כמו שאמרנו, אנחנו לומדים פה
טניה הקדיש, אנחנו כבר לקראת הסוף.
בשבוע שעבר עשינו איזה הפסקה קצרה ולמדנו את המאמר. פרק ראשון מתוך המאמר באתי לגנית, אתם זוכרים?
בטח עשיתם שיעורי בית והשלמתם אותו.
והיום אנחנו נמשיך בנושא שמעסיק את אדמו״ר הזקן ברצף הפרקים האלה.
יש לנו בעצם עוד שני נושאים לעסוק בהם במהלך ספר הטניה.
נושא אחד אנחנו לקראת סיומו, וזה
איך אדם שהוא בינוני,
כמו הלוואי בינוני, כמו כולנו, הוא מגיע למדרגת אהבת השם ויראתו.
אז אנחנו עוסקים בדבר הזה, כל מיני עצות, אתם זוכרים? הוא נתן כל מיני עצות כאלה ואחרות.
הנושא השני שיעסיק אותו,
וזה יהיה בפרקים הבאים, בשלושת הפרקים האחרונים, זה איך לשאת את הסתירה,
שמצד אחד אנחנו אומרים שהקדוש ברוך הוא מלוא כל העולם כבודו והוא נמצא בכל מקום, מצד שני יש
מקומות שבהם בית מקדש, אסור להיכנס לזר,
מקום שמוגדר מקום קדוש,
ויש מקומות שהם,
כלומר, האם זו סתירה, איך ל... אבל זה יהיה הנושא הבא. אנחנו כרגע עדיין בסיפור של
איך אנשים כערכנו,
כל אחד עם ההתמודדויות שלו, מגיעים לסיפור
לאיזשהן מדרגות מסוימות או לאיזשהן תחושות או קרבת אלוקים ואהבת השם ויראתו.
מה ראינו עד היום?
ראינו כל מיני דברים, נכון?
ואחד הדברים שראינו זה עניין של התבוננות,
שאדם מתבונן במציאות שלו,
בגודל האלוקי, וכך שהקדוש ברוך הוא עזב את כל העולם ופנה אליו.
וראינו לפני שני שיעורים גם את ההתבוננות שהוא קרא לה דרך ישר לפני כל איש
לשים לב כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותך.
ישים לב האדם
כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותו.
אין הכוונה שהחיים רק תותים, והכול סבבה והכול טוב.
הרבה פעמים הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, ולכן הוא גם מזמן לנו קשיים ואתגרים.
וכשאדם מסתכל על הדבר הזה במבט רטרואקטיבי, לאחור, הוא יודע להגיד, או,
מה הייתי עושה בלי הקושי הזה שהקדוש ברוך הוא זימן לי?
אז כשאדם מתבונן על השפע האלוקי, כמה הקדוש ברוך הוא אוהב אותו, הוא מחבל, אז הוא
בעצם מצוות אהבת השם היא להדהד חזרה את האהבה הזאתי
בחזרה לקדוש ברוך הוא.
אשר בחרבנו מכל העמים, נתן לנו את התורה,
קירבנו לפני, כמו שאומרים בדיינו, קירבנו לעבוד התור, נתן לנו את זה, נתן לנו את זה.
אז האדם,
הוא מתמלא, מיד הוא מתאווה לדע את מי שאמר והיה העולם והוא והוא.
אני רוצה להגיד על הדבר הזה, עוד איזו התבוננות קטנה שעשיתי השבוע, היה לי איזה,
כהמשך לשיעור הקודם, שאדם צריך להתבונן
בטובה שהקב'ה גמל איתו.
אז יש לי איזה משל כזה.
נגיד, כן,
שהקב'ה נקרא צייר.
איפה הוא נקרא צייר?
במסכת ברכות.
חנה אומרת,
אין צור כאלוהינו, כך חנה אומרת.
והגמרא אומרת, אל תקריא צור אלא צייר, אין צייר כאלוהינו. לקדוש ברוך הוא הצייר הכי מושלם.
שיש, אני לא יודע כמה, שבעה מיליארד בני אדם בעולם, משהו כזה, ברגע שדיברנו נוספו עוד איזה מיליון סינים.
ובכל אופן, כל אחד פרצוף שלו שונה מחברו.
אז הקדוש ברוך הוא צייר. טוב, אם אני אקח את הציור של הקדוש ברוך הוא,
את הציור שלו, שזה העולם הזה,
כל מה שאנחנו רואים, העולם וכל הכוכבים הזה. אני אקח את הציור למאבחנת
פסיכוטכנית כזאתי.
ואומר לה, תקשיבי, את הציור הזה צייר איזה ילד.
הקדוש ברוך הוא גם נקרא,
יש לו כאילו בחינת ינוקה, כביכול.
מה היה האבחון שלך על הילד הזה?
איזה ילד זה?
מה אתם אומרים?
הציור זה העולם, כדור הארץ עם כל מה שיש בו, כל צורות החיים האפשריות שקיימות על כדור הארץ,
פלוס הכוכבים ומה שאנחנו רואים מכאן, לוקחים את זה, עושים את זה ציור,
והם מביאים את זה למאבחנת פסיכוטכנית שתאבחן את הציור. מה היא הייתה אומרת על הצייר?
אתה לא חושב. אה?
גאון. גאון, מה עוד?
מה עוד?
לא מאמינה שזה ילד. היא אמרה שזה כל כך קורה. לא, אתה, בסדר, הייתה זה, לא ילד. מה היא הייתה אומרת על מי שצייר את זה?
גם עוד סרט הפעם היה ילד בן חמש.
כן. אין כמוהו. אין כמוהו. למה? כי מה?
בכוונה אני אומר ילד. כאילו, אל תייחסו כרגע משמעויות מתוחכמות לציור. הכי פשוט שיש.
אני הייתי אומר שהייתה מאבחנת ואומרת, יש פה ילד שמאוד מאוד מאוד אוהב חיים.
מאוד אוהב.
כי הוא השתמש פה בכל הצבעים שיש.
הוא לא ויתר עליו צבע.
והוא עושה כל כך הרבה צורות,
וברא בציור הזה כל כך הרבה פרפרים, גם וגם וגם.
וואו, הוא מאוד מאוד אוהב את החיים. הוא מאוד מעוניין במה שקורה כאן. הוא מלא חיים. הוא מקור החיים.
העולם, זה מה שהרמב״ם אומר.
הרמב״ם אומר בליכות יסודי התורה, שאם אדם עושה התבוננות על העולם שהקדוש ברוך הוא ברא, עוד לא על ההתגלות שלו,
אלא רק על העולם.
אתה אומר לעצמך, בוא'נה, מי ברא את העולם הזה? מי שברא את העולם הזה,
הוא מונע מאהבה. כאילו, היסוד שלו זה אהבה.
