בשבוע שעבר ראינו את
סיום פרק ט', נכון?
ונתנו, הסברנו את זה בשתי דרכים.
המספר שמופיע כאן,
שבויים 70, זוכרים? דיברנו על שבויים 70. האם זה 490 שנה או...
בעצם הלכנו על שתי אפשרויות, נכון? אפשרות אחת שדניאל רואה קרוב,
ואז הוא מדבר על שנה וחצי, נכון?
490 יום,
ואז זה בעצם מדבר שהוא רואה את הצהרת כורש הבאה, או כמו שהולכים רשי והרס״ג ועוד,
שהוא מדבר על 490 שנה, ואז מראים לו את חורבן בית שני,
שזה מאוד מוזר להגיד ש... כאילו הכי הגיוני שהוא רואה משהו קרוב,
וזה היה הפירוש היותר ברור לנו,
לדבר על זה שהוא רואה את חורבן בית שני עוד לפני שבית שני נבנה,
אז צריך להגיד שבעצם
פשוט אני אומר את זה כי אנחנו גם בפרק הבא נצטרך ללכת בשני המסלולים הללו,
וזה בעצם אומר שמגדירים את בית שני בתור תחנה,
תחנת התארגנות,
לקראת הגלות, דיברנו בשבוע שעבר על משמעות התחנה הזו כתחנה שתיצור מעבר מנבואה לחוכמה.
כמו שהרב קוק מדבר במהלך האידיאות בישראל,
צריך להעביר את היהדות כביכול,
מצב של נבואה, קשר חי עם הקדוש ברוך הוא
למצב של חוכמה.
לתרגם את הכל למושגים שניתנים להילמד על ידי כל אחד.
עזרה, יעשה מהפכה וישנה את הכתב לכתב ברור שכל אחד יכול לקרוא, יהפוך את הכל לנגיש לכל אחד.
אחריו יבוא רבי, רבי יהודה הנשיא ויכתוב
ותיקרא תורה שבעל פה. וככה בעצם גם בגלות, ללא מרכז דתי, ללא מרכז של בית דין מסודר, ללא נבואה,
עם ישראל יצליח להתקיים ולשרוד עד שיחזור חזרה לארץ ישראל. אז צריך להודיע את זה, כי אם אתה לא מודיע את זה, אז באופן טבעי, מטבע הדברים,
כולם יחשבו שבית שני הוא המשך לבית ראשון, עם כל מיני חסרונות כאלה ואחרים, אבל זה המשך. לא.
בית שני זה זמן של מהפכה. צריך לייצר מהפכה כדי להצליח לשרוד את הגלות שתבוא אחריו, ולכן זו הסיבה שמודיעים את זה לדניאל. אז אם כך, שתי אפשרויות. אפשרות אחת, דניאל רואה לקרוב, הוא רואה את הצהרת כורש הבאה עוד מעט.
אפשרות שנייה, דניאל רואה למאוד מאוד מרחוק, ומודיעים לו את המרחוק הזה כדי שיוכלו
לבצע את המשימות הנדרשות בימי בית שני.
בשני הצדדים ראינו,
ראינו, בעיקר לפי הנבואה שמדברת על טווח רחוק,
אז ראינו הפסוקים בסוף פרק ט' מדברים גם על המשברים שיהיו באמצע,
על הפסקת, נכון, אז ראינו מאחורי השבועים שישים ושניים, עיקרת משיח,
אז דיברנו על בעצם קריסתה של ממלכת חשמונאי,
בימי המלך החשמונאי האחרון זה אגריפס,
ומשם זה כבר הורדוס וכאלה שהרג את כל בית חשמונאי,
ובעצם מאחרי הורדוס למעשה ממלכת יהודה נהיית פרובינקה רומאית גמורה עם נציב ששולט כאן,
אז דניאל מדבר על זה,
ואיבדנו את השארית האחרונה של מדינה עצמאית שהייתה לנו עד העת הזאת.
ויפה.
טוב, בואו נתחיל היום את פרק י', בסדר?
בשנת שלוש לכורש מלך פרס דבר נגלה לדניאל אשר נקרא שמו בלשצר,
בלטשצר,
ואמת הדבר וצבא גדול ובין את הדבר ובינה לו במראה. בימים הימני דניאל הייתי מתאבל שלושה שבועים ימים. לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי
וסוך לא סחתי עד מלות
שלושת שבועים ימים.
וביום עשרים וארבעה לחודש הראשון ואני הייתי על יד הנהר הגדול וחידקל
וישא את עיני וירא והנה איש אחד לבוש בדים ומותיו חגורים בכתם ופז
וגווייתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש
וזרועותיו ומרגלותיו כעין נחושת כלל וכל דבריו כקול המון.
וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו ואחווה.
ואני נשארתי לבדי ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כוח ועודי נהפך עליי למשחית
ולא יצרתי כוח. ואשמע את כל דבריו
וכשומעי את כל דבריו אני הייתי נרדם על פניי ופניי ארצה והנה יד נגעה בי ותניעני על ברכי וכפות ידיי ויאמר אלי דניאל איש חמודות הבן בדברים אשר אנוכי דובר אליך ואעמוד על עומדך כי עתה שולחתי
אליך ובדברוי עמי את הדבר הזה עמדתי מרעיד ויאמר אלי אל תראה דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת ליבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך
ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום
והנה מיכאל, אחד השרים הראשונים,
בא לעוזרני,
ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס.
ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים כעוד חזון לימים, ובדברו העמיק הדברים האלה,
נתתי פני ארצה ונעלמתי, והנה קדמות בני אדם נוגע על שפתיי, ואפתח בי בדברה ואומרי אל העומד לנגדי.
אדוני, במראה נהפכו ציריי עליי ולא עצרתי כח, ואיך יוכל עבד אדוני זה לדבר עם אדוני, זוייני ואתה לעמוד בכח,
ונשארה בי ויוסף ויגע בי וקיצור מחזק אותו אל תירא איש חמודות שלום לך וכולי ויאמר הידעת למה באתי אליך באתה שובי לכם עם שר פרס
ואני יוצא והנה שר יוון בא אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת ואין אחד מתחזק עימי על אלה כי אם מיכאל שרכם טוב זה הפרק יפה
הפרק הזה מתחיל בשנת שלוש לכורש מלך פרס
אז כדי להבין את הפרק הזה אנחנו צריכים להבין מה היה עד
עד שנת שלוש
ומה פשר התענית שדניאל מתענה? רק כתוב כאן שדניאל התענה, הייתי מתאבל,
וגם התענה, נכון? כתוב פה תענית, כן.
מתאבל שלושה שבועים ימים, לחם חמודות לא אכלתי, בשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סחתי. אז זה לא שהוא התענה צום גמור, אלא
הוא לא אכל עוגות, לחם חמודות זה עוגות, ויין.
ובשר.
ולא בלי מקלחות מפנקות.
כמה זמן?
או, אומר לנו גשאו, אם אנחנו שומרים על אחידות,
שכשכתוב כאן שבוע, הכוונה שבע שנים, אז הוא אומר שהוא עשה ככה 21 שנה.
אז למה? מה ככה? מה הסיבה?
מה הסיבה שבשנת שלוש לכורש מלך פרס נגלה הדבר לדניאל,
אחרי שהוא מתענה תקופה כל כך ארוכה,
או צם?
אז כדי להבין את זה, כמו שאמרנו,
צריך להבין רגע מה היה בתחילתו של כורש מלך פרס.
נעשה את זה במהירות, כי כבר דיברנו על זה בעבר.
שבוע שעבר הזכרנו את נבואת ישעיהו מ״ד על כורש, נכון? הזכרנו אותה כמה פעמים.
כורש נקרא רועי,
נקרא משיחי, עוד 200 שנה לפני שהוא בכלל בא לעולם הוא נקרא
בדברים הללו.
ומה כורש חושב בעצמו,
על עצמו?
אז כדי להבין את זה, ברשותכם,
בואו נפתח את ספר עזרא.
אנחנו הרי אחרי דניאל נמשיך לעזרא, בואו נראה,
נעשה ספוילר.
בואו נראה.
בשנת אחת לכורש מלך פרס,
לכלות דבר אדוני מפי ירמיה,
פנק א' בספר עזרא,
העיר אדוני את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול וכל מלכותו וגם במכתב לאמור.
עכשיו,
כשאתה מעביר משהו במכתב,
זה הרבה יותר רציני מאשר כשאתה מעביר משהו רק בקול.
מכתב זה מסמך רשמי.
כל, אתה יכול להגיד, אמרתי, הבטחת בחירות כזאת.
במכתב, כשאתה חותם על משהו,
אז זה אחרת לגמרי.
מה?
כה אמר כורש מלך פרס,
כל ממלכות הארץ נתן לי אדוני אלוהי השמיים,
והוא פקד עליי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה.
זה דברי אמונה.
הוא מודה,
כורש, שהוא זכה למה שזכה
מכוח האלוהים אשר בשמיים,
קורא לו שם אלוהי השמיים,
והוא פקד עליי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. הבית,
אם הוא פקד עליו, אז זה אומר שכורש צריך להיות חלק
מעשי מן הבנייה הזאת, לממן אותה,
כאילו להיות, לקחת בה חלק.
ואז
יש כאן
פסוק הבא
מי בכה מכל עמו
יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית אדוני אלוהי ישראל, הוא האלוהים אשר בירושלים.
עכשיו הפסוק הזה, פסוק ג' הוא חזרה גמורה מכל מה שאני אומר בפסוק ב'.
שני הפסוקים האלה, אני מזכיר לכם שספר אל-זר יכתב תחת צנזורה, אתה לא יכול לכתוב כל מה שאתה רוצה,
אבל שני הפסוקים האלה מתארים
את הדרמה שעברה על כורש מראשיתו ועד
הסיפור הזה. כי בפסוק ג', מה כתוב?
מי בכל מכל עמו יהי אלוהיו עמו.
אז של מי האלוהים עכשיו?
לא.
שלכם, של ישראל. מקודם האלוהים היה אלוהים אשר בשמיים.
כל מי שתחת כיפת השמיים מחויב.
עכשיו זה האלוהים של היהודים.
האלוהים שלכם. לכל אחד יש את האלוהים שלו.
ויעל ירושלים אשר ביהודה ואיבן את בית אדוני אלוהי ישראל.
מקודם הוא היה אלוהי השמיים.
גם האלוהים של כורש. עכשיו הוא האלוהים של ישראל.
הוא האלוהים אשר מקומי, אלוהים מקומי.
