טוב, אז אחלה צהריים טובים.
היום בצהריים היה מסיבת ראש חודש, אז נפש הפרשה יהיה עכשיו.
תראו,
יציאת מצרים, שאנחנו השבת קוראים פרשת בוא,
היא כוללת בתוכה המון המון ממדים.
זה כמו שמדברים בחסידות, אנחנו מנסים פה הרי לחיות עם הזמן, עם מה שאמר אדמו״ר הזקן.
מה שאומרים בחסידות, יציאת מצרים היא הייתה אקט אחד, אבל זה אקט מתמשך.
מתמשך וכל הזמן צריך לצאת כל הזמן ממצרים אנחנו ננסה היום
לגעת באיזשהו מיצר אחד מאוד מאוד משמעותי שהתורה מנסה
להגדיר לנו כדי שנדע לצאת מעבדות לחירות
נתחיל מיש פירוש נדמה לי שהנציב אומר אותו
שמאנש וניר איזה כיף לראות אותך איזה זכות יש פה דפים מקדימה
הנציב מפרש
שכשמשה רבנו יצא בתחילה, תחילת העניינים, בפרשת שמות, ויצא אליך ויער בסבלותם, ואז ויער איש מצרי מכה איש עברי,
וכתוב ויער כי אין איש, נכון? ויער לך את המצרי ויתמלאו בחול. מה זה ויער כי אין איש?
אז יש הרבה פירושים, ואחד הפירושים זה שמשה רבנו
הסתכל על העבדים העברים,
לראות אם יש איזה מישהו שמתערב,
מישהו שנוקט עמדה,
מישהו שבא לעזור לעבד העברי המוכה.
ואף אחד לא.
כל אחד ככה הוריד את הראש,
מתרכז במלאכה שלו ולא בא לעזור.
ואז
וירכי אין איש
וירכת המצרים ויתמנעו בכל.
אני אומר, התמונה הזאתי,
מכיוון שהיא נכתבה בתורה,
היא תמונה מייצגת.
כי חלק
מהסיפור של העבדות זה הסיפור של הבדידות.
כולם זוכרים היטב מה היה רשום בכניסה למחנה אושוויץ, נכון? מה רשום שם? ארבכט מאכט פרי.
אבל לא כולם זוכרים מה היה כתוב בכניסה למחנה ברגן בלזן.
מה היה כתוב שם? כל אדם לגורלו.
אל תנסה לעזור,
אל תנסה לסייע,
אל תנסה להיות ביחד.
כל אדם לגורלו.
זה המהות
של העבדות.
זה המהות של ה...
או לא יודע אם המהות, אבל ודאי חלק מהמאפיינים של העבדות זה הבדידות.
זה העובדה שאדם נמצא לבד.
שאין לו עם מי לדבר, ואין לו עם מי לחלוק, ואין מי שיגש אליו
בעת מצוקה או בעת עזרה. אין, פשוט אין.
כל אדם לגורלו.
ורואים את זה לאורך הדרך עוד, ועוד כל מיני סיטואציות וזוויות. וכשהתורה מוציאה אותנו מהעבדות, אז היא משתמשת ב...
בביטוי מאוד מאוד מיוחד, לאורך כל הפרשה זה בני ישראל.
בני ישראל זה תיאור עובדתי, הם הבנים של יעקב,
יעקב נקרא ישראל, הם בני ישראל, זה תיאור עובדתי.
אבל הרבה פעמים אתה רוצה לתאר משהו לא בתיאור עובדתי, אלא בתיאור ערכי,
או תיאור של יעד, של מטרה.
והפעם הראשונה שהתורה מגדירה אותנו, הגדרת יעד,
נמצא אצלנו בפרשה בתוך
כל פרשיית הקורבן פסח.
אז התורה אומרת,
סד תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים לעזים תיקחו, ויהיה לכם ממשמרת עד ארבע עשר יום לחודש הזה, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים.
ומכאן ואילך הביטוי הזה יחזור על עצמו הרבה מאוד בתורה.
יחזור.
לאורך המדבר, כל קהל עדת ישראל, ומשה ואהרון נפלו לפני כל קהל עדת ישראל, זה חוזר כל הזמן כמו איזה מין שם קוד כזה, צופן,
קהל עדת ישראל.
וזה ביטוי שצריך לדקדק בו. מה המשמעות של קהל עדת ישראל? מה הכוונה?
זה ברור שיש כאן שלושה ממדים.
שלושה ממדים. יש כאן
עניין של להיות קהל,
תכף ננסה להבין מה זה.
זה לבד לא מספיק, צריך על גבי קהל להיות עדה,
כן, ואין הכוונה כאן לעדה מרוקאית, טריפוליטאית, הימני, לא, אלא עדה זה משהו אחר.
ועל גבי הדבר הזה צריך שיהיה ישראל.
אבל זה שלוש קומות שאי אפשר לאחת ללא השנייה.
בואו ננסה להבין מהם הקומות הללו
בעבודת הנפש שלנו,
להבין כמה הדבר הזה הוא משמעותי וכמה אנחנו נאבקים על זה היום.
זה אחד המאבקים הכי הכי רלוונטיים בעולם.
היום אנחנו נאבקים על הדבר הזה, כי אם אנחנו מדברים על בדידות,
כנראה לא הייתה תקופה
שבה היו כל כך הרבה אנשים בודדים כמו תקופתנו.
בסדר?
בחיים, יש חשבות חברתיות, בכל העולם מתקדמים, אבל בדידות,
בדידות.
שאדם מרגיש שהוא לבד ואין מי ששומע אותו והוא לא שייך לאיזשהו מעגל חברתי
או הוא לא שייך לאיזשהו מעגל משפחתי. הרי פעם,
בעת העתיקה שעוד ניתן לראות ממנה באזורים מסורתיים, כל הזמן היה לו משפחה,
היה לו חמולה,
היה לו בערבית,
יש שלוש מילים נפרדות למשפחה גרעינית,
משפחה מורחבת ומשפחה, כל המשפחה.
משפחה גרעינית הכוונה אבא, אימא והילדים נקרא אהל.
אהל.
כשאתה אומר למישהו, אהלן וסהלן, הכוונה, אהלן, אהלן, תרגיש פה כאילו אתה משפחה גרעינית.
משפחה יותר רחבה נקראת אליה.
זה כאילו,
כל מי שנושא את שם המשפחה שלי, גם בני דודים וכל זה.
המשפחה, גם מהצד של האימא ושל האבא וכל זה, נקרא חמולה.
אז כל אחד הוא שייך לאיזשהו משהו, או שיש לו אהל או אליה, או חמולה,
הוא באיזה מעגל, אבל כאילו שמוסד המשפחה הולך ומתפורר בעולם, וגם בארץ אנשים
מתמהמהים להתחתן, מתחתנים מאוחר, אחרת לא מתחתנים
ואז נוצרים אנשים בודדים.
על הבידוד הזאתי התורה מדברת.
