רבותיי, אנחנו לומדים כאן מדי יום שני אחר הצהריים.
אנחנו רוצים ללמוד אגדות חז״ל, להעמיק באגדות חז״ל.
כל פעם מפתיעות אותנו מחדש.
ובבין הזמן נתקלתי באיזה אגדה, אני זוכר שנתקלתי באיזה אזכור שלה וכמעט לא האמנתי שקיימת אגדה כזאת, אני חושב שזה הפתיע אותי.
ואז הגעתי למקור עצמו,
אמרתי אנחנו צריכים ללמוד את זה ביחד.
אתם יודעים, ככה לא זכרתי מה, כאילו זכרתי רק את הקצה, בקיצור לקח לי את הפעם הזמן למצוא את זה היום,
וזאת אגדה מפתיעה מאוד,
כי מדומני שהיא אפילו לא מופיעה בכועס מחכמינו,
תכף הדוקטור יגיד לנו,
בסדר?
ואני חושב שהיא גם קצת קשורה לאיזושהי,
לא באמת דילמה,
לא באמת דילמה,
אבל בכל אופן נציף אותה על איזושהי שאלה שיש כאלה ששואלים
איך יכול להיות שאנשים שבאורח חייהם הפרטי
ביום-יום לא היו קשורים דווקא לקודש ולעיתים להפך מזה,
ברגע שהם עשו איזשהו מעשה כללי,
כמו נגיד עכשיו אנחנו ביום הזיכרון,
מסרו את הנפש
על עם ישראל,
אז אנחנו באופן איטומטי את ההלכה קוראת להם קדושים,
הרוגי מלכות,
שאין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתן, ולכן על זה הדרך. איך זה, כן, זה מסתדר הדבר הזה.
אז אולי אני אגיד את התשובה, אני אעשה ספוילר לדבר הזה.
התשובה היא שבאמת כשאדם יוצא לאיזושהי משימה כללית,
אז הוא מוותר רגע על האני הפרטי שלו, נכון?
הוא אומר, אני, ואז,
כיוון שחייו נפסקו כשהוא היה באותה מדרגה כללית,
אז זהו, אז הוא,
זה כאילו הוא צובע את הכול.
זה לא שייך מה הוא היה ברמה האישית, מפני שחייו נפסקו כשהוא היה כל-כולו מסור למען הכלל. ולכן, אדם כזה, כללי,
אז הוא נקרא רוגע מלכות, וכאילו כל המעשים הפרטיים שלהם לא רלוונטיים,
לצורך העניין, בסדר?
זה מובן, זה מתיישב על הלב. יש סיפור ידוע לשלמה זמן-אוירבך,
מפורסם שיש מנהג לעלות בחודש אלול על קברי צדיקים, והתלמידים היו נוסעים להר הזיתים,
ואומר להם, אתם עושים להר הזיתים פה מולנו, ישיבת כל תורה זה בבית וגן, מולנו זה הר הרצל, זה הצדיקים הכי גדולים שמסרו את נפשם
למען כלל ישראל, ואני הולך לשם, אני עולה להר הרצל.
זה הצדיקים הללו?
אבל אולי בחיי הפרטיים הם מדרגות, מן הסתם, כמו בכל עם ישראל. זה לא רלוונטי מה היה בחיים הפרטיים,
כיוון שהאנשים האלו,
חייהם נפסקו כשהם היו נתונים במדרגה כללית,
אז זהו, זה היה. טוב, אז זה אנחנו יכולים להבין.
המדרש לפנינו הוא מאוד מאוד מפתיע,
מאוד מפתיע לדעתי, מפני שהוא מרחיב את ההבחנה הזאת עוד.
מרחיב, חכם אישרקי. בואו נראה.
זה ירושלמי, ארמית קשוחה קצת.
בואו נראה אם זה, ואתה חייב להגיד לנו אם זה מופיע או לא. בסדר, עידו?
אומרת המשנה,
הגיע שבעה עשר בחשוון ולא ירדו גשמים.
התחילו היחידים מטענים, אוכלים ושותים משחשיכה,
ומותרים במלאכה וברחיצה ובשיחה ובעניית הסנדל ובתשמיש המיטה.
טוב,
יפה.
מי זה היחידים האלו
שהם מתחילים להטענות?
אז הגמרא אומרת, אלו הם היחידים שהם מתמנים פרנסים על הציבור.
אז הגמרא אומרת,
זהו,
בגלל שאדם התמנה פרנס על הציבור,
מכיוון שמתמנה פרנס על הציבור הוא מתפלל ונענה, אוטומטית עכשיו הוא פרנס על הציבור הזה?
לא, אומר הירושלמי.
אלא מכיוון שהוא מתמנה פרנס על הציבור ונמצא נאמן,
כדאי ומצליה ומטעניתא.
פרנס על הציבור
שיש לו כספי ציבור אצלו ביד,
ואנשים נותנים בו את אמונם,
והוא באמת
שומר על האמון הזה ולא זה, אדם כזה,
אומר הקב' הוא אדם נאמן, אני שומע לתפילתו.
מה פרנס?
פרנס אחראי, כמו גבאי, כמו שר, חבר כנסת, ראש קהילה, רב אולי, לא, זה כאילו, בסדר, זה נקרא פרנס על הציבור.
ברור, בסדר?
עד כאן
דברים רגילים, כאילו אנחנו שמחים.
זו הגדרה יפה.
לא התפקיד,
לא התפקיד כאילו נותן לך את הפריבילגיה, אלא הנאמנות בתפקיד.
טוב,
אז, אבל מכאן הגמרא מתחילה להתפרע.
התחמי לרבנן פלן,
התחמי לרבנן פסיק,
פלן חמרה יצלי ומיטרה נחת.
רבנן ראו כנראה, הכוונה ראו ברוח הקודש, ראו באיזשהו זה,
שאם,
לא היה גשם, שאם ילכו לפלוני שהמקצוע שלו הוא, מה?
חמר,
הוא יתפלל וירד גשם.
טוב.
