טוב, רבותיי, אנחנו לומדים פה, טניה קדישה, לכבוד שעבס, ואנחנו עוסקים בבינוני. הגיבור שלנו זה הבינוני,
והבינוני נמצא כל הזמן בין לבין,
ומה שדיברנו בשבוע שעבר,
אנחנו כרגע עוסקים בשיעורים האחרונים, זה ביראת השם של הבינוני ואהבת השם.
שבדרך כלל, יראה ואהבה, אלה דברים ששייכים לצדיקים, נכון.
ואילו הבינוני הוא, אמרנו, הלוואי בינוני, הלוואי ברמה הפרקטית, ברמה המעשית, שנצליח לקיים את המזוות, אבל בכל אופן, אדמור הזקן מדבר על היראה של הבינוני, ואני רק רוצה לעשות כאן חזרה קצרה ולהזכיר מהי היראה של הבינוני וגם מהי האהבה שלו.
אז דיברנו על כך, אני חוזר, בסדר? זה מתאים? חזרה?
היראה, אמרנו שאנחנו בכלל, באופן כללי, אנחנו באופן כללי בבעיה של יראה בחיים,
לא רק בענייני יראת השם, אלא באופן כללי אין יראה כל כך.
נכון?
לא מפחדים, מי מפחדים? מי בא להגיד לי מה לעשות? מי הוא בכלל?
וכל זה. נכון, דברים כאלה.
וכן, וגם ממנהיגים פחות מפחדים. קיצור, יש פחות יראה בעולם.
אז קשה לבנות על ירה. פעם, האם הוא רוצה להגיד למישהו,
אמא הייתה רוצה להגיד לילד תגמור את האוכל, אמרו לי, תגמור את האוכל, אם לא יבוא שוטר.
אוקיי, אם הוא יבוא שוטר, אז אני אביא עורך דין, כאילו מה, יבוא יסם, יבוא, אין פחד היום, אין יראה,
היראה נעדרת.
אז איזה יראה כן שייך לדבר על הבינוני?
לא יראה תחת, אלא קראנו לזה יראה מלפספס,
הפחד מלפספס, זה כן יראה,
פספס, שלא תשים לב,
והיראה מלפספס היא בעצם, בעצם זה שהיראה היא פשוט הצד ההפוך של האהבה.
כשאתה אוהב משהו מאוד מאוד ומעריך אותו,
אז אתה גם לא רוצה לפספס אותו, אתה לא רוצה לטעות, אתה לא רוצה לשגות, אתה לא רוצה, וואי, איך לא שמתי לב.
וזה, דיברנו שזה הכי דומה ל...
כמו לפספס תאריך של מישהו אהוב, כאילו, חתונה, אתה בא היום לחתונה, איזה חתונה? של איזה? לא, היה שבוע שעבר.
שבוע שעבר, תרציני, איך פספסתי?
אתה כאילו, איך...
זה היראה.
היראה,
יש לו נפספס, זה שייך גם לבינוני,
המדרגת היראה הזאת, היא שייכת בהחלט גם לבינוני,
שלא יהיה פספוסים, שלא יהיו טעויות, שלא יהיה... זה יירה שאנחנו...
שייכת גם אלינו.
ואני מוצא את עצמי באמת ירה מן הדבר הזה.
זה עצמי שאני מפספס... לא יודע, אני פחות מתחבר למילה מימוש עצמי. זה בא מתחושה שיש כאן דברים חשובים ואני לא רוצה לפספס אותם. זה לא מגיע מפחד מעונש, אני לא מפחד שיענישו אותי ולא... אני, אתה יודע, זה כמו...
זה כמו...
ובמיוחד כשעסוקים בהרבה דברים, ובמיוחד כשעסוקים בבני אדם, אז דיברנו על, לא היה לנו לדרוך על נשמות.
בקלה קלות אתה יכול לפספס.
לפספס איזה משהו משמעותי,
תודה שמואל, לפספס איזה,
תודה, ברוך אתה ה' במלך העולם שהכל יהיה מדרוך.
בקלה קלות אפשר,
אפשר לפספס.
ולכן הבינוני, מזה יש לו יראה.
מה לגבי אהבה?
אז דיברנו על אהבת עולם ועל אהבה רבה בשבוע שעבר.
אהבת עולם זו אהבה שבאה מתוך ההתבוננות בעולם.
ויש כל מיני
מיומנויות שיכולות להגביר את האהבה הזאת. אהבת עולם, הוא מדבר בהרבה מאוד מקרים, אדמור הזקן, על ההתבוננות בגודל של הקדוש ברוך הוא, ואיך הגודל הזה מתייחס אלינו. אז עוד פעם, כדי לקרב את זה אלינו,
תנסו לחשוב על פעם שאיזה מישהו, אדם מאוד מאוד גדול
ומאוד חשוב,
פנה אליכם, התייחס אליכם, היה איתכם, כאילו עזר לכם.
יש איזו תחושה של, וואו, איזה...
אז נתנו כאן דוגמה, שהרב אליהו פעם בא לבקר אצל בית של איזה רב אחד. כאילו, אתה מרגיש איזה מישהו מאוד מאוד גדול,
למרות כל הבוגל שלו,
הוא בא ומסתכל, אז אתה מתמלא כלפיו באהבה, ומתמלא כלפיו בהערכה, ומתמלא כלפיו בכבוד ובשמחה,
אז תכפיל לו את זה בקדוש ברוך הוא.
עכשיו, מאוד מאוד מרגישים את זה.
אומרים שאתמול הגיעה גשושית של נאסא לשמש.
איך קוראים לה? הילה גשושית? שכחתי?
תכף ניזכר.
מה זה גשושית? חללית? לא, חללית זה גשושית יותר קטן, וזה מגשש, לשון גישושים. מה נקרא? מה?
אז זה לא הגיע לשמש עצמה. מתברר שלשמש יש,
השדה המגנטי הראשון שקשור, קרוב לשמש, נקרא קורונה,
ככה הוא נקרא.
אתמול הגשושית אותי, אחרי מסע של איזה כמה שנים,
הגיע למקום הזה.
מערכת השמש. הכל רק בתוך מערכת השמש שלנו, כן?
