ספר התניא בנוי בצורה של, כי הוא מבאר, הרבה פעמים הוא מבאר עיקרון ואז הוא
יכול כאילו לפרט אותו מאוד מאוד ולהיכנס לכל מיני זה, אז אנחנו כאן בשיעור הזה לומדים בעיקר את הפרקים של העקרונות ומדי פעם אני מרשה לעצ... בפרק התניא יש נג' פרקים אתה רואה, יש כאלה שלא שואלים ואז
יש נג' פרקים וכנגדם אדמו״ר הזקן ישב נג' ימים בבית הכלא
אנחנו עכשיו בשבוע של יט כסלו
אז טוב,
אז בואו ניזכר מה עשינו ואיפה היינו.
אנחנו עסוקים בבינוני,
נכון?
הבינוני מקביל, יש עוד טיפוס שכדאי להזכיר,
דיברנו עליו קצת השבוע בחסידות,
מדברים על שלושה טיפוסים, זה נקרא חיצוני,
פנימי ועצמי.
חיצוני, חיצון, זה מי שכל ה... שימו לב, זה לא חלוק כך.
בין, לא חלוקה בין עבירות למצוות, לא, הכל בתוך גבול הקדושה.
אבל החיצון הוא מלא בליטות, ככה אומרים.
הוא בולט, אתם רוצים שימו לב לב,
הוא מתלהב מעצמו, כל דבר הוא יודע, כל דבר הוא, יש לו מה להגיע, מה להביע דעה.
הדברים לא מיושבים אצלו כמו שצריך, הוא מופעל על ידי הסביבה.
זה החיצון, הוא מופעל עוד פעם על ידי הסביבה.
אם החיצון עולה לגשת לתפילה, אז הוא כבר
מכין מראש את המנגינות, איפה שהוא ירגש את הקהל.
וזה הכל בתוך הקדושה, וכן,
ברוך אתה אדוני, צודק, צודק, כן, גם אשכנזי, גם אם היית אשכנזי אני צריך, אבל ודאי שאני מרוקאי.
תסתכל על זה, תסתכל על זה,
עד שמישהו גפן שלנו ואמר,
לאורך השם, תודה רבה.
כן, צודק.
אז זה החיצוני, אני סתם אגיד לכם, זו
תובנה שהייתה לי,
זהירות שאני מנסה להיזהר מלהיות,
כולנו צריכים להיזהר ולהיות חיצוניים,
אבל
כשהולכים חופות,
אז הרב צריך לזכור שלא הוא מרכז האירוע,
אלא החתן והכלה.
אתם מבינים?
לפעמים אתה חושב שהגעת להצגה של הרב, כאילו, זה ככה.
צריך לזכור שמי שבמרכז זה החתן והכלה, ואתה
אמור כמה שיותר לא להיות שם, כמה שיותר לתת את המקום.
אז אפילו להגיד לה, תחזור אחריי, הרי את מקודשת לי, אז מי כאן המוביל?
אז תיקח אותו לפני כן, תגיד לו, תשמע, משה, יש לי פתק כזה קטן ביד, אני נותן חתן ביד, אני מחזיק, אז הוא עם טבעת,
אז אני מה, אני מחזיק לו את הרמקול, אני בא לשרת אותו, להחזיק לו את הרמקול, אבל לא להגיד לו, תחזור אחריי, כי זה הוא הנושא, ולא,
אז אתה יכול להיות, הבנתם מה זה חיצון של בליטות?
זה חיצון, זה בליטות.
זה יכול להיות בליטות גם בתוך כדי עשיית מצוות, זה כמו בהרבה מאוד דברים.
בליטות.
החיצון הוא בולט.
המדרגה הבאה זה פנימי, והפנימי מקביל לבינוני שלנו, שהיום אנחנו טיפה נעסוק בענייני היראה של הבינוני.
והפנימי הוא משתדל, מתאמץ, עובד
כל הזמן
לעשות את הדברים שלו בדרך פנימיות.
כלומר, בצורה שיש בה כוונה,
בצורה שיש,
בצורה שהדברים הם מתיישבים בלב,
שיש שייכות,
הוא מנסה להיות שייך אל הדברים.
הוא לא ממהר, הוא לא מהיר הפנימי. הוא אפילו לוקח את הדברים יותר לאט, הוא יותר איטי, עד
שהדברים מופעמים היטב, אבל הוא שייך אליהם באמת.
הוא יותר מחפש את האיכות מאשר את הכמות הפנימי.
הפנימי לא ירוץ להגיד תהילים בכמויות. הוא יגיד תהילים כמה שהוא יכול, אבל המילים ייכנסו. הפנימי לא ממהר בתפילה, הוא לא מחפש הישגים. הוא מחפש שהדברים יהיו מיושבים היטב בדעתו.
אז מור הזקן היה אומר,
חסידות דורשת פנימיות.
ובאמת, זו העבודה של הבינוני.
הוא כל הזמן נמצא בין לבין, אז אחד מהדברים שהוא נמצא בין לבין זה בין חיצוני לפנימי.
כלומר, האם אני חיצוני, ואני עסוק,
שימו אליי לב וכולי, או שאני פנימי.
בסדר. ואם אני פנימי, אז אני
אעדיף הרבה פעמים את השתיקה על פני הדיבור, את ההקשבה על פני המלל,
את ההתבוננות על פני הריצה על הדבר הבא.
פנימי.
כן, נועם.
כן, כן. אני אומר, הבינוני נמצא.
הוא מתגבר, אבל יש לו כל הזמן מאבק. הוא נמצא בין לבין. אז מול מה הוא נאבק הבינוני? הוא נאבק מול
שלא להיות חיצוני.
אתה מבין?
תשמעו, זה ממש ניסיון.
סיפר לי איזה חבר שהוא בעל תפילה. הוא אומר לי, תקשיב, הרב, זה ניסיון. אתה בתפילה, ואתה אומר פה, אני אכניס איזה מה... את מי אתה עובד בתפילה?
