אנחנו לומדים,
כועסו חכמינו, אגדות חז״ל,
והיום אגדה יחסית מוכרת,
אז לכן אתם תשרדו בלי דף מקורות, כי המכונה פה תקולה, בסדר?
וזה סוג של לימוד שאמור להכין אותנו לקראת שבועות הבא עלינו לטובה, בעזרת השם,
וזה מתוך מסכת ברכות, דף סא עמוד ב. אומרת הגמרא,
טניה רבי אליעזר אומר, אם נאמר בכל נפשך, למה נאמר בכל מאודיך?
ואם נאמר בכל מאודיך, למה נאמר בכל נפשך?
כן, זה בעצם...
אין דפים, אין דפים, כי המכונה לא עבדה.
תקשיבו, תהיו בהקשבה.
אז כן, באמת שאלה גדולה.
אז אומר רבי אליעזר, אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו כממונו,
וכך נאמר בכל נפשך.
כן, כלומר, אם אדם יותר מחבב את הגוף שלו מן הממון, אז צריך ללמוד תורה.
כמו שאתה מחבב את הגוף.
ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו,
אז אומרים לו, אז כמו,
אז
כמעט תורה כמו שאתה
מחבב את הממון, כן?
אדם רואה חצי שקל,
אתה עובר, אתה רואה חצי שקל על הרצפה, מתכופף מרים?
מרים או לא מרים?
אתה לא מרים?
לא מרים חצי שקל?
באמת? הפסיקה הלאה?
מישהו כאן מרים?
או,
עשר אגורות גם מרים, נכון?
מרים.
אם אני נותן עשר אגורות צדקה, קיימתי מצווה?
אז אתה לא תרים.
עשר אגורות נותן מצווה?
חצי שקל?
אז ודאי, צריך להרים, אני חושב.
מי שלא מרים זה קצת
בעיה במידות.
אבל אומרים לבן אדם, תקשיב, כמו שאתה מרים חצי שקל,
אז גם לימוד קטן
של מילה, שתי מילים, גם הוא בעל משמעות.
בסדר?
כמו שהוא,
מה זה?
כמו שמייקרים דברים קטנים, כן,
או לדוגמה, יש אנשים שבאמת בענייני ממונות הם מאוד מאוד מדויקים, יודעים כל דבר, כל כסף איפה הוא נמצא,
כל זה, והם עושים את החשבונות.
אז אותו דבר, אתה עושה חשבון נפש, נכון. אל תגיד, רבא, אני בסך הכל בקריין, אני בסדר.
פה אתה יודע כל שקל אין הלך, וכאן אתה כזה מסתפק בצורה כללית. אז זה מה שרבי אליעזר אומר, שזה באמת לימוד גדול.
רבי עקיבא אומר,
בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך.
הרבי עקיבא זה לימוד אחר לגמרי.
בכל מאודיך זה בכל המאמץ,
בכל נפשך זה כבר
אפילו מסירות נפש.
ואז הגמרא מספרת סיפור.
טענו רבנן,
פעם אחת גזרה מלכות הרשע שלא יעסקו ישראל בתורה,
הרומאים.
בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה.
קשה מאוד להניח שניתן לתפוס מי שלומד תורה לבד או עם חבותה.
יש את העניין, בטח במושגים של אז, שזו תורה שבעל פה, בלי ספרים או עם מעט ספרים,
יש את העניין שמדברים ביניהם, אז מה, צריך פה איזה סוכן חרש.
אבל רבי עקיבא הוא מקה קהילות ברבים, מעביר שיעור כללי עם כל ההתלהבות.
אז פפוס בן יהודה, שכבר אפשר לשמוע מהשם שלו שהוא איזה מין מתייוון כזה, או
לפי השם הלועזי פפוס,
אמר לעקיבא, גם זה שהוא קורא לו עקיבא ולא רבי,
עקיבא, אם אתה מתיירא מפני המלכות?
אתה לא מפחד מהרומאים?
שאלה.
מה הייתם עונים על שאלה כזאת?
אפשרות אחת זה להגיד,
לא מפחד.
אפשרות שנייה להגיד, לא יקרה לי כלום.
אפשרות שלישית להגיד, מה?
פחד. פחד. אני מוסר את הנפש.
אבל עקיבא מספר פה איזה משל שהוא
קצת מוזר.
אמר לו, אם שואל לך משל, למה הדבר דומה? לשועל
שהיה מהלך על גב הנער
וראה דגים
שהיו מתקבצים ממקום למקום.
אמר להם, מפני מה אתם בורחים?
אמרו לו, מפני רשתות שמביאים עלינו בני אדם.
יש דייגים שרוצים לדוג אותם.
אמר להם, רצונכם שתעדו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שידרו אבותי עם אבותיכם.
הצעה, מה שנקרא, שאי אפשר לסרב לה, בואו ליבשה,
לא יצודו אתכם הדייגים.
אמרו לו, אתה הוא שאומרים לך פיקח שבחיות, לא פיקח אתה, אלא טיפש אתה.
ומה במקום חיותנו אנו מתייראים
במקום מיטתנו על אחת כמה וכמה?
אף אנחנו עכשיו,
שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה, כי אור חייך ובאורך ימיך,
כך,
אם אנו הולכים ומבטלים ממנה על אחת כמה וכמה.
אמרו, לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וכבשוהו בית האסורים ותפסוהו לפפוס בן יהודה וכבשו.
אמר לו רבי עקיבא לפפוס מי ויחא לכאן,
אמר לו אשר לך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה,
הורידו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.
תכף נראה את ההמשך, אבל צריך רגע לנסות להבין את
הדו-שיח הזה בין רבי עקיבא לבין פפוס.
מה הוא עונה לו?
מה פשר המשל הזה? נכון? זה נראה משל מוזר.
באמת, מה, השועל הוא כזה טיפש? הוא פיקח?
יש פה איזו הצעה פיקחית, לא?
נכון?
מושבת פפוס לשועל, נכון, אבל מה ההצעה של השועל?
