טוב, אנחנו בנפש הפרשה השבוע,
עבודת הנפש בפרשה, כן, זה העניין שלנו,
בעקבות דבריו של אדמו״ר הזקן לחיות עם הזמן,
והזמן זה פרשת השבוע שאנחנו בתוכה,
פרשת בחוקותיי וגם שבוע של ל״ג בעומר,
של רבי שמעון ושל פנימיות התורה, אנחנו כל השנה משתדלים לעסוק בזה,
וזה מה שנעשה גם היום.
אתם יודעים שהמשחק הזה, או העיסוק בפנימיות התורה יש לו כל מיני רמות.
כל דבר,
נכון התורה היא פשט, רמז, דרש וסוד, פרדס.
אבל ההבנה המוקאה של זה שבכל חלק בתורה יש פרדס. כלומר גם בפשט יש פשט, רמז,
דרש וסוד, וגם ברמז יש כל חלק. וגם בסוד יש פשט, רמז.
אז יש מקומות שבהם זה יותר בא לידי ביטוי ויש מקומות שבהם זה
יותר קשה לגלות את זה.
הפרשה שלנו, את עובדת בחוקותיי, שיש בה קצת ברכות והרבה קללות.
אומרים שהפרשה שלנו זה דומה לספר הברכות והקללות ביידיש.
אתם מכירים?
יש כזה ספר, ספר הברכות והקללות ביידיש.
יש דף אחד של ברכות, וכל השאר זה קללות. אין הרבה ברכות ביידיש, אבל קללות יש הרבה.
יש קללות מיוחדות ביידיש. אתם מכירים איזה קללות יש ביידיש?
שיפלו לך כל השיניים ואל תשאר לך שן אחת, ששם יהיה לך טיפול שורש.
כאילו,
דברים מהסוג הזה.
יש שם דברים יותר נועזים.
שיגישו לך מראה כשיש לך על השולחן רק מזלג.
כל מיני דברים מהסוג הזה.
אז בפרשה שיש בה ריבוי של קללות, והזכרת יפה את בחוקותיי,
את כי תבובת בחוקותיי,
זה כמעט מזמין,
לא כמעט, זה מזמין את ההיפוך הזה.
זה מזמין לראות איך בתוך הקללות בעצם,
זה ממש עומק התורה הפנימית,
להראות איך בתוך הקללות
מסתתרות הברכות. אני אספר לכם סיפור על אדמו״ר הזקן. אדמו״ר הזקן היה לו,
הוא היה גם בעל קול מאוד יפה.
ככה מתארים שהיה לו קול חזק ורועם ויפה.
מי שחיבר את ניגון ארבע באבות, אז אפשר להבין איפה הוא מונח
מבחינת הניגונים.
ואדמור הזקן היה מגדל את הנכד שלו, הצמח צדק. הצמח צדק, אימא שלו נפטרה כשהוא היה בן שלוש.
הרבנית דבורה לאה, היא מסרה את הנפש בשביל אבא שלה.
היא נפטרה בצום גדליה,
והוא הבטיח לה,
לפני שהיא נפטרה,
שהוא יגדל את הילד שלה.
אז הצמח צדק ממש גדל בתור ילד
עם אדמור הזקן, עם הסבא.
והיה פרשת הקללות, אני לא זוכר אם הסיפור מדבר על בחוקותיה או על כי תבוא, אבל על אחת מן הפרשות.
ובאותו שבת האדמור הזקן היה חולה.
אז טוב, אז הנכד הלך לבית הכנסת, הלך בלי סבא.
אה, והאדמור הזקן גם היה בעל קורא בתורה.
בגלל שהיה לו קול מאוד יפה, זה היה בעל קורא.
ומישהו אחר קרא בתורה, והילד עצמך צדק, כשהוא שמע את הקללות, הוא כל כך הזדעזע מהקללות,
שהוא פשוט חזר הביתה חולה.
כולו,
והסבתא נורא, תראה מה קרה לילד, והוא נהיה חולה, מה קרה שם,
מה היה בבית הכנסת?
אז הוא אמר, היה קללות, כל כך זעזעו אותו.
אז היא שאלה אותו, אבל אתה תמיד הולך,
זו לא פעם ראשונה, אתה הולך עם סבא.
אז הוא אמר, כשסבא קורא את זה, זה לא נשמע קללה.
היה מאוד וכן, כשהוא קרא את הקללות,
מכיוון שכל כולו היה עסוק בפנימיות, אז כבר בקריאה וגם בניגון
יכולת לשמוע שיש כאן איזו ברכה שמסתתרת מאחורי הקללה, והברכות שמסתתרות
מאחורי הקללות
הן בדרך כלל ברכות הכי הכי גבוהות.
אגב, יש סיפורים, יש סיפור על צדיק שהיה בתל אביב,
הבנאי, שמעתם עליו?
הרב יוסף פיש?
לא שמעתם?
איך?
איך, איך?
הוא בצפת, אבל הוא לא היה גם בתל אביב.
כן, חיים?
חיים פיש, לא יוסף, נכון.
הבנאי, שיפוצני, כן. הוא היה לו...
אה?
הוא היה חלק מחבורה, היה הבנאי, היה הסנדלר הרב רוביקוב, והיה הצייר הרב פנטון,
הם היו החבורה, הצדיקים נסתרים.
אז כשהוא מגיע אליו אנשים שיברך אותם,
הוא היה צועק עליהם.
היה צועק עליהם, כאילו,
הוא היה לו קרן גמוח כזה, הוא היה קונה לחתנים
מקרר ותנור, הוא אמר שאני אגיע אחרי 120,
עשרים, ירצו להכניס אותי לגיהינום, אז יהיה לי מקרר. המקררים שקניתי יקררו אותי.
או אם ישימו אותי בגיהינום מקרח, אז התמורים שקניתי יחממו אותי. הוא היה מסתיר את עצמו.
וכשבאים לבקש לנו ברכה, הוא היה צועק על מי שהיה מגיע לבקש.
אז אנשים היו נורא נבהלים והולכים.
כאילו, דופקים אצלו בדלת.
אני כמובן, לא הייתי אצלו, אבל דיברתי עם אנשים שהיו אצלו.
והיו,
נגיד, בא מישהו, הרב, רק כשאומרים את המילה הרב,
אין לנו ילדים, אז מה נראה לך שאני יכול להבטיח ילדים?
אני יכול לתת ילדים לאנשים שאין להם ילדים, לשאוף, ברכה וכל זה, כאילו,
כאילו צועק, אבל תוך כיתת צעקה מבליע את הברכות.
הברכות היו עבדות, כן?
כאילו, הרבה פעמים ברכה שנמצאת בתוך
קללה,
כאילו מישהו צועק עליה, כאילו מובלעת,
זה נועד כאילו כדי להגן עליה, לפעמים הברכה היא כל כך גדולה,
שאם תגיד אותה בצורה ישירה אז יהיה עליה עין הרע,
ויהיה עליה, אז אתה עוטף את זה בתוך איזה, כאילו כמו קללה, אבל באמת יש שם ברכה.
וככה בזוהר,
הזוהר מתעקש
בצורה מאוד מאוד, אנחנו עכשיו בשבוע של רבי שמעון,
כל פעם שיש קללות, הוא ישר קורא אותן בצורה עמוקה והפוכה.
הזוהר עושה את זה בצורה מפורטת, וזאת אומרת שאני ללמד את זה,
על הקללות בקיתא אבו, יש מאמר ארוך של הזוהר,
מאמר הקללות והברכות בקיתא אבו, זה מאמר של רבי שמעון,
אולי נלמד את זה השבוע בלג בעומר, ביום חמישי, אולי זה יהיה השיעור,
שהוא פשוט עובר קללה-קללה ומראה מהפסוקים איך הוא חייב להפוך אותה, לא אפשר להפוך אותה, חייב להפוך אותה.
