לכאוב לו.
אמרנו שרווק עסוק בעצמו.
זה בסדר גמור, זה שלב.
גם ילד בן עשר הוא רווק.
השלב שאדם עובר מרווק לנשוי זה השלב שהכף
נוטה על המקום שהוא אומר, אני די, אני לא רוצה להיות תקוע בעצים,
אני רוצה כבר גם לדאוג ולהעניק לאחרים, שאדם יצליח לצאת מעצמו.
כל עוד
הוא עסוק בעצמו, או בשכר שייצא לו, או ברווח שייצא לו, וזה נקרא רווק.
בשנייה שהוא נפתח לכאב של הזולת,
בוא תראה איך נראה מישהו שרוצה ללמוד ולא יכול, ויש לו את כל הכסף שבעולם.
לכאורה כאילו תחליפו. הוא אומר, לא, מה זה ש...
בוא תראה איך נראה מישהו שמבין שכסף הוא דבר חשוב מאוד,
אבל הוא תמיד יהיה אמצעי. המשנה אומרת למסכת ומציעה,
הזהב קונה את הכסף, הכסף לא קונה את הזהב.
כלומר, מה קונה את מה?
האמצעי קונה את התכלית.
בסדר?
כסף הוא תמיד אמצעי למשהו.
זהב הוא התכלית?
זהב זה זהב, זהב זה יפה. זהב זה תכשיט מזהב, זה התכלית.
כסף זה אמצעי למשהו.
אז התורה
היא לא כסף, היא זהב.
בסדר? ולכן קוראים לו בן פזי.
הוא באמת הבן של העשיר הזה.
מי שהוליד בתוך רבי יוסי את הרצון
ללמוד את החשק להיות שייך ואת ה... זה רק מי שהצליח לשקף לו איך זה נראה בלי התורה. זה קצת אולי מזכיר את מה שהגמרא אומרת על רבי יוסף, לא על רבי יוסי.
הגמרא ב...
איפה הגמרא הזאת?
ביומא?
או בפסחים או ביומא? אני לא זוכר.
כשרבי יוסף היה עושה...
היה עושה על האש.
עיגדה טילתה בעצרת.
סיבה.
והיה אומר, אלמלא היומא דקגרים,
אלמלא היום הזה שניתנה תורה, כמה יוסף היכה בשוקה.
פסחים.
אלמלא היום הזה, כמה, כלומר,
כאילו רבי יוסף דמיין איך היה נראה העולם שלו,
בלי התורה. תנסו רגע לדמיין את זה. איך היה נראה העולם של כל אחד מאיתנו בלי התורה,
בלי המצוות, בלי התורה, בלי ה... עכשיו, יש לנו אנשים פה לידינו,
אחים שלנו, שככה חיים,
בלי התורה.
כמה שהתורה אצלנו משמעותית, אז תנסו להבין מה קורה למי שאין לו את הדבר הזה. אז ממה הוא חי? מה מזין אותו?
מה מפרנס אותו, איזה אנרגיה רוחנית הוא נטען, מאיפה...
אז פתאום יש איזה כאב. רגע, מה זאת אומרת? אתה בא להגיד לי שהייתי חי חיים בלי התורה,
כאילו, בלי הספרים, לא היה לי,
הספרייה לא הייתה בבית, אין ספרים, אין כלום, רק מה, כל היום קוראים לי... מה עושים בדיוק?
פתאום נכנס לך איזה כאב.
המפגש ביניהם
הוליד
אצל רבי יוסי את החשק הזה של הלימוד,
ולכן קוראים לו בן פזי. לדעתי, הסוד של הסיפור הזה
הסוד של הסיפור הזה הוא בשתי ביטויים. א',
או בשלושה, אשתדל באורייתא,
השתדלות בתורה. השתדלות זה יחס,
לא דווקא למידה והספק אלא יחס,
זה ביטוי אחד.
הביטוי השני הוא חמידו דאורייתא במי, חמדת
התורה במאו.
כן, אדם לומד תורה, חמדת התורה, כמה אני חומד אותה, כמה אני אוהב אותה, כמה אני,
איכפת ממנה, כמה כואב לי כשאני מנותק ממנה.
הוא נמצא כל כך רחוק מהדבר הזה,
ומה שנותנים לו כבוד, זה לא מועיל,
שרק המפגש עם מישהו,
מפגש עם מישהו שאין לו את מה שיש לך,
עוזר לו להשתנות.
עוד סיפור.
בפורים, כשהייתי בשיעור א' בפורים,
אז בדיוק היה לי, שברתי את הרגע, הייתי עם גבס,
אז בזכות זה היה לי מקומות טובים בפורים. כל פעם שהגעתי, אז שמו אותי ליד איזה רב, ככה שגבס וזה.
ואז, טוב, הייתי שם באיזה כינוס,
ואחד החבר'ה המבוגרים בישיבה,
היה בשיעור ה' או פעם, אני יודע כבר,
ממש בכה, בכה, בכה, בכה, בכה.
