אנחנו כאן נפגשים ללמוד נפש הפרשה, שזה עבודת הנפש בגללות הפרשה, לחיות עם הזמן.
מה שאמר האדמו״ר הזקן ציווה אותנו ציווי קדוש מאוד.
אנחנו פותחים חומש חדש השבוע, חומש במדבר,
וגם רוצים להתכונן למתן תורה,
שזה קצת,
כאילו היינו אומרים לקרוא את פרשת יתרו, היינו רוצים להתכונן באמת למתן תורה, וכנראה ההתכוננות למתן תורה,
יש בה כל מיני צדדים, כל מיני זוויות,
כל מיני זוויות,
ואחת מהן זו הזווית הזאת של פרשת במדבר.
והפרשה מתחילה בפסוקים הבאים. וידבר אדוני אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני,
בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמור.
שאו את ראש כל עדד בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגולגלותם.
מבין עשרים שנה במעלה כל איות הצבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרון
ואיתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבות תעבורה. אז אני קודם כל רוצה שנדמיין את הסיטואציה, בסדר? אחרי זה ננסה להיכנס,
לנסות להבין מה קורה כאן.
אבל יש כאן ציווי
לספור את בני ישראל, שזה ציווי מעניין בפני עצמו.
מה צריך את הצרה הזאתי?
מה זה טוב לספור?
למה צריך לספור? מה הצורך בזה?
נדבר על זה, זה הנושא שלנו.
הספירה היא מאוד מוזרה.
למה?
כי כשאתה סופר, אז מה הנושא?
הנושא הוא המספר.
אבל כתוב כאן במספר שמות.
כלומר, צריך לספור אותם.
איך? בשמות.
זה מאוד מסרבל את הספירה.
אז זה כאילו אתה מקזז את ה... אם אתה רוצה לספור, אתה הכי נוח. מספרים, 1, 2, 3, 4, תסתרדו עכשיו בעשיריות, 10, 10, 3, 4,
50. כן, כאילו הכי נוח, אם רוצים לספור. אנחנו עדיין לא מבינים למה רוצים לספור, אבל אם אתה רוצה לספור, אז תספרים.
לא, ראובן,
תראה, שמעון,
תרשום לוי, תרשום, אחד אחרי השני בשמות, כל אחד צריך שיגידו את השם שלו.
כן, דניאל אומר, זה מסרבל את הספירה גם, מאוד מאוד מוזר.
עכשיו, איך הספירה מתבצעת?
מה?
זה אומר שכשאתה סופר את האנשים אתה חייב שכל אחד יגיד לך את השם שלו.
ואתה כותב ראובן, אחד, זה מספר אחד, שתיים, שתיים, בסדר, ואם יש ראובן, אז ראובן בן זה,
מה?
זה אומר שהשם בכל זאת בשביל זה. בסדר, אבל זה יותר מכובד,
יותר מכובד, אז זה טוב שאתה מעלה אנשים לתורה.
יעמוד רובן בן זה, אבל כשאתה רוצה לספור את האנשים, אז בואו נעשה את דופקים. כמה יש כאן באוהל? סופרים.
גולגלותם, נכון? כמו בצבא.
גרונות, קוראים לזה, נכון? לטירונים... תן לי 20 גרונות, אני צריך פה 20 גרונות לפרוק את התובלתית.
אז תן לי 20 גולגלות, וזהו, נגמר הסיפור. אם אתה רוצה לספור, אז תן לספור. אם אתה לא רוצה לספור, אז...
עכשיו, איך הספירה הייתה נעשית? גם כן, מאוד מעניין.
משה עובר יחד עם אהרון
ויחד עם נשיא לכל שבט. כלומר, כשנגיד משה רבנו בא לספור את שבט יהודה,
אז התלווה איתם נחשון בנימין נדב,
וזה היה למשפחותם, לבית אבותם. כלומר, ספרו משפחה, ספרו בית אב,
אז נותנים בסוף את המספר.
מאוד מאוד מוזר
העניין הזה.
מה הצורך בספירה, למה זה טוב, את מי זה מקדם.
אז באמת הרמב״ן כאן אומר, הרמב״ן אומר, זה חובש הפקודים,
והספירה היא לצורך לקראת ההלכה לצבא. צריך לדעת כמה חטיבות יש, כמה אוגדות, כמה פלוגות.
מכיוון שספר במדבר,
אם לא היינו מסתבכים בחטא המרגלים,
אז בעצם הוא מתחיל בא' באייר,
במצעד צבאי לקראת הכניסה לארץ ישראל שהייתה אמורה להיות לא הרבה זמן אחר כך,
אולי אפילו, כן, מהר סיני לארץ ישראל, אולי נכנסים בכ״ח באייר לארץ ישראל, אני יודע מה, משהו כזה.
אז צריך להיערך מבחינה צבאית.
אבל כמו שאמרנו,
חומש במדבר, הפרט במדבר גם מכינה אותנו היטב בכלל למתן תורה,
ולכן ננסה להבין את התכלית בספירה ואת הספירה לפי שמות
בהקשר הזה.
יש כאן מדרש שהכלי יקר מתייחס אליו.
כתוב אחד אומר, מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא.
קדוש ברוך הוא. כלומר,
הקדוש ברוך הוא, השתבח שמו,
יש מלא כוכבים בשמיים.
ראיתם כמה כוכבים יש בשמיים?
מלא כוכבים, מלא גלקסיות, מלא פה, מלא שם.
גם לספור אותם קשה.
אבל מתברר שהקדוש ברוך הוא לא רק סופר אותם, אלא קורא להם בשמות.
לא רק נפטון, פלוטו, שבתיים, האדים. כל אחד יש לו שם.
צריך המון סובלנות כדי לקרוא שמות לכל הכוכבים, נכון? למה זה חשוב?
מדוע זה חשוב שלכל הכוכבים יהיה שמות, כן?
כתוב אחד אומר,
מונע מספר לכוכבים יכולים שמות יקרא,
וכתוב אחד אומר, המוציא במספר צבעם לכולם בשם יקרא.
כשהקב' הוא קורא אותם הוא קורא שמות כולן כאחד,
ואין עונין,
מה שאי אפשר לא לבשר בדם לקרוא שני שמות. כאילו הקב' הוא קורא להם,
בבת אחת קורא לכולם.
בשר ודם, יכול לקרוא, יקיר, שמואל, סעגי, אחד אחרי השני.
הקב' בבת אחת אומר איזה קריאה לכולם.
כלומר, יש כאן איזה מין משחק של כלל ופרט.
הוא קורא לכולם בשם אחד,
אבל תוך כדי הקריאה בשם אחד, כל אחד גם מקבל את השם שלו.
אז אני מבין שיש כאן איזה משחק
של כלל ופרט.
יש פה איזה משחק של כלל ופרט.
המשחק הזה הוא משחק מאוד מאוד חשוב,
חל בעם ישראל, בוודאי לקראת מתן תורה בשבועות,
ולקראת הכניסה לארץ ישראל. זה לא שם אדמיזם. מה? זה לא שם אדמיזם. כן.
לא.