וגם כורש לאורך הדרך גם חוזר בו מכל ההבטחות, הוא נותן להם רשות לגבות מיסים,
אבל הוא לא מגבה אותם בכסף, וכן על זה הדרך.
וחז״ל במסכת ראש השנה ובעוד מקומות מתארים
את החזרה של כורש לאט לאט בעצם כמעט מכל ההבטחות שלו.
מה שהוא נותן להם פה זה בעצם דבר שהוא נותן,
זה היה מדיניות פרסית כלפי כולם,
לא רק כלפי העם היהודי, אין פה איזו הבחנה מבדלת לטובת העם היהודי בתור שלב ראשון. דבר שני,
הגברה מספרת שכורש
בסופו של דבר גם
עצר את העלייה. למה?
מדרש שיר השירים
אומר כורש יום אחד עשה סיור כלכלי כזה, ביקור כלכלי בשוק, והוא ראה שהכלכלה רדומה.
אז הוא אומר לשרים שלו, מה קורה? למה אין פה עסקים?
אין עסקים?
נתת ליהודים ללכת.
הם הכספים, הם הזהבים, הם הסוחרים.
אמר כורש,
מי שעלה עלה, מי שלא עלה, זהו.
אז הוא גם עצר את העלייה.
אז אם כך, יש כאן חזרה מן האבטחה הראשונה,
עצירת העלייה,
וגמר העניין, מה הוא?
מה יהיה?
אצל אחשוורוש,
שמחליף את כורש,
עצירת בניית בית המגרש באופן טוטאלי,
וכתב שטנה בהקפאת המצב.
מה שהוביל לייאוש, התנועה הציונית נקלעה לייאוש טוטאלי,
מאוד מאוד מזכיר את הייאוש שהיו נמצאים בו
אנשי התנועה הציונית שלנו בשנים 1900 עד 1918. נורא מתקדם מאוד מאוד לאט, הטורקים מחריבים פה את הארץ, זה נראה שזה לא הולך לשום מקום, וזה גם לא היה הולך לשום מקום,
ואלמלא טורקיה עשתה את הטעות הכי גדולה שלה בעולם והצטרפה למלחמת העולם הראשונה, לצד הלא נכון, כי טורקיה התלבטה לאיזה צד להצטרף.
התלבטו, ובסוף אמרו על הצד הגרמני והאיטלקי,
והאיטלקי,
והצד הזה בעצם גרם לכך שאנגליה אמרה, אוקיי, אם טורקיה הצטרפה למלחמה והיא נמצאת בפלסטין,
אז זה מסכן לנו את תעלת סואץ, אז לכן הם עשו מבצע צבאי
מאוד מאוד קשה ומאוד מאוד מורכב, לחצות את המדבר כדי לכבוש את ארץ ישראל, כדי להרחיק אותה מתעלת סואץ, לא מטעמים ציוניים ולא מכלום.
כן,
ולכן על זה הדרך.
אבל עד 1914,
ייאוש!
אי אפשר להקים פה, אי אפשר לקדם את הארץ, מקימים מושבות, אבל הכל כזה דרדלה, הכל כזה מורכב מאוד, הכל, עלייה מאוד מאוד מתמעטת, חלק יורדים חזרה בכלל מהארץ,
מאוד קשה.
אז זה יקרה להם באיזה, את כל זה רואה דניאל,
את כל זה רואה דניאל, ולכן זה בהחלט אפשרי שהשנים שדניאל מתענב, ואני חוזר ואומר, הוא לא מתענב צם,
אלא הוא נמנע מפינוקים,
מפינוקים,
אלו הם רצף השנים של כורש
ואחשוורוש שאחריו, זה החשבון שרשי עושה. כלומר, לכל אורך התקופה הזאת
שבארץ ישראל נמצאים בקושי עצום,
דניאל מתענה.
אתם יודעים, לפעמים אתה לא מבין משהו עד שאתה לא שומע אותו
באיזה דוגמה ממשית, בסדר?
אני רוצה לספר שני סיפורים
שעזרו לי להבין את הדבר אחד בפרשת השבוע,
ודבר שני אצלנו בספר דניאל, שניהם קשורים לעלייה מאתיופיה.
הסיפור הראשון, שלא קשור ללימוד שלנו, אבל קשור לפרשת השבוע,
יעקב קבר את רחל בדרך.
קבר את רחל בדרך.
ולפי רשי,
זוהי טראומה שאין כדוגמתה.
יוסף היה בן כמה כשרחל מתה?
כשרחל מתה.
לא שלוש. חבר'ה, נו, זה לשלוט בדברים.
נו, רחל מתה בדרך.
מחרן לארץ ישראל.
בן כמה היה יוסף? היה בן שבע.
יוסף נולד בסוף ארבע עשרה השנים.
ואז יעקב עובד עוד שבע שנים. אז הוא היה בן שבע, שבע, שמונה, זה היה הגיל שלו.
ילד, איבד את אימא שלו.
במקום שאבא שלו ייקח את אימא שלו להיקבר במערת המכפלה,
חופר בור בצד הדרך, קובר אותה שם.
לוקח איתו את יוסף, מנתק אותו משם.
התראומה שלו לא הייתה כזאת. רשי אומר,
נו, מה זה עוזר שהוא יודע? יכול לבוא לקבר הזה?
כן, ומה אומר רש״י?