אז בואו נראה.
רש״י כבר מציין את החלוקה, יכולתם להגיד אולי זה סתם? זה ביטוי כזה. לא, רואים שכל הפרשנים אומרים שהביטוי הזה הוא ביטוי שמבטא איזה שהם שלושה מרכיבים.
קהל, עדת ישראל, קהל ועדה וישראל.
מכאן אמרו פסחי ציבור נשחטים בשלוש כתות זו אחר זו.
זה מקור שמדובר כאן בשלושה מרכיבים.
הירושלמי לומד כאן עוד משהו מאוד מאוד מעניין.
מניין ששלוחו של אדם כמותו.
עכשיו, בואו נבין,
שלוחו של אדם כמותו זה אומר שאני שולח מישהו והוא יכול לעשות מעשה שיתייחס אליי.
זה מעיד על חיבור בינינו, זה מעיד שיש בינינו איזושהי אינטראקציה
כל כך עמוקה שבה אני יכול לבקש ממך לעשות איזשהו מעשה, ואתה תעשה במעשה זה יתייחס אליי.
זה בסיס הקהילתיות, נקרא לזה ככה, הבסיס לאיזשהו חיבור בקהילתיות, זה יכולת לבקש ממישהו משהו ושיעשה אותו עבורי והמעשה יתייחס אליי.
שלוחו של אדם כמותו, כן?
אז איפה לומדים?
זה באמת חידוש גדול מאוד של שלוחו. אתם יודעים שכדי שאיש ואישה יתחתנו, לא צריך לא רב
וגם לא תזמורת וגם לא חתן וגם לא כלה.
גם את זה לא צריך.
צריך שני עדים וזהו.
כי החתן יכול למנות שליח,
לקדש את האישה, וגם היא יכולה למנות שליח להתקדש על ידי הזה,
שני השליחים נפגשים,
אומרים אחד לשני,
הרי אישה פלונית מקודשת לאיש פלוני בטבעת זו כדעת משה וישראל,
והוא מקבל את זה עבור האישה, ושני עדים מעידים והיא מקודשת.
נכון? אז זה תוקף עצום לשליחות הזאת.
מאיפה לומדים את החידוש הזה? מפה.
אומר הירושלמי,
מניין ששלוחו של אדם כמותו אמר רבי אלעזר ושחטו אותו כל קהל לדת ישראל בין הערביים וכי כולם שוחטים אותו והלא אחד הוא
שהוא שוחט על ידי כולם לא כולם שוחטים נכון
חמישים אנשים אוכלים כבש לא חמישים שוחטים אחד שוחט בשביל כולם
אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ויידע אמר ידע זה שם של המורה
דע ויקחו להם איש סלם בית אבות סל הבית
וכי כולם היו לוקחים והלא אחד הוא שלוקח על ידי כולם
אלא מכאן שיש לוחו של אדם כמותו. בחברה בודדת
אתה לא סומך על אף אחד, אתה רוצה בעצמך.
מי אמר? אולי הוא יגנוב לי, אולי הוא ייקח לי. אני רוצה לראות בעצמי.
בחברה שיש בה ערבות,
בחברה שיש בה הדדיות, אתה יכול לסמוך על מישהו שיעשה את זה בשבילך.
וגם את זה, כלומר, המילים האלה, קהל עדת ישראל מלמדים
שאנחנו יכולים להתנהל כמו קהל ולבקש אחד מהשני טובות,
ונעשה את זה אחד עבור השני.
טוב,
אבל בואו נתחיל
טיפה יותר להיכנס למושגים האלה.
היה חכם אחד גוי, קראו לו תומאס הובס.
שמעתם עליו?
לא שמעת עליו?
הוא כתב ספר שנקרא לוויתן.
הספר הזה,
בתרבות הכללית, הוא נתפס כראשית התשתית של כל החברה הדמוקרטית.
בסדר? המדינה הדמוקרטית.
הוא כאילו
הוגה דעות.
והטענה המרכזית של הספר שם היא שעל מנת להקים מדינה,
אז בני אדם
היו צריכים לוותר על
משהו מאוד מאוד משמעותי ומאוד מאוד חזק.
מה?
רוב. לא, להפך.
להפך.
המדינה הדמוקרטית נותנת לך חופש.
אתה צריך לוותר על הכוח.
מוותר על הכוח.
בני אדם לא רוצים לוותר על הכוח. מה זה כוח?
יהיה לי נשק, מי שייכנס, אני יורד בו.
לא.
כולנו מוותרים על הכוח,
מוסרים אותו, למי?
לממשלה, לכלל. הכלל הוא היחיד שרשאי להפעיל כוח,
ואנחנו,
בתמורה, אנחנו,
כאילו, הוא מגן עלינו ואחראי על הביטחון פנים.
כי אחרת, בלי זה,
אז זה בדיוק כל דל עם גבר, כמו שרואים בארה״ב. זה לא חופשי במצב כזה. מה? זה לא חופשי במצב כזה. עם מה? לא יכול לגור איפה שבא לי לעשות איפה שבא לי, אני חייב לגייס לצבא. נכון, אתה כאילו, אתה מוסר חלק מהזכויות שלך אל הכלל, אבל בתמורה אתה מקבל הגנה וכן הלאה. זה מה שעומד בבסיס, זה צריך המון המון התבגרות אנושית כדי לעשות דבר כזה.
כן, עד היום בחלק, בארצות הברית יש מדינות שאתה, מה פתאום אני, זו זכות יסוד לקנות נשק ולראות למישהו כדור בין העיניים ונכנסתי לנחלה.
כן, בטקסס בעיקר, במקומות כאלה.
אומר כאן האמרי אמת,
פסח הוא קבלת עול מלכות שמיים בכלל.
טוב, זה ברור, נכון?
פסח זה קבלת עול מלכות שמיים, אנחנו מקבלים את אלוקותו של הקדוש ברוך הוא.
אבל לא רק קבלת עול מלכות שמיים יש כאן,
אלא גם קבלת עול מלכות הכלל.
אדם מקבל על עצמו להיות חלק מכלל,
להיות חלק מקהילה.
קבלת עול, זה קבלת עול.
אולי אדם היה יותר נוח לו לחיות לבד.
אבל החיים לבד כבודד הם א' סוג של עבדות, ב' הם מאוד מאוד חלשים.
וכשאדם מקבל על עצמו להיות חלק מכלל, להיות חלק מקהילה,
הוא מקבל על עצמו את הרעיון הפנימי של פסח.
תשימו לב רבותיי,
אדם רוצה לאכול קורבן פסח, הוא רוצה לאכול לבד.
אני לא רוצה אף אחד, אני רוצה לבד. הוא יכול?
הפסח אינו נאכל, אלא בחבורה.
עכשיו מגיע הפסח, והאדם אין לו חבורה, אז זה מציף לו את זה מול הפנים.
אתה לא שייך לשום חבורה?
איפה החבורה שלך?
לאיזה קהילה אתה שייך?
