תראו, אחת הדמויות, אנחנו לומדים כאן כל עשרו חכמינו וסיפורי תנאים, יש לנו כאן גם בחבורה דוקטור לכל עשרו חכמינו,
מומחה גדול.
ואחת הדמויות היותר חביבות ואהובות
זה דמותו של רבי חנינא בן דוסא,
שכבר מהשם שלו אתם מבינים שהוא היה מלא חן,
ושאימא שלו הייתה דוסא.
כן,
הייתה לבן מוצלח.
רבי חנינא בן דוסא, אין ממנו הלכה אחת בקול השס.
יש ממנו רק הנהגות.
הנהגות זה סיפורים ומעשיות של...
חלק זה גם מופתים,
כאלה ואחרים, כאילו זו דמות של רבה כזה, צדיק.
חלק זה מופתים, חלק זה...
נכון, היה פעם... חלק זה תפילות, הוא היה מתפלל על חולים והיה יודע אם הם יבריאו או לא.
חלק זה... פעם היה ערוד, ערוד זה כנראה סוג של איזה נחש,
והוא שם את הרגל שלו על הפתח של הערוד, והערוד נשך את רבי חנינא ומת,
ואז אמרו, אוי לו לאדם שפגעו ערוד,
ואוי לו לערוד שפגעו ברבי חנינא. לקח את הערוד, שם אותו בבית המדרש, ואמר, ראו בניי שלא הערוד ממית, אלא החטא ממית.
נכון?
הופה, וסגי דוקר את הנקודה.
סגי דוקר את הנקודה. סגי רוצה ש... זה הנושא היום? זה הנושא. רוח הקודש הופיע בבית המדרש.
אנחנו נלמד היום את הסיפור הזה. הסיפור הזה מקומו במסכת תענית בדף כד עמוד ב.
בסדר? סיפור קצר.
אנחנו ננסה להעמיק בו ולעיין בו,
כדרכנו בקודש.
שבוע שלום למדנו את הסיפור במסכת כתובות, זוכרים?
אידיאל מול זה.
טוב,
אומרת הגמרא,
אמר רב יהודה אמר רב,
בכל יום ויום יוצאת בת קול ואומרת,
כל העולם כולו ניזון בשביל חנינה בני,
וחנינה בני דיו בקו חרובים מערב שבת לערב שבת.
רשי כאן אומר,
רשי אומר,
כל השבת היה ניזון בכך,
חסר לחם היה, ומתגלגל היה בחרובין.
יש כאלה אומרים, מערב שבת לערב שבת, כל השבת הכוונה כל השבוע.
לא רק בשבת.
כל השבוע.
טוב.
אב הרגיל הדווית הוא, אשתו,
אתם יודעים, זה נורא, זה סיפורים מאוד מעניינים, זה תמיד סיפורים על האישה של.
כי דרך האישה של אתה יכול בעצם להבין הרבה יותר על האדם עצמו. האדם עצמו זה אבל האישה, אשתו, השותפה שלו בתוך המסע הזה.
אז גם שבוע שעבר למדנו סיפור על אשתו של רב,
איך קראו לו?
אז אומרת הגמרא,
אבא רגילה דבית הוא למחמא תנורא כל מאה לדשבתא ושדיא אקטרתא משום כיסופה.
היא הייתה רגילה בכל ערב שבת שכולם עופים ומשלים והתנורים מעלים עשן.
היא אין לה מה לאפות, אין לה קמח, אין לה זה.
אז היא הייתה, שמה סתם איזה עצים.
לא באמת, כאילו, העיקר שיעלה עשן.
למה?
משום כיסופה.
רש״י אומר שהיו שכנותיה עופות עיסה לכבוד שבת והיא אינה עושה כלום.
אז היא התביישה.
הבה לך שביבותא בישתא.
היה לה שכנה רעה.
מחשושה, בלשון הילדים.
אמרה מיכדי ידענה דליתלי ולא מידי. אני יודעת שאין לה כלום. מה זה כל העשן הזה שעולה שם מהתנור שלה? אין כלום שם?
מה היא כולי עין? מה זה כל הסיפור הזה?
אז לה וטרפה אבבא דפקה לה על הדלת.
היא כספה ואייללה ימדורנה.
אז היא התביישה אשתו של זה.
היא דופקת, היא אמרת לה, אפשר להיכנס? אז היא אמרת לה, תגיד לה, לא?
הכניסה אותה.
התעווד לניסה,
נעשה נס לאשתו של רבי חנינה,
דחזיה לתנורה מלא לחמה,
ועגנה מלא לישה.
כן, נעשה נס, והשכינה הזאתי ראתה,
היה נראה לה התנור כמו מלא בלחם, והעיסה, והקערה,
העגנות מלאות בבצק, שצריך ללוש אותו.
אמרה לה, פלניטה פלניטה, הייתי מסה דככריך לחמך.
היא צועקת לה, אומרת לה,
אשתו של רבי חנינא, תביאי מהר את ה...
מסה, קוראים לה פלניטה, כן?
תביאי מהר את ה...
רש״י כאן אומר, את המרדה הזה, את העטר, שמוציאים בו את הלחם,
כי...
כי... עוד רגע זה נשרף, כן?
אומרת הגמרא,
אמרה לה, אף אנא להאחי עיילי,
תנא אף היא להביא מרדה נכנסה,
מפני שמלומדת בניסים. גם היא, באמת, כאילו, הקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותי, אני...
היא בנתה על זה.
טוב,
אז עד כאן הסיטואציה הזאת בערב שבת. השכינה שנכנסה,
היה לא נעים, והקדוש ברוך הוא עשה לה נס.
כנראה ביום ראשון אמרה, או הגעות טבח,
אמרה לדביתו,
אמרה לו אשתו,
לרבי חנינה, עד אימת נייזיל וניצתה הרכולי.
עד מתי אנחנו ככה נצטער בעוני הזה?
אמר לה, מה נעביד?
מה נעשה?
אמרה לו,
בא היא רחמיה
דנטבו לחמידי, אתה יש לך כוח תפילה, תתפלל שתנו לך איזה ממון מהשמיים.
באה רחמיה, ביקש רחמים,
יצאה כמין פיסת יד מהשמיים,
ויהבו לה חד קרעה דפטורה דדהבה.
נתנו לו רגל
של שולחן,
עשויה מזהב.
קיבל איזה מתנה מהשמיים.
חזה בחלמה, ראה בחלום,
עתידי צדיק דאכלי פטורה, אה פטורה דדאבא דית לתלת קרעי.
