טוב, יום ירושלים שמח, חג ירושלים שמח לכולם.
אנחנו בדרך כלל לומדים כאן תנ״ך, אז גם עכשיו יש שיעור בתנ״ך.
הנושא שלנו יהיה
הגילוי של ירושלים.
יום ירושלים, כח באייר,
זה גם יום ההילולה של שמואל הנביא, מנהג ירושלים עתיק
לעלות לציון שמואל הנביא בהר שמואל.
שמואל הנביא הוא זה שבעצם
בירר וגילה את המקום
של ירושלים. זו בעצם החידה הכי גדולה,
מפני שהתורה
מדברת כל העת על המקום אשר יבחר השם, בעיקר בספר דברים.
המקום אשר יבחר השם, המקום, היא לא כותבת איפה המקום הזה.
חידה כזאת,
וצריך לגלות אותו.
אז ננסה להבין איך גילו אותו,
מה בדיוק הייתה הסיטואציה,
והיא מאוד מעניינת.
זה מתחיל מספר שמואל, יש לכם בדף לפניכם,
זה מתחיל בספר שמואל,
בפרק יט,
ההקשר.
תראו,
ממלכת,
התוכנית המקורית המקורית הייתה שאחרי ששאול נענש
בעקבות זה שהוא לא פגע בעמלק וכן על זה הדרך,
אז הממלכה נקרעת ממנו וניתנת ל...
קרא השם את ממלכות ישראל מעליך ומתנה לרעך הטוב ממך.
מי זה הרעה הזה?
הרעה הזה זה דוד המלך.
דוד, חתן של שאול.
כלומר, אם הכל היה הולך כשורה,
אז
דוד היה מתחתן רק עם מיכל.
בכבוד, בכבוד, כאן.
זהו, ככה מספיק.
דוד היה מתחתן רק עם מיכל.
רק עם מיכל.
ולהם היה נולד בן,
והבן הזה היה בעצם מחבר את ממלכת
שאול שזה בניה של רחל עם ממלכת דוד שזה בניה של לאה הוא היה מורכב מדוד מיהודה וממיכל משאול וזה היה בעצם איחוד הממלכה
וזו הייתה התוכנית. כלומר דוד היה אמור להיות נשוי רק לאישה אחת שקוראים לה מיכל
רק חתן המלך
אבל מי שמפריע לזה זה שאול בעצמו הוא מפריע לזה
ומייד אחרי שדוד ניתן למיכל
שאול מנסה להרוג אותו. וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשומרו
ולעמיתו בבוקר, ותגד לדוד מיכל אשתו לאמור
אם אינך ממלט את תפשך הלילה, מחר אתה מומט. אז מיכל מצילה את דוד.
ותור את מיכל לדוד בעד החלום, וילך ויברח וימלט
תכף נראה לאן הוא
נמלט
ושאול מחפש אותו. יפה. עכשיו שאול כועס על מיכל וכו'. ודוד ברח
וימלט ויבוא אל שמואל הרמטה ויגד לו את כל אשר עשה לו שאול
וילכו שמואל וישבו בנויות. וזה פסוק מאוד מאוד חשוב. למה?
אנחנו היינו מבינים, זה היה תלוי בנו,
שדוד הולך להתלונן לשמואל על שאול. תראה מה שאול עושה לי.
נכון? זה ההיגיון.
אבל זה לא מה שכתוב.
זה לא מה שחז״ל דורשים.
דוד, מה שמפריע לדוד זה ככה. איך יכול להיות
שאני כל כולי רוצה להתחבר לשאול ולהיות ההמשך שלו, ושאול רודף אותי?
כנראה החיבור
לא מספיק עמוק.
כנראה אני לא עובד מספיק על החיבור. כנראה צריך להגיע איזושהי מדרגה נוספת בחיבור שאנחנו לא מגיעים אליה, ולכן
יש פה איזה מרדף. כלומר, דוד הולך לשמואל לא כדי להתלונן על שאול, אלא כדי לברר את סוגיית החיבור.
הוא אומר, כנראה יש פה משהו שהוא עדיין גורם לשאול לתפוס אותי כמתחרה ולא כהמשך,
ולא כממשיך.
כל המהות של ההליכה לשמואל זה כדי ליצור חיבה. ואז שמואל אומר לו, אתה יודע מה? באמת בוא נבדוק.
בוא נבדוק.
יש כאן רקע של 400 שנה, 500 שנה,
אולי יותר, 800 שנה,
אם אנחנו מיציאת מצרים, מהשבטים,
של איזושהי מתיחות בין השבטים,
בין החלקים השונים בעם ישראל,
בין בניה של רחל,
יוסף ובנימין לבין בניה של לאה.
וברגע שמגיע השלב להתחבר וזה לא קורה, אז המתיחות עלולה להתגבר.
אז בואו נברר.
וכאן, במקום הזה, הם יושבים לברר
מהו המקום.
