אנחנו בעזרת השם, אני מניח שבשבוע הבא נסיים את ה... לקראת סוף הזמן, נסיים את הלימוד שלנו גם בטניה.
נשאר לנו קצת נ״ג,
נ״ב נ״ג,
אבל אנחנו נמצאים בכאלה זמנים עמוסים בכל טוב.
השבת, אתה יודע, בתור רב קהילה, אני צריך... אני כותב מייל לקהילה, אבל אתה לא יודע מאיפה להתחיל. שבת שמיני זה אירוע, שבת מברכין זה אירוע, שבת פרה זה גם אירוע.
כל רצים מאירוע לאירוע.
שבת הבאה זה שבת ראש חודש ופרשת החודש.
אחרי זה שבת הגדול. כל שבת פה היא עמוסה וכל טוב, ברוך השם.
דברים מלאים.
אז השבת זה גם שבת פרה,
פרה.
שיקחו אליך פרה אדומה.
ואנחנו לומדים פה חסידות, אנחנו לומדים פה על הבין-עוני.
ואם אתם זוכרים, אחת העבודות הגדולות של הבין-עוני זה לא ליפול בנפש הבהמית שלו.
והנפש הבהמית,
לא לתת לה להוביל את החיים,
נקרא לזה כך.
והנפש הבהמית ממנה, אם אתם זוכרים ממה שלמדנו בהתחלה,
מהנפש הבהמית זה העצבות והעצלות וההתפארות והגאווה ועוד כל מיני דברים לא טובים
שמגיעים מהנפש הבהמית.
אז כחלק מבניית המערך נגד גאווה מקולקלת
והבחנה בינה לבין מקום אולי שיש כן קצת מקום להיות גאווה, הבאתי כאן תורה מיוחדת,
מיוחדת, מיוחדת,
לפרשת פרה,
תורה נפלאה של הבעל שם טוב. אור שבעת הימים.
רק להגיד את המילים בעל שם טוב אפשר לעצור פה, לא צריך להמשיך אפילו.
בא ומכניס לך אור לנשמה עד סוף כל הדורות. עוד ללמוד משהו של הבעל שם טוב בכלל,
להתעלף. נכון?
יש כאלה, רק ל...
והיום, או, גושעון אמרת לנו דברי. היום זה העילה של רבינו, הרבי רבי אלימלך, שכתוב שצריך להקפיד להגיד הרבי רבי אלימלך,
ויש מצווה לספר עליו סיפור, נכון?
יש הרבה סיפורים על רבי אלימלך מליז'נסק.
מה?
הרבי רבי אלימלך מליז'נסק, הנועם אלימלך. קודם כל, זה סיפור נפלא על איזה זוג ותוקים שהיו עליהם ילדים, והם הלכו לציון שלו.
והאישה נדרה שאם יהיה ילד יקראו לו אלימלך.
והבעל כל החיים חלם על נועם, שיקראו לילד נועם, שם כזה יפה.
ואז האישה נפקדה, והוא אמר לה, אבל אני רוצה נועם, וזה, וזה... אז אמרו לו, מה אפשר לה? נקרא לזה, הם לא הכירו, נקרא לזה נועם אלימלך, ואחרי הלידה הם רואים שזה השם של הספר,
הספר של רבי אלימלך מיליז'אנס, זה נועם אלימלך.
זו שסגולה ללידה טובה, אתם יודעים, שמים במעייני הישועה, זה נמצא בכל חדר לידה.
אז מה?
כן, הנועם אלימלך הוא ספרם של צדיקים, כי הוא כל הזמן עוסק במעלת הצדיק,
וטניה נקרא ספרם של בינוניים,
ורבי נחמן זה ספרם של רשאי קבורים.
אומרים שאדמור הזקן גם כתב ספר של צדיקים,
והוא נשרף.
כאילו היה בשריפה הגדולה, היה גם ספרם של צדיקים.
על כל פנים נגיד איזה סיפור על הרבי רבי אלימלך,
קודש קודשים.
הוא היה עם אחיו,
הרבי רבי זושה, נכון?
שניהם היו עושים
תיקונים וגלויות, ועל כל פנים הסיפור אומר ש...
טוב, אני אספר סיפור אחר.
פעם רבי אלימלך ורבי זושה הלכו בדרך,
זה סיפור יותר על רבי זושה, אבל טוב, תספר על שניהם, אחים טובים.
הגיעו לאיזה בית מרזח והתארחו שם וראו
וראו את ה...
ראו ברוח קודשם שבעל המרזח הוא לא מוניח תפילין,
וקיצור, גם ככה עשו את השיטה שלהם, של התוכחה,
הם היו מדברים אחד על השני, על מעלת מצוות תפילין, וכמה זה, וטוב, ובעל המרזח,
ליבו נשבר בקרבו, והוא באמת ככה בא, ביקש שיסדרו להם תיקון תשובה,
ואז רב זושע כתב תפילין
כאלה עם כוונות שיתקן את כל מה שהוא לא הניח תפילין.
אז מספרים שכשבעל המרזח הזה נפטר, רבי יצחק מרדיצ'ה בא לחברה קדישא לקנות את התפילין האלה.
לא הבינו מה הוא חיפש וזה.
תפילין שכתב הרבי רבי זושה.
אז הם המשיכו והגיעו לבית מרזח אחר,
ושם נתנו להם לישון באיזה מקום, באיזה עליית גג,
ורבי זושה אמר לרבי אלימלך, אלימלך אחי, בוא נשתטח על הרצפה
בתיקון חצות, לכבודו יתברך.
אז רבי אלימלך אמר לו, אני לא משתטח, אני יושב פה על הכיסא, אתה רוצה? תשתטח אתה.
אז טוב, אז רבי זושה השתטח, בבחיות,
למטה, בעל המרזח שומע למעלה כזה רעש, בלאגן וזהו, הוא לא מבין מה קורה, זה נראה לו שני פרחכים.
הוא עוד למעלה, רואה את רבי זושה על הרצפה בוכה,
ורבי אלימלך יושב.
אז הוא הבין שרבי אלימלך הרביץ,
שהוא הרביץ להוא, שני פרחכים.
הוא נתן לו איזו סטירה, הוריד גם אותו על הרצפה.
ואז רבי זושה אומר לו, אלימלך אחי,
וכי לו היה כדאי לך להשליך עצמך על הרצפה, לכבודו יתברך.
כן, אז על כל פנים הציון של רבי אלימלך מיליג'נסקי נודע ממש בישועות.
הוא הפיץ את החסידות לפולין. הרי החסידות, ערש החסידות זה אוקראינה. עכשיו המקום שהורסים אותו עד היסוד, מה שנקרא,
שלא יישאר בו אבן על אבן הרוסים.
אז זה ערש החסידות.
ערש, בעין, לא ערש.