מי האנשים שאיתך? מי הקהילה שלך? עכשיו,
אנשים כאן, אתם, נגיד, אנחנו כאן מכון מאיר, אז מכון מאיר, נגיד,
אנחנו מגדירים את המכון כקהילה.
יש קהילת תלמידים, חברים וכל זה.
אחרי זה אדם יוצא מהמכון, מי הקהילה שלך?
אז תגידו, קהילה, היישוב, איפה שאני גר.
טוב, מי שגר בעיר,
מה הקהילה שלו?
אז אם הוא דתי,
אז הקהילה תהיה קהילת בית הכנסת, ואם הוא לא דתי,
אז מה הקהילה שלו?
אז המשפחה, יפה, משפחה, חברים.
אבל החברים גרים לא תמיד בקירוב, אז הוא צריך לנסוע.
זה יוצר קהילה. מה מגדיר קהילה בכלל?
זה שיש לי חבר, זה.
קהילה זה רשת אנשים שנמצאים,
ותכף נראה מה מגריר קהילה, כן, אבל הם נמצאים ביחד באיזושהי קרבה גם גיאוגרפית מסוימת.
אז אתה רואה שאנשים מחפשים קהילה, אז הקהילה יכולה להיות קהילת הבניין, השכנים,
קהילת מקום העבודה,
קהילת, כן, זה גם כן סוג של קהילה, קהילת הורי ג'2,
ועד הורים, דברים מהסוג הזה.
יוצרים כל מיני קהילות, יש כל מיני וריאציות לקהילות כאלה ואחרות.
אבל המהות
של להיות יהודי,
לפי ה... תכף האימרי אמת,
זה שאתה שייך לאיזושהי קהילה.
אתה הצטרפת אל הכלל, אתה לא לבד בעולם.
פסח הוא קבלת עול מלכות שמיים בכלל, ומשום כך אין הפסח נשחט על היחיד אלא בציבור.
קהל עדת ישראל, כולם חיבור אחד.
וכפי שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים בכלל,
יכול אחר כך להשיג גם בפרט, כי כבר נתקרב אל הקדושה,
על די וידעתם כי עיני שם אלוקיכם בכלל,
השיגו ישראל אחר כך הנוכח שם אלוקיך בפרט בלשון יחיד.
כן?
אז הכלל הזה,
אין הפסח נשחט על היחיד, אלא בציבור,
קהל על דת ישראל, זה אומר שקבלת עול מלכות שמיים בפסח
עוברת דרך קבלת האדם את עצמו כחלק מקהילה.
חלק מקהילה. אז בעצם הקומה הבסיסית היא קהל.
להיות קהל. העבדים הם בודדים.
כל אדם לעצמו, כל אדם לגורלו.
והתורה מחדשת כאן חידוש עצום, ואני אגיד כאן איזה משהו
שנדבר עליו אולי יותר בפרשת בשלח, אבל ללא ספק
זה הרעיון של השבת.
השבת, אנחנו נפגוש אותה בפרשת בשלח,
בשבת הבאה.
הרעיון של השבת בפרשת בשלח מתואר בשבו.
איש אל יצא ממקומו ביום השבת. כלומר, במשך ימות השבוע אני יכול לעוב, ללכת,
בשבת אני חייב להיות במקום שלי, ואז אני ממילא,
כאילו מכריחים אותי ליצור קהילה.
אין לי, אני לא יכול לנסוע, אני לא יכול ללכת לשום מקום, אני פה.
אז פה, אז אני מסתכל מי, מי, מיני,
מי משמאלי, ואנחנו עוצרים קהילה.
הרעיון של שבת
הוא שהאדם מישראל יצטרף לאיזושהי קהילה שנפגשת פעם בשבוע,
סביב מה? סביב עדה.
אני כבר מסביר מה זה עדה. עדה זה ייעוד.
קהל, גם יכול להיות אוהדי, מה שאתם יודעים, זה גם קהל.
בסדר, אוהדי ארסנה, לא יודע, כל מיני אוהדי, זה גם קהל.
מה המכנה המשותף?
המכנה המשותף של איזו עוללות מסוימת, אני יודע, כל זה. לא.
קהל עדת זאת קהילה,
אבל ההתכנסות שלה הוא סביב איזה יעוד משותף מרומם.
כשמתכנסים סביבו ויש איזה דרך שמובילה אותך למקום למעלה, ואז יש כאן איזה רובד, קודם כל רובד מאוד מאוד בסיסי, אני חלק ממשהו,
אני חלק מקהל, אני חלק מציבור, אני לא לבד.
אם אני לא אהיה, מישהו ישים לב, אם אני אזדקק לעזרה, מישהו יושיט יד,
אם אני אשמח,
אני זוכר,
סתם, אני אספר לכם איזה סיפור,
אנחנו גרנו כאן בירושלים כשהיינו,
כשהייתי אברך.
אתם יודעים שאברך זה יצור, אני ממשיל אותו לדבורה.
אתה נהנה מכל הפרחים בעולם, אבל אין לך באמת פרח שלך. כלומר, בתור אברך, גרנו גם בקריית משה.
אז אתה נהנה מכל העולמות. הייתי מתפלל בשבת בארבעה בתי כנסת.
בליל שבת הייתי ללכת לשמוע, לפעמים,
מתפלל במרכז,
בשבת שלנו רב אברום.
ואז שחרית הייתי הולך פה לבית הכנסת הלבן, היה ככה מניין כזה נחמד.
מנחה תטפל אצל הרב אליהו, ונשאר כבר לשיעור בן איש חי. וכאילו, אתה נהנה פה, קריאת משה, כולם פה גדולי עולם. הוא אבסוט.
ואתה חי ככה, חיים טובים.
אבל אז
קרה לנו, ברוך השם, מקרה משמח מאוד,
ונולדה לנו בת
בתנו השנייה, נעמה.
זו כבר הייתה בת שנייה, כן.
אז עכשיו,
לעשות קידוש, נכון?
נולדת נשמה.
זאת אומרת, קיבלת מהקדוש ברוך הוא מתנה גדולה, נשמה.
יש כאלה, כן, זה בא, נעשה קידוש, שוכחים.
אם קיבלת נשמה, אתה יודע כמה הדבר הזה, אתה צריך להודות לקדוש ברוך הוא, לעשות קידוש.
עכשיו, איפה נעשה קידוש?
מה, אצל ההורים כבר לא שייך פתאום ליפול עליהם קידוש, זה כבר לא מתאים, זה כבר אתה זה.
אבל אין לי קהילה.
אין לי... אף אחד לא...
אני לא שייך לשום מקום פה.
זה ממש כאילו היכה בנו שאנחנו,
אנחנו אנשים לבד.
כאילו, אין לנו. יש לנו חברים, אבל הם חברים.
ההוא גר בזה, ההוא גר בגולן, ההוא גר פה, ההוא גר שם, לא.
עכשיו תזמין אותם פה לאיזה בת,
כן, זה זה ודבת, זה לא...
