אנחנו נפגשים פה כל שבוע לשיעור נפש הפרשה, שזה עבודת הנפש לבגודת הפרשה.
אדמו״ר הזקן, מה אמר לנו? לחיות עם הזמן. הזמן צבוע בצבע של פרשות השבוע,
והשבת אנחנו נקרא את פרשת ויקהל.
אז זה נראה פרשה קצת חזרה,
היא נראית כחזרה על פרשת תרומה ותצווה.
פה זה הציווי וכאן זה הביצוע, ובכל אופן בתוך הפרשה הזאת מסתתר.
אין דפים, שלחתי את זה בוואטסאפ שאין לך.
אה?
אה, בסדר.
כן.
נאור, נאור, תעביר את הדף הזה גם כן בקבוצה שלך.
בסדר?
הנה, נאור מעביר לכם.
אז בכל אופן, אצלנו בפרשה מסתתר יסוד ממש ממש גדול בעבודת הנפש.
הראשית שלו היא פשוטה,
כולם מבינים אותה, אבל ככל שמעמיקים אז רואים כמה הדבר הזה הוא מורכב.
במיוחד,
וזה הסיפור של הכעס.
התורה אומרת לנו, ויקל משה את כל עדד בני ישראל ויאמר עליהם, אלה הדברים אשר ציווה אדוני לעשות אותם.
ששת ימים תעשה מלאכה,
וביום השביעי יהיה לכם קודש, שבת שבתון, ואולי כל העושה במלאכה יומת.
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. עכשיו, הפסוק הזה הוא פסוק קשה בפני עצמו, עוד לפני שנגיע לעיסוק בכעס ובהשלכות.
הפסוק הזה הוא פסוק קשה בפני עצמו. מדוע?
מפני ש... מה זאת אומרת? לא תבערו אש. יש לנו ל״ט מלאכות שאסור לעשות.
למה דווקא מציינים רק את האש?
ולכן הדבר הזה פתח מחלוקת גדולה מאוד במסכת שבת.
רש״י מביא אותה כאן במקום.
האם הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת?
כלומר,
האם בכוונה התורה כתבה את מלאכת הבערה בנפרד כדי להגיד לך,
שמי ש... זה דעת רבי יהודה, שמי שמבעיר אש בשבת לא חייב סקילה.
לא חייב סקילה, אלא מה? רק עבר עליו.
זה היה מוזרה כזאת, כן, אבל היא קיימת.
או הפוך,
הבהרה לחלק יצא.
אם לא היינו כותבים מלאכה בצורה נפרדת, היינו חושבים שמי חייב סקילה בשבת? רק מי שעבר על כל הלמ״ט מלאכות כולן.
אומרת התורה, מה פתאום? גם אם עברת על מלאכה אחת, אתה תהיה חייב. לקחתי דוגמה, אש.
אבל כל מלאכה שתעשה, גם אם תהיה בורר לבד, או טוחן לבד, או קוצר לבד, תתחייב.
איך אנחנו פוסקים להלכה?
מחוזקים ההלכה לחומרה ולא לכולה, כן? כלומר,
שמי שחלילה מעביר אש או עושה כל מלאכה אחרת ביום השבת,
הוא חייב, חייב סקילה. בסדר? אז הפסוק הזה כבר בעצמו הוא קשה,
כי בעיניים חסידיות ובעיניים פנימיות אומרים, אוקיי, נגיד שאתה רוצה לתת דוגמה, אז למה דווקא בחרת את האש?
יכולת לבחור בורר, יכולת לבחור טוחן, יכולת לבחור שוחט, למה כתוב דווקא,
יכולת לכתוב לא תשחטו בהמיו בכל מושבותיכם ביום השבת, נכון?
למה דווקא בחרו את זה? זה אומר שיש משהו באש
שהוא איזשהו חילול,
חילול שבת.
חילול שבת משמעותי בזמן,
ויש
משהו באש שהוא חילול שבת בנפש.
כלומר, אם נגדיר מהו מרחב השבת בנפש,
נוכל להבין מה זה אש ואיך היא מחללת את השבת. על כל פנים,
חיזקוני, את דעת הזקנים מבעלי התוספות אומר,
בכל אופן, רק בהלכה,
למה בחרו לא תבהרו אש בכל מושבותיכם ביום השבת?
הזהירה התורה על העברה עדפי משאר מלאכות
מפני שאינה נראית כל כך מלאכה.
מה בסך הכל עשיתי, כן, דקתי אס, לא בניתי בית, אש היא כלום, כאילו, איתה עושים דברים, אבל הבעירה עצמה היא איזה משהו אנונימי כזה.
מפני שאינה נראית כל כך מלאכה, ושמה יאמרו, לא נעשתה מלאכה.
לא נעשה מלאכה, אבל נעביר אש ונזמין את הכל כדי לעשות בזהב ובכסף מיד לאחר השבת. לכך נאמר, לא תבערו. במסכת שבת נחלקו רבותינו,
אי כמנדה אמר עברה אליו יצאת, כמו שהסברתי לכם, ואי כמנדה אמר
לחלק יצאת.
אחד הרמזים המופלאים שמופיע בפסוק הזה,
שסופי התיבות של הפסוק הזה
עולים
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת,
האותיות זה מרכיב את המילים אמת ושלום.
סופי התיבות של הפסוק הזה. כלומר,
יש כאן איזה הוראה איך לגרום לכך שהאמת לא תהפך לכעס,
הדרישה אחר האמת. כלומר, בוא נגיד את זה ככה. זה שאסור לכעוס סתם ולצעוק ולחרף ולגדף בכביש, נכון? בכל מקום, זה מיותר לדבר.
זה, כבר אתה אומר לילד בגן ילדים, לא כועסים.
כנראה אם התורה מצווארת אותנו על הדבר הזה ובצורה כל כך מיוחדת,
לא תבערו, יש בכל משהו שלכם ביום השבת, אנחנו מדברים על דברים טיפה יותר מתוחכמים.
כעס שהוא טיפה יותר מתוחכם, סופיסטיקלית יותר, יותר נכנס לנו בכל מיני צורות אחרות, בכל מיני תחפושות אחרות.
צריך לזהות אותו.
כלומר, לא חייב להיות שכעס הוא בדווקא
עם פנים אדומות ומזיעות וצעקות וצרחות על סף האלימות. לא.
יכול להיות אדם שהוא כועס והכול בפנים.
הכול בפנים, הכול מין הר געש כזה פנימי והוא כועס.
זה נקרא בלשון חז״ל קפיד, קפיד,
הוא מקפיד. היום היורצת של רבי שלמה זלמן היו ברכה, 30 שנה
לפטירתו היום,
ויש עליו הרבה מאוד סיום. מה?
27?
אתה צודק, הוא נפטר כשהייתי בשיעור ו', תשנ״ו.
אז למה אמרו לי 30? היום עכשיו תשפ״ב.
נ״ה הוא נפטר או נ״ו?
נ״ה. נ״ה, נכון.
נ״ה, נכון.
נכון, נכון, נ״ה.
תודה שהזכרת לי, תודה.
כז שנים,
אז יש עליו הרבה סיפורים מופלאים.
אחד הסיפורים שפעם שאלו אותו על מה צריך להקפיד בחינוך ילדים.
אז הוא אמר, צריך להקפיד, לא להקפיד.
על זה צריך להקפיד.
מה זה המילה הזאת? הקפדה, זה כאילו... אז הקפדה, אנחנו נגיע לקראת סוף השיעור, אבל הקפדה זה משהו יותר מתוחכם. קודם כל נדבר על הכעס עצמו, אבל...
כל פנים,
אז ברור שיש כאן משהו טיפה יותר מתוחכם.
אז כנראה, משהו המתוחכם זה שכשאדם כועס בגלל סיבות מוצדקות.