מה,
הרי אנחנו מבינים שהשועל הוא כאילו רמאי, הוא אומר,
רוצים לעלות ליבשה
ולא יקרה לכם כלום, ואז הוא יטרוף אותה.
אבל זה כל כך שקוף, זה כל כך גלוי,
זה כל כך לא מתוחכם, בסדר? זה ברור שזה...
אז מה הוא מציע להם,
בעצם השועל?
מה ההצעה האמיתית שלו?
הוא שועל, הוא חכם.
יש לו כאן איזו הצעה ש...
אם הוא מציע להם, בואו תענו ליבשה,
אז אני אטרוף אתכם. אז זו הצעה מגושמת, מסורבלת, לא...
אין בה שום תחכום, שום... שועל הוא חיה חכמה.
אתם מכירים את המשלי שואלים של רבי מאיר?
יש משלי שואלים. אחי, אני אוהב את המשל הבא.
היה פעם אריה שתפס שועל, רצה להרוג אותו.
אטרוף אותו. והשועל אמר, מה אתה צריך אותי? יש שם יהודי שמן,
אטרוף אותו.
אז האריה אמר, תשמע, אני מפחד להתעסק עם יהודים,
כי מקובלנו מאבותינו ואבות אבותינו שמתעסקים עם יהודים לא יוצא מזה טוב.
אמר לו השועל,
אי אתה מתיירא ולא בנך מתיירא אלא בן בנך מתיירא.
כלומר, אתה יכול לאכול את היהודי ומי שיסבול זה הנכד שלך שנאמר אבות אכלו בוסר ושיני בנים תיקהנה.
שועל לימר אותו פרק בלימוד.
האריה שמע, באמת ראה שהיהודי יותר שמן מהשועל, שם זינוק.
איך שהוא שם זינוק, היהודי בדיוק התפלל, השתחווה, אמר, מודים אנחנו לך, האריאזין קפץ מעליו, נפל לתוך בור, לתוך באר.
ואז השועל מציץ עליו.
הוא אומר לו,
אמרת לי שלא יקרה לי כלום, שהכל יקרה ללכד. אמר לו, כן, אבל סבא שלך הוא עשה.
הוא אומר לו, מה אני אשם, לא חשבת,
נכון.
שועל, הוא מתוחכם, הוא מתוחכם.
נכון, קראתי בחוברת של הרב אמיתי,
החברת החשובה הזאת, זה משל יפה על מחלוקות.
לפעמים באים למישהו ואומרים לו, בוא תתערב למחלוקת,
נו, פיקוח נפש, אתה חייב.
אז הוא אמר שפעם האריה רצה לבדוק אם יש לו ריח רע בפה.
אז הוא בא לכבשה, אמר, תגידי, יש לי ריח רע בפה? אז הכבשה מדינה, אמרתי לה, לא, האריה, ממש בושם, חבל הזמן. מה, את משקרת עליי? בום, טרף אותה.
הוא מגיע לזברה, הוא אומר לה, תגידי, יש לי רעך טוב בפה, אז היא רעתה מה קרה, והיא אומרת לו, אריה, אני אגיד לך את האמת, ממש לא, רעך לא נעים. מה?
ככה מדובר את המלך החיות, טרף אותה.
אז הוא מגיע לשואה ואומר לי, יש לי רעך טוב בפה.
והוא אומר, שמע, אדוני אריה, אני אגיד לך את האמת, אני מצונן כבר שבוע, אני לא מריח כלום.
על השואה לא מתוחכם, הוא לא עושה דברים בזה. אז מה הוא מציע כאן? מה ההצעה?
זה ברור שהוא מציע להם לעלות ליבשה, והוא לא יטרוף אותם.
כשם שדרו אבותיי אבותיכם, נגיד אבולוציה וזה, היה פעם שלב שהדג הזה היה לו, זה וה...
כן?
זה מה שהוא מציע.
תעלו ליבשה,
וזה יהיה בסדר, אני לא... מה?
הוא כאילו מציע להם
איזה מין אפשרות שבה הם יחיו. זה ברור שהוא לא מציע להם למות. הם יחיו.
הם יחיו.
בואו נעשה ככה.
בואו נעשה הוקוס פוקוס, זה דבר שהוא אפשרי,
ונגיד שיש מצב שדג חי
ביבשה.
אבל מה חסר לו?
מה?
הדגיות שלו.
הוא חי ביבשה,
אבל הוא לא דג.
אני אומר שהדבר הזה ייתכן, זה כמו שאתה לוקח ציפור,
כמו טוקי ג'קו,
ואתה
גוזר לו את הכנפיים.
הוא חי,
הוא ציפור,
אבל הוא בלי כנפיים.
הוא לא עף.
למי שקוראים לו עוף לא לעופף
זה לא איזה אירוע צדדי בחיים,
זה לא איזה יכולת מסוימת שנשללה ממנו.
זה החיים.
אין לו חיים בלי תכונת התעופה שלו.
כלומר,
יש בחיים דברים שאנחנו יכולים להגיד, אני יכול להסתדר בלי זה.
אני יכול להסתדר בלי זה.
אבל יש משהו שאתה אומר, משהו ליבתי שאתה אומר, בלי זה
אין לי חיים.
כבר
הלב עובד, הכל מתפקד,
בדיוק כמו שאתם מבינים היטב,
ואני חושב שכולנו מבינים את הדבר הזה היטב.
יש כאלה שמבינים את זה יותר מדי היטב.
שאדם בלי זיכרון, בלי דת,
מותו עדיף על חייו. אתם מסכימים עם הדבר הזה?
אדם שהוא דמנטי,
והוא לא מתפקד,
והוא לא מזהה,
והוא לא כלום,
והוא סיעודי גם, והוא שוכב את זה.
אז
כשהוא נפטר,
אז אומרים, ברוך השם, הוא נגעל מייסורה,
הוא סתם היה כלוא פה נשמה בתוך גוף, לא מזהה כלום.
אין פה שום... הגוף עובד, לפעמים אנשים בריאים, אנשים בריאים. אנחנו ככה, חייב ללכת, מרגישים ככה ברמה האישית.
אבא שלי, אשתי נפטר השנה, לפני חצי שנה.