את הקדוש ברוך הוא, את הקהל?
זאת השאלה.
ואם אתה מגיע להופעה,
אם אתה מגיע, נגיד, אדם הוא מופיע, עכשיו יש בקשות.
אני מאוד אוהב בקשות, אמרת, מרוקאים, אנדלוסית, רבי חיים לוק, זה קודש קודשים.
אבל אחד הדברים של רבי חיים לוק,
זה שאתה מרגיש שלא מש... קודם כל מדובר כבר, יהודי מפוגר, הוא בן למעלה משמונים,
הוא תמיד צוחק עלינו, מה, אתם מזמינים את ההופעות באחצרי בלילה,
בגיל שלי כבר ישנים,
אתה אומר, הוא צריך ללכת, בגיל שלי כבר אני יכול ללכת להישמע.
היהודי מלא מלא בזכויות, מלא במעשים, היה מנהל בית ספר עשרות שנים, הוא לא איזה...
אז כשהוא מגיע להופיע,
ברור לך, וכולם מרגישים את זה,
שהוא בא לעבוד את השם יתברך.
זה מה שהוא בא.
זה מה שמעניין אותו.
הוא נמצא על הבמה, אבל מה שמעניין אותו זה שהוא עכשיו מפייט לכבות השם יתברך.
אבל כשבאים אמנים צעירים יותר,
אז אתה ממש מרגיש שהם מנסים לעבוד את הקהל.
אז כן.
מה? כהנים שלוחי לרחמנה או שלוחי גידן?
יש דעת של הקהל. שלוחים, אבל לא עובדים ל...
מי שלח אותי, אבל כשאתה מנסה, כאילו, בקיצור, אתה מרגיש את זה. אתה מרגיש שאם בא מישהו ועושה כזה, ככה נותן, העולה הכי גבוה,
הנה זה התנועה בדיוק, זה התנועה בדיוק.
אנחנו לא, זה לא ה... זה לא.
אז כאילו, עכשיו, בהפוך על הפוך, בהפוך על הפוך,
בכל פעם שהאדם מצליח להתנתק מהצדדים החיצוניים שלו, נגיד בתפילה או בזה, ולעבוד את הקדוש ברוך הוא, זה גם יוצא הכי טוב.
זה מה שגורם לאנשים באמת להרגיש, וואו, הייתה פה תפילה משמעותית, כי כולם מרגישים שהיה כאן איזושהי נקיות.
אז הבינוני נמצא כל הזמן בין לבין, החיצוניות מושכת אותו,
ואת מי לא מושכת החיצוניות?
כן, והוא משתדל להיות
במקום פנימי.
תראו,
לפעמים קורה שאני מגיע נגיד לאיזה מקום,
ומבקשים ממני להעביר שיעור, אז אני מגיע למקום, ואני אומר, טוב, איזה שיעור אני אעביר?
אז אתה אומר, אני יכול להעביר שיעור,
שיעור ממש טוב,
שאני יודע שיהיה כאילו, וואו, בסדר? נגיד,
מחשבות, עכשיו רק המחשבה היא כבר מחשבה חיצונית.
אבל אם אתה קצת שואל, אתה אומר, רגע, אבל
יכול להיות שאני עכשיו, פה צריך להעביר שיעור אחר.
שיעור אחר.
ואחת האינדיקציות לשיעור פנימי,
זה שיעור שאתה עוסק בסוגיה שאתה כרגע עסוק בה.
זאת אומרת,
תקשיבו,
אני כרגע נמצא בדבר הזה, אני רוצה לשתף אתכם בלימוד שלי.
זה פנימי, אני איתכם, אני לא בתי מוכן, ארוז, מוברק,
מראש עם המהלכים ועולה ויורד.
אני עכשיו בתוך הדבר הזה.
ואני גם אפילו לא יודע לאן זה ילך, ובואו תעזרו לי. זה הכי פנימי שיש.
אז הבינוני,
כל הזמן נעל הציר הזה בין
פנימי לחיצוני והוא צריך להתגבר כמו שאמר נועם אבל תראו תראו זה הגדרה מאוד מעניינת
כי הרי אמרנו שהבינוני הוא אף פעם לא רשע הוא אף פעם לא חוטא בחטא לא כתוב בתורה שאסור להיות חיצוני אין איזה עבירה כזאת אבל החסידות
חסידות זה כינוי גנאי גדול מאוד
אם אתה חיצוני כלומר העבודה הפנימית היא כל כך מדויקת
שגם כשאדם אומר מה אתה רוצה אני בתוך גבול הקדושה מה כבר עשיתי התפללתי בקול
אמרתי איזה משהו ש... בסדר, מה, עשיתי איזה עבירה?
בחסידות דורשים ממך להיות בפנים.
להיות בפנים. אדם אומר איזה מחמאה,
והוא לא התכוון אליה.
לא התכוון אליה... היום בדיוק היה...
אמרתי למישהו איזה משהו, הוא אומר לי, אתה מתכוון לזה?
כאילו, אמרתי לו, כן, אני ממש מתכוון לזה. אז אמרתי לו, הסברתי לו גם למה, אז הוא
נורא נורא שמח.
אתה אומר למישהו איזה מחמאה, מופיעים היא מוגזמת מדי, לפעמים היא...
יש גם כל מיני...
הרב פרומן כותב באיזה ספר,
בספר שלו, המתוק, שפעם הוא...
או בזה או בשני,
האדם הוא כמו חייט.
זאת אומרת שפעם הוא היה
באיזה פאנל עם פרופסור אביצקי, נדמה לי,
ודרך חביבות שפרופסור אביצקי עלה לבמה, אז הוא נתן לו איזה צ'פחה כזאת,
סתירה כזאת של...
הוא אומר שפרופסור אביצקי נורא נורא נפגע.
כאילו, מה אתה...
והוא אומר, אני מבין למה הוא נפגע, כי אני כאילו השתלטתי עליו.