אנחנו נעשה את הקללה אחת בפרשת בחוקותיי,
אבל תבינו שכשיש קללות,
אז בדרך כלל הן מסתירות בתוכו איזשהו תוכן פנימי שצריך טיפה לנחש אותו.
איך נדע?
אז כלומר,
כל פסוק אפשר להפוך לברכה, אבל ישנם פסוקים שהם זועקים ובולטים.
כשאתה רואה פסוק שהוא לא קשור,
שהוא לא מסתדר, הוא לא ברצף,
הוא לא... אז הפסוק הזה צריך להדהד לנו.
בואו, אני אקרא לכם רגע שני פסוקים,
שלושה פסוקים מהפרשה אצלנו,
בחוקותיי, ותראו שיש כאן איזה פסוק שמיד מזנק.
כן,
אז אומרת התורה,
כן.
או,
הכל לא מתחילות, לא תשמעו, ואם באלה לא תבשרו לי והלכתם עמי קרי,
והלכתי אף אני עמכם בקרב והכיתי אתכם גם אני שבא לחטאותיכם והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית
ונאספתם אל עריכם ושילחתי דבר בתוככם ועניתתם ביד אויב".
אז יש פה דברים חמורים מאוד,
גם חרב,
גם מצור, גם דבר, גם כאילו...
עכשיו, הקללות הן הולכות בסדר עולה, אתה לא מקדל מישהו
שתהיה חולה בדבר ואחרי זה גם שיהיה לך נזלת, בסדר? זה לא נכון, אתה מתקדם.
הקטסטרופה צריכה להתקדם.
אז פתאום יש פסוק הבא,
בשברי לכם מטה לחם,
ועפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד,
והשיבו לחלכם במשקל, ואכלתם ולא תסבאו.
לעומת הדבר שדיברת מקודם, והתורה דיברה מקודם, והחרב, ונקם ברית,
פה כמה נשים שעופות לחם בתנור אחד, וכאילו, בסדר, אולי זה לא נעים,
אולי לא נחמד, אבל זה לא איזה משהו.
אכלתם ולא תסבאו,
לפעמים גם במכון מאיר אתה יוצא קרב ארוחת צהריים, נכון? גם זה יכול להיות.
לכן יש את מדיצ'י ליד הממשלים, אם יש.
אפשר לגבות את העניינים, אה?
תלוי דווקא, שבוע, בסדר.
הפסוק לא מתאים, אתם מבינים? במשקל שלו הוא שוקל פחות מהפסוקים שנאמרו מקודם.
מקודם היה שבק אחד אתכם, שקלה אתכם, הכיתה את בהמתכם, הביטה אתכם, עכשיו הוא לא הכיר, כאילו, קללות כבדות,
פתאום איזה קללה לייט כזאת.
זה מדליק את כל הנורות האדומות,
והבהירות והכחולות אצל החכמי הפנים, אומרים, הפסוק הזה יש בו איזשהו סוד, בואו נתחיל לחפור אותו.
זה מה שננסה לעשות כאן. בסדר? מתאים לכם?
כן. מתניה, מתאים לך או לא?
אם מתאים לך, יפה.
כן, חייב לשאול.
איפה מגיעה התנועה הזאת של לקלל,
כמו שאבא יקלל את הבן שלו, איפה זה מגיע?
אה, שאלה גדולה שאלת, אבני.
התורה,
בכל המקומות שבהם יש כאילו איזו התפוצצות כזאת,
אני אענה על זה בצורה טיפה יותר רחבה, בסדר?
יש הרבה פסוקים בחומש בראשית
שממש מזמינים הגשמה,
מזמינים הגשמה של האלוקות.
ממש פסוקים שאתה,
כמו ויתעצב השם אל ליבו,
ויינחם על האדם אשר עשה,
כמו ויתהלך אלוהים לכל אגן, ממש פסוקים שאתה קורא ואתה אומר, אוי ואבוי, למה אתם מדברים ככה? לא קראתם רמב״ם?
אתה אומר למשה רבנו, לא.
לא קרא את הרמב״ם בפני כתב את התורה, למה התורה נכתבה ככה?
כן, או כשכתוב נעשה אדם,
נכון שהקדוש ברוך הוא מתייעץ? למה זה כתוב? למה התורה כתובה באופן שעלול להזמין אנשים לטעומת בהגשמה?
תשובה,
כי יש סכנה גדולה יותר מן ההגשמה אפילו.
מה הסכנה?
שאנחנו,
שהסכנה קיימת, שהיחס אל האלוקות יהיה מין יחס שיש שם איזה אלוהים בשמיים,
שהוא ברא פעם את העולם, אבל הוא ממש לא מתעניין בנו מה אנחנו עושים.
יש לו אלף ואחד עניינים, איך קראתי איזה ציטוט בספר של הרב זקס,
של איזה מדען שאני כרגע לא זוכר את השם שלו.
אנחנו חיים בכוכב זניח
שמקיף
כוכב אחר
בלתי חשוב בקצה של גלקסיה נזנחת שהיא אחת ממיליארדי גלקסיות.
וכאילו זה...
ומעל הדבר הזה שזה אלוהים שפעם פעם פעם ברא אותנו, מזמן way over עסוק בדברים אחרים וכל זה.
כדי להפקיע את המחשבה מן האדישות הזאתי,
התורה כותבת את הדברים באופן שתבין שאנחנו מאוד מאוד מאוד מעניינים את הקדוש ברוך הוא עד כדי כך שהוא מתעצב אל ליבו כביכול
ושהוא הולך והוא מדבר וכן הלאה הדרך וגם הסיפור של הקללות
הסיפור של הקללות זה סיפור של מישהו שכאילו התורה רוצה להעביר לנו עד כמה זה כואב
כביכול להשם יתברך ואולי אפילו בלי המילה כביכול
עד כמה זה מצער את השכינה כמה הוא מעוניין בנו ולכן כאילו
ולכן במהות בקללות הללו
כמו שאומר רבי שיבעון בכיתא בו, אנחנו מיד נראה את זה בזוהר הזה,
טמון סוד הגאולה. כי בעצם בקללה הזאת נעוץ סוד האכפתיות,
המעורבות,
כן?
וזה מה שמופיע המדרש הידוע, שכשחרב בית המקדש, אז דווקא הקרובים היו במצב שלישי.
הקרובים האלה הם שני מצבים. מצב אחד,
שהם פניהם איש של אחיו,
שזה כאילו ישראל עושים רצונו של מקום.
מצב שני, שהם גב אל גב, שזה זה.
וכשחרב את המקדש, הם היו מחובקים כמהר איש ולוויות, ממש כאילו,
אחי, איך זה יכול להיות?
עומק היחס, זה כאילו, הקדוש ברוך הוא אומר, אני לא מוכן לוותר עליכם, זו התפוצצות כזאת, שהיא,
ברמת הפרקטיקה, אנחנו חווים קושי,
אבל ברמת האכפתיות,
כמו שאוהבים להגיד שההפך מאהבה זה לא שנאה, אלא ההפך מאהבה זה אדישות.
זה ההפך מאהבה.
יפה, וואללה, היה כרצי משפט חזק, הבאת אותו עכשיו.
שלך?
שלך? מה אכפת לך?
משפט חזק, אני חוזר את זה לטובת המאזינים. האהבה נגמרת
כשהכעס הופך לאדישות.
כי היא שנאהוג.