ואתם יודעים איך זה נראה, כשאתה נותן למישהו משהו באהבה או כשאתה נותן משהו ואתה לא אוהב.
כשאתה נותן משהו שאתה לא אוהב, זה כתוב, נאמר בזוהר, זה נקרא באנפן חשוכין, בפנים חשוכות זה נקרא משליך מאחורי הגם, זה כך ולכם. כשאתה נותן מישהו באהבה, כך, כך, קח גם את זה, רגע, גם את זה, שנייה, אני אוסיף לך, לא, לא, לא, זה כך, נכון, מעמיס, אתה מסתכל, אתה אומר, מה הקדוש ברוך הוא, הרי אני יכול להוריד 80% מהדברים בעולם,
ועדיין כלום לא יהיה חסר.
מישהו דחוף לו עכשיו שיהיה פה 200 מיליון סוגי נחשים?
לא היינו מסתדרים בלי הבלק ממבה, הקוברה, לא יודע מה, היינו מסתדרים רכשים כאלה ואחרים, וזהו.
למה צריך כל כך הרבה סוגים?
רק בארץ יש חמש.
אולי יותר.
מישהו היה חסר לו אם היה פה איזה פחות סוגי פרפרים בעולם?
אז זה פחות פרפרים, עושים שני פרפרים.
אחד כזה, אחד אחר.
חמישה סוגים של פלפלים, חמישה צבעים, אדום, כתום, ירוק, ירקרק וצהוב.
אי אפשר להסתדר עם פלפל בצבע. בכלל אפשר לברוא את האדם שחור לבן.
כמו שהכלבים, הכלבים רואים שחור לבן.
נכון?
למי זה היה מפריע אם היינו חיים כזה שחור לבן?
לא.
העולם מלא חיות. זאת אומרת, זה...
קראתי פעם הגדרה נפלאה בעיניי של הרב עזרא ביק,
בהקשר אחר.
הוא אומר שכשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם,
הוא נתן הכל לכלום.
איזה הגדרה יפה.
כל בריאת העולם היא תנועה של אהבה אינסופית, שבה מישהו נותן הכל לכלום.
לדבר של נותן לו הכול,
נותן לו חיים, נותן לו... זה העולם שאנחנו חיים בו.
ואנחנו,
אנחנו זוכים גם להיות בדור,
בתקופה שהביצת הפתעות מתפוצצת לנו מול ה... לטובה, כן? אין יום שאתה לא מגלה עוד איזה דברים הקדוש ברוך הוא שתל בעולם,
ושום דבר לא חדש, זה רק אתה אומר לי, הכל תמיד היה.
הכל תמיד היה, רק בני אדם לא גילו את זה.
אולי בגלל הרמה המוסרית שהייתה לא מספיק גבוהה וכן על זה הדרך, אבל אנחנו היום לא מפסיקים לגלות דברים.
כל יום, אין לך יום שאתה לא קורא חידוש, ואתה אומר, לא, טוב, ברור, מה, כאילו, מה, כן, מה, ודאי.
עוד ועוד ועוד חידושים, והכול נמצא בתוך הכדור הזה.
אז אם אדם מתבונן רק על בריאת העולם ועל הטבע,
הוא מתמלא באהבה,
הוא מרגיש שהוא נמצא בתוך נהר של אהבה,
שזורם מהבורא לעולם שהוא ברא, ליציר כפיו.
הוא לא יתקמצן אלינו, ישתבח שמו.
נתן לנו עולם לפנק,
כל הדברים כולם.
שיהיה לנו נעים פה, נחמד, וטוב,
והוברח, ומשמח, ושמיים כחולים, וים, וזה,
והכל טוב, הכול.
צורות שונות של בעלי חיים, ומזון, ואוויר, ושמחה.
בני אדם יכולים לבחור להרוס את החולים, יש להם בחירה חופשית, גם תן בחירה חופשית.
טוב,
אז זה מצידנו, זו התבוננות, לדוגמה,
שנמצאה בתוך כזה עולם. אם הייתי נותן את הציור הזה לאבחון,
אז זה מה שהייתי מקבל,
אתה יודע.
אבל עכשיו אנחנו רוצים לעשות עוד התבוננות.
עוד התבוננות.
ההתבוננות הזאת היא קשורה, אנחנו תכף ניכנס פה לאותיות,
אנחנו לא נוותר על קריאה פה של הדברים כמובן,
אבל ההתבוננות הזאת היא קשורה לסוגיה שעסקו בה חכמי המקובלים,
וזו הזדמנות מרתקת בעיניי לראות את ההבדל בין,
זה לא בדיוק, זה לא הבדל, זה כאילו קומה נוספת,
בין איך שעוסקת
חוכמת הקבלה בדברים, לבין איך שעוסקת תורת החסידות. אתם יודעים מה ההבדל בין קבלה לחסידות?
אני אומר לכם עכשיו משפט שהקבלה עוסקת איך הדברים קורים שם.
זה כמו שאני עכשיו מדבר עם יוסף, אני מספר לו על הארמון של המלך. אתה שומע בארמון, יש ככה ויש ככה, ואתה עולה מסדרון, ויש חדר כזה וחדר כזה,
והמלך לא נמצא בחדר הזה, הוא נמצא בחדר יותר פנימי, ואתה צריך לעבור, אתה משרת, ועוד משרת, ואז פקיד שרושם אותך.
אני מתאר ליוסף את כל הפרטים של הארמון, לפי איך שלמדתי,
אולי הייתי שם, אולי סיפרו לי, בסדר?
זה קבלה,
מדברת על העולמות.
החסידות מדברת עלינו.
אתה שומע, המלך הזה,
יש לו כאלה הוראות, ואני עשיתי לפי ההוראות שלו, והלכתי בדרך, וזה נתן לי ברכה בחיים, ועצה טובה, וזה,
והמלך הזה גם, הוא יכול לפגוש אותך.
אם אתה תתנהג בצורה מסוימת, הוא יגיע אליך, הוא יפגוש אותך, ייתן לך כל מיני עצות והוראות וכן.
אתה לא עוסק במה שקורה שם, אתה עוסק במה שקורה פה.
זה הבדל גדול מאוד.
כן, החסידות אומרת, כמו שאמרנו, מה הכתובת?
דירה בתחתונים. אז זה מה שמעניין אותי, מה קורה פה למה שקורה בארמון.
בארמון? בסדר, זה... אבל מה קורה? איך המלך בא לידי ביטוי כאן? זה מה שמעניין אותי.
ובזה עוסקת החסידות.
אז אותו דבר קורה לגבי המושג צמצום.
חוכמת הקבלה,
רבנו הארי ועוד, שואלים איך ייתכן שנברא עולם שהוא נפרד מן האלוקות.