כלומר, כל דבר במציאות קורה בשלושה ממדים. הוא קורה בעולם,
שנה ונפש.
בנפשות,
אז הנה יש כאן נפש שרוצה להתחבר לדוד המלך. הוא הנפש המחברת בזמן.
אז הזמן הוא
זמן מלכות בית דוד, שהיא מלכות שעסוקה בלחבר, עסוקה בלהמשיך,
נכון?
אבל בנפשות, סליחה, בעולם צריך למצוא מקום כזה,
וכל עוד אחד הממדים חסר אז החיבור הוא לא מלא, הוא לא שלם ותהיינה התנגדויות.
אז דוד אומר, הנפש קיימת, נפש דוד, אני רוצה להתחבר.
הזמן קיים, הגיע הזמן, הלכו בדוד, חסר המקום.
הוא בא לשמואל, חסר המקום, כל עוד הוא נמצא את המקום הפיזי, הגיאוגרפי,
שאנשים, אתם יודעים, מקום זה דבר מאוד חזק, אתה מגיע לידי מקום, אתה מרגיש את דרכו.
כל עוד לא נמצא מקום אמיתי שמחבר את
שני החלקים האלה בעם ישראל, לא גמרנו את מלאכת החיבור.
ולכן הוא הולך עם שמואל, והם עוסקים בחיפוש הזה.
ודוד ברח וימלט ויבוא אל שמואל הרמטה, והגה לו את כל אשר עשה לו שאול,
וילכו שמואל
וישבו בנויות.
טוב, אז עכשיו יש כאן ועידת פסגה, נכון?
דוד ושמואל עוסקים בלמצוא את מקום החיבור.
זה טוב?
מי חסר?
שאול. שאול חסר.
אתה לא יכול לעשות ועידת חיבור בלי שאתה מזמין את כל הגורמים.
אז שאול שומע שדוד בנויות ברמה,
כלומר דוד לא הסתתר,
שולח כל מיני שליחים כדי להביא אותו,
כל מי שמגיע מתנבא, מתנבא, מתנבא,
בסוף בפסוק כב,
וילך דמהו, הכוונה שאול הרמת,
ויבוא עד בור הגדול אשר בשכו,
וישאל ויאמר איפה שמואל ודוד,
ויאמר הנה בנויות ברמה,
וילך שם אלויות ברמה ותהי עליו גם הוא רוח אלוהים.
וילך הלוך ויתנבא עד באו בנויות ברמה ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה.
על כן יאמרו אגם שאול בנביאים". כלומר, גם שאול מגיע, כולם מתנבאים שם.
שמואל, דוד ושאול מתנבאים, שלושתם ביחד מחפשים את המקום,
המקום
הפיזי
שבו
הכל מתחבר.
המקום הוא דבר מאוד מאוד חזק.
טוב,
אני רק רוצה להגיד,
לפני שניכנס וננסה להבין איך הם עשו את זה,
אני רק רוצה להגיד שבחידה הזאת עסקו עוד רבים.
לדוגמה, גם דואג האדומי,
מי שהיה מגלה את המקום היה זוכה לאיזה כבוד גדול,
אז גם דואג האדומי עסק בסוגיה הזאת.
היכן זה המקום אשר יבחר השם?
והגמרא אומרת, ועל דבר זה נתקנה דואג בדוד,
שנאמר, כי קנאת ביתך אכלני חורן.
קנאה בדוד, כלומר דוד הצליח להגיע, דוד ושמואל,
ודואג לא הגיע.
ננסה להבין מה בדיוק היה שם.
טוב,
אז מה הם עשו? מה, כן?
בסדר, בסדר, אבל מי אמר הרבים?
לא, קודם כל,
יכול להיות שקיבלנו מסורת איפה זה הר המוריה, אבל מי אמר לך שהמקום אשר יבחר השם
זה הר המוריה?
בסדר, אבל מי אמר שאולי זה מקום אחר?
אנחנו לא יודעים.
זו אפשרות אחת.
בסוף התגלה זה אותו מקום.
אפשרות שנייה, אולי באמת עם הגלויות וכולי, אז המקום הזה עבד.
טוב, הגמרא במסכת זבחים מתארת את הלימוד שהם למדו.
הדף הזה לפניכם.
דורש את הגמרא ככה.
דרש רבא
מה ידכתיב וילך דוד ושמואל
בנויות ברמה?
מכי מה עניין נויות אצל רמה?
אלה היו יושבים ברמה, הרמה זה החלק הצפוני של ירושלים,
איפה ששמואל היה גר,
ועוסקים בנויו של עולם,
שזה בית המקדש.
עמרי כתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.
טוב, אז צריך לחפש מקום גבוה,
נכון?
לא אהבו יד עדוכתיה,
בדיוק לא ישאלה שלך, לא ידעו איפה זה.
עכשיו, מה זה לא ידעו איפה זה?