וככה, בחודש האחרון היו...
ראינו שהוא מתחיל...
הוא היה כבר מבוגר, ב-83, אבל ראינו שהוא לא מתחיל לא לזהות ולא... כאילו, הוא נעלם לנו.
נעלם לנו.
ואתה מתחיל כבר להתעסק עם סיעודי וכל זה,
וקבלו שלך הוא פתאום נפטר.
תמיד זה מפתיע את המשפחה, אבל...
והתחושה הייתה של חסד, של חסד, שלא היה צריך להיגרר עם איסורים ועם זה, ועם תקופה כזאתי שאדם הוא מבוזה, זה סוג של ביזיון שהוא לא זוכר ולא מכיר ולא יודע ולא...
אז כמו שהקוגניציה,
התודעה שלנו היא דבר מהותי, אתה לא יכול להגיד בסדר, אני אומר פה, בעיקר שהלב דופק ופועם והקיבה עובדת, לא? מה פתאום, אדם בלי תודעה הוא חסר.
ישנם עוד ממדים של תודעה שאתה אומר שבלי זה אין לי חיים.
מה?
אדם עיוור יש לו המון המון חיים גם לי, הוא שומע, הוא לומד, הוא קורא, הוא יכול לדמיין.
עיוורון זה מום מרכזי, אבל הוא ודאי,
יש אנשים גדולי עולם שהיו עיוורים. סגינה או רב ששת, רב יוסף,
כן.
אז זה מה שרבי עקיבא, אני חושב, זה מה שרבי עקיבא אומר, וכאן אנחנו בעצם
נכנסים פה לאיזו הגדרה מאוד מאוד מעניינת, בסדר?
כלומר, הוא אומר,
מה אתה מציע לי, פפוס בן יהודה?
אתה מציע שאנחנו פשוט נחיה חיים רגילים ללא תורה.
זה מה שאתה מציע.
התורה אצלנו היא לא איזה תחביב,
איזה פרפרה נחמדה בחיים.
זה החיים.
ונפתח כאן מושג שהוא מאוד מאוד חשוב,
שנקרא מקום חיותנו.
מקום חיותנו זה מקום שמאפשר לאיכות החיים,
אני אמצא אצל כל אחד ואחד מאיתנו לבוא לידי ביטוי.
אז אני ממשיך לשאול אתכם בענייני כספים.
נגיד שבא אליכם איזה מליאה ואומרים לך, תקשיבו, אני מוכן לתת לך
100,000 שקל
לחודש,
בתנאי אחד, שאתה יושב
בחדר ולא עושה כלום.
כלום.
שום דבר.
לא טלפון, לא זה, לא ערוץ מהיר. יושב על כיסא בטט, אתה יכול לחשוב, אתה יכול, אבל אני לא עושה כלום.
מי לוקח את זה?
משתגע.
אחרי יומיים משתגע.
גם אי אפשר לקחת את זה גם לא לשנייה באופן עקרוני, כי הכסף הוא אמצעי למשהו, הכסף הוא אמצעי לחיים.
ברגע שאתה אומר, בוא,
תוותר על החיים בשביל כסף, אז זה...
הכסף מאפשר לאדם לעשות דברים טובים בחיים, אבל הוא לא המטרה, הוא תמיד האמצעי.
תמיד האמצעי.
אז רבי עקיבא, במשל הזה, אומר לפפוס,
אני מבין מה שאתה אומר,
אפשר לחיות בלי ללמוד תורה, עובדי ללמד תורה,
ואנחנו נתקיים ונאכל ונשתה וכל זה,
אבל מבחינתי זה לא נקרא חיים.
זה לא נקרא חיים.
וכאן אנחנו מגיעים להגדרה מאוד מאוד מעניינת או של שאלה מאוד מאוד מעניינת, מה נקרא חיים?
מה פשר הביטוי הזה, חיים?
או אומרים,
כותבים, נהוג לכתוב על המצבות,
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. מה זה צרור החיים?
אז
רבי עקיבא כאן נותן תשובה אחת, אנחנו טיפה נרחיב אותה.
המילה חיים בלשון הקודש
היא לא רק
תפקוד גופני.
כי כמו שאמרנו, אם אדם מתפקד גופנית אבל הדעת שלו איננה או אין לו זיכרון,
חיים חסר משמעות.
המילה חיים היא היכולת להביא לידי ביטוי את
עולם הערכים העיקרי שלי. אני לא אומר את כל הערכים,
אבל את עולם הערכים העיקרי זה נקרא מקום חיותנו.
ובלי זה אין לאדם חיים.
ואנשים היו מוכנים לשלם מחירים כבדים מאוד ברמת הגוף
כדי לשמור על חירות של מקום חיותנו. לדוגמה,
הנאום הידוע של נתן שרנסקי,
כששפטו אותו,
אז הוא נאום חשוב שכדאי להכיר אותו,
אז הוא אמר לשופט,
לכאורה אני האסיר ואתה בן אחורין. אני מכאן הולך לכלא, לגולאג,
ואתה תלך לבית שלך וכל זה. אבל באמת אנחנו יודעים שאני החופשי ואתה האסיר.
כי אני דבוק באמת שלי ואני חופשי להגיד אותה ואני לא מפחד מאף אחד.
ואתה, חסר לך שתגיד מילה אחת לפי מה שלא הכתיבו לך. כי גם הקהל במשפט של שרנסקי היה קהל מוזמן.
הכל היה הצגה, הכל היה שקר.
אז נכון, אני מוגבל,
הגוף מוגבל, אבל הערכים, העולם הערכי חופשי.
שרנסקי היה כל כך דבוק בזה,
בהחלטה שלו, שהוא לא ישתף איתם פעולה בכלום,
כי זה הכל שקר,
שכשהוא יצא לחופשי,
הטיסו אותו מברית המועצות למזרח גרמניה.
אז גרמניה הייתה מחולקת
למזרח גרמניה, שנתה בשליטה סובייטית,
ולמערב גרמניה, שנתה מדינה עצמאית.
