טוב, רבותיי,
צהריים טובים.
אנחנו נפגשים פה לנפש הפרשה.
פרשת תצווה היא נראית,
מה?
קודם כל היא נראית הפרשה של שמואל, זה כבר שדרוג.
אבל זה נראה פרשה,
חלק מרצף הפרשות של המשכן.
יש פה גם את המינוי של הכוהנים. היא מסתירה דרמה גדולה מאוד,
שאני רוצה שנדבר עליה ונכיר אותה.
ממש מסתירה דרמה גדולה, מדרש מאוד מאוד מפתיע
על תחילת הפרשה, אבל כדי להבין את המדרש
צריך רגע לראות את
המכלול.
בסדר? אז אני עושה רגע איזשהו סדר, אוקיי?
פרשת יתרו,
מעמד הר סיני.
בסדר?
יפה. אחרי מעמד הר סיני,
לא אחרי, כחלק ממעמד הר סיני נאמרת פרשת משפטים.
פרשת משפטים נאמרת למשה רבנו כחלק ממעמד הר סיני.
ברור.
ואלה המשפטים שטסים לפניהם, הקב' אומר את זה למשה רבנו מיד אחרי שהוא גומר להגיד את עשרת הדיברות.
ואז נאמרות, נאמרת כל פרשת משפטים. בסוף פרשת משפטים משה רבנו כורת ברית עם העם,
מזה עליהם מדם הברית, והעם אומרים נעשה ונשמע.
זה בסוף פרשת משפטים, אומרים נעשה ונשמע,
ומשה מזה עליהם מדם הברית, ואז משה רבנו אומר להם אני עולה לאן?
עולה להר סיני.
תשימו לב, הוא לא אומר להם לכמה זמן.
הוא לא אומר להם לכמה זמן, הוא אומר אני עולה, הנה אהרון וחור עמכם, מי בעל דברים ייגש אליהם, הוא לא אומר להם לכמה זמן, אנחנו יודעים שזה ארבעים יום, רטרואקטיבי.
אבל הם לא ידעו.
ולכן זה קצת מסביר את חטא העגל, כי אמרו, אוקיי, משה נעלם, שבוע, שבועיים, שלושה, חודש, לא, לא.
הוא עולה להר סיני, התורה מתארת שמשה רבנו נשאר שישה ימים
למרגלות ההר בתוך הערפל, רשי אומר שזה בעצם איזה מין הכנה לעלייה אל השכינה,
השכינה נמצאת איפה?
בראש ההר, שם יש אש אוכלת.
כך כתוב, נכון? בסוף פרשת משפטים.
נקרא לכם את הפסוקים.
כאן.
ויעל,
ויעל משה ויהושע משרתו, סליחה.
ויאמר אדוני אל משה, עלה אלי הערה ואהיה שם,
ואתנא לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי לאורותם. יפה.
ויעל משה ויהושע משרתו, ויעל משה אל הר אלוהים,
ואלא זה כן אם אמר,
שבו לנו בזה עד אשר נשוב עליכם,
והנה אהרון וחומרים אחרים, מבעל דברים ייגש אליהם.
ויעל משה אל ההר, ויכס יענן את ההר.
אז משה נכנס לתוך הענן. וישכון כבוד אדוני על הר סיני,
ויכסהו הענן ששת ימים.
אז משה רבינו נמצא בתוך הענן שישה ימים.
ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן.
רשי כאן אומר,
בדיבור השני, ויש אומרים,
ויכסהו הענן למשה שישה ימים, לאחר עשרת הדיברות, והם היו בתחילת הארבעים יום.
שאמר משה לקבל לוחות,
ולימדך שכהן נכנס למחנה שכינה טעון פרישה שישה ימים. כלומר, ארבעים יום חולקו לשתיים, שש
ושלושים וארבע. שישה ימים משה רבנו היה באיזה מין פרישה,
הכנה, התכוננות, ואז כעבור שישה ימים הקדוש ברוך הוא קרא למשה רבנו, אמר לו, אוקיי, עכשיו בוא תעלה לראש ההר,
ויבוא משה בתוך הענן ויעלה להר,
ויהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. זה התורה אומרת, אבל הם לא ידעו מזה.
ולפני כן היה כתוב,
שהר סיני, היה כתוב הר סיני ישן כולו בפרשת יתרו ושיש אוכלת בראש ההר, כך כתוב, נכון? אם אני זוכר נכון?
מה איפה? אה, זה במשפטים?
אה, סליחה, אז לא ראיתי.
סליחה, צודקים, זהו, זכרתי במשפטים.
כן, יפה, צודק.
וישכון כבוד אדוני על הר סיני וחסר על אשת ימים ויקרא למשה ותודה. זה.
הוא מראה כבוד אדוני כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל.
יפה.
ואז משה רבנו עולה להר סיני.
עכשיו, אם הייתי שואל אתכם,
אוקיי, מה הקדוש ברוך הוא יגיד לו?
מה הוא יגיד לו? איך שהוא עולה להר סיני, מה הוא יגיד לו? מה אתם הייתם אומרים?
מה?
איך איך?
תגיד, תגיד.
לא, אבל הוא צריך ללמד אותו כל מיני דברים, אז מה הוא היה מלמד? היו אומרים שהוא כנראה ילמד אותו את מה?
מה שנאמר בלוחות, לוחות הברית, אבל נאמר בקיצור גדול מאוד,
הקדוש ברוך הוא כנראה ירחיב למשה רבנו וילמד אותו או את הי״ג מידות שהתורה נדרשת בהם, או מה זה אנוכי השם אלוהיך,
כאילו,
לא, מה הקדוש ברוך הוא אומר לו?
לא, אנחנו כבר אחרי משפטים,
הוא אומר לו את פרשת תרומה,
תרומה.
כלומר פרשת תרומה היא הפרשה, תרומה ותצווה וחצי מכי תישא.
שתי הפרשיות, שתיים וחצי הפרשיות הללו,
הן הפרשיות שהתורה מספרת לנו שנאמרו למשה בהר סיני.
נאמרו לרושה בארסנר עוד הרבה מאוד דברים אחרים, נאמרו לו, גם.
אבל מה התורה מספרת שנאמר לו?
זה פרשת תרומה,
תצווה וכי טיסה. כלומר, כל עשיית המשכן בתרומה,
כל הקדשת הכוהנים בתצווה, נכון? וכל בגדי הכהונה וכולי.