שלחין רבנן ואייטוני, שלחו רבנן והביאו אותו.
אמרו לו, מה אומנותך?
אמר להם, חמר אני.
אמרי ליה, ומה טיבו עבדת? איזה מעשה טוב עשית.
יש לך קודם זכות.
אתם מבינים שכאילו להוריד גשם הכוונה להיות מושך שפע מהשם יתברך.
זה כמו אנשים שאתה לא יכול להגיד להם לא,
נכון?
לפעמים באים לך ואומרים, תשמע, אי אפשר להגיד לו לא, הוא כזה מתוק, כזה חמוד,
לא יודע מה, לפעמים,
לדוגמה, אני משתדל עוד פעם,
לפעמים אני אומר לא כי אני לא יכול,
כלומר אובייקטיבית, אני צריך להיות במקום אחר, מבקשים ממני משהו באילת, אני נמצא בחיפה, בסדר?
אבל כשפונים אליך מישהו לבוא, לתת שיעור באזכרה של הורים, נגיד של חייל שנפל,
אז אתה לא יכול להגיד לא נכון, אתה לא יכול להגיד,
תשמעו, אין, זה אנשים שמסרו את היקר מכל, אז הם מיד מושכים שפע.
מיד, אז כמו שזה פה למטה, ככה זה גם עם הקדוש ברוך הוא. יש אנשים שכשהם מבקשים מהשם יתברך, הוא לא יכול להגיד להם לא.
כמו חוני המעגל וכאלה, אז גם פה, אבל פה זה לא חוני המעגל, פה זה חמר.
מה עשה החמר הזה?
איפה?
חכה.
כל הסיפור?
אה, אני חושב שלא, אבל אולי אני טועה.
מה מעשית ועשית?
אמר לו חד זמן אוגרת חמרי לחד היית פעם אחת הזכרתי חמור לאישה אחת
והבא בחיה גו אישרתה הייתה בוכה תוך כדי שהיא הולכת היא הייתה בוכה
אמרתי לה מה לך? מה את בוכה?
אמרה לי בעלה דה הייתת כלומר בעלי חבוש של בית האסורים אצל הרומאים
ואנה באי המיכמי מה מעבד
ואני,
תראו כאן את הקורבן העדה ואנה רוצה לראות מה לעשות להוציאו, כלומר דעתה להשכיר עצמה לזנות כדי להוציא את בעלה.
היא צריכה כסף?
והיא אומרת, אני, כדי להוציא את בעלי אני אזכיר את עצמי לזנות לרומאים ואני אציא אותו.
טוב,
והוא אמר,
וזבנית חמרי ואהיבית לה תמיתי ועמרי תלת הלך פני בעלך ולא תכתי.
עמרלה כדעת מצלה מטניה.
הוא אומר, מכרתי את החמור שלי,
אמרתי, ככה, כזה מצב היא נמצאת,
מכרתי את החמור שלי, אמרתי, לקחי את הכסף,
העיקר שלא תחטאי ותשחררי את בעלי.
או אמרו לרבנים, נו, אתה ראוי להתפלל שירד גשר. טוב, גם זה מובן.
גם זה מובן, נכון?
אז יפה, כאילו, אנחנו מבינים, למדים את זה שאם אדם,
למרות שזה כאילו, מה זה, הוא אחראי, זה פתרון, יש פתרונות אחרים, הלכי תעשוי כסף, תעשי מגבית.
אם אדם, כאילו, לא, לא, הוא ראה דבר כזה. עכשיו, הוא מכר את מטה לחמור, עם החמור הוא עובד, הוא מזכיר חמורים.
מכר כדי שבת ישראל לא תרד לזנות.
טוב,
מובן. אבל הסוף של הסיפור
הוא בעיניי דרמה גדולה.
איתחמי לרבי אבאו,
ראה רבי אבאו,
פנטקקה יצלי ועתי מיטרה.
פנטקקה זה שם של אדם.
אתם מבינים מהשם הזה שזה,
יש איזה שם לועזי, ברור שהוא יהודי, כן?
אבל זה יהודי שיש לו כבר שם לועזי.
זה כבר אומר עליו איזה משהו, וזה גם שם מוזר כזה, פנטקקה.
פנטקקה, כן? מה זה מזכיר לכם?
איזה מילה?
פנטומימה. מה עוד?
ג', קחו בחשבון שג' וק' מתחלפות.
פנטגקה.
זה מזכיר מה?
פנטגון.
מה זה פנטגון?
מה?
לא ביון ולא מודיעין.
מה זה?
פנטגון זה מחומש.
הפנטגון נקרא פנטגון כי הבניין של הפנטגון הוא מחומש.
פנטגון זה משרד ההגנה האמריקאי,
הוא נקרא פנטגון כי זה בצורת מחומש, בסדר?
אז פנטקק זה כנראה מישהו מחומש כזה. מה המחומש?
שלח רבי אבאו בעייטי.
שאל לו
חמר עבין אהוגוברה,
כאילו, מה אתה עושה?
אמר לו
חמר עבין בכל יום, מוגר זניתא משפר,
תיאטרון מאיל מיניו לבני מטפך ומרקד קדמיו ומקיש בבויה קדמויון.
תראו כאן את הפרשנות.
כן, אמר לו, יש כאן גרסה,
איתך אמי, אתם רואים?
נראה לרבי אבו בחלום אדם ששמו פנטקקה יתפלל ויבוא המטר יתפלל וירד המטר ויש אומרים פנטקקה חמש רעות בלשון יוון
ועל שם חמש עבירות שהיה עושה בכל יום
נקרא כך.
קוראים לו פנטגון, כל יום הוא היה עושה חמש עבירות. איזה עבירות הוא היה עושה?
אמר לו, מה אומנותך? אמר לו, חמש עבירות אני עושה בכל יום.
מזכיר זונות,
היה לו בקיצור,
היה בעל עסק של בית בושת לגויים, כן?
