אנחנו נפגשים כאן ללמוד אגדות חז״ל, להעמיק באגדות חז״ל.
נכון? כל פעם ככה בוחרים איזה אגדה אחרת.
מה דיברנו שבוע שעבר?
על החורבה?
זה היה חזק.
היום
גמרא ממסכת נידה.
אני רוצה להגיד לכם שעוד לפני שניכנס לעומק דברי חז״ל בדבר הזה,
זו פשוט גמרא מפעימה, כי מאיפה הם ידעו?
זה כמו שהיה להם אולטרסאונד שיש לנו בימינו,
והם מתארים בדיוק איך התינוק נראה בבית עין אימו.
וזה ברור שזה היה להם רוח הקודש.
יש כמה מקומות בגמרא שמהם מוכח
שהיה להם ידיעות
שאין שום אפשרות לדעת אותן,
אלא אם כן יש לך רוח הקודש.
לדוגמה, במסכת ראש השנה,
רבן גמליאל אומר את המספר המדויק
של לוקח לירח להקיף את כדור הארץ.
מה המספר?
לא.
לוקח לירדה החלקית כדור הארץ, חודש.
כט יב תשצג,
כט ימים, יב שעות ותשצג חלקים.
כן, 793 חלקים מתוך 1,200, כלומר זה מאוד מאוד מדויק.
עכשיו,
תעשו, אם אתם רוצים בגוגל וכל זה, תראו שיש במתמטיקה דבר שנקרא בעיית שלושת הגופים.
עד היום לא פתרו אותה.
כלומר, עד היום לא מצאו נוסחה שמצליחה לחשב מערכות יחסים בין שלושה גופים ששלושתם בתנועה.
כי הרי כדור הארץ בתנועה פעמיים.
הוא גם בתנועה סביב עצמו וגם בתנועה סביב השמש,
והירח בתנועה סביב כדור הארץ, וכל זה מקיף את השמש.
כן?
עוד לא הצליחו למצוא נוסחה שתחשב את זה.
אז איך אפשר לדעת?
רק על תצפיות.
תשים טלסקופ האבל בחלל,
והוא יגיד לך בדיוק כמה אתה לוקח לירח להקיף.
אבל להם לא היה טלסקופ.
אז איך הם ידעו?
ברמת דיוק של כט יב תשצ״ג.
אז רמב״ם גמליאל אומר, קח וקובלנו הלכה למשה מסיני.
כלומר, הוא קיבל את זה, משה רבנו ירד מהר סיני ואמר, הירח מקיף את כדור הארץ
29 ימים, 12 שעות,
והמספר שחזן מביאים שם הוא מספר בהבדל של ספרה אחת, חמש ספרות אחרי הנקודה בין החזן לבין המדע.
אז אתה רואה שהיה להם כל מיני ידיעות. אז גם פה, תראו איזה גמרא מופלאה.
אומרת הגמרא דרש רבי סמלי, למה הולד דומה במעי אמו?
לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדאיו,
כן?
ככה?
שתי אציליו על שתי ערכבותיו, הוא כאילו ככה,
ושתי עקביו על שתי עגבותיו. העקבים נוגעים בישבן, כן?
עגבות קוראים לזה.
וראשו מונח לו בן ברכיו,
ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאימו אוכלת
ושותה ממה שאימו שותה
ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אימו.
תינוק בבטן אימו הוא לא מוציא פסולת כי אחרת ירעיל את האימה.
כיוון שיצא לאוויר העולם נפתח הסתום ונסתמה פתוח שלמלאכן אינו יכול לקרות אפילו שעה אחת.
ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנאמר בהילו נרו עלי ראשי.
לאורו אלך חושך
ואל תטמא שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיה.
ואלך הימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם הימים
שנאמר מי יתנני כערכי קדם כי ימי אלוה ישמרני.
וזה הם ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים.
כן, רק ירחים יש,
תשעה חודשים בלבד.
הווי אומר אלו ירחי לידה
ומלמדים אותו כל התורה כולה שנאמר ויורני והוא אמר לי אתמוך דברי ליבך שמור מצוותי וחיה.
זה פסוק במשלי,
ואומר בסוד אלוה עליי אוהלי.
מה איו ואומר?
וכיתר לה לביאו דקאמר פשמה בסוד אלוה עליי אוהלי.
כיוון שבא לאביר העולם, במה לסוטרו על פיו, משקרו כל התורה כולה, שנאמר לפתח הטאת רובץ,
ואינו יוצא משם כשמשביעים אותו, שנאמר כי לי תכרע כל ברך, תשבה כל לשון.
לי תכרע כל ברך, זהו במיטה,
שהאדם קורע, כי הברך שלו פקע.
שנאמר לפניו יחרו כל ירדי עפר,
תשבה כל לשון,
זהו בלידה שנאמר נקי כפיים עבר לבב
אשר לא נשא לשב נפשו ולא נשבע למרמה
ומה ישבוה שמשביעים אותו אותי צדיק ואל תהיה רשע
ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה תהיה בעינייך כרשע
והבה יודע שהקדוש ברוך הוא טהור
שרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהר המוטה ואם לא עברני נוטלה ממך והגמרא ברוך אתה אדוני.