זה לא היה בדרך של חברות. הוא אומר, זה היה כאילו בדרך של פטרונות, כאילו.
זה גם כן איזה מופע חיצוני כזה. אתה כאילו ברוב סחבקיות, אתה כאילו נותן פה איזה צ'פחה שלא במקום.
כשאתה נוגע במישהו, כשאתה נוגע באיזה בן אדם,
זה צריך להיות רק ממקום שזה נעים, זה מוסכם, לא מדבר חלילה על הטרדות או משהו כזה, אבל סתם אפילו כשמישהו בא ומחבק,
אני לא יודע אם זה נעים או לא, זה יהיה בצורה מותאמת.
לפעמים גם זה, זה בולטות יתר
כזאתי, נכון?
חוסר הקשבה, חוסר התאמה.
הציר הזה של פנימי חיצוני הוא ציר מאוד מאוד מעניין.
מאוד מאוד מעניין.
פעם שלחו אותנו,
כשהתחלתי לפני הרבה שנים להיות רב קהילה, אז הייתה לנו השתלמות.
השתלמות
לאורך שנתיים, חשובה מאוד, מומלצת.
לא משנה,
יש שם היום הרבה גופים שעוסקים בזה
וזה עוזר לך לא לעשות שטויות,
לפחות לא בהתחלה.
חלק מהקורסים היה קורס ברטוריקה.
אתם יודעים מה זה רטוריקה?
אומנות תורת הנאום.
תורת הנאום.
כן. אז מלמדים אותך,
נגיד אני עכשיו בקורס, בסדר?
אז הרטוריקה קודם כל עולה ויורד עם הקול שלו,
פותח עיניים וסוגר, ניגש, הולך, בא,
יוצר דרמה וסוגר אותה בצורה מאוד מאוד איטיות ומדי פעם העיר למי שמשחק בטלפון ואומר לו קלטתי אותך ואתה כאילו שולט בקהל, בסדר, מה?
היה טוב?
הייתי בורח, אביעד הוא נקי וצדיק וכל זה אבל זה כאילו ככה זה עובד ומלמדים אותך איך להסתובב ולתפוס את הקהל ולעלות ולרדת ואז גם
יש שם סיפורים אני לא יכול לפרט את השמות אבל יש שם סיפורים על אנשים שישבו נגיד
על נתניהו זה ידוע, אז אפשר לספר, הוא מספר את זה על עצמו, שהוא
המון המון שנים מבין שטלוויזיה זה מדיה וצריך ללמוד את זה, אז הוא פשוט התאמן מול מצלמה,
אבל לא רק נתניהו עושה את זה, יש גם כמה רבנים שעושים את זה, כלומר,
ואז אתה יכול להגיע לאיזו הרצאה של מרצה כזה, ואתה רואה שהוא עובד ככה לפי הכללים האלו,
וזה תופס.
עכשיו, זה בסדר גמור, אני לא בא, אבל לי הייתה תחושה מאוד מאוד חזקה
ממה שאביעד אמר, שזה חיצוני.
כלומר זה חיצוני, יש איזה משהו שהוא אותנטי.
אז מישהו אמר לי, טוב, לא חוכמה, כי אתה יודע לדבר, אבל מי שלא יודע לדבר, אז הוא זקוק לכלים האלה. יכול להיות, אני לא אומר.
אני לא אומר, אבל בכל אופן,
אמרתי לעצמי, אני לא רוצה להמשיך ב... זה כאילו, זה יהרוס יותר ממה שזה יבנה.
נכון שיש כלים, ולדעת את זה, אבל לפעמים, דווקא הפשטות, לא לפעמים, בעיניי תמיד, הפשטות והתמימות, איך שאתה מדבר, מה שאתה מדבר,
זה נותן את האפקט הכי טוב, ולא שאתה מרגיש שזה מישהו
מדבר איתך, אבל הוא מדבר איתך דרך איזה קורס שהוא למד וכל מיני, וכאילו אתה מייד עושה איזה מגננות כאלו.
זה הציר פנימי חיצוני.
למעלה מזה נמצא עצמי,
ועליו אני רוצה להגיד איזה משהו,
רבותיי, העצמי זה מדרגת הצדיק,
והדמות הכי הכי
מתארת את מדרגת העצמי זה דמותו של יוסף הצדיק אצלנו בפרשה.
למה?
כי מי זה העצמי?
העצמי זה מי שהכוחות שלו מתוכו.
הוא לא צריך מחיאות כפיים,
הוא לא צריך,
הוא לא נבהל גם מהסתייגויות או מהתנגדויות, הוא מבפנים יודע מה נכון,
עוד שניה תכף לשאול שאלה,
והולך עם זה.
גם אם אף אחד לא מבין אותו.
כשהרמחל כתב את הספרים שלו, אף אחד לא הבין אותו ורדפו אותו,
ורצו,
עשו עליו חרמות.
חמישים שנים אחר כך כולם אמרו קדוש, קדוש, קדוש. כשרבי נחמן כתב סיפורי מעשיות חשבו שהוא החליק על הראש לגמרי.
רב כותב סיפורים,
בוא במייסס, אין לו מה לעשות.
כשהבעל שם טוב הקים את תנועת החסינות של רב שלמה קרליבך ניגן ורקד, אמרו, זה משוגע, הרב המשוגע, לא הרב המרקד.
דקה אחרי שהוא נפטר כולם רצים אחריו.
זה אנשים שיש להם איזו ודאות פנימית
על מה שהם עושים.
הסביבה לא מעניינת אותם, והם הולכים עליה.
העוצמה שלהם היא מתוכם.
זה דומה למשחק,
זה שמעתי פעם מהרב יהושע משולמי,
השם יאר לכם מבט טוב,
האיש הגיבור הזה,
אתה לא מכיר אותו?
נו, אז צריך להכיר עוד כמה מקומות חוץ מהגבוהות.
מבואות יריחו, מטת תמרים, מטה העמסה.
מנצרים, כן.