והכתורת. והכתורת, ואז בכי טיסה שצריך לקחת מחצית השקל לבני ישראל,
ואחר כך עשיית השולחן וכליו,
והשמן,
ואז מינוים של בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה והעלייה בן אחיסמח למטה דן
והשבת ואז זה מסתיים וייתן אל משה ככלותו לדבר איתו בהר סיני שני לוחות העדות, לוחות האבל כתובים באצבע אלוהים
ואז חטא העגל
בסדר? כלומר הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו את כל פרשת תרומה, את כל פרשת תצווה, את כל פרשת כי תישא, זה מה שהתורה מספרת שהוא אמר
כנראה הוא אמר לו עוד דברים
שקשורים לאופן שבו התורה נלמדת, י״ג מידות שהתורה נדרשת בהם, עוד שנייה, ועוד כל מיני דברים מן הסוג הזה.
ואז הוא נתן לו גם את לוחות האם, ואמרנו תרד.
עכשיו,
אנחנו יודעים שגם נאמרו למשה רבנו פרשיות בהמשך, זה לא סוף הדיבור.
אחרי זה, כן, אחרי זה הקדוש ברוך הוא ידבר עם משה עוד הרבה הרבה, ובשנה ה-40 משה רבנו ייקח את כל הדיבורים שהקדוש ברוך הוא דיבר איתו,
ויחבר אותם לכלל ספר אחד, שזה ספר התורה המונח בידינו, כן.
הוא אמר, או יפה, שאלת שאלה מעולה, איפה הוא אמר להם את זה?
פרשות ויקל פקודי.
אתה מכיר שפרשת ויקל פקודי זה כמעט אותו דבר כמו תרומת תצווה.
אז למה לחזור על זה?
תשובה,
תרומה ותצווה זה מה שהקדוש ברוך הוא ציווה את משה ורק משה רבנו שמה.
ויקל פקודי, משה רבנו מעביר את זה לעם.
בסדר?
אז קודם כל צריך להבין למה זה כל כך חשוב.
מדוע פרשות תרומה, תצווה וכי תישא,
חצי ראשון,
הן הפרשיות שאותן אמר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו בהר סיני, מה הסיבה?
הרי אלה נראות פרשות טכניות.
תיקח את העצמי, מידה, בסדר, אפשר לגמור את זה, למה זה?
והתשובה,
אני אומר, זה הכל,
כל מה שאני כרגע אומר לכם זה הכל הכנה לדרמה, זה עוד לא הדרמה, תכף נגיע לדרמה, בסדר? זו דרמה עצומה, אין לכם מושג כמה הדרמה היא עצומה,
בעיניי, דרמה עצומה.
אבל זה רק כדי שנבין את הדרמה, בסדר?
אז למה?
רבותיי,
יש פה חידוש עצום.
עצום.
מה החידוש?
מעמד הר סיני היה מעמד חד פעמי.
באופן חד פעמי
הקב' ירד
למשמי שמי קדם
ואישרה את שכינתו על הארץ.
חז״ל מתארים את גלותה של השכינה, את סילוק השכינה.
כשהקב' ברא את העולם אז היה גן עדן, היה מקום של שכינה.
גן של העדינות.
ואז התחילו החטאים.
חטא אדם הראשון, אז עלתה רקיעה אחת. אחרי זה חטא קין והבל, עוד רקיעה.
דור המבול, דור הפלגה,
נמרוד וזה, עד שבעצם הגיע לרקיעה השביעית.
ואז מתחילים להוריד אותה.
אברהם הוריד
רקיעה אחת, אז יצחק, אז יעקב, אז השבטים, אז יוסף.
בא משה והורידה לקרקע.
כלומר,
מעמד הר סיני זה הפעם הראשונה בהיסטוריה אחרי שהתחילו רצף התקלות והחטאים שהשכינה יורדת לארץ.
טוב, בסדר גמור. אבל זה היה מעמד חד פעמי.
זה היה מעמד חד פעמי.
האם ייתכן מעמד השראת שכינה קבוע?
קבוע בעם ישראל.
אומר הקב' למשה, כן.
כן.
תבנה לי משכן.
תבנו משכן,
משכן קטן, משכן, כן.
אשר רבנו אומר, הלא השמיים ושמיע השמיים, ישעיהו הנביא אומר,
השמיים ושמיע השמיים לא יאכל כלוכה,
שלמה המלך אומר את זה, סליחה, הלא השמיים ושמיע השמיים לא יאכל כלוכה,
אף כי הבית הזה אשר בניתי.
והקבל ברוך הוא אומר, לא כמו שאתה חושב,
אלא עשרה קרשים למזרח, עשרה קרשים לדרום, לצפון, ואני שוכן מאשר שכינתי ביניהם.
אז בעצם הפרשיות האלה מספרות סיפור דרמטי מאוד,
שניתן להשיג או ניתן ליצור השראת שכינה קבועה
בארץ בצורה קבועה.
ולכן המשכן הוא בעצם שיקוף
או דימוי של מעמד הר סיני. זה פשוט אותו דבר.
מעמד הר סיני, במעמד הר סיני יש
אש ועשן במשכן, יש לנו אש
במזבח החיצון, ועשן במזבח הקטורן.
במעמד הר סיני יש קול סופר חזק מאוד במשכן.
וואו. את החצוצרות של הלוויים שתוקעים ושרים כאשר מקריבים קורבנות.
בהר סיני ישמר לך עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת, נכון? ובמשכן הזר הקרב יומת.
במעמד הר סיני, לב מעמד הר סיני בסופו של דבר זה נתינת ההלוחות,
עשרת הלוחות. במשכן, מה נמצא בלב המשכן?
הארון. ארון הברית והלוחות, כן?
אז פשוט השוואה גמורה, פשוט המשכן הוא מעמד הר סיני, אבל קבוע.
וגם,
אם היינו זוכרים, כמובן שגם המקדש הוא ככה, אבל המשכן קודם כל הוא לא 40 שנה, אלא בסוף נשאר הרבה יותר מזה, כמעט 380. אם המשכן זה, מארץ ישראל זה 390 נראה לי. 480 עד 480. לא, 480 כתוב,
480 כתוב שמצד בני ישראל עברו 480 עד ששלמה התחיל לבנות את המקדש.