כעס, זה אכפתיות, אני כועס על זה. אבל ברגע שאני אומר, יאללה, תקשיב, אחי,
עזוב אותי. אתה לא מעניין אותי. אני כבר לא... אני בא, הולך, אני בא פה 8 עד 13, לא מעניין אותי כתוב. זה כבר
גמור. טוב.
למה זה בא לדיבור בקללה?
במה אנחנו עובדים להיות מחדלים?
לא, זה בא לדיבור בהכל.
למה פלט לי ממך, אתה מקלל אותך? לא, כתוב פל גם ישמעי אלוהי יהבה. אם יש יחס,
אז היחס הוא יחס.
כלומר, אנחנו עומדים לזה. הקללות באות ואומרות, הקדוש ברוך הוא בעצם מנסה להגיד את זה במה שנקרא, נוח, עברית בכמה שפות.
אני לא אוותר עליכם.
לא פה ולא פה ולא פה ולא פה. אני לא אוותר עליכם.
הקשר בינינו הוא קשר בל ינותק.
אנחנו קוראים לזה קללות, כן? אבל בתורה זה קרוי, כאילו,
המילה שמופיעה שם זה ברית.
חרב נוקמת נקם ברית, כאילו הברית כל כך חזקה שאני לעולם לא אוותר עליכם.
טוב, בואו נראה.
רש״י באמת מפרש את הפסוק הזה, ושברי לכם מטה לחם ועפו עשר נשים לחמכם
בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תזבאו. אז רש״י מפרש באמת את הקללה, אבל זו קללה כזה לייט.
מטה לחם, מלשון משען, כמו מטה עוז,
אשבור לכם כל מסעד,
ועפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד מחוסר עצים.
אבל זה כאילו קללות, לא יהיה עצים, רק בעומר.
עכשיו גם ככה אין עצים, כולם לוקחים לכולם את המדורות.
השיבו לחמכם במשקל. בקיצור, רשי מפרש את זה על קללה, אבל אתה רואה שרשי מתאמץ לפרש את הפסוק הזה כי קשה לו.
איזה מין קללה לייט זאתי. מה בדיוק הקללה כאן הוא מתאמץ לפרש?
כבר המאור ושמש
אומר מאיר כאן
ושברי לכם מטה לחם ועפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד וישיבו לחמכם וכולי. כבר העירו בזה החברה של רבי שמעון בן יוחאי בזוהר חדש,
שהקללות שבתורה אינם כפי פשוטם לבד,
ונרמז בהם גנזי נסתרות ברוב ברכות.
אתם יודעים, פעם הלכתי לפה,
היה פה פעם בנק בגבעת שאול, אולי עוד כמה, לא יודע, בנק מזרחי,
לא יודע כבר כמה שנים לא הייתי בבנק.
אה, הוא קיים?
אבל ביטלו שם את כל היכולת להפקיד צ'קים. אין, בקיצור, הבנק היום זה וירטואלי.
היה פעם מהבנק, הלכתי,
לפניי חיכה בתור בן אדם עם שקית,
קרטון של סופרסל כזה. אתם מכירים שם שקיות כאלה מקרטון? שקית ככה, כמו שמחזיקים סנדוויץ' ומים חד פעמי, בקבוק מים.
היה לפניי בתור. טוב, חיכיתי.
הוא מגיע, התור שלו, הוא שם את השקית הזאת על הדלפק ושופך.
היה אז, המאתיים היה אדום, היום זה כחול.
לכן אומרים במוצאי שבת,
זרנו וכספנו יהיה הרבה כחול,
שיהיה הרבה כחולים.
לא עשרים, הרבה מאתיים, נכון? זה תפילה לאברכים.
שופך לשולחן הזה,
כמו בסרטים הרגשתי, סטפות ככה, הכל שדיד, והוא כזה הולך עם שקית, אתה יודע.
אז זה ממש מזכיר את זה, יש כל מיני אפשרויות להסתיר משהו.
אתה יכול להסתיר משהו, לשים אותו באלף ואחת כספות של ברינקס וכל מיני, ואז כולם יודעים שפה יש ושווה לפרוץ,
ואתה יכול לשים את זה באיזה שקית כזאת מנייר, וכולם יגידו, הולך פה עם סנדוויץ' וסנדוויץ' של טונה, ואיזה בקבוק חד פעמי, וזהו.
אתם יודעים, הרב נויבירט, זכר צדיק לברכה, שכתב את שמירת שבת כהלכתה,
אז הם הסתתרו בשואה בהולנד.
אז איפה אבא שלו, הוא היה אז נער, מ-15, משהו כזה, איפה אבא שלו בחר להסתיר אותם?
הם הסתתרו בדירה מול מטה הגסטאפו באמסטרבן.
ממש מול בתי הגסטאפו, הדירה מול הם הסתתרו.
שנתיים הם היו שם במחבוא ולא חיפשו אותו. כאילו, למה שחיפשו בכל מיני... כי הולנד זו המדינה שהכי הרבה יהודים, מבחינת אחוזים, נשלחו ממנה להשמדה.
80% מיהודי הולנד, כמעט 100 אלף מספרית, אבל מבחינת אחוזים,
80 אלף נשלחו להשמדה להם.
טוב, סגרו סוגריים.
אז מכיוון שהמאור בשמש הזכיר כאן את הזוהר, אז בואו ניתן רק דוגמה קטנה מהזוהר בכיתא בו, איך רבי שמעון הופך את הקללות לברכות. תראו את הזוהר הזה.
רבנו קולונימוס.
הרב קולונימוס, כן, אחד מאבות החסידות.
נו, תעשה רגע. קולונימוס, ברח לי השם שלו.
אריאל.
אריאל ושיק, שוויין אחוויין, שהיא כבר לא באמת, אבל להראות שיש איזו סיטה שאפשר,
אז עכשיו אני רואה כמו אבא אומר,
וואו, אני, זה באמת מסקרן אותי, שתיים, כאילו שלוש, כמו נפשות ביחד, כאילו,
כזה הזדהות, למרות שהוא לא שם, כן, ולכן ההתפלות זה צמחה,
או מצד שני,
כן, גם את הקללות,
ואז לכן זה קצת לא באמת, זה כאילו כן, לא, אבל כאן זה כן באמת, בדיוק, זאת השאלה, כאן זה כן באמת, אם זה מראה על ה...
כן, כמו שאמרת, את הסכנה שלא, תקשיב,
שזה לא... לא, אני אפילו, קודם כל ברמת הנמשל הזה, אצל הקדוש ברוך הוא זה באמת, אבל גם ברמת המשל זה גם באמת.
כלומר, כשאבא שמח בילדים שלו, או מצטער מהילדים שלו,
כשילד מגיע בכיתה ב' עם מבחן במתמטיקה שהוא הצליח בו,
אז לא נוסף לאבא כלום, לא ברמת... נכון, האבא לא רואה את המבחן, הוא לא עכשיו יודע את המתמטיקה,
אבל הוא באמת שמח.
אתמול הייתה לנו אספת הורים של הילדים שלנו, הלכתי עם אשתי לאספת הורים, זה לא קורה הרבה, אז אני גם קצת מתלהב על זה.
השנים מגיע, כן?
אז אתה עולה, זה דברים שנוגעים אליך, אומרים לך דברים טובים, דברים שצריך להשתפר, אתה לא עובר לך ליד האוזן.
זה ממש משל טוב לקשר הזה.
אבל העניין של הקללות, אם הוא אומר,
די נשמע לפני זה שכמו בפרישית, הוא לא באמת מתכוון, ביחד, דקה ומזרוע נטויה של ממש, אלא שתבין שיש שם איזה משהו.
זה לא אומר בכללה, יהיה לכם מאוד קשה. לא, הבאתי את זה, הבאתי את זה רק בתור דוגמא.