ומשם היא התפשטה. אדמו״ר הזקן לקח את החסידות לרוסיה הלבנה, ביילרוס,
ורבי אלימלך מיליג'נס לקח את זה לפולין.
זה היום ההרצייט שלו.
סחוסו יוגן עלינו ועל כל ישרואה
אני רק רוצה להגיד עוד משהו על רבי אלימלך, בסדר? דבר אחרון, כולם מכירים את תפילת רבי אלימלך
אדרבה
אדרבה תן בליבנו, נכון, אברהם פרידי הבחין את זה
הזכרנו את זה כאן כמה פעמים, מה זה אדרבה?
מה זה אדרבה?
מה הכוונה אדרבה?
אז יש שם תראו בנוסח לתפילה
בהתחלה שלא נראה דברים לא טובים, אדרבה תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו, כלומר אומר לנו רבי אלימלך, הרבה פעמים
כשאנחנו מתלוננים, אנחנו עושים את זה בצורה מפורטת,
וזה לא היה בסדר, וזה לא היה בסדר, וככה וככה. כשאומרים שבח, עושים את זה כזה, טוב, היה, איך היה, היה בסדר, היה מצויין. הוא אומר, הפוך.
אתה רוצה לדעת איך צריך לראות את מעלת חברך?
תסתכל על הגנות,
על הגנות,
ותעשה כמו הגנות וטיפה יותר. אדרבה, קצת יותר.
ואז יצאת ידי חובה.
זה קשור לזוהר שנראה, בעזרת השם, בשבוע הבא,
זוהר תזריע שאומר שלא רק שאדם אסור לדבר דיבורים רעים,
שהוא ייתן את הדין על הדיבורים הרעים שהוא דיבר ולא היה צריך לדבר, אלא הזוהר בתזריע אומר
שאדם עתיד ייתן את הדין על הדיבורים הטובים שהוא היה צריך לדבר ולא אמר אותם.
כן?
ויבדקו, יגידו בוא נראה, כשהיה לך מעצבן, בוא נראה איך דיברת. או,
אנחנו רואים שצעקת, אנחנו רואים שהתלוננת וחזרת על זה. אלף פעם אני אומר לך. אה, אז אמרת את זה אלף פעם. כל הכבוד, חזק וברוך.
וכשהיו דברים טובים הייתי צריך להגיד תודה, איך אמרת את זה?
בקושי פעם וחצי, איך זה מסתדר?
אז אומרים לנו רבי אלימלך, אדרבה, אתה רוצה לדעת כמה צריך להודות ולפרגן ולשבח?
תסתכל מהתלונות,
אותו דבר וקצת יותר.
כן? אם צעקת על ה...
מישהו... זה טעות, צעקת על הילד שלך איזה משהו על לא טוב, אז עכשיו כשאתה רוצה להגיד לו דברים טובים, תצעק עליו אותו דבר וטיפה יותר. בוא נהיה טיפה יותר.
שמעת מה אני אומר לך, חמוד? אתה חמוד!
זה אדרבה, זה מלאכה קשה האדרבה הזאתי.
כן, נכון.
ברוך אתה אדוני אלוהינו, מקום שהכל יעזור.
טוב, אז זה זכות סויוגן עלינו ועל כל ישראל.
יש ממש ישועות בציון שלו. טוב,
פרה אדומה.
הפסוקים לפניכם, שנקרא אותם בשבת, ויקחו אליך פרה אדומה תמימה, אשר אין במום אשר לא עליה העול.
אני רוצה להגיד ממש בבריף קצר ביותר, תורה נפלאה
ששמעתי מהרב ישראל אריאל,
לא של מכון המקדש, אלא של ליצהר.
הוא מסביר, זה באמת ממש היה לי מאיר עיניים.
הוא אומר, הרב ישראל אריאל אומר, שיש,
הוא כתב את זה בספר שלו, ספר מן הפרדס,
או הפרדס מה שקוראים,
אז הוא אומר ככה, יש שני צירים של היטהרות בתורה.
שני צירים של היטהרות.
ציר אחד זה הציר שדורש מהאדם לפרוש.
לפרוש.
כאילו יותר מדי התערבבת, יותר מדי לאט,
יותר מדי תעבוד, תפרוש קצת מהחיים,
כמו נגיד שנקרא בשבת הבאה על מצורע, הוא צריך לפרוש מהמחנה,
לשבת בדד וכל זה.
הצבע של הציר הזה הוא לבן, מעבר מאדום ללבן.
החוט השני, האדום, בבית המקדש נעשה לבן.
הפסוק אומר בישעיהו, מי יהיו חטאיכם כשני,
שני זה צבע אדום,
כשלג ילבינו,
אם יעדימו כתולה, תולה זה גם כן אדום, כצמר יהיו.
זה, ובגדים לבנים, וקיטל נגיד, וכל זה,
זה ציר אחד.
זה הציר, נראה לי, המוכר, נכון?
שאדום מבטא חטא, עשיו,
ולבן מבטא כפרה וניקיון.
אבל הוא אומר, יש גם ציר אחר,
מאוד מעניין בתורה.
מהו הציר? בדיוק הפוך.
אדם נחשף למוות,
אדם נחשף לטומאה, והוא נהיה מיואש כזה.
הוא מתחיל להגיד, אז בעצם למה לחיות? אז אם כולם מתים, אז מה?
נהיה כזה, פתאום נהיה לו ככה, יורד לו החיוך מהפנים.
אומרים לו, ככה?
בוא הנה, בוא הנה.
אנחנו צריכים לטהר אותך מטומאת המוות הזאת. איך נטהר אותך? תביא פרה.
פרה זה עוצמת החיים, הכי גדולה.
הזכרנו כבר את שער פר, נכון?
שער פר,
שתי האותיות פר, תמיד שייך למילים שקשורות להתרחבות והתפשטות.
פרה, פרץ, פרם, פרק, פרד, פרש, פרט,
חפר, כל זה כאילו התפשטות, תביא פרה.
טוב, איזה פרה? אדומה.
אדום, צבע של חיים, אחי, אדום שיש.
תביאי הדואר.
טוב, מה המצב שלה? תמימה, כאילו חדשה, ז'נגלר, מהניילונים, שלא קרה לה שום דבר. טוב.
ומה המצב הנפשי שלה? אשר לא עליה עליה העול. אין לו שום עול, חירותית, פרה חופשית לגמרי.
זה לקח את עוצמת החיים הכי גדולה טוב. עכשיו, מה אני אעשה עם הפרה הזאת?
מה אני אעשה?
לשרוף אותה באש.
אש, אש זה עוד אנרגיה, עוד. אז הפרה יחד עם האש, אני לא מחזיק מעמד. טוב, איך אני אעביר את האש?
עם מה אני אעביר את האש?
עם איזה עץ?
לא.
לא.
עץ ארז איתו. וקצת עזוב. צריך ענווה קצת, אבל אתה זורק עץ ארז לתוך השרפת, והשליך עץ ארז לתוך שרפת הפרה.