מזכיר זונות,
משפר את התיאטרון מהפה ומכבד למתקן מקום מסחוק ומושב על עצים,
מעיל מנהון ליבני, מכניס בגדיהם של הזונות לבית המרחץ,
מטפח ומרקד לפניהם, עושה גם ככה איזה זה,
מרקד לפני מקיש בכלי זמר, וגם בעבוב,
כן?
כלומר, רבי אבהו ראה, הראו לרבי אבהו מהשמיים,
שמכל הרבנים והאנשים החשובים, כולל רבי אבהו בעצמו, הוא,
הרועה זונות הזה, הוא התפלל וירד גשם.
הקדוש ברוך הוא אמר.
איך אפשר להבין דבר כזה?
זה מופיע בכל הסופר שלך ממנו?
רק הפרל, סינון.
סינון.
רימון, אתרוג צריך פה.
אמר לו, טוב, מה טבעו עבדת? מה עשית דבר טוב?
אמר לו,
חד זמן,
אברה וגברה,
פעם אחת הייתי משפר את התיאטרון, ככה, מארגן את המקום.
את אחד היית איתה וקמת לכורי עמודי, באה אישה אחת ועמדה בין העמודים ובוכה.
ואמרתי לה, מה הלך?
ואמרה לי, בעלה דהאית, בעלי חבוש, בבית האסורים של הרומאים,
ואנה בא ימך ממעביד ומפנינה.
ואני, רשי כאן גם אומר,
כן,
פעם אחת הייתי מייפה התיאטרון, ובאה אישה אחת והעמידה עצמה אחרי העמוד שבתיאטרון ובכתה.
אמרתי לה, מה הדבוכה?
היא אמרה, הבעלה חבוש, אני רוצה להזכיר את עצמי לזנות, לי ככה לא נבזות את בעלי.
והוא אומר, וזווינת ערסי ופרוס ערסי, מכרתי מיתתי בהמצה שעליה,
ונתתי לה דמיה, ואמרתי לה, אין לך מעות,
ופדי את בעלך, ולא תחטאי בזנות.
כן?
זבנת ארסי ופרוס ארסי ויביד לה ותימית ואמרתי לה אילך פני בעלך ולא תכתיב, אמר לו כדאי את מצליה ומתעניה. הרב שיהי אתה עכשיו תתענה עליו, אתה תהיה הבת פידה שלנו.
אני רק אומר,
סתם, לא סתם, כאילו, זה לא עולה על הדעת דבר כזה היום, נכון?
שיבוא מישהו כזה ויהיה חזן באיזה בית כנסת.
אנחנו כולם יסקלו אותו באבניה, אבל זה ירושלמי מפורש,
נכון?
לפעמים האומץ של חכמים,
איש עשיר או משהו? לא, איש עשיר. האומץ של חכמים,
להגיד שמעשה כזה היה, אבל לכתוב אותו.
לא כמו שהיה צריך לכתוב. כתבו את זה, לדורות, שאנחנו נדע.
צריך להבין מה המשמעות של המעשה הזה.
בסדר? זה שני המעשים הללו.
אז יש כאן פירוש אחד של העלה תמר. העלה תמר זה רב מהדור הקודם,
והוא,
זה פירוש אחד, אנחנו נלמד אותו,
ואחרי זה אני אציע פירוש נוסף, בסדר?
שהוא יחבר אותנו ליום הזיכרון.
הפירוש שלו אומר,
תראו,
לפעמים אנשים נגררים בצוק העיתים, בצוק הפרנסה,
הם נגררים למקומות שהם לא תכננו להיות בהם.
הם לא תכננו.
בסדר? אני אולי אתן דוגמה.
נגיד שאדם הוא יצרן חתונות.
לא חתונות דתיות, כן?
והוא, יצא לנו חתונות,
אחרי זה הוא,
עכשיו הוא כבר בתוך הסיפור הזה, בתוך העסק הזה, בתוך העניין הזה.
עכשיו, מה זה,
מי שיצא לכם להיות בחתונות שהן לא, של מכון מאיר, אני חושב, נכון?
אז אתם מבינים שזה לא תצוגת הצניעות המומלצת ביותר.
נכון? כולם מגיעים, והוא צריך לצלם.
אני, כשאני מגיע בתור רב, אני מחתן, אז אני מגיע,
ככה, הולך, חוזר, אני משתדל לא להסתכל, וזה, אני גם מבקש לפעמים מהזוג,
שיכבדו, ובחתונה יבואו עם משהו, אני לא מתבייש לבקש, משתדל, ועם כל זה, לא תמיד שומעים בקולי, ולא תמיד, בקיצור, אז חופה,
תסתכל על הסידור, על היער.
אבל צלם, הוא לא יכול לצלם ככה.
נכון? הוא צריך להסתכל.
אז צלם כזה, שהוא,
למרות המקום שהוא נמצא בו, הוא שומר על עצמו.
הוא עובד, הוא עובד, אין מה לעשות, זה הפרנס.
אבל הוא שומר על עצמו, לא לחטוא.
אנחנו,
היינו אולי מסתכלים על זה בזלזול.
נו, תראו אותו עוד. איך הוא עובד? יש לו כיפה? איך הוא עובד בדבר כזה?
אולי הוא מוריד את הכיפה כשהוא מגיע לעבודה? היינו אומרים, זה לא רציני.
אבל הגמרא מתייחסת לזה ומעריכה מאוד. תראו מה אומר העלה תמר.
התחמי לרבי אבאו פנטקקא יצליבתי מיטרה אמר לו מה אמרנו לך? אמר לו חמש עבירות ארוגה בכל יום הנה אומנותו של פנטקקא הכניסה אותו בתוך מ״ט שערי טומאה מתוך כובד מלחמת הקים על פרנסתו
וקורים דברים כאלו
קורים
אנחנו רוצים תמיד שאדם מתפללים בזה שתהיה לנו פרנסה נקייה ובצורה כשרה וטובה וכו', אבל יש כאלה אנשים שעוד פעם החיים גלגלו אותם לכל מיני דברים שהם...
אתה עשה מהגנב?
איזה ספר הוא איזה שהוא גנב?