וידעתי שיש בלבך עליי.
יוסף מקפיד על אבא שלו. זה סיפור של 50 שנה. כשיעקב מדבר עם יוסף על קבועת רחל, זה קרה. זה 50 שנה לפני קרה.
והוא אומר, אני יודע שאתה מקפיד עליי.
היה בן שבע.
למה קברתי? אתה אומר, כדי שתלמד זכות על בניה. מה הכוונה?
מה הכוונה תלמד זכות על בניה?
הכוונה היא שהבנים יראו שישנה דמות כזאת שנקראת רחל,
שכל המהות שלה שהיא בדרך.
אף פעם לא מגיעה.
לכן היא נקברת בדרך.
היא אף פעם לא מגיעה. ויש לה את הכוח הזה.
יש כוח לאנשים להיות בדרך גם אם הם לא יגיעו.
אבל,
אמנם הם לא יגיעו, אבל מה הם גורמים לזה?
שמישהו אחריהם יגיע. זה מה שנקרא מרוד צליחים. זה רחל.
ולכן כשעם ישראל יצאו לגלות והם יראו את רחל שהיא בדרך, אז אומרים, אוקיי,
כנראה אנחנו לא נצליח לחזור.
אולי הבנים שלנו, אולי הנכדים, אולי הנינים, לא יודעים מי.
התפקיד שלנו זה להעביר את המקל לדור הבא.
אבותינו ואבות אבותינו שהיו בארצות גלותיהם,
וכשהם אמרו בליל הסדר, לא משנה היכן הם היו, בתימן, באתיופיה, במרוקו, בפולין,
הם אמרו לשנה הבאה בירושלים הבנויה, היה להם ברור
שזה לא יהיה בשנה הבאה וגם לא בעוד מאה שנה.
ראו מה היה.
רומא לא הולכת לשום מקום.
אבל בכל אופן הם אמרו את זה.
הם אמרו ואמרו ואמרו,
כך שכשהגיע הזמן שהייתה אפשרות,
חלק, לא כולם, חלקם חזרו.
זה מה שנותן את הכוח. תראו שיש אפשרות להיות בדרך גם בלי להגיע, ויש לזה משמעות.
מתי הבנתי את זה?
אז שמעתי סיפור של אדם בשם דוד סמבטי מאתיופיה,
שהוא מספר את הסיפור של העלייה של המשפחה שלו.
הוא מספר שכשהמשפחה יצאה, הם לקחו איתם את הסבא בן 90. לקחו אותם. זה היה בשלב שעלו לארץ ישראל דרך סודאן.
לקחו ברגל לסודאן,
ומשם בהתחלה לקחו אותם דרך הים, אחר כך
דרך
ננחתים בלב המדבר נחתו מטוסי הרקולס והעלו שם את היהודים, הביאו אותם ממחנות הפליטים והעלו אותם במטוסים.
אז עכשיו, המשפחה שלו כשעלתה,
אז הסבא הרבא נפטר במחנה פליטים, בגדארף, בסודאן.
היה בן 90. אז מספר דוד סמבטי על זה שהוא שאל את אבא שלו ואת סבא שלו,
אז למה בכלל לקחתם אותו?
היה ברור שהוא לא ישרוד דבר כזה.
אז הם אמרו, נכון,
אנחנו אמרנו לו,
שלא יבוא איתנו.
אמרנו לו, שישאר בכפר, ואנחנו נשלם כסף לאנשים שידאגו לו.
ואז הוא אמר,
אני מעדיף למות בדרך לירושלים.
אני יודע שאני לא אגיע,
אבל אתה שואל אותי איפה אני מעדיף למות, פה בכפר או בדרך לירושלים?
בדרך לירושלים.
מי שמכיר את האנדרטה של יהודי אתיופיה בהר הרצל,
אז היא בנויה בצורה שרואים אנשים הולכים ולאט לאט הם נופלים.
לזכר אלה שנפלו בדרך לירושלים.
אז זה עניין אחד.
עניין שני, היה כאן פעם במכון, דיברנו על הצום.
שלב אחר כבר של העלייה מאתיופיה,
שלב אחר, אחרי כל המבצעים בסודאן, אחרי שהמבצעים בסודאן גם נחשפו וכולי,
יהודים עולים מאתיופיה כבר עצמם, הם מגיעים מגונדר לאדיס אבבה ומשם שולחים אותם. יש איזה הסכם עם מנהיגיסטו, השליט של אתיופיה,
הוא מאפשר את עליית היהודים באמצעות דרכונים, וכל פעם שולחים ככה, ואז,
והקצב הוא איטי, הקצב הוא איטי. בסוף מה שקרה זה שהתחילה המרידה באתיופיה ופחדו שהמורדים יכבשו את אדיס סבבה וירצחו את כל היהודים ואז ממשלת ישראל הצליחה לשחרר את מנהיגיסטו שיאפשר להוציא את כל היהודים בבת אחת.
שילמו 35 מיליון דולר
על היהודים האלה, קנו אותם בכסף פשוט.
ומי ששילם את הכסף לא הייתה ממשלת ישראל כי
סוריה הייתה מדינה קורוניסטית
אז הקהילות היהודיות בארצות הברית הם שילמו את הכסף הזה תוך יומיים בערך
וזה מבצע שלמה.