אבל המשכן חרה בימי עלי.
אז יש שם פרק זמן של כמעט 40 ועוד תקופת שאול ועוד 44. אז המשכן למד 390 שנה.
396 שנה נדמה לי. המון זמן. המון זמן, כמעט כמו בית המקדש.
ואמר לך שמואל גם ארצה שתימד. על כל פנים המשכן הוא ממש
דימוי של מעמד הר סיני וראיתי באיזה מקום, לא זוכר איפה,
שמה נשאר לנו מזה?
מה נשאר? אין לנו משכן ואין לנו בית המקדש.
מה שנשאר זה הוצאה ספר תורה בשבת
שהיא בעצם מעמד דומה למעמד הר סיני.
כל העם, אתם יודעים, אצל הספרדים זה מאוד בולט,
אני מקווה שגם האשכנזים עושים את זה,
שכשמוצאים ספר תורה אתה לא נשאר במקום, אתם מתקבצים ליד אהרון קודש.
כולם,
אז כאילו, וירא כל העם ויענוו ויעמדו, אתה מתקרב, ואז פתאום הספר תורה יוצא, אז כולם כזה מתרחקים, ואז מגבילים את הספר תורה וכל העם רואים את הקולות,
ואז קריאת התורה, כל האירוע של קריאת התורה
הוא אירוע של מעמד הר סיני. אגב, אהרה הלכתית מעניינת ביותר.
שאלתי את עצמכם פעם,
למה האשכנזים מגביהים ספר תורה בתחילת הקריאה והספרדים בסוף?
הפוך, סליחה, צודק.
למה אשכנזים מגביהים ספר תורה בסוף הקריאה והספרדים בתחילתה?
ואיך זה קרה, השינוי הזה?
מה זה, או-או?
מה נראה לכם הגיוני?
מתי צריך להגביה? בהתחלה או בסוף? בהתחלה. בהתחלה זה הגיוני, לפני שאתה קורא.
תראה איפה אתה קורא,
מה הטעם להגביה בסוף.
זה ברור שהמנהג המקורי זה להגביה בהתחלה.
אומרים, מופיע בהלכה, אב״ח נדמה לי אומר את זה,
שאצל עמי הארץ
הגבהת ספר תורה הייתה אירוע כל כך חשוב,
כי זה הדימוי הכי, הנה, ביער כל ה... שאחרי שהייתה הגבהת ספר תורה הם היו יוצאים.
אז אמרו, או, הם מפסידים את הקריאה בתורה, נעביר להם את ההגבהה לסוף.
אז אין להם ברירה.
כן.
שהפרדים היו כנראה יותר ממושמעים, פחות איזה, שם אצל האשכנדים ברחו, אז העבירו את זה, ברור שצריך ל... בהתחלה, ויש מקומות, יש קהילות, בבני נצרים נוהגים כך, וגם בקשת,
שעושים את שניהם. כלומר,
מגביהים בהתחלה, כי זה ההלכה, כך צריך.
מגביהים בסוף, כי זה היה המנהג כדי למנוע את הברחנים. מה? זה לא בתוסיף, זה בתוסיף, זה בתוסיף. לא, בפעם הראשונה מגביהים, ואז משאירים אותו פתוח.
אבל כן, כן, פתוח, פעמים פתוח. זה לא בתוסים? כן, כן. זה לא בתוסים? לא, זה לא בתוסים, זה לא בתוסים. לא, אבל אמורים להגיד,
מי צריך להגיע השנתיים ואתם מגבילים באסון?
הם צריכים לגלול איזה שקוראים בהתחלה?
לא, לא, לא, כן, כן, כן. העיקר שאתה רואה איפה שקראת. טוב,
עד כאן המסגרת ברורה, זה נורא חשוב המסגרת כדי שנבין אותה, כי כל פרשה היא בפני עצמה.
טוב, עכשיו אני רוצה לשאול אתכם עוד שאלה.
משה רבנו שומע בהר 40 יום,
לדבר עם בני ישראל, ויקחו לי תרומה, ואז בעצם את כל התרומה, והם ייקחו אליך וכו'.
ואחרי זה הוא שומע את הפרשה שלנו, פרשת תצווה.
כתוב, ואתה תצווה את בני ישראל,
ויקחו אליך שמן זית זך קטית למאור להעלות נר תמיד. מה זה אליך? מה הכוונה?
של זעם.
כלומר,
אתה תצטרך להשתמש בו.
אז מה משה רב בן אמור לחשוב?
שהוא כהן גדול.
זה ברור, זה פשוט. יש לכם מוהמר.
עמד יותר מתאים ממשה רבנו להיות כהן גדול
הוא בטוח, משה רבנו בטוח, במאה אחוז
ויש לדבר הזה על מה להישען כמובן כי הרגע הראתי לכם שפרשיות המשכן נאמרות למשה רבנו
שהוא הכהן הגדול אבל אז מגיעה הפצצה
באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרון ובניו
לפני אדוני חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל עוד לפני שמשה רבנו מספיק כאילו להתאושש ולשאול שאלות
רגע רגע ואתה אקרה בלך את אהרון אחיך ואת בניו מתוך בני ישראל לכענו לי אהרון אדב אביהו אלעזר ואיתמר בני אהרון ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך ולכבודו לתפארת
וכל חכמי לב ובסוף גם משה צריך להלביש אותם בעצמו
זה הלם למשה
הוא מופתע לגמרי איך אני יודע המדרש אומר תראו מה המדרש אומר אני מצטער שלא הכנתי לכם דף היום אתם תהיו איתי
אומר המדרש
וכן הוא אומר
מדרש רבה על הפרשה פרשה ל״ז פסקה א'
וכן הוא אומר, ועתה אקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו איתו,
מהיכן מתוך בני ישראל.
משל המלך שהיה לו אוהב,
ביקש למנות קטליקוס.
קטליקוס זה מין שר אוצר כזה.
הוא מינה הוא על כל בית גנזיו.
טוב, אז האוהב מרוצה.
לאחר ימים ביקש לעשות אסטרטיגוס.
למנות את מישהו, למנות אסטרטג.
אסטרטג זה כאילו הכי חשוב.
והיה אותו אוהב סבור שיעשהו,
ולא עשהו.