אז הוא פעם אמר,
כתב איזה מאמר כזה יפה לקראת הגירוש,
סביב הגירוש,
על נחום תקום. משחק הילדים נחום תקום.
מכירים את המשחק הילדים הזה?
הביצה השחורה-סגולה הזאת שאתה מפיל אותה והיא קמה.
אז הוא כתב, משחק הילדים נחום תקום יש בו עומק רב.
למה נחום תקום?
למה הוא קם?
כי יש לו משקל פנימי.
מפילים אותו, הוא לא צריך שמישהו אחר יבוא ויקים אותו. נחום הוא לא צריך מנחם לידו,
הוא גם לא צריך נחמן לידו, הוא נחום בעצמו.
הוא קם ונופל מתוך, מכוח האמונה הפנימית שיש בו, מכוח, הוא עצמי.
הוא עצמי.
וזה צדיקים, זה אנשים, נשמות מיוחדות
של בודדות גם. ורבותיי, זה הניסיון של יוסף הצדיק. השבוע התוועדנו באחד מאוריית כיסלב, והיה לפניי, אחריי, דיבר הרב שניאור אשכנזי, אז מה שאני אומר כרגע, שמעתי ממנו,
תיאר את זה בצורה מאוד יפה.
הוא אמר, לא היה,
לא היה ניסיון קשה כמו הניסיון של יוסף הצדיק.
למה?
כי כשאדם בא לעמוד בניסיון,
אז יש לו,
יש את עולם הערכים שלך,
ויש הרבה מאוד דברים,
אבל יש גם את הפחד,
מה אני אפסיד?
אם אני לא אעמוד בניסיון ואני אעשה גניבה או משהו כזה, אז תפסו אותי בסוף.
ואז מה?
אז פדיחות, ואז לא נעים,
ואז אני אתבייש, ואני ארד ממעמדי, ואולי אפילו יהיה לי גם נזק כלכלי. אז גם הדבר הזה, השוט הזה, עוזר לנו לא לעשות שטויות.
לצורך העניין,
אתה שם מצלמה ואומר, המקום מצולם, אז מישהו אומר, המקום מצולם. מה, אני צריך להסתבך,
יצלמו אותי ויראו את זה לכל עם ישראל? עדיף,
יוסף הוא בן אדם, אין לו מה להפסיד.
זה בן אדם וירטואלי.
הוא בן אדם לא קיים.
זה כמו שאני לוקח היום מישהו ומוחק אותו מכל המחשבים שבמדינה.
אתם מבינים? בן אדם מחוק,
אז הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.
הוא יכול להיכנס לבנק ולגנוב, יצלמו אותו, נו, אז מה אם יצלמו אותו? תעלה את זה למערכת, אף אחד לא יודע מי זה.
הוא יכול לנסוע באיזה כביש שהוא רוצה, עם איזה אוטו שהוא רוצה, הוא מחוק לגמרי.
יוסף, אבא שלו חושב שהוא מת, אימא שלו מתה, האחים שלו מכרו אותו ונשבעו, לא לדבר על הלילה הזה בחיים יותר, על היום הזה, טרוף מטורף יוסף, הוא מגיע חסר שם, בן אדם בלי שם למצרים, אף אחד לא יודע מי הוא.
מה יש לו להפסיד?
מה יש לו להפסיד?
מי ידע עליו? יש לו רק מה להרוויח.
וזה האישה של הבוס שלו מציעה לו, וזה, והוא יהיה איתה, והתקדם אותו, והיא תיתן לו צ'ופרים,
וזה, ופה ושם. מה יש לו? אין לו כלום מה להפסיד.
אין לו מה להפסיד. והגמרא אומרת, אתה עושה ככה, אבל הגמרא אומרת שהוא באמת בא לחתום.
ויבוא הביתה לעשות מלאכתו ואיש אין בבית,
אומרת הגמרא, אחרי שהיא דיברה איתו הרבה הרבה פעמים, הוא כמעט נשבע.
ואז, מה הציל אותו ברגע האחרון?
אז גם זה, תקשה.
הוא מנהל נשק הבית.
איך?
מי ידע?
היא עם בעלת הרבת אל בית, היא ה... הוא צריך... היחיד שהוא צריך לפחד ממנו זה כאילו פוטיפר, והיא כאילו איתו.
אז היא התקדמת כנראה, היא תגן עליו.
ומול זה, ומול זה, מה הוא חטף בסוף? בסוף הוא ישב 13 שנים בכלא.
זה היה, זה היה.
בסדר.
אז
מה הציל אותו?
שהוא עצמי, הנקודה העצמית שלו.
כשהוא ראה את דמות יוקרנו של אביו, כלומר הוא הבין
מהו ומה, וזה נתן לו את הכוח.
וזה יוסף. יוסף הצליח לעמוד בניסיון בלי שהיה לו אף תמיכה מסביב.
לא הייתה לו חברה,
לא הייתה לו סביבה,
לא היה לו זה, הוא גם היה מיואש,
שגם מכרו אותו, כאילו, אתה יודע, אדם שיכול...
ומתוכו הוא הצליח להוציא את הכוח הזה. זה עצמי.
זה עצמי, והוא מקביל לצדיק
שנשלח לעיר.
אחד הסיפורים הכי הכי
שתפסו אותי
ממש בלב,
זה סיפור על הרבי.
הרבי מאוד מאוד מאוד כיבד את אשתו ואהבותה.
אשתו של הרבי, הרבנית חיה מושקה,
הם הרי התחתנו בי״ד כסלוו.
זה התאריך של החתונה שלהם.
אשתו של הרבנית, אשתו של הרבי, היא ראתה את עצמה כחסידה שלו.
היא לעולם לא הלכה לישון עד שהוא לא חזר הביתה.
ואז היא הייתה מגישה לו את המגישה,
רושמת איתו לארוחת ערב,
היא הייתה מחקה לו שתיים, שלוש, ארבע, חמישה, תושבי היה חוזר.