אני רוצה להגיד שהוא אומר אמירה, לדעתי זה מה שהמדרש אומר.
שהקדוש ברוך הוא אומר אמירה אחת,
ומתוך האמירה הזאת מתפצלות מלא מלא אמירות שכל אחד מקבל את השם שלו. תחשוב שעומד כאן, יעמוד כאן מישהו ויגיד
איזה הבהרה, וכל אחד ישמע את השם שלו.
כמו שמור וזכור בדיבור אחד.
אז הכלי יקר יתחיל לקדם אותנו.
שאו את ראש,
אני בעיקר רוצה להגיע לתורה הנפלאה של רבי נתן.
בעיניי תורה מדהימה.
שאו את ראש,
אף על פי שרש״י פירא שהוא לשון קבלת חשבון.
כן?
שאו את ראש. רש״י אומר ששאו זה לשון, כאילו, תחשבו.
מכל מקום הזכירו בלשון שאו,
כי תישא, נשא,
כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים,
אשר אין להם מספר פרטי כמו הקש הזה,
שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מניין.
כשאתה סופר משהו, אז זה אומר שיש לו איזושהי חשיבות.
מי סופר קש? מישהו סופר... שב, שב, שב.
מי סופר קש?
סופרים יהלומים.
סופרים פירות על העץ אולי.
כשאתה סופר משהו אז אתה אומר הוא חשוב.
מי זה עם ישראל?
מי זה עם ישראל?
זה איזו קבוצה כללית כזאת שיש לה תכלית, אבל לא משנה כרגע את הסופר, היחידים לא רלוונטיים. הוא בא, הוא הולך, זה לא משמעותי,
או שכל אחד הוא משמעותי.
כל אחד הוא משמעותי לא רק כי הוא כל אחד משמעותי לבדו, אלא גם כי הוא יוצר איזשהו מארג כללי, אבל בתוך המארג הכללי הזה כל אחד הוא בעל משמעות.
אומר רק לי יקר,
כך אין לאומות השגחה פרטית כי אם כללית לקיום אמין,
כי שאר בהמות וחייתו ארץ.
זה ידוע מה שהרמב״ם אומר במורה נבוכים,
שהקדוש ברוך הוא יש לו כל מיני סוגי השגחות.
על ה... בכלל, יש פה מקומות מקדימה, הכי קרוב אל השכינה.
אז הרמב״ם אומר שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, נכון? אפילו הכניס את הצער הקטן לצדיק, הכניס את היד להוציא מטבע של שקט, הלכתי שקט, זה באמת השם יתברך.
ואילו על החתולים,
אומר הרמב״ם במורה נבוכים, אין השגחה על מיצי או על פיצי או על מוצי.
יש השגחה על מין החתולים, באופן כללי,
שיהיה מין חתולים בעולם.
האם החתול הזה יידרס או לא, זה תלוי במקרה הזמנים.
זה אותו דבר.
השגחה פרטית זה שכר באונס, זה אותו דבר. מכיוון שיש השגחה פרטית, אז הם נעים נשים, הם מקבלים שכר על כל מעשה.
כן?
כן, הם מושגחים.
אז אומר רק לי יקר,
כך, יש כאן דפים, יוני,
כך אין לאומות השגחה פרטית, כי אם כללית לקיום המין כשאר בהמות וחייתו הארץ,
אבל כל איש ישראל מושגח בפרטות,
ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלמה.
כמו שכתוב, ונפל ממנו רב. ונפל ממנו רב, אפילו אחד מהם שייפול, דומה כי רב הוא. אתם מכירים, אנחנו עדיין בחודש אייר, ימי הגבורה.
יש חיבור קצר שכתב שי עגנון,
שנקרא קדיש, אחרי הפרעות שהיו, נדמה לי,
בשנות ה-30,
אז הוא כתב קדיש אחר מיתתם של הרוגי ארץ ישראל.
מכירים את הדבר הזה?
וזה מין, הוא מסביר למה אומרים, יתגדל ויתקדש מרבה. אז הוא אומר, מלך בשר ודם,
יש לו פוטין כזה, יש לו הרבה לגיונות,
והרבה איזה, אלה נהרגים, מביא אחרים, לא אכפת לו.
אבל הקדוש ברוך הוא, אין לנו הרבה,
אין הרבה יהודים בעולם. כל אחד בלגיונו של מלך הוא חשוב מאוד.
אז כשנופל אחד מלגיונו של מלך, אין לנו תחליף, מי יבוא תמורתו?
אז כביכול יש
פשוט כוח כלפי מעלה, לכן אנחנו מיד אומרים, יתגדל ויתקדש מרבה, כן?
אז כל אחד,
אפילו אחד מהם שייפול, דומה כי רבו.
על כן נתן להם הקדוש ברוך הוא מספר כמו לכוכבים שנאמר בהם המוציא במספר צבעם לכולם בשם מקרא,
כך נאמר כאן במספר שמות.
נכון? במספר שמות. וזה מקסים. למה זה מקסים?
כי מתי אני מדגיש את ה... מתי אפשר להדגיש את המשמעות של האדם היחיד?
בסדר, אם אני עכשיו נמצא עם קבוצה קטנה,
אז ברור שאני אדע את השמות שלהם.
אבל כשאתה צריך לספור המון אנשים,
אז זה הרבה יותר נוח לעבוד רק בספרות,
וששם מעכבים אותך ואומרים לך, אל תספור.
לא סופרים יהודים,
כאילו, לא סופרים אותם בקבוצות, אחד-אחד.
ותשאל אותו מה השם שלך,
ואיך קוראים, וככה תרשום את זה.
שם באה לידי ביטוי העובדה שעם ישראל הוא לא רק איזו קבוצה גדולה שצריך לספור אותה לתכלית מסוימת, אלא כל אחד ואחד הוא בעל משמעות.
כל יהודי אחד הוא בעל משמעות.
וזה, עוד שנייה, וזה,
בשביל זה המון המון השלכות,
אבל הדימוי הכי הכי קרוב לזה באמת זה אותיות ספר תורה.
למה?
כי בסך הכול ספר תורה,
הוא בא להעביר לנו תוכן, נושא, נכון?
אז בגדול אפשר היה להגיד שאם חסרה איזה עוד פה, עוד שם,
זה לא פוגע בהבנת העניין והתוכן, אז הספר הוא כשר וניתן לקרות בו.
נכון?
אבל אם כתוב באיזה מקום, במקום עם כתיב חסר, כתיב מלא, כתיב חסר, זה לא פוגע בהבנת העניין, נכון?
אז עכשיו, קראנו הפרשה, שבת.
וזכרתי את בריתי יעקב,
ואף בריתי אברהם אזכור, ואף בריתי יצחק והארץ אזכור.
שם כתוב יעקב בו.
יעקב בלבב. חמש פעמים כתוב יעקב בלבב.
ואם היה כתוב יעקב בלבב, היינו נופלים מהכיסא, אנחנו מבינים, מרוב הפעמים יעקב,
כתוב יעקב בלבב, הספר פסול.
למה?