אם אדם כועס בגלל סיבות לא מוצדקות,
ברור שזה, טוב,
סתם הוא כועס כי הוא גאוותן,
סתם הוא כועס כי הוא
מתנפח, אבל אם הוא כועס בגלל סיבות מוצדקות.
קודם כל הוא קובע, ודבר שני, נגיד הוא כועס בגלל
שהוא רואה שמישהו עשה עבירה על התורה,
הוא כועס עליו.
סיבה מוצדקת,
כועס, הוא מקפיד... חשב אותו מחזיש, לא?
כן, נכון,
כן, אתה צודק, גם לחתוך בכביש אולי. כלומר, אם אדם סתם כועס כי יש פקק תנועה והוא כועס, עוף, עוף, טוב, מה אפשר לעשות, מידות מקולקלות,
מישהו כאן אשם בפקק, זה הפקק, זה ככה זה המדינה.
אבל מה קורה כשאתה כועס בגלל סיבות מוצדקות? אז אנחנו בעצם ננסה היום דרך הפסוק הזה להעמיק,
בואו ננסה עוד פעם לקרוא את הפסוק,
לא תבערו אש בכל מושבותיכם
ביום השבת,
כן?
לא תבערו אש בכל מושבותיכם
ביום השבת.
מה הכוונה, כן?
אתם יודעים שיש פה שאלה, למה רק בכל מושבותיכם? מה, בחוץ לארץ? כן מותר להעביר אש?
אז זה ברור שיש כאן איזה
הוראה, איזה עצה חסידית עמוקה
למניעת הכעס. אז בואו נתחיל, בואו נצא למסע הזה.
בטניה,
הוא אומר,
בחלק קשור של בטניה הוא מבאר את הנפשות השונות שיש לאדם, נפש בהמית, נפש אלוקית,
ואז הוא אומר,
לגבי הנפש הבימית, אך ביאור עניין על פי מה שכתב רבי חיים ויטל בשער התלושה ובעץ חיים
ולכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות.
דכתיב ונשמות אני עשיתי.
הן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרה אחרה והיא המתלבשת בדם האדם להאחיות הגוף.
כי דכתי בנפש הבשר בדם, ממנה באות כל המידות הרעות מארבע יסודות רעים,
שבה דהיינו כעס וגאווה מיסוד האש שנקבע למעלה, עצלות והתפארות והתענגות מיסוד המים וכו'.
ברשימת המידות הרעות והמקולקלות שבאות מיסוד האש, מהצד הנפש הבהמית, אדמו״ר הזקן שם ראשון את הכעס
ומיד אחריו את הגאווה. קודם כל זה נותן לנו כאן מפתח,
כי אנחנו מחפשים הרי להתמודד עם כעס.
אדם אומר, אני כועס, מה אני יכול לעשות? תן לי כלים, איך להתמודד עם כעס. במשך השיעור גם נגיד כל מיני סגולות, יש סגולות
נגד כעס, בסדר? אחת הסגולות, אגב, זה להגיד את הפסוק הזה.
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת,
וגם להגיד, אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה.
פסוקים שעוסקים באש, אתה אומר אותם וזה ממתן לך את הכעס. אבל
אומר אדם, אני כועס.
למה אדם כועס?
מה הסיבה שאדם כועס?
אדמו״ר הזקן בעצם העובדה שהוא סידר לנו כאן את זה בסדר, הוא גילה פה סוד.
אתם יודעים למה אדם כועס?
אדם כועס
בגלל שיש לו גאווה.
אם אדם היה בשפלות אמיתית ובענווה,
לא היה בא לכלל כעס.
בעצם כעס זה גאווה מתוסכלת.
הולך אדם ברחוב, או לא יודע, מתהלך, וחושב שהכל מגיע לו.
הוא הכי חשוב בעולם, הוא הכי זה, הכל מגיע לו, ופתאום, אתם יודעים, המציאות לא תמיד רוקדת לפי החליל שלך.
אז זה לא הכל קורה לפי איך שאתה מסתדר.
אה,
מה זה?
עשו כאן משהו לא כמו שאני אמרתי.
איך שיכול להיות, מתחיל להתנפח.
אז העבודה על הכעס, אם אדם יגיד, טוב, עכשיו אני אתאפק שאני לא אכעס. אז גם כשהוא רואה משהו מעזבן אותו, הוא סופר עד עשר וזה. זה לא עוזר. למה?
וזה עומק הפסוק, אני כבר אומר את זה, ובהמשך אנחנו נראה שהגמרא בעצמה אומרת את זה.
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, הכוונה,
זה לא עוזר לי שאתה מצליח להסתיר את הכעס.
איסור הכעס הוא בא בכל מושבותיכם. גם אם הכעס יושב לך בפנים,
זה גם כן עברת על איסור.
כל הכמות הצלחת להתאפק ולא לקרוא את הסיפור
על הבעל שם טוב, שפעם הוא נכנס לבית המדרש והוא ראה
שני תלמידים רבים ביניהם,
או זה, ואחד אומר, אם הייתי יכול הייתי קורע אותו כמו דג. אתם יודעים, ביטוי כזה.
אז הבעל השם טוב אמר כל התל אביב, תעצרו, תעצרו, תעצרו, תעצרו את הכול.
קרא להם, אמר להם, שימו ידיים אחד על הכתפיים של השני,
תעצמו עיניים,
ואז הם פתאום כולם ראו איזה מחזה. מה הם ראו?
הם ראו איך ראו שאמר,
הייתי קורע אותו כמו דג, פתאום הם ראו איך הוא ממש קורע אותו כמו דג.
כלומר, זה שאתה לא קורע אותו כמו דג ממש,
זה אולי בגלל שאתה מפחד שישימו אותך בכלא,
כן, או שלא נעים לך מהסביבה, אבל בפנים, בנפש, אתה שם.
אז זה לא עוזר שאדם מצליח להסתיר את הכעס מהסביבה.
המטרה היא שאדם לא יכעס בכלל.
לא יכעס בכלל, שלא יהיה לו כעס, שלא יהיה לו את הדבר הזה שגורם לריכוז הדמים בתוך הלב, שהוא כזה עצמני, שלא יהיה, בכל מושבותיכם.
לא תבערו אש בכל מושבותיכם, בפנים, במה שיושב.
זה שאתה מצליח להסתיר את הכעס כלפי חוץ, בסדר, אולי אתה שחקן טוב.
אולי אתה שחקן טוב, או שלא, אולי אתה לא שחקן טוב, אולי זה כל הכבוד, מחיאות כפיים, הצלחת להסתיר, אבל עדיין
הכעס כאן נצבר, בסוף יהיה התקף לב, ככה הדברים האלה.
אז
מה שורש הכעס?
גאווה.
אתה צודק, סגי,
יסוד הכעס הוא אש, כן?
אבל שורש הכעס הוא גאווה.
שאדם הולך ומתהלך ומרגיש שהכול מגיע לו.
ואז כשאשקדי המרק לא מסתדרים לו איך שהוא רוצה במרק,
הם מתחילים את עצמם.
עכשיו, זה מאוד מאוד מצחיק לראות את זה אצל ילדים קטנים. כי ילדים קטנים, הקב' הוא פיזר עליהם אבקת קסם כזאת של מתיקות, אז אנחנו צוחקים מזה. אבל אתה רואה שילד, נגיד, רוצה איזה משהו ולא הולך לו.
הוא מתחיל את עצמו ככה, וזה מתחיל. כי לא הולך לו.
כי הוא ילד קטן, והוא ממלא מעצמו.
אבל כשאיזה מבוגר מתנהג בצורה הזאת, אז זה כבר ממש בעיה.
אז לכן,
עיקר העבודה בכעס זה בכלל שפלות.
שפלות.