והוא קיבל אותה מאוד, כי היא הייתה הבת של הרבי.
היה פעם, היה פעם, שלחו אליהם חבילה,
שלחו לרבי,
שלחו להם איזה מתנות,
משהו כזה, כלי בית ופדיון נפש.
אז המזכירים, באופן טבעי, את הפדיון הנפש שנתנו לרבי ואת המתנות העבירו לאשתו.
הוא אומר להם, מה אתם מדברים, איזה שתי מה פתאום.
אצלי, הוא אומר, אני צריך עוד ללכת לציון ולבקש, אצלה זה ישיר, היא הבת שלה זה.
טוב, היא נפטרה בכב שבט תשמ״ח,
בגיל 87.
לא הרבה לפניו.
כן, תשמ״ח או ה',
תבדקו, או מ״ה או מ״ח.
עכשיו, הרבי הוא... לא היה להם ילדים.
בחוץ לארץ,
יש לנו בליל הסדר, יש לנו...
זה שני יום טוב, נכון?
אז היה מקובל שבלילה הראשון הרבי עושה עם אשתו,
ובלילה השני זה ליל סדר גדול עם כל התלמידים וכל זה.
עכשיו,
סיפר לי גם מישהו שהיה שם,
אשתו נפטרה בכב שבט.
אז החג הראשון אחרי הפטירה זה פסח.
נגמרה התפילה,
אז המזכיר,
רב ליבר גרונר,
אחרי שכולם אמרו חג שמח לרבי, אז הוא מחכה.
אז הרבי אמר לו, מה אתה מחכה?
נלך הביתה, ליל הסדר.
הוא אומר, אני מחכה שהרבי יגיד לי מה לעשות, מה עושים, כאילו,
תלמידים, להביא מניין, להביא עשרה תלמידים, אני, אשתי נבוא, מה?
אז הרבי אמר לו, לא, הכל בסדר, אני...
והאדם שדאג שלא יהיה אף יהודי לבדו בליל הסדר בכל העולם, כי הרי זה אחד מהפרויקטים של השלוחים של חב״ד, זה ליל הסדר בכל מקום,
היה בשנים האחרונות של חייו לבד בליל הסדר.
וסיפר לי מישהו שהיה שם, שהיו תלמידים שהם כאילו עשו את ליל הסדר מהר וסיקרנו אותם לדעת מה קורה, אז הם חיכו ליד החדר
וראו אותו פתאום פותח את הדלת בשפוך חמתך, ופותחים את הדלת,
והדלת נפתחה, הוא החזיק איזה נר ויצר, והפעמים שלו היו כאלה...
זה, ו...
הוא מסתכל, מה אתם עושים פה?
כלומר, יש אנשים שלא צריכים את כל האופרציה מסביב, הם מסתדרים עם עצמם.
ככה על אדמור הזקן אומרים, החסידים אומרים, מה היה ביאת כיסלם? למי הייתה הישועה?
אז אם תגיד שהישועה הייתה לאדמור הזקן, מה פתאום?
האדמור הזקן, לא משנה איפה הוא נמצא, שימו אותו בכלא, שימו אותו על הירח,
שימו אותו... הוא בתוך העולם שלו, לא יוצא משם.
הוא בפנים, אז אין לו נפקא מינא איפה הוא נמצא.
אם תגיד, מה, לתורת החסידות? תורת החסידות, הבעל שם טוב מספיק גדול, היו שליחים אחרים, היה רבי מנחם מנדלביבטי,
אבל זה רק מראה לה.
זוהי מדרגת העצמי.
עכשיו תגידו, מהי נפקא מינה לנו?
מה, אנחנו הרי לא שם.
יש פה נפקא מינה גדולה, אומרים את הצדיקים,
מופיע בכל מיני מקומות, תקשיבו טוב, זה חשוב מאוד, זה חיבור עצום בין חב״ד לברסלב.
כי זו תורה של רבי נחמן.
אבל מסגירים אותה היום בהקשר.
רבי נחמן אומר,
בליקוטי מוהרן,
חייבים ללמוד לפחות כמה שורות מהדפים,
שלא יהיה, שיעור טניה, לא רק שיעור דרשות.
הוא אומר ככה.
אדם צריך שיהיה לו נקודת הצדיק.
ללכת לצדיק, צדיק האמת, כמו שזה.
אבל יש דורות שבדור של גאולה הכל זז, הכל נע.
ואז הוא אומר, בדור של גאולה יש מוסף שנקרא ועמך כולם צדיקים.
עמך כולם צדיקים,
מה הכוונה?
הכוונה היא שבכל אחד מהיושבים כאן יש נקודת צדיק.
אצל הצדיק אז אין נקודה, זה הכל.
אצל כל אחד מאיתנו יש נקודה. מה זה הנקודה? נקודה שקיבלנו במתנה.
נקודה ששם אנחנו לא מתאמצים, שם היא נקודה עצמית לנו.
עצמי. אנחנו בדבר הזה, זה שלנו. אנחנו,
משל למה הדבר דומה? הצדיק דומה למגדלור, לפרוז'קטור ענק שמאיר. וואו, מדהים.
אבל בדור שלנו זה כמו שלפעמים בכל מיני הופעות,
או אתם כמובן הולכים להופעות, חלילה, אני אגיד למי שהולך, לא אתם.
או הלכתם לצמא, אז הרומן אומר, יאללה,
כולם להדליק את הפנס של הטלפון.
ואז אתה רואה, מלא, מלא, מלא, מלא. זה נותן המון המון אור, אבל זה אורות כאלה.
הכל זרוע באורות כוכבים.
אז הצדיק יש לו אור כזה גדול. לנו יש, לכל אחד יש איזה,
שנאמר,
אה, הצדיק הוא אור איתן, ואנחנו אור קטן. משהו כזה ישיר כזה, נכון?
מה אמורים לעשות עם הנקודה הזאת?
זאת הנקודה שאתה אמור להעיר לחבר שלך.