אני יכול לעשות, ואז אתה לא יכול לדייק לכורה מה... נכון, אבל בסדר, זו הייתה דוגמה כללית. זו הייתה רק דוגמה כדי להמחיש שהרבה פעמים שווה לקחת סיכון בהתנסחות שהיינו אולי מעדיפים אחרת ממנה כדי להביע משהו חשוב, שזה עומק היחס.
וזה הדבר הכי חשוב לקדוש ברוך הוא להעביר לנו שהוא מלך רחום, חנון, שומע, מקשיב, מאזין.
זה לא איזה מישהו שלמעלה ש...
תעשו מה שבא לכם, אם אתם רוצים, כן? אלא יש שם איזה, יש מערכת יחסים חיה.
בואו נראה את הזוהר הזה, חייב ללמוד זוהר שבוע של רבי שמעון.
אמר לרבי שמעון,
אולי נראה אותו ביום חמישי, את כל הזוהר, זה סיפור אחר על המערה. רבי שמעון כאן הולך למערה בלוד, הם שולחים לו יונה עם כל מיני שאלות,
הוא מחזיר להם תשובה.
אז רבי שמעון אומר לחבורה,
אמר לרבי שמעון,
באן אתר אתגליה פורקנה דישראל באן הקללות. באותן קללות שבקיתא בו,
רבי שמעון אומר, תדעו לכם, לא רק שיש שם ברכות בתוך הקללות הללו,
אלא יש שם גם סוד הגאולה בתוך הקללות הללו.
אמר,
אז הם לא ידעו,
אז אמר להם, אשכח ודייק דוכתא בישא מכולו טומאן אבו. תחפש את הקללה הכי גרועה,
תחפש את הקללה הכי קשה, שם סוד הגאולה.
וואי וואי וואי. אשכח, זה רבי יוסי, מישהו מדבר איתו.
אשכח ודייק ואשכח.
הוא הלך וחיפש מה הקללה הכי גרועה בקי תבוא.
דכתיב היו חייך תלויים לך מנגד ופחתה לילה ויומם ולא תאמין בחייך.
זה הקללה הכי גרועה. למה זה הקללה הכי גרועה?
כי זה קללה שמבטאת את האובדן של האדם בביטחון העצמי הבסיסי שיש לו מקום להניח את כף הרגל שלו.
כל שאר הקללות זה האדם נמצא, יש לו חרב כזאת, איום כזה, אבל הוא בטוח בעצמו. כאן
פרקה לו האישיות, הוא כאילו כבר לא מאמין בעצמו.
זה המקום הכי גרוע.
היו חייך תלויים לך מנגד, ופחתה לילה ויומם, ולא תאמין בחייך. האדם איבד את האמון הבסיסי בעצמו, הוא כבר לא יודע, יום, לילה, חורף, מה טוב, מה רע, איבד את זה.
זה סוד הגאולה. למה זה סוד הגאולה?
אני אגיד את זה במילים שלי, ואז נראה איך זה כתוב בזוהר.
סוד הגאולה תלוי בכך שיהיה, וזה היום קל מאוד להבין את זה בחברה פוסט-מודרנית,
את הדברים של הזוהר הזה,
כן?
היסטוריה כללית בקצרה.
בהתחלה הייתה תקופת המיתוס,
בני אדם לא הבינו כלום והיה הרבה מאוד אלילות.
ואז התחילה העת המודרנית נגיד, ובני אדם הורידו את אלוהים מהכיסא ושמו את מי?
את המדע.
אנחנו מבינים הכל, יודעים הכל, זו התקופה המודרנית,
עם היצירות המפוארות, ועם הגילויים של איינשטיין, וכן על זה הדרך, שהסתיימה במה?
בשתי מלחמות עולם.
ואחרי שתי מלחמות העולם מתחילה תקופה פוסט-מודרנית.
מה זה תקופה פוסט-מודרנית? יש אמת?
אין אמת.
לא יודעים. לא, לא. אני יכול לדבר מהמקום שלי, אתה יכול לדבר מהמקום שלך?
יש רק כלל אחד, מה?
אל תפגע באחרים. כל עוד אתה לא פוגע באחרים, הוא עושה מה שאתה רוצה. כלומר, אנחנו חיים בעולם שבו אין אמת.
כל אחד יכול להגדיר את עצמו איך שהוא רוצה,
ואין איזשהו... כשאדם מאמין בחייו, אז הוא מאמין באיזושהי אמת פנימית שיש בו, הוא מגיע... אין.
ודווקא המקום הזה,
כאילו מוריד את האדם... כרגע יש ריק, כרגע הכיסא ריק.
היה עליו פעם אלילות, עבודה זרה. הורידו את האלילות, שמו שם את מי? את האדם, המדע, המדעי. האדם יודע הכל, האדם מגלה את הכל. עכשיו גם האדם ירד, ומי יש שם על הכיסא?
אין כלום על הכיסא. אבל דווקא הריק הזה,
החוסר, הפחד הזה, החוסר אמון,
מפנה מקום לאמונה אחרת, עמוקה, בשלה,
שתלך ותופיע, בסופו של דבר האדם הוא יצור, מחפש משמעות, והוא לא יוכל לעד לחיות בעולם חסר משמעות שהוא רק מורכב מנרטיבי, מסיפורים.
אומר הזוהר, ועף על גב די אדר חברה יא זמן אין אין חיים,
תלוין קמן וספקן, ויקרא אי ויציבן מילין. אני חושב שזה הפירוש של הזוהר.
למרות שיודעים החברים שזמן
הוא בעצם, עתיד לבוא זמן שהוא יאתגר את החיים.
החיים תלויים כמן וספקן, דווקא התלות של החיים והספק שלהם,
עיקר האי הוא ויציב ימילן. זה יהיה זמן שיוליד את העיקר ואת היציבות, כלומר תתחדש כאן איזו אמונה חדשה.
דווקא מהפסוק הזה, והיו חייך תלויים לך מנגד.
האדם יפסיק להאמין בעצמו,
במובן כאילו שהוא המקור והקריטריון לכל מיני אמיתות. כי ראינו מה קרה בשתי מלחמות עולם, נכון?
אז יהיה איזה מין תקופה פוסט-מודרנית שבה לא יהיו ערכים,
והוא פחד על הלילה ואומר, ולא תאמין בחייך, ומכיוון שלא תאמין בחייך, זה יפתח את הפתח למה?
לחיים אחרים, לחיים עמוקים יותר, לחיים אלוהים. שוב פעם, יחזרו לחפש את הערכים הנצחיים.
זה דבר כזה, היום יחסית קל להסביר את זה, את המצב הזה. אז זה רק דוגמה איך בזוהר, בכי תבוא,
רבי שמעון לוקח את הקללה הכי הכי עמוקה,
והופך אותה לסדר גאולה. אבל אנחנו פנאט בחוקותיים, אנחנו רוצים להתמקד בפסוק
בשברי לכם מטה לחם וכו'. עוד לפני שאני אכנס כאן, אנחנו נלמד כאן תורה של האדמו״ר הזקן,
נפלאה בעיניי לדבר הזה.
אבל בואו רק נדקדק את הפסוק עצמו. בשברי לכם מטה לחם,
ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. אני מבקש רגע שתדמיינו את הסיטואציה.
עשר נשים שעופות משהו בתנור אחד, זה חוויה נעימה או לא נעימה? לא נעימה, לחם האבקות. כמה רואים שאתה גבר ולא אישה?
עשרה גברים שעופים לחם בתנור אחד, זה חוויה לא נעימה. זו, זו, זו, הייתי פה לפניך, בוא נזוז.
עשר נשים עופות זה בתנור אחד, זה תענוג.