אמר לו, לך ומנה אסטרטגוס, לך תמנה אסטרטגוס.
אז אמר לו, אדוני המלך, מאיזה גינוסיה? מאיפה למנות אותו?
אמר לו, מהגינוסיה שלך, כאילו מהשבט שלך.
אז משה רבנו בטוח שמה?
שזהו.
כך ביקש הקדוש ברוך הוא למנות על מלאכת המשכן,
מי שיהיה ממונה על המלאכה,
עשה על המשה גזבר על הדיינים ועל הכל.
וכשביקש לעשות הקדוש ברוך הוא כהן גדול,
היה משה סבור שהוא נעשה כהן גדול.
בטוח, אבל גם אנחנו היינו בטוחים, לא רק משה רב... כאילו, זה הדבר הטבעי, ההגיוני.
אמר לו הקדוש ברוך הוא, לך ומנה לי כהן גדול.
אמר לו, ריבון העולם, מאיזה שבט אמנה לך?
אמר לו, משבט לוי.
אותה שעה שמח משה.
אמר, קח שבטי חביב.
כאילו, זה השבט שלי בעצם, זה אני.
אמר לו הקדוש ברוך הוא, לא כמו שאתה חושב,
משבטך, אבל לא אתה, אהרון אחיך הוא.
ולכך נאמר,
ואתה אקרב אליך את אהרון אחיך.
פשוט.
זה פעם אחת קשור לתורה על ידי.
הוא כהן משבט לוי, בסדר?
זה כמו גלי בהרב מיערה, כאילו, זה כמו, הוא כהן משבט לוי, בסדר? טוב.
הוא לא זוכר בכל השבט.
כן, כן, כן, כן. אז אתם מבינים את ההפתעה פה?
הדרמה ברורה.
אז צריך למה לשאול, אז למה?
מה הסיבה?
למה אהרון נבחר לכהן גדול ולא משה?
צריך לדעת את הדעת על הדבר הזה.
נטיל לך שם, נטיל לך ולכתוב. בדיוק. כן, כן, כן. נכון, נכון, זה נכון.
ממש, זה ברור. נטיל לך שם. כאילו נוצרה כאן הפרדה לא טבעית, כביכול.
יש איזו בדיחה, מספרים, אתם יודעים, הרב מסעתמר, רבי יואליש, מסעתמר, הוא היה כמובן מתנגד חריף לציונות.
אבל הוא היה גם מאוד מאוד חריף.
היה לו כל מיני ככה,
אז פעם אחת הוא העביר שיעור.
בקיצור, אז ניגש אליו אחד הגבויים ואמר לו שזה כבר היום לא כזה מצוי,
שאדמו״ר הוא גם תלמיד חכם, זה לא זה.
הוא אומר לו, זה גם לא מצוי שהוא צדיק.
האדמו״ר, גם זה כבר צריך לחפש.
היה כזה. אז על כל פנים, זה לכאורה דבר לא טבעי
שיהיה
כאילו פיצול בתפקידים.
למה שמשה בן אדם לא... אז זה ברור שיש כאן איזו נקודה שאנחנו מפספסים.
וצריכים להבין מהי.
אז כמובן השאלה, מה תפקיד הכהן הגדול
לפי הדבר הזה? משה רבנו, אנחנו יודעים מה התפקיד שלו, השליחות שלו.
משה רבנו הוא רבנו, מלמד תורה את עם ישראל.
והוא גואל, הוא גאל אותם.
אז בעבר דיברנו על זה שמשה רבנו הוא גואל,
הוא גואל מאוד מאוד אמהי.
כי הוא בעצם מושפע, משה רבנו בפרשת שמות,
כגואל, הוא מושפע מחמש דמויות
של נשים שמקיפות אותו.
אימא שלו יוכבד,
שתי המיילדות, שפרה ופועה, נגיד שזה לא אותן נשים,
אחותו מרים,
בתיה שמצילה אותו, וציפורה, שגם כן מצילה אותו.
אשתו. אז זה אומר שכל המנהיגות של משה רבנו היא מנהיגות אימהית, והוא אומר את זה במפורש, נכון?
שירית אימה. בדיוק,
כי תאמר אליי, שאהו בחקיך כאשר יישא האומן את היונק על פני האדמה. כלומר, הוא מדמה את עצמו לאמא מניקה, והוא אומר, שמע, אני לא יכול לתת להם אוכל.
אבל המנהיגות של משה רבנו היא מנהיגות אמהית לגמרי.
הוא ברחמים, ואתה מתחנן עליהם ומלמד אותם.
זו המנהיגות של משה רבנו.
וחוץ מזה הוא גם מלמד תורה. אז מה יש כאן אצל אהרון?
אז זה נראה,
ומייד נראה את זה במדרש וגם בתהילים,
שישנן
שתי תכונות
שהכשירו את אהרון להיות כהן גדול,
והן גם מגדירות מהו תפקיד הכהן.
קודם כל יש איזו מדרשה, אתם מכירים, שעמרם, אבא של משה רבנו, עמרם, יש לו שני בנים, אחד עם, אחד רם.
רם זה משה רבנו, שהוא פירוש מהאישה וכולי, ועם
זה אהרון שהוא מאוד עממי, אוהב שלום ורודף שלום,
אוהב את הבריות,
מקרבן לתורה, והמשנה במסכת אבות אומרת שאהרון צריך להיות תלמיד שלו, הלל אומר, הבאת לי תלמידיו של אהרון.
כן, כשנדבר על אהרון, וחמי קראו לו אהרון דוד, כן, אז גם לילול נשמתו.
אז אהרון יש לו את העממיות הזאת, תכף ננסה להבין מה המשמעות שלה.
אהרון יש לו עוד משהו. תראו,
לא ניכנס רגע לסדר פרשיות,
אבל האם פרשת רומא ותצוויין הם אמרו אחרי חטא העגל או לפני חטא העגל, זה מחלוקת בפרשנים,
אבל המדרש אומר שכשמשה רבנו ראה את השותפות של אהרון בחטא העגל,
הוא אמר וואי וואי, כאילו, טוב, אין מצב שהאהרון יהיה חלק מהמשכן.
והקדוש ברוך הוא אמר לו, לא כמו שאתה חושב.
דווקא העובדה שהוא היה שותף בחטא העגל,
מה הכוונה שותף? שהוא הכניס את הידיים ללכלוך, לבוץ, וניסה להציל,
ניסה למזער נזקים,
הופכת אותו לראוי להיות כהן.