זו שאלה בקבלה, בסדר? איך יכול להיות?
איך זה יכול להיות?
הרי
הקב' ברוך הוא ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין,
אז ולית אתר פנוי מני כלל, אז איפה שהמלא לא יכול להיכנס שום דבר אם זה מלא.
ואז מה עונים? צמצום.
מה זה צמצום?
כביכול הקב' ברוך הוא צמצם את עצמו.
בשפת הקבלה נעשה חלל פנוי,
ולתוך החלל הזה היה קו של אור שבקע, וזה הצמצום.
כלומר,
הקב' כביכול שיחק מחבואים, מסתתר
מאחורי ה...
צריך לתת לזה הרבה מאוד משלים לצמצום, בסדר?
נגיד שנכנס כאן לכיתה,
נגיד שאנחנו כיתה לפיזיקה ונכנס לפה איינשטיין, בסדר?
אז מה קורה פה לכם בתור תלמידים?
אה?
דווקא איינשטיין ידע להסביר את עצמו, הוא היחיד שידע להסביר את עצמו. אבל אתם,
כולנו משתתקים לגמרי. נכנס לכאן הרבה הגדול.
רק להקשיב, אין מה לדבר, אין מה ל...
תהיה ב...
או גם בתורה, על צורך העניין, נכנס כאן,
נכנס לכאן, אנחנו פשוט נכנס פה איזה, לא יודע, הרב הכי גדול,
נכנס פה הרב אליהו, נכנס פה הרב אליהו, נכנס פה הרב אלייך צריך לברכה, כן,
מה קורה?
מצד אחד זה רווח גדול, מצד שני זה ברור שהכיתה נעלמה, כאילו הדמות הגדולה כל כך דומיננטית,
שאם המורה, הרב, רוצה שהכיתה תתחיל לזוז, מה הוא צריך לעשות?
חלק מהמקרים זה מספיק, שהמורה יפוגג את המתח, יספר איזה בדיחה וזה, כמו שניסיתי לספר בתחילת השיעור ולא צחקתי וכולי וכולי.
אבל יש מקרים שהמורה הוא כל כך גדול,
שזה לא יעזור כלום, אלא אם כן הוא יצא מהכיתה,
יסתלק,
יצמצם את עצמו לגמרי, כי דרך אגב, זה הצמצום. ואז הוא הלך,
כשהוא יתחיל לדבר, ראיתם מה הוא אמר, מה זה, מה הוא דיבר,
יש איזושהי התרחשות. אז כביכול הקב' הוא צמצם את עצמו,
צמצם, צמצם, צמצם, צמצם, והסתלק,
ומהסילוק הזה יתאפשר להיווצר עולם
שהוא מעלים את הנוכחות האלוקית וכביכול מתנהל בצורה עצמאית.
זו חוכמת הקבלה, וחוכמת הקבלה מדברת על איך הצמצום הזה קורה, כי הוא לא יכול לקרות בבת אחת,
הוא צריך לקרות בשלבים, אז יש עולמות,
ירידת העולמות, כן,
אצילות, בריאה, יצירה, עשייה,
העולם כאילו יורד, יורד, יורד, לאט לאט מתאבא,
עד שזה מגיע לעולם העשייה שנקרא חרן, בשפת הקבלה, אחרונו של עולם,
שהוא מסולק לגמרי,
ובקבלה אומרים שהעבודה שלנו להפוך חרן לרינה.
לקחת את החטא שהיא סגורה ולחורר אותה, לגלות בה את האירו האלוקי עד שזה נהיה רינה, בסדר גמור.
אבל זה הצמצום. עוד משל יפה לצמצום זה חשמל.
חשמל מיוצר, נגיד, בתחנת הכוח רוטנברג באשקלון,
יש שם גנרטורים ענקיים, שנכון, אגב,
ייצור החשמל עד היום זה נעשה בצורה מאוד פרימיטיבית. בסוף זה פרימיטיבי לגמרי.
מסובבים איזה משהו שיוצר חשמל.
זה בסדר, אבל החשמל הזה הוא בעוצמות מאוד מאוד גדולות.
אז אם הוא יגיע איכשהו בעוצמה שלו לבתים, אז הכול יישרף.
אז מה עושים? עושים צמצום. יש
מפלי מתח,
גנרטורים, שנאים,
שמפילים את המתח, מורידים, עד שהוא מגיע כאן לבית,
המתח שאתה יכול להכניס טלפון וזה לא יתמצא בפנים.
זה הקבלה. היא עוסקת באיך הקדוש ברוך הוא הצליח לצמצם את עצמו ולהגיע בלי שזה ייסרף, כן?
החסידות, מה עוסקת?
אותו דבר, אותו צמצום, אבל מה אמרנו?
בחוויה שלי,
בחוויה הנפשית,
מה זה מוליד.
עכשיו תשימו לב.
אני חוזר רגע לאיינשטיין, בסדר?
למשלהים יקר לי, אנחנו מביאים באחד הסיפורים שלו,
שהייתה פעם איזה ילדה ששיחקה בפארק,
בניו יורק,
והייתה רואה תמיד איזה סבא שיושב על הספסל עם ניירות ומספרים וכל זה, והיא הייתה מחייכת עליו והמחייכת עליה וזה.
ואז יום אחד היא ניגשה לסבא הזה ואמרה לו,
אני רואה שאתה כותב מספרים, אולי אתה יכול לעזור לי בשיעורים שלי בחשבון?
הוא אמר לה, כן, תביאי את המחברת,
ומחר, כמה, אני הייתה עם אימא שלה וזה, כדי שלא יהיו פה עניינים של...
ואני אעזור לה. אז היא הביאה עד המחברת ולא עזר לה.
אז אימא שלו אמרה, תודה רבה לך וזה, מכבודו,
הוא הציג כרטיס ביקור, אלברט איינשטיין.
אז הילדה באה, סיפרה את זה בכיתה,
שאלברט איינשטיין עזר לה להכין שיעורים בחשבון.
אז הוא היה אדם, אגב, מאוד מאוד,
באמת מאוד נעים, אלברט איינשטיין, מאוד צנוע גם, היה לו גם קול מאוד נעים כזה.
היה...
אז המורה האמינה לה,
המורה האמינה לה.
והוא אמרה לה, תשאלי את הסבא,
אלברד ריינשטיין, אם הוא מוכן לבוא לכיתה שלנו לתת לנו שיעור.
אז היא הזמינה, הוא אמר לה, כן, אני מוכן, והוא בא.
זו הייתה כיתה ד', נראה לי, בסיפור.
ומה הוא הסביר להם?
על תורת היחסות.
הוא היה כזה גאון שהוא הצליח להסביר על תורת היחסות לילדים בכיתה ד'.