וזה היה כאילו המעבר גבול,
הוא השתחרר במסגרת עסקה של שחרור מרגלים אמריקאים ורוסים.
הכניסו אותו בתור כאילו מרגל אמריקאי, זו הייתה העסקה.
רונלד רייגן זכור לטוב,
הוא הכניס אותו בתוך העסקה הזאת,
נשיא ארצות הברית.
אז הקצין הסובייטי אמר לו, שרנסקי, אתה רואה? שמה? מחכה לך קצין של ה-CIA,
תלך ישר, הוא מחכה לך שם. אז הוא כותב בספר, התחלתי ללכת,
פתאום אמרתי לעצמי, ממתי אני שומע בכל מה שהם אומרים לי?
הוא אמר לי ללכת ישר, אני אתחיל רק בזיגזג.
עכשיו זה שנייה לפני השחרור, לא, עד השנייה האחרונה, לא אעשה מה שהם אומרים לי.
הוא אמר לך ישר, אני אתחיל רק בזיגזג.
זו חירות, כמובן, ברמה הגבוהה ביותר שלה.
אז יש מושג שנקרא מקום חיותנו, ואני, אז הגדרה אחת
שאמרנו זה היכולת לחיות את העולם הערכי.
הגדרה שנייה,
מהם הערכים שלנו? הרבה מאוד ערכים.
בעצם, לדעתי, מה שרבי עקיבא אומר, זה הדרשה שלו.
ואהבת את השם אלוהיך. תראו, הפסוק הזה, ואהבת את השם אלוהיך בכל יבחך ובכל יבחך ובכל יבחך, זה פסוק של חיים.
הוא פסוק מלא חיים, נכון? הוא מדבר על חיים, מדבר על אהבה.
פתאום בא רבי עקיבא ואומר, אפילו נוטל את נפשך.
אני חושב שמה שרבי עקיבא רוצה להגיד לנו,
זה שאדם צריך לחיות את החיים שלו לפי אותם ערכים שעליהם הוא גם מוכן למות.
הבנתם?
ואין הרבה כאלה. כלומר, כשאדם יעשה רשימה, על מה אני מוכן למסור את הנפש?
אז כנראה זה לא על התור בשערוארמה שמישהו עקף אותי, נכון?
גם לא על ההוא שחתך אותי בכביש,
וגם לא על האם אני אקנה ריהוט כזה או ריהוט אחר,
או אם אני אקנה אוטו כזה או אוטו אחר, דברים שתופסים לפעמים המון המון נפח
ביום-יום, אבל זה פחות חשוב.
על מה אדם כן מוכן למסור את הנפש?
אז כנראה על
על כלל ישראל, כמו הצבא, ניהואים, יציאות למלחמה,
או על בני משפחתו,
זאת אומרת, אדם מוכן לסכן את עצמו למען בני ביתו,
או על עולם ערכים משמעותי.
אומר רבי עקיבא,
צריך לחיות לפי הערכים שאתה רוצה,
שאתה מוכן למות עליהם.
זה הסיפור.
זה מגדיר מקום חיותנו.
צריך ליצור סביבה כזאת שבה הסביבה, המקום,
המקום מאפשר לך להביא לידי ביטוי את הערכים שעליהם אתה גם מוכן למצוא את הנפש.
זה נקרא מקום חיותנו. כאילו החיים מוגדרים לפי המוות.
קצת מזכיר את מה שאמר רבי מאיר,
והנה טוב מאוד, אצל רבי מאיר היה כתוב, והנה טוב מות, טוב מוות.
אפשר להביא לזה הרבה מאוד דוגמאות.
לדוגמה, ארץ ישראל היא מקום חיותנו.
סליחה, עוד משהו שאומר רבי עקיבא במשל הזה,
זה שזה שאתה נמצא במקום חיותנו זה לא אומר שאין לו סיכונים.
יש סיכונים.
החיים האלה אין סיכונים,
אבל הסיכונים האלה הן סיכונים של מקום חיותנו.
זה כמו אדם שגר בארץ ישראל ואדם שגר בחוץ לארץ. ארץ ישראל היא מקום חיותנו. כאן עם ישראל נבנה,
כאן בונים בטח עכשיו את ירושלים, אני אגיד לכם,
ירושלים הרי נמצאת כרגע
בקטסטרופה תחבורתית מעין כמוה.
כל מקום בונים, כל מקום זה. אני מקווה מאוד שאתם לא מעזים לקחת, לא רוצה לעשות חלילה, לפגוע בפרנסה של אף אחד, אבל
לקחת מונית בירושלים זה באמת ככה לשים את כספך על קרן הצבי מבחינת ה... אתה יכול להיתקע פה שעות וכל זה.
ברוך השם,
מה זה ירושלים נבנית? חבר'ה, נחזור עוד עשרים שנה, יהיה פה חבל על הזמן.
זה קולות של גאולה.
קולות של גאולה אנחנו שומעים פה.
זה קצת קשה ויש קשיים וכל זה ויש גם פיגועים ומלחמות, אבל זה מקום חיותנו.
אז יהודי אומר לעצמו, אני לא רוצה להסתכן,
אני יורד לחוץ לארץ.
אז מחוץ לארץ, ברמה הפרטית, בסדר,
אבל זה לא מקום חיותנו, זה מקום מיטתנו.
זה מקום שהוא לא לטווח ארוך וגם לא לטווח קצר, לא מאפשר.
זה מה שאומר רבי עקיבא.
עוד דוגמה לזה,
אלה דוגמאות ידועות.
אדם עובד באיזושהי עבודה, נגיד, בהייטק.
מרוויח טוב,
מפסוט,
מרוויח
סכום יפה,
עבודה נוחה, מקצועית, מאתגרת אותו. יש רק פרט אחד קטן.
המוצר
שהוא עסוק בו,
הוא חסר משמעות בעיניי.
יכול להיות דבר כזה?
אתה עוסק
תשע שעות ביום בשביל מוצר שאתה אומר, בוא'נה,
הוא לא מעניין אותי,
הוא לא חשוב בעיניי,
וגם העולם יכול להסתדר בלעדיו.