למה?
אז אנחנו לאט לאט בונים פה שתי תכונות, כן?
כי הוא מכיר את חוויית הכישלון.
כי הוא מכיר את חוויית החטא. משה רבנו הוא גואל, הוא עם הקדוש ברוך הוא כל הזמן, והוא גואל, והוא גם בהר סיני, והוא באוהל, והוא נמצא באידיאל,
אבל בסוף יש גם מציאות.
ובמציאות אנשים קשה להם,
במציאות אנשים יש להם מצוקות,
במציאות אנשים חוטאים ונופלים.
והם באים אל הכהן כדי שייתן להם מה?
שייתן להם עידוד ואמון, ויחזיר את האמון בעצמם, ויגיד להם גם אם נפלתם אתם יכולים לתקן,
יכולים לתשובה.
אין אפשרות אמיתית לתת למישהו
כוחות אם אתה לא מבין את המקום שלו.
אם אתה לא מבין את הפוזיציה,
אז אתה לא תאכל את התל אביב בחיים הזה.
עכשיו אנחנו ישיבה של אשתי, יושבת על זה.
אז כשמגיעה איזה מישהי לנחם את אשתי והיא עברה דברים דומים, נגיד שגם האבא היה, אז השיחה אחרת, אז הם מבינים את הסיטואציה.
כשמישהו בעצמו עבר את הסיטואציה וחווה את חוויית הכישלון וחווה את חוויית הזה, ואהרון,
אהרון בלי ספק, זה כרגע לא שיעור על חטא העגל, אבל אהרון בלי ספק בחטא העגל נכנס נקרא לזה למציאות מורכבת, בסדר? הוא רצה להציל אבל המציאות הייתה מציאות מורכבת.
כל מי שיגיע אליו מעתה ואילך עם חטא ועם נפילה, אהרון ידע להרגיש אותו.
יוצא שיש לנו שני צירים.
ציר אחד זה ציר תורה, וזה משה רבנו,
וציר שני זה ציר של כהן, הרי הכוהנים עוסקים בעבודה.
עבודה זה בעצם המקבילה שלנו היום לעבודה, זה תפילה.
אז כשאתה הולך למישהו להתפלל,
שיתפלל עליך, והוא מכיר את המצוקה שלך,
אז הוא יכול להתפלל לך אחרת לגמרי.
חזל אומרים את זה באופן הבא.
כל המתפלל על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה.
כלומר, אם אני מתפלל,
לחבר שלי אין לו ילדים ואני מתפלל עליו אבל לי בעצמי אין ילדים,
אז התפילה היא מהמקום הכי עמוק. אני מבין את הכאב, אני מבין, או חלילה,
לי עצמי לא היו ילדים בעבר,
כן? או אדם בעצמו לא היו לו ילדים והוא חווה חוויית חוויית התסכול של הצער והכאב על העקרות וכו', אז התפילה שלו היא במקום אחר.
אז ממנים כאן בעצם הכהן הגדול הוא השליח ציבור.
משה רבנו הוא הרב, המאמת לנו תורה בעם ישראל, וצריך שיהיה מי שיתפלל על עם ישראל, יכפר, יתפלל.
כדי להתפלל אתה צריך להכיר את הכאבים, את המצוקות.
יש סיפור מהבעל שם טוב,
שפעם שני שיכורים גויים היו באיזה בית מרזח,
הבעל שם טוב עבר שם, או תלמיד שלו עבר שם וסיפר,
ואז היו שיכורים גויים.
אז שיכור אחד אמר לחבר שלו,
אח שלי, אתה אוהב אותי?
אמר לו, בטח שאני אוהב אותך.
אז הוא אמר לו, איך אתה אומר שאתה אוהב אותי אם אתה לא יודע מה כואב לי?
והדבר שאתה אומר, זה אמת.
אם אתה לא יודע מה כואב חבר שלך,
אתה באמת אוהב אותו.
אתה ודאי לא יכול להתפלל עליו.
אז אומר המדרש,
דווקא העובדה שאהרון היה חלק מחטא העגל,
לא במרכיב של החטא, אבל במרכיב של הניסיון למנוע, אבל בכל אופן הוא לא אמר, לא, אלה חטאים, עבריינים, אני לא מתעסק איתם, שישרפו כולם, אני הולך שמשה רב בן יגן, נסגור איתם חשבון.
הוא נכנס, ניסה להציל, התלכלך בעצמו, משה אומר לו, מה עשית?
תשמע, ניסיתי, יצא, נכנס לסיפור,
הופכת אותו לראוי להיות
לראוי להיות
כהן גדול. זו תכונה אחת.
והתכונה השנייה, אמרנו, עם עממי.
אני רוצה לקרוא לכם פסוק,
שני פסוקים מהפרשה,
ולהגיד לכם איך אני מבין אותם, ואז עוד מדרש אחד שלדעתי אומר את זה, ממש מפורש.
ואז פרק תהילים.
בסדר?
כשהיה לי את התובנה על הפסוקים האלה, הייתה לי ממש שמחה. פתאום זה העיר לי נורא מאוד מאוד חזק.
מה כתוב אצל הערוב? שני פסוקים.
כשכתוב שעושים את החושן,
אז כתוב,
זה אחד, לא, אני מחפש את השני.
רגע, שמואל, שמואל, אתה מלחיץ אותי. שנייה. אתה מלחיץ, אבל מה לעשות?
כן.
פסוק אחד אומר ככה.
ושמתה את שתי האבנים על כתפות האפוד,
אבני זיכרון לבני ישראל,
ונעשה אהרון את שמותם לפני אדוני על שתי כתפיו לזיכרון. אלה אבני השוהם שהיו פה בכתפיים.
באיזה צבא זה שוהם?
לא.
לא.
לא.
איך?
שקוף לא.
לא. כחול זה ספיר.
שקוף זה מה?
שחור.
שוהם זה אבן השוהם. אבן השוהם של מי? איזה שבט?
יוסף הצדיק. זה אבן השוהם.
ולכן יוסף ומשה קשורים.
וייקח משה את עצמות יוסף עמו.
את העצמיות זה אבן שוהם מה שהיא.
וזה כאן.
כאילו זה הציוד של עם ישראל, זה על כתפיו לזיכרון. מה כתוב?
ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד, אבני זיכרון לבני ישראל, ונשא הארון את שמותם לפני אדוני על שתי כתפיו לזיכרון.
אז יש אבנים שהוא נושא על הכתפיים לזיכרון,
ויש פה את שמות בני ישראל. אגב, חידת טריוויה מהירה מהירה מהירה, איזה אותיות אין ב-12 השבטים?
ג' גד.
מה? ט'. ט', נכון. עוד.
איך?
ל' זבולון.
מה?
ט' אמרנו.
ח', הלאה, עוד שתיים.
איך?
פ' יוסף. מה? ת' נפתלי. ק'?
ק' ו...
עוד אחת?
ר' ראובן.
צדיק.
אין בהם ח' ואין בהם קץ.
בכלל ישראל,
יהודי אחד יכול לחטוא. כלל ישראל צדיקי, אין בהם ח'
וכלל ישראל אין בהם קץ. יהודי אחד יכול למות, כלל ישראל חי לנצח.
תזכרו את זה, זה קל לזכור.
אין בהם ח' ואין בהם קץ.
טוב, אז זה האבנים פה,
ואחר כך הפסוק הבא,
כשמדברים כבר על החושן,
ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על ליבו,
בבואו אל הקודש, לזיכרון לפני ה' תמיד.
יש לו אבנים על הכתפיים,
יש לו אבנים על הלב, ושניהם,
הוא נושא את שמות בני ישראל לזיכרון לפני ה' תמיד.
אז הפשט הוא,
שאהרון, כשהוא מגיע עם התכשיטים הללו, אז
אז
רואים את השמות של בני ישראל, וזה מזכיר את זה לפני השם יתברך.
אבל הייתה לי פתאום מחשבה אחרת,
וגם צריך לנסות להבין על הלב ועל הכתפיים,
מה הייתה המחשבה שלי.
תראו,
כל אחד מאיתנו,
אני מניח,
זוכר כמות מסוימת של שמות
של אנשים,
בלי מאמץ.
נגיד
רשימת קשר בטלפון,
יש בה 1,500 שמות, אצלי יש 1,500 שמות,
לא, זה לא, זה לא...
עכשיו, זה לא השמות שאני כל בוקר אומר, טוב, טוב, בוא נעשה חזרה, שאני לא אשכח איך קוראים להם.
אתה זוכר איך קוראים להם, אתה לא צריך להתאמץ, נכון? אתה מקסימום מישהו חדש, אתה שואל,
נכון? אתה זוכר איך קוראים לאנשים.
אני לא משקיע בזה מאמץ.
למה 1,500?
למה לא 2,000? למה 2,500?
איפה עובר הגבול?
למה לא 500?
והתשובה היא שאנשים שאני מרגיש קרוב אליהם,
וקשור אליהם,
וחבר שלהם,
אני אזכור את השאלה שלך, תאמיני, עכשיו הייתי אצל הרב רענן בניחום.
נכנס עידו,
שלמד כאן במכון לפני, אני לא יודע, שש שנים, נכנס, אמרתי, שלום עידו.
מה, שש שנים לא ראיתי את הבן אדם הזה, לא זה. אבל היינו תלמידים, והיו תלמידים, היו קשורים וכל זה. אני באמת לא זוכר את השם המשפחה שלו,
תכף אני אזכר. אבל זה שם פרטי, שאתה משתמש בו יום-יום, אתה מיד,
בלי מאמץ, רגע, רגע, תן לי להיזכר, נו, נו, אתם מכירים, יש כזה טריק, רגע, איך קוראים לך, אומר לך עידו, לא, עידו, אני זוכר, יש שם משפחה.
לא, זה בלי,
כאילו, זה לפי אהבה, ויש כאלה אנשים שאתה אומר, תשמע, לא יודע, הוא עבר לי מול העיניים, לא בדיוק זוכר.
אתם מסכימים עם ההבחנה הזאת?
אז אני רוצה לקרוא את הפסוק.
ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושר למשפט על ליבו ובאו אל הקודש לזיכרו לפני ה' תמיד,
שאהרון זכר את כל השמות של בני ישראל.
הוא היה שואל מישהו פעם אחת, איך קוראים לך?
וזהו,
זכר אותו.
למה?
כי כל אחד היה אצלו עולם ומלואו.
כל יהודי.
ויש לזה גם ראיות אפילו מהדורות שלנו.
ככה מספרים על הרבי,
שהוא היה, בן אדם היה מגיע אליו
ליחידות, מגיע אליו אחרי עשרים שנה, הוא היה אומר לו מייד, מה שלומך, מה שלומשתך, מה שלומש ילדיך, כאילו,
כולם היו מאוד מאוד מתפלאים מהדבר הזה.
ופעם שאלו את הרבי בעצמו,
מישהו שאל אותו, זה חצוף כזה, זה סטודנט חצוף.
הוא אמר לו, תגיד,
מה זה כל האנשים באים לספר לך את הצהרות שלהם וזה, איך אתה יודע שאתה נותן להם את הטובה?
אז הוא אומר, תראה, כתוב שאם אדם יש לו דאגה,
אז הוא צריך ללכת לחבר ולספר.
אז אני מבין שהם מרגישים שאני חבר שלהם.
אתם מבינים?
אתה מגיע לבן אדם הפנים, אתה מגיע לבדקה וחצי, לשתי דקות, לחמש דקות, אבל אתה מרגיש שהוא חבר שלך,
שאתה יכול לספר לו.
אז אהרון, רמת האהבה שלו
לכל אחד ואחד מבני ישראל הייתה ברמה כזאת
שהוא פעם אחת פגש את הבן אדם,
זכר את השם שלו.
זהו.
יכול להיות דבר כזה, נכון? כמו שאנחנו זוכרים 1,500 שמות בלי קושי,
ואני בטוח,
לא רוצה פה להביך אותי, בסדר?
אבל אולי גם אתכם.
אני לא רוצה לשאול אתכם כמה משניות אתם יודעים בעל פה.
מה שלמדנו בתור ילדים, כמה משניות יודעים בעל פה?
כמה שירים אנחנו זוכרים בעל פה? מילים של שירים.
אתה לוחץ פליייזר, מה קרה? עשית חזרות על השירים? לא, אני אוהב את השיר.