מה אני סיפרתי?
כן, הבית התלמיד שלו, והיה של התלמיד שלו,
איזשהו הידרדר לנכה של גנב.
תשמע סיפור מהר, אני לא זוכר, אתה מספר לי אותו. איזשהו מחנך מאוד מוכר. כן, אני לא זוכר, יכול להיות.
הרי לוין.
כן.
אז הוא אומר,
הוא עם כל זה נשאר פרוש וטהור,
ולא רק הוא בעצמו, אלא הוא שמע גם על טהרתה וקדושתה של האישה.
ואינו דומה פרוש שיושב בתוך ביתו בתחום הטהרה,
לאחד שנמצא במקום ממצאת שערי טומן והוא נשאר פרוש.
אה, אז עוד פעם, לכתחילה ודאי אסור להגיע לכזה מקום וכאלה, אבל הוא הגיע.
מצוקות החיים הובילו אותו לשם, הוא נשאר פרוש וטהור. אז בשמיים מחשיבים את זה.
מחשיבים את זה, זה דבר יקר בשמיים.
וכזה היה פנטקקי, ומפניכן הראו מן השמיים לרבי אבאו,
פנטקקי יצלי ועתי מיטרה.
מה?
אז הוא מדייק פה עלי תמר,
זו הייתה העבודה שלו, הוא מחטיא, הוא מחטיא כאילו את הרומאים, זה ממש מה שהוא היה לגויין.
אבל הוא עצמו, מה שהיינו מצפים שהוא, אתה יודע,
כמו שבעל מסעדה אוכל מהאוכל כל היום וכל זה, אז הוא גם, היינו מצפים שהוא יהיה
בכל הטומאות הללו. אתם יודעים שלדוגמה בסיטואציה אחרת,
מי האנשים שבחיים לא ייגעו בסמים?
סוחרי סם.
הם הרי יודעים מה זה עושה, אחרת הלך עליהם. הם הכי נקיים שבעולם.
להיות סוחר סמים זה ההבטחה שאתה לעולם לא תיגע בסם.
אז הוא שבר על עצמו.
שמר על עצמו, למרות שמטבע הדברים, עצר אריות, הוא אמור לזרום שם,
שמר על עצמו, על עצמו וגם עליה.
וגם אאו חמרה גדול היה ברגש טהרה וצניעות,
אבל פנדקה כי עלה עליו.
ובסדום נאמר, ויאמר השם נמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר,
ונסעתי לכל המקום בעבורם,
הוא פירש בעל תפארת שלעים מזצל, גדול הוא הצדיק שהוא בתוך העיר המלאה עוונות לצדיק שיושב לו בתוך ד' אמות של הלכה.
כן?
אז זה בפנתקה קייץ לבית מיטרה, מכאן ייתכן שפנתקה יעבור לפני התיבה בראש של יום יום כיפורים אם רכש לו זכות על ידי מפעל צדקה וכדומה וכל שכן שיש לו להעניק זכות של עלייה חשובה וכדומה, כן, אנשים מן הסוג הזה, הוא מכריע, כן, כאילו סוג של הלכה למעשה,
כן, אנשים כאלו שנמצאים בתוך סביבה עוינת נקרא לזה והם צריכים לשמור על עצמם, וואו, מגיע להם להיות חזונים בראש של יום יום כיפור ולקבל עלייה.
מדהים, לא?
מדהים.
אנחנו רואים רק את הצדדים החיצוניים של כל דבר, אבל אדם שעמד בניסיון יש לו מאה שמיים.
זה פירוש אחד.
אני חייב להגיד שקשה לי על הפירוש הזה קצת. מה קשה?
כי רשי אומר, לא רשי, סליחה, קורבן העדה אומר שפנטקקה הוא בעצמו עושה חמש עבירות כל יום.
כלומר, המשמעות
שהוא לא רק בעל העסק,
אלא הוא גם בעצמו חוטא, נכון?
זה המשמעות.
ואז הוא מונה רשימה של פעולות שהוא עושה, זה בעידה עבירות.
מה?
כלומר, אני שומע מה שאתה אומר, ולכן ככה פירש שאל את תמר, אבל אם אני מבין את זה,
איך שאני מבין את זה,
חוץ מהמעשה עצמו,
שזה ברור שהוא עושה, כי הוא נמצא שם בזנות,
חוץ מזה הוא גם עושה פרסומת,
הוא גם מחלק פליירים,
הוא גם פתח אתרים,
הוא גם בגדים,
בקיצור, חוץ מזה הוא עושה עסק גדול כדי להחטיא את הרבים. מעבר לזה שהוא בעצמו נופל כל הזמן,
חוטא בזה, הוא גם מחטיא אחרים.
נכון?
ככה פני העדה אומר, קורבן העדה, סליחה.
פנטקקה חמש רעות,
חמש עבירות שהיה עושה בכל יום.
כן?
אז אם ככה,
אז עוד יותר צריך להבין,
אז אם ככה, איך זה יכול להיות?
כלומר, אני חושב שפשוט העלה תמר אמר, לא יכול להיות
שאדם חוטא בעצמו,
יהיה לו איזשהו מעמד בשמיים,
אז חייב להגיד שהוא לא חטא.
ואז אם ככה הוא עמד בניסיון ואז זה מאוד מאוד מזכיר את המדרשים על פלטיבן ליש. מכירים את המדרשים? יש לנו שלושה טיפוסים,
שלוש דמויות, לא טיפוסים,
בתנ״ך שהתורה משבחת אותם כל אחד בניסיון יותר קשה מן השני.
נכון? מי?
יוסף,
יוסף, פלטיבן ליש ובועז. מי הכי קשה?
בועז.
בועז.
אף אחד לא ידע,
אף אחד לא יודע,
אף אחד לא יאמין גם, כאילו הוא בן 80 מבד זה, הוא יכול לעשות שם לחטוא,
אף אחד לא ידע מזה, וגם רות הגיעה מעוניינת בדבר הזה לכאורה,
כמו שאומרה, התגבר על יצרו.