ויש עוד הערה נפלאה, שמיד נראה אותה.
זה למדתי מדברים של הרב גינצבורג. בכלל, הרבה מהדברים שאני למדתי כאן זה דברים שלמדתי ממנו בהקשר הזה.
כתוב שכשיהודה ניגש אל יוסף,
אז הוא מאוד מאוד כועס, נכון?
כאילו הוא מרגיש שיוסף עושה עליהם סיבוב.
המשנה למלך, הוא לא יודע, זה יוסף, שהוא עובד עליהם, הוא יודע, יהודה יודע שהוא טמן להם את הגביה, הוא יודע את הכול, והוא כועס.
וגם רש״י,
בפירוש שם,
מסביר איך יהודה אומר,
ויגש אליו יהודה,
לשון מלחמה,
ויאמר בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני, ייכנסו דבריי באוזניך, כי כמוך כפרעה, אם תקניתני יהרוג אותך ואת אדונך.
רש״י כאילו משמיע את הסאדטקסט.
אבל בפסוקים עצמם,
יהודה מדבר בלשון רכה.
ויגש אליו יהודה, ויאמר בי אדוני, זה לשון רכה, ידבר נא, זה לשון בקשה,
עבדך הדבר בעלי חרא, כי היא כמוך כפרעה, כן? הוא ממש מרכך את הדיבור.
הוא מרכך את הדיבור כי בעצם הוא רוצה להכניס בעצמו שפלות.
שפלות.
הפתרון לכעס זה לא להגיד אני לא אכעס,
אלא הפתרון לכעס זה שאדם יכניס לעצמו שפלות שלא מגיע לו כלום.
לא מגיע לי דבר, ואם משהו לא יסתדר, לא יסתדר, לא מגיע לי, מה אפשר לעשות? אז אני אעשה תשובה, אני אתקן את עצמי, ואז אולי כן הקדוש ברוך הוא ירחם עליי.
אבל התחושה שאדם הולך
התחושה שהאדם הולך ובתחושה שמגיע לו כל דבר,
מביאה אותו לכלל כעס. תראו, הוא אומר את זה במפורש על שפתי כהן
על הפרשה שלנו. לא תבערו אש, אזהרה שלא יכעס האדם.
שהכעס מדליק המראה השחורה שבאדם,
וזהו מושבותיכם ביום השבת, גימטרי המראה שחורה עם הכולל.
אפילו על דבר שראוי לכעוס עליו כדי לאיים על בני ביתו, זהו מושבותיכם,
מה שבתוכיכם שהיא המראה. כלומר, גם על דבר שראוי לכעוס,
בתוכך, אל תכעס.
אל תכעס. והוא אומר כאן עוד משהו שאנחנו נראה אותו בהמשך בזוהר הקדוש.
הבעיה בכעס, קצת כמו ציניות ועוד, שזה מנגנון שמזין את עצמו.
אדם כעס ואז
זה מצליח.
אתה יודע, כשמישהו כועס, אז אנשים נורא נורא נבהלים.
אז הוא רואה שזה עובד.
אז הפעם הבאה הוא ימשיך להשתמש בזה.
והוא ככה מדליק את המראה השחורה, אז זה מין,
תדלק את עצמו,
כן? וככה הוא נהפך להיות חלילה כעסן.
אז יפה. עכשיו תראו, כי יש לנו דבר שהוא מרכזי,
שהוא אמיתי.
הוא יופיע בכל רמות כולם. כלומר, הוא יופיע מתורה שבכתב,
ונצפה לפגוש אותו גם בתורה שבעל פה.
הפסוק הזה, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת,
שכמו שאמרנו הוא מרמז לכעס, עוד לא הסברנו מה זה ביום השבת, עוד נסביר את זה.
אבל כרגע הסברנו בכל מושבותיכם. לא תבערו אש, אל תבערו את אש הכעס בכל מושבותיכם.
בתוך האישיות שלכם, גם אם אתה מצליח להסתיר את זה.
הפסוק הזה בא לידי ביטוי גם במשנה ממסכת בבא קמא.
המשנה אומרת שיש ארבע אבות נזיקים, שור, בור, מבעה ואבער.
עכשיו, ברור לכם שארבע אבות הנזיקים האלו הם
כאילו הקצה האחרון של יסודות נזק נפשיים. כן, שור זה שור שנוגח או בועט או זה שור. נכון, בור זה בור, ברשות הרבים אדם עשה בור.
מבעה זה שן, אלה
כבשים שאוכלות איזה גינה, ואבער זה אדם שלא נזהר באש ונשרפו דברים.
אבל הנזקים האלו, אברהם, אלה נזקים גם בנפש.
אומר הבעל שם טוב תורה קצרה מאוד,
ארבע אבות נזיקים,
השור, הבור, המבא והאבער,
ויש מקום לראות אותם שהם מסודרים מהקל אל הכבד.
שור לשון אשורנו,
לשון הבעתה והסתכלות, וזה הראייה המזיק לבני אדם.
הייתי קורא לזה היום סקרנות.
בוא תסתכל, שייך אליך? אם שייך אליך, תסתכל ותושיט יד לעזרה.
אם זה לא שייך אליך, מה אתה מסתכל? למה זה טוב?
אז...
אה, כן, אבל הוא מדבר שור לשון שור, כמו שור הוא, הביטוי הוא. כן, לשור זה להסתכל, בסדר? אראנו ולא עתה,
אשורנו ולא קרוב.
אז שור, שור,
שאדם מסתכל על דברים שהוא לא צריך להסתכל.
אני לא מדבר רק על מראות חלילה, מראות אסורות, או דברים מהסוג הזה, אלא הוא מסתכל על דברים, סתם, סקרנות יתרה, מה אכפת לך?
מה קורה שם? זה נוגע אליך? זה שייך אליך?
זה העסק שלך? לא, אם זה לא העסק שלך, אז תעשה ככה, זהו.
אז יש שור.
בור לשון שדה בור שאינה חרושה וזרועה, אלא
והוא מי שאינו לומד אלא הולך בטל.
בור, בור, זה בור, זה בטלה.
אף נזיקין.
אם אדם לא עושה עם עצמו דברים. הגמרא אומרת, אם אדם,
אין לו מה לעשות, שילך ויתעסק עם איזו גינה חריבה, יקים אותה, כל מיני... אז אתם יודעים, כשאדם יוצא לפנסיה, פתאום הוא מפסיק לעבוד, הוא מתחיל להרגיש שהוא חולה.
כל יום הוא הולך לקופת חולים.
אשתי פעם הייתה בקופת חולים,
ושמעת המזכירה, היום קוראים לזה שירותי בריאות,
אני שמעת, המזכירה אומרת לחברה שלה, תגידי, מה קורה עם פלונית? היא לא הגיעה, היא אומרת, כן, היא מרגישה לא טוב, אז היום היא לא באה.
כשמרגישים טוב, הולכים לקופת חולים, כואב לי פה, כאלה, מרגישים לא טוב, נשארים בבק, כן, זה נהיה...
אז, בסדר, בוב, אדם הולך בטל, זה אהב נזק, אדם צריך להיות עסוק,
עסוק, עמל, טרוד, כל דבר, כאילו, בצורה חיובית.
טוב,
מבעה לשון שן
שאוכל כל דבר.
מה נאמר ומה נדבר? הבעל שם טוב אמר את זה לפני 250 שנה
על הבעיות של הדור שלנו שלא מפסיקים לאכול.
כן, הרב אשרוב אומר שרוב האנשים אומרים לאכול שלוש ארוחות ביום. רוב האנשים אוכלים רק ארוחה אחת ביום.
מהבוקר עד הירד, לא מפסיקים.
לא מפסיקים.
אוכלים, אוכלים, אוכלים. שלוש ארוחות ביום זה כבר הישג.