אז כשאתה רואה את מערכת השמש,
ואתה רואה את כדור הארץ בתוך מערכת השמש. ומערכת השמש היא מערכת שמש אחת מבין מיליארדי מערכות שמש שנמצאות
בתוך הגלקסיה שלנו שנקראת שביל החלב.
שהגלקסיה שלנו היא גלקסיה אחת מתוך מיליארדי גלקסיות שנמצאות ביקום.
בסדר?
ועד היום לא מצאנו הוכחה לחיים חוץ מהכדור הכחול,
כדור הארץ.
לא מצאנו אינה ראיה, אבל בינתיים כבר חיפשנו לא מעט.
גשושית אחרת כבר הגיעה לקצה הגלקסיה שלנו.
הצליחה להגיע לקצה שביל החלב,
והוא אומר, אה, לא מצאתי חיים.
ההסתברות היא של מיליארדי דלקסים, כן, בכלל ההסתברות, כן, נכון, אתה יודע, אבל זה, החיים זה לא הסתברות רק, החיים זה גם עוד כמה דברים.
אבל גם אם נמצא, כל הדבר הזה, כל הטירוף הזה,
בשביל העולם שלנו.
וכשאדם יוצא לחוץ לארץ ורואה מיליארדי סינים ומיליארדי זה,
וכל הדברים האלו,
אנחנו מתוכם,
העם הנבחר, העם שיש לו,
יש מה לעשות איתו,
היינו לפני כמה שנים במסע לפולין, יצאנו ממשלחת מהקהילה, מסע לפולין.
אז הגענו למיידנק ויצאנו מ... זה נשמע הזוי, יצאנו מתאי הגזים, כן, יצאנו מתאי הגזים.
וביציאה חיכה לנו איזה יפני,
מדבר עברית.
שני יפנים, לא אחד.
מדברים עברית,
אז הוא חוסם אותנו כאילו,
אז הוא אומר לנו, אתם עם נבחר.
אתם עם סגולה.
אנחנו מקבלים מכם, אתם עם נבחר.
והייתה לו בקשה אחת.
נפשו ושאלתו, מה הייתה הבקשה שלו?
שאנחנו נעמוד, כולנו,
ונקשיב לחבר שלו שמנגן בחליל יפני מסורתי מעץ אגס,
אני מאמין.
זה מה שהוא רוצה, שהעם הנבחר, אנחנו...
זה נפל עלינו. בקיצור, הוא מתבייש שזה יפני שלקח את נושא השואה מאוד ברצינות, הקים מוזיאון,
לזכר מיליון וחצי ילדים שנרצחו בשואה, וכן על זה הדרך, והוא, כאילו, עד עכשיו היו ממש מאות אלפים במוזיאון שלו,
והוא,
אז כשאתה חווה את הדבר הזה,
אז איך אפשר לא להתמלות באהבה
לקדוש ברוך הוא?
ואני אגיד כאן עוד איזה משהו, קצת פחות אולי חבדי בהארד קור, אבל
לפחות אצלי, חלק גדול מהמפגש עם הקדוש ברוך הוא
הדתי עובר דרך הגאולה, דרך זה שאנחנו במדינת ישראל, ויש לנו עם, במדינה, והמדינה קמה,
איך אפשר לא להתפוצץ מאהבה לקדוש ברוך הוא, שזיכה אותנו לכל אותי תקופה, בתוך עם ישראל, בתוך ההיסטוריה של עם ישראל,
בתוך ההיסטוריה.
ואולי נגיד על זה איזה משהו,
קצת קשור לפרשת שבוע, ותכף נקרא גם אותיות בטניה.
זה נורא נורא חשוב, חשוב לי להגיד לכם את זה וגם לספר פה איזה סיפור.
רחל מתה בדרך,
ויעקב פותח את הסוגיה עם יוסף.
זו סוגיה של 40 שנה, כי בן כמה היה יוסף שרחל מתה?
לא.
הוא נמכר בגיל 17.
הוא היה ילד בן שבע.
עכשיו, איפה רחל מתה?
בדרך.
היא כלום. מה זה מבית לחם לחברון? כמה זמן זה הליכה?
זה חצי יום הליכה.
אז זה גם ככה טרגדיה, ילד בן שבע, אמא שלו מתה,
שהשאירה לו תינוק, זה, מה?
אז זה הכי מינימום. ניקח אותה, נקבור אותה במערת המכפלה, ליד אברהם ויצחק, אחרי זה גם יעקב. יהיה לי אוסף קבר לעלות אליו.
יעקב חופר בור
באמצע הדרך,
חופר כזה, זה בוא, קובר אותה, ממשיך הלאה, לוקח את הילד איתו, יוסף, ילד בן שבע.
זה נראה לכם הגיוני?
הדבר הזה.
למה?
כאילו, לא הכניס אותה לעיר, אפילו לבית לחם הוא לא הכניס אותה.
רשי אומר, שאתם תסתכלו,
רשי אומר,
ואני מבואים ומתה עליי רחל בעוד קברת ארץ לבוא אפרתה, מה אומר רשי? וידעתי שיש בלבך עליי שלא הולכתיה להיקבר בחברון. אני יודע שאתה כועס עליי.
אבל אז הוא אומר לו, דא, שעל פי הדיבור כבר תהיה שם.
הקב' אמר לך לקבור אותה. למה?
מה הסיבה?
מה הסיבה?
רשי.
הכל ברשי על הפרשה.
לא צריך ללכת רחוק. רשי מציל אותנו תמיד.
למה זה, למה זה, למה זה בדרך?
יש ערך גדול מאוד לאנשים שמוכנים להיות בדרך
ולא להגיע.
ולא להגיע.
בתנ״ך, באופן כללי, היכן שאדם נקבר, זה הסיפור שלו.
במיוחד שאדם עשה הרבה דברים בחיים,
אבל הוא אומר, אני רוצה להיקבר שם.
זה הסיפור.
הקבורה היא עניין מאוד מאוד מהותי בתנ״ך.
לא סתם יוסף מבקש להיקבר בשכם. הוא אומר, השליחות שלי,
לך נא יורה את שלום האחר אחד ואת שלום הצום ואשיבני דבר.