עכשיו, החוויה שלנו מסיפור כזה שאדם מאוד מאוד מאוד מאוד גדול
יודע לצמצם את עצמו ולהוריד את עצמו ולדבר עם אנשים קטנים ממנו במרחק שנות אור.
נדבר איתם בגובה העיניים.
אז החוויה היא חוויה של
אהבה עצומה.
אהבה עצומה, נכון.
רואים לפעמים,
אני יודע מה,
שמעתי על זה, על רבי חזקאל אברמסקי,
היה ממש אחד מגדולי הדור, בדור הקודם,
שהוא הלך פעם בבית וגן והוא ראה ילדה בוכה.
אז הוא אמר לו, הילדה למד בוכה. והם אמרו לי, החברות אמרו לי שהשנאה שלי לא יפה.
אז הוא אמר לה, לכי תגידי לחברות
שהרב יחזקאל אברהמסקי מכאן, מבית וכאן, אמר שהסימנה שלך מאוד יפה.
וכאילו ככה.
היכולת של אנשים גדולים לצמצם את עצמם,
אבל לא בצורה מניפולטיבית, כאילו,
שאני עכשיו עושה לך טובה ואני זה, לא, לא, בצורה אמיתית, כנה לגמרי, להיות לגמרי איתך.
כן?
סיפר לי חבר סיפור על הרבי הרשב.
כשהרבי הרשב נפטר,
אז עשו, רבי הר-עשב, כן, זה אבא של רבי הר-עיאץ,
עשו כל מיני, כתבו כל מיני דברים לזכרו וביקשו כל מיני זיכרונות מהילדות שלו.
אז הגיע אחד החסדים ואמר, אני הייתי איתו בתלמוד תורה, ואני, אני לא, אין לי הרבה זיכרונות, אני רק זוכר שהוא מאוד מאוד אהב
לחם שחור עם בצל.
זה היה מוזר.
מה?
בקיצור, חקרו וגילו שאותו אדם היה מאוד,
היה מגיע ממשפחה מאוד ענייה.
הוא היה מגיע לתלמוד תורה עם לחם שחור ובצל.
והרבה הרשב, אחרי הכל היה ילד של משפחת אדמו״רים, אז הוא הגיע עם סנדוויץ' טיפה יותר מכובד.
אז הוא הצליח לשכנע את הילד הזה
שיחליף איתו את האוכל, כי הוא אוהב לחם שחור עם בצל.
והוא באמת,
זה היה...
הוא לא אמר, תשמע, אני אתן לך רופי, הוא אמר, תשמע, איך אני מת על זה, איך אכפת לך להתחלף איתי, מה אכפת לך, תן, נו, איזה קמצקים,
תן קצת מהלחם שחור שלך והבצל, מה אתה כזה מתקמצם.
החליף איתו
וכל זה,
זה מעורר בנפש, ככה החסידות, החסידות פחות מעניינת אותה. עכשיו, איך הקדוש ברוך הוא עשה את הצמצום?
הוא עשה, זה לא בעיה.
כאילו, הקדוש ברוך הוא יכול לעשות הכול, אם הוא ברד את העולם, הוא גם יכול לצמצם אותו אחר כך.
וגם החסידות גם גורסת שהצמצום הוא לא כפשוטו.
כלומר, הצמצום הוא רק לעיניים שלנו, לא לזה.
מה שמעניין את החסידות זה איך אנחנו מגיבים לצמצום הזה.
אז המורה מסתלק ויוצא מהכיתה, אני חוזר רגע למשל.
אפשרות אחת זה להגיד, מה המורה עזב אותנו, מה הוא עשה,
אבל אפשרות שנייה להגיד, איזה מורה,
איזה מורה, איך הוא אוהב אותנו, כדי ש...
ואני אתן על זה עוד משל אחד קטן אחרון,
ואז נקרא בפנים.
זה לא משל, זה סיפור.
תסתכלו בפירקא דרבי אליעזר פרק א',
פירקא דרבי אליעזר פרק א', זה הסיפור של רבי אליעזר בן אורקנוס, איך הוא התחיל.
מה הייתה תחילתו של רב אלעזר בן אורקנוס, שהיה חורש, באזן, מכירים, אחרי ראש... מה?
טוב, אז בעזרת השם נלמד את הסיפור הזה באחד השיעורים הקרובים של כל עשור חכמינו. רב אלעזר בן אורקנוס, היה בהתחלה אלעזר בן אורקנוס, והוא היה חורש ובוכה, רוצה ללמוד תורה,
ואבא שלו לא הסכים.
בסוף יום אחד הוא ברח,
הלך ללמוד תורה.
איפה הוא הלך ללמוד תורה? אצל הרב אלעזר בן זכאי. זה כמו שמי שלא יודע לקרוא,
ילך ללמוד תורה אצל הרב הראשי בערך.
הוא הלך לשם,
למד והצליח מאוד.
בסופו של דבר בא אליו יום אחד פעם, רבי יוחנן בן זכאי, ואמר, אני רוצה שתעביר שיעור.
אז אמרו לו, אני לא יכול להעביר שיעור.
איך אני אעביר שיעור?
כל מה שיש לי קיבלתי ממך.
ככה אמר רבי אליעזר, אני בסך הכל בור.
אז אמר רבן יוחנן, אתה לא בור, אתה מעיין.
יש לך יכולת לחדש.
אה, הוא אומר לו, אני מבין מה הבעיה.
אמר רבן יוחנן לרבי אליעזר,
הבעיה שאני נמצא פה,
וכשאני נמצא,
אז אתה מתבייש לדבר, אתה לא יכול.
הנה אני הולך.
יצא רבן יוחנן בן זכאי,
ורבי אליעזר התחיל לדרוש דברים שלא שמעתן אוזן מעולם.
ואז רבי אליעזר לא הצליח להתאפק,
אז הוא נכנס, נגיד כמו הכיתה הזאתי.
אז נגיד שרבי אליעזר ישב כמו שאברהם יושב, ככה,
אז רבן יוחנן יצא מהדלת הזאתי, אבל הוא לא התאפק,
ככה הוא הוגשב מהחלון וכל כך התלהב שהוא נכנס מהדלת שמאחורה ונתן לרבי אליעזר נשיקה מאחורה.
ככה, כדי לא להביל אותו.
אז ההסתלקות של רבן יוחנן היא צמצום, נכון?
אבל צמצום שכולו מה?
כולו אהבה, כולו. אני מצמצם את עצמי כדי שתוכל להופיע.
איך אמור להרגיש רבי אליעזר אחר כך?
אחרי שרבן יוחנן יצא,
רבי אליעזר בן זכאי עזר לרבי אליעזר לגלות,
רבי, צריך להגיד רבי אליעזר בן אורגנוס, עזר לרבי אליעזר לגלות את הכוחות שהוא בעצמו לא ידע שקיימים בו.