פלטי בן ליש,
נעץ חרב בינו לבנה, היא נשואה לו, היא אשתו, הוא חשש לדעה שאולי היא לא נשואה לו, בגלל שתמיד קידש אותה.
זה גם כן, אבל יכול היה להתגבר.
ויוסף הצדיק, זאת אומרת, היה בעבירה, אבל גם שם, יוסף והוא, היא והוא לבד,
אף אחד לא היה אומר.
האנשים האלו שהתגברו על יצרם, או, הגמרא אומרת, הם אנשים גדולים מאוד,
אז פנתה הקרקע, זהו חלק מהם.
אלה בתנ״ך,
האדם נמצא בתוך מצב של יצר, התגברות היצר. בין אם זה בעבירה, כמו יוסף,
בין אם זה בהיתר, כמו פלטי בן ליש, בין אם זה אפילו עם תירוץ של מצווה, אולי.
כמו תלבואת, התגברו על היצר.
אבל לפי קורבן העדה, אי אפשר להגיד את זה.
כי לפי קורבן העדה, הוא בעצמו חטא.
אז אם ככה, מה נעשה?
וכאן אני חושב, עם הפירוש של קורבן העדה, אנחנו הולכים איתו,
שיש כאן בעיניי מסר רדיקלי מאוד מאוד,
מאוד מאוד רדיקלי.
מאוד.
איך אני אסביר לכם את זה?
תראו,
כשהייתי ילד,
אז
בבית כנסת שלנו
היו מתפללים גם כמה אנשים שכשהיית אומר, אנחנו צריכים לפעול את העבריינים, לא היית צריך לדמיין.
זה היה,
זה היה עסקה.
והאנשים האלו, הם היו,
התעסקו נגיד בפריצות,
אחרי זה היינו קוראים אליהם בחדשות הרבה פעמים.
ובכל אופן, כשהם היו מגיעים לבית הכנסת,
זה היה אחרת לגמרי.
כלומר, הם ידעו לעשות את ה...
הם ידעו להגיד, אוקיי, אני יודע שאני נכשל,
אני יודע שאני לא בסדר, אני יודע שאני זה, אבל כשאני מגיע לכאן,
פה,
אל תדבר איתי על דברים מן הסוג הזה. פה אני הכי הכי קרוב לקדוש ברוך הוא. אני לא, ועובדה שהם גם באו לבית הכנסת.
אני אפילו זוכר את אבא של אחד מהם,
זה היה אבא, היה לו כמה ילדים,
חלקם היו ממש,
מה שנקרא, התממשקו עם עולם הפשע כזה, בצורה כזו או אחרת.
ובן אחד חזר בתשובה כזה, נהיה חרדי, אחרי זה הוא חזר חזרה לעולם הפשע הזה.
ובשלב שהיה חרדי, פעם איזה מישהו אמר לו איזה משהו,
פגע בו,
ואבא שלו נורא נורא נפגע, כאילו הוא כעס עליו מאוד, איך אתה מדבר, כאילו זה היה...
כלומר, מה שאני בא לומר זה שאנשים,
גם מי שנמצא,
מעין, איך קוראים לו? הסיפור על הגנב הקדוש.
מכירים?
לא יוסלה קמצן קדוש, אלא הסיפור על הגנב הקדוש. איך קראו לו? לא זוכר. מוישה הגנב הקדוש, לא יודע.
כשריב שלומים מספר
שהחבורת גנבים עשו איזה, אמרו, איפה נפרוץ? חבל, כל פעם שאתה פורץ למישהו, אתה אומר, יש לך שם כלום, זה כמה שקלים, כמה זה.
בוא נפרוץ את הכנסייה, נלך, מה שנקרא, נעשה מכה,
בוא נפוצץ מיליונים, פעם היה כזה סרט ובחרו את ה... יוסל'ה קראו לו גם מן הסתם, הגנב היהודי שהוא כזה רזה וכל זה,
ייכנס מהחלון ועשה שם את המכה. והוא באמת מטפס וזה, איכשהו מגיע מהמשטרה, הם תופסים את הרגליים, בורחים,
הוא יוצא מהחלון עם כל הזה, תופסים אותו.
תופסים אותו, גנב מהכנסייה, או-הו,
וכל זה. מכירים, זה משתמש במפורש, זה פשוט מכר ליבך.
ואז הם מצאו איזו הזדמנות,
אמרו מצוין, בוא,
במקום שייכנס לכלא ונשרוף אותך, שזעזת לגנוב מהאלוהים שלנו,
בוא תתנצר ואנחנו נקבל לך מחילה מלאה.
ואז הוא אומר, רב שלמה מספר שם בסיפור, אמנם גנב אינני,
אבל לא כופר.
חלילה אם לכפור מהשם אלוהי ישראל.
אמרו לו, אתה גנב, מה זה, לא, לא, לא, לא. שום פנים ואופן. ואז הוא רב שלמה מספר שם בדרמטיות שלו, איך שורפים אותו, והוא צועק תוך כדי ששורפים אותו, אני גנב, אבל לא כופר.
אני גנב אבל לא כופר.
ויכולת ההבחנה הזאת
בין כישלון פרטי שלי לבין דברים שנוגעים לכלל ישראל,
לכלל ישראל, להיות כופר זה לכפור בכלל כביכול.
גנב זה חולשה.
אני אדם חלש, לא התפתר, הלך להיות גנב.
אבל מכאן ועד לכפור,
כפירה זה כבר עניין כללי.
על יכולת ההבחנה הזאת הגמרא בירושלמי שם האצבע.