עתידים הצדיקים
לאכול על שולחן שיש לו שלוש רגליים,
והוא אוכל על שולחן רק עם שתי רגליים.
איך הוא חלם בחלום?
אמר לאשתו,
ניחלך דמיכל אחלי כולי עלמא, אה פטורה דמושלם,
נוח לך שכולם יאכלו על שולחן מושלם
ואנא לפטורא דמיכסר, אנחנו נהיה לנו שולחן חסר.
אז אמרה לו, מה נעביד? טוב, מה נעשה? כבר קיבלנו.
באי רחמי דנשקל ומנח.
היא אומרת לו, תבקש,
תתפלל שיקחו לך את זה.
באי רחמי ושקלו.
ביקש
להתפלל ולקחו את זה ממנו. לא כתוב איך, אבל לקחו.
ומסיימת הגמרא ואומרת, אנא, הגדול היה הנס האחרון יותר מן הראשון.
כן? זה שלקחו, יותר גדול מזה שהביאו.
דגמירי דמאה אביהווה משקל לא שקלה. מהשמיים נותנים ולא לוקחים. אפילו רבי חנינה בן דוסה גם הסכימו לקחת.
זה הסיפור.
סיפור ברור.
מה שנשאר לנו זה להעמיק בסיפור, כדרכנו בקודש.
אז בואו נתחיל.
קודם כל, מה פשר הביטוי הזה,
הנפלא, ששגיא הזכיר אותו בתחילת השיעור?
כל העולם ניזון בשביל חנינה בני,
וחנינה בני די לו בקו חרובין מערב שבת לערב שבת.
מה פשר הביטוי הזה?
פשר הביטוי,
לפעמים נגיד מורה נכנס לכיתה.
ואתם יודעים, כיתה מורכבת מכל מיני, יש פרצוף של הכיתה, כן?
יש את הילדים המשועממים, המופרעים, הטובים, יש כל מיני.
אבל לפעמים אתה אומר, שמע, וואלה, יש ילד אחד שבשבילו,
בגללו,
יש ניחשק ללמד כל היום.
לא תמיד זה אותו ילד, אגב.
לפעמים כל פעם זה ילד אחר.
זה מזכיר לי שפעם מישהו שאל את רב אריה לוין זכר צדיק לברכה.
תגיד הרב,
אתה אחד מל״ו צדיקים?
אז הוא אמר לו, תדע לך
שבאמת יש ל״ו צדיקים,
אבל כל יום זה ל״ו אחרים.
אז אולי היום זה אתה.
תשובה יפה, נכון?
אז לא כל יום, אבל אתה אומר, היום היה לא משנה, אבל,
נכון, לפעמים אתה אומר, שמע, היה יום עמוס הזה, אבל
שיחה עם מישהו, או איזה מעשה שעשית,
זה הצדיק את כל היום.
בסדר? כל אחד במה שהוא עוסק.
הקב' ברוך הוא, כל יום אביו צריך לזון את כל העולם.
כולל את פוטין וכולל את ז'רנסקי,
שהם מרגיזים אותו כי הם מתנהגים לא יפה. צריך לזון את העולם.
הקב' ברק הוא ברא את העולם, צריך כל היום לזון אותו. חתיכת אופרציה, זה לוגיסטיקה.
זה רמי לוי וכל הזה, ולהביא דברים, ולוגיסטיקה, ואוכל לכל הבני אדם.
שבעה מיליארד בני אדם צריכים לאכול כל יום.
קב' ברוך הוא צריך לזון אותם.
מבטיח שיזון את העולם.
צריך חשק לזון את העולם.
מי?
רבי חנינא בן דוסא.
למה?
או,
ידעתי שתגיד את זה.
לא בגלל זה.
או לא רק בגלל זה. כי הוא עסוק בעצמו בנתינה.
כלומר, הקב'ה אומר, מה שמעודד אותי לתת
זה אם בני האדם שמקבלים,
נותנים גם.
בסדר?
ולא לוקחים.
עכשיו, בדרך כלל יש לנו איזון כלשהו בין נתינה לבין נקרא. אנחנו לוקחים, אנחנו גם נותנים. אדם גם מרוויח כסף, הוא גם נותן משכורת, נכון? אה, סליחה, הוא גם מקבל משכורת וגם נותן מעשר.
נגיד זה ה...
בסדר, זה כאילו איזון.
אפילו יש בדבר הזה סוג של היגיון, אם תרצו, צדק. לכן הצדקה נקראת צדקה, שמי שיש לו,
ולאחר אין, יש בזה היגיון, שמי שאין לו ייתן מעט,
לא הרבה,
מעשר זה לא הרבה.
מה שיש לך כדי שאחרים יוכלו לחיות.
זה לא מעורר חשק.
לכן צדקה נקראת צדקה.
אתה עושה פשוט מעשה של צדק.
זה דבר צודק והגיוני, שמי שיש לו הרבה,
ולידו מישהו שאין לו כלום,
אז שמי שיש לו הרבה יהיה לו קצת פחות, כדי שמי שיש לו כלום יהיה לו לחיות.
זה דבר הגיוני.
נכון?
לא רק יהודים מבינים את זה, גם גויים מבינים את זה.
לתת,
מה שנקרא, התמסרות לנתינה, זה מעורר חן.
זה מעורר חשק.
זה עושה, אתה אומר, תשמע, אם אני, זה כמו שיש לך, אתה לא יודע, איזה פילנטרופ רוצה לתת איזה תרומת נדבה.
הוא רוצה לדעת שמי שמקבל את הכסף שלו,
מה תעשה עם הכסף שאני אתן לך?
תשמע, אני עם הכסף שלך, אני הולך לעשות כאן כזה פרויקט.
אני הולך להעיף פה מלא ילדים,
ללמד אותם מקצוע ולתת להם זה, וזה... אה, מעולה, אז בסדר גמור.
וכמה ילך לתקורה?
אתם יודעים מה זה תקורה?
המשכורות, והרכבים, וזה... כלום.
אני מספיק את הכול, והכול נקי, נקי, כמה ש... הכול מתאים. תשמע, זה עושה מול חשק, יאללה, הכול, כל כך הרבה כסף.
אז באופן כללי אי אפשר להתנהל ככה, יש תקורה בעולם.
אבל רבי חנינא ככה הוא מתנהג, וזה גורם
לקדוש ברוך הוא
חשק לתת.
הדבר המעניין הוא מערכות היחסים.