אתה אמור להעיר לחבר שלך.
בנקודה שאני צדיק,
אני יכול להיות רבי בעניין הזה.
ואיפה שהחבר שלי צדיק, הוא יהיה הרבי שלי. ואז זה נקרא מקבלים דין מין דין.
כל אחד מאיר לשני בנקודה שלו,
וזה יוצר איזו סינרגיה מאוד מאוד יפה, מאוד מאוד מושלמת, משלימה אחת את השנייה.
אז אומרים בכבוד שכל אחד צריך שיהיה לו מעבר לרבי, צריך שיהיה לו משפיע.
משפיע.
משפיע זה מישהו שיש לו נקודה,
שאתה אומר,
מהדבר הזה אני רוצה להיות מושפע.
הוא צריך שיהיה לך משפיע וצריך שאתה תהיה משפיע למישהו אחר.
אז אתה יכול להגיד, שמע,
לא יודע, נגיד יש אנשים שאני מאוד מאוד סומך על הדעה שלהם,
אין להם את ההתלבטות בכל מיני עניינים של
אמת ושלום, בסדר?
פעם, נגיד, רציתי להוציא בקהילה מייל
על שיפסיקו לנסוע עם אופנועים.
היה בדיוק איזה כמה מקרים, וזה, אמרתי, חלאס עם הדבר הזה,
בזה שלקחת את האופנוע בגיל 20,
כי היית נער, עכשיו אתה בן 35, נשוי משפחה, כאילו,
רציתי כאילו לדבר את הדיבור הזה, אבל התלבטתי.
למה?
פטרוני לא פטרוני כאילו אתה אתה יודע מתערב לאנשים בחיים זה
צד אחד התפקיד שלה.
אז תפסתי מישהו אחד כזה שאני סומך עליו, אמרתי לו תקשיב
שמבחינתי כאילו הוא הצדיק שלי בדבר הזה שאני
יש לו כזה נקיות כזאת בדבר הזה, אמרתי לו תקשיב מייל כזה וזה מה אתה אומר איך הוא התקבל? הוא אמר לי לא טוב אל תכתוב זה לא
אתה בתוך הדבר הזה מעורבב אתה
זה גם תפקיד זה גם לא תפקיד זה הרב אתה יודע להתנפח פה אתה כאילו יותר מדי אז אתה הולך למישהו שלך אני סומך על זה שלך אתה הצדיק שלי בדבר הזה
מה אתה אומר? תפסוק לי, תפסוק לי פסוקך. הוא אמר לי, זה, זה. לא כתבתי.
לא כתבתי, ולמרבה הפלא,
זה עבד.
כמעט כל מי שהיה לו אופנוע נפטר ממנו.
זה, כנראה, נפטרו.
אז זה שלושת הדמויות, חיצוני, פנימי, עצמי. הבינוני ללא ספק נמצא על הציר של הפנימי, בין פנימי לחיצוני. הוא נאבק כל הזמן להיות, להיות פנימי ללא חיצוני.
אבל לכל אחד מאיתנו, כמו שאדמור הזקן אומר,
שמדי פעם הבינוני זוכה לאיזה שדרוג,
אז לכל אחד מאיתנו יש גם נקודות שבהם אנחנו עצמי,
והנקודות האלה הן לא בשביל שאנחנו נמחא לעצמנו כפיים,
אלא הנקודות האלו הן כדי שנעיר איתם לאחרים.
וכשתחשבו על הרעיון הזה שמתכנסת קבוצת אנשים,
והם לא מפחדים.
כלומר, כל אחד מביא את הנקודה שלו, בכל הכוח.
אז אף אחד לא מתנפח לחשוב שהוא צדיק, כי אמרנו פעם שהסיכום של ספר התניא זה אל תהיה רמאי.
אל תחשוב שאתה צדיק, אף אחד לא אמר לי, אני צדיק. אבל איפה שהנקודה שלי, שם אני נותן.
נגיד, זה מאוד מאוד בולט בימים נוראים.
יש בן אדם,
הנקודה שלו זה תפילת מנחה של יום כיפור.
הוא מתכונן מאלול, אז הוא חזן במנחה של יום כיפור.
זה הכול.
יום כיפור.
באמת, הוא מאיר את זה.
באמת זוכר שכאן בירושלים שלמדתי, היה יהודי שהיה לו קביעות במנחה, וזה ממש היה, ראית שזו התפילה שלו.
יש אחד שהוא כל נדרה, יש אחד שהוא נעילה, יש אחד שהוא פסוקה לזמרה, כל אחד מאיר את הנקודה שלו.
בסוף יוצא משהו מרהיב.
אף אחד הוא לא חזן כל היומיים, בסדר?
יש אחד, הוא בא לתוקע, יש אחד.
אור, אור, אור, אור. טוב, זה
איזה מין סיכום, במיוחד לקראת יוסף הצדיק, שהוא מאוד מאוד דמות של עצמי. שנזכה לדבר הזה.
כאן, בפרק שלפנינו, פרק מא',
אדמו״ר הזקן עוסק
בעוד סוגיה שמטרידה את הבינוני,
וזו סוגיית היראה.
הרי אמרנו שעבודת השם רוכבת משתי כנפיים.
כנף אחת
היא אהבה, כנף שנייה היא היראה.
אז על האהבה דיברנו,
ודיברנו בפרקים הקודמים,
שכשהבינוני מקיים את המצוות, אז הוא
נוגע ברצון השם יתברך בדיוק, ושהבינוני גם צריך להרגיש
גאוות יחידה, כי הוא, הארכנו בזה.
מה עם היראה?
מה עם היראה? האם לבינוני יש יראה?
עכשיו, הפרק הזה הוא כל כך רלוונטי
לתקופתנו, כי אצלנו הבעיה היא חמורה כפל כפליים. מדוע?
כי בעבר, לפחות יכולת להגיד למישהו,
לדמיין לו איך נראית עירה.