מה קרה, מה הוא בכה?
הוא הגיע לישיבה מאיזה תיכון.
לא מישיבה וזה, תיכון כזה חצי, לדעתי, חצי חילוני
בבקיעם, נראה לי, זה היה חולון, בבקיעם.
ובקיצור, לא מהמקומות הרגילים שמגיעים אליהם בדרך כלל.
והוא פתאום בא לו בראש, הוא רוצה ללמוד בישיבת הסדר.
ונכנס לו ככה.
אבל הוא נורא, הוא הגיע, והוא ראה כמה הוא רחוק
מכל העולם,
גם מסוג החבר'ה שמגיעים, וגם מהדרישות.
בקיצור,
אז היה ברור לו שהוא לא יתקבל,
שלא יקבלו אותו.
ואז הוא בכה, כי הוא סיפר על הטלפון שהתקשרו אליו להגיד שהוא התקבל.
ככה הוא בכה, הוא בכה, הוא אמר,
באותו יום היה גמר גביע אירופה של מכבי תל אביב, והם ניצחו,
ואי אפשר בכלל להשוות את השמחה שלי שהתקבלתי לישיבה לשמחה על הגביע.
כאילו,
וכן, הנה זה.
אז אני זוכר את זה כשהייתי צעיר,
זה טלטל אותי, הרצון והכאב, כי בזמננו,
כבר אז זה התחיל, שהיו מעט מאוד ישיבות שהיית צריך כאילו להתאמץ, להתקבל, ורוב הישיבות הם רדפו אחרי התלמידים, לא אתה, כן, תבוא אלינו, תבוא אלינו,
באים אליך כל מיני,
עושים כל מיני פיתויים כאלה ואחרים, ואתה כאילו מרגיש, כן, אני אבחר להניזה, אני הולך לפה, אני הולך לשם.
פתאום אתה חווה מישהו לידך, לידך,
שהיינו כבר חברים, הכרתי אותו,
שמה שלך מאוד מאוד מובן, אצלו כמעט לא היה.
וזה נותן לך איזה כאב במעיים להבין,
זה מין ברק חשמלי כזה,
שמצליח לבכוע את כל עורלות הלב של הביטחון,
ואני זה, ואני זה, ואני אלמד כזה,
אני אלמד בשביל כל מיני דברים אחרים, פתאום אתה רואה מישהו שחפץ בתורה בעצמה, זה הכול.
תראו, אנחנו בשבועות מקבלים תורה.
מה מקבלים בשבועות?
איזה תורה מקבלים בשבועות?
מה, יש, נכון, מתן תורה, קבלת תורה.
אז אם אנחנו מתבוננים על היום עצמו,
לכאורה,
לכאורה
היה מן הראוי
שבשבועות נעשה 24 שעות לימוד תורה.
כן,
כמות של לימוד תורה, נעשה סיומים וכל זה.
זה לא קורה.
הלב של המנהג של עם ישראל בשבועות זה ללמוד תורה כל הלילה.
דיברנו על זה בשיעור בבוקר,
בנפש הפרשה.
הזוהר אומר שצריך
לקשט את המלכה כד קישוטים.
לדעתי, מה שמקבלים בשבועות זה לא עוד ידע ולא עוד...
מה שמקבלים בשבועות זה את החשק ואת הרצון.
כמה חשק
יהיה לנו ללימוד תורה? כמה זה יכאב לנו?
כמה יכאב לנו
הניתוק מן התורה?
יש סיפור נפלא על הרב היכטנשטיין,
זכר צדיק לברכה.
ממש סיפור ש...
בכלל, אם אתם רוצים ספר מוסר ממש טוב,
יוצאו ספר על הרב היכטנשטיין, זה נקרא
באור פניך?
לא. לא, לא, לא. ספר עליו, אחרי פטירתו.
לא באור פניך, זה ספר,
לא, עובדך באמת, זה נקרא.
סגול כזה,
ממש ספר חזק, עשה עליה רושם גדול.
אז אני לא זוכר מהסיפור שאני מספר שם,
כתוב שם, אבל שמעתי את זה במקום אחר,
כשהוא כבר היה לקראת...
אה, אולי צריך להסביר אם זה הרב ריכטנשטיין.
הרב הרמר ריכטנשטיין היה ראש ישיבת הגוש,
הרי ציון, היה חתן של הרב סולובייצ'יק,
והייתה לו שליטה מוחלטת בכל התורה, בסדר? אין פה,
מעבר לזה שהיה לו דוקטורט בספרות אנגלית ועוד, שהייתה.
שליטה מוחלטת, גדלות שאנחנו לא מכירים כבר, זה משהו שהוא...
הסיפור עליו, שהיה אצל הרב סולובייצ'יק, אצל החנטן שלו, הוא שאל שאלה בשיעור,
אז הרב סולובייצ'יק הסתכל ואמר לו, אהרן,
מה קרה?
הוא שאל שאלה, וזו משנה מפורשת באוהלות,
מה שהוא שאל, אז איך הוא שואל?