כלומר, מספיק רבי חנינא אחד כדי להזין את כל העולם.
אתם מבינים?
מידה טובה מרובה.
פי כמה וכמה ומידת פורענות. זה מספיק רבי חנינא אחד כזה
כדי שהקדוש ברוך הוא יגיד, שמע,
בזכותו,
קחו כולכם.
אחד כזה מצדיק את ה...
מעשה אחד טוב, כאילו לשם שמיים, בהתמסרות,
מצדיק הרבה מאוד
הרבה מאוד מעשים היקפיים.
רבי חנינא,
זה נראה, אתה צודק שזה לא כתוב,
זה כתוב טיפה לפני כן, כי הוא היה מתפלל על הגשמים,
הוא עסוק רק בנתינה.
ולעצמו הוא לא לוקח כלום.
שום דבר.
כן, כן, בדיוק, הרבה סיפורים כאלה.
כן.
כמו שהזכרת, במסכת בבא מציע,
שהוא מצא איזה תרנגולות ואז הוא גידל אותן שנה שלמה ובסוף הוא בא והחזיר להולול.
זה לא הלכה.
ההלכה אומרת, אתה מוצא משהו, כל אשר עושה ואוכל יעשה ויאכל, כל מי שלא. אתה מוכר,
הוא אומר, זהו, חביבי, בזה נגמר.
זה מה שמצאתי, וזה הכסף, וזהו.
לא, רבי חנינה, כאילו, יש לו הנאה מלתת.
הוא שמח בזה, זה גורם לו סיפור, גורם לו שמחה.
אז הדבר הזה, הוא נותן לקדוש ברוך הוא, כביכול,
או לא כביכול, חשק לתת.
חשק לתת.
ומה שמסלק את הרצון של הקדוש ברוך הוא לתת, זה מקום שאין בו בכלל נתינה.
ולכן,
אם תוכלו לראות לאורך התנ״ך שאין שום מקום שהקדוש ברוך הוא
ישתבח שמו ויתעלה,
רוצה להשמיד אותו,
לא משנה אם זה עבודה זרה, גילוי, דברים חמורים.
תמיד נותנים עונש, אבל כילוי טוטאלי אין.
רק מקום שאין בו חסד מאבד את זכות הקיום.
סדום,
המבול, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל,
וננבה.
אז מזה חוזרים בתשובה.
זהו.
זה המקום שאין בו חסד.
זה פסוק בתהילים.
מה הפסוק בתהילים?
כי אמרתי עולם חסד יבנה,
שמיים תכין אמונתך בהם.
קראתי ברית
למשיחי נשבעתי לדוד עבדי עד עולם אחי כיסך,
קנית לדור ודור כיסך.
פסוק כזה.
אבל זה הפסוק.
כי אמרתי עולם חסד יבנה.
אומרת הגמר, מה זה?
כן, אומרת הגמרא,
התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים.
תחילתה גמילות חסדים שנאמר ויעש להם כותנות אור ויעלבישם,
וסופה גמילות חסדים שנאמר ויקבור אותו בגיא. אז המסגרת של התורה זה חסד.
אז במקום שיש חסד, זה מעודד לתת. במקום שאין חסד, הכל כאילו תקוע, הכל נשאר.
טוב, עד כאן הקדמה, מי זה רבי חנין לבן דוצר ומה הגישה שלו. ואז הסיפור מתחיל להסתבך.
מה קורה?
על פניו זה נראה שהוא ואשתו בראש אחד, מה שנקרא, נכון?
אלא מה?
יש מושג בעולם שנקרא הסביבה,
החברה.
והחברה והסביבה
לא אוהבת חריגים.
היא לא אוהבת.
היא מתחילה להפעיל לחץ.
מה זאת אומרת אין לך?
מה זאת אומרת אתה מסתפק בקו חרובין? מה, אתה לא...
יכול להיות.
החברה מתחילה להציק.
מה, אין לך?
אתה לא תסלחו?
אתה לא עושה איזה טיור?
אתה לא רואה לך איזה טלפון מודרני? אתה לא, כאילו... מה, טוב, אתה בטוח שטוב לך? כי מתחילים להציק עם שאלות.
למה זה?
כי כשמישהו מתנהג בצורה משונה,
אז זה קצת מאיים על ה... רגע, למה הוא עושה את זה? אז רגע, אולי הוא יודע משהו שאני לא יודע?
אולי אני חי בטעות?
לא, לא יכול להיות. הוא חי בטעות.
אז אני אאיר את עיניו.
תשמע, לא יכול להיות.
בסדר?
וזה הפשר של השכנה המכשפה.
השכנה היא לא רק כזה במקרה שכנה כזאת עם החשושה, אלא היא ביטוי באופן כללי של החברה שמסתכלת ואומרת, שמע, לא יכול להיות שזה,
משהו כאן לא מסתדר.
ככה הם מרוצים וטוב להם ורק קו חרובים וזה, משהו כאן,
אז אני רוצה רגע לראות מה קורה, איך זה יכול להיות, כאילו,
איך כתוב כאן?
ידענה דלתלי וולא מידי, מייקולי האי?
מה הם כאלה שמחים?
מה הם כאלה מרוצים?
מה זה כל העשן הזה של זה? מייקולי האי?
היא, האישה, מנסה לשים איזה עשן כדי לשים כמו רימון עשן כזה, לטשטש את ה... זה לא צריך שתדעו יותר מדי, אנחנו טוב לנו, זורק את רימון עשן כזה, אל תתערבו לנו בחיים, טוב לנו איך שאנחנו.
אבל השכנה מנסה מבאדר, רימון העשן, להגיד, איך זה, מה?
הסביר לי איך זה יכול להיות, משהו כאן לא הגיוני.
מי דפוק, או שאני לא דפוק, או שאני דפוק, או שכאילו, מי כאן לא מבין? וכנראה את לא מבינה.
וזה דבר מאוד מאוד מעניין, הלחץ החברתי
שמתחיל להיות מופעל
על אנשים שמתנהגים בצורה אחרת,
וכן, טיפה מאתגרים את הסביבה.
טיפה מאתגרים את הסביבה.
אם מדליקה אש, זה אומר ש...
או, או.
כן, יפה, אז...
יפה, אתה אומר. אז בעצם היא מדליקה אש, ומשום בושה, נכון? אפשרות אחת, אפשרות שנייה זה להגיד, יש
גמרא במסכת,
אה, במסכת סנטרין, נדמה לי,
הגמרא אומרת, היזה קבל וקיים.