לא סתם שמשון מובל לקבורה במבצע נועז,
שלא היה כמותה בכל התנ״ך.
כמו קבורת שמשון. זה לחדור לעזה בידיים, לחפור,
הוא בין שלושת אלפים גופות, להרים את כל ההריסות ולהגיע לגופה של שמשון ולהביא אותו לקבורה בקבר אחיו ואביהו, בן צורה ובן אשתאול.
מה?
כלומר זו ההכרה ששמשון היה שופט, ולא סתם איזה אחד שעשה כאן בלאגנים בלי שום... זה ההכרה בסמכותו של שמשון כשופט.
כשרחל נקברת בדרך היא בעצם מצהירה אני של הדרך,
אני מאלה שלא מגיעים.
אז מה התפקיד שלך?
התפקיד שלי זה לדאוג שמה שהיה כאן יעבור לשם.
אתם מבינים איזה עוצמה זאת?
אני תכף אספר לכם סיפור, זה יובן יותר.
אבל מה שהיה כאן, כלומר,
בוא נגיד ככה, אנחנו כולנו כאן, ברוך השם בארץ ישראל,
הגענו לכאן, מישהו עלה, ההורים או הסבא והסבתא, נכון?
כלומר, היה כאן איזה רגע שברגע שהייתה אפשרות לעלות, או אנחנו בעצמנו, כמו רב חיים פה עלה לארץ,
ברגע שהייתה אפשרות לעלות לארץ, עלינו.
למה עלינו?
עלינו כי במשך אלפיים שנה אבותינו ואבות אבותינו שהיה ברור להם שהם לא יכולים לעלות, שאין מצב
המשיכו להגיד בליל הסדר לשנה הבאה בירושלים הבנויה למרות שלא היה לזה שום סיכוי ושום היתכנות ואין מצב שארץ ישראל תשתנה כאן כי יש פה הרומאים או הטורקים או הממלוכים או וואטאבר
המשיכו להגיד את זה ולמה? כי אמרו אנחנו צריכים להעביר לדור הבא והדור הבא יעביר לדור שאחריו עד שיגיע דור שיזכה
זה נקרא להיות בדרך
זו רחל, היא רק בדרך.
מה רחל רוצה?
רחל רוצה ילד, נכון? היא קוראת ליוסף.
למה היא קוראת ליוסף יוסף?
על שם הבן האחר. היא רואה את הבן האחר הזה? היא אפילו לא רואה אותו.
היא לא רואה אותו.
היא כמעט בדרך.
אז אנחנו, שאנחנו
זכינו להגיע,
אנחנו זכינו להגיע.
אנחנו לא אלה שלא נתמלא באהבה לקדוש ברוך הוא.
בשמחה, בהודיה.
זו חוויה דתית אצלי, תדעו לכם.
היום הכי חשוב אצלי בשנה, מבחינה דתית,
אמונית, זה יום העצמאות.
כי ביום הזה, כאילו, הכל, אני, הקב'ה מדבר, הוא אומר, הנה, הגעתי, התגליתי, הופעתי,
ומשם רטרואקטיבית אני מקבל את פסח ואת סוכות ואת הכל, כי זה פתאום הכל,
מחגים שאתה אומר, חגים זכר למשהו,
פתאום אתה, החגים האלה הם לא זכר למה שהיה, אלא הם סימן למה שיהיה.
תשמעו משהו חזק ביותר.
אני שומע עכשיו את הסדרה המצוינת, יציאת אתיופיה,
פודקאסטים של יובל מלכי, חובה קדושה לשמוע את הסדרה הזאת, ממש סדרה, חבל על הזמן.
באחד הפרקים מספר שם יהודי בשם דוד סמבטי, הוא עלה לארץ, מאתיופיה, אז הוא מספר על העלייה של המשפחה שלו.
לא כל הסיפור, נספר עכשיו את כל הסיפור הארוך הזה, אבל
שורה התחתונה, המשפחה שלו יצאה,
הם התפצלו לשתיים וחצי איבד חצי, אבל חצי שכן יצא לדרך, יצא סבא וסבתא, ילדים, והסבא הרבא בן 90. יצאו לדרך.
זו הייתה התקופה, היו כל מיני תקופות בעלייה מאתיופיה.
זו הייתה התקופה שהיו הולכים ברגל מאתיופיה לסודאן.
אתיופיה הייתה מדינה קומוניסטית ואי אפשר היה להוציא ממנה יהודים.
היו הולכים מאתיופיה לסודאן,
בסודאן היו גרים במחנות פליטים,
וחיל האוויר היה נוחת בכל מיני מדבריות סודאן. המוסד היה מביא אותם למלכתים המולתרים האלה, והרקולסים מעיפים אותם לארץ. זו הייתה התקופה.
יצאו עם בן אדם, אז מאתיופיה לסודאן זה היה 800-900 קילומטר ברגל ללכת.
עם שודדים, עם גנבים, עם מזג אוויר, עם מדבר.
כאילו כל הצרות שבעולם.
אז והם יצאו עם אדם בן 90. כמו שאמרנו, המשפחה הזאת נפרדה,
התפצלה, וכשהם התחברו עם המשפחה,
החצי השני עלה לארץ, אז הם שאלו איפה הסבא הרבא, אמרו, הוא לא שרד אדם, הוא מת במחנה פליטים בסודאן.
אז הנכד הזה מספר שהוא שאל את סבא שלו, אז למה לקחתם אותו?
בן 90, מה חשבתם שיקרה?
אז הם אמרו לו,
תשמע, אנחנו אמרנו לו את זה.
אמרנו לו.
אמרנו לו, תשמע, זה ללכת מאות קילומטרים ברגל
וכל זה, בוא תישאר בכפר, ואנחנו נדאג לך, נשלם כסף למשפחות שידאגו לך.
אז הוא אמר, אני מעדיף למות בדרך לירושלים מאשר פה.
מעדיף.
הוא אומר, אנחנו 2500 שנה בדרך.
יש משפט אצל האתיופים, ממערב באנו ודרך מערב נחזור.
אני כל הזמן בדרך, עכשיו אני יכול להתקרב, יכול להיות שאני לא אגיע.