אוכלים ארוחה אחת,
עוד אוכל ועוד אוכל. זה יותר מוגזר, לא צריך לאכול כל כך הרבה. אפשר לאכול ביום.
והאבער זה הכעס, שהוא הרתחת האש. אב הנזיקין, האבער, שמופיע במשנה, מסכת בבא קמא שלו,
זה כעס,
זה אב נזיקין. ולמה? כי הגמרא נותנת רשימת מכולת, מה קורה למי שכועס?
אז הגמרא אומרת ככה, כל הכועס, אם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת, אם נביא נביאותו מסתלקת,
הוא בטוח טועה בדבר הלכה, הוא בטוח טועה בדבר הלכה, טורף נפשו באפו לעולם יעזב, הוא עושה את כל הטעויות האפשריות. כעס מביא את אדם לכלל,
בא לכללך כעס, בא לכלל טעות, כאילו זה אב נזיקין,
והוא פוגע גם באחרים, אחרי זה הוא מתחרט וכן הלאה וכן הלאה.
אז זה אב נזק.
טוב, בכל אופן אני רוצה לשאול,
טיפה להעמיק בדבר,
ולשאול,
מה כזה גרוע בכעס? בסדר, אני מבין שאחרים נורא נורא נבהלים, אבל אגיד לבן אדם אומר, תשמע, כעסתי,
נפגעתי.
מהר נוח לכרוס, נוח לרצות.
כאילו, התכעסתי, לא קרה כלום, בסדר, אני אבקש אחרי זה מהבן אדם, סליחה.
אני אגיד לכולם מראש, חבר'ה, אל תיקחו אותי עם הרצינות, אני נדלק מהר,
אל תיקחו אותי עם הרצינות.
לא ככה.
יש פה זוהר מאוד מאוד חשוב,
ממש חשוב,
זוהר מרכזי. הזוהר הוא על פרשת תצווה.
כנראה הזוהר חיבר והקל, פקודל, תצווה, כי זה אותן פרשות,
ובעקבותיו יש גם את ספר הליקוטים של רבי חיים ויטל, מרבנו הארי, על הדברים הללו,
שמסביר בצורה פנימית
מה הבעיה בכעס.
מה הבעיה, בסדר?
וכמו שאמרתי, אנחנו בהמשך ננסה להגיע לא רק לכעס, אלא גם להקפדה,
שהקפדה זה משהו טיפה יותר מתוחכם, זה להיות קיפוד,
כן, זה אתה לא מראה כלום בחוץ, אתה רק מקפיד,
רק מתוחכם, אבל קודם כל בואו נבין מה הבעיה בכעס.
אז בואו תראו את הזוהר, בסדר?
אני אקרא אותו לאט, אבל הוא מאוד מאוד ברור.
אומר הזוהר, הוא דורש את הפסוק, חידו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשבו.
במה זה כאילו מי זה? מה זה בן אדם? הזוהר אומר, חידלו לכם מן האדם שנשאר פה, כי במה נחשבו האדם, הופך את עצמו לעבודה זרה.
הכא, פקיד קוד שבריחו לברנש,
כאן מצווה הקדוש ברוך הוא את האדם,
ואז היר לאל הסתמרה אינון בני נשה,
דסטו אורחיו מאורח טב לאורח ביש,
ומשאה ונפשיו באה ומשאה בו אחרא.
כאן מזהיר אותנו הקדוש ברוך הוא להתרחק מהאנשים המסוכנים שסטו באורח האמת,
וטימאו את עצמם באותה טומאה אחרת שאפילו הזוהר מפחד להגיד מה היא. אז אתה אומר לעצמך, מה הטומאה? מה מדובר? אכלו חזיר? מה הם עשו האנשים האלה?
השתחוו לעבודה זרה? מה הם עשו? אתה במתח.
אז אומר הזוהר,
כדברה קודשא בריחו לברנש, כשברא הקדוש ברוך הוא לאדם, עביד לבדיוק נא הילאה,
שא אותו בצלם אלוהים,
ונפח ברוחה,
קדישה, רוח קדושה,
שיש בו נפש, רוח ונשמה,
ועליונה מכל זה הנשמה.
די הכילה אילה אלמנדא אלמנטא פקודא דקוד שבריחו, היא הגיבורה שיודעת ושומרת את מצוות הקדוש ברוך הוא.
ויין נשמתא קדישא אילה בפולחנה אחרא,
האי הוא מסייב לה ונפיק מפולחנה דמרא,
כן?
בגין דתלת חילין עיל ונקולן חד נפש רוח ונשמה משתתפק אחד ובאב הוא חד.
כלומר,
אני רק אתרגם,
ואם האדם לוקח את הנשמה שלו, החלק הכי הכי רוחני, הכי עליון,
ושם אותו במקום אחר ובעבודה זרה, אז הוא מטמא את עצמו לחלוטין.
מטמא את עצמו לחלוטין.
והנשמה גוררת בעקבותיה גם את הנפש וגם את הרוח.
אז זה פתאום מתחיל קצת,
ומייד יגיד את זה מפורש, ואנחנו פתאום מתחילים קצת להבין.
כשאדם עושה איזושהי עבירה כלשהי,
נכשל באיזושהי תאווה כלשהי, הוא נכשל באיבר מסוים. נגיד, כשאדם אכל מאכלות אסורות,
אז הוא, הפה שלו, נגיד שהוא הסתכל במקום, עין,
נגיד שהוא דיבר לשון הרע, הפה, נגיד שהוא, לא משנה, כל פעם זה איבר, חמור מאוד, אבל זה איבר אחד.
כי האדם כועס.
מי כועס?
הפה שלו כועס?
העין כועסת?
האוזן כועס? מי כועס?
כולו כועס.
כולו.
זה בעיניי אחת הפעמים היחידות
שאתה, זה ואולי צחוק.
כשאדם צוחק מאוד מאיזה בדיחה, אז כאילו יש ביטוי נקרע מצחוק, נכון?
אז כאילו אתה,
זה וצחוק.
זה שני המקומות.
כאילו, אדם גם מתוך צחוק היום יכול ממש להיות אדום, ואפילו לחנג, אפילו לבוא לידי סכנה במה מסוים, נכון? גם צחוק זה חוויה מאוד מאוד חזקה.
אז צחוק וכעס זה שתי חוויות נפשיות שאתה לא יכול להגיד, רק חלק מהאדם
היה בהם.
כל האדם נכנס בתוך הסיפור הזה.
יש לכם עוד עבירה שהאדם נכנס אליה כל-כולו, עם כל החלקים שבו.
כלומר, זה, זה, הרי,
לא.
מה, כשאתה מדבר לשון הרע אתה מתרגש?
אוי, לשון הרע, איזה כיף, אני מתרגש, אני דופק, אני הולך לדבר על לשון הרע.
לא, דיברת על לשון הרע, דווח עליה, אמרתי לך איזה, סתם.
אבל כשאדם כועס, אם הייתי מחבר לבן אדם עוד עכשיו אלקטרודות,
ובודק אותו,
יושב, אנחנו יושבים פה, מישהו כאן כועס, ויושב במשרד רונן, מחובר לאלקטרודות, אמרו לו, שמע, הבן אדם, אתה לא יודע מה עובר עליו.
אבל תראה, הוא אומר לך, שמע, אני לא יודע להגיד לך, אבל הבן אדם בהתקף.
הלב שלו, הדופק עלה למאה העשרים, מאה ארבעים,
אני רואה שמשוחרר לו דופמין בהורמונים,
דופמין, סירוטונים וזה, אני רואה הזעות, אני רואה זה,
אני רואה תיישונים מתרחבים,
משהו קורה, הוא בסכנת חיים.
בסוף מה התברר?
בסך הכל כועס.