או, אז יש לנו כאן פרה אדומה, תמימה, לא עליה על העול. עץ ארז.
עץ ארז שזו עוצמת חיים. עזוב, צריך קצת שאדם לא יעוף על עצמו, אבל זה. עזוב.
ומזה נוצר אפר.
טוב. אז התמצית.
מה אני עושה עם האפר הזה? בתוך מה אני שם אותו?
איזה מים?
לא.
כל מים הם טהורים. מים חיים, מים חיים זה מי.
מעיין, שזה המדרגה הכי גבוהה של חיות.
כל מי שכאן טובל באיזה מעיין מרגיש את זה, נכון? את ההבדל בין טבילה במעיין לטבילה במקווה עם תור נכלור בתוכו.
הכל התחדשות, הכל זה, המים שירדו מלמעלה ונספגו באדמה ופורצים בנביעה, כולם אוהבים את זה.
הקדוש ברוך הוא השנה כזה מפלק אותנו איך הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, עד הסוף של החורף.
נותן לנו גשמים, שלגים, הכל ככה, בפינוק.
את כל זה תיקח ותזרוק על הטמא הזה.
כאילו זו פצצת אנרגיה כזאת של חיות,
ותעביר אותו מלבן לאדום.
הוא נהיה לבן, הוא נהיה חיוור, פרש מהחיים, תחזיר אותו אל החיים.
אז זה פרה אדומה. טוב,
יפה. אז זה,
יאללה, בואו נראה את התורה של הבעל שם טוב.
נודע מה שנאמר בשם הבעל שם טוב זל, ששאלו את הלמידיו על עניין פרה אדומה.
היכן הוא רומז במצווה זו לבוא מזה לעבודת השם יתברך תמיד?
כמו שלימד הבעל שם טוב,
שכל המצוות הן נצחיות בשכל.
כלומר, גם אם המצווה כרגע אין לה אפליקציה יישומית, כי אין לנו בית מקדש ואין לנו כהן גדול או סגן כהן גדול שעושה את הפרה האדומה,
אבל הרעיון של המצווה בשכל הוא תמיד נצחי
והוא תמיד נשאר קיים, ואפשר לקיים מצוות פרה אדומה
גם היום בשכל, ברעיון.
אף שכל המצוות הן נצחיות בשכל, אף שבפועל הן בזמן ובמעשה,
בשכל הם תמיד נצחיים,
כי התורה היא אלוקותו,
ואלוקותו נצחית.
כמו נגיד שהקורבנות הן כנגד,
אז במקום קורבנות יש לנו תפילות.
אין לכם מצווה,
נגיד מצוות מינוי מלך, אז איך נמנה היום המלך?
אז אומר השם משמואל,
התכלית של מינוי מלך זה להיות באחדות. אז כשעם ישראל נמצא באחדות,
ויהי באישורון מלך,
אבל אם אין מלך, אז מה?
בהתאסף ראשי העם, יחד שבטי ישראל.
בסדר? זה מלך.
אז גם פה,
כי התורה היא אלוקותו ואלוקותו הנצחית.
כמו שאומרים כל תלמידי הבעל שם טוב בשמו,
שכל התורה צריכה להימצא תמיד, בכל זמן, בדרך חוכמה ושכל,
שיש ללמוד מכל מצווה רמיזיתה. ושאלו על פרה אדומה,
שאפילו בזמן בית המקדש לא נהג אליה לעיתים רחוקות.
אז מה האנרגיה של פרה אדומה?
וגם, יש דבר מוזר בפרה אדומה, שהיא מטמאה את הטמאים ומטארת את הטמאים ומטמאה את הטהורים,
בסדר?
ככה אומרים על הספרים של ישעיהו ליבוביץ',
שזה מחזיר בתשובת הכופרים,
ואוף, הוא מחפיר את הדוסים.
למה? כי השאלות שלו הן טובות.
השאלות שלו הן מאוד טובות. התשובות,
נכון, אבל השאלות הן טובות.
אז מי שלא שאל שאלות אף פעם, אם פתאום הוא עורר אותו לו שאלות, אז הוא מתחיל לחפש.
אבל מי שהיה לו, לא, אף פעם לא שאל שאלות כי הוא היה דתי, אז פתאום,
טוב,
אומרים בדרך בביחותא כזאת.
השיבה בעל שם טוב
שזהו עניין הגבהות. גבהות הכוונה גאווה.
פרה אדומה, כמו שאמרנו, מסמלת איזה גאווה,
ביטחון עצמי מופרע, זה כאילו...
גאווה.
שמתחילה,
אם האדם מתנהג בדרך לא טוב
והוא רחוק מהשם יתברך,
התחלת תיקונו הוא מצד הגבהות ושלא לשמה.
דניאל, תעשה טובה, תסגור את הטנק הזה, את המזגן הזה, פרוץ עושה עוף. הוא עושה לי רעש בראש.
כן, זה, עכשיו תראו פה.
מה אתם אומרים?
מדהים, לא?
זהו.
והשיב הבעל שם טוב שזהו עניין הגבות, שמתחילה אם האדם מתנהג בדרך לא טוב,
והוא רחוק מהשם יתברך.
התחלת תיקונו הוא מצד הגבות ושלא לשמה,
כמו להתפארות העולם הבא,
שזו גם כן גבות נסתר,
שחושב שראוי שישלם לו השם יתברך שכר על מעשיו
וחושב את עצמו שעושה איזה דבר למענו,
כן?
כלומר, הוא אומר, אני עושה טובה לקדוש ברוך הוא. כלומר, זה מתאים שאדם בתחילת דרכו, אם הוא רחוק מהקדוש ברוך הוא,
אז סבבה, אז לא נשמע, שיהיה לו התפארות,
שיחשיבו אותו, שיזכה לעולם הבא. אפילו שמעתי סיפור
על נדמה לי שזה היה על רבנו אחידה
או על הבן אשחייל, אני לא זוכר, אחד משניהם,
שהיו שני ילדים שנכנסו לשיעור שלו והפריעו, והוא נזף בהם כזה, והוציא אותם החוצה.
ואז הם התמלאו בכל זה, הוא העליב אותנו, יש לנו רעיון, מה נעשה? נלך, נלמד, נלמד, נלמד תורה,
נהיה גדולים בתורה, ניכנס לשיעור, ובאמת נפוצץ לו את השיעור. כאילו, נגש עליו קושיות שהוא לא יוכל לעמוד בהן.
אז הם נכנסו, והמוטיבציה שלהם הייתה מוטיבציה של נקמה.
אבל מהאור שבא מחזירו למוטה, ולאט לאט הם למדו וזה, ואז הם בסוף באמת הגיעו
גדולים בתורה, ואז הם באו להגיד לו תודה, להגיד לו, תקשיב, בגללך
הלכנו ללמוד.
אז זה בסדר, זה מוטהר בהתחלה.