בסוף מה עשינו?
חבר שלי, שלמדתי בכולל, גם כן נולדה לו בת,
ואשתו הייתה עובדת במדרשת הרובע,
והכירה את הרבנית חנה טאו,
זכרה לברכה, זכר צדקת לברכה.
אז אמרנו ככה, אנחנו נעשה קידוש אצלי בבית,
אני והוא,
כן?
והוא יביא את האורחים.
כי אשתה היא זה, אז ככה היה, קידוש היה אצלי.
והרב טאו הגיע עם הרבנית,
זה היה אצלי בבית,
ואחד מהרב טאו הגיעו, כל התלמידים וכל זה, והיה ציבור,
בירכו, את שתיהם בירכו.
אבל כתוצאה מהדבר הזה החלטנו בסוף השנה לעבור דירה.
חברנו לבית שמש, רמת בית שמש הייתה אז אזור חדש, ושם הקמנו קהילה.
היינו חלק מגרעין שהקים קהילה מקסימה,
בשיא שלה היא הגיעה למאה משפחות,
אחרי זה היא התפרקה, עד היום היא קיימת, היא אחרי זה הצטמצמה קצת.
התחושה היא שאתה נמצא לבד, לא רק שאין מי שיעזור לך בעת צרה ומצוקה, אלא גם אין מי שישמח איתך, גם זה מכריז אותך למצוקה.
הרשע הר הירש, יש לו הגדרות פשוט מדהימות,
כל כך יפה הרשע הר הירש,
תראו מה הוא אומר כאן,
החוק
המעניק לאדם עצמאות, שוויון, חירות ורכוש,
וכנגדו קשרי אדם,
והבחירה החופשית, המקבצים בני אדם,
מפרידים אותם לפי בתים, הם הם הבסיס למדינת האלוהים.
איך נוצרת מדינה תחת ריבונות האל, כן?
אז יש חוק שוויון מצד אחד,
וגם
קשרי דם בבחירה חופשית.
ברמה חוק היא יסוד מפריד
המעמיד בני אדם ובתים על עצמם ומבטיחם נגד פגיעה מצד אחרים, כן? לפי החוק יש לי זכויות,
זכות הזה, זכות הקניין, זכות הפה, זכות השם.
שוויון, כולם שווים בפני החוק, נכון?
החוק לבד לא מספיק.
מהו איפה המלט
המקריב בית אל בית, המצמיח במדינה היהודית את החברה מתוך המשפחה?
הייתכן ובדומה למערכות
במדינות אחרות אין מלט זה כי אם המצוקה,
המחסור,
חשבונה העקר של החולשה,
התלות בעזרה, המצילים את היחיד מבדידות אנוכית ומפספים אותה בדאגה לזולת מתוך הדאגה לעצמו?
כן, יש כאלה מדינות שמה שמחבר זה המצוקה.
כן, הסבל. מצוקה מקרבת בין אנשים. זו המטרה?
שאנשים יתחברו דרך מצוקה?
לא.
אומנם מצוקה היא גם צורך, אבל אין אלא אלא מצוקת השפע
והצורך למילוי חובה.
אמרה זו, ואם יימת הבית מיימת עם זה, בונה איפה את המדינה היהודית.
לא העני זקוק לעשיר,
כי אם העשיר זקוק לעני.
מי שביתו קטן מאכיל את הברכה של גמלה או השם, יבקש משכנו להשאיל לו נפשות,
להן יוכל להיטיב משפעו ובזה יסתייע במילוי חובתו.
כלומר,
כלומר, התורה יוצרת כאן קהילה, והיא מגדירה את הקהילה, איך, מהי הגדרת הקהילה? מקום שאתה יכול לתת מהשפע שלך לאחרים.
והיא תוקעת אותך.
כאילו, אתה בא להקריב קורבן פסח, אם אין לך מספיק אנשים, אתה צריך שאני אתן לך נפשות שתוכל לתת להם.
זה מה שמגדיר את החיבור. כלומר, לא המצוקה היא החיבור,
החוסר, אלא מה?
הנתינה היא היוצרת את החיבור.
כלומר,
כלומר, קהילה היא רשת אנשים שבה כל אחד יכול ומוצא את עצמו
יכול לתת.
תראו,
בכובע האחר שלי, השני, השלישי, אני לא יודע איך להגדיר אותו, שאני רב קהילה
מתוקה מאוד בפתחתי בקהילת יחזיו הקדושה,
אז חלק מהדברים שאני עסוק בהם
זה לראות שכל מי שיש לו מה לתת, ייתן.
ייתן.
בסדר?
כלומר, ונגיד, יש פה, ברוך השם, בגלל עין הרע, הרבה אנשים אצלנו שיכולים ללמד, יש להם, למדו תורה והם ברי אחי,
אז
אני דואג
שהם ילמדו, אני פונה אליהם, מבקש מהם, תעבירו, תלמדו, וחלק
מעבירים שיעורים קבועים, חלק מעבירים
שיעורים מזדמנים, חלק מעבירים בסבב, אבל עשיתי פעם איזה חשבון,
שיש למעלה משלושים מלמדים בקהילה.
למעלה משלושים.
חלק ממש קבוע וחלק,
שזה,
זה מה שמגדיר מארג קהילתי,
שאתה לא עסוק ב... לא המצוקה מחברת, אלא הנתינה מחברת.
זו הגדרה מאוד מעניינת.
וככל ש... זה גם, אגב, השיטה הכי הכי טובה להתחבר לקהילה.
השיטה הכי טובה להתחבר לקהילה זה להצטרף לאיזשהו מעגל של נתינה ועשייה.
איזשהו מעגל. להצטרף.
אל תחכה של... להצטרף לאיזשהו מעגל, ואז
זה מה שהתורה יוצרת. זה חירות אמיתית.
אתה רוצה לצאת מעבדות לחירות?
יציאה מעבדות לחירות היא בעצם יציאה מבדידות לקהילתיות.
העשיר לא יוכל, את העני אפרנס השם, גם בעין העשיר.
אך העשיר לא יוכל למלא את ייעוד חייו בלעדי העני.
לא המצוקה כי אם תודעת החובה,
קהל עדת ישראל,
עדת לשון תודעה,
תודעת החובה,
המצווה תאחד במדינה יהודית בית עם בית להיות לכלל אומה.
רק מתוך כלל אומה מגובש זה, גדור על ידי משפט ומאוחד על ידי צדקה,
הולך ונרקם ממבנה המדינה הרשמי שעל ראשיו,
ויהיה לקהל עדת ישראל.
תכף נדבר מה זה ישראל, כן?
אבל ישראל זה כלל האומה. עדה, חבריה העצמאים, נושאי ייעוד האומה, זה הייעוד, הציבור וקהל,
הצמרת המנהלת ומנהיגה, הנציגות, ודבר זה מונצח
בשלוש הכיתות של תחילת הפסח.