כלומר, תהיה בצד
וככה תתקיים לאורך זמן.
אז היא אומרת מה אני צריכה שיתחילו לדפוק אצלי בדלת ויגיד לי מה קורה,
התנור הזה, תתקלקל אחת התנור, צריכה עזרה, צריכה עזרה, צריכה עזרה, צריכה עזרה, צריכה עזרה.
טוב, בוא נשים רימון רשן.
הכל בסדר, ואנחנו,
לפעמים שווה להשקיע קצת, לא בגלל הבושה, אני חושב, לא בגלל שהיא מתביישת וזה, אלא כדי שלא,
שלא יתחילו לשגר.
מה תתחיל להגיד להם?
תשמעו, טוב לנו עם קו חרובים,
אנחנו, יש לנו איזה הנהגה מיוחדת, אז עדיף,
עדיף כאילו ל...
בסדר? זה... חכה,
קטר להיזהר.
יפה.
אבל אנחנו נחשפים פה לחטטנות החברתית, נקרא לזה ככה.
מה קורה שם? איך זה יכול להיות?
ככה, עם אף כזה.
ולמה זה קורה?
כי הרבה פעמים החברה מסרבת לקבל. מה זאת אומרת?
איך יכול להיות שאתה מאושר בלי שיש לך את כל המצרכים הנדרשים לאדם להיות מאושר? אתה לא עושה סקי באנדורה, אין לך אייפון 13,
13. אתה לא עם שני רכבים, אתה לא זה, ואתה מאושר.
זה משהו כאן מוזר, לא יכול להיות.
אתה עובד עלינו פה. תן לי רגע להיכנס לראות
מה קורה פה.
בסדר?
מה זה כפיים לשיעור?
ואז אשכנזתי נכנסת לתוך הבית.
עכשיו, פה היא כבר באמת מתביישת.
עכשיו, למה היא מתביישת?
תדעו לכם שכל פעם שאני לומד איתכם,
אז ממש מתחדשים לי חידושים.
משהו של דברים שתוך כדי השיעור.
למה היא מתביישת?
ממה היא מתביישת?
איך, איך, לא הבנתי? היא הצטרפה להצגה שיש לי אש, ועכשיו היא כבר חיה בשחקת המשחק שהיא נכנסה אליו.
כן. היא יכולה להיות מחוץ למשחק ולהגידה, אני שונה.
איפה אני כמו כולם, ועכשיו היא נחשפת, כאילו,
זאת הצגה.
אז אתה אומר, כאילו תפסו אותה בשקר, זה כאילו ה...
יפה. למרות שזה לא, אתה יודע, לא, זה אפשרות אחת, קודם כל, אינה חינם, זה אפשרות. אני חושב שאפשרות נוספת להגיד שהיא מתביישת,
זה,
יש כל מיני דברים,
יש כל מיני בושות,
דבר והיפוכו.
בדרך כלל בושה זה אדם שנתפס שהוא מה שהוא לא,
בסדר?
כלומר, הוא משחק אותה צדיק, פתאום מגלים שהוא לא כזה צדיק, בסדר?
ישר הוא נתפס כגנב, אז הוא מתבייש.
אבל יש גם צדיקים מתביישים הפוך, מה?
שהם נאלצים לגלות ברבים את גדולתם,
שהם לא מעוניינים,
הוא לא רוצה לגלות, הוא היה מעדיף להישאר, נסתר.
אז עכשיו,
אם היא תיכנס בעצם, השכנה הזאת, אז מה היא תגלה?
שרבי חנינא ואשתו,
שני הצדיקים האלו שעוסקים כל היום בנתינה,
אין להם כלום בבית לעצמם. הם לא, היא תצטרך לגלות את זה.
שהיא באמת,
ואת זה היא לא רוצה,
זו הבושה שלה, היא לא רוצה
היא לא רוצה לגלות את מעלתם המדהימה שלה ושל בעלה
לרבים כי הם רוצים להישאר, כמו שאמרנו, את הגמרא בסמי הדרין, אני חושב,
היבא קבל וקיים, תישאר בצד ולא ידעו עליך ולא יכתוב עליך כתבות.
מחר, מי שכתבת תחקיר,
הזוג שנתן הכל לאחרים ולא לקח כלום לעצמו, אם זה תחכים, אם זה צילומים, תקריב כזה וכל זה, והם לא רוצים לתת לו להישאר צנועים בצד, אף אחד לא ידע, אף אחד לא יודע, זה הכל.
לא ככה אלדד.
אלדד מחייך, הוא ככה.
כלומר, זו בושה הפוכה של רבי חנינא ואשתו מהבושה הרגילה שאנו מכירים, שאנשים מתביישים כי תפסו אותם, שהם שיחקו את המשהו שהם לא.
כאן הבושה היא שהם יצטרכו לגלות מה שהם כן, והם לא רוצים.
הם מעדיפים באמת, אתם מכירים את ההוא שמעדיף
לעשות מעשים בסתר,
אבל שיתפסו אותו.
כן? הוא משאיר מספיק רמזים
כדי שסימנים ככה בשטח, פה נופל לו איזה כרטיס ביקור,
שם הוא משאיר איזה טביעת אצבעות, פה הוא רואה איזה מצלמה הזו, כזה עובר לידיו,
עושה כזה ככה, כזה ככה, והוא בסתר, ואז
פתאום הוא נתפס. אוי, אוי, אוי, אוי, תפסתם אותי, אוי, אוי, אוי.
אבל יש כאלה שבאמת מעדיפים להיות בסתר.
ואם הם יצטרכו להתגלות, אז בשבילם יהיה בושה.
אני חושב שזה ההסבר היחיד
למה הקדוש ברוך הוא עושה לה נס.
יש פה נס,
נכון?
למה הוא עושה לה נס?
כאילו, אם היא הייתה לא בסדר במירכאות שקרה, אז עכשיו הקדוש ברוך הוא צריך לתת שכר לחוטא נשכר.
אבל אם זה כדי לשמור על
מדרגת הצניעות והפנימיות שלהם, אז הקדוש ברוך הוא שותף פתח פעולה, בסדר? אז הנה, עכשיו אנחנו נסתיר.
גם הקדוש ברוך הוא מצטרף לעונה. הנה, הכל בסדר, יש פה לחם, הכל מוכן לשבת. מה את מדברת? הכל בסדר, הנה, זה.
כדי שלא ידעו, בסדר?
קשור למה שדיברנו הבוקר בחבורה על צניעות.