אז באותה מידה שישראל מבטאים אותיות של ספר תורה,
אז יש את האמירה הכללית של הספר,
שזה התוכן, ואז באמת אחד בא, אחד מגיע, זה לא כזה משנה.
אבל אם אתה מבין שכל אחד הוא עולם ומלואו, כל אחד הוא רב, כל אחד נפל ממנו רב, אז כן, אפילו חסרה עוד אחת, הספר פסול.
וגם כל אות צריכה להיות מוקפת בגוויל לבן. כלומר, כל אות יש לה את המקום שלה.
זה נקרא במספר שמות.
מה רוצה לשאול?
יש לנו מספרים כל כך עגורים.
לא, זה לא יצא אף פעם עם ה-750 ו-200.
אה. זה 400, זה 700, כן.
זאת אומרת, לא יכול להיות שכל המספרים יצאו ככה וספרו את כולם כולם, או שמשמיטים, או שמעגלים, או... כנראה יגלו, כנראה יגלו, יש נתף שיגלו. כאילו, אז איפה האמירה הזאת? כל אחד הוא כאילו חמיבם.
כן, אגב, גם סופרים כאן רק מגיל 20 ומעלה, כן?
קודם כל יכול להיות, שבאמת, נדמה לי, הרמב״ן אומר את זה, אני לא זוכר,
שהיה פה איזושהי באמת השגחה כזאת שהמספרים יתכנסו כדי שזה יהיה איזה מין מבנה שלם כזה.
לא, סליחה, אני חוזר ממה שאמרתי.
כי אתה רואה אצל הלוויים שזה לא מתעגל ואז עושים שם את כסף הפדויים, יש שם 230 לוויים שזה לא מתעגל כנגד הזה ואז עושים איתם את החשבון הזה.
אז היה כאן בדרך השגחה כזאת שהמספרים יתכנסו
בצורה יפה.
במתמטיקה, נכון, יש כל מיני פתרונות,
ויש פתרונות יפים, יש פתרונות לא יפים. זה היה פתרון יפה. מה אתה אומר?
כך נאמר כאן במספר שמות לאורות שמצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד,
וכל אחד יש לו השגחה פרטית.
זה גם נפקא מינא, אם סופרים אותי,
פוקדים אותי, כן?
תפקדו.
נכון? כתוב. תפקדו אותם. למילה לפקוד יש לה לפחות ארבע משמעויות בעברית.
לפקוד לספור,
לפקוד כמו השם פקד יצרה,
לשון הריון,
לפקוד זה לגאול ולפקוד כמו לשאול היכן.
אז כשיש מישהו אנונימי ואתה סופר אותו, אתה גואל אותו
מהאנונימיות,
אתה הופך אותו לחלק ממשהו. אבל איך אני אספור אותו? אם אני סופר אותו עם מספר אז אני עדיין נשאר אנונימי, אני סופר אותו עם שמות.
כלומר, לקראת התהלוכה הגדולה של עם ישראל לארץ ישראל ולקראת זה, כשמתחילים להתנהג כמו כלל,
חשוב מאוד לתורה להגיד לנו שהמספרים הכלליים, ויש פה גם דגלים, ויש כאן תנועה ככה מאוד מאוד כללית, מאוד מאוד חזקה,
בנוי על הערכה של כל יחיד ויחיד,
ועל האמונה שההשגחה היא לא רק השגחה כללית על כלל ישראל, אלא גם השגחה פרטית על כל אחד ואחד מאיתנו.
ומה שמקשה ביום הפסוקים, קראי ההדד הכתיב, והיה מספר בני ישראל,
שמע מנה שיש להם מספר,
ואחר כך כתיב, ככל הים אשר לא יימד ולא יספר,
כפי הפשט... כן, זו קושייה. מצד אחד אפשר לספור את עם ישראל. ויהי מספר בני ישראל. מצד שני, באותו פסוק בהושע הכל היה מספר בני ישראל
ככל הים אשר לא יספר, לא יאמד ולא ייספר מרוב. אז אתה אומר, המספר שלהם הוא כמו שאתה לא יכול לספור. זו סתירה.
כפי הפשט, אין זה קושייה,
כי אצל הקב' ברוך הוא ודאי יש להם מספר ככוכבים שמוציאם ומכניסם במספר.
כך יש להם מספר להורות שהקב' ברוך הוא משגיח על כל אחד בפרטו.
האמת, שזה
מאוד מאוד נכון.
כמה יהודים יש היום בעולם?
אומר שמואל, שהרגע ספר אותם, היה מהיר מאוד, 14 מיליון.
אולי 15, אולי 15, אנחנו לא יודעים כמה יהודים יש היום בעולם.
לא יודעים.
כי גם חלק התבוללו,
אבל מבחינה הלכתית הם יהודים, כי הם פנים לאימא יהודייה.
בגדול אפשר גם לטעון שרוב העולם הוא יהודי.
אפשר לטעון טענה כזאת, אתם יודעים?
למה?
לא ניתן לבולל את הבנות בעם ישראל,
נכון?
לא ניתן לבולל אותם. הרי כל בת בעם ישראל שיולדת,
אז כל הצאצאים שלה יהודים,
נכון?
אז זה אומר שבכל דור מספר הבנות רק עולה, כי אי אפשר לבולל את הבנות,
ואותן בנות בדור הזה שיולדות, הן גם יולדות בנים יהודים,
בסדר?
כן, כן, ואז אם יש לה...
אבל נגיד, אז בדור נתון,
כל הבנות היהודיות יולדות בנים ובנים, אז יכול להיות שחצי מהעולם בכלל יהודים, הקונספירציה של זקני ציון. אנחנו לא יודעים באמת את המספר.
נאמר ככה, יש יהודים בנגלה שהם יהודים והם יודעים שהם יהודים והם מזיינים את עצמם כיהודים יש הרבה יהודים בנסתר
סיפר לי, היינו פעם בוורשה
ושאלנו שם את הרב של ורשה
כמה יהודים יש בפולין
אז הוא אמר, אני לא יודע להגיד לכם אבל אתמול
היום יותר מאתמול ומחר יותר מהיום
מין תשובה כזאת
אז הוא הסביר לנו שעכשיו הסבתות
הסבתות שהיו ילדות בשואה והחביאו אותן
במשפחות נוצריות והן לא רצו להתגלות,
כי הן אמרו, מה, אחרי השואה, אז עכשיו
הן לקראת פטירה ולפני שהן מתות הן קוראות למשפחה שלהן, הן אומרות להן, תקשיבו, אני בעצם ילדה יהודייה.
אני לא יכול לעזוב את העולם בלי שאני מספרת לכם את הסוד הזה.
ואז באות משפחות, אומרות הסבתא שאנחנו יהודים, אז הוא אומר, אנחנו יכולים לעלות לארץ ישראל,
כאילו, דברים מהסוג הזה.
אז יש מספר, הקדוש ברוך הוא יודע את המספר.
ההתבוללות היא ברמת הזהות. בסוף, אם אדם הוא יהודי הלכתי, אבל הוא לא יודע שיהודי, אז מה זה עוזר?
בסדר?