עד מבצע שלמה, כמו שאמרנו, היהודים התקבצו באדיס אבבה וגרו שם בכל מיני מקומות, בדירות, בתנאים לא תנאים וכמו במחנה הפליטים בסודאן, גם שם אנשים היו מתים במחלות.
מי שהיה אחראי על כל האירוע הזה היה אדם שהיה כאן במכון מאיר, הביאו אותו פעם באחד מימי עיון בחג הסיגד,
שנקרא מיכה פלדמן.
אתה מכיר?
שם באתיופיה קראו לו אבא מיקה.
הוא היה אחראי על כל העלייה בעצם מטעם הסוכנות.
זה כבר לא היה סודי, זה לא היה מבצע של המוסד, זה היה בעסק בהסכמה.
והוא סיפר פה,
אבא מיקה, כשהייתי בהרצאה שלו, הוא אומר ככה, בכל פעם שמת יהודי
הוא היה צם.
הוא היה צם,
הוא עושה צום.
אני צריך להרגיש את זה כואב בבטן,
שהם ממתינים פה לעלייה, ואנחנו צריכים להתאמץ, כי
הוא אומר, היו שבועות שהוא היה צם
יום אחרי יום.
צם ביום, אוכל משהו בלילה, מחר אמרו לו, תקשיב, עוד איזה זקן נפטר, עוד צום, עוד צום.
הוא לא אדם דתי.
כן?
היה, אז זה דניאל.
כלומר, דניאל,
לאורך התקופה הזאת, ככה אומר כאן רשי,
משנת
אחת לכורש,
הוא מבין,
בעקבות הנבואה שראינו בסוף הפרק הקודם, שזה הולך להשתבר,
והוא לאורך כל התקופה הוא מתענה,
הוא נמנע מחמודות כדי שיהיה
ביטול הגזירה לצורך העניין.
כלומר, מהי הגזירה? הגזירה היא מה שקורש עושה.
הספרים הלבנים שהולכים ונכתבים אחד אחרי השני.
בהתחלה,
טוב, אתם יכולים לעלות אבל תסתדרו לבד. איך יסתדרו לבד הפליטים היהודים? איפה יש להם כוח או כסף או זה?
אחר כך, טוב, מי שעלה עלה, מי שעלה, מי שיותר עלה לא יועלה.
הספר הלבן של מקדונלד שחוסם לחלוטין את העלייה היהודית לארץ ישראל
ואחר כך
אז כבר גם מפסיקים העברת כספים ואחר כך אצל אחשוורוש זה הספר הלבן הנורא מכולם שאוסר על היהודים לקנות קרקעות בארץ ישראל
ואוסר על היהודים לבנות את בית המקדש ותוקע אותם ל-20 שנה כמעט
ואז מכל הכיוונים הכל מתחיל להיתקע אז מכאן מארץ ישראל שולחים את מרדכי חזרה לפרס כדי לנסות
להזיז שם את העניינים מבחינה פוליטית
מצד אחד, אבל במקביל כאן בארץ ישראל התנועה הציונית שנקלעת למשבר מתחילה ממש להתייאש.
מתחיל פה נישואי תערובת והכל כמעט מתחיל להתפרק.
ודניאל שהוא בחוץ לארץ
הוא מתענה,
צם,
מתפלל,
מתפלל על גאולתם של ישראל
שתצליח לצלוח את המשבר הגדול הזה,
המשבר הקריטי הזה, כי זה נראה שממלכת פרס
הולכת להשבית לחלוטין את כל המפעל הציוני.
זה הדבר.
לכן הוא מתענה.
בואו נראה אם הוא הצליח.
אז אני חוזר רגע לפרק.
קודם כל, רק דניאל רואה, זה נורא נורא קשה לו.
נכון? פסוק ח'
אני נשארתי לבדי, ויראה את המראה הגדולה הזאת, ולא נשאר בי כוח,
ועודי נהפך עליי למשחית,
וכן על זה הדרך.
וישמע כל דבריו וכולי, נכון? בואו נראה.
ואז הוא אומר, תירגע דניאל,
הכל בסדר, אני רואה, אל תירא,
כי מן היום הראשון בפסוק יב, אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך,
נשמעו דבריך ואני הבאתי בדבריך.
כן?
דבריך נשמעו.
באיזה מובן? אז בואו רגע, אני רוצה, רק אם צריכים לקרוא קצת כאן את רבותינו הפרשנים.
מהו המובן של הפרשנות שנשמעה?
אז רשי אומר,
כן, עושה את החשבון הזה שאמרנו,
שאמרנו,
אה, טוב, התבלבלתי פשוט.
אבן עזרא ורשי התבלבלו לי. עכשיו אני רואה.
רשי אומר,
שלושה שבועים ימים, 21 שנה.
18 שנה. משנה אחת לדרבש המדי עד שנת שתיים לדרבש הפרסי בן אסתר שבנה הבית.
ויש לו עוד שלוש שנים שהוא מנסה לסדר אותם.
כן? זו התענית של דניאל,
ויש גם אנשים איתו, אז חגי שכרה ומלאכי.
וכל זה הוא מתענר, הוא מפחד, מה הסיפור?
בדיוק הדבר הזה, הגזירה,
כן, הגזירה של זה, אני קורא את פסוק כ',
ועתה אשיב לי לכם עם שר פרס, ידעתי כי אוכל.