עכשיו זה ברור שהגמרא מדברת על המצב
הראשית של האדם בבית עין אמו
אבל הגמרא גם אומרת שלא היו ימים טובים לאדם יותר מן הימים הללו.
אז זה אומר שבעמדת המוצא שלנו,
בבטן האימא בעצם מתוארים,
מתוארים היטב כל האיכויות שהאדם צריך
לפעול בהן בחייו.
כלומר,
האדם בבטן אימו הוא מסודר בדיוק איך שהוא צריך להיות.
ואז הוא נזרק החוצה,
הוא כאילו שוכח כל מה שהיה והוא אמר עכשיו
לחזור לזה, להשיג את זה בכוחות עצמו,
כן, את המעלות הללו
שהיו לו בבית אין אימו. כי בבית אין אימו האדם היה בעולם שלם, עולם טוב,
עולם נצחי.
אז כמובן צריך להאמין מה בדיוק היה שם,
מה היה הסיפור.
אז הדברים שנלמד כאן הם
ברובם יהיו על פי המהרל. יש למהרל ביאור
לאגדה הזאת, בכמה מקומות,
ומבאר את הדברים האלה.
אז מתחיל המהר״ל מהסיפור שהאדם דומה לפנקס.
ממש מעניין.
אגב, פנקס זה אחד מהדברים שהולכים ונעלמים,
לצערנו, לצערי.
פעם היה אפשר,
פה אצל רונית, בכל ברונית, לפני ראש שנה, מוכר פנקסים.
כל שנה הייתי קונה פנקס וזה,
וכל שנה החרדה הגדולה הייתה
שלא יאבד לי הפנקס.
אתה מוציא, שם וזה, וכל זה שלך שם, כל הקביעות, כל העניינים.
וזה קרה לי כמה פעמים כשנאבד לי הפנקס,
וזה היה עניין גדול לשחזר את כל מה שהיה צריך קדימה ואחורה,
ובאחת הפעמים כשנאבד לי הפנקס נשברתי, זהו,
ועברתי לפנקס
יומן אלקטרוני.
שם הוא לא הולך לאיבוד, הטלפון לא הולך לאיבוד, אבל זה...
אבל אדם יש לו פנקס, צריך שיהיה לו פנקס.
אז זהו אחר.
הפנקס, מה קורה בפנקס? אדם רושם.
רושם לעצמו, נכון?
רושם.
ככה.
חובות, זכויות, מטלות שהוא צריך לעשות,
משימות שהוא צריך לעשות,
כל מיני תובנות, כל מיני...
אז נקודת המוצא של האדם
זה שהוא מנהל חשבון.
פנקס
זה ביטוי לניהול חשבונות.
פנקס החשבונות, נכון? זה כאילו...
אדם דומה קודם כל לפנקס שמקופל.
המהות של האדם שהוא יודע לחשבן חשבונות.
לחשבן את עולמו.
מה עשיתי?
מה לא עשיתי טוב? מה כן עשיתי טוב?
ואיך אני משפר,
איך אני משתנה,
איך אני מפיק לקחים, איך אני לא חוזר על טעויות,
איך אני...
פנקס, רשום, בקיצור.
יש לי בבית
את כל הפנקסים שלי מכל השנים האלה, 20 אולי, אני שומר אותם.
לפעמים אתה מהלל בהם ורואה את כל הדברים שעשית,
וזה, וכל מיני זה, ודברים גם שהיו, כל מיני קביעות, וכל מיני... ממש ככה,
ראשי, ראשי, ראשי.
טוב, עכשיו זה, כמו שאמרתי, עוד לא החלטתי אם זה טוב או לא,
היה שלב שעבדתי עם שני דברים, גם עם זה וגם עם הפנקס.
זה המהות,
להיות דומה לפנקס.
שאדם ינהל איזשהו חשבון על חייו,
ולא חיים זורמים, אין שם מה היה. חשבון, חשבון, דברים זכורים, דברים
כתובים ומתוקנים, אפשר להיזכר.
יפה.
פנקס מקופל.
כי,
לפי אתה שואל, אתה אומר, מספיק שאני אגיד לאדם יש פנקס. לא, האדם דומה לפנקס. המהות של האדם
זה שהוא פנקס,
שהוא רושם בתוכו את הרשמים ומתקדם איתם.
אני אתן דוגמה בסדר?
אני לא זוכר את השם, סליחה.
יצחק?
אתה יודע, יצחק,
שיש אחת המחלות
קשות
והמצערות ביותר,
בסוף מתים מהמחלה הזאת, אבל זה מוזר איך מתים ממנה,
זה אלצהיימר.
אלצהיימר בעברית,
איך זה נקרא?
מה?
היה לזה שם, אחרי זה ניסו לשנות אותו.
קראו לזה שיטיון.
שיטיון.
אחרי זה אמרו שנעלבו מזה, אז המציאו מילה אחרת.
מה זה אלצהיימר?