יבוא שוטר, בסדר? כאילו,
היום אז הוא אומר לך, אוקיי, יבוא שוטר ומה?
וגם אני אבוא, מה?
איפה הניידת, מה שנקרא?
תן לי לפנצ'ר את הגלגלים.
פעם היית רק אומרים,
הגמרא אומרת שכשאנשים היו מזכירים את השם של,
מי זה? של נבוכדנצר, נכון?
רק היו מזכירים את השם שלו, אז אנשים היו עושים במכנסיים,
כך אומרת הגמרא במסכת מגילה, נדמה לי. רק אז קראת השם של ה... היו היו מתחילים לרעוד.
סטלין, נימח שם בזכרו,
הוא הרי קיבל אירוע מוחי,
או שהרעילו אותו,
והמטפלים שלו פחדו לגעת בו במשך יומיים,
פחדו להתקרב אליו, למרות שהם ידעו שהוא מרגיש לא טוב, אבל הם פחדו מרוב הפחד שהוא יקום ויורה להרוג אותם.
היום ההוא עושה סלפי עם טראמפ,
ההוא עושה סלפי עם מלכת אנגליה,
ההוא קוראים לו ביבי, ההוא קוראים לו ג'וני, כל אחד, חברים של כולם וזה.
אין יראה באמת, שירה?
אין שום יראה.
נכון?
בצבא, גם כן, היום אתה, אני רואה לפעמים כל מיני
תלמידים שהם מפקדים, או זה, אז אתה רואה, אתה מקרא, או הרים גם, עכשיו גם אנחנו כבר עוד זמן,
מקבלים מכתבים מהמפקד, אני המפקד של הבן שלכם, או אני תמיד זמין, הוא יתקשר אליי.
כן, הוא,
אני רואה,
הבן שלי היה בתיכון, שולח הודעות לרב, מה קורה, כאילו, בוואטסאפ?
הכל כאילו, חברי כזה, זה בסדר, יש בזה גם...
רגע, הייתי בהלם, אח שלי לקרבי יש פעוטות וואטסאפ של המפקדים וההורים.
כן.
ממילא הם.
כן.
אז בכלל, אין יראה, בכלל כללי בעולם אין יראה, באופן לא רק...
ממילא זה גם מקרין כלפי השם יתברך שיש פחות יראה.
אז מה עושים?
אז צריך להגדיר מה זה יראה.
מה זה יראה, ואם נגדיר היטב מה זה יראה, נוכל להבין את הפרק הזה.
כשאנחנו מדברים על יראה
ביחס לקדוש ברוך הוא,
זה לא פחד מעונש או מסנקציה.
בעבר אפשר היה לשער את זה כך,
ואז גם אפשר היה לתת דוגמאות,
אבל זה לא באמת הפחד המדובר.
היראה הכי קרובה ליראת הקדוש ברוך הוא
היא מאוד מאוד קשורה לאהבה. אתם מכירים את ריבוע הקסם? אין לי פה דף.
מה?
בסדר, בסדר, אני אעשה ככה.
אה... אנחנו עושים את זה רק... יש ריבוע קסם שאתה כותב אהבה ויראה,
נכון?
אז סליחה, אתה כותב יראה ואהבה,
אז בריבוע קסם זה יוצא, אתה קורא את המילים גם,
קיצור ככה, נו, אני אעשה את זה.
ייר-א-א-הווה.
בסדר?
כתבתי כאן יראה.
מה?
אתם לא רואים?
אז אני, בסדר, מולשון, לא כולם זקנים כמונו. לא, אנשים יושבים כאן...
יראה ואהבה, בסדר?
זה כתוב ככה, אבל אפשר גם לקרוא את זה ככה.
זה גם משולב.
אתה יכול לקרוא את זה יראה ואהבה, בסדר?
זה יוצר עיבוע קסם.
אה, הנה, יפה.
מה זה אומר, בסדר, נועם? תעשה להם שם הדגמה.
תודה.
מה זה אומר?
זה אומר שהיראה משולבת באהבה. זה לא שתי תנועות הפוכות.
יש אהבה ויש יראה.
אהבה, אני אקבל פרסים, יראה,
יחטיפו לי בו נבוט בראש.
לא!
היראה קשורה לאהבה.
איך זה יכול להיות?
אז אני אתן לכם דוגמה מה זה יראה שקשורה לאהבה.
כשאתה מאוד מאוד אוהב מישהו,
מאוד אוהב מישהו,
בוקתיר,
אתה נורא מפחד לפגוע בו.
עכשיו, מה זה לפגוע?
לא שאתה תעליב אותו חלילה, מה פתאום? אני אוהב אותו, אני בכלל לא אוהב אותו.
אבל אולי אני לא מספיק אשים לב.
אולי אני לא מספיק אשים לב.
אולי הוא יקרא לי לעזרה ואני לא אהנה, כי סתם לא שמתי לב.
נכון?
בימים הראשונים, אצלנו זה היה שנה, שנה וחצי, הם היו כולנו בחדר, מה?
נכון. מורה אמצעי לא שמע צדק כשהוא היה בן שלוש. כן, כן.
אתם מבינים?
זו יראה לא מאיזה פחד, זו יראה מהפספוס.
אני מפחד שאני אפספס.
עכשיו, אני רוצה להגיד לכם שזאת היראה הכי עמוקה שיכולה להיות, במיוחד עם ילדים קטנים.
בסדר? נגיד שאתה, לא יודע מה,
המלמד של כיתה א', יש לך ילדים, כל אחד, בסדר?
יש לי, בקהילה,
אני עושה תלמוד תורה לילדים פעם בשבוע.
זה ילדים של גן וכל זה. יש שם הילדים, אני נמס מהרצפה.
כך.
אביה,
אנטיוכו, חופשה עשה.
הוא רצה לא רק ככה.
עכשיו, מספיק שאתה חותך אותה, כאילו, נכון, נכון.
יכול להיות שהוא יחזור הביתה ויגיד,
תשומת אם אני רציתי להגיד, הרב לא נתן לי לדבר.