מה, מה, מה, אין הכוונה לא ידעו,
בדיוק,
לא התלבטו האם זה בנחלת שבט גד או שבט שמעון.
השבטים,
כשהם קיבלו את הברכות מיעקב אבינו, כבר שם
הייתה איזושהי חלוקה לאזורים.
אם כתוב
זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות וערכיתו על צידון,
אז הוא אומר שהוא באזור צידון ובאזור חוף הים ולא בירושלים.
אם כתוב דן גורה זנק מן הבשן, אז הוא אומר שדן נמצא בבשן.
אם כתוב יששכר חמור גרם עובד בין המשפטיים,
אז הוא צריך להיות באיזשהו עמק בין המשפטיים שזה שלושה ערים שיוצרים כמו משפטיים כאלה.
אז כן,
אז נפתלי עלה שלוחה, זו איזושהי רמה שטוחה שניתן לרוץ בה בקלות.
אתה פחות או יותר יודע כל אחד איפה הוא נמצא.
אז כשמסתכלים רואים שהתיאורים למקום מרכזי של ממשל,
משפט,
שלטון ושכינה נמצאים איפה?
ביהודה ובנימין. כלומר, זה ברור להם שזה נמצא,
מכיוון שהתיאורים הם גם אצל יהודה וגם אצל בנימין, נכון?
וליהודה אמר,
גו הרי יהודה זאת ליהודה ויאמר שמע השם קול יהודה ולעמות הביאנו זה אצל משה רבנו ידיו רב לו ועזר מצהרב צייב אצל יעקב
ליהודה אמר גו הרי יהודה מטרם בני אליטא קרא שכב כאריך אבי ימנקימנו וכו' וכו' וקיצור אז השלטון ואצל בנימין
ידיד השם חופף עליו כל היום וקליפיו שכן
זה אצל משה רבנו וזה כן אז זה ברור שזה נמצא באיזשהו מקום
בין נחלת יהודה לבין נחלת, שם מחפשים בסדר?
רק למען הסדר הטוב,
הנחלות הן ככה.
נחלת יהודה,
גבולה הצפוני של נחלת יהודה,
הוא הגבול הדרומי של נחלת בנימין.
זה מוסכם על כולם?
נחלת בנימין משתרעת בעצם מצפון ירושלים עד אזור בית אל של היום, פחות או יותר.
בית אל.
לא, זה דווקא לא מתאים.
המועצות של היום לא מתאימות.
לא, לא, לא.
כי נחלת שבט אפרים היא כבר מבית אל,
מבית אל ועד שכם כמעט, נחלה גדולה.
איך אנחנו יודעים, גרשון, איך יודעים שנחלת אפרים,
בית אל זה בנחלת אפרים?
איך יודעים?
ירובעם בן נבט, מאיזה שבט הוא?
איפה הוא שם את העגלים?
בבית אל. בבית אל. זה בנחלת אפרים.
יפה.
אז זה ברור, נכון? יפה. אז צריך לחפש.
עכשיו,
תנסו, אנחנו ברוך השם זוכים לגור בארץ ישראל וזוכים ללמוד תנ״ך עם מפה,
כשאתה רוצה לסמן גבול
כלשהו
אז איך תסמן את הגבול? בין שבטים? לפי מה?
חצבים. חצבים. לא. חצבים, דווקא זה ראייה.
חצבים אתה משתמש כשאין לך גבול טבעי. יש לך שדות, אתה אומר איפה הגבול שלך. אבל כשאתה רוצה לסמן, אתה תלך תמיד על מה?
על דברים טבעיים. ערים. ערים. תמיד אתה עדיף ואדי או נו גובה, כדי שיהיה קל לסמן. זה לא כמו כשמסתכלים במפת ארצות הברית, רואים כל המדינות זה הכל כאלה ריבועים כאלה.
כל ככה, כי שם חילקו את זה שרירותית.
כשאתה רוצה לסמן גבול בצורה טבעית, אתה תמיד
תשתמש בתוואי,
בתוואי הדרך,
ותבחר נקודות בולטות בשטח להגיד הנה הר פה, הנה העמק פה, הנה עבדי פה, וכן זה הדרך, בסדר?
אז זה בעצם החיפוש.
אז הגמרא ממשיכה ואומרת,
גמרא מאוד מאוד מעניינת,
אבל כדי להבין אותה, בואו,
תדאגו רגע על הגמרא, אנחנו נחזור אליה עוד מעט,
בואו נראה,
יש כאן טבלה שמשווה,
אני רואה שזו קצת,
הטבלה פה קצת התשתקמקאלית, טוב.
הטבלה משווה בין, הרי זה אמור להיות אותו גבול, נכון?
אותו גבול.
הגבול הצפוני של יהודה זה הגבול הדרומי של בנימין, אפילו לא צריך לתאר אותם.