אני לא אגיע, אבל אתם תגיעו, אני לא אגיע, אבל אני בדרך.
מעדיף למות בדרך.
אז אנחנו הגענו, לא נתמלא באהבה. זה נקרא אהבת עולם.
זה נקרא אהבת עולם.
אהבת עולם זה אהבה שאדם מתוך התבוננות הוא מתמלא באהבה. מה הבעיה?
שאנחנו לא מתבוננים.
כל הדור שלנו כולו סובל מהפרעת קשב וריכוז אחת גדולה והסחת דעת.
אנחנו לא מתבוננים.
אבל אם אדם היה עוצר שנייה אחת להתבונן, איפה אנחנו חיים? קודם כל, אפילו ברמת השפע הכלכלי, שטובה הארץ מאוד מאוד.
וברמת הדרמות שקורות כאן, הגאולה, הקיבוץ גלויות, כל הדברים שאנחנו חווים אותם, כבר התרגלנו, אנחנו חיים בתוך התנ״ך, חיים בתוך התנ״ך והתרגלנו.
וזה סכנה גדולה מאוד, כי החטא המרכזי בתנ״ך,
שחוזר על עצמו כל הזמן,
זה שאנשים שחיו בתקופה גדולה, התנהגו בצורה קטנה.
וזה, לקחו לי, שתו לי, וזה,
המילקי בברלין יותר זול, כן, כל הדברים האלה.
מה?
את המרגלים זה משהו בוטה, כן, אבל גם פחות מזה, מתלוננים, מתלוננים, אתה מבין? אתה חייב להתנהג בצורה גדולה, חייב להבין באיזה תקופה אנחנו חיים, מה המשמעות של התקופה שלנו.
כשאדם מתבונן על התקופה, מתבונן על זה, אז הוא מתמלא באהבה לקדוש ברוך הוא.
זו מלאכה של בינוני, זה לא כזה מסובך. צריך טיפה לקרוא, ללמוד, לדעת, להכיר, בסדר, אבל ברגע שאדם מתמודד, אנחנו מבינים שמבחינתי אנחנו חיים היום לא רק בתקופת התנ״ך,
אנחנו חיים היום בתקופה הכי גדולה של התנ״ך. לא הייתה תקופה יותר גדולה מהתקופה שלנו. לא הייתה.
הגמרא אומרת את זה בתענית, אתם שמים עכשיו דף פעמים בתענית. גדול יום קיבוץ גלויות
יותר מיום שנבראו בשמיים בארץ.
היה לכם תקופה בהיסטוריה האנושית שהיה בקיבוץ גלויות בסדר גודל כזה כמו התקופה שלנו?
לא היה מעולם.
לא היה.
יש לכם פלא יותר גדול מקיבוץ גלויות מכל כך הרבה ארצות לכאן ובונים מדינה תוך כדי... אין דבר כזה.
כל שאר הדברים זה זה, כל מי שלומד איתי ספר דניאל וספר עזרא, אתה רואה שזה ספר עזרא וזה לא מגרדים את מה שקורה פה היום מבחינת
הקצב והברכה. בתוך 73 שנים, 74 שנים פה המדינה איך שהיא נראית, זה דברים אדומים.
טיפה להתבונן.
ואני אומר את זה בכוונה, כי ההתבוננות
היא צריכה להיות טריה.
לא רק להתבונן, אלא להגיד, נו, ברוך השם, שהבעל שם טובה החיים במי שיבוש ותורת החסידות. זה ודאי דבר חשוב מאוד.
תתבונן עכשיו גם.
עכשיו!
תפעיל את ההתבוננות שלך ותגיד, אוקיי, מה, איפה עכשיו אני יכול להודות לקדוש ברוך הוא? וכשמתבוננים, קצת מתבוננים, אז רואים, ברוך השם, איזה דברים קורים, איזה...
תמיד יש בחירה חופשית, תמיד אפשר להתלונן, תמיד אפשר לראות את הנקודה השחורה שחסרה,
תמיד.
לא יודע, הולכים כאן עכשיו בירושלים, פה אנחנו גרים במכון מאיר, נמצאים במכון מאיר, כנפי נשרים, הרחוב כנפי נשרים כרגע,
כולו, מתחילתו, הרב צבי יהודה, ימין אבות,
כנפי נשרים, זה קטסטרופה תחבורתית מתחילתו ועד סופו,
נכון?
עדיף לך ללכת ברגל מאשר לנסוע באוטובוס שם,
עם כל ה-JCB של כל הזה.
אה, מה יהיה, פקקים, אי אפשר וזה.
אפשר להסתכל ככה.
אפשר להגיד, בוא'נה, מה עושים פה, איפה שאתה לא הולך בירושלים,
הופכים את העיר.
בונים אותה כמו שאתה נבנתה מעולם.
כל טרקטור שאתה רואה, צריך לשים עליו דגל ישראל, ולהוריד את הישמעאלים, עושים שם נהג יהודי גם.
כן.
אני זוכר שכשבנו את כביש מספר אחת,
ששיפצו אותו והרחיבו אותו, נכון? זה היה עכשיו, בשנים האלו.
אז היה שלב שהיה המון המון עבודות עפר,
טרקטורים ושופלים ו-D9ים וכל זה.
הקבלן קראו לו אליהו רחמים,
זה היה השם של הקבלן, מלא עשרות כלים.
ובשבוע של יום העצמאות הוא שם דגל על כולם.
אבל אתה עצר באוטובוס,
אתה רואה,
הכל אבק וזה, מבין האבק, הכל דגלים, זה היה נראה כמו מלחמת השחרור שהמשוויינים עולים,
שהיירות פרצו בדרך אל העיר, אבל הפעם שהיירות של בנייה,
אתה רואה את זה, וואו,
או, איזה יופי.
אז קצת להתבונן, טיפה, לא הרבה, קצת.
איפה אנחנו חיים, באיזה שפע, באיזה ברכה.
אדם מתמלא באהבה.
אז זה אהבת עולם, להתבונן בעולם.
אמרנו שיש עוד אהבה, נכון? דיברנו על היראה, דיברנו על אהבת עולם,
אמרנו עוד אהבה, מה האהבה השנייה? אהבה רבה.
מה זה אהבה רבה?