האדם משחרר את ה... יש בבתי אבות, שלא נדע, המחלקה לתשושי נפש.
זה אנשים בריאים בגוף.
אתה ייקח אותנו לבדיקה רפואית גופנית,
בדיקות דם, בדיקות זה, הכול, תוצאות טובות.
אבל כל אחד מאיתנו שאנחנו כאן, אנחנו מחזיקים.
אנחנו מחזיקים משהו, אנחנו מחזיקים, אנחנו זוכרים, יש לנו מטלות.
ויש אנשים שבשלב מסוים, אולי זה קל, לא יודע,
מעלה השערה, ודאי לא מבוססת, אולי זה קשור לאנשים שהיה להם המון המון מאמץ לאורך חייהם, נורא נורא התאמצו, הם חיים קשים.
לא, זה בגלל גלות וגאולה ועלו לארץ וכל מיני דברים כאלה שהם לא יצאו נורא נורא להחזיק.
בשלב מסוים הגוף אומר, לאו, אין לי כוח להחזיק את זה יותר, והוא
פשוט משחרר.
ומה קורה?
ומה השחרור?
שאתה לא זוכר.
לא זוכרים כלום. אנשים בריאים
לא זוכרים כלום.
לא איפה הם גרים,
לא מי מדבר איתם, לא מה דיבר איתם,
לא מי קרובי המשפחה.
מכירים את הבנים אולי, את הילדים, מכירים את ה... עכשיו, זה טראומה, אתה מבין? זה כאילו בן אדם בריא, והוא...
זה מה קורה כשהאדם הוא לא כמו פנקס.
הוא איננו פנקס.
הפנקס שלו מחוק לגמרי.
אז אתה אומר, תשמע, אני פה וזה, אבל זה...
האדם במהות דומה לפנקס.
היכולת שלו לזכור ולתחזק את הדבר.
פנקס שמקופל הוא מונח,
הוא מונח ידיו על שתי צדיו ושתי אציליו על שתי ערכובותיו.
מה התנוחה?
התנוחה היא כזאת, נכון? זה התנוחה, ככה,
ועם המרפקים על הברכיים.
תנוחה של מה זה?
כן, ככה.
מה הוא חושב?
איפה הוא שכח את הבגדים שלו?
איפה שמתי את הבגדים שלי? הוא בלי בגדים שם.
אז,
זו תנועה של אדם חושב, בדיוק.
כשאדם רוצה להתרכז, הוא עושה ככה. אגב, זה נכון גם פיזית, נכון? יש לנו תנועות שהן אוניברסליות. יואו, איך שכחתי? למה אתה עושה ככה? למה אתה לא עושה ככה?
ככה הוא אומר, הלו, תתעורר.
פה נמצא האזור במוח שאחראי על החיים.
מרכז הנשימה וזה. תתעורר.
פה נמצא המוח הקדמי שאחראי על הזיכרון וכו'. איך שכחתי?
וכאן יש עורקי דם שעוזרים לריכוז.
אז כשאדם לוחץ ככה, אז הוא כאילו,
ככה הוא, רגע, רגע, תן לי שנייה לחשוב, אני לא זוכר,
רגע, תן לי רגע להיזכר,
שכחתי, תן לי להיזכר, נכון?
ככה זה הולך, זה אוניברסלי.
אז האדם,
בבטן של האמא, הוא בתנוחה של מחשבה.
עוד פעם, תכונתו של האדם שהוא פנקס חושב.
פנקס חכם, תקראו לזה, בסדר?
פנקס, כלומר זיכרון, הדברים זכורים, הוא מפיק לקחים, הוא דברים חקוקים, הוא מתקדם,
אבל הוא כל הזמן מפעיל מחשבה.
כל הזמן
הוא כל הזמן
בוחן את דרכיו, מתבונן, הוא מפעיל התבוננות.
אם אדם לא חושב, אז הוא כמו בהמה.
תחשוב, למה יש לך עיניים קדימה? אתם יודעים שההלכה נפסקה, אדם מועד לעולם.
שור, שור, מועד, שור טעם. אדם מועד לעולם.
למה יש לך עיניים קדימה?
תסתכל מה אתה עושה.
תתבונן בדברים, תתבונן בדרכים.
אז גם כאן אדם צריך להיות במקום של התבוננות, כן?
התנוחה היא תנוחה של התבוננות.
טוב,
אז זה פנקס שמקופל,
הוא מונח ידיו על שתי צדעיו.
שתי הציליו על שתי עגבותיו.
ואז יש לנו עוד
עוד פוזיציה, שתי עקביו על שתי עגבותיו.
יצא לי להיות עוד לפני כמה זמן בביקור באיזשהו מקום, ונכנסנו שם למסגד,
לראות את התפילה שלו, מותר. מסגד זה מקום של
תפילה לאלוהים.
סטורי איך הם מתפללים הערבים.
הם לקחו את זה מאיתנו, כמובן.
המוסלמים לקחו את זה מאיתנו.
אנחנו לא משתחווים, אבל בבית המקדש הייתה אשת החוויה.