אתה לא מפתח פה איזה סיטי חדש לבית חולים, אתה לא מפתח איזה תרופה חדשה, אתה לא מפתח מובילאיי שאולי יציל את האנשים וזה,
בגלל הטוטוטו הזה וכל זה. אתה מפתח איזה משהו, אתה יודע.
אפליקציית קובייה הונגרית בטלפון,
עוד משהו לבזבז עליו את הזמן.
אז מצד אחד יש לך כאן מעטפת סבבה, מושלמת,
אבל הליבה,
אתה אומר, אני צריך איזושהי הזדהות ערכית עם מה שאני עושה, איזושהי הזדהות ערכית, איזשהו חיבור, כזה או אחר.
קשה מאוד להחזיק מעמד בכזה עבודה, ובצדק.
שווה
להחליף מקום עבודה, גם להרוויח פחות.
אבל כדי להגיד, מה שאני עושה, אני מזדהה איתו,
אני מרגיש שאני עוסק עם דברים בעלי משמעות,
בעלי ערך, בעלי תוכן,
כן? לא רק מעביר כסף מפה לשם אצל איזה עשיר בחשבון בנק.
זה נקרא מקום חיותנו, מקום העבודה של כל אחד מכם,
שתלכו לעבוד.
צריך להיות מקום חיותנו, מקום שאתם מרגישים בו, שאתם יכולים להביא את העולם הערכי שלכם לידי ביטוי.
כשאתה עסוק בדברים שאתה מאמין בהם, אז יש מקומות שזה יותר קל, רפואה, חינוך,
ויש מקומות שצריך טיפה לכוון.
אם אדם עסוק במשפטים, למד משפטים, אז יש מקומות שהמשפטים יכול להביא אין סוף ברכה.
הצלת השוק מיד עושקו,
עשיית עסקאות בצורה הוגנת, לא משנה, תיווך, גישור, היום יש כל מיני...
ויש מקומות שאתה בא ואומר, שמע, אני לא רוצה איך להביא את ה...
אני עושה כדי שזה,
לא יודע, ההוא ירוויח להוא, זה בכלל לא מעניין אותי.
זה מה שאומר רבי עקיבא.
כשהוא נותן את המשל הזה,
הדגים אומרים על הרשועה, אנחנו יכולים לעלות לארץ,
ואנחנו גם יודעים שאולי לא יהרגו אותנו, אולי אנחנו נשאר בחיים, כי אנחנו מבינים שאתה לא טיפש,
אתה לא מציע לאכול אותנו, אתה מציע לנו, אבל רק דבר אחד הפסדנו בדבר הזה, מה?
כבר לא נהיה דגים.
הפסדנו את המהות שלנו, את הדגיות שלנו, את התנועתיות הזאת שזורנו בתוך המים, את זה הפסדנו.
ובשבילנו להישאר חי בלי הדגיות, זה כמו אדם שהוא נשאר חי בלי התודעה שלו.
ואומר רבי עקיבא, וככה זה בעם ישראל בלי התורה. תורה, לימוד תורה,
חיבור לתורה הוא לא איזה אירוע צדדי,
הוא לא איזה משהו, איזה פרפרה נחמדה לחיים,
תחביב נחמד, איזה ככה תופין, לא, זה הדבר.
זה הדבר.
אז אתה, שאתה שועל,
שאומרים לך שאתה פיקח, היא הייתה אל הטיפש.
כי חשבת שתוכל להציע לנו איזה מין,
כאילו חשבת שיותר נתפתה לחיות חיים חומריים חסרי משמעות,
שהם כאילו פחות מסוכנים על פני חיים בעלי משמעות.
אבל זה ברור שחיים בעלי משמעות הם הרבה יותר עמוקים,
והרבה יותר נכונים, והרבה יותר מדויקים.
זה החיים בעצם.
כאילו, הצעת לנו לשבת בחדר, כמו שאמרתי לכם קודם, לשבת בחדר בלי לעשות כלום ולקבל מאה אלף שקל.
לא תודה.
אתה בעצם הורג אותנו בדרך אחרת.
קריטי.
זה קריטי. כשאדם מבין מה הוא עושה את הערכים שלו, הוא אומר,
הערכים עליהם אני מוכן למסור את הנפש,
אלה הערכים לאורם אני רוצה לחיות.
כן, אני אזכיר עוד פעם את חמי.
אני אזכיר אותו היום הרבה, כנראה צריך.
אז כשהוא נפטר,
היה צריך להכין מצבה.
עכשיו היום,
בכל בתי העלמין
או מכריחים או מציעים לקנות חלקה כפולה, כלומר לעומק, לא לרוחב, כדי לחסוך בנדלן, איך נקרא לזה?
אז חוברים את החלקה יותר עמוק, ואז אחרי מאה ועשרים
חוברים שם עוד מישהו.
אז כשאתם מכינים את המצבה, המצבה צריכה להיות חצי,
כדי שיישאר מקום.
זה מצמצם לך את האפשרויות לכתוב.
גם על מצבה גדולה אתה לא יכול לכתוב את כל מה שאתה רוצה,
ודאי על חצי מצבה.
אז המצבה, חבר'ה, יש לכם שש שורות לכתוב.
צריך להכניס חיים שלמים בשש שורות.
מה תכתוב בשש שורות האלה?
היה עליו השלום מחליף אוטו כל שלוש שנים.
מקפיד לטוס מחלקה ראשונה בלבד.
אוהב את הסטייק מדיום ולא רר.
אלה דברים שאנשים מדברים עליהם ביום-יום הרבה. תשמע, אכלתי סטייק, אתה יודע, מה זה, חבל לך, מדיום, בדיום. מדברים, יכולים לדבר איתך שעה על הסטייק שמכלו.
או על האוטו שהוא מחליף כל שלוש שנים, רק זה, רק זה, רק זה. מדברים על זה.
זה לא אומר כלום.
כמות הדיבור וכמות המלל. השאלה,
האם הדבר הזה יהיה ראוי להיכתב על המצבה?