כלומר, כעס
זאת מציאות בלתי רגילה,
שבה האדם, מחמת החלק הנמוך שבו,
הוא הולך ונכנס כל-כולו בטומאה.
ולמה, הרי הפסוק הזה בא לדבר על
חידול אחר מן האדם אשר נשבה בפו, כי במה נחשבו, במה...
הגמרא אומרת שהאדם, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, אבל מי העבודה זרה?
הוא עצמו עבודה זרה! הוא לא משתחווה לפסל!
הוא הפסל! הוא משתחווה לעצמו!
עכשיו,
לך תתקן דבר כזה.
אני ממשיך בזוהר.
ויהי חזינן לברנש דאבו באילן דרגן כולו. אתה רואה בן אדם שיש לו נפש ורח ונשמה.
הדלוקיימה בקיומי למינדא מן איהו. אתה לעולם לא יכול לדעת מי הבן אדם
במאי התיידה לקרבה לברנש או להתמנה מיניה. איך אני אדע
אם אני יכול להיות חבר של הבן אדם הזה? איך אני אמדוד את האדם? אומר הזוהר, אני מדלג פה על כל הסוגריים.
ברוגזי ממש ידע לי לברנש
והשתמודה מן איהו.
הכעס והרוגז,
זה נקודת המבחן.
אם האדם הזה הוא כועס, תרחק ממנו.
תרחק!
ואם הוא לא כועס, זה גבר, תראו מה אומר הזוהר
בבירוק זה ממש ידע לברנש והשתמודה מניהו, אי אי נשמת הקדיש הנטר בשעה דרוגזוי,
דלא יעקר לה מהתראה, אם כשהאדם מגיע אליו איזה רוגז הוא שומר על הנשמה.
הוא שומר, הוא אומר, אני לא כועס,
אני לא נכנס לתוך כעס, הוא שומר.
תכף נראה מה אפשר לעשות במקום כעס, אז כבר אמרנו דבר אחד, הוא נכנס לענבה,
הוא נכנס לשפלות, הוא מתפלל,
הוא מבקש.
מצוין, אומר הזוהר.
דיו ברנש כדקייאות זה אדם רציני דיו עבדא דמרא זה עבד הקדוש ברוך הוא דיו גבר שלים זה גבר שלם
אבל יהוא ברנש לא נתיר לה לא שומר את הנשמה וכועס
ויהוא עקר קדושה דא עילאה מאתרי חוקר את הקדושה למישרי בעטר סיטרא דאחרא ודאי דיו ברנש במראית במראהו הוא אדם מורד ואסור לקרבה בידי ולתחברי ימי אסור להיות חבר שלו
טוב
כי הוא משאיר בתוכו אל זר וכו' וכו'.
אני טיפה מדלג בזוהר.
הבאתי לכם את כולו כי הוא נורא נורא חשוב,
אבל לא נקרא את כולו.
הזוהר כאן שואל מה אם רוקזה דה רבנן, אז בסדר, אפשר.
ואז הזוהר אומר,
תראו 1, 2, 3, 4, 5, 6 שורות מלמטה.
אמר לי רבי יוסי,
התקדש ממש?
והמאי, והאידחי והתקדש.
שזה דו-שיח בין רבי יוסי לרבי יהודה.
רבי יוסי אומר לרבי יהודה, תגיד, מה קרה? מה נכנסת בבן אדם שכועס? בסדר, הוא כעס, יעשה תשובה.
יעשה תשובה, אין דבר רמד לפני התשובה.
אמר לו רבי יהודה, לא.
אמר לטחזי, בואו ראה.
בשעתא דאיהו עקר קדושה מנפשי, כשאדם כועס ועוקר את הקדושה,
ושריה באטריה דאהו אל זאר דאיקרי טמא איסתאיב ברנש, הוא נטמא,
ומטמא סייב למאן דקריב בידי והקדושה ערק תמימיה
וכימן דערקא תמיניה זה אם נחדה כמא דיעביד ברנש לא תיטוב לאתרה".
הוא לא, לפי רבי יהודה, הוא לא יכול לחזור בתשובה.
מדהים!
למה לא?
מה זה...
אומר לו...
למה אתה אומר את זה? אמר לאייה אחי כמה מסהבין אינון דמדקן יש לנו הרבה חוטאים טמאים שנטהרו
אמר ליה שנים עשבו אחרא שונה ממי שנטמא בטומאה אחרת
דלא יכיל למי עבד יתיר כי בסדר אז אמרנו נטמאה הוא טימא איבר מסוים אבל דא כעס שניה מכולה דכל גופה סייב מגו ומבר הוא יטימא את עצמו לחלוטין מבפנים ומבחוץ
כי כמו שאמרנו את אדם כועס
כולו כאילו הכל עובר על גדותיו הוא עבר חוויה זה כמו בספידומטר ברכב
נכון יש את הקטע של האדום
לא בספידומטר, בסלדים, באדום, נכון?
אתה עושה כזה,
עכשיו זה לא טוב להגיע לאדום, האדום זה הורס את המנוע. לפעמים אנחנו מגיעים לאדום.
כשאדם כועס, איפה הוא נמצא?
הוא נמצא באדום.
עכשיו, כדי לתקן,
אתה צריך להגיע לאדום אבל בקדושה.
איך תגיע לאדום בקדושה? זה נורא קשה? לא יודע, אולי בשמחת תורה, באיזה שיא של שיאים, אדם מצליח להגיע לאיזה התלהבות,
אבל כאילו יצטרכו לחבר אותך לאלקטרודות,
ועוד פעם שתגיע לאותו דופק, אותה הזעה, אותן אנרגיות, אותן צעקות, אותה זה, אבל בקדושה.
קרה לכם פעם שתפסתם איזה מישהו,
ראיתם פעם מישהו כועס?
צרחות וכל זה?
ישבתם אסור, האם ראיתם פעם מישהו ככה בקדושה?
עומד ליד מישהו, עומד ליד וזכה ואומרים לו, שמע, אחי, אני אוהב אותך, מה? אני אוהב אותך, אני אוהב אותך.
זה לא קורה בדרך כלל, נכון? תשמע, אני אוהב אותך, אני, זה, ממש מעריך אותך וכל זה.
נכון?
צריך להגיע לאותה רמה, כי כל אשר יעבור באש,
תעבירו באש, אומרת התורה בפרשת מטות.
חטאת באש, תתקן באש.
קשה מאוד להגיע לאש באותה עוצמה של הכעס, אז עדיף להימנע ממנו לחלוטין.
אמר לה, שאני מסבו אחת ולא יאכילי מאבד יתיר,
אבל דא, שאני מכולה, דכל גופה סעיב מגו ומבר,
ונפש בקולה מסעיב,
כן, כולו נטמא, ושאר מסעבו דעלמה, שאר הטומאות של העולם,
לאו איהו אלא גופא לבר מלכודו. שאר הטומאות טימטת רק את הגוף. פה טימטת את הנשמה ואת הנפש ואת הרוח.
ולכן כתוב, חידלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו.
דאחלף קדושה דאריה בגין אפו. החליף קדושה של הקדוש ברוך הוא בגין האף שלו הכעס.
ולכן הוא טמא בטומאה חמורה, כי במה נחשבו?
במה עבודה זרה ודאי נחשבו.
ותראו כאן בספר הליקוטים,
הוא מביא בשם רבנו הארי בעניין הכעס.
היה מקפיד הרב זל, הרב זל זה רבנו הארי, והוא אומר שהוא יותר מכל שאר העבירות.
יותר משאר כל העבירות, היה נותן טעם.
למה?
זה הכל בעצם מהזוהר.
כי הלו שאר העבירות אינם מחליפים הנשמה אלא הכעס בלבד ועניין הוא.