אהבה רבה זוהי אהבה, ועליה טיפה נרחיב בפרק שלנו,
שהיא לא קשורה להתבוננות שלנו,
כמו שאנחנו מבינים, רבה,
היא כאילו איזה משהו כזה מרובה.
היא מגיעה לאדם מתנה מהקדוש ברוך הוא.
תן לך מתנה. למה מתנה?
לפעמים זו זכות אבות.
לא תמיד כאלה אבות שהכרנו, לפעמים גם אבות שלא הכרנו.
נופל על האדם איזה רגע של דבקות.
רגע של כיסופים.
חשוב לי להגיד לכם לזה משהו.
לפעמים, מרוב שאנחנו בינוניים,
ופתאום בא לנו איזה רצון לדבקות, לא יודע, פתאום אדם בא לו ללכת לכותל, להגיד איזה,
פתאום יורדות דמעות באמצע התפילה.
ואז עוברת איזו מחשבה, נו, מה אתה בוכה? מה אתה צדיק?
הלכה, אז בוא, תנחת, תנחת, זה הכל זיוף.
יצר הרע, לא נכון.
מותר לבינוני להיות מדי פעם בדבקות, לקבל מתנה.
מה, לא יצא לך מדי פעם לקבל שובר מתנה מאיזה מקום?
נכון?
קופון. קופון, בדיוק.
כתוב שונא מתנות, תחיה.
אבל,
אבל זה, בכל אופן, אתה שונא מתנות, תחיה.
כן, איך אמר לי הבן שלי משפט חביב עליי?
הוא אומר, אומרים שכסף
לא עושה אדם מאושר.
אבל לא ראיתי אף אחד אם אופנו היה מצוב.
עוד לא ראיתי מישהו עם אופנו היה מצוב.
אז אתה מקבל איזה מתנה מהקדוש ברוך הוא, נכנס לך איזה פתיחת הלב, איזה טאטא, איזה זעק.
ככה זה תקבל בשמחה, ואכפת לך.
אורחים, נגיד שזה אורח, זה לא מי שאתה.
אז מה, אין מצוות הכנסת אורחים?
קבלת פנים יפה, הכנסת אורחים, יש מצווה כזאת.
אז לכן, גם זה יכול להיות אצל בינוני.
אדמור הזקן בחלק מהמקומות אומר שלפעמים, וגם הזוהר אומר את זה,
שלפעמים הבינוני זוכה ומתעברת בו לזמן מה נשמע צדיק.
הוא מקבל איזה בוסטר כזה, איזו דחיפה,
שהוא אומר, תשמע, זה לא היה אני.
אני חייב לספר לכם,
לא חייב, אני רוצה.
הקב' ברוך הוא זיקה אותי לכתוב ספר על השפת אמת.
אל שפת האמת.
שניים.
לפרשה ולמועדים.
אבל הסיפור מאחורי הספר הזה הוא מאוד מעניין.
הוא קשור לגמרי לאהבה רבה.
באותה שנה שהספר הזה יצא,
אז אני כל שנה בפורים מתחפש לאיזה דמות בקהילה. אתם יודעים, פורים וזה,
אני מתחפש לאיזה דמות. כל פעם בוחר לזה, מישהו מתחפש.
לא מישהו שאני, לא דווקא מישהו שיש תמונה שלו, מישהו שאני מחליט על זה. ואז לקראת ההתחפשות אני גם לומד עליו ונכנס.
באותה שנה התחפשתי לשפת אמת.
כי החולנים בקהילה יש לנו שיעור בשפת אמת.
אז קודם כל, ברוך השם שפת אמת, אני לומד הרבה שנים וגם מלמד,
אבל טיפה יותר קראתי על תולדות חיה וכל זה, והשגתי את הבגדים של גור,
עם הספורידיק הענק הזה, וזה, וחפשתי את השפת אמת. זהו. כל הפורים היה בסימן
השפת אמת,
התיש, היה מקסים.
איזה חודשיים אחר כך
אני מקבל טלפון
מאיזה הוצאת ספרים, שלום, אני רוצה לפגש איתך,
אנחנו רוצים שתוציא ספר על השפת אמת.
מה, ראו שיעורים שהעברתי כאן בערוץ מהיר,
תוציא ספר.
אמרתי,
אשכתב את השיעורים? אני לא אוהב שאכתב שיעורים, זה לא נראה לי ספר,
אשכתוב שיעורים.
אמרתי לכתוב, נכתוב לכתחילו. התחלתי לכתוב,
התחלתי לכתוב את הספר הזה.
והיום כשאני קורא את הספר,
אז התחושה שלי הפנימית שלא אני כתבתי אותו.
שלא, זה לא, זה לא אני כתבתי אותו. כאילו, מישהו כתב אותו, לא, אני הייתי רק ה...
יש איזו מין תחושה כזאת של,
לפעמים אתה אומר, מי כתב את הניסוחים האלה, מי כתב את המשפטים האלה, איך זה היה, איך זה התראה, כאילו,
תחושה כזאת היא שמישהו דחף אותך, קיבלת איזה מתנה ורק לא התנגדת למתנה, זה הכול.
ובאמת הוא,
הרבה לומדים בו והוא משמח הרבה אנשים, משמח הרבה לבבות, אני מגדיל תורה, ואני מניח שתחושה כזאת היא, לפעמים כשאתה מקבל איזה משהו והוא לא שלך בכלל.
אז לפעמים אומרים לי, איזה ספר כתבת,
באמת, לא אני כתבתי אותו כל כך, כאילו,
לא נראה לי שכתבתי אותו, הוא נכתב,
יש דברים כאלה.
אז זו דוגמה לאהבה רבה שיכולה להיות.
בואו נראה קצת דברים בתוך הפרק הזה. אנחנו בפרק מ״ד ואתם, יש לכם כבר את אפליקציית ספריה שהורדתם אותה תוך כדי, אז יש שם חסידות,
יש שם טניה.
נכון?
שמואל, הורדת את ספריה כבר?
גוגל.
ספריה גם טוב.
גוגל ירצו ממך כסף בסוף.
גוגל פיי.
אל תדאג, אל תדאג, שמואל, הם מכירים אותך, הכל רשום.