זה מה שקורה, קורה כל הזמן, כל הזמן שתגיד, אפשר לשים אצלך רגע מה שאתה מתנות? בטח, מה, איזה מתכון, מה עשית? איזה יופי, טוב, תקראי רגע לבת שלך, בואי נעשה רגע ביחד, תצאי, תכניס לי, עושים את זה.
מה?
כן, זה פסוק, בפשט של הפסוק, הוא מספר סיפור נעים.
גם נשים, כן,
נשים הן הרבה יותר שיתופיות,
וודאי כמעט לא תחרותיות, הרבה יותר שיתופיות מאשר גברים.
ועשר נשים שעפות תנור בזמן, זה נחמד מאוד, תוך כדי שזה נאפה,
גם מדברים על מה היה, ומה עשינו, ומה המתכון, ומה פה, ומה שם, כן, בלי כרגע להיכנס לעניינים מגדל, וזה ככה, ממש ככה, נכון?
אז הפסוק עצמו הוא נחמד, והשיבו לחמכם במשקל,
אז יש לחם, רק שוקלים אותו, ואכלתם לא תשבעו. תראו, אומר המאור בשמש,
בכתוב הזה גם כן יש לשים לב שהפשט בו הוא בלתי מובן.
אמרו ועפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד,
והלא אמרו חז״ל בזמן שהפת מרובה בתנור הוא נאפה יפה, אם כן אינו דבר רע מה שיופיעו בתנור אחד. אדרבה, זה גם חוסך אנרגיה, חוסך אנרגטית במקום עשרה תנורים נפרדים.
כולם יופיעים בתנור אחד.
ומה שפרש רש״י מחוסר עצים, לא כתוב את זה בפסוק.
רש״י אמר זה קלה כי אם יש רק תנור אחד אין מספיק עצים, אבל לא כתוב בתורה שאין עצים, כתוב שרק יופיעים בתנור אחד.
גם לשון מטה לחם אינו מובן מה עניין מטה אצל לחם. מה זה בשברי לכם מטה לחם?
מה זה מטה?
מה זה?
הוא מביא כאן את השאלות, ואחרי זה אמרו שם יש לו תירוצים משל עצמו. אני רוצה להשתמש בשאלות, אבל ללכת לפירוש
למאמר של הגמור הזקן, מאמר נפלא מאוד.
אני רוצה להגיד עליו איזה כמה מילים בעל פה, ואז ניכנס לתוכו, בסדר?
אני מזכיר לכם,
ואנחנו נמצאים בקללות שהפנימיות שלהן זה ברכה.
פנימיות היא ברכה.
עכשיו,
חלק מהמציאות של קללה אמיתית, קללה אמיתית,
נובעת מכך
שהמפגש עם התורה הוא מפגש חיצוני.
הוא מפגש חיצוני.
אנשים מקיימים את המצוות, אבל מקיימים אותן כלפי חוץ.
עושים אותן או בגלל מוסכמות חברתיות,
או בגלל שסתם נחמד לי להשתייך לאיזה אזור דתי.
אין בזה העמקה, אין בזה שייכות. ואז
חלק מהמקרים זה בסדר, חלק מהמקרים זה חסר ערך, בחלק מהמקרים זה הפוך מהכוונה,
מכוונת המכוון. אתם מבינים מה אני מתכוון?
לדוגמת תפילה.
תפילה.
תפילה זה מפגש,
זה הזמנה למפגש,
לדיבור עם השם ידברך. זה תפילה.
אז אם אדם מגיע לתפילה והוא לא הגיע לפגישה, אז לכאורה זה הפוך מהמטרה. עדיף לא להגיע לפגישה בכלל, מאשר להגיע לפגישה ולא להיות בה, כי זה פוגע.
הזמנת מישהו והוא מגיע והוא אומר לך כן, אז עדיף שלא תגיע בכלל.
כן? אז אם אדם מגיע לתפילה, כי לא יודע, כי נחמד פה וחביב פה.
אם אדם אומר, שמע, אני מגיע לתפילה, אני יודע שאתה לא מכוון, אבל לפחות אני נמצא, אני עם עשרה יהודים,
הגעתי, אז זה בסדר, זה עובר. אבל אם אדם מגיע לתפילה והוא בכלל לא נמצא,
הוא משחק עם עצמו, אז למה באת?
לכן על זה הדרך.
חלק גדול מהניתוק והריחוק מהשם יתברך שמוליד קללה,
הוא תוצאה של חוסר גישה לדברים בפנימיות. וזה מה שבא רבי שמעון לעשות, וזה מה שבא הבעל שם טוב והחסינות לעשות.
כשאדם ייפגש עם התורה ועם דבר השם, הוא ייפגש את זה ממקום פנימי, אמיתי, שליצור אצלו שינוי.
מה יכול להיות משל
למשהו שעובר שינוי אמיתי,
אמיתי ופנימי.
המשל הכי מוצלח הוא אפייה.
כשאתה לוקח משהו ואופה אותו,
אתה מפעיל עליו חום,
וכתוצאה מהחום הזה הוא נהיה משהו אחר לגמרי, הוא נהיה משהו אכיל, הוא נהיה משהו טעים,
הוא נהיה משהו קרוב, כן?
זה מין משל כזה.
איך אני לוקח את כל המצוות והתורה ואני אופה אותם.
עופה אותם, נהיה עופה, כן?
במקום להגיד אפייה אפשר להגיד הפנמה, זה בעצם אותו עניין.
ואם אני משתמש בעוד מונחים,
כל דבר של פעולה, כל דבר של עשייה,
תמיד ייאמר בלשון זכר, דוחא.
זכר זה עשייה ופעולה. כל דבר של הפנמה,
כל דבר של חיבור ופנימיות ייאמר בלשון נוקבה.
אז אם אני רוצה
לומר שהדרך
והפתרון ליציאה ממציאות של קללה, זה עבודה של הפנמה,
של חיבור דרך פנימיות התורה,
להשתמש במשל של
אישה עופה.
כלומר, הפנמת הדברים על ידי חום,
על ידי החימום,
והחום נוצר על ידי זה שרואים את האור הפנימי שבהם,
את הלהבה הפנימית שבהם,
וזה כל הסיפור של ל״ג בעומר, אם אתם רוצים, למה מדליקים בל״ג בעומר הדלקה,
כן, אני אוהב את המילה הדלקה ולא מדורה, מדורה זה,
עושים את זה בקומזיץ,
קומזיץ, לא יודע מה, בפלמ״ח.
בל״ג בעומר עושים הדלקה לכבוד רבי שמעון, כי כל התורה הפנימית של רבי שמעון בעצם באה להדליק אש
בתוך גוף.
כן? בא להדליק את הערוץ של הנשמה בתוך גוף, ולהראות איך בכל מצווה ומצווה יש בה טעם פנימי, וכשאתה נחשף אל הטעם הפנימי ומתחבר אליו, זה נהיה חם.
זה נהיה מלא, זה נהיה משמח, זה נהיה חלק ממך.
ואז המצוות הן לא כמסוי על האדם, ולא כאיזה טרחה, ולא כאיזה משהו, אלא הוא חי אותם, הוא תוסס בהם, הוא שמח, הוא מתלהם.
וזה הדרך ליציאה מן הקללות.
הקללה היא בעצם תוצאה של איזושהי התנתקות, איזשהו ריחוק. אנשים עושים את הדברים בתור מצוות אנשים מלומדה, לא מחוברים אליהם, ואז לאט לאט נוצר ריחוק.
וזה המצב הכי גרוע גם,
כמו שמתואר בנביא, שמקריבים קורבנות.