מספיק שתאר, אבל הפסוק מתאר את שניהם.
אז בואו נראה, אני קורא לכם את הפסוקים
על הגבולות של שבט בנימין, הגבול הדרומי
של שבט בנימין.
בואו נראה מה כתוב.
תלמיתי כן, אתם בריכוז מלא, נכון?
ויער גורל מטה בני בנימין למשפחותם, ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף.
מתאים?
מתאים.
ואז מתארים פה גבולות שהם לא רלוונטיים אלינו, כלומר,
גבולות המערבי והצפוני וכולי, אנחנו רוצים את הגבול הדרומי.
ואז כתוב ככה,
ופאת נגבה,
זה מפסוק טו בפרק יח, יש לכם את זה פה?
אני קורא את זה.
ופאת נגבה מקצה קריית יערים ויצא הגבול ימה ויצא אל מעיין מי נפתוח.
כלומר, אנחנו מתארים את הגבול ממערב למזרח.
מתחילים באזור, אפילו בואו נשתמש בשמות של היום, מתחילים נגיד מאזור קריית יערים,
קצת צום של היום,
הולכים טיפה מערבה על הרכס ומגיעים למי נפתוח, שחלק מזהים את זה כאן עם הליפתא.
בסדר? כאילו אתה, זה הגבול.
מה?
כן, פחות או יותר, הרכס הצפוני לכביש 1.
הלאה.
וירד הגבול אל קצה ההר
אשר על פני גיא בן הינום, אשר בעמק רפאים צפונה.
אנחנו ממשיכים לכיוון מזרח,
עולים את העיר העליונה, אבל אז יש לנו נפילה, נכון?
כמו כשאתה מגיע מאזור משכנות שאננים,
יש לך נפילה לגיא בן הינום, זו ירידה.
מה?
מצוק. מצוק, יפה.
ירד גיא בן הינום אל כתף היבוסי נגבה,
כתף היבוסי זה בעצם
הר הבית,
וגיא בן הינום נמצא, נכון? מדרום להר הבית.
כתף היבוסי נגבת, הגיא נמצא מדרום להר הבית. אנחנו על הגיא,
וירד עין רוגל, יורדים עוד, כן, לכיוון נחל קדרון,
ותהר מצפון, תהר, זה עשה איזשהו עיקוף,
היקף סיבוב,
אז באמת הנחל שם מתעקל לכיוון צפון, נכון?
אנחנו לא רוצים...
ומשם ותהר מצפון,
ויצא עין שמש ויצא אל גלילות אשר נוכח מעלה אדומים,
וירד אבן בוען בן ראובן. כלומר, הוא עולה
לאיזה מקום שנקרא עין שמש. מהו המקום שנקרא עין שמש?
המקום שאימנו אתה רוצה לתצפת ולראות את הזריחה מירושלים.
כלומר, כנראה אחת מנקודות הגובה על הר הצופים,
שם אתה מתצפת,
ומשם יורד אבן בוהן בן ראובן,
עובר אל כתף מול הצפונה, וירד הערבתא,
ובסוף הוא מגיע, והיו תוצאות הגבול ללשון ים המלח צפונה. הגבול מגיע עד צפון ים המלח.
תיארנו כאן את הגבול הדרומי של שבט בנימין,
באופן שגם אנחנו מבינים את זה עכשיו, נכון? אנחנו מכירים, פחות או יותר, נכון?
סעודה,
שמואל.
כן, אבל זה ברור.
עכשיו, אותו גבול בדיוק אמור להיות מטואר אצל שבט יהודה, אותו דבר.
אין פה הבדל.
פשוט אתה מתאר את ה...
בשבט יהודה מתארים את זה, כאן תיארנו ממערב למזרח,
ואצל יהודה אנחנו נתאר את הדרך ההפוכה ממזרח למערב.
בסדר?
בואו נראה איפה זה כתוב אצל יהודה. אצל יהודה זה כתוב בפרק, איפה זה היה?
הנה, בפרק ט״ו
ויהי הגורל למטה בני יהודה על משפחותם אל גבול אדום, מדבר, צין, נגבה, זה, זה,
ואז מתארים פה את כל הגבולות.
אנחנו מחפשים את הגבול הצפוני, נכון?
הנה, מצאנו, מצאנו, מצאנו, מצאנו.
הוא גבול,
הנה, הוא גבול קדם ים המלח עד קצה הירדן, הוא גבול לפאת צפונה, הגבול הצפוני,
מלשון הים מקצה הירדן,
ועלה הגבול בית חוגלה. מתאים? עולים מים המלח, עולים לבית חוגלה.
ועבר מצפון לבית הערבה ועלה הגבול אבן בוען בן ראובן. מצוין, אז ירדנו, עכשיו אנחנו עולים אליה.