כי כאשר יחוס האדם מסתלק ממנו הנשמה הטהורה אשר בו,
ותיכנס בו נפש מן החיצונים,
ולזה כל הכועס,
חוכמתו ונבואתו מסתלקת ממנו,
ואף אם יהיה גדול וחכם וחסיד,
ומי לנו גדול ממשה רבנו, מה שכתוב על ויקטוף משה, אפילו שנתכעס על דבר מצווה,
וזה סוד פסוק, טורף נפשו באפו,
כי האדם טורף ועושה את נפשו טריפה, וממיתה בעת אפו וכעסו,
הוא טורף ומשטיך אותה ממנו,
אף פי שעושה תיקונים ומצוות, הכל נאבדים לגמרי,
כי הולכת את הנפש ונכנסת אחרת במקומה וצריך לחזור את הכל מתחילה,
וכל פעם, פעם שהוא כועס, נמצא כי בעל הכעס,
אין לו תקנה,
כי הוא תמיד ככלב שב על קיור. כאילו, הוא כל הזמן,
הוא כועס, הוא עשיג את המדרגה, זה כמו סולמות וחבלים. עולה, עולה, עולה, מגיע לחבל, נופל למטה, לאפס.
אם הייתה מתאברת בו איזו נשמה קדושה לסיוע, היא הייתה מסתלקת.
על זה נאמר, טורף נפשו באפו,
ולא יוכל להשיג שום השגה, כי הוא בונה וסותר כל מה שבונה. עכשיו כל העבירות, הם מטורפים ועוקרים את הנפש, הם קודמים אותה,
ונשאר בה הפגימה.
אחר כעס צריך תיקונים והכנות רבות,
לחזור ולהביאה אחר שנטרפה, אולי אין לו תקנה,
כפי בחינת מציאות הכעס, לכן צריך להיזהר אפילו
לא לכעוס בשום כעס.
אז אם כך מה? לא תבערו יש בכל מושבותיכם ביום השבת, זה כשהאדם, אמרנו, זה ראשי תיבות של אמת ושלום,
סופי תיבות של אמת ושלום.
זה שאסור לכעוס סתם, זה ברור, זה פשוט.
גם כשאתה אוחז באמת ואתה מרגיש שאתה רע בשם האמת,
בלי כעס.
תמתק אותה על ידי השלום.
איך?
כמו שאמרנו, זה שפלות.
לא מגיע לשום דבר.
הכל מאיתו יתברך
באמונה שלמה,
בתמימות,
בלדעת כמה הכעס הוא נורא,
וביום השבת.
למה דווקא ביום השבת?
אז קודם כל באמת אסור.
כתוב שבשבת ודאי אסור לכעוס. לפעמים יהודים מגיעים לבית הכנסת ובשבת מעצבנים אותם, הם כועסים על זה, ממש חילול שבת.
חילול שבת לפי הזוהר זה לכעוס.
זה שבת, אסור לכעוס.
גם לא ביום שישי וגם לא בכלל.
אבל בכל מושבותיכם הכוונה, סליחה, ביום השבת, מדוע?
כי השבת זה יום הדי נשמתים.
שבת זה יום הנשמה.
ולכן הפסוק מתאר פה את הנזק שהכעס גורם.
לא הרבה דברים יכולים לפגום לאדם בנשמה שלו.
הכעס כן.
לא הרבה דברים. אדם פוגם, אדם פוגם.
לא תבלבויש בכל מושבותיכם ביום השבת. כלומר, אם אתה כועס,
זה כאילו חיללת שבת ביום השבת,
יום הנשמטים חיללת את הנשמה.
טוב, אז מה עושים?
איך נמנעים מכעס?
אז בואו נגיד כמה סגולות. קודם כל אמרנו, סגולה ראשונה זה להגיד את הפסוק הזה, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. אחת הסגולות שמביא אותה הבעל שם טוב
זה טבילה במקווה.
למה?
כי מקווה
זה גימטריה, כעס עם הכולל.
מה?
הבעל שם טוב.
זה מופיע במחזורים של ימים נוראים,
הסגולה הזאת.
בסדר?
זה חשוב להכיר אותה.
כעס בגימטריה כמה זה?
150. מקווה בגימטריה? 151. אז כעס עם הכולל זה מקווה.
בסדר? טוב, אז מה, עכשיו ניכנס לאותו מספר?
אז זה פותר את הבעיות? לא.
הגימטריה היא לא הדבר בעצמו. הגימטריה באה להגיד לנו, תקשיב, תחפש מכנה משותף.
מהו המכנה המשותף? מה קורה כשאדם טובל?
כשאדם תובל...
מה,
קודם כל אומר רבי שלום, קודם כל מתקרר, אבל יותר מזה,
מה?
המים חבים את האש, בדיוק, אבל יותר מזה, הרי אמרנו שמה התיקון העמוק לכעס?
ביטול.
שאדם בענווה, אדם בביטול.
ככל שאדם יותר בגאווה, ויותר בישות, ויותר בזה, אז הוא יותר עלול לכעס.
ככל שאדם יותר בשפלות, זה יותר בביטול, ככה הוא לא יכעס,
הכל מה' יתברך.
מי לנו מדוד המלך?
דוד המלך, הבן שלו מורד בו, אבשלום. עכשיו בדיוק הכנתי מבט שלי עבודה על מרד אבשלום.
הבן שלו מורד בו, אבשלום.
והוא נמלט, ואז יוצא איזה חוצפן אחד שקוראים לו שבעי בן גרה,
ומקלה לדוד. מה אמרת, שגיא?
שמואל, מה אמרת?
לא, אני אדבר עוד לפני כן.
יוצא שבעי בן גרה ומקלה לדוד כלל נמרצת. מה זה נמרצת? ראשי התיבות?
נידה, ממזר, רוצח,
צורר, תועבה.
אתה בן נידע, אתה מעמדר, אתה מגדף אותו.
ואבישי אומר לדוד, מה קורה עם הבן אדם הזה? תן לי לעבור את ההר, אני מוריד לו את הראש מהצוואר. דקה וחצי הוא לא איתנו.
מה דוד אומר לו?
לא.
זה במקום אחר. הוא אומר לו, בדיוק, השם אמר לו, כלל, מה אתה רוצה?
הקב' אמר לו, אני בשפלות גמורה. ואז בהמשך דוד אומר,
אם כה יאמר השם חפצתי באכינני, ואם יאמר לא חפצתי באכינני,
הטוב בעיניו יעשה.
דוד אומר, לא מגיע לי כלום, לא מגיע לי דבר.
אני בשפלות גמורה, מקבל לי מותו, מקבל את הקללה בהכנעה.
אז אם כך אמרנו שהתיקון הראשון,
זה התיקון המרכזי, אין לך ביטול יותר גדול
מזה שאדם טובל.
כי זאת כוונת המקווה הבסיסית שכדאי להכיר אותה,
מקווה גם אותיות קומה.
כוונת המקווה הבסיסית היא,
כך אומר השם משמואל וכך אומר הבעל שם טוב ועוד,
כשאדם נכנס למקווה,
הרי מתחת למים אין חיים.
אנחנו לא יכולים לחיות מתחת למים ללא נשימה,
נכון? לא יכולים.
אז אדם כאילו מת.
הוא מת,
הוא נכנס
למקום שכאילו, זהו, עכשיו,
לכמה זמן הוא מת? לחצי דקה.
כמה שאתה יכול להחזיק בתוכו.
חצי דקה זה.
כתוב, השם ישמואל אומר שכשאדם טובל,
אז כדאי מאוד שהוא יכניס את עצמו, כמובן זה עדיף במעיין ולא במקוואות עם כל הכלור ששם,
לא יודע אם כדאי להישאר יותר מדי מתחת למים.