ואיך הוא עשה את זה? על ידי הסתלקות, לא על ידי הופעה.
כלומר, אם הוא היה עומד שם ואומר, נו, נו, קדימה תדבר, אז רבי אליעזר לא היה מצליח לדבר ליד הרב שלו. אבל דווקא בגלל שהוא הסתלק,
הוא הסתלק.
נתן מקום לקטנים ממנו,
נתן להם מקום לגדול.
זה עורר מלא אהבה. תראו מה אומר כאן אדמור הזקן.
בואו ניכנס כמה דברים. זה פרק מ״ט.
והנה,
אף כי פרטי בחינת האסתר והאלה הם אור אין סוף ברוך הוא בהשתלשלות העולמות עד שנברא העולמות זה הגשמי עצמו מספר מינים ממינים שונים כידוע לתואמים מעץ החיים.
כלומר, כל סדר הצמצומים, אך דרך כלל הם שלושה מיני צמצומים עצומים כלליים.
יש שלושה מיני עולמות כלליים.
כן? כלומר, יש אצילות, ואז זה מצטמצם לבריאה, יצירה ועשייה.
ובכל כלל יש ריבו וריבו פרטים, בכל עולם יש הרבה הרבה צמצומים,
והם שלושה עולמות בריאה,
יצירה ועצייה. אצילות זה כאילו, אצילות זה הארמון, בסדר?
למה זה נקרא אצילות?
אצלה. כי זה אצלו, יפה, זה אצלו, אתה שם זה. משם צריך להתחיל להצטמצם, כי אם המלך יצא עם כל הרבק שלו החוצה,
העולם מתפוצץ, אז זה מצטמצם לבריאה, יצירה ו... איך זה קורה?
עוסקת חוכמת הקבלה.
כי עולם האצילות הוא אלוהות ממש.
וכדי לברוא את עולם הבריאה, בריאה זה לשון בר, בחוץ,
כן? קצת לצאת החוצה
שהם נשמות המלאכים העליונים, אשר עבודתם להשם בבחינת
חב״ד המתלבשים בהם והם משיגים ומקבלים מהם
היה תחילה צמצום עצום. המלאכים זה כבר צמצום.
המלאכים עומדים את הקדוש ברוך הוא רק בחוכמה, אין להם גוף.
זה כבר צמצום.
זה כמו הצמצום,
אתם יודעים שכל אחד מאיתנו יש לו צמצום.
המעבר מדיבור למחשבה הוא כבר צמצום.
המעבר מדיבור, מה אמרתי?
המעבר ממחשבה לדיבור זה צמצום, יפה, תודה.
המעבר מדיבור לכתיבה
הוא גם צמצום,
יותר נמוך.
בסדר, אנחנו בתוך עצמנו, ויש כאלה שזה נתקע אצלם, המעבר ממחשבה לדיבור, יש לפעמים איזה
גמגום, לפעמים המחשבות הן... על משה רבנו אומר המהרל, שהיה כבד פה וכבד לשון, לא הכוונה שהוא היה מגמגם חלילה, הוא
מרוב המחשבות העצומות שלו,
הוא לא הצליח בכלל להביע את זה בדיבור, כאילו,
מין משהו, מי שיש לו מחשבות קטנות,
גם אין לו בעיה להביע אותן בדיבור.
בסדר? מי שכל מה שיש לו זה להגיד,
יאללה ביתר, אז כאילו, סבבה, זה יאללה ביתר. אבל מי שיש לו המון המון מחשבות, הוא צריך
לצמצם אותן,
אז זה קשה.
אז זה צמצום.
וכן מבריאה ליצירה.
כי אור מעט מזער המתלבש בעולם הבריאה עדיין הוא מבחינת אינסוף לגבי עולם היצירה. ואי אפשר להתלבש בו על ידי צמצום ואילם,
וכן מיצירה לעשייה.
עכשיו, הוא לא מתעסק עם זה, כי זה פחות מעניין אותו, כי זו חסידות כאן.
ותכלית כל הצמצומים
הוא כדי לברוא גוף האדם החומרי ולהתקפיא לסטרא אחרא,
ולהיות יתרון האור מן החושך בהעלות האדם את נפשו האלוהית והחיונית ולבושיה וכל כוחות הגוף כולם,
להשם לבדו כאן נזכר לאל באריכות. כלומר, כל תכלית הצמצומים זה שייבחר אדם בעל בחירה חופשית,
שגם יכול לכפור בקדוש ברוך הוא ויכול גם להתעלם ממנו,
והאדם הזה שיש לו בחירה יבחר להיות בקשר עם הבורא יתברך ולעשות את רצונו.
זה מעלה נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא. טוב, וכבר הרחבנו את זה.
והנה כמיים הפנים לפנים.
זה, זה כאן, השמורות האלה, זה חסידות.
כמו שהקדוש ברוך הוא כביכול הניח וסילק לצד אחד דרך משל את אורו הגדול הבלתי תכלית וגנזו
והסתירו בגימל מיני צמצומים שונים, והכל בשביל מה?
למה עשה הקדוש ברוך הוא את הצמצום הזה?
בשביל אהבת האדם התחתון להעלותו להשם.
כי אם הקדוש ברוך הוא לא היה אוהב אותנו מספיק, אז הוא לא היה מצטמצם.
ואז לא היינו יכולים, מה?
לבוא לידי ביטוי.
כדי שנוכל לבוא לידי ביטוי.
אתם יודעים, זה כל כך נכון הדבר הזה.
כל כך נכון.
מלאכת הצמצום היא מלאכה של אהבה.
לדוגמה, מורה בכיתה, אני חוזר אותה לדוגמה הזאת,
אבל גם בני זוג, וגם עוד תכף.
אם
נגעת בנקודה. אני בדיוק בא לדוגמה, שנייה, מורה בכיתה.
נגיד, מורה בכיתה א', אז מה, אז הוא,
ברור שכל השאלות שהילדים ישאלו, הוא יודע את התשובה.
אז אם המורה, כל שאלה שהם שואלים, הוא מייד עונה, לא טוב.
אבל אם הוא מצמצם את עצמו,
וואי, איזה שאלה, אני לא יודע, מה נעשה,
אולי תעזרו לי,
נו, בואו נמצא תשובה, אולי תפתחו את הספר הזה ותחפשו,
והם מחפשים ומחפשים ומחפשים, ובסוף הם מוצאים את התשובה בעצמם,
העולם אחר לגמרי.
יוסף הזכיר פה אימא וילד,
זו דוגמה הרבה יותר טובה, מפני שהמצב של אימא וילד, המצב התחילתי שלו זה שהעובר הוא חלק מהאימא.