צניעות זה שאדם עושה
מעשים טובים והוא לא עסוק בלפרסם אותם כל היום,
אין במידה שזה תורם לקידום של המעשה הטוב, אבל אם זה בשביל עצמו, אז הוא לא עסוק. עשיתי, בניתי, את זה, את זה.
לא.
זה אין קשר מושלטף.
זה כזה נראה שאני ואריאל תיארנו את השיעור לפני, איזה מין שאלות מנחות וכל זה.
וסגי גם.
לכאורה, מה שאתה אומר,
זה הטענה של האישה בהמשך.
אמרה לדוויטו עד אימת נייזיל ונצטער כולי היי.
אתה כל הזמן צריך לשים לב
מה לוקח לך יותר אנרגיה.
לדוגמה, נגיד שבן אדם זכה באיזה פרס,
תואר, פרס כלשהו, פרס הצטיינות.
לא, הוא לא לבד, יש עוד עשרה אנשים.
והוא אומר, אני צריך כבוד, אני צריך כבוד, וזה, אתם גם יודעים שכל הטקסים האלה זה...
קיצור, זה...
הרבה פעמים זה מרובה שלא מחזיק את המוח. זה הרבה בא גם בקיצור, דברים ידועים.
אז הוא אומר, אני לא אגיע.
אז הוא אומר, תקשיבו, אם תגיע, מה יקרה?
אתה חלק מעשרה אנשים,
תגידו, אתה עושה, זוכה, עלה, תעלה, תלחץ יד, תקבל תעודה, תשב בכיסא.
אם לא תגיע,
הוא בואו, רגע, אתה מגיע, אתה לא מגיע, הוא הגיע.
אנחנו מבקשים לקרוא ל... הוא לא הגיע, רגע, תבדקו למה הוא הגיע, למה הוא לא הגיע? הוא אמר שהוא הגיע,
אתה תעשה הרבה יותר רעש אם לא תגיע.
אה, כן?
למה?
לא הסתדר לו בלוז או משהו עם חירוץ כזה.
כן, כן, כן. עד היום אני חושב, זוכרים,
אני זוכר לפחות, זוכרים,
כשהרב שטיינזר, אני צריך לצדיק לך, קיבל פרס ישראל,
הוא לא הגיע.
למה הוא לא הגיע?
כי הוא היה עסוק בפרס ישראל.
כלומר, הוא היה עסוק במה שהוא קיבל עליו פרס ישראל, הוא הקים ישיבות ברוסיה, והיה בדיוק כזו.
חבר'ה, אולי זה היה תירוץ טוב, כל פנים,
הפוך על הפוך, מי שלא מגיע יכול להיות.
אז בסוף צריך לעשות שיקול, מה יותר מושך תשומת לב?
כלומר, אם אנחנו בסוף צריכים להשקיע, אתה יודע, לפעמים בן אדם הוא לא עלינו, כן, יש איזו מחלה,
מחלה, מישהו חולה,
אז לא תמיד רוצים לספר,
אבל לפעמים האנרגיה של ההסתרה,
היא כל כך גדולה שכבר עדיף לספר.
תוציא מייל, תגיד רבותיי,
כך וכך, תתפללו עליי, יהיה בסדר. זהו, תוציא מייל, תוציא עדכון אחת לכמה זמן, מישהו אדם, מישהו איש ציבור.
ואז אתה מוריד מעצמך את כל הניחושים,
והסתרות. ואיפה היית? לא, הייתי במילואים. כמה אתה קראת למילואים? הייתי במילואים. לא, הייתי בזה, טסתי לחו״ל, חזרתי מחו״ל, וזה, רואים אותו ככה, רואים אותו ככה. מה פתאום אתה התחלת להרזות? לא, אני בדיאטה.
אלף שקרים. מה זה? פתאום רואים אותך ורואים אותו בבית חולים. מה אתה עושה? לא, באתי לפה לבקר איזה מישהו.
פותח פה תעשיית שקר כזאת שכבר היא אחד על גבי השני וכל. לפעמים עדיף לגלות.
אז אומרת אשתו של רבי חנינא לבעלה, תקשיב, אנחנו בעצם,
זה נראה שאנחנו משקיעים יותר זמן בהסתרה מהחברה מאשר בזה. אז בואו, אנחנו עדיין נמשיך לתת, ועדיין, אבל בואו תדאג שיהיה לנו איזה
סכום מסוים של ממון, שנהיה באיזשהו רף
מינימלי שיותר יציקו לנו.
זהו, מה אתה רוצה? הנה יש לי, קניתי אוטו, בסדר? נרגעת?
נכון? קניתי אוטו. יש לי אוטו, זהו, אתה רגוע עכשיו? יש לי אוטו, יש לי זה, הנה,
האוטו כל היום בחניה, לא נוסעים, נוסעים בו. הבן אדם קונה אוטו ומשיכה לחזור באוטובוס.
כן, היום הייתי צריך לנסוע עם אוטו לירושלים.
אז עמדתי בפקקים בכניסה לעיר,
והאוייזר רא לי 20 דקות, ובדיוק כשאני עומד, האוטובוס מפתח תקווה עובר אותי, וווווווווווווווווווווווווו ככה בשעתה בעלתי תחבורה ציבורית.
לא יודע, מי יתנני
לנסוע עם מרצדס ירוקה.
הכי טוב, לא?
אז אה... כמו שהשאלה נצליח במשרד התחבורה.
כן, לא, חד משמעית.
לא, ברור, לא, עשיתי, לא הייתה לי ברירה, אבל אני חייב, כי אני צריך לציון פה לשדרות היום.
אחרת הייתי, כן, אין מה לדבר.
הרבה יותר נוח, הרבה יותר מהיר,
הרבה יותר נוח, הרבה יותר מהיר, הרבה יותר זול.
ממש הרבה יותר זול,
תורה.
14 שקל מתחת תקווה לירושלים,
דרך כביש 6. חברים, שאוטו זה דרך כביש 6, והפנגו, והחניה, וזה,
אולי ההבדל בין 100 שקל ל-20 שקל, זה כאילו...
נסעו באוטובוסים, רבותיי.
איפה היינו?
כשאני נוסע באוטובוס אני גם מתפנק,
לפעמים אני לוקח רכבת קלה ואת החברה המרכזית למכון.
כאילו... עשיר.
נוסע, לא הולך ברגע. עוד 6 שקל.
אז זה מה שהיא אומרת לו.