לאור הדברים שהאדם
חושב שראוי שייכתבו על המצבה שלו, עוד פעם, כולנו עד מאה ועשרים בעזרת השם,
אה, ופרט מעניין,
הגמרא אומרת במקום אחר שרבי עקיבא, כשהוא נהרג, היה בין מאה ועשרים שנה.
כאילו,
בדרך כלל, כשאדם נהרג על קידוש השם,
אז מעבר לזה שהוא נהרג, וזה כאילו מוות אכזרי,
יש לנו גם צער גדול שהוא לא מילא את ימיו, כן?
היינו רוצים שיחיה יותר.
אבל הגמרא אומרת לגבי הרבי עקיבא, אל תדאג, הוא מילא את כל ימיו, הוא חי 120 שנה וגם מסר את הנפש.
אני רק,
אז
אני אומר עוד פעם, כולנו עד 120, אבל אדם צריך להגיד, כן, אני אחרי 120,
יהיה כתוב שם משהו.
צריך
שהחיים יאפיינו את זה, כלומר, מבחינת סדרי העדיפויות, מבחינת הזמן, ההשקעה.
אתם מכירים את ה...
יש את המשל הזה על המרצה שנכנס לכיתה,
והוא, היה לו קערה,
ואז הוא שם בתוך האבנים כאלה גדולות, הוא שאל את הסטודנטים האם הקערה מלאה.
אז אמרו לו כן. אמר להם, בטוחים? כן. ואז הוא לקח
שקית חצץ ושפך.
אמר, נו, מה אתם אומרים?
עכשיו היא מלאה? אמרו לו, כן, עכשיו.
בטוחים? כן. ואז הוא לקח שקית חול, שפך.
אמר, נו, מה אתם אומרים? אני נכנסתי חול.
מה אתה אומר? עכשיו זה בטוח מלא. בטוחים, כן. ואז הוא לקח מים ושפך.
והוא אמר להם, טוב, עכשיו זה מלא באמת.
ואז הוא אמר להם, אוקיי, מה הלקח?
אז הם סטודנטים, מה הם אמרו?
שתמיד אפשר לדחוף עוד.
זה כאילו, אתה חושב שנגמר, אפשר עוד לדחוס.
באוניברסיטה יש דבר שנקרא הוראה דחוסה.
אני אוהב ללמד,
אם
תגידו לי ללמד,
שימו אותי ללמד בשיעור, תעצמו לי את העיניים,
אני אעצום את העיניים ולא יהיה שעון,
אני אלמד 45 דקות.
אחרי 45 דקות ייגמר השיעור.
התרגלתי ללמד, 45 דקות זה הזמן המיטבי,
אנשים יכולים להקשיב.
באוניברסיטה זה שיעורים של שעה וחצי.
פי שתיים
מרמת הקשב הממוצעת של בני אדם.
זה נקרא הוראה דחוסה. הסטודנטים, הוראה דחוסה. הוא אומר להם, לא ככה.
לא.
הלקח הוא הפוך או שונה.
קודם כל תשים את האבנים הגדולות בחיים.
אם הייתי מלא את הקערה במים, לא היה נשאר לי מקום לאבנים הגדולות. קודם כל תחליט מהם האבנים הגדולות בחיים שלך ותשים אותן.
אחר כך תשים חצץ, אחר כך תשים חול, אחר כך תשים מים.
קודם כל, מה הם? אז מה הם האבנים הגדולות? מה הם אבני חיינו?
אבני חיינו הן נקבעות לפי
אותם דברים שעליהם אנחנו מוכנים למצוא את הנפש.
זה בכל מאוד איכה.
אפילו נוטה לתפשך.
אז במובן?
שאלנו מה המשל הזה המוזר עם השועל? פתאום ענינו. זה משל הרבה יותר מתוחכם.
השועל הציע להם באמת לחיות.
אני הבטיח להם, אני וכל השועלים לא נהרוג אתכם.
הוא אומר כן, אתה לא תהוג אותה, אנחנו נישאר חיים, אבל אנחנו נהיה
נפש מתה בגוף מעלך.
אז מה זה שווה?
חוץ מזה, מה מתברר?
חוץ למייסע, מה שנקרא,
שגם באזור הבטוח, עלק בטוח, גם שם יש סכנות.
כלומר, בסוף לכלא מגיעים רבי עקיבא, ופפוס,
פפוס נתפס על הברכת סמים,
ורבי עקיבא נתפס על דברי תורה. אשריך, רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה. עוד רבי פפוס נתפס על דברים בטלים.
כלומר, גם מי שחושב שבאזור הבטוח, אם אני רק יחיה חיים נחמדים ונעימים וחומריים וזה,
הרי זה ברור, נאמר ככה, הרי זה ברור
שמי שחי חיים ערכיים,
יהיה לו...
ימצא את עצמו ביותר אתגרים, הוא יגור במקומות יותר מורכבים
ואולי אפילו מסוכנים, הוא ייקח על עצמו יותר אתגרים,
ממילא הוא יוכל גם יותר להיכשל.
הוא ילך למילואים, הוא יעשה צבא, הוא יגור בארץ ישראל.
בקיצור, הוא יהיה בקבוצה שיותר מאותגרת מאשר מי שנמצא במקום אחר.
אל תדאג, מספר הסיפור.
גם מי שנמצא וכאילו באזור הבטוח, מתברר שגם שם יש סכנות.
אז אם כבר להסתכן,
אז מה?
זה מזכיר את הסיפור על רב זושה ורב מלך,
האחים הקדושים,
שמאז יוסף ויצחק לא היו אחים כמוהם,
שהלכו פעם, הלכו פעם,
והיו עושים גלויות,
והיו מגיעים לגלות, הגיעו לבית מרזח,
חסו גלות, עלו איזה חדר למעלה,
ואז רב זושה אמר למלך, מלך אחי, בוא נעשה תיקון חצות על הרצפה, וצעקו.
הוא אומר לו, אני לא על הרצפה,
זה לא בשבילי, אתה רוצה אותי, אתה על הרצפה,
אני יושב על הכיסא ואומר תהילים.
אז רב זושה התדפק על הרצפה והתחיל תהילים בבחיות.