וגם אדם חושב שהוא עושה את זה דבר למען הקדוש ברוך הוא.
ובאמת מצידנו בלתי כוח הבורא, מה אנו?
ואח ייתכן לקבל שכר.
כן?
באמת, זה דבר מאוד מוזר,
שאדם בכלל חושב שמגיע לו שכר, כי הפסוק אומר, באיוב,
מי הקדימני ואשלם.
אדם נותן לקדוש ברוך הוא מעשר כספים.
אה, כל הכבוד.
אומרו לו הקדוש ברוך הוא חוצפן.
מי נותן לי מעשר כספים לפני שאני הבאתי לו את הרווחים?
גם הרווחים שלך הם שלי.
הכל שלי.
אדם, לא יודע, עושה ברית מילה לבן שלו התינוק, אז הוא מרגיש,
אה, עשיתי ברית מילה לבן, וואלה.
מי נותן לך ילד בכלל?
הקדוש ברוך הוא.
אז באמת, באמת לא מגיע שום שכר, אבל הקדוש ברוך הוא כל כך אוהב אותנו, הוא אומר, טוב, עשיתם, אני אתן לכם גם שכר.
אז באמת שום דבר לא מגיע לנו, אבל בתחילת הדרך אדם עושה על דעת זה שכאילו מגיע לו.
ובאמת,
מצידנו בלתי כוח הבורא, מה אנו והאח ייתכן לקבל שכר.
רק מתחילה אי אפשר לבוא לזה.
אדם לא יכול על ההתחלה לעשות לשם שמיים,
וחלילה יישאר בחיצוניות,
והותר לו, לאדם, לאחוז
הגבות וההתפארות,
ויעשה שלא לשמה ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה ובלשמה צריך להיות זך ונקי מכל סיג גבהות
כי אם יתערב בו גבהות יתועב לפני השם כלומר התחלת הדרך מותר אבל אחרי שאדם
מסתכל ואומר טוב מה זה בושה אני עושה את זה בשביל
לקבל איזשהו שכר מה פתאום אז הוא צריך לנקות עצמו לחלוטין מכל הדבר הזה עכשיו תראו
זה כל כך נכון
כאילו, ההיתר הזה להשתמש ב... להשתמש ב... כמו בהתפארות, או בגאווה,
או... מי שמכיר איך בתי כנסת ספרדים מתנהלים, וככה,
ואני מכיר בתי כנסת מרוקאים, כן?
אז יש שם הרבה עניין של כבוד.
כבוד, כאילו, מהגבאי, מהזה, מהפה. עכשיו,
אז לפעמים אתה מסתכל ואתה כאילו קצת...
מה צריך את כל הדבר הזה? אבל זה מנוע.
זה מנוע. ככה אנשים באים, ונרתמים,
איך אכפת להם, והם רוצים לזכות, לעזב, ולהיות כאב.
ואחרי זה בית כנסת עומד, יש מתפללים,
וכבר הוא קיבל את כל הכבוד, אז הוא כבר ממשיך לשם שמים.
אבל זה מנוע מאוד מאוד חשוב.
ואז הוא מסביר עוד.
וזה הפירוש,
כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, אישה להשם,
קורבן ראשית יעלו, ולמזבח לא יעלו.
כלומר, מותר להקריב אותם קורבן ראשית, זה ביקורים,
אנחנו מקריבים בביקורים דבש, דברים וכאלה,
רק בביקורים, בשאר הקורבנות אין מתיקות,
יש רק, מה יש בקורבנות?
מלח.
מלח, נכון?
יש מלח. למה מלח?
נו.
למה מלח?
מלח כי זה ברית. מלח אף פעם לא מתקלקל,
וזה רומז לברית שאף פעם לא תופר עם כנסת ישראל.
אגב, הייתי לפני איזה חודש בלוויה בבית העלמין בעתלית.
הייתם שם פעם?
בית תלמין כזה,
כמעט על חוף הים.
זה נמצא בתוך הבריכות של מפעלי המלח של עתלית. יש שם מפעלי מלח.
צריך לעבור את המפעל
ואז להגיע לבית תלמין.
אגב, פרט מעניין
של הרב שמתן השגחה על המלח בעתלית,
תסתכלו לזה, קוראים לו הרב אלמליח.
כן, זה השם שלו.
תסתכלו במלח.
כאשר משגחת הרב אלמליח, הרב יעקב אלמליח, הרב של עתלית.
אז רחוצים את זה, ואז על המפעל, על המפעל,
כתוב בארציות ענקיות ולא תשבית מלח ברית השם אלוהיך מעל מזבחי, הפסוק ענת,
הלאה.
אז מלח הוא קיום, הוא נצחי, הוא גם לא מתקלקל.
דבש מותר רק בביקורים, רק בהתחלה.
שהרמז בשעור הוא דבש
לגבהות
שמרתיחים ועולים,
כן, זה כמו סוכר, נכון? שאדם צריך איזה בוסט של סוכר, מחר במרתון מי שכאן ירוץ בקרוב,
הוא בקור שבירושלים,
תחשבו פעמיים,
אז הוא צריך איזה בוסט של סוכר, לוקח איזה תמר, לוקח איזה משהו, ומקפיץ אותו.
כן,
כן.
מד קוראים לזה בעילית.
אז כמו הגבות שמגביה לב האדם במדיני הקטנות, כי קטן רוצה להיות גדול.
ואמר הכתוב, לא תקטירו ממנו אישה להשם לעבוד על ידי גבות, רק קורבן ראשית.
רצה לומר, ראשית ההתקרבות להשם יתברך,
מותר להיות בגבות. אבל אחר כך,
אל המזבח העליון לא יעלו לריח ניחוח להשם,
שאין החת רוח לפניו יתברך בגבות חלילה,
כי תואבת השם כל גבל לב, אפילו בכל דיוק הידוע,
ונמצא הגבות מתארת מים ומטמאת הטהורים".
כלומר,
גאווה פוסלת אפילו במשהו את הקורבן.
מה זה גאווה?
האדם מרגיש שהוא מגיע לו.
מגיע לו.
מגיע ל-אני, אני, אני, ומדבר על אני, אני. זה מטמא. אומר, אין אני, אמר הקדוש ברוך הוא, אני והוא לא יכולים לגור ביחד.
היא מטמאה, היא מתארת את הטמאים, כלומר,
אלה שנמצאים רחוק לגמרי, אז אתה אומר לו, שמע,
כמו רבן יוחנן ורישלה קיש.
כשרישלה קיש נמצא רחוק, ורבן יוחנן אומר לו, תקשיב, בוא תחזור בתשובה,
אני אעשה אותך רב גדול,
ותהיה רב גדול, יהיה לך כבוד, יותר מאשר כבוד שצריך.
כן, ואחותי אני אתן לך, אני אקבל יותר כבוד, אני אלך.