אם אני מדמיין את הפנטקק הזה,
הוא באמת, אתם יודעים,
הרומאים היו כאן והרומאים הגמרא כבר במסכת שבת אומרת
תיקנו שווקים, תיקנו מרחצאות, תיקנו גשרים ומתחילים להתווכח
מי נגד מי אבל לפחות בפרידת רבי שמעון תיקנו שווקים להושיב בהם זונות
כלומר הגיעה כאן לארץ ישראל תרבות פרוצה, תרבות מופקרת
תרבות שמפרסמת את החוסר צניעות ואת הפריצות ולמרבה הפלא או לא למרבה הפלא חלק מהיושבים בציון נמשכו אחר הדבר הזה
כמו היום שהראיות זה מפתה גם אז זה היה מפתה
והוא, הטיפוס הזה, הוא הלך על זה,
והוא גם הצליח, אז הוא פתח בית בושת.
רק לגויים,
רק לגויים.
גויים וגויות, ומיכות שגם הוא בעצמו אפילו נכשל עם גויות, עם גויות.
לא יכול להיות, לפי הדברים שלנו כן.
והוא מפרסם את זה וכל זה, הרבה פריצות בעולם.
אתם יודעים שפריצות אסור גם לגויים.
גם גויים מצווים בשם אמצעות בני נוח
על עריות,
על משפחה, על צניעות, הם מצווים על זה.
זה אסור גם להם.
מה?
כן, אבל ברור שכל המציאות של פריצות היא נגד...
אשת איש הכוונה משפחה. הגויים מצווים להקים משפחה.
שהאדם יהיה לו משפחה, הוא יהיה נאמן,
וזה עומד בניגוד.
אין על זה לאו, אין על זה, לא ילקוט, גם ישראל שהולך לזונה, הוא לא עבר על זה,
אין פה עניינים של אריות כאילו של זה. זה פשוט גרוע אפילו, גרוע יותר, כי זה מכניס הכל לאווירה מופקרת.
אז זה מה שעושה הפנתקעקע הזה.
והנה מגיעה בת ישראל.
אדם שזה המקצוע שלו,
זה מה שהוא עושה,
אכפת לו בת ישראל, לא בת ישראל,
היא בוכה, לא בוכה.
אנשים הרי שנמצאים בתחום הזה, הם הרי מאבדים כל רגישות.
הרי הם סוחרים בבני אדם,
נכון?
הם סוחרים בנשים, זה המשחק שלהם, הם מאבדים כל רגישות, הם מאבדים כל זה.
וכשמגיעה בת ישראל,
הוא נחרד מהאפשרות
שבת ישראל,
בת אוברום יצחק,
יעקב, סורו, רבקה, ראוכל ולאה,
תהיה במקום הזה,
חלילה.
כלומר, למרות העובדה שהוא מחוק מבחינה פרטית,
מבחינה פרטית הוא מחוק לגמרי, הוא ממתט שערי טומאה.
הוא בעצמו, לא רק שהוא עובד,
כמו שאומר העלה תמר, אלא הוא בעצמו נמצא שם,
הוא לא איבד את הרגש הכללי.
לא איבד את הרגש הכללי.
בת ישראל
תהיה בכזה מקום?
כלומר, אז מאיפה זה מגיע?
זה לא מגיע משום איזה מדרגה פרטית שלו,
איזו התעלות רוחנית שהוא עשה, לא, הרי אין לו.
זה מגיע מזה שהערת הכלל מאירה אצלו בצורה בלתי רגילה,
שלמרות שהוא נמצא בעצמו בכל כך הרבה מבטאת שערי טומאה,
הוא לא מוכן בשום פנים ואופן שמישהי מבנות ישראל תלך למקום הזה, והוא גם... הוא לא רק אומר לה, לא כדאי לך, תלכי מכאן.
הוא דואג לה, הוא לוקח את העבודה שלו, את מה שאיתו הוא עובד,
את המיטה, מוכר, הוא אומר לך כסף, איך תשחררי את בעלך?
כשרבי אבא הוא רואה בחלום, לך אליו והוא יתפלל,
אז אומר הקדוש ברוך הוא, הרי למה לא יורד גשם?
לא יורד גשם כי המעשים של הפרטים לא מצדיקים.
נכון, יש גזל, יש פה, אז מה עכשיו, הוא יתפלל, מה יקרה?
אבל אם אתה מביא מישהו שאומר, הקדוש ברוך הוא נכון, הוא ואין שמעון לוי, הם לא בסדר. אבל כלל ישראל, זה הבנים שלך, מגיע לכלל ישראל.
טוב, אז
מי יכול להתפלל לכלל ישראל?
מי ראוי?
מי שהוא אדם כללי בעצמו.
שיש לו את המדרגה הזאת,
ודווקא בהפוך על הפוך האדם הזה הוא,
אתם מבינים, אני שואל את עצמי,
עכשיו הבן שלי התגייס,
התחיל צבא,
אז הוא התגייס צבא רגיל.
אז זה בעצם פעם ראשונה שהוא פוגש אוכלוסייה לא דתית,
בצורה אינטנסיבית, נקרא לזה ככה.
עכשיו מגיע בחור להתגייס,
לא משנה, הבן שלי היה במכינה, היה בישיבה, שמע שיעורים,
כלל ישראל, בעצמו הוא מלא במוטיבציה.
ומי שמגיע ולא היה בכל הדברים האלה ויש לו חברה ויש לו זה ויש לו את כל הדברים ויש לו את כל ה...
והוא מגיע
זה אומר דווקא בגלל העובדה שהוא כאילו פחות מחובר ברמה האישית ובכל אופן הוא הגיע אז כאילו הכלל מאיר אצלו יותר חזק
אתם מבינים ככל שהמעבר הוא יותר חד
בין חיים פרטיים נמוכים ובכל אופן מאירה ירד הכלל בשמיים
זה יותר בוהק
זה יותר משמעותי
זה מפתיע אני חייב להגיד לכם זו גמרא שהפתיעה אותי
אבל הגמרא מדברת על זה, תיקח אותה שיתפלל.
הגשם ירד בזכות כלל ישראל,
והוא האדם הכי רגיש מכולם לכלל ישראל. למה? כי הוא עוסק בזנות, בעצמו בזנות, מפרסם, מטפח, מלבד וכל זה,
אבל כשמגיע מישהי מבנות ישראל,
כולו מזדעזע. בשום פנים ואופן, תלכי מכאן, זה לא שייך אלינו, אנחנו עם ישראל.