אך כבו עת מלכות אנטיוכוס ידעתי שאני אצא והוא ייכנס אחר למידת שנה לבן הבית
ויעמוד אלכסנדר מוקדון, כי אף איש הישראלים משעבדינו מלכי פרס, באותה ימים עבודה נוחה עבדו בהם ולא יכבידו עליהם,
כי נתנם הקדוש ברוך הוא לרחמים, אבל מלאכות אנטיוכוס הטילו עליה העול קשה.
בקיצור, הוא רואה את כל הטרגדיות שהולכות להגיע. הוא רואה את פרס,
הוא רואה את יוון שהולכת, מה?
להכביד מאוד מאוד את תעולה, ועל זה הוא מתענה.
זאת אומרת, דניאל הוא מזכיר מאוד את רבי צדוק, מתענה
כדי לבטל את הגזירה. מה עונה לו המלאך?
בואו נראה.
המלאך מבשר לו בשורה.
והבשורה שהוא מבשר לו זה שבאמת שר,
שר,
אני חוזר חזרה לפרק י',
פסוק יח', ויאמר אל תירא איש חמודות שלום לך, חזק חזק ותרבוהים התחזקתי, ואומרה ידבר אדוני כי חיזקתני, ויאמר הידעת למה באתי אליך,
ועתה אשור להילחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יוון בא,
אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, ואין אחד מתחזק עם מי על אלה, כי אם מיכאל שרכם,
כן?
עכשיו בעצם פרק יא' שאנחנו לקראתו,
הוא אחד הפרקים הכי הכי מפורטים מבחינה היסטורית,
בעצם מה שהמלאך הולך לבשר לו זה שמלכות פרס הולכת להיעלם עוד קצת.
כלומר, יש את כורש,
דריאבש עמדי, כורש, אחשוורוש, דריאבש השני, וזה ייגמר.
ואחריה תעלה מלכות יוון.
למה מלכות יוון זאת נחמה עבור דניאל?
למה?
כן?
יש הבדל בין הנמצאים עם השאלה לאיזה,
ואחר כך בפרק ז' זה נמר. זה לחיית מאה ולעצמי העולם. כן.
זה אפשרות אחת.
בית רשמי כבר נבנה.
אנחנו נראה בפרק יא,
שהוא מתאר כאן בצורה מאוד מאוד מאוד מפורטת את חנוכה.
מאוד מפורטת את חנוכה. כלומר,
בואו נשלשל את ההיסטוריה.
החדר יבש השני,
בעצם, אלכסנדר מוקדון עולה, כובש את פרס,
כובש את פרס,
ושולט על כל המאמר,
ואז המלכות שלו, ראינו את זה כבר בעבר,
מתחלקת לארבע קבוצות, ארבע דיאדוכים.
ושתי הדיאדוכים הרלוונטיים אלינו זה דיאדוך צפון, בית סלווקוס, סוריה.
אגב, מישהו הראה לי בחנוכה
איזו תמונה של סידור של יוטה סלוניקי,
ששם כתוב במאור סור, לא יוונים נקבצו עליי, אלא
סורים נקבצו עליי.
סורים נקבצו עליי.
והדרומי,
הדיאדוך הדרומי זה בית אלמי.
שניהם יוונים.
ביניהם תרבות יוונית. אנחנו מתאבלים גם על תרגום התורה ליוונית בימי תלמאי וגם על הכנסת הצלם להיכל בימי אנטיוכוס. הם רבים ביניהם. מגרש המשחקים של המריבה שלהם זה פה ארץ ישראל.
דניאל רואה את זה, מיד נראה לי פרק יא,
ומה הוא רואה? הוא רואה את המדינה היהודית שהולכת לקום אחרי.
זו הבשורה.
מלך יוון שיחליף את מלך פרס
יתמוטט או יתחלק לארבעה חלקים,
ובתוך ההתמוטטות הזאת הולכת לצמוח מדינה יהודית.
זוהי נחמה עצומה.
כן, בית המתגלס זה ודאי דבר חשוב, בית המתגלס זה לא מדינה,
בית המתגלס זה מרכז דתי, בית כנסת.
הוא רואה את המדינה היהודית, זוהי הנחמה.
על זה הוא מתענה.
דניאל מתענה כדי לזכות לראות בעיניו את הקמתה של מדינה יהודית מחדש.
חזרה לימי דוד, שלמה,
באמת יש המון המון נקודות דמיון, תסתכלו בספר מכבים ועוד,
המון המון דמיון בין הנאומים של יהודה המכבי לנאומים של יהושע בכיבוש הארץ.
בין הנאומים של יהודה המכבי לנאומים של יואב בן צוריה וכל מיני קרבות. כאילו, עכשיו, יהודה המכבי זה כבר לא תנ״ך.
אנחנו כבר אחרי התנ״ך, אנחנו כבר נחתמה הנבואה.
אבל כשאתה קורא בגמרא, חנוכה זה חג תורה שבעל פה. כשאתה קורא בספר מכבים,
אתה מרגיש שאתה חוזר לתנ״ך. לרגע אחד התנ״ך שולח יד ונמצא כאן עוד פעם, ושליחת היד היא בעצם הקמת מדינה מחודשת.
זוהי הבשורה.
מה?
מכבים, יהודית, כן.
בואו נראה.
פרק יא.
ואני בשנת אחת לדרייבש עמדי.
אני מזכיר לכם, דרייבש עמדי זה בעצם ה...