זה מביא להתבוללות ב... כן, נכון,
רק אמרנו שמבחינה מספרית,
מבחינה מספרית לא ניתן לבולל את החלק הנקבי בעם ישראל.
אני חושב שכל הבנות בעם ישראל, ממתן תורה עד היום,
כולן יהודיות, וגם הבנים שהם יולדים יהודים,
באותו דור.
אז נגיד שהתחלנו במתן תורה, התחלנו מיליון בנות בעם ישראל, והיום יש
עשרים מיליון בנות יהודיות. חלק יודעות וחלק לא יודעות.
בסדר? נגיד. אבל זה...
עכשיו, כל העשרים מיליון בנות האלו שעכשיו יולדות, כל מי שהם יולדים זה יהודי.
אז יכול להיות שיש פה איזה מאה מיליון יהודי ואנחנו לא יודעים.
כן, ב...
יטא.
יטא.
כן.
כן.
טוב.
ומה שכתב אשר לא יימד ולא יספר ראינו אצל בני אדם שוודאי לא יוכלו לספור אותם לקודם ריבוי אבל לקדוש ברוך הוא יש לו מספר הקדוש ברוך הוא משגיח על כל יחיד ויחיד כמה הדבר הזה הוא חשוב לקראת המפקד האמונה בחסילות מדברים על זה הרבה מאוד האמונה שהקדוש ברוך הוא שאני לא נבלע בתוך איזה המון שאני חסר מספר וחסר חשיבות כל יהודי מבחינת הקדוש ברוך הוא אין סוף כל יהודי מבחינת הקדוש ברוך הוא עולם ומלואו והוא סופר אותו והמספר הוא במספר שמות זה לגבי המספר
גם האלשיך אומר
פחות או יותר אותו דבר
עוד ייתכן רמז כי כל עדת ישראל ראש אחד יקראו
כי כולם כאיש אחד יחשבו, כן?
שאו את ראש כל עדת בני ישראל, זה משהו כזה כללי
שאף על פי שנפרדו למשפחותם ושבטיהם עודם מתייחסים לבית אבותם הוא יעקב.
טוב אז אם זה ככה אז אולי יש להם רק מעלה כללית ולא תאמר שלא יחשב כל איש ואיש בחשיבות אם לא בהצטרף כל העדה אולי אם אני יהודי לבד ולא הצטרפתי לעדה אני לא שווה שום דבר אל תגיד את זה כי לא חנו
כי אם שכל זכר אני מחשיבו בפני עצמו כל אחד ואחד לגולגלותם, על כן נמצא, נצטרה למנות כל אחד ואחד בפני עצמו.
זה מצעד עצם מלאכת הספירה, עוד נחזור אליה.
עכשיו אני רוצה לדבר מצד הסופר.
מי סופר?
סופר משה רבנו.
משה רבנו.
מה? ואהרון.
וצודק.
סופר משה ואהרון והנשיא של אותו שבט.
כלומר, בעצם זה אומר שבפתח של האוהל של כל משפחה דופקים בדלת.
מי דופק בדלת?
משה רבנו, אהרון לידו והנשיא של אותו שבט.
עכשיו בנימין אדם ושלומד בן צוריש אדי, אחי רב בן עינן, כל שבט עם הנשיא שלו, דופקים.
כן, מה אני יכול לעבור לכם? באנו לספור אתכם.
רבותיי, זה אירוע גדול מאוד.
תראו מה אומר כאן הקול מבשר.
שאו את ראש כל עדד בני ישראל למשפחותם, לבית אבותם,
במספר שמות כל זכר לגולגולתם.
מורי זל אמר
שהכוונה היה במספר שייקח משה רבנו
כל אחד מישראל בפיו הקדוש.
ובזה נתעלה ונתקדש נשמתו של כל אחד מישראל.
במספר שמות
משה נכנס אל האוהל ואומר, איך קוראים לך?
אני אליצפן בן פרנר.
אליצפן.
איך קוראים לך?
אני נון בן נר.
ומשה אומר את השמות שלהם.
עצם האמירה, בעצם יוצא שמשה רבנו אמר את השמות של כל עם ישראל.
זה מה שיוצא.
תחשבו, זה כמו לקרוא דפי זהב.
כן? אתה צריך לקרוא 600,000 שמות. הוא אמר בפה את השמות של כל ישראל. יש סיפורים,
יש סיפור על...
הסיפור הזה.
בקיצור, אבל ככה מספרים נגיד על הרבי. הרבי היה לו המון המון חסידים
ברוסיה, מאחורי מסך הברזל,
שהוא לא יכול היה להיות איתם בקשר.
אבל הוא היה מזכיר אותם בשמות כל הזמן.
היה מזכיר אותם בשמות. היה מדבר עליהם. מזכיר אותם בשמות,
כי כשאתה מזכיר מישהו בשם, זה נותן לו כוח.
זה נותן לו כוח.
מה? כן.
כן, אתה נותן כוח למישהו.
יש כסף זה, אז
כביכול הקדוש ברוך הוא אומר למשה רבנו, לקראת
הכניסה לארץ ישראל, יש לי משימה בשבילך.
קודם דיברנו על המשמעות של אדם שסופרים אותו.
כאן הוא אומר, בשביל משה רבנו יש לי משימה בשבילך. מה?
אני רוצה שתגיד את השמות של כל בני ישראל בפה.
תעבור אחד אחד ותגיד את השמות שלהם,
ובזה נתעלה ונתקדש את נשמתו של כל אחד בישראל, ואפשר לומר, על פי מדעית בספר אור לשמיים, שיש צדיקים בעולם אשר יש להם נשמות גדולות
ויוכלו להאיר פני תבל וקדושתם
ולהמשיך שפע לעולם הזה על ידי תפילתם
אבל היצר הרע מראה להם את חסרונם, ומסתכלים תמיד בשפלותם. אה, מי אני? אני, כאילו, בעיה של ענווה יתרה, כביכול.
ועל זה זה בלתי אפשרי להינשא את ראשם למעלה.
אבל לא זו הדרך אשר בחר ה'.
הדרך אשר בחר השם זה שאדם שהוא צדיק וכולי ישתמש בכוחות שלו כדי לרומם את כולם לא להגיד אני לא ראוי ומי אני ואני מסכן אני לא זה ואני לא שייך לא, אתה ראוי ולך תרומם אחרים
כי באתרד יראה באתר של יראה מוגזמת לית תמן פולחנה אין שם עבודה כך אומר הזוהר כי כל זמן שהוא מרגיש עצמו
הוא מכיר חסרונו עדיין הוא לבר שמעתם? אם אדם כל הזמן חי בתודעת חסרון מוגזמת אז הוא מחוץ לעניינים
הקדוש ברוך הוא לא ברא אותנו כדי שנהיה מקווצים וכו'
וברא אותך עם כוחות, כדי שתרים את הבריאה קדימה, תעיף אותה.
והתועלת היוצאה ממנו הוא אך לפתוח פתח שיבוא על ידו לפנים.