עובר ירך אימו.
ואם האימא לא מסכימה לצמצם את עצמה ולתת לו מרחב חיים עצמאי, אז הוא גדל לא בריא.
הדבר הזה, נכון?
אז הצמצום הוא מלאכת האהבה. תן מקום גם לאחרים.
אל תתפשט רק אתה לבדך.
כל זה בשביל אהבת האדם התחתון לעלותו להשם,
כי אהבה דוחקת את הבשר.
אתם מכירים את הגמרא הזאתי?
הגמרא המוזרה ביותר,
גם אותה צריך ללמוד פעם, זה נראה לי לא מופיע בכל סוחרמנו,
תכף תבין למה.
הגמרא מספרת במסכת בעיה מציעה, פרק שביעי.
מספרת על רב אלעזר ברב שמען ועל עוד מישהו, אני לא זוכר,
שהם היו מאוד מאוד שמנים.
הגמרא מספרת שהם היו
שמנים ביותר.
ומה?
מי השני?
לא זוכר.
גמרא אומרת שכשהם היו, כאילו דרך גוזמה,
שכשהם היו עומדים אחד יד השני,
מי היה יכול לעבור כאילו שור?
רבי יוחנן לא, הוא היה יפה דווקא.
אה? כן, זה הוא?
אני לא זוכר מי ה' בגמרא.
יכול להיות, כן.
כל כך זה,
ואז הגמרא מספרת שאיזה מטרונית הרומאית אחת פגשה את רבי שמעון בן אלעזר, והיא אמרה לו, תשמע,
אתה כזה שמן, אז איך יש לך ילדים?
כאילו, איך זה קורה?
אז הוא אמר לה, אהבה דוחקת את הבשר.
אהבה, אז כאילו...
ואגב, זה נכון.
ברור שזה נכון.
אבל הכוונה היא שכש...
נמצאים במקום של אהבה,
אז בדרך כלל אפשר להצטופף.
ממירון למדנו שלכל דבר יש גבול,
כן?
אבל,
אם,
במסכת סנדרים הגמרא אומרת,
כדהביה עזיזן,
כדהביה רחמתן עזיזה,
אפוטיה דספסירא אבה שכבינן,
ועתה מלא גרמידה איבעיה לנו, נדמה לי.
כלומר, כשהייתה אהבתנו עזה, היינו יכולים לשכב ביחד על מיטה ברוחב העובי של הספסל.
ועכשיו, כשאנחנו לא אוהבים אחד את השני, אולם גדול צפוף לנו.
בסדר?
אז האהבה דוחקת את הבשר.
אז כביכול הוא משתמש בזה כלפי הקדוש ברוך הוא.
כיוון שהקדוש ברוך הוא כל כך אוהב אותנו, אז הוא דוחק כביכול את עצמו כדי לתת לנו מקום.
על אחת כמה וכמה בכפלי כפליים לעין קץ,
כי ראוי לאדם גם כן להניח ולעזוב כל אשר לו מנפש ועד בשר ולהפקיר הכול
בשביל לדבקה בו יתברך, בדבקה חשיקה וחפיצה,
ולא יהיה שום מונע מבית ומחוץ, לא גוף ולא נפש ולא ממון ולא אישה בלבנים.
והנה כאשר ישים המשכיל,
עוד איזה משפט, כן,
אלה הדברים אל אומקה דליבה ומוחה,
אזי ממילא כמה מהפנים לפנים תתלהט נפשו ותתלבש ברוח נדיבה להתנדב,
להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד,
ורק לדבקה בו יתברך ולהיכלל באורו בדבקה חשיקה,
בבחינת נשיקים והידבקות רוחה ברוחה.
כאילו הוא מבקש מאיתנו לעשות אותו דבר.
צמצום.
יצמצם האדם את עצמו כדי לתת מקום למה?
למי?
לקדוש ברוך הוא. כמו שקדוש ברוך הוא עשה.
הוא צמצם את עצמו כדי לתת לנו מקום ולהופיע.
תצמצם גם אתה, בלשון המשנה.
בטל רצונך מפני רצונו
כדי שיעשה רצונך כרצונו וכו'.
וזה נכון, המשפט הזה בכל כך הרבה דברים,
אני רוצה דווקא לתת דוגמא,
כי הדוגמא הכי קלאסית זה שאדם יבטל את התאוות שלו
מפני הקדוש ברוך הוא. קצת תצמצם את התאוות כדי שתופיע את הרצון המקרה, אבל זו דוגמא יחסית פשוטה.
דוגמא יותר טובה נראית לי,
נגיד שיש איזשהו, אתה עושה איזשהו אירוע,
אירוע כלשהו,
ואז אדם עושה אירוע, הוא מתכנן את הכל.
לא משנה אם זה אירוע או עסקה, לא משנה מה זה.
אז אתה צבאי, לא משנה, אז אתה מתכנן את הכל, הכל צריך להיות מתוכנן ועד הפרט האחרון ואם מי ישתבש אז מה יהיה ואז מרוב תכנון,
אז מה קורה?
שכחת את הקדוש ברוך הוא.
בגמר תכנון תעמוד ותצמצם את עצמך ותגיד, הקדוש ברוך הוא,
אני מאוד השתדלתי, אבל אם אתה לא תעזור, אם אתה לא תופיע, כלום לא יהיה.
תהיה איתנו.
זה בעצם העומק של תפילת הדרך.
הרי אדם יוצא לדרך, הוא יודע לאן הוא נוסע.
נכון? הוא יודע לאן הוא נוסע, יש לו דרך, הוא יודע מה הדרך, הוא מתכונן גם.
אבל תשימי לב שתפילת הדרך מדברת על אדם שכאילו אין לו מושג איך הוא יגיע ולאן הוא הולך.
יהי רצון שתוליכנו לשלום, תצעידנו, תגיענו למחוז חפצנו, תצילנו מכל מיני פורענויות.
נכון שתכננתי, אבל עכשיו כשאני יוצא לדרך אני רוצה להזמין את הקדוש ברוך הוא להיות איתי ולכן אני מצמצם את עצמי.
התכנון של האדם זה התרחבות.
אני מתכנן, אני שולט, אני רוצה כל דבר לדעת, אני רוצה כל דבר זה, אני כאילו בשליטה כל הזמן.
אני פותח את הידיים, מאבד שליטה,
מוסר את התנועות שלי לקדוש ברוך הוא, ומזמין אותה לשהות במעשים.
זה דרמה.
אז
אומר האדמו״ר הזקן,
קצת
כמה ימים מפנים לפנים. תראה כמה הקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו כדי לתת לנו קיום עצמאי ושנוכל להיות שותפים שלו.
שותפים.
אז גם האדם, קצת תצמצם את עצמך,
קצת את הרצונות, קצת, כדי ש...