אני כאן דיברתי על קהל במובן אחר קצת מעל השארים, יש קהל ברמה קהילתיות, עממיות, כאילו,
שכיף ביחד, יש חברתיות, יש נעימות וכו', אבל זה לא נשאר רק במדרגה הזאת, אלא הקהל מחפש איזה ייעוד,
איזה תכלית, איזה יעד להגיע אליו, והייעוד קשור
בעם ישראל,
קשור לישראל.
כלומר, להופעת עם ישראל, לגאולת ישראל,
לבניין הארץ, כל דבר שהוא חלק מהייעודים, מהתכליות של עם ישראל,
אז אנחנו מתכנסים לשם.
נפלא מאוד.
רבותיי,
תקשיבו איזה,
שני משפטים על תובנות קצרות בהבדל בין הארץ לבין חו״ל.
בחוץ לארץ
מוסד הקהילה היהודית הוא מוסד מאוד מאוד מאוד חזק.
מאוד חזק.
למה?
מסיבות מובנות.
בחוץ הכל גויים, אז הקהילה היהודית בעצם היא מגדירת זהות.
אחת הבעיות שלנו כאן במדינת ישראל זה העובדה
שגם הרחוב הוא יהודי, הוא עברי, אתה מדמוק בעברית, אתה לא מרגיש,
גם אם אין לך קהילה, אתה לא מרגיש שאתה נמצא באיזה אזור זר, ולכן פחות אנשים מתחברים לקהילות. לכן אם אתה רוצה להבין מה באמת המשמעות של קהילה,
ואיך גם קהילה נראית ואיך היא בנויה,
צריך לבדוק את זה לא כאן אלא בחוץ לארץ.
המודלים, גם לקהילות וגם לרבני קהילות, האמיתיים,
נמצאים בחוץ לארץ, לא פה.
שם אתה רואה איך נראית קהילה.
זה דרמה, ממש כאילו הרב הקהילה הוא מאוד משמעותי, והקהילה מאוד מרכזית, וממש זה...
הרב היה,
איך אני צריך לקרוא לך הרב בנדיקט באחוזה בחיפה,
אז הוא, התלמיד שלו היום זה הרב זיני.
הרב זיני אומר את זה, הוא אומר, מדינת ישראל הרסה את הקהילות.
כן, כאילו, הקיום של המדינה. כמובן,
ברוך השם שלנו המדינה,
אבל צריך לנסות לרפא את הדבר הזה,
כי לא יעזור שום דבר.
יש איזה תווך שהמדינה לא יכולה להגיע אליו.
בסדר?
המדינה יודעת לטפל במטוסי קרב,
ולבנות מחלפים, ולהביא תקציבים.
המדינה לא יודעת לדפוק ליולדת שילדה על הדלת ולתת לה ארוחת צהריים לשבוע שלם,
כדי שתוכל להתאושש, כי האימא שלה גרה רחוק ואין מי שיעזור לה. המדינה לא יודעת להגיע לזה, נכון? המדינה לא יודעת לדפוק למישהי שההורים חולים והיא כרגע צריכה איזו עזרה, היא לא יודעת.
זה מה שקוראים המגזר השלישי, כאילו העמותות,
אבל גם כן עמותות.
זה הקהילה, השכנות, יש מישהו שאחראי על זה, ויש מישהו שמטפל בזה, וכל המרחב הזה, התווך הזה, שבסוף הוא זה שהופך את החיים לנעימים ומשמעותיים או לא, הוא נמצא בתווך הזה של הקהילה.
בסדר? אני לא מפסיק להתפעל מהדברים שאני רואה שקורים, לא רק אצלנו, בכל קהילה, כאילו איזה התגייסות שאתה אומר לעצמך, רגע, אבל מה היה קורה אם לא הייתה קהילה? אז איך הדבר הזה היה קורה? אז למי הבן אדם הזה היה פונה לעזרה?
תחשבו, אנחנו בקהילה של 150 משפחות. מישהו מחפש עבודה.
אז הוא שואל, חבר'ה, אני מחפש עבודה בזה.
פתאום יש לו 150 כאלה שמחפשים לעבודה.
הם שולחים את הקורות חיים, מפיצים וזה, וסוגרים,
סוגרים דברים מהר מאוד.
זה כוח עצום.
כמו שאמרנו, איזה מישהו עכשיו, בקורונה,
היה מלא מקרים ששני בני הזוג היו חולים
בקורונה ולא מתפקדים.
והמשפחה, או משפחה מבוגרת, או משפחה גר רחוק.
קניות.
אשתי אשתי עבדה,
כנראה היא מתגעגעת לשלב שהיא עבדה במקום הזה, אבל עכשיו היא עובדת במקומות אחרים,
פעם יותר אינטנסיבי.
היה שלב שהיא עבדה ביחידה למצבי חירום, אז היא הייתה כוננית
יום בשבוע בקו חירום של צעד החינוך.
היו הגיעים אליה כל מיני שיחות גם לא קשורות.
כאילו, היא הייתה אמורה לטפל בזה, היו הגיעים אליה הרבה שיחות על משכורות,
הייתה מפנה וכל מיני,
אבל פעם אחת הגיעה לה שיחה מאישה,
אישה במצוקה,
שהיא בקורונה, בבידוד, בהתחלה, בשלבים הראשונים, והיא גרה לבד,
והיא
פחדה ללכת להוציא את הזבל מהבית.
היא אומרת לה, אני פה, אני לא יודעת מה לעשות, עוד רגע נהיה פה מפגעת תברואתי, ואין מי שיעזור לי, ואין, אין... היא אומרת לה, היא גרה לבד, היא לא גרה באיזה בניין, היא גרה לבד, אין.
אז יש דברים שאם אין קהילה, סתם, שני בני הזוג חולים, מי עוזר? מי מביא אוכל, מי מביא מרק, מי מביא את הילדים מהגן, מחזיר?
קהילה היא נכנסת בתווך הזה, שהוא תווך הכרחי. עכשיו, בחוץ לארץ זה בילדין, זה ברור, כאילו, הכל מתועד, הכל מתוקתק, הכל זה.
כאן בארץ, כאילו, המדינה תדאג, המדינה תדאג.
אי אפשר לדאוג ברמות האלו.
זו הקהילה. ולכן,
שני הדוברים הגדולים בשבח ובמשמעות וחשיבות הקהילה
הם הרב סולובייצ'יק והרב זקס.
ויש מאמר מאוד מאוד יפה, הבאתי רק קטע קטן ממנו,
יחסית, מה שהבאתי זה ארוך, אבל זה קטע קטן,
של הרב סולובייצ'יק, שנקרא על הקהילה.
אני מאוד מנליץ לראות את המאמר כולו, הוא מאוד מאוד משמעותי, מי שכאן גר באיזה קהילה, ושבת קהילה, משהו כזה, זה מאמר שממש כדי ללמוד.
בואו נראה אותו.
כי כמו שאמרנו,
ראשית היציאה לחירות זה ההגדרה של עם ישראל כקהילה.