אבל זה כאילו איזה מין אוטומטי כזה, אני בא, מקריב קורבן, סמן וי,
ועכשיו כאילו הקב' אמור לעשות את העבודה, והקב' צועק, מה אני צריך את הקורבנות שלכם?
קרעו לבבכם ועל בגדיכם, אל תקרעו לי את הבגדים, תקרעו את הלב.
למה לרוב זבחיכם יאמר השם? החפץ ה' בעולות וזבחים וכן איזה הדרך,
כשמוע בכל השם. אני רוצה את הלב שלכם, הקורבן הוא איזה פלטפורמה,
או איזה מציאות, אבל אני רוצה את הלב, לא, אנשים באים.
יש גישות כאלה בעולם שמחלקות את העולם לכל מיני, אתם מכירים? אני אוהב את זה.
מחלקים את העולם לשתיים.
כל מיני, נגיד, אתם מכירים?
העולם מתחלק לכלבים וחתולים, אתם מכירים?
מה?
אתם מכירים?
העולם מתחלק לכלבים וחתולים.
כלב, זה סתם, זה לא קשור לשיעור, אבל זו בדיחה, להעיר אותכם.
כלב,
אז הוא רואה שהאדון שלו, הבעלים שלו, נותן לו אוכל, נותן לו מים,
מוציא אותו לטיול, אז הוא מבין שהאדום, הוא, זה האלוהים, אז הוא מושמע והולך אחריו.
חתול רואה שהאדום שלו מביא לו אוכל, מביא לו מים, מוציא אותו לטיול, אז הוא מבין שהוא אלוהים, אז הוא עושה מה שבא לו, כן?
אז אתה יודע מה, תקל בחתול.
אז העולם גם מתחלק לאיזה חלוקה אחת, איזה חלוקה רציתי להגיד?
אחרת, רציתי להגיד עוד חלוקה,
תכף אני אזכר.
אז מרוב בדיחה שכחתי את הדוגמה הראשונה.
כן, כן, נכון.
אז הקדוש ברוך הוא אומר, אני רוצה את הלב שלכם, אני רוצה את הפנימיות, אני רוצה את השייכות, אני רוצה את הקרבה, אני רוצה את מה שאני רוצה.
אל תתחילו עכשיו לעשות לי כל מיני דברים פרקטיים.
זה רק...
יפה. אז הדרך לצאת היא זאת. בואו תראו מה אומר אדמו״ר הזקן.
ועפו עשר נשים.
פירוש ועפו,
כי הנה התורה נקראת לחם חיטה,
שהוא כב אותיות התורה כמניין חיטה.
חיטה בגימטרייה 22,
ובעצם התורה היא נקראת חיטה.
כי אני איזה מין, גם כתוב שאין התינוק
אומר אבא עד שהוא תואם טעם דגן.
והעניין כי האוכל עיסה שלא נאפית עדיין אינה מתעכלת במאב כלל ואינה נבלע באבריו להיות ממנה דם הנפש. אם אדם אוכל בצק,
אז בתוך הקיבה זה נהיה דבק כזה והגוף ינסה לפלוט את זה ולא יהיה מזה שום הזנה לגוף כי זה לא עבר איזושהי אפייה.
אבל האוכל אחר אפייתו
הוא מתעכל במאה ונבלע באבריו להיות ממנו דם הנפש, והיו לאחדים ממש.
ממש נהיה אחד.
וכן העניין במזון הנפש, שהיא התורה.
שכשאינה אפויה אצל האדם, כמו שהתבאר לקמן,
אדם אוכל תורה, אבל היא לא אפויה.
אנחנו נצטרך לשאול, אז איך אופים את התורה?
איך נהיים אופה? אופה של תורה. איך זה קורה? אבל אפשר לאכול תורה שהיא לא אפויה.
זה נכנס... מה?
מה?
אם אוהב בן אדם הוא לא מספיק מינטי.
בוא נראה, הוא יגיד את זה בהמשך.
אף אם הוא אדם שלומד תורה הרבה, אינה מתאחדת עמו,
אלא היא עניין בפני עצמו, והוא בפני עצמו,
ואינו מקבל חיות ממנה כלל,
כי עניין הלחם הגשמי שלו נאפה עדיין כלל.
זהו, אדם לומד תורה, אבל זה כאילו עובר, זה נהיה לו ידע כזה, אינפורמציה, אני לא יודע לצטט הרבה פסוקים, זה לא חלק ממנו.
אין חיבור, אין חורם, אין קרבה.
אבל כשהתורה אפויה אצל האדם, אני כל כך אוהב את הביטויים האלה, אתה יודע, זה כזה משל יפה,
אפויה אצל האדם,
היא נבלעת בכל רמ״ח אבריו,
והיו לה אחדים ממש כנ״ל. מספרים על האדמו״ר הרש״ב,
שפעם הוא עשה בשבת איזה פעולה כלשהי,
פסח חסידים היה נראה להם שזה משהו בעייתי בשבת, אז אמרו לו,
ראינו שעשית איזה משהו,
לא זוכר כרגע מה הייתה הפעולה, משהו שקשור לעץ, הוא נשאל על איזה עץ,
הרב, יש לך איזה... למה עשית את זה? הוא אמר, תראו, אני לא יודע למה, אבל תבדקו,
שולחן ערוך,
וזה בטוח מותר.
למה? הוא אומר, אני מילדות למדתי הרבה תורה, ואני כאילו שעבדתי את הגוף שלי שהתנהג רק לפי השולחן ערוך. אז אם עשיתי משהו, זה בטוח...
זה כאילו זה אחד. אני כבר לא צריך לחפש בספרים, זה כבר זורם.
אבל כשהתורה אפויה אצל האדם, היא נבלעת בכל רמוח אבה רב, היו לה אחדים ממש.
בזה שאמרו חז״ל, הפסוק ארוחה בכל ושמורה,
אם ארוחה בכל רמח אבריו היא שמורה וכמו שנתבאר במקום אחר.
אז אם ככה אנחנו רוצים להגיע למצב שבו התורה היא
אפויה אצלנו,
לאפות אותה. זה ודאי קשור לחום.
אז איך לומדים תורה בחום?
רבי נחמן אומר לדוגמה להיזהר מדיבור מצונן,
מדיבור קר,
ללמוד ולנסות לקיים מה שלומדים, להתלהב מהלימוד, לשמוח, לבוא בלב פתוח, לב תמים,
לא לבוא בלב כזה ציני,
מי אמר אני כזה בא בודק, תבוא כזה כמו ילד, כמו זה נקרא ללמוד בחום,
הוא יגיד כאן עוד משהו נוסף.
ולהבין עניין האפייה, אז אנחנו צריכים להבין מה זה אפייה ומה זה נשים,
נכון?
נשים עופות. אתם איתי?
כן או לא?
מה מצחיק?
ערבה גבוהה, לא?
דברים חזקים, אני יכול...
ולהבין עניין האפייה הוא עניין אומרם זל כי התורה ניתנה אש שחורה על גבי אש לבנה.
או מה זה אומר שאוהל יקר?
מה זה אש שחורה?
זה האותיות השחורות.
מה זה אש לבנה?
זה הרווח בין האותיות.
אז אש שחורה זה מה שכתוב.
אש לבנה זה מה קורה בעקבות מה שכתוב.
אתה מבין? מה מקיף את מה שכתוב? בסדר, מה שכתוב. אבל מה קורה בין לבין?
מה קורה...
תלויות הקדושים. גם תלויות, וגם זה כאילו המרחב שהדברים קורים בו.
והנה העניין, אש שחורה הוא אש מסותרת ונעלמת בלב כל אחד ואחד מישראל.