אבל אחר כך, דקה אחר כך, כשאתה כבר אוחז באמת, אם תמשיך לאחוז באותה גאווה ששירתה אותך לפני כן, זה יטמא אותך.
אז זה כמו פרה אדומה, זה מטמא את הטהורים ומטהר את הטמאים.
מה?
גם דבש, אותו דבר כמו פרה אדומה. דבש מותר להביא רק... דבש זה כאילו ביטוי לאדם אוכל דבש, אז הוא כאילו מתנפח.
אז דבש מותר להביא אותו במקדש רק לקורבן ראשית, זה ביכורים, ואסור להביא אותו לכל אורך הדרך.
אז להתחלה מותר.
והעניין הזה הוא אפילו בצדיקים
שכבר הם טהורים
והוא נוהג תמיד על דרך הנזכר לאל,
שצריך להתקרב להשם יתברך בגבות ושפלות.
כי קודם שרוצה האדם להתקרב להשם יתברך על ידי איזה מצווה גדולה ותורה ותפילה נמצא שעדיין הוא מרוחק
ונקרא לערך הכינוי שהתקרב אחר כך על ידי העובדה שצריך לעשות נקרא אתה על דרך הכינוי טמא ומרוחק ואי אפשר להתקרב להשם יתברך אם לא יהיה לו גבות.
עכשיו זה עוד פירוש
עוד פירוש. מה הפירוש הנוסף?
אומרים לאדם, בוא תיגש
לקרוב הטובה.
בוא תגיד איזה דרשה.
בוא תהיה חזן.
הוא אומר, מי אני? מה אני? מה? אני לא זה, אני לא זה. כאילו, מתחיל ל...
אז אומרים לו, פה הפוך, גבהות, קדימה,
תתקרב, תלך תהיה. אל תתחיל לסגת לאחור.
עד עכשיו דיברנו על רחוקים,
רחוקים וקרובים, נכון? עכשיו הוא אומר לו, גם בתוך הצדיקים, זה גם כן,
כן, יש גבות ושפלות.
מה? הצדיק הוא ברוב ענוותנות. הוא אומר, לא, אני לא ראוי. לא, מי אני? לא, מה אני? לא זה. אתה הפוך, הוא אומר. תלך.
פירוש זה, יש קטנות וגדלות בקדושה ולעומת זה בסטרא אחרא.
ובסטרא אחרא קטנות עלינו שהיצר הרע אומר לו, אתה אינך ראוי לעשות מצווה גדולה ועובדה כזאת.
זה בסטרא אחרא.
היצר הרע, מה, אומר לך? מי אתה? אתה ראוי ללכת להיות זה? אתה...
זה כזה כזה.
מה צריך להגיד לו?
על הכוחך שצריך,
שיגבה ליבו בדרכי ה' מה אני כן אני רוצה
מה יגבה ליבו בדרכי ה' אני פה לכתחילה אין בעיה
נכון נכון בדיוק
כמאמר חז״ל במשנה למה נברא אדם יחידי
שצריך לומר עליה העולם עומד
יש בזה כל מיני גרסאות
יש גרסה בשבילי נברא
מדוע נברא אדם יחידי בגמרא בסנהדרין נדמה לי
אז הגמרא אומרת כל מיני סיבות כדי שקודם כל לא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאבא
אבא שלי גדול מאבא שלך. כולנו באנו מאבא אחד, אל תתנסה עליי.
דבר שני, האביב,
למה? שאדם יגיד, בשבילי נברא העולם.
הוא מביא גרסה, העולם עליי עומד.
הכל תלוי בי.
אם אני אעשה את המעשה הזה, אני יכול להכריע, כמו שהרמב״ם אומר בהלכות תשובה, עשה מעשה טוב, הכריע אותו ואת כל העולם לכף זכות.
או,
זה קצת אחריות, אבל קדימה.
אז זה גבהות.
גבהות.
ואם לא כן, יאמר לו יצרו, אתה אינך ראוי להתקרב אליו על ידי עובזה זו, כנזכר ל... לכן
צריך להשתמש בגבות
ושיגבה ליבו בדרכי ה' להתקרב דווקא, אל תפחד.
כן?
לפעמים אני, כי אתה יודע, מבקש לאנשים, לא, אני לא זה, אני לא ראוי,
מי אני היחיד זה, אני לא מתאים.
מה, לא ראוי?
מה, אתה לא ראוי?
איך מישהו פעם אמר? אתה לא מספיק...
יש בדיחה, אחד הגיע לשיבת נוברדוק.
נכון, מראשון מכיר את הבדיחה.
ישיבת נוברדוק הייתה ישיבת מוסר,
השפיץ של הקצה של ישיבות המוסר.
דאגו שאדם ישבר את מידותיו,
הם היו הולכים לבית מרקחת לבקש מסמרים,
כאילו, כל דברים כאלה, כדי לספוג בזיינות ולשבר את המידות, שלא יהיה לך פרט חד.
וכאילו, המטרה הייתה להיות אפס. אז בכלל הגיעה לשם השנה הראשונה, אחרי חצי שנה הוא כבר הולך בדמוק ואומר, אני אפס, אני כלום, אני אפס.
אז בא אליו איזה בחור ואומר לו, חוצפן, חצי שנה וכבר אפס?
קצת עבודה, קצת...
נכון?
אז צריך להשתמש בגבות
ושיגבל ליבו בדרכי השם ויתקרב דווקא.
הוא באמת יפיפלוט,
כן? רק שדומה לגבות.
ואם כן, על ידי הגבות הזה יתאר ויקרב את עצמו להשם יתברך
כשיעשה העובדה של תורה ותפילה ומצווה, כן? אז אני לא ראוי הזה,
פעם בא מישהו לרב אברום, זצל.
ררב רום היה חכם,
היה לו חוכמה כזאת,
אז בא אליו איזה מישהו שהציעו לו תפקיד.
זה תפקיד, זה להיות רב כלשהו,
באיזה מקום.
אז הוא אמר לרב אברום, הציעו לי להיות רב,
ואני מרגיש שאני לא ראוי, ואני מרגיש שלא מספיק למדתי,
ואני מרגיש שאני לא חור, ואני מרגיש שזו אחריות כבדה, ואני מרגיש שהציבור זה, ואני מרגיש.
אז רב רום אמר לו, משפט אחד, רב רום, אני שומע פה יותר מדי פעמים את המילה אני.
גם אתה חושב על עצמך, מרוב ענווה זה נהיה הכי גאווה.
מרוב שאדם כאילו, אני לא רואה, אני לא רואה, אני לא רואה. כמה פעמים אמרת את המילה אני?
יאללה, סע, קדימה, אתה לא עושה טובה לאף אחד, וקדימה, יש לך שליחות.
בסדר?
הרבי היה אלוף בזה.