אמנם הצדיק צריך לשכוח בעצמו,
להפסיק לחשוב על עצמו יותר מדי ולבוא לבחינת עין,
וכל עבודתו יהיה רק להמשיך שפע לישראל,
שבכלל זה ההגדרה של צדיקים. ההגדרה של צדיק, ובמובן הזה עמך כולם צדיקים, זה שהוא ממשיך שפע.
ממשיך שפע. וכשאדם אומר, אני עסוק בלהמשיך שפע,
אז הוא זוכה לישועות רבות.
הנה,
למדרגה הזו אי אפשר לבוא רק על ידי צדיק הדור,
שיהיה דבק אליו ומחובר לטהור טהור.
ועל ידי שהצדיק מזכיר את שמו,
הצדיק מזכיר את שמו.
אשר בשם האדם בכלל נשמתו, כמו שנאמר, נפש חיהו הוא שמו.
השם של כל אחד מאיתנו זה איזה מין
איזה מין שלט שתלוי כאילו של הנשמה.
השמות שלנו זה דבר שאנחנו משתמשים בו הכי הרבה, קוראים לנו הכי הרבה. זה נכון, בלוויה אומרים לפני
סוגרים את הגולל,
אומרים אל תשכח את השם שלך,
קוראים לך זה בין זה,
כי השם הוא איזה מין
חלון לנשמה.
ועל זה שהצדיק מזכיר את שמו אשר בשם האדם נכלל נשמתו, כמו שנאמר, נפש חיה ושמו,
נעשה דבקות נשמתו בנשמת הצדיק והוא ייחוד גמור והיו לבשר אחד.
אז אומר הקדוש ברוך הוא למשה, תרים אותם.
איך?
תזכיר את השמות שלהם ואז הם יהיו דבוקים בך.
כלומר זה לא רק מצד הנספרים,
מה שאמרנו מקודם,
שזה הופך אותם לחשיבות,
מעניק להם חשיבות, ותחושה של השגחה פרטית,
ולא סופרים אותי בתור מספר, אלא סופרים אותי עם שם,
ויודעים את השם, נכון? זה תמיד מאוד מאוד מעורר התפעלות, שמי שזוכר את השם שלך, אדם מ...
כן, אתה בטח לא זוכר אותי, לא, אני כן זוכר איך קוראים לך. אה, איך אתה זוכר?
נכון, אני לא זוכר אותך בתור איזה מספר.
תארו לעצמכם מורה,
מחנך בכיתה א', או בגן, שאומרים,
הוא אומר, אני זוכר כל שנה כמה מספר תלמידים היו לי. לפני 30 שנה היה לי 31 תלמידים בכיתה, לפני זה היה לי 30 תלמידים בכיתה, לפני... אבל הוא לא זוכר שם אחד של התלמידים שלו.
אז מה זה?
אז מה זה?
אבל כשמורה פוגש תלמיד, הוא אומר, אתה היית תלמיד של המקרים? אני הייתי תלמיד שלך, כן, קוראים לך ככה וככה. איך המורה, איך אתה זוכר? או, איך אפשר לשכוח, אתה עשית לי צרה. הוא זוכר, כן?
זה אחרת לגמרי.
ועל דרך משל,
כמו איש עני מהולכי כפרים,
אשר נשא מסע כבדה על כתפיו
והוא עייף ויגע והולך יחף.
הוא פגע בו איש אחד, נוסע במרכבה לבדו בלא שום מסע.
הוא ריחם על האיש העני הזה ונתן מסעו על העגלה.
והוא בעצמו גם כן ישב יחד עם האיש העשיר הזה ונח מיגיעתו.
והנמשל מובן.
תכף נבין מהו הנמשל.
זה מה שציווה השם יתברך למשה.
שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם.
איש אשר יש לו נשמה קדושה.
שזה משה רבנו.
והוא בבחינת אשר יכול להשפיע שפע על כל ישראל,
הוא נקרא כל עדד בני ישראל, כן?
רק יש בו חיסרון מה מרגיש עצמו וחסרונו, הוא מרגיש את החסרונות שלו.
לצד זה ייבצר ממנו בחינה זו הרמה להמשיך שפע לכל ישראל,
וזה למשפחותם, בלשון פחותים ונבזה בעיני עצמו.
כלומר, שאו את כל, יש אדם שהוא ראש עדד בני ישראל, טובים, אומרים שרבי זה ראשי תיבות ראש בני ישראל.
אז הוא ראש עלת בני ישראל, אבל הוא מרגיש למשפחותיו, הוא מרגיש את הפחיתות שלו, אז לכן הוא אומר, מי אני שאני אשפיע?
מי אני שאני אלמד? מי אני שאני אעמוד בראש איזו מערכת?
לא טוב.
ציווה השם יתברך למשה שיראה לשא ראש האנשים האלה,
להעלותם מעלה-מעלה.
וזהו שאו את ראש כל עלת בני ישראל למשפחותם,
כמובן. כלומר, התכלית שמשה רבנו עולה,
הולך וסופר את האנשים, זה לתת לאנשים כוח.
משה רבנו הזכיר אותי בשם שלי,
משה רבנו מכיר אותי! אה, אז אם משה רבנו מכיר אותי,
זה באמת נותן לי כוח,
אז אולי אני מסוגל יותר, משה יש לו ציפייה ממני.
תראו, זה,
אני חושב, זה מה שהרבי התכוון בחלוקת דולרים.
כשהיו מגיעים אליו אנשים בחלוקת דולרים,
אז בדרך כלל כשמגיעים לצדיק, נותנים לו,
נותנים פדיון נפש.
פה הרבי היה מחלק. למה?
כי כאילו כשהוא נותן למישהו דולר, הוא אומר, שמע, אני סומך עליך
שתעביר את זה הלאה לצדקה.
כלומר, אני סומך עליך שתהיה שליח שלי.
כלומר, אני סומך עליך שאתה מסוגל להיות משפיע.
משפיע.
אז הוא הפך את האנשים שהגיעו אליו, כל אחד כאילו בא לקבל, אבל הרבי אמר לו, שנייה,
אני לא רוצה שתהיה מקבל, אני רוצה שתהיה מה?
משפיע. וככה הוא הגדיל את האנשים.
אמרנו אצלנו בחבורה הרבה פעמים,
למה גדולי ישראל נקראים גדולי ישראל?
כי הם הופכים אותך לגדול.
אתה מגיע אליהם קטן,
הם הופכים אותך לגדול, אומרים לך, אתה מסוגל,
אתה יכול, יש לך כוחות, איך תהיה מנהיג, איך תשפיע על אחרים, בוא נחליף מה שהוא מסוגל.
אז
זה לא רק מצד הנספרים,
זה גם מצד מי סופר אותך.
כשמשה רבנו קורא לך ואומר לך, איך קוראים לך?
אתה אומר את השם, והוא אומר אותו,
הוא אומר, טוב, אני סופר אותך,
ואומר לך עוד איזה כמה מילים,
תצליח, בהצלחה שיהיה לך, אני סומך עליך וכו',
זה מגדיל, אתם מבינים?
בדרך כלל מנהיגים אצל אומות העולם אוהבים שהמונהגים שלהם נשארים קטנים,
שלא תהיה להם רעיונות.