התפילה שלהם כולה זה בעצם אשת החוויה. הם עומדים,
הם עומדים, יש להם השתחוות כזאתי, ויש להם אשת החוות מלאה, שהם קוראים ומשתחווים.
אז הקריאה והאשתחוויה היא בעצם העקבים נוגעים באגבות, כן? בחלק האחורי שעליו יושבים.
אגב, זה גם פשר המילה אסלאם.
מה זה איסלאם, אתם יודעים?
איסלאם זה כנוע.
אללהו אכבר ואנחנו אל-מוסלמין, הכנועים לאללה.
זה כאילו,
זו המילה, כניעה.
אז אומר המהרל פה שהאדם נברא בצורה של השתחוויה לבורא עולם.
כלומר, הקשר עם הקדוש ברוך הוא, הביטול אליו יתברך,
הרצון להיות איתו בקשר ולעבוד אותו,
הוא דבר שהוא מובנה בבריאת האדם,
ולא ניתן להתעלם ממנו.
בברית המועצות הרי ניסו לבטל את זה. היה שיעורים באתאיזם.
הדת נתפסה כדבר פרימיטיבי.
לא הצליחו.
לא רק שלא הצליחו כלפי היהודים,
לא הצליחו בכלל, גם לא כלפי הנוצרים.
הייתה פריכה של כנסיות אחרי שברית המועצות נפלה.
אתה לא יכול ליטול מהאדם את המרכיב הדתי.
זה מרכיב המשמעות. המרכיב שהוא רוצה לסגוד
למשהו גדול ממנו. זה יכול להיות כמובן בצורה מקולקלת, כמו עבודה זרה,
כמו נצרות, זה יכול לבוא בצורה מתוקנת,
אבל זוהי תכונה אוניברסלית.
רוב האנשים בעולם הם אנשים מאמינים במשהו.
מיעוט שבמיעוט הוא כאילו,
אטייס לא מאמין בכלום. רוב האנשים מאמינים.
מאמינים.
רוב העולם מאמין באלוהים, הנצרות והאסלאם,
ושאר העולם מאמינים בעבודה זרה, אבל עדיין זה מאמינים במשהו.
מיעוט שבמיעוט, הם כלום, אנחנו חיים פה בגרגיר,
ביקום וחסר חשיבות.
מיעוט שבמיעוט זה הדבר הזה.
רוב האנשים מאמינים לאלוהים.
אז ככה אדם נברא, כמשתחווה לבורא עולם.
מרתק, לא? אברהם.
אני רואה שאתה מרותק.
טוב,
פה המהר״ל אומר כאן דברים מדהימים.
וראשו מונח לו בן ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח.
ואוכל ממה שאימו אוכלת,
ושותה ממה שאימו שותה,
ואינו מוציא ראי שמא יהרוג את אימו.
מה מפריע לנו
מלממש את האידיאל הזה של אדם כפנקס,
זוכר וחושב,
עובד אלוקים, מתקן את דרכיו,
דרכיו לפי המחשבה וכו' וכו'.
מה שמפריע,
אלו הן שלושת התאוות המופיעות
במסכת אבות. הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.
הכבוד, שהאדם חושב שמגיע לו כל דבר בעולם,
והקנאה, התחרות,
והתאווה, התאווה לכל הדברים שהאדם מתהווה אליהם, שזה בעיקר
ענייני אכילה
וענייני יצר מין.
אלה הדברים שמשבשים את חייהם של האנשים,
משבשים את חייהם של בני האדם,
מקלקלים אותם,
מביאים אותם לאברי פי פחת,
פוגעים להם בבריאות הגוף,
פוגעים להם בבריאות הנפש, פוגעים.
איך מונח התינוק הזה?
ראשו מונח לו בן ברכיו.
כלומר, בן ברכיו הכוונה באזור של ההולדה.
הוא שם את הראש, כלומר את המחשבה,
את התבונה,
מפעיל אותה גם על אזורי היצר האלו.
הוא לא אומר, טוב, כשבוער בי היצר,
אני לא רואה כלום, מה אכפת לי, אני זה, אלא הוא לוקח את כל
המחשבות שהוא חשב והוא מפעיל אותן גם על הדבר הזה,
מה תכליתו של יצר המין, למה הוא נברא, מה הוא יכול להשיג,
איך הוא מביא ברכה ואיך הוא עלול להתקלקל.
אגב,
לא רק כעניינים של מצוות ועבירות, אפילו סתם להכיר את יצר המין ולדעת שהוא בנוי על מתח וריגוש.
וככל
שהאדם מגדיל את המתח והריגוש שהוא נמצא בהם,
אז ככה הוא בעצם הורס את היצר הזה בעצמו, והוא מגיע למצב שזה לא יעבור. זה כמו קפיץ כזה.
אז אתה מותח את הקפיץ בצורה הזו, ובסוף הוא לא יכול להימתח, אלא אם כן זה סף ריגוש מטורף.
וככה אנשים שמתמכרים לפורנוגרפיה ודברים מהסוג הזה, קודם כל פוגעים ביצר הזה עצמו, ביכולת שלו לעבוד.