באהבה ותשוקה לדבקה בו יתברך,
שאף שהוא טרוד בהעסקיו הגשמיים,
כי ליבו בוער תמיד לאהבת השם, כמו שכתוב, צעק ליבם אל אדוני,
כי הלב צועק בהיעלם ואסתר לדבקה בו יתברך, ונקרא חולת אהבה,
כמו שכתוב, שמחוני בעשישות כי חולת אהבה אני.
ובאהבה זו המסותרת ובוערת,
אשר השפיע רשפי אש, ומתלהב ובוער תמיד לדבקה בו יתברך,
בזה יוכל האדם לאפות לחם חיטה שהיא התורה,
כשיופיע האדם את התורה בשלב את האהבה אליו יתברך.
זה כל כך חשוב, הדברים האלו. רבותיי, זה דברים...
תשימו לב לאן הוא לוקח אותנו.
אתם יודעים, שאלו פעם, ראו פעם מישהו לומד קצות,
קצות זה אחד הפרשנים האחרונים הלמדניים ביותר, על השולחן ערוך,
ראו אותו לומד קצות ומעשן סיגריה.
אז אמרו לו, ככה לומדים קצות?
אז הוא אמר, לא, ככה מעשנים סיגריה.
כלומר, זו בדיחה כזאת שמבטאת את הסכנה בלימוד תורה כהנאה אינטלקטואלית.
למה אתה לומד תורה? הוא חודד את השכל, גמרא, וזה, ככה, ככה. יש בזה, יכול להיות.
לעומת זאת, מה שהוא מדבר איתנו כאן, זה שלימוד תורה
הוא איזה מרווה לנפש האוהבת את השם יתברך.
הוא טוען שזה נמצא אצל כל אחד ואחד מאיתנו. כל אחד מאיתנו יש לו נשמה שהיא חפצה להידבק בבורא יתברך
ולהיות איתו בקשר.
ויש לזה כל מיני מענים. מענה אחד זה התפילה, מענה שני זה לימוד תורה וקיום המצוות. אדם לומד תורה, אז הוא אומר, אה, זה חוכמת הבורא יתברך.
וזה גם המעשה שהוא ציווה אותנו. ואז כשהוא מגיע למעשה עצמו, הוא גם מלא באהבה,
מלא בחשק, מלא בשמחה. כמו שאדם לומד מסכת סוכה ואחרי זה מגיע חג סוכות. הוא מקים את הסוכה, זה נראה אחרת לחלוטין מאשר אם הוא רק בונה איזה סוכה דקה וחצי, סוכה לנצח ונכנס לשבת בתוכה.
אז התכלית של לימוד תורה זה להרוות את האהבה ואת הגעגוע.
דרך הלימוד תורה אני בעצם מתחבר אל הרצון האלוקי, ואני...
מה?
הוא יגיד את זה, אני חושב שיגיד את זה.
בואו נראה. ובאבד בה מסותרת ובוערת אשר אשפה אשפה אש,
ובוערת תמיד ודבקה בו יתברך, בזה יוכל האדם לאפות לחם חיטה שהיא התורה.
וכשיופיע האדם את התורה בשלהב את האהבה אליו יתברך,
בזה יובלעו דברי תורה במאה והיו לאחדים עמו.
וזהו, באפו לחמכם פירוש את התורה,
התורה היא לחם, היא החיטה,
בתנור פירוש בחמימות האהבה הבאה מהתבוננות של אחד, ייחודו של עולם. כשאדם טיפה מתבונן, שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את חוכמתו,
וכתב לנו, אנא נפשי כתביתי עביד, ונתן את זה כתוב על אש שחורה, תכף נראה מהי האש הלבנה.
עוד שנייה הוא יגיד את זה, כן?
אז אדם מתבונן בזה, אז המפגש נעשה מתוך איזה חמימות, מתוך הזדהות,
ולא מתוך עמדת ביקורת,
כן?
ביקורתיות כזאת,
ולא מתוך עמדה חלילה צינית או עמדה שיפוטית,
אלא האדם באמת מגיע עם לב פתוח והוא רוצה ללמוד ולהשתנות.
ואז זה נאפה בתוכו.
זה קריטי
להצלחה בלימוד תורה, ובכלל קריטי להצלחה ביציאה מעולם הקללות לעולם הברכות,
שאדם יזהה
את התורה בתור איזה מין מענה ומרווה לאהבה שהוא אוהב את השם יתברך.
אבל מה זה עשר נשים?
כן?
ועניין עשר נשים הוא שבנפש כל אחד ואחד מישראל יש עשר בחינות,
עשר ספירות,
שלוש עמות ושבע כפולות,
ובעשרה דברים אלו יהיה האפייה,
ויהיו בחינות אלו נוקבה,
שידע שבאמת אין הטוב שלו.
דהיינו התשוקה לדובקה בו יתברך אינו מעצמו ועבודתו,
רק בעל האמת נותן לו האמת,
וזהו היה בעיניך כרשע, טוב רגע נעצור כאן, כן?
אז קודם כל עשר נשים כמו שאמרנו זה נוקבה,
זה היכולת להפנים את הדברים,
שיהיו חלק ממני, הרצון.
שאדם לא רק בא ללמוד כדי לצבור איזה ידע,
יש לי, אני מתפאר בכל מיני ידיעות, אלא אני באמת רוצה להיות כזה, רוצה להיות, רוצה ממה שאני לומד, אני רוצה להיות. זה נקרא נוקבה, שכל אחד לומד בבחינת אישה. התורה היא כאילו זכר, והלומד הוא אישה,
ואז זכר בא להשפיע על האישה. כן, הדורך בא להשפיע על הנוקבה.
אז אפשר ללמוד תורה בדורך, להגיד, אני לומד את התורה, אני מבין אותה, אני זה.
אפשר להגיד, אני לא בא, התורה באה ללמד אותי.
אני בא פתוח, אני בא להיות, כן?
אז עשר נשים זה לאפות את התורה בכל כוחות הנפש,
כן?
יש עשר כוחות בנפש, מכתר ועד מלכות, כתר, חוכמה, בינה דעת,
חסד, גבורה, תפארת, נצח, עוד יסוד ומלכות,
אם סופרים את הדעת או סופרים את הכתר, כידוע וכולי.
אני רוצה לכבוד את התורה בכל הכוחות כולם, או בשפה יותר פשוטה,
אנחנו רוצים גם ללמוד תורה ולהבין אותה,
אבל גם להתרגש ממנה ולנגן אותה ולשמוח בה,
וגם לעשות אותה בידיים, במצוות.
כלומר, מפגש שלם, מפגש חווייתי שלם.
לא רק מפגש אינטלקטואלי,
לא רק מפגש שכלי.
מה עם הרגש?
מה עם הלב?
מה עם ניגונים?
מה עם סעודה?
מה עם מצוות?
כל עקומה כולה. מחשבה, דיבור ומעשה,
מוחין, לב, מוטבע, כל הדברים כולם.
גם כשאדם אוכל, וגם כשהוא נמצא עם אשתו, וגם כשהוא בשירותים, וגם כשהוא בתפילת נעילה.
כל מקום הוא מחפש את הקדוש ברוך הוא ועובד אותו עם כל כוחותיו.
והוא זוכר כל הזמן שזה מתנם השם יתברך, כן?
ידע באמת שיהן הטוב שלו,
דהיינו התשוקה לדב קר בו יתברך, אינו מעצמו ועבודתו רק בעל האמת נותן לו האמת.
זה משל שמופיע בהרבה מאוד מקומות.
זה משל מוצלח.
אנחנו צריכים לזכור שבתוכנו יש נשמה,
שהיא חלק אלוקא ממען ממש.