אה?
זה?
מה?
אה, ובאור פניך זה על הרב אגיטל, נראה לי.
איך, איך?
מה זה?
אה, אז אשר ידע מוזבך, כן, כן, אחד משניהם, שניהם טובים.
אז הוא שואל שאלה שזו משנה מפורשת באוהלות.
אז הוא יצא מהשיעור לשנה שלמה לחזור על תלמודו, כי איך הוא שואל שאלות שזה הסדרי גודל.
אז בחודשיו האחרונים אחד התלמידים בא לדבר איתו,
ובא משמח את הרב ויכטנשטיין בדברי תורה, אז הוא שאל אותו איזושהי שאלה.
כתוב ככה,
הרב ויכטנשטיין לא הצליח לענות.
הוא לא הצליח לזכור את המקורות,
איפה זה כתוב,
הוא לא...
ואז ממש התלמיד ראה שהוא ממש נהיינו מזה צר, איך הוא לא מצליח?
כמו שאתה נסה להיזכר באיזה משהו ולא צר, אמיתי.
הסיום של הסיפור הזה הוא לא פחות יפה. אשתו של הרב ירדלשטיין ניגשה ואמרה לו,
למה אתה נראה ככה?
אז הוא אומר לה, כי אני לא זוכר,
אני לא רוצה לך לענות לו.
הוא אומר לו, אבל את השאלה הבנת?
הוא אומר לה, כן, אז תגיד תודה.
כי האנשים בגילך גם את השאלה עוד לא מבינים.
כאילו, אם אדם חוטף דמנציה, אז הוא גם לא ממה ש...
אז הוא אמר לה, צודקת, נכון.
תודה לקדוש ברוך הוא שהבנתי את השאלה.
תשובה, בסדר. עכשיו אני כבר לא אוכל את התשובה.
הצער הזה!
חמידו... אז בשבועות,
מה שאנחנו מקבלים, ולכן אנחנו נשארים ערים לילה שלם,
זה כמה חשק יהיה לנו ללמוד,
באיזה חשק ניגש, כמה שייכות תהיה,
כמה חמידו דאורייתא יהיה,
כמה התורה אצלנו תהיה כסף לכל מיני דברים, או זהב, הדבר בפני עצמו.
ולכן נשארים ערים כל הלילה. זה לא יוצא כלכלי, כאילו, זה... הכי טוב היה ללכת לישון בשתים עשרה,
לקום כל בני אדם ותיקים בשש, וללמוד כל היום.
לעשות שיעורים, יום בשקולות תורה.
לא!
ישנים לפני בשבת,
זה שנה, ואז ישנים אחרי בשבועות.
וכל זה בשביל להיות ערים בלילה, שהלילה זה לא לילה ארוך,
כאילו יוצא יותר ביטול תורה מאשר זה.
זה לא העניין, העניין הוא הרצון.
כשמישהו רוצה מאוד משהו, הוא לא הולך לישון. הוא נשאר הרג בלילה, הוא לא... זאת אומרת, מקבלים תורה, אני לא יכול ללכת לישון. אני כולי דרוך, כולי בערנות, כולי בציפייה.
זה מה שמקבלים בשבועות, וזה הסיפור הזה.
יש פה קבלת תורה של אדם אחד.
אבל אדם אחד יכול להיות
משל לכולנו.
אדם אחד קיבל תורה כי כאב לו, כי הוא פגש מישהו אחר,
שדרכו הוא חווה את הכאב, את הניתוק מהתורה,
והכאב הזה עבר אליו,
והוא תפס אותו במעיים.
ולכן השם שלו זה בן פזי.
בן פזי.
הוא הבן של ההוא שנתן את הפז.
הוא ילד אותו בכאב שלו, בצער שלו,
של הניתוק מהתורה, זה עבר גם אליו, והוא
חפץ וחשק בתורה. וזה לדעתי מה שהזוהר
מדבר על להשתדל באורייתא.
להשתדל באורייתא. וזה זוהר מאוד מאוד חשוב, כי הוא פותח המון המון פתח
גם למי שאין לו הרבה זמן ללמוד.
והוא לא מצליח להגיע לתוצאות,
הוא לא צריך לסיים מסכתות בעיון וכל זה, יש לו מה שיש לו.
אבל כשאתה ניגש לתורה, איך אתה ניגש?
מה החשק? מה הגעגוע? מה הכיסופים? יש כאב? יש שם איזה...
אתה ניגש לתורה רק עם הראש,
רק עם הלב, או גם עם המעיים,
עם הרצון הזה, עם המקום שמרגיש את הכאבים,
להיות שייך. שנזכה, שהתורה תהיה במעינו. יש פסוק האמת, פסוק בתהילים.
לעשות רצונך אלוהי חפצתי,
ותורתך בתוך מעיים. מאוד מעניין. תורתך בתוך מעיים.
תוך מאה זה המקום המרגיש את צער הכאב ושמחת החיבור שנזכה.