יכול להיות שאנחנו משקיעים כבר יותר רגע בלהסתיר, אז יאללה, בוא ניקח איזה רגל מזעג,
בוא נבקש איזה משהו,
ויהיה לנו איזה רף מינימלי, וירדו מאיתנו.
בסדר?
מסכים.
עכשיו, אני רוצה להגיד לכם, זה הדבר שהכי לא כתוב בסיפור והוא הכי משמעותי.
הוא מובן לאור ההמשך.
הוא מיד מסכים.
כלומר, וזה קשור לסיפור שלמדנו שבוע שעבר, אין מצב שאתה עושה אידיאל על חשבון אשתך.
אין מצב. אם היא לא מעוניינת, זה לא טוב לה,
קשה לה, נגמר הסיפור, זהו.
זו תובנה מאוד מאוד חשובה, זה קשור למה שדיברנו שבוע שעבר, זו תובנה מאוד חשובה.
הבעלים הולכים ביחד,
ונקודת המבחן היא אצל האישה, לא אצל האיש.
היא קובעת.
אז היא אומרת לו, אני, נראה לי שזה...
והוא מיד מסכים, הוא לא מנסה לשכנע אותה.
הוא לא מנסה להגיד לה, תקשיבי,
אני רבי חנינא בן דוסא, יש עליה כבר הרבה סיפורים בכל סוחר חמנו וזה, בואי נגמור רק את הסדרה, ואחר כך...
שום דבר, אין בעיה, מה שאת רוצה. מה? להתפלל.
מה זאת אומרת? להבנתי.
נגיד הבעל הוא קצין בצבא, בסדר?
ויש לזה מחירים של הבית, נכון?
אז רק אם אשתה מסכימה.
אם זה שניהם ביחד.
אני למדתי, הייתי אברך הרבה שנים,
וכשהייתי אברך אז אשתי עבדה.
גם אני, אשתי עבדה, בקיצור.
היינו זוג צעיר.
ואז נולדה ידה שלישי, והיא אמרה לי, אני רוצה להפסיק לעבוד משרה מלאה. עבדה משרה מלאה בתפקיד יחסיתו.
היא אומרת לי, זה יותר מדי בשבילי, אני רוצה לתת את הילדים, יש לנו שלושה ילדים כבר.
אז מה?
אז אמרתי לה, מה פתאום?
מה זה, יש לי תיעוד של הדייט,
אני הקלטתי אותך,
שהבטחת לי שאני אברך ואילמד תורה, ואת תעבדי, וזה, נכון,
רציתי את החוזה,
ראיתי לה, הנה, חתן,
כן?
זהו, נגמר הסיפור. באותו ערב ישבנו ביחד, כתבנו מכתב התפטרות,
ובסוף אותו חודש היא הפסיקה את העבודה. מצאה עבודה בחצי משרד, ירועיים וחצי בשבוע, ומה?
ואני הלכתי לעבוד.
התחלתי לחלק עיתונים.
מקור ראשון, חמישי בלילה,
כן?
היה לי אחלה קו,
כן?
בית מאיר ואז בית שמש.
הייתי קם ב-10 וחצי, בלילה, יום חמישי, קם בשלוש, מחלק עיתונים, שבע אני כבר בתפילה וממשיך את היום רגיל,
כאילו מדלג על ה... זה בליל שבת נרדם על הצלחה, בסדר? אבל זה ה...
אז כאילו, ברגע שהיא אומרת לו,
באותו רגע העסק נגמר, זהו, מה שאת רוצה.
אבל אז
מתחילה העלילה להתקדם.
קודם כל, יש מקום לשאול.
יש המון המון דרכים לקדוש ברוך הוא לתת להם אושר.
יכולים לשחק בחול לילדים ולמצוא מטמון,
נכון? יכולים פתאום שיהיה להם, ימצאו איזה שק מעות בכניסה לגינה.
מה? יורד להם מהשמיים, רגל מזהב.
מראים פה רגל של שולחן מזהב.
ואז גם מגיע החלום.
עכשיו, כשאדם חולם חלום,
הוא כאילו, הרי החלום עוזר לנו לברר
מה השליחות שלנו.
בסדר?
יש הרבה דברים שאנחנו עושים,
ובכל הדברים שאנחנו עושים, המילה המרכזית היא איזון.
חשוב לשמור על איזון.
בין
מה שאתה עושה לבין מה שאתה מקבל, אדם צריך להיות מאוזן.
בדבר שהוא השליחות שלך,
שם אין איזון.
שם יש
מסירות נפש.
דבר שזיהית, שתשמע, זה השליחות שלי,
זה למעלה מטעם ודעת.
בלי כסף, בלי זה, אתה הולך על זה. ואז גם מגיעה הצלחה וברכה וכל זה, אבל אל תעשה חשבונות.
מי שעושה חשבונות על השליחות,
אז כאילו מצמצם את הצינור.
עכשיו, כל השאלה, מה השליחות שלך?
אבל ברגע שאדם זיהה משהו של שליחות,
אנחנו בני אדם, אנחנו בסוף נשמה בתוך גוף, אז גם יש לגוף מגבלות, אבל צריך להתאמץ.
בלי חשביינס.
כמה שאפשר.
הוא חולם חלום.
מה החלום?
שיש שולחן
עם שלוש רגליים,
ועליו הצדיקים יושבים וסועלים את הסעודה. כלומר, זה מה שהם בנו בעולם הזה. בשולחן שלו כאילו רעוע, יש לו רק שתי רגליים.
כלומר, הוא בעצם מבין
שהוא פגם את השליחות שלו.
ולדעתי זה הסיפור של רגל מזהב.
מה עושה רגל של בן אדם?
היא לוקחת, איתה האדם נע בחיים. זה כאילו התנועה, זו השליחות.
אומרים זה נוטריקון, זה אב.
והתפקיד שלך רבי חנין זה לעבור, לנוע,
ושאנשים יגידו זה אב ואתה תיתן להם.
זה השליחות שלך.
זה לא משהו רגיל.
ואם זה שליחות צריך למשורת את הנפש.
להסתיר את זה, להילחם על זה, שיהיה כיסופה על זה, כלומר, עד אותו רגע, הוא צדיק בהרבה מאוד דברים. הוא צדיק בתפילה, הוא צדיק בלהוריד גשם, הוא צדיק בזה, הוא צדיק בהרבה מאוד דברים.
עכשיו יתברר שעיקר העיקרים של רבי חנינא זה שיש כאן בעולם איזה מישהו שרק עסוק בנתינה ונורא נורא מדגיש את זה בזה שהוא לא לוקח כלום בחזרה.