אז צריך להפעיל שיקול דעת.
זה פשוט לא עובד אם ככה מותחים וככה...
וכמובן שזה תכלית אחרת וכדי לחבר בין איש לאישה ושיהיה נישואין וכולי וכולי.
תפעיל שיקול דעת.
קח את הראש ושים אותו גם על האיזור. אל תגיד, אוקיי, אני...
מה? מי יעלה ולמעלה אני זה, אבל מי למטה? מי יעלה ולמטה?
לא אכפת לי מה קורה, אני, מה לעשות, יש לי הורמונים,
יש לי יצרים, מה פתאום?
הראש נמצא גם כן בין הברכיים.
התנוחה כאן היא תנוחה, כבר דיברנו מקודם שהאדם הוא כפוף, אבל כאן גם הראש
מופנה כלפי מטה,
דרך ענווה.
הרמב״ן אומר את זה, שאדם ילך,
לא ילך עם ראשו זקוף, ילך עם ראש כפוף.
דרך ענווה,
דרך צניעות.
אז אם כך,
יש פה התמודדות עם תאוות המין,
והתמודדות עם הקנאה.
אדם מסתכל, הוא כנראה, מה יש לו?
תוריד את הראש, צניעות,
תהיה בן אבא כלפי כל אחד וכו'.
ופיו פתוח, סתום וטבורו פתוח.
זה בעצם מה שהרמב״ם אומר,
שאדם צריך להרגיל את עצמו לאכול רק את המועיל ולא את הערב.
בפה נמצאים כל חיישני הטעם,
בטבור נמצא כל מה שאנחנו
צריכים לאכול. הרי בבטן אימו התינוק צריך את המזון, אז הוא מקבל רק מה שהוא צריך.
הוא לא מקבל שום דבר מיותר, כי כל דבר מיותר, אז הוא לסכן אותו.
רק מה שהוא צריך.
אז בתוך הבטן של האימא,
אנחנו אכלנו רק את המועיל ולא את הערב.
הפה היה...
הייתי, עכשיו כולם עם האומיקרון וזה, אני הייתי חולה בקורונה
מראש שנה יום כיפור.
הייתי חיובי, יצאתי חיובי בערב ראש שנה.
הייתי בסגר.
דווקא זה זמן טוב להיות פה בסגר, והסרט היא אמת תשובה, היה לי הרבה זמן לחשוב.
עד יום כיפור בבוקר.
טוב, באמת היה קורונה וזה וזה.
בימיים ראשונים כזה הייתי חלש,
ואז אחר כך כל כך רגיל, אבל חוש טעם וריח נמחקו לגמרי. אין חוש טעם ואין חוש טעם. מזעזע.
כלום לא הרחתי וכלום,
לא נענה, לא ערה, כלום.
אמרתי, נשתה וואלה כוסית ארק, אני אראה עם זה. כלום, אתה מרגיש צורב, לא יודע, אבל אין טעם.
אז אמרתי את זה, טוב, אז אם אני לא טועם כלום,
אז באמת אין סיבה לאכול דברים עוברים עכשיו.
נכון.
כל הסיבה לאכול דברים בריאים, אתה אומר,
משהו אתה, עכשיו אתה, אז הוא יעשה גם תשובה גופנית.
הוא אוכל רק דברים בריאים.
זה המצב
בבטן
של האימא.
אוכל רק את המועיל ולא את הערב.
הלוואי שנהיה ככה גם כשהפוך, כשנולדים זה בדיוק מתהפך,
הטבור נסתם והפה נפתח.
עכשיו זו בחירה של האדם, אתה עדיין יכול לבחור לאכול את המועיל ולא את הערב.
אה, אבל זה קשה.
ממתקים, שקולדים,
גיאות, אסלה, אני לא יודע, כל הדברים האלה.
דוריטוס חריף, חמוץ, אש, מקסיקני, אדום.
קיבל שש שמות בברית,
והנה הדבר הבא, ואוכל ממה שאימו אוכלת ושותה ממה שאימו שותה.
כלומר,
הוא מקבל, התינוק, רק
מה שהוא צריך,
ולא יותר.
עכשיו, אני לא מגלה לכם סוד,
אבל ראיתי השבוע איזה נתון שפרסמה, אתם יודעים, סוף שנה לועזית, אז הלמ״ס,
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,
מפרסמת כל מיני נתונים מעניינים,
ואני מאוד אוהב
להכיר אותם.
אחד הנתונים שפרסמו
זה שבממוצע
כל משק בית בישראל זורק בחודש 600 שקל על אוכל
שהוא זורק לפח.
600 שקל.
יש לנו מיליון וחצי משקי בית בישראל.
זה 900 מיליון שקל בחודש לפח.
אתם מבינים מה הקבלה?
כן?
קנית לחם, חתכת, פתאום הלחם מתייבש, אה, ייבש טוב לפח.
קנית פירות, לא אכלת אותן, כמה נרקבו, לפח.
אכלת איזה סלט ירקות, אתה יודע, לפח.