זה נקרא השקטה גם,
של לרדת מפיאסצנה,
שבת.
שבת.
רבוע שבת, קראתי את ההגדרה בזוהר,
כל כך נהניתי מההגדרה הזאת. האמת שהייתי נותן אותה בתור דוגמה, בלי לדעת שהזוהר אומר את זה. עכשיו, אני גם יודע שהזוהר אומר את זה.
מה אומר הזוהר?
זוהר הקדוש.
אומר הזוהר, זה נקרא חילול שבת לפי הזוהר.
חילול שבת לפי ההלכה,
זה מלאכות.
נכון?
חילול שבת.
לפי הזוהר זה משהו אחר.
אומר הזוהר,
שיום שישי בבית יהודי דומה,
אם ננחת מישהו ממאדים ונגיד לו מה קורה כאן, אז הוא יגיד לנו,
מתכוננים לאורח.
זה מה שיגיד.
צריך להגיע אורח חשוב.
למה?
אני רואה שהם מנקים פה, מתכוננים,
מתקלחים, מתרחצים, מכינים מאכלים חשובים, יש פה איזה אורח שצריך להגיע חשוב.
טוב, כל הכבוד.
צודק.
מאדים, מגיע האורחת, שבת.
אומר הזוהר,
מגיע האורח.
מטבע הדברים, כשמגיע האורח, אתה מתעניין בו.
מה שלומך? איפה הגעת? מה עניינך? לאן תלך? וכל זה.
אומר הזוהר, איזה מין דבר זה?
האורח מגיע,
והמארחים מדברים ביניהם על העסקים שלהם, ובכלל לא מתייחסים לאורח.
ואז אומר הזוהר, הם עושים פגימו לעילא ולטטא. הם פוגמים גם למטה וגם למעלה. האורח נעלב, הוא אומר, אז למה באתי?
אז הוא אומר, זה מה שקורה למי שמדבר דיבורי חול בשבת.
זה חילול שבת לפי הזוהר.
עובדין דה חול דיבורי שבת זה פגם למעלה.
מלאכה זה פגם למטה.
דיבור חול זה פגם יותר גדול כביכול למעלה. כך אומר הזוהר, פשוט זה דבר.
אז טיפה תצמצם את עצמך, ריבונו של עולם.
המוח כל היום עובד בתכנונים,
הבן אדם מתכנן כל היום גם בשבת.
תצמצם טיפה את הרצונות ותיתן לאלוקי להופיע, לקדוש ברוך הוא.
יפה.
טוב,
איך עושים את ההידבקות רוחה ברוחה הזאתי?
לזה אמר, והיו הדברים
הרכי ידבקו תרוחה ברוחה, לזה אמר, והיו הדברים האלה על לבביך ודיברת בהם.
וכמו שכתוב בעץ חיים, שאיחוד הנשיקין עיקרו איחוד חב״ד בחב״ד,
ועיון התורה והפה הוא מוצא הרוח
וגילוייו בבחינת גילוי,
והיינו בבחינת הדיבור ודברי תורה. כלומר, האדם,
אוקיי, עשינו את ההתבוננות הזאת והתמלאנו באהבה לקדוש ברוך הוא,
ואנחנו עכשיו רוצים ככה, אז איך מתנשקים איתו?
איך מתחבקים איתו? תשובה,
דרך התורה.
לך, תלמד את הרצון שלו.
כי תראו,
אם אני נגיד לוחץ יד ליצחק,
אז לחץ יד ליצחק,
אז לחצתי לו יד, חיבקתי, התחבקנו, התחבקנו.
עדיין, שני גופים.
אבל אם אני מעביר לו איזו ידיעה כלשהי,
איזה לימוד, והוא קלט,
או הפוך, אם הוא מלמד אותי ואני קלטתי,
אז ברגע שנוצר דבר הזה, התאחדנו לגמרי, נהיינו אחד בדעת.
אז כשאנחנו ניגשים ללמוד תורה,
אנחנו ממש נעשים אחד עם השם יתברך.
אנחנו מעמיקים ברצון שלו, מה הוא רצה,
מה הוא באמת רצה,
לא בבקיאות, רק לדעת, אלא מה הייתה הכוונה שלו,
מה הייתה ההסברה, למה הוא ציווה מה שהוא ציווה,
מה הוא רצה שאני אהיה.
אין דבר יותר נפלא מהדבר הזה, בסדר?
אם אני מדמיין שנגיד
הרמב״ם נכנס לבית המדרש,
מדמיין את זה, הרמב״ם.
ואף אחד לא מזהה אותו, כי אין לנו תמונה של הרמב״ם. אתם יודעים שהתמונה של הרמב״ם זה לא הרמב״ם.
משהו איזה ערבי. זה שייח ערבי, משהו. זה לא הרמב״ם. הרמב״ם, אני יודע איך הוא נראה.
הוא בטוח לא נראה איך הוא מצויר שם, כמו איזה...
הרמב״ם זה נראה
כמו הרבי בטח, כמו הרביגון ככה, אחרי דקן למד.
לא יודע איך הביאו את זה.
טוב,
נכנס הרמב״ם.
הרמב״ם אלף שנים כבר, אנחנו מתדבקים באפר רגליו, אלף שנים הרמב״ם.
ואף אחד לא מזהה אותו, הוא נכנס, מכון מאיר, מכון מאיר יש הרבה מוזרים,
אז זה כאילו,
לא ידעו שזה נכנס,
כאילו עם בגדים של פעם, בסדר, יושב,
דני עוד לא תפס אותו, נקרא לזה ככה.
והוא יושב,
ואז הוא רואה, מעניין מה קורה, מה פה, מה שם,
והוא נכנס, תקדם קדימה, רואה,
חברותא, לומדים.
נגיד שהם לומדים אצל הרב קרופניק, בסדר?
והם רבים.
הרמב״ם אומר כך, לא פתאום, איך אפשר להגיד? סתירה! איך הרמב״ם אומר כאן, הרמב״ם אומר כאן, בואו נפתח את האחרונים, מה להגיד? משנה כסף, משנה לא זה? רבים על הרמב״ם.
והוא מקשיב.
הוא אומר, תראה איך הם מתאמצים להבין מה אני אמרתי.
אז הוא לא מתערב, הרמב״ם, צמצום.
בסדר?
בסוף נגידו, אתם מכירים את הבדיחה,
בסוף נגיד שהרמב״ם מתערב, יגיד להם, לא בטוח שהם יקבלו את דעתו.
אמרו לו, מה אתה מבין ברמב״ם?
ככה אומרים, נכון? שהיה פעם איזה...
כן, מה הספרדים מבין ברמב״ם?
כל זה.