פעם, סיפר לי אחד החבר שהיה שם,
הוא אומר, הרבי שקרא למזכיר, הרב חודקוב,
הרב חודקוב הלך לבית המדרש, קרא לזה בחור, אברך,
צעיר, אמר לו, הרבי מינה אותך לשליח הרבי בקוצ'ה להבמבה.
זו עיר בבוליביה.
אז הוא אומר לו, איפה זה קוצ'ה להבמבה?
אז הרב חודק אומר לו,
שליח הרבי בקוצ'ה להבמבה? שואל אותי איפה זה קוצ'ה להבמבה?
ברגע שהם מונית זה כבר בעיה שלך למצוא את המקום,
סע, כאילו.
עכשיו, זה כל כך...
אתם יודעים, אני אגיד משהו על הרב משה קריביצקי,
השם ייקום דמו.
כתבתי את זה היום, מי שקיבל את זה.
זה דבר אדיר, כי כתבתי את זה, הוא היה חניך שלי,
הייתי במינסק לפני 25 שנה, הייתי שליח שם,
והוא היה חניך,
אצלי,
בקבוצה שלי ממש.
היה גר במינסק,
נער, הוא היה בן 14-15,
ביישן ביותר, עדין ביותר, טוב לב, מדבר עברית, קצת כזה,
הוא היה כל הזמן אומר לי, אני ממציא דברים, יש לי המצאות.
אחרי זה ראיתי מישהו נראה לי בסטטוס שלו, שהוא כותב,
עכשיו הוא ממציא דברים.
ממש כזה עדין וכל זה, ועוד פעם אנחנו היינו מדריכים, הגענו מישראל, הוא היה שם, הפער כאילו היה גדול מאוד וכל זה.
טוב, היינו שם שלושה חודשים, חזרנו לארץ,
הוא הלך אחרי זה לארץ, מסתבר.
לפני הרבה שנים, לפני אולי חמש עשר שנה, פגשתי אותו
בבאר שבע במקרה.
הייתי, ונכנסתי לאיזה מרכז מסחרי,
פגשתי אותו.
אה, התחבקנו, התעשקנו, איזה יופי לראות אותך וכו', ומה הייתה? הוא חבדניק,
היו שם גם שליחים של חבד במינסק,
שיתוף פעולה לא רגיל והוא נדבק איתם והוא חב'דניק. ואז הוא אומר לי כזה,
הוא לא אומר לי חב'דניק, הוא אומר לי אני שליח מבאר שבע.
תראו מה עושה תפקיד לאדם.
מה עושה תפקיד לאדם, הוא קיבל את המינוי הזה של שליח והוא התבלב בדבר הזה בגבורה והתפעל לדברים עצומים.
אדם שאני אומר לכם בתור חניך הוא היה כזה מאוד מאוד ממש לא כריזמטי ואיזה מוביל ואיזה משהו, ממש עדין, טוב לב, ביישן, היה מאוד ביישן.
אבל כשאתה מטיל על אדם איזה גבהות, פה בהקשר הזה, איזה שליחות, אתה נותן לו תפקיד גבהות,
זה עולה, מן עכשיו עלה וניטלה
בשערה השמיימה,
השם ייקום דמו.
אז אם כן על ידי גבהות זה יתאר
ויקרב את עצמו להשם יתברך
כשיעשה העובדה של תורה או תפילה או מצווה,
ואחר כך
בעת העובדה שעושה,
או אחר כך צריך להשתמט מכל צד גבהות וישפיל את עצמו לפני השם יתברך ולפני כל.
זו קטנות שבקדושה.
שלא ידומה לו שהוא גדול מחברו כשיראה שהם אינם עושים עובדה זו. כלומר,
לפני המעשה הוא צריך להגיד, כן, הנני, אני נכון. אבל תוך כדי המעשה להגיד, איזה חוצפן אני, מי אני בכלל שאני עומד לפני השם יתברך?
להרגיש את הקטנות.
ואחת האינדיקציות זה שלא יסתכל חלילה בעין רעה על מי שלא עשה את המעשה הזה, וזה סיפר לנו הרב יגאל אבנשטיין
מאלי, היה כאן במכון,
העביר פה שיחה מאוד מאוד חשובה לחבר'ה.
אז הוא סיפר
שבתור בעל תשובה, אתם יודעים, בעל תשובה קוראים את ההלכה, מה שכתוב עושים. אין משחקים, אין איזה. אז הוא קרא, הגיע להלכות שחרית.
הוא צריך לתפעל ותיקים.
יש הלכה, נכון, ותיקים.
אז נגמר, ממחר מתפעלים ותיקים. אנחנו נתפעל ותיקים באמריק הזה.
הוא אומר, אני הייתי בטוח שכל המניינים עליהם רבנים.
אבל כתוב בהלכה, ותיקים.
כלום, היו שם.
רבנים לא היו.
אז הוא הולך לרב אליהו.
אפשר לשאול אותו, איך יכול להיות שהרבנינו מתפעלים ותיקים?
אז הרב אליהו אמר לו, זכר צריך לתת לי ברכה,
אמר לו, ותיקים זה חובה גמורה או שזה מעלה והידור?
אז הוא אומר לו, זה מעלה והידור.
אז הרב אליהו אמר לו, תראה,
כל מעלה והידור שאתה עושה,
שמביאה אותך לחשוב מחשבות לא טובות על אחרים שלא עושים,
אל תעשה את זה.
הוא אומר, וזה הרגע הרב אליהו מחק לי את כל החומרות.
זהו,
קונטרול אלט דילט על הכול.
אדם עושה איזה מעשה כזה, הוא אומר, נו, אני, מה איתך, מה זה הדבר הזה, למה הוא לא מניח תפילין רבנו טעם, מה נסגר איתו?
לא. אז זה מין, אתם מבינים, זה רצוף ושוב כזה.
איך אתה לפני כן, אתה אומר, אני ראוי, אני ודאי שייך, אני, בשום מה אני אעשה.
אתה יכול להגיד משהו, תמיד, אתה יכול להגיד את דבר, כן, אני יכול להגיד, בבקשה, אני יכול להגיד, כן. אתה יכול, כן, אני יכול, כאילו, כמו שמבקשים, כן.
נכון.
כי אתה
עושה את הדבר עצמו,
להיות בענווה גמורה.
מי אנחנו?
כן,
נמצא הגבות בשעת המעשה,
בשעת מעשה המצווה, אז הוא נקרא טהור,
ואז הגבות
מטמא את הטהורים, חלילה.
והגבות נקרא פרה. למה?
שם קוד לגבות זה פרה,
שמפרה ומגדיל דעת האדם,
ואדומה מצד הקליפה.
על כן צריך להשליך אל תוך שרפת הפרה עץ ארז,
ואזוב ושנית הולעת.
זה מה שהיא פירש, יש פה תהליך.
התגאית כמו ארז,
תשפיל את עצמך כאזוב, ותהיה
כמו תולעת.
תולעת היא גמישה.