והנה כל מדרגת אהבה משתי מדרגות אלו.
אהבה רבה ואהבת עולם נחלקת לכמה בחינות ומדרגות לאין קץ.
כל חד לפום שיעור הדיליי.
כמו שכתוב בזוהר הקדוש, על הפסוק מודה בשערים בעלה, דאקות שבריחו.
דהו התיידע והתדבק לכל חד לפום הזה משער בלבי.
ולכן נקראים דחילו ורחימו הנסתרות להשם אלוהינו.
בתורה המצוות הן הנגלות לנו ולבנינו לעשות.
כי תורה אחת הוא משפט אחד לכולנו בקיום כל התורה ומצוות
בבחינת מעשה. מה שאין כן בדחילו ורחימו,
שהם לפי הדעת את השם שבמוח ולב כנזכר ליל. עכשיו, זו הגדרה מאוד מאוד חשובה.
יש סיפור.
מה הסיפור?
הוא אומר שכל אחד אוהב את הקדוש ברוך הוא לפי מאידה משער בליבי.
כן?
אז הכל, אדם יכול, כיוון שהעולם שלו בנוי רק על שכר ועונש.
אז הוא אומר, יהיה לי הרבה שכר, יהיה לי הרבה...
אז מספרים סיפור ידוע שפעם איזה יהודי אחד פשוט, כזה כפרי, חזר מהבית כנסת
וסיפר לאשתו על הדרשה שהרב דיבר,
שיגיע משיח.
אז אשתו אמרה לו, אז מה יהיה כשיהיה משיח?
אמרתי לו, מה, תדעת מה, הרב תיאר, כשיהיה משיח, מה את מדברת, יהיה הכל בשפע ביצים, מלא ביצים, וחלב, ופרעה, מה שאת רוצה, וירקות מלא.
גם אדום וגם זה, הכל מלא דברים טובים יהיה, כאילו זה הציור שלו.
ואז האישה שהייתה ככה גירתה, היא אמרה, רגע, אז אם יהיה מלא דברים וחלב,
אז לא יקנו ממנו חלב מאיתנו, כי כבר לכולם יהיה, מה נעשה? אז הוא אומר, אוי, נכון.
ואז הוא אמר לנו, הקדוש ברוך הוא, שהציל אותנו מכל הרשעים ומכל הזה, הוא גם יציל אותנו מהמשיח.
בסדר? כלומר, כל אחד לפי מה דמשאר דילה, כל אחד לפי מה שהוא.
אז אדם יכול לחשוב שכל הגיון, זה כמו ילד קטן, כשילד קטן הולך ברחוב והוא רואה מטוס עובר בשמיים, הוא בטוח במאה אחוז שהמטוס עבר בשמיים בשבילו.
הנה מטוסים, מה זה בשבילי, הוא בטוח. הוא לא מבין, העולם שלו כזה צר.
אז יש אנשים שגם התפיסה הרוחנית שלהם צרה,
ואהבת השם שלהם היא בנויה על שכר ועונש,
ועל שהוא יקבל שכר וכל זה. וכשאדם מרחיב את הידיעות שלו, ומרחיב,
אז האהבה שלו היא אחרת לגמרי,
נכון?
יש אהבה אגואיסטית שהאדם אוהב את עצמו,
את השכר שהוא יקבל,
ויש אהבה שהאדם אוהב באמת את הזולת. מה ההבדל?
הרי כולם מדברים על זה, כל הרבותינו בחסידות מדברים על זה ביחס לראש השנה.
מה מעמד הנפש שלך בראש השנה?
אומרים, חלק מן האנשים באים בראש השנה, ומה מעמד הנפש שלהם, במה הם עסוקים?
מה יהיה איתי?
מה יהיה איתי?
מה יהיה הפרנסה שלי? מה יהיה הזה שלי? מה יהיה איתי?
והקב״ברכו״ אומר,
בראש השנה,
כדאי לשאול, לא מה יהיה איתך, אלא מה יהיה עם המלך.
מה המלך צריך?
מה המלך מבקש?
מה חפץ של המלך? איפה אתה מניח את עצמך?
זה הכל לפי מה דמישאר בליבי, אם אדם מגיע עם כאילו קטן כזה, אז הוא ייקח את האהבה למקום קטן.
אני אוהב את הקב״ברכו״, כדי שיהיה לי את זה ואת זה.
אבל אם הוא אדם גדול ואדם משמעותי,
אז הוא אומר, אני אוהב את הקב״ברכו כי אני רוצה לשרת את המלך.
ואני רוצה ל...
נכון?
אבל הקושי, כל ארבעה קשים זה בישים רבים, לא? זוכרנו לחיים, עובדים לחיים, זה לא רק מבקש על עצמך, נכון, נכון, בסדר, אבל יש כאלה שמצליחים גם את זה לעקוף.
אומרים
אנא השם
כי אני אבדיך, נכון?
מספרים שפעם בא מישהו לשפת אמת ואמר לו שיש לו צורך, לשפת אמת הוא אמר לו, תגיד ארבעים יום את אנא השם ותיוושע.
אז הוא אמר ארבעים יום ולא נושע.
אז הוא בא לשפת אמת, הוא אמר לו, אמרתי ולא...
באמת אמרת? כן. מה אמרת? אמרתי 40 יום אנא ה' הושיע נא.
אומר לו אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
נכון? אין לו משמעות.
מה המשמעות? בבקשה השם. בגלל שאני עבד, אז אתה... בבקשה השם תעשה את רצוני, כי אני צריך להוסיף שם מילים.
נכון?
כי אני עבדיך.
אבל זה לא נכון, כי זה אנא בהאי, לא אנא באלף.
כתוב שם אנא בהאי, לא באלף.
ואז אנא השם כי אני עבדיך, הכוונה, הקדוש ברוך הוא, איפה אתה רוצה אותי? אני העבד שלך, לאן אתה רוצה לשלוח אותי?
אתה רוצה לשלוח אותי לפה? מה שתגיד אני עושה, כי אני עבד, אני...
אנשים יכולים להגיד הלל כל החיים ולא לשים לב שזה אנא בהי ולא באלף.
כדאי לשים לב לזה.