שמעתי פעם, פעמיים, יש לו גם איזה מנגינה.
אז אני זוכר.
כל יהודי הוא שיר.
כל יהודי יש לו מנגינה.
אהרון זוכר את השמות, גם על הלב.
כלומר, כשהוא מגיע להתפלל, אז הוא רואה מול העיניים. וזה גם על הכתפיים,
כי הכתפיים זה גם אומר כאילו סוג של לקיחת אחריות משותפת.
אמו אנוכי בצרה,
אני סובל איתו,
אני מרגיש את הכאב שלו.
אתם יודעים, בצה״ל, זה נורא נורא יפה, שמתם לב את ההבדל בין הדרגות בצה״ל לדרגות בצבאות זרים.
בצבאות זרים הדרגות זה על החזה, אין להם כבר מקום, מרוב...
וזה מעניין שיש,
ככל שעושים פחות מלחמות,
המדינות יש להן יותר אותות,
נכון? אתה רואה, לא יודע מה, בספרד, הם לא נלחמו כבר 200 שנה, מקום מלא...
על כל פנים הרוסים, הרוסים נלחמו, אי אפשר, הם עשו,
הם ש...
ככה, זה כאילו, אני זה. בצה״ל,
יש גם הלכה, זה קצת יותר, אבל הדרגות על הכתפיים.
זו אמירה מאוד משמעותית.
דרגות על הכתפיים, אנחנו מטילים עליך אחריות, אנחנו לא מטילים עליך כבוד. אתה צריך עכשיו לנסות בעול.
ככל שאתה עולה בדרגה, רמת הנסיעה שלך בעול היא יותר כבדה, אתה צריך להכניס את הכתף. כן, תן כתף, זה הביטוי.
אז אהרון יש לו קודם כל שמות על הכתף. כלומר, הוא לא רק אומר, תשמע, אני לא רק זוכר אותך ואתפלל עליך. אם צריך להכניס את הידיים לבוץ כדי לעזור, אני אהיה שם בשבילך. אם אתם חוטאים בעגל,
אני אוריד את הבגדים, אכנס איתכם לתוך הבוץ, אנסה לחלץ, אנסה למעט את הנזקים,
אנסה איזה... גם אני בעצמי יתלכלך, אני יודע. ומשה יכעס עליי, וכולם יריבו איתי, אבל אני אנסה להציג.
כי אני נכנס עם הכתף מתחת לזה, ואומר הקדוש ברוך הוא, ובגלל זה אתה נהיה כהן,
וחוץ מזה, אתה, גם זה על הלב שלי, אני כל הזמן זוכר אתכם.
עכשיו, זה דבר מדהים, אתם יודעים, כשאתה
פוגש איזה מישהו מלפני הרבה מאוד שנים, והוא מיד אומר לך את השם, אז אתה נורא מתרגש, מה, איך אתה זוכר אותי?
זה תחושת, נכון? אתה פוגש איזה מורה מכיתה א', אני יודע מה, אמרתי לך, או, אני זוכר אותי, איך זוכר אותך ככה בת...
שהתלמיד יזכור את המורה מכיתה א' זה הגיוני, כי הייתה לו רק מורה אחת.
אבל המורה, שתזכור את התלמיד, שהיה אולי, הייתה 30 שנה מורה, וכל שנה הייתה כיתה חדשה. זאת אומרת, המורה אחת זוכרת אותי. לפעמים זה, איך אפשר לשכוח? כזה ילד מופרע כמוך. כן.
אבל לפעמים אתה אומר, שמע, היא זוכרת.
היא זוכרת.
אז תחשבו על אהרן הכהן,
שכל מי שהיה מגיע,
היה זוכר אותו.
היה שואל אותו, אז מה שלומך?
אז איפה אתה ג... אז אמרת להשתגר בזה.
מה עם העבודה שאמרת לי, מה שלום הילדים, הוא אומר לו תשמעו.
אהרון באמת אוהב אותי. אז כשאדם באמת אוהב אותי,
מה אני יכול לעשות?
כשמישהו באמת אוהב אותי, בלי שפיטה, אני יכול לספר לו את הכישלונות שלי.
אומר הבעל שם טוב,
למה התחנון בתפילה נמצא מיד אחרי תפילת שמונה עשרה?
למה שמנו אותו שם?
מה?
אז הוא אומר, תפילת שמונה עשרה זה שיא האהבה.
כל התפילה בנויה הרי לפי עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, כאילו, הפוך, מעשייה עולים לבריאה, עולים ליצירה, עולים לעשייה,
ומה אמרתי? מהעשייה עולים לבריאה,
אצילות.
עשייה עולים ליצירה, עולים לבריאה, עולים לאצילות,
ותפילת 18 היא בעולם האצילות.
כלומר, בשנת 18 אנחנו אצל המלך בארמון,
עוצמים עיניים, מדברים אליו בגוף נוכח, עתה מדברים בלחישה, כמו אוהבים.
רק אחרי שאני בטוח, בטוח, בטוח, בטוח, באהבתו של הקדוש ברוך הוא אליי,
אני גם יכול לספר לו את הפדיחות שלי.
שומע, השם, אבא,
נרשמתי, בגדתי, גזלתי.
לכן זה מייד, זה נקרא,
בהלכה, בקבלה, זה נקרא נובלות אצילות.
התחנון בתפילה נמצא בנובלות אצילות.
אז אהרון, יש לו את שתי התכונות האלו שמכשירות אותו להיות כהן.
הוא גם מכיר את המורכבות מעצמו, לא סיפרו לו על זה, הוא לא צריך שיספרו לו, זה כמו בעל תשובה.
אז הרבה פעמים בעל תשובה הוא אומר, תשמע,
מי שבאמת, היחיד שהבין אותי זה מישהו בעל תשובה בעצמו.
אתה לעולם לא תבין אדם שארבעים שנה לומד תורה, פתאום הולך ברחוב ושומע איזה שיר לועזי מהסיבוב הקודם, וזה מדליק אותו, כאילו, מי שלא...
בסדר, אז יש לו את המורכבות בעצמו, והוא מאוד מאוד עממי.
הוא מאוד מאוד עם כולם, הוא זוכר את כולם. זה לשם המדרש, תראו מה אומר המדרש.
ואתה אקרב אליך,
אתה עוד הכתיב, אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך.