הוא פסק הרמב״ם, במקל של ארז זורקו אמה,
שהגבורות והגדלות שייקח לעצמו לעשות המצווה יימדוד ומשוער באמת מידה. כלומר,
כמה אני צריך, כמה גבהות וכמה זה אני צריך כדי לקיים את המצווה, את זה אני אקח, יותר מזה לא.
ואחר כך, תכף ישפיל את עצמו כאזוב,
ונקרא זה פרה אדומה המתארת את הטמאים.
אתם יודעים, כשהייתי בצבא,
אז היינו באיזושהי גזרה, אני אגיד את זה בלי שמות,
אבל מי שיבין יבין,
היינו באיזו גזרה ושם היה מפקד החטיבה,
בא לדבר איתנו לפני שנכנסנו לגזרה, הייתה לנו שיחה על אדם גבוה,
מרשים, דיבר בביטחון,
נסח בנו ביטחון,
כאילו, קיצור, ככה אלוף משנה,
כל הזה, והיינו חיילים צעירים, אבל הוא גם דיבר לעניין וככה בביטחון,
גבע קומה כזה, עשה עליי רושם גדול, ממש.
אחרי זה הוא גם בא אלינו למוצר,
הקפיץ אותנו כמה פעמים. בקיצור, ראית שהוא לוחם על כזה. טוב, בסדר.
עברו איזה שנתיים, השתחררתי מהצבא,
והייתי כאן בירושלים, באתי לרב אליהו, ואני רואה את אותו קצין
בא לדבר עם הרב.
עכשיו, הוא היה גבוה מהרב.
פעם ראשונה שראיתי מה זה הדינו העצמי, הדין כתולעת.
אז הוא לא יכול לסבול את זה שהוא מדבר עם הרב, הוא כאילו גבוה מהרב. אז הוא כאילו הנמיך את עצמו ככה.
כדי לדבר אליו, כאילו, בעדינות כזאת, ו...
אמרתי לעצמי, זה אותו בן אדם, אני מזהה טוב, כאילו, זה... היכולת אותי לנסת הפכים, להיות
במקום מסוים, בשיא הגברות,
ושנייה אחר כך להגיד, אני לא ראוי בכלל,
לא מגיע לי כלום, אני לא מבין.
לפני רגע זה תיאר אותך,
עוד שנייה אתה נשאר עם זה, זה נטמא אותך.
ו...אבל מה, אז תגיד, אם ככה, אז תגיד, אוקיי, אז אני לא רוצה בכלל לדבר הזה עסק.
אם זה עלול לטמא אותן, אני לא רוצה אם זה, לא,
יש סיפור
על חסיד של אדמור האמצעי,
שהיה לו כישרון גדול בהסברת חסידות.
אתם יודעים מה, אדמור האמצעי במיוחד, היה לו מאמרים מאוד ארוכים,
מאוד ארוכים, מאוד מאוד,
ולא כולם מבינים? כמו החויזר, הרב יואל קיין, שנפטר השנה,
שהיה לו כישרון כזה לחזור על המאמרים וגם להסביר אותם, וזה,
אז הוא גם כן היה.
והיו נורא נורא משבחים אותו אחרי שהוא היה חוזר על איזה מאמר של הרבה,
והאנשים היו מלקקים את השפתיים. אז היו משבחים אותו איזה מוח, איזה גאוני, איזה יכולת הסברה,
יכולת הלבשה, יכולת פה, יכולת שם. והוא הרגיש שמתחיל להתנפח.
אז הוא בא לאדמור האמצעי, הוא אמר לו, מה לעשות?
אני חוזר מאמרי חסידות, אבל אני מתגאה.
אז אדמור האמצעי אמר לו, יהיה ממך בצל, צי בלב,
אתה תמשיך לחזור מאמרי חסידות.
הוא אמר, אם החשבון הוא שבגלל שמישהו משבח אותי, אני
או עלול להתגאות, אז בגלל זה אני אפסיק לעשות מה שאני צריך לעשות,
אז זה האגואיסטיות הכי גדולה.
תמשיך לעשות את השליחות שלך. והקדוש ברוך הוא יציל כל אחד מאיתנו מגאווה.
נכון?
מה זה אתרוג? ראשי תיבות?
אתרוג, לא יודע.
אל תבואני רגל גאווה.
אתה מרגיש שאתה אתרוג? תגיד את הפסוק הזה, אל תבואני רגל גאווה.
בואו, אני אדלג רגע על הדבר הזה, אם מי שתרצה תראו את זה אחרי זה שיעורי בית על קורח ומשה רבנו.
נדלג רגע על הכל מבשר.
כתוב ועשר שטן מלפנינו ומאחורינו.
זה אומר שיש שטן לפני ויש שטן אחרי.
מהו השטן לפני ומה השטן אחרי?
אז לפי מה שלמדנו כאן בבעל שם טוב, השטן לפני המעשה זה מישהו... איך?
בדיוק.
מי אתה? מה אתה? אתה לא מסוגל?
זה דברים גדולים. אני חייב לספר לכם סיפור הכי חשוב בעולם. אפשר?
היה יהודי פעם
שקראו לו פנחס קאתי.
שמעתם עליו, יהודי יקר, ירא שמיים מרבים, עובד בבנק המזרחי, פקיד בנק, והוא היה אוהב ללמוד משניות.
והוא הרגיש שחסר פירוש משניות שהוא עדכני לדור הזה, כתוב וזה.
אז הוא החליט שהוא יפנה לגדולי ישראל,
שמישהו מהם ייקח את הכפפה ויכתוב פירוש.
הוא שלח מכתבים ממש לכל גדולי ישראל שהיו בדור שלו,
הרב חזקאל אברמסקי הוא שלח,
ולקהילות יעקב, האבא של חיים קניאבסקי, ועוד כל זה.
שממש זה צורך הדואר, וצורך השאה, ושיכתבו וכל זה.
חלק בכלל לא ענו לו,
וחלק אמרו בסדר וזה, וחלק אמרו בסדר, כאילו,
וכתבו.
כתבו כאילו פירוש ושלחו לו דוגמה.
אז הוא אומר לאשתו,
תראי, זה כאילו, אבל זה לא מה שאני התכוונתי.
אז הוא עלה לו רעיון, הוא אמר,
לאחד הרבנים שענו לו, הוא אמר, תראה רגע, אני אכתוב לו פירוש,
כאילו דוגמה, אני אראה לו מה אני רוצה,
ואז הוא ידע מה אני מבקש. אז הוא כתב פירוש דוגמה
וכל זה. ואז השתערו לו, תקשיב, זה כזה מוצלח, אז אולי תכתוב אותה. מה זה קשור אני?
זה לפרש
שס משניות, אתה צריך תמיד חכם גדול.
אני ופנחס קראתי גם לילה לזקן.
אבל היא אומרת לו, טוב, בסדר, אבל בינתיים אף אחד לא כותב, וזה חשוב.
אז התחיל, היה קונטרס המשנה היומית.