לא, לא, לא.
לא.
זה המלך הפרסי הראשון.
כשבלשצר, בנו של נבוכדנצר, מת,
אז אומרים לו שהמלכות שלו תחלק למדי ופרס,
ועולה דריה ושמדי, וכנראה מיד אחריו עולה כורש וכובש גם את מדי וגם את פרס,
ומאחל את המלכה.
כן, כן, כן. רק תשימו אצל דניאל זה עם טט ואצלו זה בלי טט.
כן, זה כאילו כינוי, כינוי בבלי,
כמו המיטיב.
ואני בשנת אחת לדריה ושמדי עומדי למחזיק ולמעוז לו.
ואתה, האמת, תגיד לך,
הנה עוד שלושה מלכים עומדים לפרס.
אז זה מדע, דריווש עמדי,
כורש,
כאילו, עכשיו אנחנו בדריווש עמדי, יש עוד שלושה, מי הם כורש, אחשוורוש ודריווש הבן של אסתר,
נכון?
והרביעי,
דריווש בנה של אסתר,
יעשיר עושר גדול מכל וכחזקתו בעושרו,
יאיר הכל את מלכות יוון.
עליו תקום מלכות יוון.
ועמד מלך גיבור ומשל ממשל רע ועשה כרצונו. זה מי?
אלכסנדר. יפה.
הדברים ברורים פה.
וכעומדו תישבר מלכותו ותכעץ לארבע רוחות השמיים,
אלו ארבעת הדיאדוכים,
ולא לאחריתו ולא כמושלו אשר משל, כי תינטש מלכותו ולאחרים מלבד אלה.
ואז הוא מתחיל לדבר על המאבקים בין
דיאדוך דרום לדיאדוך צפון.
ויחזק מלך הנגב ומנסריו,
ויחזק אליו הוא משל ממשל רב ממשלתו.
ולקץ שנים התחבר ובת מלך הנגב תבוא אל מלך צפון לעשות מישרים, קשרי חיתון,
בין בת תלמי לבין בצל וקוס
ולא תעצור כח הזרוע ולא יעמוד וזרועו ותינתן יהום אביהו והילדה מחזיקה ביתים ועמד מנצר שורשיה קנו ויבוא אל החייל ויבוא במעוז מלך הצפון ועשה בהם והחזיק
כן מלך צפון יכבוש את מצרים
וגם אלוהיהם עם נסיכם עם כלי חמדתם כסף וזהב בשבי אבי מצרים והוא שנים יעמוד ממלך הצפון
ובא במלכות מלך הנגב ושב על אדמתו בקיצור הוא מתאר כאן את כל הקרבות
ההוא כובש הטובה והתמרמר מלך הנגב, כל הסכסוכים בין שתי בתי
האב הללו, בית סלווקס ובית תלמי, שנלחמים ביניהם במגרש המלחמה בארץ ישראל, מתואר כאן,
שב מלך הצפון והעמיד וכולי, ואז
פסוק י״ד.
ובעיתים ההם
רבים יעמדו על מלך הנגב,
ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו.
ומי הכוונה בפסוק הזה?
מה?
מי זה?
מה זה? מה זה?
הנוצרים עשו מזה?
הרמב״ם אמר שהפסוק הזה מדבר על הנצרות.
מעניין.
ככה הרמב״ם אומר.
אבל רש״י כאן אומר משהו אחר. בואו נראה.
זה פרק י' פסוק י״ד.
כן.
מה זה?
כן.
מה אנחנו? אה, אנחנו פרק י״ד. סליחה.
כן, פה.
אז אומר רש״י,
ובני פריצי עמך ינסו להעמיד חזון.
ראיתי בשם רבי סעדיה גאון,
שזה של עשיו וסיעתו.
אז רשי גם מדבר על הנצרות.
עשיו זה עומי, כן.
הרס״ג אומר, המורדים באלוהי השמיים ינסו להעמיד חזון ונכשלו, ובדעתי כך הוא שיעשו עצמם נביאי שקר וחולמי חלומות
ומסיעים לו עציו יחלמו עמו ויכשלו בעצתם.
זה דעת הרס״ג.
המלבי מדבר פה על משהו אחר לגמרי.
כן, יש כאלה שאומרים על ה...
ינסו להעמיד חזון נכשלו, שזה מדבר על מי?
על החשמונאים.
בני פריצי עמך,
זה החשמונאים, ינסו להעמיד חזון,
איזה חזון?
של הקמת מדינה יהודית, והוא לא יצליח, ונכשלו.
ויבוא מלך הצפון וישפוך סוללה ולאחד עיר מבנים.
מה?
הרמב״ם אומר, תראה, הרמב״ם אומר יותר על 200 שנה.
אבל אם אנחנו בודקים היסטורית, אז הממלכה החשמונאית עמדה
אחרי הקרבות, יהודה ומכבי נלחם
לאחיו נלחמו שמונה קרבות,
בקרב השישי יהודה עצמו נופל, נהרג,
ומחליף אותו יונתן, אחיו, גם הוא נהרג,
מחליף אותו שמעון.
ושמעון מצליח לבסס ממלאכה חשמונאית רחבה,
אחיו יוחנן הוא כהן גדול, הוא המלך,
והממלכה מחזיקה מעמד, אבל כבר הבנים של שמעון,
הורקלוס והריסטובלוס,
רבים ביניהם מלחמת אחים,
וקוראים לפומפאוס לבוא לכאן.