ועלה הגבול דבירה מעמק אחור וצפון הפונה אל הגלגל אשר נוכח למעלה אדומים, אשר מנגב לנחל, זה בעצם עין שמש,
ועבר הגבול אל מי עין שמש
ועיו תוצרותיו אל עין רוגל.
בסדר?
ואז כתוב ועלה הגבול גיא בן הינום אל כתף היבוסים מנגב וירושלים
ועלה הגבול אל ראש ההר אשר על פני גיא בן ינום ימה אשר בקצה עמק רפאים צפונה
ותהר הגבול מראש ההר אל מעל מן נפתוח ויצא אל הרי הר עפרון ותהר הגבול בעל היקירת יערים".
פה יש שינוי.
הרי היה צריך להיות כתוב כאן וירד הגבול גיא בן ינום. אם אתה מגיע מעין רוגל אתה צריך לרדת לגיא בן ינום וכתוב עלה.
זה כאילו שינוי גיאוגרפי.
פה
נדלק להם משהו.
ואחרי שהם רואים שכתוב ועלה במקום וירד יש פה עוד מילה
המיוחדת ותאר הגבול מראש ההר אל מעיין מי נפתוח.
אמרנו שתאר זה עשה איזה סיבוב.
אז כשאני נמצא בתוך נחל
ואני לא רוצה לעלות על ההר, אז אני יכול להגיד שהגבול יעשה תאר, ילך עם הנחל ויעקוף.
אבל כאן כתוב ועלה הגבול, כלומר הגבול עולה להר ועושה סיבוב על ההר, זה חסר משמעות. למה, למה להסתובב על ההר? למה לעשות את הסיבוב הזה? אין פה שום צורך בדבר הזה. כשהם רואים את המילים הללו, ועלה,
קודם כל זה מהדהד כזה, במקום שיהיה כתוב וירד, כתוב ועלה.
מה שפת הקוד של התורה תמיד ביחס למקום אשר יבחר ה' וקמת ועלית?
אז הם מבינים שזה נמצא איפשהו שם,
בממשק הזה, באזור גיא בן יינום, כתף היבוסי, נגבה,
אני צריך לחפש את הנקודה הכי גבוהה,
ושם זה המקום.
כלומר, זה מאוד מאוד מעניין, כי אתם מכירים את הפסוק בתהילים, ירושלים ערים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם.
ירושלים מוקפת, ירושלים הכוונה, העיר העתיקה, כן, הר הבית,
מוקף בהרים גבוהים ממנו.
במזרח, הר הזיתים והר הצופים.
בדרום, רכס ארמון הנציב.
במערב, זו העיר העליונה.
בצפון, זו הרמה, רכס ארם.
אל תחפש את הנקודות שם.
תעבור אותן, תרד לגיא בן הינום, ומשם תתחיל לעלות ותחפש את הנקודה הכי גבוהה שנמצאת קרוב לגיא בן הינום, שזה מה?
הר המוריה.
בסדר?
ושם, בהר המוריה, מה תעשה?
תעשה תאר, תעשה איזה היקף, תעשה איזה סיבוב,
תפוס שטח כאילו.
אז אם אנחנו היינו שם יחד עם דוד ושמואל ושאול, היינו אומרים אוקיי, אנחנו מבינים לאן להגיע.
אנחנו מבינים לאן להגיע. מה?
צריך
להגיע לפסגה
של ההר הקרוב ביותר לגיא בן ינום, נקודת הגובה הכי גבוהה, שם זה המקום.
למקום הזה הגיע גם דואג.
הוא גם כן הצליח לעלות על השפת קוד הזאת,
אבל זה לא המקום.
זה לא המקום, ותכף נראה למה,
תכף נראה למה השינוי של המקום
הוא מכוח סברה שדואג בחיים, לא היה יכול לסבור את הסברה הזאת. בואו נחזור רגע לגמרא ברשותכם, אחרי שראינו את הפסוקים,
אז אני חוזר לגמרא.
הגמרא אומרת,
בואו נתחיל את הגמרא מההתחלה, בזבחים דף נד עמוד ב',
דרש רבא, מה הדיכטיב הילך דוד ושמואל
וישבו בניות ברמה וכי מה עניין ניאות אצל רמה, אלא היו יושבים ברמה ועוסקים בניות של עולם.
עמרי כתיב, קמת ועלית אל המקום. מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות. זה לכאורה גזירת הכתוב.
לא אבו יד דדוך תאך, לא ידעו איפה.
הייתו ספר יהושע, בכולו כתיב וירד ועלה הגבול וטהר הגבול,
בשבט בנימין, ועלקתי וירד לא טבע. הכוונה במקום
של גבול יהודה שמתממשק עם שבט בנימין,
איפה שצריך להיות כתוב ירד, במקום שיהיה כתוב ירד, כתוב עלה.
כי כשאתה מתאר את הירידה מרכס הר הזיתים,
העלייה היא, מגיא בן ינום אתה עולה למצוק שדיברת, אבל מעין רוגל והר הזיתים אתה יורד לגיא בן ינום.