בישלת משהו משבת,
בישלתם מרק וזה, חצי שיר מזה, אתה יודע, זה כבר לא טעים לפח.
מוכר?
משקי בית, לא לדבר איתכם על אולמות ששם זורקים כל יום, כל ערב זורקים אוכל באלפי שקלים כנראה, או מעבירים את זה, חלק מעבירים את זה לגמרחים.
משק בית, כנראה,
חלב מתקלקל, אי אפשר להימנע מזה, אתה לא יכול לנצל 100%, אבל זה 600 שקל.
זה ודאי קשור לכך שאנחנו גם מכינים יותר ממה שצריך
וקונים יותר ממה שצריך. בדיוק עכשיו היה לנו את הדבר הזה.
אשתי עכשיו, עשינו קניות, התחילה כל שבוע,
אז עזרתי לסדר, סידרתי את הדברים, אז אני ככה לוקח מלפפונים,
שם אותם בקרר,
אני אומר שיש לי, אבל יש פה מלפפונים.
למה קנינו?
אמרתי לי, לא, לא, תסתכל, הם נרקבו.
אז הם עושים שקית שלמה של מלפפונים, חצי קילו מלפפונים,
רכובים.
כי הם קנו ולא עשו בהם שימוש.
לא אכלו סלט, אתה יודע מה זה היה, הכל נרקב.
שקית שלמה, חצי קילו, טוב, כמה עולה חצי קילו מלפפונים? לא עולה הרבה.
אבל חצי קילו, ועוד חצי קילו, ועוד זה, ועוד איזה כוס חלש, ועוד זה, ועוד איזה עוגה, וככה, זה ביצה, כל מיני, זה תפוחי אדמה שנרקבו, כל מיני דברים.
אז הם עשו חשבון, 600 שקל, 600 שקל, יש מיליון וחצי משקי בית,
נקרא עוד דקה מזה, 600 מיליון בחודש, זה המון.
צריכים להיות יותר מדויקים.
התינוק באמת עם בגדים.
בגדים שקונים, וזורקים, ומעבירים, ויש לך בגדים בארון, אתה בכלל לא משתמש בהם,
ולא עושים בהם שימוש והרבה מעבר למה שצריך, אי אפשר לנהל את זה וערמות כביסה כי יש המון בגדים, אז זה מטורף.
אוכל ממה שאימו אוכלת ושותה ממה שאימו שותה, נקודה.
תינוק בבטן אימו צורך מה שהוא צריך,
לא מוצף.
ואינו מוציא ראיש יום יהרוג את אימו.
זה הדבר הבא.
איך נקרא לזה?
התינוק שומר על סביבה נקייה.
נקייה.
הוא לא מוציא רעי שמה, וזה דורש מאיתנו,
כי נולדים, כן, אחרי, לדעת להבדיל,
ותשתדל שהמציאות סביבנו תהיה כמה שיותר נקייה,
שכמה שפחות נפגוש את הצדדים הנמוכים.
אין ברירה, צריך לפגוש את הצדדים הנמוכים, בסדר, אבל זה נותן רוממות שהצדדים הנמוכים הם בצד,
והם מכוסים, והם,
כן,
אתם יודעים, בבתי כלא, בחלק מהמדינות, אז השירותים זה באמצע החדר, זה בול פגיעה כזה, וזה באמצע החדר, ואז כל אסיר, בלי וילון, בלי כלום, אתה אסיר אתה.
לא, זה פגיעה בצלם אלוקים שבאדם.
כמה זה מרומם, כמה זה נכבד,
כשאדם יש לו שירותים עם מים זורמים, במקום מוצנע, בדירה הוא נכנס, הכל בנקיות, הכל ב...
הגמרא אומרת, זהו בן עולם הבא,
מסכת ברכות,
זה שיש לו בית כיסא סמוך לשולחנו.
עד כדי כך.
שיש לו שירותים, מסודר, והוא לא צריך...
ולהם לא היה מים זורמים. לנו יש מים זורמים?
אז כל אחד מכם מנסה להיזכר, לא יודע, הוא היה בצבא,
ושירותים כימיים, זה לא נעים, זה...
לנו יש מים זורמים, הכול בנקיות,
השירותים שלנו היום זה בית מלון לעומת מה שהיה פעם,
בית מרקחת.
אז זה כתוב,
אינו מוצא ראי, שם יהרוג את אימו. כלומר, סביבה נקייה,
במיוחד איפה צריך להקפיד על זה? התורה אומרת במיוחד במחנה צבאי. הנה יש פה חייל, נכון?
ג'ונדי.
ג'ונדי אומרים, ג'ונדי בערבית, חייל.
אז יתן תהיה לך,
נכון?
ויתן תהיה לך על הכאביך, וכיסית בה את סיעתך אשר תכסה.
בצבא.
ויהיה מחנך הקדוש ולא יראה בך ירווה דבר כי ישוב מאחוריך.
המחנה אתה אומר, יאללה, מה, כולנו כאן צבאי חיילים, מה, אנחנו מתביישים,
יוצאים מחוץ לאוהל ומשתינים. לא.
לא.