אז לכן הממלכה העצמאית באמת,
ללא מעורבות זרה,
נמשכת 73 שנים.
בשנה ה-74 קורה הפיצוץ
בין אורקינוס לאריסטובוס.
אחרי זה זה עוד גורר רגליים עוד 120 שנה,
מלכים, חשמונאים, כאלה ואחרים, אתם מכירים את ינאי המלך, שהורג את החכמים,
מכירים את אגריפס המלך, שהוא גוי בעצם,
כי אמא שלו נשבת במודיעין.
עד שמגיע הורדוס ומחסל את כל בית חשמונאי, הורדוס הוא בעצם,
הוא עבד דומה, עבד יש לו דין
של גר.
הרמב״ם כולל אותו.
כלומר, הרמב״ם אומר, אני לוקח את העצמאות המדינית עד הקצה האחרון. מתי הקצה האחרון? שבהם מגיע הרמב״ם ואומרת, נגמר הסיפור, אתם יותר לא יכולים להיחשב כמדינה,
אתם פרובינקיה רומאית וממנה כאן נציב רומאי.
כאלה ואחרים, חלקם היו רשעים גדולים מאוד, כמו גליקולה ודסאיוס ועוד כל מיני כאלה שהתנהגו בבוזה, היו כאלה שהיו
נטו יותר חסד כמו אנטונינוס,
היה תורמוסרופוס, שרבי עקיבא היה מתווכח איתו
ועוד, אבל בעצם בזה מדינת ישראל הפסיקה להתקיים.
הוא רואה את זה. אפשרות אחת זה לדבר על הנצרות,
זה סוף בית שני.
הוא לא נכשל. הקמת המדינה בבית שני הייתה קטע קטן יחסית.
ותראה, בואו ניקח את ינאי המלך. ינאי המלך הרג את כל החכמים.
הורדוס הרג את כל החכמים.
בסדר?
היו עוד מלכים רשעים מבית חשמונאי שפגעו בחכמים,
אז גם כשהייתה מלכות היא הייתה,
נכון, זו הייתה הטעות, זה מה שאומר הרמב״ן אצלנו בפרשה.
בואו נמשיך.
ובעיתים ההם רבים יעמדו על מלך הנגב ובני פריצה עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו,
ויבוא מלך צפון וישפוך סודליו לאחת עיר מבצרות, וזרועות הנגב לא יעמודו, והיא מבחרה ואין כוח לעמוד.
ויעש הבעיה עליו כרצונו ואין עומד לפניו ויעמוד בארץ הצבי וכלה בידו.
ויעשב פניו לבוא בתוקף כל מלכותו וישרים עמו ועשהו ובית אנשים ייתן לו להשכתה ולא תעמוד עוד תדע".
כן, בקיצור, מתאר כאן את, אני טיפה מדלג,
את המלך צפון כאן, זה כבר כנראה רומא שמגיעה ושוטפת את הכל,
רכוש וכולי, בקיצור,
מלחמות, מלחמות, מלחמות,
אבל כבר בעצם לדעתי הוא מדבר כאן על
על רומא שמגיעה,
תלכו רגע לפסוק כח,
וישב ארצו ברכוש גדול ולבבו על ברית קודש ועשה ושב לארצו. זה כבר רומא.
זה כבר רומא. אני מציע, עוד שני פסוקים.
ובאו ציים כיתים ונכאה ושב בזעם על ברית קודש ועשה ושב באבן על עזבי ברית קודש וזרועים ממנו יעמודו וחיללו המקדש המעוז והסירו התמיד ונתנו השיקוץ משומם.
כן?
מדובר כאן על הפסקת בניית,
הפסקת קורבן התמיד.
אז עוד פעם, לאן לקחת את זה? הגמרא במסכת בבא קמא מתארת
שאת אותה מלחמת אחים בין אורקינוס לאריסטובלוס
היה אורקינוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים
במצור על ירושלים,
ועשו את ההסכם, בסדר, מצור מצור, אבל צריך להקריב קורבן תמיד.
אז הם היו מעלים פעמיים ביום כבשים
כדי שיקריבו בית המקדש, עד שאמרו לאורקינוס,
תגיד, אתה יודע, כל עוד מקריבים קורבן תמיד,
לא תנצח.
אז הוא עולה להם באותו יום חזיר,
ונאץ החזיר את טלפיו בחומת ירושלים, ונזדעזע ארץ ישראל טק פרסה על טק פרסה.
הוא כנראה מדבר על הדבר הזה,
שהתמיד הושבת,
וזרועים יעמודו וחיללו המקדש המעוז, והסירו התמיד ונתנה שיקוץ משומם.
אז לא שצריך לדבר על חנוכה, שצריך לדבר כבר על רומא.
בעזרת השם, בשבוע הבא, אני לא בטוח שיש שיעור בשבוע הבא, כדאי להתעדכן.
יש לי איזה משהו,
את כל הפסוקים על מה הוא מדבר זה ברור שהוא מדבר על יוון ועל רומא שמגיעה אחריה ויש פה כמובן לקראת הסוף עוד פעם
מוזכרים כאן מספרים יש כאן 1290 1335 ננסה לפענח גם את המספרים הללו
ברוכים תהיו שבוע טוב