אבל מה זה קהילה?
גם היחיד וגם הקהילה הם ברואי הקדוש ברוך הוא,
שהוא המקור הבלעדי לתחושת הקהילה היהודית.
האדם עומד בזכות עצמו,
כדי להגשים את יעודו ולהיות אדם שלם, עליו להיות חבר מהקהילה. אדם בלי קהילה, הוא לא יכול ממש את יעודו, הוא לא יכול לתת,
הוא לא יכול להעניק,
הוא גם לא יכול לקבל.
הקהילה היהודית איננה קיימת רק לטובת תועלת פרטנית מסוימת. הקהילה היהודית היא קהילה שמתפקדת כישות עצמאית.
היא אוסף של פרטים שמהווים יחד ישות עם חיים משלה.
ארץ ישראל הוענקה לכנסת ישראל ולציבור היהודי ולא לפרט אחד, ולא לקיבוץ גדול ככל שיהיה בתוך העם,
רק לאומה היהודית שהיא הבעלים של הארץ המובטחת,
או.
עכשיו, כל אדם בודד בקהילה מעניק לה את הנופך המיוחד לו,
את עולמו. כלומר, דווקא בקהילה,
אז כל יחיד
מקבל המון משמעות,
כי הוא מביא את האינפוט שלו, את הגוון שלו, את הצבע המיוחד שלו.
מכאן הממרא שהסתלקו את אדם אחד מישראל כאילו עבד עולם ומלואו,
עולם שהיחיד תרם לקהילה, עולם שהוא אינו בר תחליף.
הוראות ההלכה בני לבין-לבין מצביעות על העניין הייחודי,
שרק פעם אחת מתקיים כיצור טבעי.
טוב, עכשיו הוא שואל, כיצד קמה קהילה? איך מקימים?
חיבור של שני יחידים על פי רצונו של הקדוש ברוך הוא. זה נקרא קהל עדת ישראל. קהל,
אבל לא קהל כדי לעשות תחרות שונט,
ולא קהל כדי לשחק כדורסל, למרות שזה בסדר גמור.
זה חלק מזה. אלא קהל שיש לו ייעוד. קהל עדת. ומהו הייעוד? ישראל. עשיית רצון השם יתברך דרך הצינור שנקרא ישראל.
התורה נקרא ארץ ישראל, וארץ ישראל,
כל הדברים שהם מבטאים את עם ישראל.
חיבור של שני יחידים על פי רצונו של הקדוש ברוך הוא, כמו שהעולם כולו נברא במאמרו של האל,
שצמצם חלק מהאין-סופיות לסופיות,
כך גם האדם שמכיר בקהילה ומצמצם מיכולתו ומייחודתו הקיומית. כן, סוג של צמצום.
קהילה קמה ברגע שאני מברך מישהו לשלום, הוא מקבל שלום חזרה.
כשאני מתחיל להתייחס לזולת,
אכפת לי ממנו והוא אכפת
לא ממני.
חשיבות השלום שנותנים לאדם תופסת מקום חשוב בעולמה של ההלכה,
ואף מתירה במקרים מסוימים להפסיק באמצע קריאת שמע.
כמו שהאל רצה שהעולם יופיע ולכן הוא הכיר בו ונתן לו מאהבתו,
ככה לאדם לעבור ממסגרת האדם הבודד ולהכיר בקהילה ובזולת,
תוך אמירת שלום ואישור קיומו של האחר.
יפה. כלומר, קהילה היא פינוי מקום לאחר.
כפי שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם
וצמצם את עצמו ופינה מקום לעולם
כדי להיברר כך. בקהילה, כל אחד צריך לצמצם את עצמו ולפנות מקום לאחר.
ובציבור הדתי זה ממש כאילו לפעמים ממש פרקטיקה.
כשמגיע מישהו
לבית הכנסת חדש, צריך לפנות לו מקום.
להזמין אותו, לתת לו מקום לשבת, כן? ולא להגיד לו, סליחה, אדוני, זה המקום שלי,
תלך שם וכל מיני דברים כאלה, כן? אלא ממש לפנות מקום, לזולת.
לא די לאדם בנתינת שלום.
על אדם גם לתת סיוע לנזקק ולשקם את כבודו העצמי של הבודד.
רגישות זו לצרכיו של הנזקק באה ביתר סט של חריפות במצבם העדין של יתום, אלמנה,
כן, בזמן של אבל, של שבעה, אדם שפתאום מת לו אדם יקיר ובאים לנחם אותו ויושבים איתו,
מעודדים אותו, מדברים על ליבו, זו משמעות כל כך.
מישהו אצלנו בקהילה ישב שבעה.
אבא שלו נפטר, הוא עוד בתוך השנה.
אז בסוף השבעה הוא שלח מייל לקהילה, והוא פשוט
כתב את הערך קהילה בוויקיפדיה,
תיק, ושלח במהל.
כאילו, זה מה שהיה, ככה הרגשתי.
זה נורא נורא חשוב, מאוד משמעותי,
בכאלה מצבים, שאתה מרגיש עטוף.
מה שגם יפה בקהילה זה שזה לא,
יש משפט כזה ברכה שאני לא אוהב אותה בכלל,
שתמיד תהיו מהצד של הנותנים. אתה מכיר את זה?
מכירים את זה? תמיד תהיו, בדרך כלל, כשרוצים צדקה, תמיד תהיו מהצד של הנותנים.
אני לא מאמין בזה.
בתוך קהילה, זה מה שיפה.
גלגל חוזר הוא בעולם.
לפעמים אתה מהצד של הנותנים,
ולפעמים אתה מהצד של המקבלים.
ולכן, אצלנו לא קוראים לזה ועדת חסד, שזה כאילו חסד. זה לא חסד, זה החיים.
חד עולל חיית.
ולפעמים אני צריך שיעזרו לי. איך אומר השיר הזה, שאני מאוד מאוד אוהב אותו?
לפעמים אני, לפעמים אתה.
ימשיך כבודו.
לא מכירים?
אוה,
יצלת את הכבוד של השיעור פה.
לפעמים אני, לפעמים אתה.
כל זקוקים ללחמה. זה בזה נביט, זה עם זה וזה.
אם ראינו נכונה, לפעמים אני, לפעמים אתה, כל זקוקים ללחמה.
לא זוכר אם נשאר איזה, שער כנראה.
לפעמים אני, לפעמים אתה.
פעם זה אני, פעם זה נכון, זה לא חסד.
אדם יושב שבעה, זה לא זה. לפעמים זה קורה אצל, בעזרת השם לא יקרה אצל אף אחד. לפעמים זה פה, לפעמים זה שם.
עכשיו, מי שישב לנחוזה זקוק ללחמה.
לפעמים אדם חולה, לפעמים אדם זקוק לעזרה, לפעמים גם זה מתוך שמחה.
ארוחת צהריים או משהו כזה.