כלום.
מותר לקחת.
מותר. זה לא ש... מותר לאדם לקחת. מותר לאדם...
אמרנו, הרי באופן עקרוני האיזון הוא שאדם מרוויח ונותן מעשר.
זה האיזון. מעשר חומש.
זה האיזון המתוקן.
אבל צריך שיהיו כמה אנשים כאלו בדור שאתה מסתכל ואתה אומר, וואו,
כאילו, האנשים האלו,
זה, הוא נותן, כמו שאמרנו,
בזכותו כל העולם ניזון
מהמקום הזה.
אז כשרבי חנינא רואה את זה בחלום, הוא אומר לו שאתה, תקשיבי,
אנחנו פוגעים בשליחות שלנו.
אנחנו מצמצמים אותה.
אנחנו כאילו ממירים את השליחות באיזה משהו שהוא צודק,
הוא הגיוני, אבל הוא עלול לפגום בשליחות שלנו.
אז היא מיד איתו.
כלומר, גם היא,
היא אמרה, מראש אנחנו משתדלים להיות אנשים טובים, וצדיקים וכל זה, אבל לא צריך, ברגע שאנחנו מושכים יותר מדי תשומת לב,
ברגע שזו השליחות, לא אכפת לך גם אם זו משיכות,
תמשוך תשומת לב או לא תמשוך תשומת לב. יש סיפור מאוד יפה בשם האדמו״ר האמצעי, נדמה לי.
היה חסיד, האדמו״ר האמצעי היה ידוע במאמרי חסידות
ארוכים מאוד שהוא היה כותב, היה לו מוחין עמוקים מאוד.
היה צריך כדי להבין אותה,
את המאמרים שלו,
היה צריך לחזור עליהם, לפרק אותם וזה. והיה חסיד אחד שהיה מאוד מאוד מוכשר בדבר הזה.
היה מאוד מוכשר.
אחרי שהאדמו״ר האמצעי אומר איזה מאמר חסידות,
איזה המשך כזה, אז הוא היה יודע להסביר את זה ולתרגם את זה, ודוגמאות, ומשלים,
ומאוד מאוד שיבחו אותו, מאוד מאוד היללו אותו.
ופעם אחת אני נכנס לאדמו״ר האמצעי, ואני חושב שזה אדמו״ר האמצעי או אדמו״ר הרשע, ואני לא זוכר אחד משניהם.
והוא אמר לו,
הוא חוזר אחרי מאמרי חסידות, ומאוד מהללים אותו ומשבחים אותו,
והוא מפחד שהוא יגיע לכלל גאווה,
שהוא מתנפח.
אז הרבי ענה לו,
יהיה ממך בצל, ציבה-ל'ה,
ותמשיך להגיד חסידות.
זה לא פה איזה משהו צדדי, זה השליחות שלך.
אם זה השליחות שלך,
אם ינחו לך כפיים,
שינפחו אותך, שיגידו עליך אלף ואחת דברים, אתה לא זז מהשליחות.
שליחות זה פרמטרים אחרים.
בשליחות אדם צריך למסור את הנפש,
ולמסור את הנפש אצל הצדיקים זה להסכים לגאווה ולהסכים שישבחו אותך
ולהסכים שיעללו אותך ולהסכים שיבחרו לך כפיים ולהסכים אלף אחד דברים שלא היית רוצה.
היית רוצה מה? להיות
הווה קבל וקיים להיות בצד שלא יפריעו לי, תן לי ללמוד תורה, תן לי לקיים מצוות, תן לי להיות עם עצמי, זהו, מה צריך את כל ה...
כן, אתם יודעים שכשהרב אליהו, זכר צדיק לבחן, נבחר להיות ראשון לציון,
הוא הרי לא רצה.
אבל הכריחו אותו.
והבשל יתקשר, והאדמו״ר מיגור יתקשר, והרב כדור יתקשר, אליו ואל אשתו.
לא הייתה תמונה שלו.
רצו לשים תמונה בעיתון, מי נבחר. לא הייתה תמונה שלו.
אז שלחו צלם במיוחד, שיצלם אותו, שידעו מי זה.
כי הוא היה רב ליה, הוא היה אצלנו ללכת כזה,
לא הכירו.
כאן בירושלים הכירו, אבל ב...
אבל עכשיו, בכל מקום שאתה מגיע, בצילומים, בעניינים, בכל זה, אתה מעדיף שלא.
אבל אם זה השליחות,
אז אין משחקים.
אז זה מה שהיא אומרת לו.
זה מה שהוא אומר לה.
זו הסיבה שהם קיבלו רגל מזהב. רגל מזהב, הכוונה,
זה הרגל שאיתה אתם נעים בחיים שלכם כאן בעולם הזה.
זה התנועה שלכם, לעבור, כשאנשים יראו אתכם ויגידו זהה, ותיתנו להם.
וכדי שהנתינה שלכם תהיה נתינה שמשפעת, הם צריכים להיות מופת ודוגמה. יש פסוק בתהילים שאני מאוד אוהב, כי מופת הייתי לרבים ואתה מחסיא עוז. גם את הפסוק הזה הלחינו.
חבד נקים גמור יפת הייתי הייתי לרבים ואתה תמך סי עוז
שיר כזה
כמופת הייתי לרבי. יש אנשים שהם מופת
מופת
ואז הכל אז הוא לאט ולעצמם שום דבר.
מה?
שנייה אני מיד עונה מיד עונה אבל אבל סיפור
סיפור
סיפור חזק מאוד
אשתו של הרבי הרבנית חיה מושקה
היא נפטרה בשנת תשמ״ח
בכב שבט
תשמ״ח והרבי היה מאוד קשור אליה כמובן ואהב אותה והעריך אותה והיא גם הייתה מבוגרת מהרבי אגב
בגיל
היא נפטרה בגיל 87 הרבי היה בן 85 היא נפטרה
או 86 היא הייתה מבוגרת לנו בכמה שנים
טוב אבל גדול וכל זה
אחרי שהיא אחרי שהרבי קם מהאבל הוא התחיל באיזה מבצעים וככה ברוח סערה כזאת
היא נפטרה בשבט
החג הראשון
הדאורייתא אחרי שבט זה פסח
עכשיו, הסדר אצל הרבי היה שבחוץ לארץ יש שני לילות סדר. בלילה הראשון הוא עשה סדר עם אשתו,
ובלילה השני היו מגיעים כל התלמידים וכל זה.