לדעתי גם סיפור כללי וגם אולי רגישות אנושית,
שהוא רואה אותה בוכה והוא מבין שהיא לא שייכת לדבר הזה, אבל אני חושב שזה יותר סיפור של הדבר הקודם.
עכשיו אנחנו בעצמנו, אף אחד מאיתנו לא יכול להגיד דבר כזה אלמלא הקדוש ברוך הוא היה אומר את זה בירושלמי.
נכון?
מה טיבו עבדת?
אמר לי,
חד זמן אב אב אב גברא משפר תיאטרון אטא חד היית וקמת חור העמוד אבכיה הייתה בין העמודים ובוכה. אמרתי לה, מלך?
אמרה לי בעלי בכלב, אני רוצה לפטור אותו,
וכאילו אני, מעביד ומפנינה, אני מוכנה לבוא כאן לזנות.
נו, אז הוא, עכשיו זה בדיוק מה שצריך, הוא מחפש לקוחות, לא משנה לו, ככה, ככה, ככה, יאללה בואי, מזדעזע, איך אתה מזדעזע? הוא כל כך גס האדם הזה, הוא כל כך רדוד, הוא כל כך נמוך, הוא כל כך שפל.
שפל, שפל, שפל,
עד כלל ישראל.
ברגע שזה מגיע לכלל ישראל, הוא נהיה החסיד שבכהונה.
אז אין ההפך ניכר אלא מהופכו,
אין האור ניכר אלא מתוך החושך, אתם מבינים?
תראו, אני אומר לכם, זאת חוויה,
אני חושב שזאת אחת החוויות אולי המטלטלות שכל מי שעשה שירות צבאי פגש אותה. אתה פוגש את החברים, ואתה רואה, תשמע, נושא השיחה, על מה מדברים,
על מה זה, על זה. כמו שאמרנו, זה,
בלשון עדינה, זה לא השיעור האחרון של הרביגון, נגיד ככה. בסדר, זה לא, לא על זה מדובר.
ומדברים על מה שמעסיקים, גם ילדים הרבה פעמים, בני 18, 19, איפה הם מונחים, נכון?
אתם מכירים? כן, מציאות כזאת, ידוע, כן.
אבל פתאום מגיע איזה עת קרב,
עת מלחמה,
והם שם.
מכוח מה?
מכוח מה? רק מכוח החיוב? אתם יודעים שהיום אין בעיה.
מי שלא רוצה לעשות שירות קרבי היום,
לא עושה.
עכשיו עוד פעם, אני חווה את זה דרך הבן שלי, כי זה מאוד מעניין, הוא עכשיו עושה טירונות אחרי
25 שנה אחרי שאני עשיתי טירונות בערך.
אז הוא אומר לי, יאללה, אנחנו רק בשבוע הראשון.
חמש עשרה ירדו מקרבי. איך יורדים מקרבי?
איך, איך מקבלים קבאן?
הם מחכים לקבל, מחכים שקבלים את הנשק, לא רוצה טיפול לאף אחד רעיון.
חיכה שאני מקבל את הנשק, יש קיבל את הנשק. בא לה סמך, אומר לה סמך, שמה לך דקה, פשש, דרך עליו את הנשק.
לא, הנשק ריק, בלי מחסנית, הם רק דרך. עצור, הוא הצידה, קבאן, שלום.
ככה זה עובד.
אף אחד לא נשאר אם לא רוצה.
אז אפשר ללכת.
לא הולכים, נשארים.
מה מאיר שם?
מאירה הערת הכלל. הירושלמי אומר, הם שליחי הציבור.
הם שליחי הציבור.
ובסוג של הפוך על הפוך, מי שהולך,
לא יודע מה הוא למד,
הוא מרגיש את המוטיבציה האישית וכל זה, פחות מוצלח.
פחות מוצלח. והפנטקק הזה,
שהוא בעצמו חוטא וכל זה, אבל כשמגיע לו איזה,
הוא כולו מזדעזע מן האפשרות שבת ישראל תהיה בתוך הדבר הזה.
אבל אתה בעצמך כן, אבל שהיא חלילה לא.
קראתי לשיעור הזה, לעולם אינך יודע.
כן, אתה לא יכול, באמת,
זו הכותרת של הגמרא, לעולם אינך יודע מה...
הוא יש,
האדם האחרון שהיינו ממנים אותו לשליח ציבור באיזשהו מקום, זה הבן אדם הזה.
ובשמיים עוברים לרבי אבו, אותו תיקח.
הוא יוריד גשם, הוא יוריד שפע,
הוא הכי מרגיש מה זה כלל ישראל מכולם.
כי הוא כל כך רחוק,
דווקא בגלל שהוא כל כך רחוק,
אתם יודעים, שמעתי דוגמה אחרת,
לא לגמרי קשורה לזה,
אבל היא קשורה למילה רחוק,
למילה רחוק, דוגמה יפה.
בפודקאסט יציאת אתיופיה, שכולכם שמעתם אותו כבר, אני מאוד מקווה,
אלעד, אתה שמעת את הפודקאסט הזה? בבקשה. נתפסת על חם.
אני ראיתי על הפנים שלך שלא שמעת.
חמור מאוד.
מה זה פודקאסט?
מה זה וואטסאפ?
מה זה טוויטר?
מה זה פאסבוק?
גם יש דבר כזה.
אחרי זה אני אעדכן אותך
שהגיעו לחלל כבר, הגיעו לירח, נחתו על הירח.
אתה יודע, קורים דברים במציאות.
לא משנה, על כל פנים, זו תוכנית על עלייה מאתיופיה,
פרקים עליה. אז מי שמדבר שם הרבה זה דני לימור.
דני לימור הוא בעצם היה,
הוא היה סוכן המוסד שבעצם ניהל את כל הפרויקט הזה.
יש לו עכשיו בן אדם הזה, יש לו סיפורי אגדות,
פשוט לא יאומן,
מופרע על כל הראש.