אתה צריך להמשיך לרדת.
כן, אתה צריך להמשיך לרדת.
עמרי שמם הינה הכה ומקומו.
זה המקום שלו.
סבו למבנה בעין עיתם. תראו כאן, הבאתי כאן את רשי למטה.
רצו לבנות, אה סליחה, יש כאן עוד משהו.
הייתי ספר יהושע בכולו כתיב וירד הגבול ועלה ותהר הגבול,
בשל מבנים עלה כתיב וירד לו כתיב. ורשי כאן אומר,
ותהר אינה לא עלייה ולא ירידה.
למדנו שראש ההר אשר על גיא בן הנום הוא גבוה מן הכל,
ולמעלה מירושלים די מירושלים ולשם כתיב ועלה. כלומר, יש שם איזה,
יש בקבלה מושגים שנקרא נקודה קו שטח.
אז בדרך כלל כשאתה מסמן גבול זה בין נקודות וקווים.
אתה דוקר נקודה ומותח קווים ביניהם.
פתאום התורה מתארת שטח ותאר. אז הוא אומר, או, פה יש כאן איזה שטח שאני צריך להתייחס אליו.
וגם המילה ועלה.
טוב, אז הגענו לנקודה הכי גבוהה.
אבל סבו למבנה בעין איתם, רש״י אומר,
נראה בעיניי שהוא מעיין בין נפתוח האמור שם אחר עליית ההר וכו'.
זה קצת מוזר, אבל הנה איתן זה כנראה המקום הגבוה ביותר על הר הבית.
דמידלי אמרי נתידי בקליל כדכתיב ובין כתפיו שכן.
צריך לרדת קצת.
זה סברה, זה סברה שלכאורה נגד הפסוק, כי הפסוק אומר וקמת ועלית, צריך במקום הכי גבוה.
אבל דוד, יחד עם שמואל ושאול אומרים, רגע, רגע, אם אני נמצא במקום הכי גבוה,
אז מבחינת הנחלה זה יוצא שקודם כל זה נמצא רק בנחלת יהודה,
ולא בכלל, מאוד מאוד סמוך לנחלת בנימין, ורק בנחלת יהודה, וזה עוד פעם תחרות,
זה עוד פעם מי הכי גבוה, צריך קצת לרדת.
עכשיו, כשזה יורד, מה קורה?
כן, תראו רגע את המלבים,
את הר הגבול, המלבים כאן למטה,
כבר גדרתי, הסברתי,
שכל מקום שאומר ותאר נסב בעוגל של שלוש רוחות.
זה מין עיגול כזה.
ופה הקיף החוט בעוגל ולקח רצועה עיגולית מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה.
כמו שאמרו חז״ל, רצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ועליו מזבח בנוי עד שבמעיין מנפתוח נשלם ההיקף הזה.
ולכן אצל בנימין לא נסגר ותאר כי שם היה חוט בגוונינות העיגול ולא בקרעותו. אני אסביר את זה בצורה פשוטה.
בנקודת הגובה הכל מסודר, זה גבול כאילו בנקודת הגובה הכל יהודה ולמטה זה בנימין. אבל ברגע שדוד אומר צריך טיפה לרדת,
צריך למשוך את החוט לעשות מין סיבוב,
אז נוצרה איזה מין לשון של יהודה שנכנסת ונבלעת בתוך בנימין.
איך זה נראה? כמו מה זה נראה?
כמו מה זה נראה?
דבר כזה,
זה הלשון של יהודה שנכנסת בתוך, כל זה בנימין, ופתאום נכנסת יהודה. זה נראה כמו חיבוק
או נישוק או אפילו זיווג.
כלומר, חיבור הכי קרוב
בין יהודה לבין בנימין.
בגיאוגרפיה, במקום עצמו, בית המקדש זה מין, כן, זה כאילו, נגיד שזה יהודה וזה בנימין פה וזה כאילו, אז... אבל פתאום יש כאן איזה לשון שנכנסת מיהודה לתוך בנימין וכאן נמצא המזבח וזה בנימין, כאן נמצא קודש הקודשים, וזה בנימין, והוא
חופף עליו כל היום מבין כתפיו שכן.
עכשיו, זה סברה.
זה סברה של הענווה של דוד המלך.
זה סברה של חיבור.
דואג בחיים לא היה לעשות את הסברה הזאת, לרדת? מה פתאום? להפך, הכי גבוה, לנצח, להיות במקום הכי זה.
מקומה של ירושלים התגלה מתוך סברה של ענווה.
אומרת הגמרא, אני חוזר,
עמרי נתתי בקליל, כי דכתיבו בין כתפיו שכן, ורשי שמה אומר, אין לך יפה בשור יותר מכתפיו.
למה?
למה?
למה לא ראש גובה?