זה דוגמה לכל חד לפומה דה משער בלבי.
אהבה אהבה, אבל זה הכל תלוי.
האדם הוא כמו איזה קליקי בול, אם אתה מכניס את זה לקליקי בול קטן, אז האהבה היא אהבה קטנה ומצומצמת.
למה אתה אוהב את הקדוש ברוך הוא? כי הוא ייתן לי.
או שואלים ילד, למה אתה הולך לתלמוד תורה בשביל שיש קרמבו בסוף?
אבל אני לא אוהב את הביסקווית, אני אוהב רק את הלמעלה.
אתם מכירים את זה?
זהו. שזה הולך לתלמוד תורה.
ולפעמים גם המלמד של התלמוד תורה בעצמו,
משתף עם זה פעולה. ומי שיקשיב, יקבל שני קרמבו ילדים! ותראו את זה וזה, עושים את זה.
צריך לחנך את עצמנו לגודל!
לא, שהאהבה תהיה כמו שצריך. אז זה מה שהוא אומר ככה.
ההכחת היא אהבה כלולה מכל בחינות ומדרגות, אהבה רבה ואהבת עולם.
והיא שווה לכל נפש מישראל, הוא ירושה לנו מאבותינו, וגם על זה צריך להגיד כמה מילים. רבותיי, שימו לב.
אנחנו פועלים בתוך מרחב של זמן ומקום.
אנחנו מוגבלים,
נכון?
אנחנו מוגבלים.
יש לנו זיכרון מוגבל, אנחנו זוכרים, אנחנו מוגבלים.
אבל הקב' הוא לא מוגבל.
אין אצלו עניינים של זמן.
אז כל מה שהיה הוא עכשיו הווה, בסדר?
אם הייתי מצליח להראות לכל אחד מאיתנו,
להעמיד, כל אחד מאיתנו הוא להעמיד אותו, ולהראות לנו מעלינו
מאה דורות למעלה.
ששש, ככה.
אבא, סבא, סבא, אבא, סבא,
אבל עד מאה, מאה זה לא הרבה.
מאה אנשים זה לא הרבה. אנחנו כאן איזה...
חמישים, בסדר, נגיד כמו בכיתה כאן, אבל חמישים למעלה.
לאן היינו מגיעים?
חמישים?
חמישים שנה למעלה, כל אחד זה...
אלף חמש מאות. אלף חמש מאות. כל אחד זה לפחות עשרים שנה, כל דור זה לפחות עשרים שנה, אני יודע מה זה.
מה?
לא הגעת הבית שלי, מה? אל תהולך.
אתה יודע, כמו שהוא אומר, 50 דורות למעלה, כל דור הוא 20-25 שנה.
קרוב לאלף שנים.
אלף שנים.
אבל לא, בלי להתפשט, בלי כל זה. ככה, קו ישר, טק, טק, טק, טק, טק, טק.
ואז הם אומרים לך, תקשיב, כל מה שאתה רואה מעליך,
הכל בך.
חלק בניגלה,
חלק בניסטר.
פתאום אתה עולה עשר דורות, אתה רואה שאחד מאבות אבותיך מסר את הנפש בספרד,
במרוקו,
בפולין, אתה עולה עוד כמה דורות, אתה רואה שאחד מאבותיך היה רב עצום,
עצום בתורה,
במתחכם, אתה עולה עוד כמה דורות, אתה רואה עוד איזה, וכולם מעליך, זה לא, אתה לא צריך לראות, הכל עמוד, עמוד ישר,
כמו שיש בשרשרת הדורות, יש שם כזה עמודים כאלו, שאתה רואה את כל ה...
ובסוף, למעלה אל מעלה, אתה מגיע לדוד המלך,
מגיע ליואב בן צרויה, אתה מגיע לאיזה מישהו שם, אני יודע מה, לאבנר בן נר, אתה מגיע שם,
דוקר איזה מישהו מהתנ״ך, אני שייך לאבנר בן נהר, אני שייך ליואב בן צורן.
ואומרים לך, כל מה שאתה רואה,
כלום לא הולך לאיבוד.
הכל נמצא בך.
חלק, זה כמו, כמו, עכשיו בגולן יש איזה, עשו איזה קידוח 1,500 מטר באדמה, מוציאים מים חמים.
כמה שתקדח יותר למטה, תגיע למקומות אחרים,
תגיע למקומות עמוקים יותר.
אז חלק מהדברים זה ב...
ברובד הגלוי שלנו,
חלק נמצאים באיזשהו רובד,
רובד פנימי עמוק,
בתשתית האישיות, אבל הכל נמצא בנו.
אז כשמתעוררת אצל האדם איזו אהבה רבה,
זה כנראה מהשכבות הגיאולוגיות הנפשיות שנמצאות אצלנו מדורות קודמים.
ירושה מאבותינו.
זה שאנחנו לא יודעים ולא מודעים, זה לא אומר שזה לא קיים.
זה קיים.
וגם אם אנחנו לא מודעים אליהם, אבל הם מודעים אלינו.
מה זאת אומרת?
זה מהצד של האישה.
זה רוח רוח שטות, לא יודע.
זה יכול לבוא באותו מקום חיי חסד שעל הפה.
כן.
כתוב, זוכר כל נשכחות האתה, זוכר חסד לאלף דור.
כתוב שהטוב מצטרף, הרבי אריאצ היה אומר שכששני יהודים, אנחנו פה לומדים תניא, אז הרבי אריאצ,
תכף זה י' שבט, היורסיט של הרבי אריאצ,
אז הוא היה אומר שכשני יהודים נפגשים,
זה שתי נפשות אלוקיות מול נפש בהמית אחת. למה?
כי הנפש האלוקית מתחברת, אז זה אתה ואני,
שנינו ביחד מול הנפש הבהמית שלי, ושנינו ביחד מול הנפש הבהמית שלך.
כי נפש אלוקית מתחברת אחת עם השנייה, ונפשות בהמיות לא מתחברות.
הנפש בהמית זה משם האגו, משם הכבוד, זה לא מתחבר בקלות.
אז לכן הדברים הטובים ממשיכים,
והדברים הרעים,
הטוב הוא נצח, והרע הוא, ואז מקבלים עונש, ומי שצריך ממשיכים הלאה.