אמר רבי יצחק, משל לא אבו של מלך
שתגרו
גידל אותו, ועשו פרודיקטור, כאילו פרויקטור,
שלא יזז מפלטים ואוכל מותריו של מלך.
כך אהרון היה שווה לכל ישראל.
שמעתם? היית פוגש את אהרון, איך הייתה הפגישה?
לא יודע, הרגשתי שפגשתי חבר.
כאילו בגובה העיניים, הכי...
שווה לכל ישראל.
לא, מסתכל על...
אהרון,
שווה לכל ישראל. ועשה הוא הקדוש ברוך הוא כהן גדול ואמר לו מן המקדש לא יצא וכולי.
כלומר אם היה אדם, לא שמשה רבינו חלילה הוא כזה אבל אם היה אדם שיש לו קצת לא שווה אז אם היית שם אותו בבית המקדש הוא לא יכול לצאת וכל זה אז עלולה הייתה לזוח דעתו עליו. שום דבר.
אהרון הוא לגמרי לגמרי בגובה העיניים של כולם.
ולכן נתמנה להיות כהן גדול. זה התפקיד.
מישהו שהתפלל לכלל ישראל.
עכשיו השאלה
אז איך משה רבנו יגיב לזה?
איך משה רבנו יגיב לזה שמינו את אהרון
לכהן גדול במקומו?
מה אתם אומרים?
אז המדרש כאן מתאר איזה הפתעה מסוימת.
במקום אחר המדרש אומר, לא מצאתי, חבל,
במקום אחר המדרש אומר,
שהכדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו, תראה,
יכולתי למנות את אהרון ישירות,
בלי לעבור דרכך.
יכולתי לדבר שם אל אהרון, תהיה כהן גדול.
אבל אני יודע שאתה אוהב אותו,
ואני יודע שאתה תשמח בסוף,
אז תעשה את זה אתה, מדעתך.
ואז משה רבנו הולך
ומלביש את אהרון
ומניף אותו ומושח אותו בשמן.
זו קצת תגובה, נכון? גם אהרון הכהן,
שכשמשה רבנו הגיע למצרים ואמר לו, אני צריך להיות המנהיג,
ורעך ושמח בליבו.
אהרון, הנה עוד פעם הלב. אז
על הרגע הזה שמשה רבנו מושח את אהרון ושמח שמחה גמורה בזה שהוא, כן, אהרון צריך להיות הכהן הגדול.
ותבינו שזה גם,
אהרון הוא כהן גדול, הוא ובניו אחריו, משה רבנו הוא משה רבנו, אבל בניו לא אחריו. כלומר, זה גם עניין של ירושה.
על הרגע הזה נכתב פרק בספר תהילים.
שיר המעלות לדוד,
הנה מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד.
זה לא הנה מה טוב ומה נעים שבט אחים גם יחד באיזה קומזית, הנה מה טוב ומה נעים ועושים איזה קפה.
זה מתאר סיטואציה שיש בה רגישות מאוד מאוד גדולה.
סיטואציה שבה משה רבנו היה בטוח שהוא הכהן הגדול, אחרי ששתי פרשות וחצי,
זה הכיוון, כמו שאמר שולם דב, שזה כאילו מדברים אליו כל הזמן.
וברגע, פתאום כתובים ואומרים לו, לא, לא אתה אלא אהרון, וברגע הזה, שיר המעלות, הנה מה טוב ומה נעים,
שבת אחים גם יחד. מתי? קשה מן הטוב,
היורד על הזקן זה כאן אהרון שיורד על פי מידותיו,
כטל חרמון, טל יורד, טל חרמון זה בעצם שלג,
שלג שיורד בנעימות, ברכות, ועוטף את כולם כטל חרמון שיורד על הרי ציון, כי שם ציווה אדוני את הברכה חיים עד העולם. איפה שם?
לא רק בחרמון והרי ציון, אלא שם הכוונה בענווה במשה לבין אהרון.
אז זה ממש דרמה עצומה שיש כאן. משה רבנו בטוח שהוא הכהן הגדול, הכתובים אומרים לו, לא, אתה לא הכהן הגדול, אהרון הכהן הגדול, כי הכהן הגדול זה תפקיד אחר.
זה לא הרב שמלמד את האידיאלים ואת הזה, ולפעמים גם צריך לתת בראש.
זה איש התפילה, איש הרחמים, איש הכפרה.
אדם שמרגישים בנוח, ספר לו חטאים.
אתה לא יכול להגיע לרב שהוא מושלם,
ולספר לו את הפדיחות, זה לא שייך, כי הוא בכלל לא יבין איך קורה דבר כזה.
אהרון יבין שהוא מכיר את כולם בשמות, שהוא קרוב לכולם, שהוא שווה עם כולם,
שהוא ככה בזה.
ואז,
ואז, כשמשה רבנו שומע את זה, הוא שמח
ולוקח את אהרון וממנה אותו, ועל הרגע הזה נכתב פרק תהילים.
תקחו את זה, תבינו איזה עוצמה זאתי, הענווה הזאתי,
ומה התפקיד של כהן גדול.
מה התפקיד של זה? לדעת לפגוש את האנשים במקומות הפחות טובים שלהם,
במקום של אמפתיה, מקום של אמון, מקום של עידוד, מקום של שמחה,
מקום של זה. אחרי זה הם ילכו, ילמדו תורה וזה, אבל הם צריכים איזה מישהו.
זה כמו ההבדל בין רב לבין צדיק.
הרב מלמד אותך תורה.
הצדיק
מלמד אותך,
הצדיק מתפלל עליך
ומלמד אותך להתפלל.
אם אתה הולך לצדיק, הוא לא לומד לך תורה, אין לו שיעורים איזה, אבל
רבה,
תתפלל רעי, כן.
נכון?
הרמב״ם אומר בהלכות מלכים שזה התפקיד של מלך המשיח ברוח הקודש לדייק את המשפחות.
שנזכה בעזרת השם לדבר הזה. כמו שאמרנו, יצא, לא כל כך יצא, יצא שהשיעור גם עסק בארון, וזה שמו של חמי שנפטר השבוע, אז יהיו עוד דברים לעילוי נשמתו.
ברשותכם, נגיד רבי חנניה ונגיד קדיש, כי אנחנו עכשיו בתוך השבעה,
והשכבה, ואז ברוכים תהיו.