למטה בא על המרזח,
שמע נראה לו כמו שני עניים,
שמע כל מיני קולות, רעשים וזהו,
מה קורה שם, הפרחחים האלה עולה למעלה, הוא רואה אחד על הרצפה בוכה
וההוא עולה על הכיסא. אז הוא הבין
שההוא הרביץ להוא. אז הוא ניגש להוא שעל הכיסא, אגרוף, מה אתה מרביץ להוא? דרגת אותו על הרצפה, וירד.
ואז יש שניהם על הרצפה, אז הרבזו שאמר למלך,
מלך אחי,
וכי לא היה כדאי לך להשליך עצמך על הרצפה, לכבודו יתברך.
בכל מקרה זרקו אותך על הרצפה,
בסדר, לכבוד השם יתברך.
סיכונים יש בכל מקום,
תסכולים יש בכל מקום, קשיים יש בכל מקום.
אז כשאדם בוחר בחיים ערכיים, לפחות יש איזושהי הצדקה לקושי הזה.
אמר לו, אשריך רבי עקיבא שנתפוס אותו על דברי תירה,
אוי לו לפפוס שנתפס על דבורים בתיילים.
טוב, ממשיך המדרש.
אתה מכיר את זה? כן, מגרש סוכרנו.
מופיע.
איזה כרך?
שם שם.
טוב,
בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה,
והיו סורקים בשרו במסרקות של ברזל. והיה מקבע עליו, הום אחות שמיים.
אמרו לו תלמידיו, רבינו עד כאן.
אמר להם, כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך,
אפילו נוטל את נשמתך.
אמרתי, מתי יבוא לידי ואקיימנו?
ועכשיו, שבא לידי ואקיימנו,
היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד.
יעצת בת כל ואמרה, אשרי חרבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, זו תורה וזו זכרה,
ויצא בת קול ואמרה, אשריך רבי עקיבא,
סתם זומא לחיי עולמם.
מה זאת אומרת? מה, רבי עקיבא היה מצטער?
הוא חלילה רצה למות?
חלילה, אנחנו אוהבים את החיים.
ורבי עקיבא גם כן.
כמו שאמרנו, המדרש אומר שהוא נפטר בגיל 120. תראו,
להבדיל אלף אלפי הבדלות בלי קץ הבדלות בין תורתנו, תורת חיים, לבין
לבין החלק המעוות באסלאם, לא כל האסלאם הוא כזה שמקדשים את המוות,
אז נגיד באסלאם,
הפנאטי, הג'יהאדיסטי,
שם אתה חותר אל המוות.
חותר אל המוות. כן, עשיתי לעצמי איזה,
כן, מצא את ההבדלים.
אצל עם ישראל, חודש החגים, תשרי,
זה תמיד עם תשובה ובקשת סליחה וכפרה וחשבון נפש וזה.
ואצל הרמדאן זה תמיד עם אלימות, ורציחות, ואיומים, כאילו, זה קצת ההבדלים, כן?
אז כאילו שם, אם אני,
כאילו להם ברור שהשהיד,
שכביכול מסר את נפשו, הוא זוכה, כאילו,
החיים מקוללים, המוות הוא, עוד פעם, חלק מהאסלאם,
חלק מעוות שלו, לדעתי.
בעם ישראל זה בעיה.
מה הבעיה?
שאין שום מצווה חלילה למות, הכל בתוך החיים, נכון?
מצד אחד, מצד אחד אנחנו, אנו אומרים
שהחיים זה נמצאים ברמה מאוד מאוד גבוהה ברף הערכים, כן?
פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה,
וחי בהם ויש לנו לעמוד בהם,
אבל אנחנו גם אומרים
שישנם ערכים שגדולים מן החיים,
כן? שמעלים אותך לרמת חיים יותר גבוהה.
לדוגמה,
מה?
שלוש מצוות.
או כל מצווה בעת השמד.
או היכולת של היחיד להקריב את עצמו על מנת להעניק חיים לכלל. כמו שאנשים הולכים למלחמה ונלחמים, זה מה שהם אומרים.
אנחנו מוכנים להקריב את חיינו
למען החיים של הכלל. כלומר, החיים של הכלל הם גדולים מן החיים של היחיד.
בסדר?
אבל בדרך כלל זה הולך ביחד. בדרך כלל הערכים הולכים ביחד עם החיים.
בדרך כלל. נכון, המטרה היא שאדם חי בהם.
ורבי עקיבא אומר,
אבל
להראות בצורה הכי ברורה את חשיבותו של העולם הערכי על החיים עצמם בצורה פשוטה, זה רק אם תהיה איזושהי התנגשות ביניהם ולא קורית התנגשות.
הכל טוב.
הפעם הקודמת שעשו ניסוי כזה היה בעקידה.
גם שם רצה הקדוש ברוך הוא לברר לאברהם שהשמיעה בכל השם גדולה מן החיים עצמם, אז הוא מצווה עליו להקול את יצחק.
זה כאילו פיקציה.
אברהם לרגע מסוים חשב שציוו אותו להרוג את יצחק,
והוא הולך על זה עד הסוף.
הוא כאילו אומר, אני הולך לקבוע שהעולם הערכי שמחובר לקדוש ברוך הוא גדול מן החיים עצמם.
ברגע שהוא בא לתואר,
הוא אומר לו, תעצור, לעצור, לעצור.
בחיים לא... טוב מאוד. זה מה ש... ירא אלוקים אתה.
אל תיגע ביצחק.
אז זה נגמר,
נגמר טוב. מעולם לא הייתה כוונה אחרת. כי הקדוש ברוך הוא הטעה את אברהם. הטעה אותו לחשוב שדבר ה' סותר את החיים,
כדי להראות שדבר ה' גם גובר על החיים. ברגע שאברהם
היה מוכן, אז
אומר הקדוש ברוך הוא, אני דווקא מעוניין שכולם יישארו בחיים.
אף אחד לא מת.
כן, נכון?
רובד של חיים. המשמעות. נכון, הרובד המשמעותי.
נכון, בדיוק.
הרובד המשמעותי.
הרב עקיבא אומר, אני כל חיי מלמד את האנשים שהעולם הערכי הוא משמעותי.