אז עכשיו נגמרת התפילה.
והמזכיר, הרב גרונר,
מחכה ליד הרבי.
אז הוא אומר לו, למה אתה לא הולך הביתה?
הרבי רק יגיד לי, מה,
התלמידים, עשרה תלמידים, שני תלמידים, מאה תלמידים, מה שתגיד, אנחנו, אני, המשפחה, מה? תגיד.
אמר לו, לא, תראה איך.
בקיצור, האדם שדאג ויזם שלא יהיה מצב שיהיה יהודי לבד בגלל הסדר, כי כל הסיפור של לילות הסדר וכל זה, זה הכל הרי חבל,
הוא בשנים האחרונות של חייו היה לבד בגלל הסדר.
לא, אני לעצמי כלום.
הכל לזולת.
זה מופת לרבים.
אז זה מה שקורה כאן.
וזה מצדיק גם משיכת תשומת לב וכן על זה הדרך.
לשאלתך,
לכאורה שולחן צריך להיות עם ארבע רגליים ולא עם...
עולה לב.
כן.
אז כאן צריך להבין מה בכלל המושג של שולחן, כן?
כמו דוד המלך אומר,
תערוך לפניי שולחן נגד צורריי.
כן? או כמו מרן כותב לספר שלו, קורא לספר שלו,
שולחן ערוך.
כלומר, שולחן בעולם הבא,
זה כאילו הדברים שאדם עמל, עמל, עמל, עמל, עמל כל חייו,
עכשיו הוא פורס,
הם פרוסים לפניו, הוא כאילו,
ככה אומרים,
גדול הנהנה מיגיעי הכפה ויותר מירי שמים, נכון?
אז נהנה מיגיע כפיו וקנה בעולם הבא. בעולם הבא אדם נהנה מיגיע כפיו.
נהנה מ...
עבדת, עמלת, טרחת במצוות, בתורה וכו'. עכשיו ישימו לך את המזון הרוחני הזה ותוכל ליהנות ממנו, בסדר?
אז,
אם מלא שחוק פינו, אז מותר לך ליהנות. כאן בעולם יש שליחות.
זה השולחן.
אני חושב שלוש רגליים זה מכוון אולי לספירות,
חוכמה מן הדת, זה תמיד מחולק לשלישיות.
לא יודע, לא עיינתי בזה עד הסוף,
בסיפור של השלוש מול ארבע,
אבל זה ברור שאומרים לרבי חנינא,
פגמת בשליחות.
מסיבות מוצדקות, אבל זה פוגם בשליחות. השולחן שלך הוא פחות יציב, שליחות פחות יציבה.
ואז הוא,
ולכן גם לפי דעתי,
זה עוד סוד גדול מאוד, ואני רוצה ממש למכור לכם את זה.
זה סוד ששווה מאות אלפי שקלים, אבל אני אתן לכם את זה בחינם,
אני אוהב אתכם.
באמת, אבי.
לא, מה, אתה הולך לזה?
כן.
אה?
כן.
אז כן, זה משהו רציני, אבל זה לא ככה, אבי.
זה ככה, זה נס, זה נס, זה נס, זה נס, זה נס, זה נס, זה נס גדול. הגמרא אומרת כאן שהסכימו לקחת.
זה שזה נס גדול, כי בדרך כלל מהשמיים נותנים ולא לוקחים.
וזה ממש הלכה למעלה, כאילו ככה נוהגים.
הרב עמאר סיפר פעם,
שכשהיו בחירות לראשון לציון,
אז הרב עובדיה הכריח אותו להגיש מועמדות.
הוא לא רצה.
אבל הרב עמאר פסק לו פסק שהוא חייב להגיש מועמדות. אז הוא הגיש,
אבל הוא הלך לרב רוזנטל מחיפה,
שסיפרתי לכם עליו פה לפני כמה פעמים,
וביקש ממנו שייסע לרבי שמעון ויתפלל,
ויתפלל עליו שלא ייבחר.
אז הרב עוזנטל אמר לו, אין דבר כזה.
לא מתפללים לא, מתפללים רק כן.
אני מוכן להתפלל שייבחר הראוי ביותר.
אז הרב עוזנטל אמר, בסדר, באמת זה מה שקרה, נבחר הראוי ביותר.
אין תפילה, מהשמיים נותנים, אין דבר כזה שלא יהיה.
תגיד מה אתה רוצה שכן יהיה.
אז בכל אופן, למה לקחו?
תזכרו את זה, אם אדם מתפלל שהוא רוצה דברים לעצמו,
אז בודקים אותו, מגיע לך, לא מגיע לך,
מותר להתפלל, ודאי, אדם רוצה פרנסה,
בורא עולם, בידי פרנסה, בורא עולם, בידי שלום בית, בורא, כן, אז בסדר, אז הקדוש ברוך הוא אב ורחמן ונותן, אבל בודקים.
אבל אם אדם מתפלל לקדוש ברוך הוא, תעזור לי לגלות את השליחות שלי,
או תעזור לי לא לפגום בשליחות שלי,
זו תפילה שתמיד נענית, ומהשמיים יהפכו את הסדרים כדי לעזור לך.
כי אתה מתפלל לא עבורך, אתה מתפלל עבור מי?
עבור המלך.
הקדוש ברוך הוא, תעזור לי להיות החייל הכי הכי מצטיין שלך.
התפילה הזאת היא תמיד נענית. זה רמוז קצת.
הרב ארוש כתב על זה ספר שלם, בואו שעריו בתודה.
אם אדם מודה לקדוש ברוך הוא, פותח את כל השערים,
קל וחומר בואו שעריו בשליחות.
אם אדם אומר, אני לא, אני רק רוצה, הקדוש ברוך הוא תן לי להיות השליח שמתפלל על זה, ייקחו, יחזירו, יעשו את הכל כדי שתצליח.
האדם יגלה את זה.
זו תפילה חזקה מאוד.
זה רבי חנינא בן דוסה.
לא היה מראש כדאי שהם, אוקיי, אנחנו שונים, יש לנו דרך אחרת, כולם חילונים, אנחנו דתיים. אם היה מראש, אז איזה שיעור היינו מעבירים היום?
אתה רואה שהיה להם התלבטות.
אתה רואה, יש פה התלבטות אמיתית, כי השוני יש לו מחירים.
ודרך ההתלבטות הדברים נעשים יותר עמוקים ויותר יציבים.
חזק וברוך. מה אומר הדוקטור?