ומשה רבנו עושה כאן מהלך עצום בעקבות הציבורי של הקדוש ברוך הוא,
להגדיל את כל עם ישראל,
לספור אותם, לומר אותם בשמות, לתת להם עוצמה.
טוב, אז עד עכשיו דיברנו
משני צעירים, נכון? אמרנו מצד הנספרים,
מה עושה כשסופרים, מה עושה לעם כשסופרים אותם ומה זה עושה למשה רבנו. אני חוזר חזרה מה זה עושה לעם,
אבל לא מצד הסופר, אלא מה זה עושה כשאני נמצא בתוך קבוצה שספרו אותה. ספרו אותי, ספרו גם את החבר שלי.
וספרו גם אותו וספרו קצת, אנחנו בתוך
אזור ספור.
יש פה תורה נפלאה של רבי נתן.
רבי נתן שואל, למה לא למנותם?
מה צריך את הצרה הזאתי?
הרי יש סכנה בדבר.
יש לו לשלוט בהם הנגף, ולא למנות אותם כלל. לא צריך לספור. הרי כשסופרים יש נגף, כמו אצל דוד המלך וכולי.
אומר רבי נתן,
אך המניין היה הכרח
בשביל בחינה הנאלה.
כי המניין
הוא בחינת צמצום,
שמצמצמים על ידי זה את אור להביות הלב
של כל אחד מישראל שלא יתלהב יותר מדי.
כי לפי אור להביות ליבו עד אין סוף,
שם אין שייך מניין ומספר כלל,
בבחינת לפני אחד מה אתה סופר.
ועיקר המניין והמספר מתחיל אחר הצמצום כידוע. הרי כל מספר,
הוא צמצום, אחד, נכון? אפס,
ספר בערבית, כן? זה כאילו ספרה עגולה, וכאילו כמו, באפס אתה יכול להכניס את הכל.
זה דומה לאינסוף, הרי אינסוף זה כמו אפס שוכב כזה, שמונה שוכב.
כשאתה מתחיל לספור, אתה בעצם מתחיל לצמצם. אחד, אחד ולא, כשאתה אומר אחד, אתה אומר אחד ולא שתיים, אחד ולא אפס, אחד ולא...
כל דבר הוא צמצום.
אז המספר הוא סוג של צמצום.
שם זה אחד לא במספר, שם זה אחד הכוונה שהוא לשלול לנו את הריבוי.
על כן,
נצטוו למנותם דאיקה כדי שיהיה נמנה כל אחד בפרטיות
שזהו בבחינת צמצום האור ששם שייך מנהל למספר כנ״ל וגם שלא יתערבבו יחד ולא יקנוס כל אחד בגבול חברו
איזה יופי
כלומר זה בא להגיד נגיד שיש לי מלא דברים להגיד אני רוצה את זה שנייה אתה בסך הכל
אחד או שתיים או שלושה כלומר יש צד שכשסופרים שמים את כולם על אותה רמה
ואז זה גורם לאדם להבין שאני גם צריך לצמצם את עצמי קצת
כדי לתת מקום לזולת.
לצמצם ההתלהבות, הלב,
שלא יוצא מהגבול שלו לגבול חברו,
כי אף על פי שכל ישראל נחשבו כאיש אחד,
כי בשורשם הם כלולים באחד, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה,
שיעקב היו לו שבעים נפש וכולם נקראים נפש אחד,
אף על פי כן, כל אחד ואחד מישראל יש לו צמצום וגבול בפני עצמו,
כי דעת כל אחד משונה מחברו,
כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה לעניין ברכת חכם הרזים,
הרואה 600 אלף אוכלוסי ישראל מברך
חכם הרזים.
מה זה חכם הרזים? שיש פה איזה רז, איזה סוד. מה הסוד?
איך 600 אלף איש עם כל כך הרבה דעות שונות מצליחים להסתדר אחד עם השני?
מספרים שפעם הנשיא ויצמן, הראשון,
פגש את נשיא ארה״ב, את טרומן,
והוא אמר לו, התפקיד שלי קשה משלך.
אז הוא אומר לו, איך?
הוא אומר, תראה, אתה נשיא על 230 מיליון אזרחים.
אני נשיא על שניים וחצי מיליון נשיאים.
אצלנו כל אחד הוא נשיא, כל אחד יש לו דעה, כל אחד הוא מאן דעה מה.
אז זה יותר קשה.
כל אחד יש לו דעה, כל אחד חושב משהו, כל אחד אומר משהו.
ובסוף זה מסתדר.
אז כשאדם חווה את עצמו ואת ההשגחה הפרטית שלו וכו',
תזכור שהחבר שלידך אותו דבר.
ולכן יש כאן איזה צמצום.
והכל כפי מה שמצמצם התלהבות ליבו מבחינת חלל הפנים, ממשיך לשם מחשבות טובות של מידי טובות,
ועל זה זה נתגלה, מלכותו יתברך, כי כל אחד יש לו שיעור בליבו,
לפי מדרגתו,
בבחינת נודע בשערים בעלה.
כל אחד,
כפומו זה משער בלבה.
יש
התגלות אלוקית דרך כל מיני לבבות ודרך כל מיני קווי אור,
והקב' מתגלה דרך המקום הזה, ודרך המקום הזה, ודרך הלב הזה,
ובלבד שכל אחד ייתן מקום
להתגלות של חברו.
כל אחד עובד את השם כפי מידותיו הטובים,
וזה נזהר הרבה יותר במצווה הזאת, שהיא מבחינת תיקון החסד, וזה במצווה הזאת, שהיא מבחינת תיקון מידה אחרת.
כן, כמו שאמרו רבותינו זוכרן לברכה, אבוך במאי זעיר טפי. כל אחד יש לו את הזהירות שלו, את האור שלו, זה לשון גם זוהר.
אבל כדי לאפשר דבר כזה, אני צריך טיפה לצמצם את האור שלי, ולתת לאחרים גם כן להעיר. נכון? אי אפשר להשתלט על הכול.
אז סופרים,
והספירה מצמצמת.
ואף על פי שבוודאי צריך כל אחד מישראל לקבל מחברו מנקודתו הטובה שיש לו בפרטיות,
מה שאין בחברו, כמו שאומר בתורה, בהתאם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש,
שרבי נחמן מדבר על זה הרבה מאוד,
שאנחנו מקבלים דין מדין, כן, זה נקרא בחסידות משפיע.
כל אחד יש לו איזושהי תמונה שאני יכול לקבל ממנו, אני אלמד ממנו לגבי ענייני בן אדם לחברו, וממנו לגבי זהירות ולגבי תזונה, ומהחבר הזה הוא יהיה הרבה שלי לענייני
יושר בדיני ממונות. כל אחד מקווה, כל אחד מלמד ולומד, זה ודאי.
אף על פי כן אסור להרוס את הגבול שלא יתלהב יותר מדי לקנוס לגבול חברו.
להגיד לחבר שלך, לא, אתה לא צריך להיות ככה, כדאי לך להיות כמוני,
זה טעות.