רגישות
היא יכולה לקרות במרחב קהילתי,
שיש להיזהר בכבודם של העני והיתום וכו', עקב המצב הרעוע של הקהילה המשפחתית שלהם. עינוי קטן!
הגם של האדם הפשוט ביותר בקהילה יכול להביא לעינוי גדול
ולביזוי גדול של המענה, ולכן תמיד צריך להיזהר בצורה אקטיבית מעל הפנים. אז קהילה, קודם כל זה קהילת ה...
הוא קורא לזה קהילת השלום, החברות וכו'.
על גבי הדבר הזה,
על גבי האחריות,
בעיניי מדהימה.
בשעה שאני אחראי על האחר ומבצע את חלקי בקהילה נוצר סוג של קהילה חדשה,
קהילת התפילה.
קהילת התפילה חולקת בקשות משותפות וכאב משותף.
הרב שטיינזט היה אומר שמניין זה לא עשרים רגליים, זה עשרה לבבות.
כשאתה מגיע לאיזה מקום ואתה מתפלל,
ומתפללים ביחד אחד על השני, כי לפעמים יש איזה מישהו שהוא חולה והוא במצוקה והקהילה מתפללת עליו,
או גם אם אין לזה הגדרה כללית,
אבל אתה יודע, בפתיחת ארון שפלוני חולה ואלמוני חולה ואתה מתפלל עליהם, זה יוצר קהילת תפילה, קהילה שמתפללת ביחד.
וקהילת התפילה זו גם קהילה שיוצרת לאורך השנים גם איזה DNA של תפילה,
של ניגונים מיוחדים, שבקהילה הזאת מנוגנים בתפילה הזאת ובזמן הזה. נוצר כבר איזה DNA.
תראו, היה, לא, אני אספר לכם משהו שנורא נורא שימח אותי, ממש התרגשתי מזה.
אחד החברים שהיה לו איזה עניין רפואי שהקשה עליו את ההליכה
כמו איזה נגיד נקע או משהו כזה
והוא גר במרחק הליכה רחוק מבית הכנסת, הוא גר ממש
כמה קילומטרים טובים.
בשבת רגילה זה חתיכת הליכה.
אז הוא, אני אקח הרבה אוטו בשבת כזה צולע,
הוא אמר לי כן, אז אני הקמתי את הרגל, אמרתי לו, עכשיו יש לו בית כנסת מטר מהבית
הוא יוצא מהבית, הולך
ממש חמישי מטר שלו בית כנסת. אמרתי לו, אז מה?
הוא אומר לי לא, תפילה זה פה.
זה התפילה, זה לא...
אז הוא אומר לי,
לקח לי 35 דקות להגיע אליי.
כן? ממש, במקום ללכת שתי דקות, לא, זהו, אז זה שימח אותי.
זה משמעותי, יש איזה די.אן.איי לתפילה בתוך הקהילה, ואתה שם, אתה בפנים.
אז הקהילה נהיית קהילת התפילה, היא חולקת בקשות, כאב,
כן?
ההלכה היהודית הורתה גם ליחיד שהוא מתפעל לבדו לדבר בלשון רבים, יכול להיות חברים אחרים בקהילה
בזמן שהוא פונה לאל, כן?
והדבר השלישי, קהילת התפילה אמורה להיות גם קהילת החסד.
לא יודע אם לחוש בכאב של אחרים,
אלא גם צריך לעשות מעשה,
ליצור שינוי.
והדבר השלישי, תראו, זה מדהים.
קהילת התפילה היא הצלע הראשונה במשולש הקהילה הראויה.
כן, קהילה מתפללת. הצלע השנית היא קהילת החסד.
מה משלים את המשולש?
התשובה היא שיתוף ההוראה והחינוך עם המציאות.
כשאדם נמצא בתוך מרחב קהילתי, אז כל הדברים שלומדים עליהם קורים.
הנה עכשיו צריך עזרה, הנה עכשיו צריך שמישהו נושא בעולים חברו, עכשיו צריך שמישהו יסדר את השולחנות, עכשיו צריך שמישהו ינגן, עכשיו צריך שמישהו יכין קריאה בתורה, עכשיו צריך שמישהו יכין, עכשיו זה קורה.
אז כל הרעיונות פוגשים קר להתממש בהם, זה כמו המסך שאתה מקרין עליו את כל האור הזה.
כשאדם לבד הוא לא פוגש את זה. ויש כאלה אנשים, פגשתי אנשים לבד שהוא בכוונה הוא לא חבר בשום קהילה, אני לא רוצה, כמו שאני הייתי אברך, אבל אנשים ככה כל החיים.
אומר, אני לא, מתאים לי, אפס מחויבות. אני רוצה להתפלל בליל שבת פה,
בליל שבת בבוקר באיזה עניין מוקדם שם,
שבת מלחמה ליד ומתחת לבית, וזה ככה, אני אומר, כן, מחליק כזה בלי מחויבות, לא צריך לטובת מעברה, בית בר מצווה, אני עושה בבית מלון, מזמין כמה חברים, הכל כזה,
הכל זה אאוטסורסינג כזה, שום דבר לא באמת בפנים.
לפי הרב סולובייצ'יק זה טעות,
אתה מאבד פה, זה משהו מאוד מאוד משמעותי.
להיות חלק מקהל.
אתם יודעים, אצל היקים יש תואר מאוד נחשב.
שמעתם על התואר הזה?
זה נקרא חובר.
שמעתם?
אדם מהקהילה
שהוכיח לאורך עשרות, זה יקים, כן, עשרות שנים,
מסור לציבור ולקהל והתנדב וכמובן שמו טוב והוא דקדק במצוות וכל זה,
אז מתכנסים ועד הקהילה וכולי ומחליטים לתת לו תואר חובר.
החובר זה.
ועושים טקס וזה, וזה ממש תואר נחשב אצל היקים. זה כאילו, זה משהו אחד כזה שכמו יקיר העיר ירושלים, יקיר פתח תקווה, אז אצל הקהילות היקיות המפורסמות יש חובר.
לקבל תואר חובר מקהילה יקית זה תואר גדול מאוד.
שיתוף ההוראה והחינוך במציאות. זה מעניין אתכם בכלל שאני מדבר על עצמי.
אה?
אלעד, תציל פה את המצב.
קהילה בה מורה ותלמיד חוברים יחד על מנת ללמוד ולעשות
ולהבין את מידת הצדקה והתפילה תוך הבנה. באתוס היהודי מקום בכיר מאוד נשמר למורה שהוא זה שמעביר את המטען התרבותי היהודי במשך הדורות. המורה מקנה את הערכים, המורה מקנה את ההבנה.
סיפור יציאת מצרים ותיאורי האירועים של עם המתגבש הם לא רק סיפורים, אנחנו לא קוראים רק מה היה, איך זה, אלא זה ההוראה איך יוצאים מעבדות לחירות. ותנועה מרכזית זה להתגבש לקהילה חיה, תוססת, מתפללת, גומלת חסדים, נותנת לכל אחד מחבריה מקום לתת
להיות שותף, להיות ככה וביחד.