והיא כאילו סוג של,
היא אורחת אצלנו, היא לא, אנחנו,
כן, היא ירדה מן למעלה, והיא, ממנה כל הכיסופים וכל הגעגועים וכל ההשתוקקות,
היא נותנת לנו, כביכול,
שאדם פשוט רוצה שלא יקרה מצב שהנחם נשרף.
כלומר, אדם מרוב שהוא עף על עצמו,
אז הנחם מתחיל להתנפח עד שהוא בסוף נשרף.
צריך לזכור שכל הכיסופים וכל הגעגועים ממנו יתברך.
וזהו, אהיה בעיניך כרשע, אפילו אם אחד לומד תמיד תורה, מתפלל תמיד,
מכל מקום, אהיה בעיניך, בעצמך כרשע, אבל הרע בעצמו,
שעושה שלא הוא, כי הוא מעצמו.
כן, זו תורה גדולה מאוד, שאת הטוב שאנחנו עושים צריך לייחס לקדוש ברוך הוא,
ואת הרע צריך לייחס לעצמנו.
וזה טוב מאוד, למה?
כי אם אני מייחס את הרע לעצמי,
אז מי אני?
אני בסך הכול אייל ורד, אז עשיתי רע כזה קטן של אייל ורד, זה גם לא בא להתגבר עליו.
לא קרה כאן איזה רע עולמי,
איזה רע קוסמי. לא, אני עשיתי משהו רע, ולכן אני גם יכול לתקן.
כשעשיתי משהו טוב,
זכיתי שהקדוש ברוך הוא, שהוא מקור הטוב,
יתגלה דרך המעשה שעשיתי. הייתי צינור טוב. אז בעצם, וואו, זכיתי כאן להתגלות עצומה.
אומנם גרגיר קטן, אבל מתוך טוב עצום.
וואו, זה משהו אדיר.
אז זה אדם צריך כל הזמן להרגיש שכשיש לנו איזה, כשאדם ניגש על התורה והוא לומד בשמחה ובטוב לבב ובחום וכל זה, לזכור שכל ההתלהגות והחום זה הקדוש ברוך הוא נתן לנו איזה מתנה,
כדי שלא נתנפח יותר מדי.
והשיבו לחמכם במשקל, דילגתי פה שתי שורות,
פירוש שישיב התורה על ידי האפייה הנ״ל,
ממתה למעלה,
בבחינת משקל ושקל בפלס הרים,
שהוא בבחינת שלמעלה מבחינת ההרים,
שבו שוקל הרים נקרא מטקלה בזוהר, כן?
אז והשיבו לחמכם במשקל,
כן? על ידי האפייה התורה עולה מלמטה למעלה.
תורה שלמטה זו תורה שנלמדת בחיצוניות.
ותורה שמצליחה לטפס למעלה היא תורה שנלמדת כמו תכונת החום שעולה למעלה,
תורה שנלמדת בחום, באיזושהי התלהבות. אז תראו, לקח אדמור הזקן, שהוא כמובן
תלמיד, הרב המאגיד, שהוא תלמיד הבעל שם טוב, שהוא תלמיד רבי שמעון בר יוחאי ורבינו הארי,
אתם מכירים את המשל, אומרים, יש
רבי שמעון, הרבנו הרי והבעל שם טוב.
היה קבוצת אנשים שרצו לפגוש את המלך.
אז מישהו אמר, אני אלך
ואני אביא לכם מכתב מהמלך.
אה, הביאו מכתב מהמלך,
אז כולם נורא התלהבו, ורצו עוד. אז בא מישהו בשלישי שני ואמר, אני אלך ואביא לכם
ציור של המלך.
אה, מצוין, הלכו, הביא ציור של המלך.
ואז הם עוד יותר התגעגעו, אז מישהו, השלישייה בא ואמר, אני אלך ואביא לכם את המלך בעצמו.
הראשון זה רבי שמעון, שהביא מכתב מהמלך, זה הזוהר.
מכתב מהמלך עצמו.
כי התורה היא גם מכתב, אבל היא מכתב מה לעשות.
והזוהר זה כאילו מכתב אישי.
מרוב ההתלהבות רצו יותר, אז רבנו הארי הביא ציור מהמלך.
כי כל הכתבי רבנו הארי זה מה קורה בעולמות האלה.
התלהבו עוד יותר, אז הבעלים שלנו הביא את המלך בעצמו.
תורת החסידות, שהיא ממש
לפגוש את הקדוש ברוך הוא בכל דבר, בכל מעשה.
אז לקחנו כאן פסוק, ועפו עשר נשים נחמכם בתנור אחד,
ופתחנו איתו כאן תורה עצומה איך יוצאים מעולם של ריחוק וקללה לעולם של
חום והזדהות.
כן, הדברי תורה צריכים להיות עפויים בתוך הנפש. אדם צריך לרצות להזדהות איתנו. איך זה קורה על ידי חום,
על ידי אהבת השם, על ידי תפיסת התורה, לא בתור איזה מין ציר אינטלקטואלי, אלא בתור מרווה לאהבה שקיימת אצל כל אחד ואחד מאיתנו. למה?
בגלל מתנה שקיבלנו.
כל אחד לפני שהוא נולד, זרקו לו נשמה.
הזוהר בפרשת משפטים אומר שהקדוש ברוך הוא קורא לנשמה לפני שאדם אומר לה, את צריכה לרדת לגוף פלוני. אומרת לו, מרא דה עלמא לא באינה, לא רוצה, אני טוב להיכלף שאני.
מוותרת על הכבוד, אומר לה, תשכחי מזה. כל מה שבראתי אותך זה בשביל הרגע הזה שתרדי לנשמה.
ואז היא בוכה, מה יהיה?
הזוהר דורש את זה על הפסוק, וכי ימכור איש את בתו לאמה?
איש זה הקדוש ברוך הוא, בתו זה הנשמה. מוכר אותה לאמה, לתוך הגוף, מסכנה, עכשיו היא יורדת לגוף של תינוק,
כאבי שיניים, להחליף טיטולים, חיסונים, מה היא צריכה לקרוא את הדברים האלה? עד שהיא תגיע לגיל...
אומר לה, אין לך בירה, את צריכה לרדת?
אבל אני מבטיח לך שאת יכולה לחזור הרבה יותר גדולה
ממה ששלחתי אותך, אם תעמדי בכל הניסיונות שיהיו שם וחדר זה הדרך.
וכאן,
כן, אז הנשמה הזאת, הבת מלך היא כל הזמן משדרת געגועים, היא רוצה לחזור לאבא שלה.
משם מגיעים הגעגועים.
קח את הגעגועים האלה, תרווה אותם עם התורה. לימוד תורה שנעשה מתוך חיבור, מתוך אהבה, מתוך דבקות,
מתוך לימוד פנימיות התורה שמחממת את הדברים
ומאירה אותם, כי פנימיות התורה נמשלת לאור ולחום.
אור כי היא מאירה את הצדדים הפנימיים, וחום כי היא הופכת אותנו לשייכים,
מחוברים, מחוממים.
ומתוך הפנמה, שזה נשים,
זה מה שבעצם מתקן את כל הסיפור הזה של הקללות. אז ואפו עשר נשים,
זה לאפות את התורה עם עשר כוחות הנפש הקולטות,
לחמכם בתנור אחד,
מתוך אחדות, בתוך תנור אחד, שהדברים ככה חמים ובהבים,
הדברים האלו בעצם בתוך עומק הקללות נמצא פסוק מאוד מאוד מיוחד שהופך את הכול
ומעביר אותנו מעולם של כלל, עולם של ברכה,
שנזכה שאיר בנו אור גדול, אור פנימות התורה, בשבוע הזה, שבוע ההוד,
ומין ומין.