אתה מטובל במעיין, כמו שצריך, וכל זה. אז להכניס את עצמו מתחת למים, עד שהוא מרגיש שהוא נכנס למצוקה נשימתית קלה, כן? אל תשתגעו, עכשיו תתחילו לא לצאת להישמע כחולים.
ואז לצאת,
ואת הנשימה הראשונה שאתה לוקח מחוץ למים, חיים חדשים.
זהו.
השארתי בפנים את כל העומסים,
את כל הכעסים,
את כל הזה, התבטלתי,
קיבלתי חיים חדשים, אני יוצא נקי.
מה?
מה?
כן כן נכון, בדיוק, אחת מה... מה שאומר רבי שלום זה שלפי הבן איש חי, כשטובלים, צריך
מה זה?
בדיוק, טעם מהכעס, נכון, לפשוט לבושי חול, לשים לבושי זה, ולהיפטר מהכעס.
עכשיו אדמור הזקן אומר,
באחד הדרושים שלו, אתם מכירים שיש
ארבעה סוגים של כוחות טהרה במקווה, אתם מכירים את זה?
לא מכיר, אני אסביר לכם.
מקווה רגיל,
40 שיאה, סליחה, לא מקווה רגיל, יש 40 שיאה מים שאובים.
40 שיאה מים שאובים,
כלומר בריכה, סתם, אדם הולך בריכה שחייה, זה מועיל לטומאת קרי של גבר.
אם אדם יש לו טומאת קרי זה מתאר אותו. זה טומאה הכי...
למעלה מזה, מקווה של מי גשמים,
40 שיאה,
לא, מה אמרתי קודם, 40 שיאה? סליחה, אני מתבלבל, סליחה.
נתחיל מההתחלה. ט' קבין מים שאובים.
טית קבין מים שאובים מועיל לטומאת קרי.
טית קבין מים שאובים זה אדם שעומד מתחת לטוש דקה וחצי,
12 ליטר,
12 ליטר זה כמו שאתה ממלא דלי כזה שזה,
זה בערך שתי דקות מתחת לטוש,
יורד,
זה מועיל לטהרה מטומאת קרי.
יפה, זה חשוב מאוד לתפילה,
כי לפי הרמב״ם לא ביטלו את טבילת בעלי קרי לתפילה, רק לטורה. טוב, זה הכי נמוך,
הכי כוח טהרה הכי חלש, כי זה מים שאובים.
אבל זה נופל מלמעלה, זה טוב.
למעלה מזה, ארבעים סאה מים שאובים.
בריכת שחייה, יותר טוב.
גם כן, רק לבעלי קירי. למעלה מזה, ארבעים סאה מי גשמים.
מי גשמים, הוצאה
של מי גשמים. ארבעים סאה זה בערך 390 ליטר, או 400 ליטר, לא משנה.
זה, מה היה?
מה?
רגע, שנייה, שנייה, עוד לא. אנחנו מתקדמים לאט לאט. אז זה מועיל, טוב.
זה מועיל למה? זה מועיל לטבילת נידה,
כל הדברים האלו, אישה שלוחקת לטבול במקווה,
וגם יפה.
יותר מזה, זה ים התיכון.
ים התיכון הוא כזה
גבולי, יש לו צד שהוא כמו מי גשמים ויש לו צד שהוא כמו זה.
הכי הכי חזק זה מי מעין.
מי מעין.
מי מעין זה כוח הטהרה הכי חזק. מי מעין מתארים זב, מתארים מצורע.
הטומאות הכי הכי חזקות, כתוב, נכון?
זאת תהיה תורת המצורע ביום צערתו, ותבל במים חיים. כשכתוב בתורה מים חיים זה רק מעיין.
שואל אדמור הזקן, למה מי מעיין מתארים יותר ממי גשמים?
נראה אם תעלו על זה.
לא.
אה, בגלל ההתחדשות.
יפה, רבי שלום אמר בגלל ההתחדשות.
אבל לא חייב, אתה יודע, יכול להיות ש... מה? יכול להיות ש... מה?
למה?
מה זה? מה זה?
אומר, איך קוראים לך?
מתניה. מתניה, אומר פה דברי אלוקים חיים.
אמרנו, מה היסוד בטבילה? שפלות,
ביטול.
מי גשמים ירדו מלמעלה, והם פה עכשיו.
מי מעיין ירדו מלמעלה, חלחלו למטה בעפר, עברו ביטול הכי גדול, הגיעו למי תהום, ורק אז הם יוצאים למעלה. אז רמת הביטול של המים בעצמם גבוהה יותר. אז שאדם שהוא בטומאה, מצורע,
מצורע זה חד שהוא היה כל כך מלא גאווה,
כל כך מלא כעס, רק דיבר רע על אחרים, רק היה לו עין רעה, בסוף הכל השפריץ לו החוצה, כל הרע יצא לו החוצה.
כלומר, מרוב שהוא כועס, הכל מושפץ החוצה.
אדם כזה לא יכול, כוח טהרה קטן לא יכול לטהר אותו.
הוא צריך כוח טהרה גדול. אז כוח הטהרה הגדול זה דווקא מי מעיין,
שהם
היו בפנים, עברו את השפלות. אנחנו רואים את זה בתפילה,
נפשי כעפר לכל תהיה, שם אתה יכול להיטהר. אז לכן זו כוונה מאוד מאוד מיוחדת להיטהרות מכעס ולחבל, בכלל לא לבוא לידי כעס.
זה הסיפור של המקרה.
אומרת הגמרא במסכת תענית.
אתם איתי, יש לכם כוח?
או שאתם כבר כועסים עליי?
חלילה.
אומרת הגמרא.
מהי הווה עובדה דרב אדה בר אהבה?
כן?
היה רב אחד, קראו לו רב אדה בר אהבה. עכשיו,
מזה שקראו לו בר אהבה,
כלומר, אבא שלו קראו לו אהבה.
זה שם נורא יפה.
אני מכיר אהבה בת,
בנות, אני מכיר. הבן לא מכיר.
אבל זה שם, תחשוב,
מתאים למי שקוראים לו אהבה להיות כועס?
לא מתאים.
נכון.
לפעמים אתה קורא שם לילד, אתה מחייב אותו.
נכון?
אתה לא יכול, קוראים לך אהבה, איך תכעס?
יש הלב.
אבל הנה, פה יש הלב שהוא לא מפריע, פה יש הלב שהוא צדיק.
בסדר.
אז שאלו אותו,
קייאדי איתמר, שאלו תלמידיו
לרב עדה בהר אהבה,
במה הארכת ימים?
יש פה סגולה לאריכות ימים גם.
אמר להם, מימיי לא הקפדתי בתוך ביתי,
ולא צעדתי בפנים שגדול ממני, ולא ירדתי מבעות המטונפות,
ולא הלכתי ארבע עמות ולא תורה ולא תפילין ולא ישנתי בבית המדרש, לא שנת כאב ולא שנת ארעי ולא ששתי בתקלת חברי ולא קראתי לחברי בחניכתו לא עשיתי כינויים לחבר אבל הדבר הראשון ברשימה לא הקפדתי בתוך ביתי זה פשוט הקבלה ללא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת אבל לג אחד יותר עדין במקום להגיד בכל מושבותיכם מה הוא אומר בתוך ביתי מה אתם חושבים איפה ניסיון הכעס הגדול ביותר של האדם בבית עם הילדים
יש לי אישה ושמה זה לא לכעוס על כולם.
כולם זה מה זה, אבל בתוך הבית, איך אמר לי פעם מישהו חכם, אמר לי, תקשיב, צריך להתייחס לילדים
בבית כאילו יש לך אורח תמיד.
אם יש אורחים, אתה צועק, תצעק עליהם. לא, נכון? לא. חמודים, מי רוצה חביתה? מי רוצה זה?