דווקא בצבא,
הכי הכי צריך להיזהר.
אז הוא מתאר כאן את הנקיות.
שמקום יהיה נקי ולא ריח נעים ויהיה מבוסם ויהיה כמו שצריך ולא ככה.
טוב.
עכשיו, כיוון שהאדם יוצא לאוויר העולם, אז הכל מתהפך.
כלומר, לוקחים מאיתנו את כל המדרגות ואומרים, עכשיו
תשיג את זה בעצמך.
עכשיו בחירה. הפה נפתח. אתה יכול לקחת דברים טעימים, אבל לא בריאים. נכון? בחירה שלך.
אבל יש לנו נקודת מוצא, אנחנו יודעים
איך הדברים נראים.
הנקודת מוצא של הוולד במימי אמו היא שהוא יצור מודע שכלי שהשכל שלו במרכז, וכל השאר משועבד על השכל.
ואז הוא אומר,
באותם שנים,
סליחה, באותם ימים,
ונר דלוק לו על ראשו,
וצופהו מביט
מסוף העולם ועד סופו,
שנאמר באילו נרו עלי ראשי,
לאורו אלך חושך.
נר דלוק על ראשו. הגמרא במסכת כתובות
מספרת
על
צדיק בשם נתן צוציתא.
שמעתם עליו?
מה?
שמה?
יש כל מיני דעות מי זה נתן צוציתא.
הצד השווה שבכולם זה שזה איזה תלמיד חכם שעמד בניסיון כבד מאוד של אריות.
כבד מאוד.
או שזה התלמיד במנחות מ״ד שהלך לאיזה זונה אחת בקרחי ים, ואז המציציות שלו הכו אותו על פניו, ולכן הוא נקרא נתן צוציתא.
יש גרסה שזה מטרונית אחת ניסתה לפתות אותו והוא עיוור את עיניו,
עיוור את עצמו כדי לא להתפתות,
כל מיני גרסאות.
קוראים לו בגמרא לדזיבלי כבר בתיה, זיו זה אור,
בר בתיה זה הבן של בתיה, זה משה,
למי שהפנים שלו מאירות כמו משה רבנו.
נר דלוק זה אומר שהאדם הגיע למצב שבו
החלק החומרי שבו מזוכח,
נקי, טהור,
ולכן הנשמה מאירה, וזה נראה כאילו יש לו נר דלוק.
אומרים במרוקאית היבא, יש לו היבא, יש לו הילה כזאתי שמאירה מתוך הנשמה שלו, לא מתוך ה...
אז התינוק במעי אימו, מכיוון שכרגע תיארנו שכל הצדדים החומריים אצלו הם
משועבדים אל הרוח, אל השכל,
והוא פנקס,
והוא חושב,
והראש שלו למטה, אז בגלל שהוא בכזה מצב,
אז הנר,
זו הנשמה, דולקת בצורה מאוד מאוד בולטת, ומה זה מאפשר לראות?
כשאדם חי את חיי הנשמה, נגיד ככה, כשאדם חי את חיי הגוף, הוא נמצא לגמרי בהווה.
מעניינים אותו הנאות העולם הזה, תאוות העולם הזה,
הצדדים השפלים של העולם הזה, שם הוא מונח.
וכשאדם יירה בו הנשמה, הוא נמצא בנצח.
לכן הוא רואה מסוף העולם מביט,
מסוף העולם ועד סופו.
ושוב פעם, זו השאיפה שלנו, כי אנחנו
כאן בעולם הזה,
להגביר את הנצח על ההווה,
ואז לראות דברים בטווח ארוך, לראות קווים ארוכים,
לראות לא מה קורה כאן ועכשיו, סתם, חשבון פשוט, כן, אני חוזר רגע למזון.
כשאדם אוכל משהו שהוא לא בריא והוא טעים, הוא חושב לטווח קצר, הוא אומר, עכשיו אני רואה, עכשיו אני רוצה משהו בפה, תביא תמיד עם מהר משהו.
זה קצר.
אבל אם האדם חושב לטווח ארוך, הוא אומר, אני, האוכל שאני אוכל, גם צריך להזין את הגוף שלי.
הוא צריך להמשיך ל...
מה קורה אחרי שהאוכל עבר את החלק הקצר הזה מפה לפה?
מפה לפה.
אז פה היה לך טעים, אבל ברגע שזה מגיע לפה לגוף,
הגוף הוא לא יודע טעם, זה הגוף אומר, בוא נראה, בוא נראה מה הבאת לי. בוא נראה מה הבאת לי. ואז הוא רואה כל מיני רעלים וכל מיני שטויות.
אין לי מה לעשות עם זה.
חוץ מלפנות את זה כמה שיותר מהר, שזה יגרום כמה שפחות נזק,
אין לי מה לעשות עם מה שהבאת לי עם כל החצי ליטר קולה וצ'יפס.
אין לי מה לעשות עם כל המלחים האלה והסוכרים והמונסודיום גלו-טומאט. אין לי, אין לי, אומר הגוף. אני מצטער, אני רק עסוק בלפנות את זה כמה שיותר מהר. כליות, חירום, לבלב, חירום.