אז הכל נמצא בתוכנו, זו דרמה רבותיי, זה לא פשוט.
לדעת, זה גם נורא מסקרן אגב, לדעת,
סיפר לי פעם חבר שיש לו משיכה,
הוא כל הזמן אוהב לטבול וזה,
אז הוא מורים שם לטבול, הוא בנה מקווה בבית.
הוא בנה מקווה.
ואז המשפחה כולה שם ניצולי שואה וכל זה,
אז הוא פעם פגש איזה דודה, אחות של סבא שלו,
שהכירה את המשפחה, המשפחה ממוגרה, כולם, ואז היא אומרת לו, אה, אתה יודע שהסבא של סבא שלך, המקצוע שלו היה בונה מקוואות.
אז אתה חושב, שאתה מצטט את הגלגל, ובעצם זה כבר...
לפעמים יש אדם איזושהי משיכה מסוימת,
איזשהו תחום מסוים, הוא בכלל לא יודע מאיפה זה מגיע.
וזה הכל בעצם מה-Background שלו, מה...
אז משם גם מגיע העבר הבא.
ולכן אני רוצה להגיד פה איזה משהו קטן,
ונצא גם עם איזה משהו הלכה למעשה בדבר הזה.
מוריי ורבותיי,
כתוב שאם אדם לא הלך לקברי אבותיו, הכוונה, סבא, סבתא, יותר מעשר שנים,
אז כשהוא הולך לשם הוא צריך לשלוח שליח לפני כן לבקש רשות כי יש
כמובן מדובר עם נמצאים בארץ ולא צריך לנסוע לחו״ל
כי יש איזה כאילו קפידה
קפידה מסוימת, צריך לבקש רשות לעלות לקברי אבות
כשאני הולך כל שנה להזכר...
מה?
את מה?
לא, זה נוהל כזה, פלוני רוצה לעלות על קבריכם, פלוני מזרחם רוצה לעלות על קבריכם ואז אתה יכול... כן
אז כשאני הולך כל שנה משתדל
כמעט כל שנה, ללכת לאזכרות של הסבא והסבתא שלי.
סבא אחד נפטר עוד כשאימא שלי הייתה בכיתה יא',
ואת האחרים הכרתי, אבל בזמן זה הכרתי, דיברו ערבית, לא היה לנו איזה קשר.
באזכרה אני אומר, דרככם,
סבא וסבתא, אני מתחבר לכל הדורות שלפניכם שלא הכרתי, אבל ברור לי שהם
משפיעים עליי ועל זרעי ברכה והצלחה.
הם היו קיימים, האנשים האלו.
הם היו קיימים. אני לא יודע מי מכאן, מאיתנו, מכיר.
יש כאלה מכירים יותר, יש כאלה שיש להם כתב, אולי לכם יש?
דניאל אבו, יש לכם איזה כתב יוחסין עד רבי יוסף קר או משהו?
בסדר, אז יש כאלה שיש להם, אבל הרוב אין להם. המכירים הכי רחוק זה סבא רבא או אחד לפני.
היו כאלה אנשים,
מהם יש לנו מרבצי עוצמה בתוך האישיות.
גם אם אנחנו לא מכירים אותם, כדאי להתחבר אליהם. אני מתחבר אליהם דרך האזכרה. מבחינתי, לגעת בסבא וסבתא זה לגעת בכל הדורות
שהם מייצגים.
גם במיוחד שהצבא וסבתא הם היו מעולם אחר, כאילו, ממרוקו, כאילו, מעולם אחר, הם עברו מהגלות לארץ ישראל.
זוהי האהבה רבה,
והיא שווה לכל נפש ישראל,
וירושה לנו מאבותינו.
והיינו מה שכתוב בזוהר על הפסוק נפשי אביתיך בלילה,
דיירכים לקוד שבריחו, שיואב האדם את הקדוש ברוך הוא,
רחימותא דנפשא ורוחא,
כמו דיידבקון אילין בגופא וגופא רחימלון,
בזה שכתוב נפשי הבאתיך, כלומר, מפני שאתה אשם נפשי וחיי האמיתיים, מה אתה אומר? הקדוש ברוך הוא חיי האמיתיים.
לכך הבאתיך פירוש שאני מתאבה ותאב לך כאדם המתאבה לחיי נפשו.
וכשהוא חלש ומעונה הוא מתאבה ותאב שתשוט נפשו אליו,
וכן כשהוא הולך לישון מתאבה וחפץ שתשוט נפשו אליו כשיהו יום משנתו,
כך אני מתאבה ותאב לאור אין סוף ברוך הוא חיי החיים האמיתיים
להמשיכו בקרבי על די עסק התורה והקיצי משנתי בלילה
דאורייתא דקות שבריכו כל אחד.
כמו שכתוב בזוהר,
שם דבאי ברנש מרחימותא דקות שבריכו למכה בכל לילה להשתדל ופוחא צפרא. כן, צריך אדם לקום ככה באהבת הקדוש ברוך הוא, לקום ולעבוד את השם יתברך עד הבוקר. זה לא כזה מסובך, היום זריחה שש וחצי, אם אדם קם בשש ולומד קצת ככה על התפילה, הוא עשה את ה... קיים את נימרת הזוהר הזאת.
אני רק מסיים פה ואומר על הסיפור הזה של התאווה,
כן, נפשי הביתיך.
מספרים, נדמה לי, על אולי,
על, לא זוכר, בארון מקרלין.
ביידיש אומרים פרה, אומרים קיי,
כמו קאו באנגלית,
קאי, קאי, ככה אומרים.
אז כשהיו שואלים אותו, תגיד, מה אתה מתפרנס? הוא אומר, יש לי שני קאי.
כאילו, שני פרות.
הוא מתפרנס.
אבל לא הבינו איך הוא מתכוון.
קאי, בואי ישמח לי ביני,
כי בשם קודשו בטחני.
זה שתי הקאי שלו.
כי בו ישמח ליבנו. הדבר שהכי משמח אותי,
הקדוש ברוך הוא.
כי בשם קודשו בטחני. כי אני בוטח בו.
שנזכה לשתי הפרות האלו, אמן ואמן.