כלומר, לא פחות מהעולם הגשמי עצמו של החיים, ואולי יותר.
ותמיד זה הולך ביחד, אבל אמרתי לעצמי, הלוואי שפעם אחת יצא לי לחבוט בעצמי, או להראות לאחרים,
את הגודל הזה. כלומר, הלוואי שהיו מבקשים ממני איזה משימה גדולה למען כלל ישראל. כאילו, לארון. והנה, זה קרה.
אז אומר רבי עקיבא,
לא שכחתי להניח
רוצה למות או משהו כזה. אגב, יש מדרשים אחרים, יש מדרשים שרבי עקיבא מת בבית האסורים, לא מיטה כזאת מיוסרת.
יש כל מיני מדרשים.
זה ברור שהוא מת תחת ידם של הרומאים, הכל פנים.
אז
אומר רבי עקיבא, עכשיו שהדבר הזה הגיע לידי,
אני לא אציין אותו?
זה מה ש...
חייתי כל חיי.
להגדיר לאנשים את מושג החיים בצורה אחרת.
כשאומרים, אה, עשיתי חיים, הכוונה, הגוף שלי עשה חיים.
רבי עקיבא אומר, החיים הערכיים של האדם, החיים הפנימיים שלו,
הם חשובים
יותר מן החיים החומריים. בדרך כלל הם מתלבשים.
שתי קומות, כמו שקראנו בפרשה, קוממיות.
קומת החומר ועליה קומת הרוח. אבל לפעמים יש צורך לבחור,
יש צורך להכריע.
ואז אנחנו מכריעים, וזה דבר מאוד מדהים, אנחנו מכריעים לטובת מה?
לטובת החיים האמיתיים.
טובת החיים האמיתית.
וכל זה נועד כדי שנדע להגדיר, בעזרת השם, כולנו עד מאה ועשרים,
איך נראים חיים מתוקנים.
חיים מתוקנים נראים חיים שהם נעשים לאורם של הערכים שהיית גם מוכן למסור עליהם את הנפש.
ואם אתה לא מוכן למסור על זה את הנפש,
זה נמצא במדרגה שנייה או שלישית.
בסדר?
לא יודע מה.
לפעמים
בחתונה או משהו, אומרים לך, מה אתה רוצה ל... מה לתת לך, אדוני?
אני רוצה את זה.
זה נגמר.
אין את זה.
אז יש כאלו, אין? לא, אני רוצה דווקא את זה. לא, הלך תביא לי מהמטבח, הלך.
אין את זה, נאכל את זה, אין את זה. כאילו, יש דברים, מה תאכל, זה פחות קריטי, הכל טוב, העיקר שיהיה נחמד ובאריק. יש דברים שלא שווה להתעקש עליהם.
לא שווה לריב עליהם. נגיד, כסף. בסדר, כסף בא, כסף הולך.
בא והולך.
כן, אבל יש דברים שהם משמעותיים, ערכיים, חשובים.
בסופו של דבר רבי עקיבא בא להגיד לנו כאן שהאדם צריך לחיות את חייו
לאור הערכים עליהם הוא היה מוכן למסור את הנפש.
האדם צריך לחיות את חייו לאור מה שהוא חושב שהוא היה רוצה שיכתבו עליו
אחרי מאה ועשרים. זאת אומרת, כולנו חיים ארוכים וטובים. אתה יכול להגיד מה זה, לא? אה, כן.
כתבנו איש משפחה מסור ואוהב,
כי בצבא היה גם מאוד מאוד נכדים משוגעים עליו, והוא היה מסור
צורה מעוררת השתאות מסור. הכוונה,
לאשתי הייתה אחות גדולה שנפטרה מטרשת נפוצה.
זו מחלה נוראה.
היא לוקחת מאדם את החיים בקשי.
מוצאת לו כל הזמן את היכולות ועד שהיא הייתה...
הוא טיפל בה במסירות יום יום. הוא היה בבית חולים סעודי, הייתה סיעודית איזה שבע שנים. היה שם יום יום.
טיפל בה עד שהיא נפטרה.
כתבנו למשפחה מסור ואוהב.
סבא הקים שני בתי כנסת.
אז כתבנו גבאי.
נאמן ומסור של בית הכנסת רשב״י ובבא סאלי
בראשון לציון במשך עשרות שנים,
וכתבנו משהו כמו,
והפסוק למעלה היה, אשרי תמימי דרך הולכים בתורת השם.
הדמות המרוקאית ה...
אני אגיד לכם סתם שני משפטים שזה סבתא סיפרה לנו, שהוא לפני שנתיים הוא אמר לה, תקשיבי,
אני לא פה.
אומרת לו, מה זאתה לא פה? היא נסתה להגיד לו, בוא נלך לפה.
אומר לה, אני לא פה. אני החלטתי, אני עכשיו מתכונן לגן עדן.
אל תפריד לי.
אני לומד, אני, זה, תהיי לי, אני צריך להתכונן לגן עדן. ככה, אני רוצה שמפה, אני צריך להתכונן.
וחודש וחצי, ממש כמו שכתוב בזוהר הקדוש, חודש לפני שהוא נפטר,
ביקרנו אותו בבית חולים,
אז הוא קרא לי, הוא אומר לי, קח אותי הביתה, אני רוצה למות בבית.
אני ממש כעסתי, אמרתי לו, סבבה, מה אתה מדבר?
הוא היה בבית חולים, אבל הוא היה בסדר, הוא היה איתנו.
אתה איתנו, אתה לא הולך לשום דבר, אנחנו זה, תכף, מה היה פסע? פורים עוד מעט, חנוכה, לא, פורים היה. אתה איתנו, תקרא מגילה, הוא הסתכל עליה ככה וזה,
כמה חודש הוא נפטר.
הזוהר אומר שאדם, חודש לפני,
מסתלק ממנו הצלם, הוא כאילו יודע, יש לו איזו תחושה כזאת.
נפשו בטוב תליל ועזרו יהיה ראשי הרצחי, יזכו וימצאו רבותיי.
תודה רבה.