להפריש אינסולין, להפריש את כל הזה, את הסירוטונין.
לא סירוטונין, מה יש שם בכלליות? אני לא זוכר.
כדי להפריש את כל הרעלים, החוצה, החוצה. אבל האוכל לא יצא לי מזה.
אבל היה כיף, אתה קיבלת,
היה לך טעים, והטעמים, כל הבלוטות טעם, הכל קפץ, כי אתה יודע שצ'יפס, יצחק, הולך עם קולה, אתה שמעת את זה?
אתה אוכל את הצ'יפס, זה מלוך לך.
אתה רוצה להעביר את המלוח, אתה לוקח שלוק מהקולה.
ואז אתה צמא כי זה מתוק, אז אתה לוקח מהצ'יפס.
זה הולך ביחד.
בסדר?
טווח קצר, טווח ארוך אתה רואה.
זה נכון בדברים פרטיים, זה נכון גם בדברים יותר,
זה גם בענייני הגאולה
אם אדם רואה רק את ההובה, רק את המקומי
יש לו טענות, אבל אם הוא רואה טווחים ארוכים,
הוא מבין שיש
צורה לגאולה.
ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותם הימים
שנאמר מי יתנני כערכי קדם,
כי ימי אלוה ישמרני.
וזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים,
הווי אומר אלו ירכי לידה.
ולכן מלמדים אותו כל התורה כולה.
כי איך הוא הספיק בתשעה חודשים את כל התורה כולה ללמוד?
מספיק.
כשהגוף משועבד לשכל, אז גם מספיקים ללמוד תורה.
ואז הגמרא כאן אומרת, כמו שבא להעביר העולם,
במהלך לסתרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה.
כן, אז אם הוא משכח, אז למה ללמד?
יש הבדל אם אתה צריך
ליצור משהו מחדש, או אם אתה רק צריך להיזכר במשהו שכבר היה קיים בך.
הכל קיים בנו.
נקודת המוצא שלנו היא הנקודת המוצא שמופיעה בתחילת הגמרא.
עכשיו צריך להיזכר.
נתחיל, אני מדלג רגע לסיום הגמרא,
משביעים אותו.
תהיי צדיק ואל תהיי רשע.
מה פשר השבועה הזאת?
שבועה מוזרה.
שבועה זה בעצם לגלות למישהו מה נמצא בתוכו.
משביעים אותו, הכוונה,
כמו שאדם נגיד נשבע בצבא, אני נשבע.
הוא אומר, אני נשבע.
אני מבין שבתוכי נמצאת נקודת מסירות נפש,
לא צריך להביא אותה במקום אחר, אני נשבע, להוציא אותה לפועל
בעת הצורך
להגנה על כלל ישראל.
אז משביעים את התינוק ואומרים לו, תקשיב, אל תשכח מה היית.
היית צדיק.
בבטן של אימא שלך היית צדיק.
עכשיו אתה מבחירה חופשית, אבל
אל תוותר עד שתגיע לאותה מדרגה ולאה פעם מבחירה.
אחד הדברים שהכי מסכנים את האדם
לא להיות צדיק, זה אם כל העולם אומרים לו שהוא צדיק.
אז הוא מתחיל להאמין להם, אז הוא מתחיל לגבול לו. אז אם יגידו לך צדיק, תמיד תהיה ככה.
אשר אדם מפחד תמיד.
תדע שהקדוש ברוך הוא תאורים בנשמה.
שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהר המוטב, אם למה ראינו נוטלם ממך?
נשמה היא הטהורה.
אז יוצא האדם,
הגוף עכשיו נהיה דומיננטי, פתאום בבת אחת זה משתנה.
המניות השליטה עוברות לגוף, והנשמה נכנסת למדרון אחורי,
וכל תהלוכות חייו של האדם בעולם זה להעביר את הנשמה למצב שליטה,
ואת הגוף למצב שהוא נשלט על ידי הנשמה. תראו באיזה צורה נפלאה,
חז״ל והפירוש של המהר״ל בעקבות זה,
מתארים את נקודת המוצא של האדם,
קראתי לזה אדם במקום כפרתו נברא, אדם נברא מהמקום המתוקן שלו,
ואנחנו בעצם כל החיים מנסים לחזור להיות בדמות אותו תינוק,
כן,
שבבית אלימות. אתם מכירים שאבי נחמן יש לו מעשה משבעה קפצנים, אז ביום האחרון מגיע התינוק.
הוא אומר, אני אמנם תינוק,
אבל אני הכי זקן מכולכם.
יניק וחכם מאוד.
יש תמונה מפורסמת של הרבי מלובביץ' שעושה ככה עם היד, ויש לו ביד
ציור של תינוק.
ממש בולט. אתם מכירים את זה?
ממש רואים כאילו ביד שלו תינוק כזה קטן פה.
יש אנשים גדולים שאתה רואה שהם כמו תינוקות.
כמו התינוק הזה במי אמו.
שנזכר רבותיי.
ברוכים תהיו.