אתם יודעים, בצבא ההגנה לישראל,
בצבא ההגנה לישראל הדרגות הן על הכתפיים.
יש גם דברים על החזה, אבל בצבאות זרים רוב הדרגות זה הכל על הכתפיים. אין כמעט כלום על הכתף, על החזה.
אין כמעט כלום על הכתף, הכל על ה...
מה ההבדל אם אתה שם את זה על החזה או על הכתפיים?
אם אתה שם את זה על החזה,
שופוני,
עשיתי וזה, אני פה. אם אתה שם את זה על הכתפיים אתה אומר, אני עכשיו עוד יותר צריך לקחת אחריות,
עוד יותר צריך לשאת בעול, עוד יותר צריך...
אם בית המקדש נמצא בראש ההר, זה סוג של איזו נצחנות.
וירושלים היא לא עיר של ניצחונות.
בין יהודים. ירושלים היא עיר של חיבורים.
אבל אם אתה יורד קצת לכתפיים,
הכתפיים אומרים, אנחנו כולנו כאן ביחד במסע הזה,
כולנו כאן ביחד צריכים לתת כתף.
ואז גם יצרת צורה גיאוגרפית,
פשוט צורה גיאוגרפית שנראית כמו חיבוק או כמו נישוק או כמו זיווג,
חיבור אמיתי בין בני רחל לבני לאה,
שזה הדבר שכמעט פירק את בית ישראל.
אתם יודעים, יש וורט ידוע מהרב נריה,
זה לא רק וורט, זה באמת,
ממש האמת, האמת, הפשוטה, המבצעית אפילו,
מדוע הצלחנו לכבוש את ירושלים
במלחמת ששת הימים ולא במלחמת השחרור.
הרב נהרי אומר שבמלחמת השחרור היה שלושה כוחות נפרדים שכל אחד פרץ משער אחר.
הפלמח פרץ משער ציון,
והאצל רצו לפרוץ מהשער החדש, כל אחד לבד ואף אחד לא הצליח לבד,
והרובע נפל. אבל במלחמת ששת הימים,
קודם כול ניגשו למלחמה הזאת מממשלת אחדות,
היה ממשלת ליכוד, איחוד לאומי קראו לזה אז, פעם ראשונה בתולדות המדינה,
ותחת צבא אחד, באחדות אחת, אז מצליחים. ירושלים זאת לא עיר של תחרות בין שבטי ישראל,
זאת עיר של חיבורים.
אז הוא אומר,
ויבאי תימא, אם תרצה, למדו,
גמירי דה סנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין,
וימדלינן למתפליג טובה.
עוד ניצחון כזה ועבדנו, אומר דוד. אם אני אשים את זה על הגובה יהיה מרחק גדול בין הסנהדרין,
מיקום הסנהדרין לבין מיקום השכינה.
ראש הסנהדרין יותר גבוהים מהשכינה, התחיל מלחמות. לא רוצה, אומר דוד המלך, אני רוצה ענווה, אני רוצה חיבור. אז הוא יורד קצת.
אי אפשר לגלות את ירושלים בגאווה, רק בענווה.
אתה מגיע לירושלים, תהיה מלא בענווה. צריך לעלות ולרדת ולהתאמץ ולהזיע, זה לא פלטה פה, זה כאן הכל דורש עבודה ועמל.
ועל דבר זה נתקנה דואג האדומי בדוד.
דואג, שרצה לזכות בתהילת עולם בתור מי שמגלה את מקום המשקע, מקדש. הוא מלא בגאווה, מלא בתחרות, אז לא היה לו את הסברה הזאת שצריך טיפה לרדת.
מה הכוונה לדבר הזה להתגנן? כשדוד הציע את הדברים לפני שמואל,
שמואל חתם עליהם בתור נביא.
כשדואג ניסה להציע לביתו שמואל, הוא אמר לו, לא, זה לא,
חסר לי פה איזה משהו, לא יודע, משהו פה חסר, זה לא זה.
אני אומר לך שזה לא זה.
ופתאום דוד מגיע וכלום,
אחת עשרה, הגמרא אומרת, יא אמה
זה היה ההבדל
באלכסון, בגובה.
ולכתיב כי קהילת ביתך הכלתני וכתיב זכור אדוני לדוד את כל אומנותו אשר נשבע ליהם אבוא באוהל ביתי ומתן שנת לעיניי אליו אפפי תנומה
עד אמצא מקום לאדוני משגנות לאביר יעקב הנה ישמענוע באפרתה מצענוע בשדה יער אפרתה זה יהושע דקאתי מאפרים מצענוע בשדה יער זה בנימין דכתיב בנימין זאבי טרף. אני מקווה שאנחנו עבדנו אנחנו מבינים את הפסוק הזה היטב
הפסוק הזה אני מזכיר לכם אומר אותו דוד המלך
דביד המלך אומר אותו. מאיזה שבט הוא?
יהודה.