זה לא, הוא אמר, טוב, עוד אני אפרש את המשנה.
מה?
שבועית.
כן.
אני אפרש רק את המשנה,
כאילו לומדים משנה כל יום, כי שבוע זה עוד שש משנות ועוד שש משנות ועוד ועוד, נהיה מסכת, אחרי זה נהיה עוד מסכת,
אחרי זה נהיה עוד מסכת.
ובסוף הוא כתב את הכול, וכולם לומדים ונאותים לאורו.
אז החלש שיאמר גיבור אני,
אז זה שטן מלפנינו, מה זה שטן מאחורינו?
אחרי שאדם עושה את המעשה הוא אומר,
או-הו, נו-נו, ברוך השרי, אשרי חלקי, זכיתי, מתחיל להתנפח וכל זה,
לעשות על החריג.
העמדה המתוקנת היא לפני המעשה להגיד אני עושה הכל.
לא נמנע משום דבר.
אני למען אשם ידברא, למען ציון לא יחשה.
ואחרי המעשה,
להיות בבושה והודאה.
מי אני בכלל שזכיתי לעמוד לפני אשם ידברא?
מי אני בכלל? מה הוא נתן לי? ולהיות בבושה ובהודאה. הקב' תודה רבה, תודה רבה שזיכית אותי.
ולכן אני מאוד מאוד, השבוע עשינו מילון, נכון?
בנינו מילון השבוע. אמרנו במקום להגיד שלי, תגיד אצלי.
במקום להגיד אני,
תגיד מה?
אל תגיד את המילה אני, אלא תגיד שליחות, כאילו,
לא, אמרנו במקום להגיד אני תגיד אצלי, במקום, כן, במקום להגיד אני תגיד אצלי, במקום להגיד
שלי תגיד פיקדון, במקום להגיד קריירה תגיד שליחות.
עכשיו אנחנו מוסיפים עוד מילה,
מה?
במקום להגיד סיפוק תגיד הודיה.
כן, במקום שאדם יהיה לו סיפוק אחרי שהוא עשה, יש לי סיפוק.
אני גאה בעצמי, יש משפטים שאי אפשר להגיד, יש לי סיפוק.
צריך להגיד, הודיה, אני מודה לקדוש ברוך הוא, אני בהודיה עצומה שזיכה אותי להיות חלק מהדבר הזה, בסדר?
אז זה מה שאומר כאן, הכל מבוסר.
ועשר שטן מלפנינו ומאחורינו.
יאמר על דרך אמרת הרבי רבי בונים זיהה שאיש הישראלי
צורך להחזיק לעצמו שני בחינות.
הבחינה אחת, אנוכי עפר באפר,
והשנייה,
בשבילי נברא העולם.
כל אחד מן הבחינות האלו,
עשה יפה בעיתו, בגדלות ובקטנות.
וזה הסר שטן מלפנינו, היינו בגדלות.
שלא יתגרה בנו להחתיאנו בגאות ורוממות הלב,
ומאחורינו היינו בעת הקטנות,
שלא יתגרה בנו להשפילנו עד לארץ ולהראות לי שאין לי עוד תקווה חלילה לומוביד צברי, כן, שאני כבר אבוד וכל זה. לא, לא שטן, לא לפני ולא אחרי.
לפני המעשה שיהיה לי, אני אהיה מדויק וכל זה. אחרי המעשה שאני לא אתנפח,
ואני לא יותר מדי, זה, ונפחו אותך.
שתמיד נזכה להיות בצניעות. אז הפרה האדומה,
אני חוזר חזרה לשאלת הפתיחה,
שאלו תלמידיו של הבעל שם טוב, אתה בעל שם טוב,
איך פרה האדומה רלוונטית בתקופה שלנו? והוא פתח להם תורה שלמה על הגבהות.
כשאדם יש שלב שהוא צריך להיות בגבהות כדי להניע אותו.
זה מניע אותו בתור איזה מין דרייב ראשוני כזה, איזה מין בוסטר כזה, איזה הנאה.
ברגע שהוא כבר עולה על הגל, תעזוב את זה, זהו, אתה כבר לא צריך את זה.
אין לך שום צורך בדבר הזה.
זו אפשרות אחת.
או אפשרות שנייה, לאדם בעצמו.
לפעמים הוא אומר, מי אני? אני לא ראוי.
מה אני? אני זה.
הראוי. קדימה. תעשה. אתה שייך. הכל כזה.
דקה אחרי שאתה עושה, אתה תגיד, וואי, אני באמת לא ראוי.
אני באמת לא...
תהיה בהודיה, בשפלות, כן?
כמו אדם שמבקשים לו להיות בעל תפילה או חזן. לא משנה, כל אחד או כל תפקיד שיש לו.
אז לפני, להגיד, כן, אני מסוגל.
אחרי להגיד לקבל ברוך הוא וואי וואי וואי תודה רבה שזיכית אותי אני באמת לא ראוי לכל השפע הזה וכל הטוב וכל הברכה ואפשרת לי להיות חלק מן הדבר הזה ואז בעצם יוצא שפרה אדומה
היא העניין בדיוק שלנו רק נסיים ונאמר למה זה הכנה לפסח כי פסח כל העניין של פסח זה להיות
מצה מדויקת בענווה המצה היא לא נפוחה היא בענווה גמורה היא נכון
אין לה התנפחות, אין לה שום דבר,
אז זה התיקון השלם.
בדרך לשם אנחנו קודם כל צריכים להסיר את כל הגסיעות,
את הפרה האדומה, ולדעת איך לשחק עם הגאווה, כשאדם מגיע למצב שהוא,
בפסח לפחות, הוא מצא.
הוא עצמי לגמרי, לא עושה עליו שום רושם, הוא יודע את השליחות שלו והולך איתה עד הסוף. אבל כהכנה לפסח צריך להיטהר במי הדעת של הניקיון
מן הגאווה. אגב, מי שמייצג את הגאווה
של הפרה האדומה זה פרעה.
קודם כל במילים פרעה יש אותיות פרה
והוא חולם על פרות והפרה במצרים היא חיה קדושה ומצרים היא ככלה.
אז מצרים זה חתיכת פרה.
בנביא ירמיהו
אז מצרים נקראת עגלה יפהפייה מצרים
קרץ מצפון בה בה.
מצרים היא עגלה יפהפייה פרה כזאת שעפה על עצמה כל מלא גאווה לי יהורי ואני עשיתי פרעה עף על עצמו פרעה מנופח פרעה כולו זה.
ומי בא מולו? משה רבנו שכולו מלא בענווה, כולו מלא בזה, ואני יודע, בתקיפות ככה, אבל כולו מלא בענווה, לשאת את ההפכים האלו,
ונשיאת הפכים זו ממש מלאכתו של מלך המשיח, שנזכה לזה בעזרת השם, אמן ואמן.
שבת שלום לכולם.