זה שבירת הגבול.
הרבי אומר שזו הייתה הטעות של תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה.
כן, דיברנו, לא זוכר כבר איפה,
שיש הבדל בין אהבה לבין כבוד.
יכול להיות שהייתה להם אהבה, אבל לא היה להם כבוד.
אהבה, אז אני מתחבר איתך, אנחנו זורמים וכל זה, אנחנו אוהבים אחד את השני.
כבוד, זה אני לא מסכים איתך,
אתה שונה ממני, מה שאתה אומר אפילו מעצבן אותי, אבל אני מבין שיש לך ישות,
יש לך מקום,
אז אני מכבד את המקום הזה, כבוד זה לשון כובד, משקל, כן?
אז תלמידי רבי עקיבא מאוד מאוד אהבו את מי שהיה כמוהם,
אבל מי שלא היה כמוהם,
לא כיבדו אותו, לא נתנו בכלל אפשרות.
אומר כאן רבי נתן, הספירה, דווקא הצמצום, עוזר לנו להבין
שאחד הדברים היפים בספירה, שהיא
הופכת דברים לבהירים.
השפה המתמטית יודעת להבהיר דברים בצורה מאוד מאוד ברורה, נכון?
כשאתה אומר למישהו, תשמע, היו שם מלא אנשים.
אתה אומר לו, כמה מלא?
100. 100 מתוך כמה?
מתוך עשרת אלפים. אה, זה לא כזה הרבה.
100, הרבה אנשים זה תוכנה סובייקטיבית. כשאתה מתרגם את זה למספרים,
אז יכול להיות שבקבוצה מסוימת מישהו אחד יהיה יותר דומיננטי וידבר יותר והוא יותר דרמטי וכל זה ואז נוצר הרושם.
האמת שהיה לנו דבר כזה.
זה היה ממש מלמד. היה לנו בקהילה איזה אספת חברים בנושא מסוים שהיה נתון במחלוקת לשם שמיים, מחלוקת יפה וטובה והיה דיון.
היה דיון סוער.
אם הייתי מנסה להסיק את המסקנה של הדיון
מהעוצמות שהיו בו,
אז היה נראה שדעה מסוימת הולכת לקחת.
כלומר, העוצמות
והטיעונים גם, והזה, היו יותר כבדי משקל שם.
אבל כשעשו הצבעה, אז התברר שזה היה בערך 80-20 לטובת הדעה השנייה.
כלומר, יכול מאוד להיות שיהיו אנשים שהם יודעים יותר להביע את עצמם,
ויש להם יותר נוכחות וכולי,
אבל כשאתה סופר אתה אומר, כן,
אבל אנחנו כאן הרבה,
ואתה בסך הכול,
יש פה עוד קולות, ואז פתאום הספירה מספרת סיפור אחר לגמרי,
עוזרת לאוויר,
עוזרת לא לחצות את הגבול של מי שיש לו אולי יותר כוחות ויותר יכולות, וגם בסוף זה מה שעומד בעומק השיטה הדמוקרטית, שבה מצביעים ולפי הדבר הזה מחליטים.
כן, אנחנו מאוד אוהבים בחירות, זה נהיה התחביב בזמן האחרון של מדינת ישראל לעשות בחירות,
תחביב קצת יקר, אבל מה לא עושים כשאוהבים?
נכון.
דאטון אומר שאתה מסופר אותם בכלל. נכון.
הוא לא אומר את השמות, וזה כדי דווקא לצמצם אותם. הוא לא אומר, לא, קודם כל הוא לא יכול להגיד שלא אומרים את השמות, כי זה פסוק מפורש.
כן, אבל הוא בהחלט מדבר על תנועה הפוכה, מה שדיברנו מקודם, וזה תמיד הכי מרתק לראות נסיעת הפכים.
כלומר, איך הספירה עושה דבר והיפוכו?
מצד אחד היא מגדילה אותי.
היא מוציאה אותי מהאנונימיות, אני חשוב, במיוחד אם סופרים אותי בשם.
אומרים לי, דניאל, סופרים, ברוך הבא. כן, בוודאי, הוא מיד יגיד את זה.
אבל מצד שני אותה ספירה עצמה גם דואגת שאני לא אגדל יותר מדי.
כלומר זה משהו מאוד מאוד מדויק, כי כשסופרים אותי, אז זה ברור שאני לא 100 ולא 10, אני אחד וגם הוא אחד, וכולנו אחד,
זה נכון.
אתם יודעים, הרבי אומר,
דבר נפלא, הוא אומר, מניין יהודים
זה דבר פלא,
באמת דבר פלא,
כי מניין יהודים זה כמות בלי שום איכות.
אין שום איכות, עשרה יהודים, הוא עם כיפה והוא עם התפלל, תפנדל, תגיד קדיש, תגיד קדושה, תתקע בשופר, זה מה שאתה רוצה.
אין איזה בדיקה?
אין איזה ש״ג בש״ר שיבזור ככה, קצת, ככה, קצת, כמה שאלות, אתה יודע מתי נברא העולם, מי זה אברהם אבינו? כלום, שם כיפה על הראש, נכנס, מניין.
עכשיו, זה יוצא שזה עומק האיכות.
אתה מבין? זה אומר שבכל אחד ואחד מישראל יש אין סוף קדושה,
ברגע שהוא הגיע זה כבר הכל כאן.
אז הספירה, דווקא המניין, שכאילו לא בודק שום דבר איכותי,
מגלה את עומק האיכות מצד אחד. מצד שני,
אה, עכשיו אתה מתחיל להתנפח.
ייכנס לכאן, לא יודע מה, איזה, החזן הראשי,
אחריו הרב הראשי,
אחריו, לא יודע, ובסוף ייכנס איזה אדם שאספו הרגע מארחוב.
וכולם מתחילים תפילה, והאדם שאספו מן ארחוב צריך לצאת.
וגם יישארו פה כל הרבנים הראשיים שבעולם, אין מניין.
אין מניין. אז זה מאוד מאוד מגדיר מצד אחד ומצד שני.
בואו נמשיך רגע את התורה הזאת.
וכל אחד עובד את השם כפי מידותיו הטובים.
זה נזהר ביותר במצווה זו,
שהוא מבחינת תיקון מידת החסד, וזה במצווה זאת שהיא מבחינת תיקון מידה אחרת.
כמו שאמרו רבותינו זכרם לברכה, אביך עמאי זעיר טפי.
ואף על פי שוודאי צריך כל אחד מישראל לקבל מחברו מנקודתו הטובה,
שיש לו בפרטיות מה שאין בחברו, כמו שאומר בה התורה וכו',
אף על פי כן אסור להרוס את הגבול שלא יתלהב יותר מדי לכנוס לגבול חברו.
כי לפעמים גם בני ישראל הכשרים יכולים להפיל אחד את חברו.