גם בסוכות, אתה בחוץ וזה, וכולם ככה, סוכות ליד סוכות, הכול מתוקים, אחר כך נגיע הבית, נכון?
וזה כאילו ככה תתייחס,
מתייחס בתוך הבית, ובין איש לאשתו.
לא אכפתי בתוך ביתי, שם הניסיון היומיומי, שם הניסיון הלא תבערו יש בכל מושבותיכם,
ובמיוחד ביום השבת, למה?
כי עכשיו אנחנו מבינים מה שהתורה אומרת לנו,
כי במשך ימות החול, ההוא אוכל ארוחת בוקר פה, ההוא ארוחת, לא כל כך נפגשים.
שבת, יושבים לשולחן, יש הרבה זמן משפחה ביחד,
מתכוננים, או, לקח לי מזה, תעזרו, אז שם זה העבודה המרכזית,
אבל תשימו לב שהוא החליף את המילה תבערו במילה הקפדתי.
אני רוצה רגע להגיד על הדבר הזה משהו, בסדר?
במובן מסוים הקפדה היא אפילו גרועה מכעס,
כן?
על הילל הזקן כתוב והילל לא יקפיד.
מה זה? כי כעס, לפחות זה משפריץ החוצה, לפחות האדם כשהוא כועס, אז הוא מתבייש.
אחרי זה הוא נזכר איך הוא יתנהג, אז יש לו איזו בושה.
בהקפדה זה כאילו...
אני אגיד את זה בצורה קצת הכללתית, בסדר?
אני מרוקאי, כן?
אבא שלי נולד במרוקו, הכוונה.
אני בתור ילדים, אחת לשבועיים-שלושה היה בבית הכנסת ריב.
ריב! היינו חוזרים הביתה, אבסוטים, אמא שלי אומר, מה קורה? היה ריב!
היה ריב!
היה זה... עכשיו, מה היה ריב? רבו בבוקר, הם מבינים לך כבר התחבקו.
אה, סליחה, אבל יאללה, ממשיכים. היו גם, כל אחד, גם לא היה ריבים קבועים. פעם אחת ארוך אביטור, פעם אחת לא.
זהו.
אבל יש בתי כנסת אחרים, עדות אחרות, אני לא אגיד את השם שלהם, שלא יאהבו.
עברתם שמרה נצח.
עשרים שנה הם יושבים אחד את השני, לא מדברים אחד עם השני. למה? לפני עשרים שנה הוא אמר לו איזה מילה. לא כועס, לא כלום, רק אני לא מדבר איתו.
זהו, זה הכול.
זה נקרא להקפיד.
זה נקרא להקפיד.
לא הקפדתי בתוך ביתי, זה גם לא לעשות ככה.
ולא להגיד אני זה, ולא מדבר.
יש כאלה,
אני מספר לכם שיש כאלה שעם אשתו,
טריסה או משהו כזה, הוא לא מדבר איתה שלושה ימים.
הוא לא מבין מה הבעיה, מה, אני כעסתי?
לא כעסתי.
אני רק לא מדבר.
שותק שלושה ימים, ככה זה עכשיו.
או הילדים, הילדים, ככה זה כבר, כן? הילד זה, הוא לא רוצה לכעוס על הילד,
הוא שותק. הוא לא מדבר עם הילד שלושה ימים. הילד רוצה אבא, וזה ככה.
מה, אני מקפיד עליך.
זה גרוע מכעס.
גרוע מכעס, הדבר הזה.
להיות קיפוד,
שורש קפד.
ושורש קפד, הקיפוד הזה, זה עוד יותר גאווה. כלומר, אתה אומר, אני,
אני כאילו, אז מישהו פגע כאן בכבודי,
מתחת לכבוד שלי לכעוס ולהזיע, מי הוא בכלל שאני אזיע, אבל אני כאילו נכנס ככה, זה, ואני יודע, אף אחד לא יכול. אני אחליט, אני ארד אליך.
לא ככה עושים.
לא ככה.
זה עוד יותר גאווה,
ההקפדה הזאת, ולכן הוא אומר, מימיי לא הקפדתי בתוך ביתי.
אולי, ובזה נסיים,
אולי הסיבה שהפרשה הזאת, הפסוק הזה שמדבר על כעס, ובכל החסידות מדברים על זה,
נאמר בפרשת ויקהל,
כי זה גם מאוד מאוד קשור לקהילה.
כשאדם הוא יצור מדיני, אדם הוא יצור חברתי, ואדם הוא בינו לבין עצמו, אז אין לו על מי לכעוס, הוא יכול לכעוס על עצמו, וזה לא,
נכון, זה לא כזה מועיל, אבל אנחנו בתוך קהילה, ההוא אומר את זה, ההוא אומר את זה, ואנשים כועסים.
אנשים מגיעים חלילה לכלל כעס.
צריך לדעת שיש דברים שיש בהם רק מפסידים.
כעס זה רק מפסידים, וכעס זה עבודה זרה, זה מטמא את האדם,
ויש ממנו רק טעויות.
אבל לא רק כעס חיצוני, אלא גם כעס פנימי,
ולא רק כעס פנימי, אלא גם הקפדה.
גם מהקפדה צריך להשתחרר. אז מה כן?
ענווה,
שפלות,
אמת, שמחה.
האדם ימתק את הכעס בשמחה, ישמח שקיבל איזשהו ביטוש כזה,
ולא יחשב שכל דבר מגיע לו,
ויבוא וידבר, וככה יתקן את עצמו.
על זה אומרת התורה, לא תבערו אש,
כן, הפסוק הזה, לא תבערו אש בכל משטחים ביום השבת,
סופי תיבות אש,
סופי תיבות, סליחה, אמת ושלום.
אמת היא דבר חשוב,
אבל הכלי המחזיק ברכה לאמת
זה מתוך שלום.
לפעמים, אני ככה,
לפעמים איזה ילד עושה איזה משהו ואני מרגיש שמתחיל, כאילו איזה בפנים, אתה מכיר, כעס יש לו כזה, הוא עולה לך פה, אתה מתחיל להרגיש אותו.
ברגע שאני מרגיש שהכעס מתחיל אותו, אני אומר לעצמי,
כל מה שתעשה עכשיו,
יהיה טעות.
למרות שזה דברים שצריך להעיר, בסדר? זה דברים שהם חינוכית, הם דברי אמת.
צריך להעיר עליהם. אם אני אעיר על זה עכשיו, זה עם כעס.
אני צריך לארוז את האמת,
במה?
בשלום.
אז אני לפעמים מחכה יומיים, שלושה.
ואחרי יומיים שלושה אני בא לילד, שם לו יד הכסף, ואתה שומע?
לפני יומיים שלושה היה ככה וככה.
זה לא מתאים לך.
זה לא שייך לך. אתה יכול אחרת.
תדע לך, אפילו היה לי קצת צער מהדבר הזה. אבל אחרי זה זה, אבל אני בטוח.
תסתכל ואומר לך,
הבנתי, אבא, תודה.
בעוד שאם הייתי אומר לו את זה אונליין,
ולפעמים הילדים גומרים לי, כשאני ככה מדבר איתם קצת, ואומרים לו, אבא, למה אתה כועס?
והם מדויקים בול.
הם אומרים לך, למה אתה כועס?
מה יש לך לומר? לא כועס.
זה לא כועס.
כועס? צודק, אני כועס.
אם אני לא כועס, אני רוצה.
כן.
כועס?
אתה צודק.
נדבר, או את צודקת, נדבר בעוד יומיים.
ואז אתה מדבר בעוד יומיים.
אתה יודע, הכל טוב, הכל בנחת. אתה אורז את האמת
בכלי מחזיק ברכה שנקרא שלום, שנזכה לא לכעוס בכלל.
אמן ואמן. ברוכים תהיו.