תענוג לשמוע אותו.
אז הוא מספר, מה היה הכיסוי שלו?
הוא התחפש לחוקר שבטים.
עכשיו הוא באמת היה חוקר שבטים, כאילו הוא באמת בנה, אתם יודעים, הוא הלך וחקר שבטים והקליט וזה וזה,
ואפילו הוא העביר הרצאה באוניברסיטה
על השבטים שהוא חקר שם בסודאן,
וזה היה זה שלו. וככה הוא התחבר לכולם ונהיה חבר של נשיא סודאן כמעט.
הוא מספר שפעם אחת הוא יושב עם איזה דמות מאוד מאוד בכירה בסודאן,
מישהו שהוא כמו מפקד המשטרה, כמו כפר ראש השב״כ,
ואז הוא אומר לו, דניאל!
השם שלו האמיתי זה דניאל,
אבל גם בתור כיסוי, קראו לו דניאל, זה שם לועזית.
הוא אומר לו, כן.
אומר לו, יואל, אנתרופולוג.
הוא אומר לו, כן.
אז הוא אומר לו, did you know that there is black Jew?
הוא אומר לו, מה?
יש יהודים שחורים.
הוא אומר לו, לא, לא ידעתי.
הוא אומר לו, יש, כן.
ואז הוא אומר, אתה יודע, זו שיחה כזאת,
אני אומר, אני לא יכול מצד אחד להראות שאני כאילו לא מתעניין לגמרי, כי זה חשוד.
אני לא יכול להתעניין יותר מדי, כי אז יעלו עליי.
אז אני צריך ככה...
אז הוא,
ואז הוא אומר לו,
what do you say about the Jews? זה התחיל ככה, אמרנו, what do you say about the Jews? מה יש לך להגיד על היהודים?
אז הוא אומר, לכאורה, הוא אומר, כדי להרחיק את עצמי מכל הזה, אני צריך להגיד, היהודים מגעילים, אני שונא אותם.
אבל אז הוא אומר, אני גם בתור סיפור כיסוי,
גם בתפקיד, לא יכול להוציא מילה רעה על העם היהודי.
לא יכול, לא יכול, להוציא מילה רעה על האחים שלי.
למרות ש... לא יכול, לא הייתי מסוגל.
אז אמרתי לו, you know, they're good Jews, they are bad,
זה כאילו כמו כולם, לא...
הוא אומר, לכאורה הייתי אמור להגיד לו, כן, היהודים, אני שונא אותם כדי שלא יחשדו בכלל, הוא אומר, אני לא מסוגל להוציא.
גם כשאתה רחוק, רחוק, רחוק,
כשזה מגיע לכלל ישראל,
להתבטאות על כלל ישראל, סוכן המוסד דני לימור לא מוכן להוציא מילה רעה על הדבר שנקרא כלל ישראל.
ואז הוא אומר לו, there is black Jews, הוא אומר, אתה אומר, וזה אומר, בין יונוד הדזיונים,
הציונים,
come here to take them to Israel for the world,
הוא אומר, וואו, מה אתה אומר?
אדום דמורי, הוא יושב מולו והוא עושה את כל הזה מקשב, ואין בעיה, אני
מוכרח לך שתתפוס אותה וזה.
אתם מבינים מה זה כלל ישראל?
אז אני חושב שזה הסיפור.
יום הזיכרון זה יום
זיכרון של מה? לדעתי יש כאן איזושהי טעות,
או צריך לשים פה איזה פיינטיונינג.
לכל חלל שנפל,
יש לו שני ימי זיכרון.
יום זיכרון אחד זה היום של התאריך שבו הוא נפל, זה יום הזיכרון שעכשיו בנו בכניסה לארץ.
שבכל יום יש שם אזכרה.
כל יום לבנה מאירה של חלל שנפל באותו יום,
מגיע רב צבאי, אומר קדיש, על מלא רחמים, כל יום יש שם אזכרה לחלל שנפל. אין חלל שלא עשינו אזכרה.
ביום שנפל החלל, ביום הפרטי שהוא נפל, שם,
בוודאי, צריך להתחרר במעשים הפרטיים שלו וכו', ואז
יום הזיכרון זה יום כללי.
זה יום שבו אנחנו אומרים, האנשים האלו, כל אחד מהמקום שבו הוא הגיע ומה שהוא עשה,
היה רגע שהם יתרוממו למדרגת כלל ישראל.
כלל ישראל קרא לי, שמתי את הכל בזד ורצתי לכלל ישראל.
וזה מקום של קדושה.
זה מקום שאין כל בריאה יכול לעמוד במחיצתו.
זה מקום שהם השליחי ציבור של כולנו.
בסדר? לכן אין צורך להגיד תהילים כדי להעלות את נשמתם, אלא אנחנו צריכים להעלות את נשמתנו למדרגה שלהם, להיות קשורים אליהם.
זה ה...
הם השליחי ציבור של כולנו, כי כשאפילו כאן, אדם כזה שנמצא בעמקי אטומות ומגיעה איזה אישה ואומר לה, אבל כלל ישראל, את לא שייכת לזה, תלכי מכאן.
אפילו על אחת כמה וכמה אנשים שפסרו את הנפש, אני לא אומר כמה, לא משהו בין הסיפורים,
אני רק לוקח את הרעיון של המעבר בין פרט לכלל
ואיך הדבר הזה נחשב בשמיים.
כשאדם מצליח לעשות את המעבר בין פרט לכלל,
מעשיו הפרטיים לא רלוונטיים.
ולא רק שהוא מוחלים לו על עוונותיו,
או לא יודע מה, כל מיני דברים.
בשמיים אומרים, הוא השליח ציבור של כולם.
הוא יזכה את כולם, הוא יתפלל בירת גשם.
הם יתפללו עלינו, הם ילמדו עלינו זכות.
שנזכה, בעזרת השם.
זה הסיפור שככה, אמרתי, אני חייב לימול את זה איתכם, שיהיה ככה, נעלה את זה ביאור.
ברוכים תהיו.