קראנו את זה בשבת האחרונה בקללות וכשלו איש באחיו
שדווקא האחים מכשילים אחד את השני כי ההוא מתלהב יותר מדי וההוא רוצה יותר מדי ואז
נוצרת איזו מתיחות
על ידי שינוי דעותיהם כמובן במקום אחר. על כן צריכים את הצמצום בכמה בחינות שלא יתלהב יותר מדי כנ״ל ולא יהרוס הגבול בינו לבין חברו ובשביל זה נצטוו למנותם
שיהיה נמנה כל אחד ואחד בפני עצמו כי כל אחד יש לו
גבול ושיעור בדעתו להכיר את השם יתברך ולעובדו בהדרגה ובמידה ועל כן הצטרפו למנותם במספר שמות כי כל אחד מישראל יש לו שם בפני עצמו
כפי אכליזתו בשם הדקות שאומרים כפי מדרגתו
כל אחד יש לו את השיטה שלו אל תנסה לטשטש לבן אדם את השם שלו
זה מאוד מאוד חזק הדבר הזה בסדר?
עכשיו אתם יודעים יש את זה קצת בין הספרדים אצל הספרדים
אומרים ראשון יעלה, כהן יעלה בכבוד,
לביא אלף, שני אלף בכבוד, שלישי אלף בכבוד, נכון? בלי...
אחרי זה עושים מי שבח.
אצל אשכנזונים אומרים יעמוד, יעמוד, יעמוד, יעמוד, בשם.
טוב, באמת, כשמזמינים אדם בשם שלו לקרוא בתורה, זה ככה, הזמנה יותר מכובדת מצד אחד. מצד שני, אתה חלק ממספר.
צריך פה שבעה עולים, לא יותר.
אפשר להוסיף מוסיף, אבל...
אז המשחק הזה
הוא מאוד מאוד משמעותי. אז אם כך, מה למדנו?
אנחנו בתחילת חומש מאוד מאוד כללי.
חומש במדבר, חומש הפקודים, חומש צבאי.
אם חומש בראשית עסק
חומש מאוד מאוד משפחתי,
וחומש שמות עסק
בעם בהיווצרות העם.
חומש
ויקרא עסק ביחיד,
גם בכוונים אבל גם ביחיד, שנטמע, שרוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא. המון המון מצוות שקשורות ליחיד.
חומש במדבר עוסק, באומה כבר שלקראת הכניסה לארץ ישראל, משברים לאומיים וחן על זה הדרך.
חומש דברים יעסוק באומה לקראת הכניסה לארץ.
על הפתח של הדבר הכללי הזה אומר הקדוש ברוך הוא משה רבנו כדי שלא נהפך חלילה לדיקטטורה
שבה כולם צועדים שמאל ימין שמאל ימין וכל החיילים ככה ואתה בכלל לא מזהה את הפנים
תספור לי בבקשה אותם במספר ובשמות
וזה כאילו שני הפכים
במספר
כל אחד הוא רק אחד
שמות כל אחד הוא שלושה מיוחד
וזה צריך ללכת ביחד כלומר המספר גם מוציא אותך מהאנונימיות
זה הופך אותך לחשוב.
השם נותן לך מהות או מאשר את המהויות השונות של כל אחד ואחד ומאפשר להם.
והמספר שמות הזה,
המשלחת המכובדת שפוגלת כל אוהל, משה אהרון ואותו נשיא של אותו שבט,
יוצרת שתי תנועות הפוכות.
תנועה אחת,
וואו, אני חשוב.
אם משה רבנו ספר אותי, אם משה רבנו אמר את השם שלי,
וגם אהרון,
אהרון גם זוכר את השמות. אמרנו איזה פעם,
כתוב ונשא אהרון את שמות בני ישראל והיו על לב אהרון לזיכרון לפני אדוני תמיד.
כלומר גם אהרון זכר את השמות של כולם תמיד.
זאת אומרת, וואו, משה רבינו אמר את השם שלי, אהרון זוכר את השם שלי?
אני צריך להצדיק את זה.
זה מגדיל את האדם, הופך אותו ל...
כן, כמו ששאו את ראש, יש לי איזה ראש, יש לי איזה יכולת, אני אצא אל הפועל.
מצד אחד. ומצד שני,
אני לא אנונימי,
אני לא איזה no one, nobody, אני חשוב. מצד שני,
אני רק אחד מתוך הרבה.
אז זה אומר שגם החבר שלי יש לו מקום, ואז בעצם נותנים מקום אחד לשני. וכל הדבר הזה הוא הכנה למבנה לאומי נכון.
כי מבנה לאומי נכון בנוי בצורה הזאת.
כל יחיד הוא בעל משמעות,
לא מוותרים על אף אחד.
היחיד הוא חלק ממשפחה למשפחותם,
הוא חלק מבית אב,
משבט שיוצר אומה.
אם אתה בונה רק אומה מלמעלה,
זה מתפורר מלמטה. אם אתה עסוק רק בפרטים, זה לא מצליח להתרומם.
כשאתה לוקח את היחיד ואומר לו אתה,
אתה בעל משמעות.
אתה בעל משמעות כי אתה גם חלק ממשפחה,
חלק ממבית אב, חלק משבט ואתה חלק מאומה.
נוצרת כאן אומה שלמה, בריאה,
שמחה, שכל יחיד הוא מרגיש חלק מצד אחד ובעל משמעות, אבל לא דורס את השני.
וככה בעצם אפשר להתחיל את הדרך לארץ ישראל,
כשאני חושב שהדבר הזה הוא גם הבנה והכנה טובה למתן תורה,
לשבעים פנים לתורה. לא סתם, כמו שאמרנו, יש השוואה בין
מספר בני ישראל לבין מספר האותיות בתורה.
יש שישים ריבות, כתוב ישראל, יש שישים ריבות אותיות לתורה.
זה יוצא?
לא.
יש בתורה דש טטה אותיות, 304,805 אותיות. אז איך כתוב 600,000?
יש חשבון שזה יוצא אם לוקחים את כל המנצפח,
מ', נ', צ', פ' וכ', וסופרים אותם פעמיים.
יוצא 600,000. אז גם בלימוד תורה, כל אות היא משמעותית.
ברור שהתכלית היא שהכל יעלה ביחד,
הצטרפות המשמעותית, אבל כל אות היא תכלית, אפילו בבד יעקב,
שקראנו השבת היא משמעותית, אתה לא יכול להסיר אותה.
אחד הוא משמעותי וכולם ביחד מצטרפים למשמעות אחת, ואז ממילא זה מאפשר
גיוון בלימוד תורה וכיוונים שונים ודרכים שונות ומקבלים דין מן דין ושכל אחד יהיה לו גם את האות שלו בתורה ואת השם שלו בתורה
ואת הכיוון שלו בתורה ושכל אחד גם יתחבר.
כולנו מחויבים לכל התורה ולכל ההלכה אבל מה הנתיב שלי שעובר זה תלוי בשם
ותלוי בספיר שמאיר לי וביכולת שלי להתחבר ואז בעצם הדואליות הזאתי,
הכפילות הזאתי בין יחיד לבין כלל באה לידי ביטוי היטב בצמד מילים במספר שמות.
כן,
כן, כן, זה גם כן נשיאת הפכים, נכון, נכון.
שנזכה רבותיי, ברוכים תהיו.