הם מוכוונים לתאר את העבר, לבאר את ההווה ולהתייחס גם לגיבורי העתיד.
הזכות הגדולה להיות חבר בעם ישראל נובעת מהעובדה שיש פה קהילה שמסתמכת על חסד,
תפילה והוראה שרלוונטיים לכל עידן ועידן ושייכים לנצח, וכל זה בא לידי ביטוי במשפט,
בשלושת המילים המדהימות האלו,
שהתורה,
זו ההגדרה הראשונה לעם ישראל. מה זה עם ישראל?
קהל הדת ישראל.
קודם כל קהילתיות,
חברות,
רעות,
אני אוהב את ההגדרה המינימלית של קהילה. מה ההגדרה המינימלית של קהילה?
המינימלית.
שאם מישהו לא הגיע, שמת לב.
זו ההגדרה המינימלית. בן אדם לא נמצא?
ושמו לב שהוא לא נמצא. לא, בן אדם היה, בא, הלך, לא, אתה יודע, הגיע, לא הגיע, לא אכפת לו אף אחד.
איפה אתה? מישהו מרים טלפון, מתעניין, שמע, מה איתך? אתה חסר, אתה פה, אתה שם. זהו.
זו הגדרה מינימלית, משם צפונה אפשר להתקדם.
קהילת חסד, כל הדברים האלו.
תראו מה אומר הרב זקס נפלא,
הוא קורא לזה החיה הקהילתית.
הרוחניות היהודית היא בראש ובראשונה רוחניות קהילתית.
קהל וקהילה הם מילות מפתח.
הקהילה,
השותפות החברתית, היא יסוד מוסד בהווייתנו האנושית, לא רק בימי קדם אלא גם בימינו.
כפי שנראה להלן, מחקרים מדעיים מאשרים כי לקהילה ולרקמה החברתית כוח בלתי רגיל בעיצוב חיינו.
ממש כוח בלתי רגיל.
אנשים מייחסים לזה המון המון חשיבות ומשמעות.
אך קודם נדייק ונראה מה עושה משה בפרשה.
הוא מפנה מבטם,
זה בפרשה ביקל,
זה שני מרכזים קהילתיים גדולים ביהדות,
במרחב ובזמן. המרכז הקהילתי שבזמן הוא השבת.
זוהי מטרת השבת, ולכן אני אומר, מי שמדלג על זה בשבת מפסיד משהו מאוד משמעותי. המטרה בשבת זה להתכנס כקהילה.
כקהילה שמתכנסת, לומדת ביחד תורה, שרה ביחד, זה נורא יפה
לשיר ביחד, ואם יש גם איזו מנגינה מיוחדת לקהילה, איזה לך דודי
יש אצלנו מישהו בקהילה שיש לו לך דודי קבוע, כולם יודעים שכשהוא עולה, מצפים כבר שהוא ייתן את הלכה דודי הזה
וכולם שרים ביחד, בעוצמה, בשמחה, בטוב לבב וסביב הקריאה בתורה, והשיעורים, והלימוד,
משהו כזה,
זה פלא.
אז זה בזמן.
המרכז הקהילתי במרחב הוא המשכן, שהתגלגל למקדש, ובהמשך לבית הכנסת.
וזה מביא אותנו, אני אגיד על זה משפט וחצי הכי כואב שבעולם.
צר לי, צר שאנשים מוותרים על בית כנסת כל כך בקלות,
והולכים לכל מיני מנייני פזורים כאלה בחצרות. בית כנסת זה המהות של המרכז הקהילתי, הוא מכנס אותנו.
לא לוותר על זה.
זה מוסד של שלושת אלפים שנה בית כנסת, אלפיים שנה.
בשני המקומות הללו ניכרת עוצמתה של הקהילה. בשבת,
שמניחים בצד את העיסוקים והרצונות הפרטיים שלנו, מתכווצים יחדיו כקהילה,
ובבית הכנסת, ביתה של הקהילה.
היהדות מחשיבה מאוד את היחיד. כל יחיד הוא אין-סוף.
כל אדם בעיניה הוא עולם ומלואו.
כולנו נבראנו בצלם אלוהים.
אך כל אחד מאיתנו שונה,
ועל כן כל אחד הוא ייחודי ובלתי ניתן להחלפה. ובכל זאת, המילים לא טוב מופיעות לראשונה בתורה, בפעם הראשונה בפסוק לא טוב היות האדם לבדו.
חלק גדול מהתורה והמצוות עניינו היחד.
בודדת באינדיבידואליזם.
אז בתקופה כמו שלנו,
שיש המון המון רעש והמון קהילות תקשורת, אבל באמת אנשים בודדים,
כי הם לא שייכים לקהילה,
צריך לדעת
שהמעבר מעבדות לחירות
הוא בחלק מהציר, אחד הצירים של המעבר מעבדות לחירות זה גם מעבר מבדידות לקהילתיות.
להיות חלק מקהילה, או ליצור קהילה, או לבנות קהילה, או להיות חלק,
או להצטרף אליה או להיות חלק ממנה,
וכמו שאמרנו, ממה קהילה מורכבת,
אז אדם נמצא על הציר המרכזי של עם ישראל, והקהילה גם יש לה יעוד, וצריך להגדיר יעוד.
עשיתי פעם איזה סדנה לרבנים,
אלה רוצים להיות רבני קהילות, אז אני אומר לך, תקשיב, אתה מקבל ארון קודש, אתה צריך לשים על ארון קודש פסוק.
הפסוק זה הייעוד.
זה הייעוד שלכם, מה תשים?
וואו, איזה... אצלנו כתוב בקהילה, את פניך השם אבקש.
זה היהוד. אנחנו מבקשים את הקדוש ברוך הוא, מבקשים את הפנים.
כל אחד, מישהו אחד אמר לי, הייתי שם, ויתענג על השם, וייתן לך משנות ליבך, הקהילה הזורמת, קידושי, ככה, פריטי, אוכל טוב,
גב טוב, בסדר, ככה זה. כל אחד עם ה...
מה היהוד? קהל הדת.
קהל הדת, ישראל.
גם הקהילה תמיד מתרוממת לאיזו מדרגה שהיא גבוהה ממנה. אתה לא רק עסוק בעצמך, בעצמית של עצמך,
אתה מנסה לתרום משהו למען עם ישראל.
בין אם זה בקליטת עלייה, בין אם זה בחסד,
בין אם זה בכל דבר שקהילה יכולה לתרום לטובת הכלל,
הופך אותה למשהו אדיר. ועם ישראל בסוף בנוי קהילות,
קהילות, קהילות,
שבסוף מתחברות ביניהם.
ככה התורה מגדירה אותנו,
שנזכה בעזרת השם לחזק את הדבר הזה, האמן ואמן.
ברוכים תהיו רבותיי.
3 תגובות
חזק
יישר כח!
תודה רבה הרב!