אז העיסוק, כשמישהו עוסק לברר את הדעה שלך, על מה בדיוק התכוונת,
זה העונג הכי גדול, הוא באמת...
ונגיד, אם גם הם מתכוונים לכך, נכון, באמת לזה התכוונתי.
לזה התכוונתי.
מסתפים שפעם שי עגנון נכנס לאיזו הרצאה של המבקר שלו, קורצווייב,
על סיפורי עגנון.
הוא לא אמר, אין לי מושג מה הוא דיבר,
זה דברים יפים, אבל לא התכוונתי לאף אחד מהם.
בסדר, אבל נגיד שהרמב״ם,
אז אתה,
זה הנחת הכי גדולה.
אז כשאדם לומד את תורת השם יתברך, כמובן כולל את הרמב״ם, אנחנו בעצם מתאמצים ומתעמקים להבין לא רק מה הקדוש ברוך הוא רוצה שאני אעשה,
אלא למה הוא רצה שאני אעשה מה שאני עושה,
ומה הסברה בדבר הזה, ומה המחשבה, ואיזה אדם אני צריך להיות אחר כך, ואיך האישיות שלי,
אין לך אהבה יותר גדולה להשם יתברך מאשר הדבר הזה
של לימוד תורה.
ולכן התורה נקראת לא רק אורייתא,
אלא גם רחימותא בזוהר הקדוש.
ורחמנא, הקדוש ברוך הוא נקרא גם רחמנא,
רחימותא, רחמנא זה הכל ביטוי לאהבה, רחם זה אוהב בזוהר.
אז התורה נקראת האוהבת,
ואתה אוהב את הקדוש ברוך הוא דרך התורה.
עכשיו באתי אנחנו קבלת תורה, מקבלים תורה.
הכל מלא באהבה בקבלת תורה,
הכל מלא בטוב לבב.
טוב, מה, אז לאן הגענו?
רק נסיים את המשפט הזה.
אז את הפרק הבא נעשה שבוע הבא, את פרק נ'.
רק נסיים את פרק מט'. כי על מוצא פי השם יחיה אדם,
ומכל מקום לא יצא ידי חובותו בערעור ועיון לבדו, עד שיוצא בשפתיו
כדי להמשיך אור אינסוף ברוך ולמטה עד נפש החיינות. כמה זה חשוב ללמוד עם השפתיים?
השוכנת ודם האדם המתאבא מדומם צומח חי כדי לעלות כולן לעשן עם כל העולם כולו ולחללן בייחודו ואורו יתברך
אשר יאיר לארץ ולדרים בבחינת גילוי ונגלה כבוד השם וראו כל בשר שזהו תכלית ההשתלשלות כל העולמות להיות כבוד השם מלא כל הארץ על הזו ודווקא בבחינת גילוי להפוך חושך לאור ומר למתוק הנזכר באריכות
וזה תכלית כוונת האדם בעבודתו פה בעולם הזה להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה דירה בתחתונים רק שצריך תחילה לעלות
מים נוקבים נמסור לנפשו ומאודו כנזכר לעיל. אז זה פרק מ'-תזה. כמו שאמרנו, העיסוק,
איך הבינוני מגיע לכלל אהבה. רק נסיים ונאמר שהשבת
זה באמת עשרת הדיברות,
שזה מעמד גדול מאוד של אהבה,
ואני רק רוצה להגיד חשבון מאוד מאוד פשוט,
כדאי שתכירו אותו,
איזה מעמד של אהבה זה.
זה חשבון ממש,
זה לא חשבון אפילו, זה הפשט. ממש הפשט הפשט הפשט, אבל אני חושב שאנשים לא מבינים אותו.
בא לכם? יש לכם עוד זה?
יפה,
חיים וחיים.
הגמרא במסכת שבת אומרת שמשה רבנו עשה שלושה דברים מדעתו והסכימה דעת המקום על ידו.
שבר את הלוחות,
פירש מן האישה והוסיף,
טוב,
הוסיף יום מדעתו,
טוב.
אז שבר את הלוחות, בסדר גמור, יישר כוחה שציברת,
פירש מן האישה, היה לו קל וחומר.
הוסיף יום אחד מדעתו.
אתם מבינים במה מדובר?
הקב' ברוך הוא אומר למשה רבנו, עוד יומיים אם הוא נותן תורה.
משה רבנו אומר לו, לא,
עוד יום.
אין לך חוצפה גדולה? מילא, שברת לוחות, שירות נפש, עם ישראל, כלל ישראל, אני לא יודע מה, הפרה שלנו ישי, אבל הקדוש ברוך הוא, כל העולם מחכה לקבל תורה,
ממתינים, הקדוש ברוך הוא קובע זמן, ומשה אומר לו, לא נראה לי האמת, אנחנו נחכה עוד יום.
ככה כתוב.
אז למה הוא עשה את זה?
למה הוא הוסיף עוד יום?
סירוב פקודה, על דבר כזה נכנסים לכלא.
למה הוא הוסיף עוד יום?
לא יודעים?
מה?
מה רש״י אומר?
רש״י אומר, אני לא זוכר, אז מה הועלנו?
זה חשבון פשוט.
הוא אומר ככה, אם זה יהיה יומיים,
אז חלק מהאנשים יהיו טמאים. למה?
כי שכבת זרע שיוצאת מן האדם,
היא מטמאת
עד 72 שעות.
אחרי 72 שעות היא כבר מסרחת והיא לא מטמאת.
אז אני רוצה שכולם יהיו טהורים.
בסדר?
עכשיו, החשבון הזה נכון למי? לגברים או נשים?
לא, לא לגברים.
גבר, אין שום בעיה.
גבר, נגיד, שם לנו שכבת זרע, הוא הולך, מתרחץ, טובל, עם טבול יום, בערב הוא טהור.
איפה הבעיה? אצל מי?
אצל נשים.
אם אישה שימשה עם בעלה,
בסדר? הזרע נמצא כרגע בתוך גופה,
היא לא יכולה לשטוף אותו החוצה.
אז במשך 72 שעות היא עוד פולטת אותו, וכל פליטה שתהיה אחרי 72 שעות, מטמאת אותה.
אז רק אחרי 72 שנות היא יכולה לטבול,
ואז היא תאורה.
יוצא שמשה רבנו עיכב את מתן תורה במשך יום שלם כדי שמי תוכלנה להשתתף במתן תורה?
נשים.
כלומר, הרב הראשון שדאג ללימוד תורה לנשים,
מי?
משה רבנו.
זה החשבון, אין חשבון אחר.
כל העולם מתעכב
יום שלם בלימוד תורה כדי שכל נשות ישראל תוכלנה להשתתף במתן תורה. פה תאמר לבית יעקב, תאגיד לבני ישראל. זה החשבון, אין חשבון אחר.
דרמה.
אהה