מה הוא אומר בפסוק?
הנה שמענוע באפרת המצאנו בשדה יער. אני מחפש את מקום המקדש לא אצלי, אלא איפה?
אצל אפרת, אצל בניה של יוסף, אצל שדה יער,
אצל בנימין, שהוא בנימין זאב יטרוף, שהוא כאילו טורף ביער. שם אני מחפש.
אני מחפש איך מקום המקדש מחבר את נחלת בני רחל לנחלת בני לאה,
ואז הוא מצליח.
כל המהות של ירושלים זה לחבר, ולכן ירושלים עושה כל ישראל חברים, ולכן היא לא נתחלקה לשבטים,
כל ירושלים כולה, כי זה מקום שהוא מעל המחלוקות.
אבל בשביל זה צריך להיות דוד המלך כדי לחפש את הדבר הזה.
עכשיו, רק שתבינו,
דוד המלך שילם על הדבר הזה מחיר כבד במזומן,
כי הוא היה מלך בחברון שבע שנים.
וחברון זו עיר מסודרת,
ויש שם את קברי אבות, שזה כן יודעים איפה זה היה,
ושמה, וזה בירת ממלכת יהודה.
והוא מלך יהודה, עכשיו כל עם ישראל באים אל דוד לחברון ואומרים לו הננו עצמך ובשרך אנחנו גם בהיות שאול מלך עלינו אתה היית המוציא והמביא תמלוך עלינו ומה אומרים כל זקני חברון? נו ברוך השם מעכשיו חברון תהיה מה עד עכשיו היא הייתה בירת שבט יהודה מעכשיו היא תהיה בירת כל עם ישראל קלאסי
ואז דוד עושה מעשה מאוד מאוד מפתיע, הוא עוזב את חברון והולך לשום מקום,
כי ירושלים לא הייתה שום מקום אז,
וגם הייתה עיר לא נוחה ולא זה וקשה להגן עליו וכו',
עוזב והולך למקום שאי אפשר יהיה להגיד עליו שהוא מקום של דוד המלך,
של שבט יהודה,
מקום כללי,
הוא מחבר, הוא מקרב מאוד מאוד מאוד,
הוא הולך לקצה הצפוני של ממלכת יהודה ומותח את
נחלת יהודה כדי שתתחבר עם בנימין יהודה ערב את בנימין ומיהודה לאפריים כי זה השליחות של דוד המלך זה מה שהוא רוצה להתחתן עם מיכל לענן את מלך המשיח ולחבר אז בנפשות זה יהיה הילד שיוולד דוד ממיכל בזמן והוא בעצמו בזמן זה הזמן הזה ובמקום זה מה שהוא עושה
זה מה שהוא עושה אתם מבינים איך הוא גילה את המקום הזה זה לקרוא את ספר ליהושע בהקשבה יתרה רגישה מאוד לראות איפה כתוב ועלה במקום וירד אה אה מצוין
אה, כי כתוב וקמת ועלית, יש פה איזה טעות,
אבל יש שם עוד מילה יוצאת דופן, ותאר,
ותאר זה והקיף,
וחיבק.
אז כשאתה מתאר ותאר, על זוואדי זה מובן, אבל כשזה תאר על ראש ההר, למה שאני עושה סיבובים בראש ההר, זה מיותר.
ותאר, תחבק, תרד טיפ, אל תהיה בשיא הגובה,
ותחבק איתך עוד,
ותיצור אחדות אמיתית.
זה ירושלים.
וזה קרה לכאורה,
כן, עכשיו, בכ״ח באייר, יום ההילולה של שמואל הנביא,
שהוא בעצם
מי שגילה את מקום ירושלים, גם הוא קרא,
אתם יודעים, בכ״ח באייר הרב חוק קרא לארץ ישראל,
בכ״ח באייר זה יום הפתיחה של שמואל הנביא,
בכ״ח באייר זה חסד שבמלכות הגאון אמר שזה יום שמאיר בספירת העומר, בכ״ח באייר, ברוך השם, זכינו,
בלי שאף אחד תכנן את זה כמובן,
והכל כזה התגלגל,
לשחרורה של ירושלים. איך גילו את ירושלים?
עיינו בספר יהושע, אבל הפעילו סברות של ענווה ושל חיבור.
ירושלים לא באה לנצח עד ליה בין שבטי ישראל, הפוך,
היא נחרבה על הדבר הזה. כל פעם ששנאת חינם זה חלילה מחריב את ירושלים.
ירושלים באה להגביר את אהבת חינם ממש במיקום הגיאוגרפי וליצור מקום שבו,
כן, כי שם עלו שבטים שבטי יה, עדות לישראל,
להודות לשם ה',
כן, ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו,
ירושלים שעושה כל ישראל חברים,
שכולם חברים בירושלים,
מיוחדים ודבוקים,
שנזכה לזה, אמן ואמן. חזק וברוך!