הוא יכול להגיד דבר כזה?
עכשיו אתה אומר, אני ביראה שאני לא...
אז היראה היא לפי האהבה.
כשאתה אוהב מאוד מאוד מישהו,
אתה ירא מלפספס,
מלהיות על יד.
אתה יודע, אתה אוהב מישהו, אתה רוצה לתת לו איזה מתנה, אתה רוצה זה, ופתאום אתה שכחת, שכחת.
לפעמים אתה סתם שכחה. יש לך איזה מישהו שאמרת, אני אגיד לו מזל טוב,
וברח לך מהראש, איך ברח לי מהראש?
איך לא שמתי לב? אני כ... איך לא כתבתי לעצמי ל...
יש איזו יראה כזאת, נכון?
כתבתי את זה בפעם. הפעם שהרגשתי את היראה הזאת בצורה,
ככה, בטלטלה,
היינו נסענו לדרום,
שבת לאיפה שהגרנו פעם,
בקהילת בני נצרים ביבול.
טוב,
נסענו חמישוש אפילו.
ביום שישי לקחתי את הילדים לפארק אשכול.
כשאני על הכביש הזה של צאלים,
גבולות, כל הכביש הזה,
מקבל טלפון, שלום כבוד הרב, אני אומר כן,
מתי הרב מגיע? אני אומר להם, לאן אני מגיע?
הוא מדבר, מנהל האירועים, איזה עדן על המים, כפר סבא,
החופה בעוד חצי שעה, הרב בדרך.
אתה יודע, הלב שלי נפל מהאוטו,
נגרר על הכביש.
אני הייתי לבן, אני בצאלים עכשיו, מול הבסיס בדיוק עברתי.
הוא מספר לי שאני צריך לעשות חופה בכפר סבא?
מה אני אומר עכשיו?
גם אם אני צריך למצוא מחליף, איפה אני אמצא מחליף?
איך זה קרה לי, התקלה הזאת, זה היראה כזאת, פספסתי בענק.
נשמתי רגע, אמרתי לו, על מה אתה מדבר?
אמרו לי, כן, הזוג פלוני וזה.
זה זוג שבאמת פנו אליי שאני אחתן אותם.
אמרתי, אין בעיה בשמחה רבה, ואחרי שבועיים אמרו לי, אנחנו מצאנו איזה רב אחר, ובשפחה אמרתי להם, בסדר, אין לכם מזל טוב, אבל בינתיים, בין הפנייה לזה שהם אמרו לי, לא, הם כבר העבירו את השם שלי למנהל אירועים,
עולמות כאלה מפונפנים שרוצים את הכול,
ואז אמרנו, מי מתקשר אליי?
אה, בסדר, אז ברוך השם הכל בסדר, הכל טוב, אבל,
הנה המושון לקח את זה קשה כמוני כמעט,
אבל החוויה הייתה של פספוס כזה,
זה יראה.
זו יראה שקשורה כל כולה לאהבה, הרי למה אני הולך לחתן אותה ואני אוהב אותה, אוהב את עם ישראל?
ופתאום אתה אומר, אני מפספס.
זו יראה ששייכת גם לבינוני.
היראה והדקדוק, אבל יראה שלא מפספס.
תראו מה אומר כאן ברמב״ם,
צריך להיות לזיכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושורשה.
כל הזמן צריך להזכיר את העיקר.
והוא,
כי אף שהיראה
היא שורש לסור מרע
והאהבה היא השורש לעשה טוב,
אף על פי כן לא די לעורר את האהבה לבדה לעשה טוב,
ולפחות צריך לעורר תחילה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל,
לא למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כנזכר לאל,
שתהיה בהתגלות ליבו ומוחו.
וזה רק לפי אהבה. כלומר, אתה אומר לעצמך, הקב' היטיב איתי,
ברא אותי, נתן לי פרנסה, נתן לי אישה, נתן לי ילדים,
ואני יכול בלי לשים לב
לצייר אותו.
לצייר אותו.
אתה יודע, כאילו, הגמרא אומרת, כל האוכל ללא ברכה גוזל אביו ואימו. אני יכול? כאילו, הוא נותן לי שם, נתן לך שפע, אתה אפילו לא אמרת לו תודה.
אז זה היראה.
וזו יראה שצריכה ללוות אותנו כל יום.
שלא נפספס.
שלא נטעה, וזה רק לפי האהבה, לפי גודל האהבה גם היראה.
דהיינו, הנה איך משיגים את היראה הזאתי,
להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת אין סוף ברוך הוא ומלכותו,
אשר היא מלכות כל אלמין וסובב כל אלמין.
כמו שכתוב עליו, את השמיים ואת הארץ אני מלא ומניח אלוהים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט,
כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם,
והוא גם מקבל עליו מלכותו להיות מלך עליו ולעובדו ולעשות את רצונו בכל מיני עבודת עבד, והנה השם ייצב עליו
ומלוא כל הארץ כבדו, הוא מביט עליו ומבחן כליות ולב עם עובדו כראוי.
אז מה הוא אומר?
סיפר פעם הרב בן ציון אלגזי, השם ישלח לו נחמה,
הוא יושב שבעה על אביו.
הוא סיפר פעם שהודיעו לו, הוא כתב את זה באיזה מקום,
שהרב אליהו יבוא לזה ויתארח אצלו בבית.
הוא אומר, זה היה באמצע השנה, הוא אומר, הבית, שבוע שלם פסח, דבר ראשון פסח, בית מבריק, נוצץ, הכל זה.
שעתיים לפני שהרב מגיע, הוא אומר, הוא הלך ודאי למקווה, הילדים, כולם מרחיצי בגדי שבת מחכים לרב.
הרב אליהו מגיע אליך הביתה.
הוא אומר, הרב נכנס, כל הבית, אור, הכל נדלק, זה באמת, ראו את זה בחוש, הרב היה,
כן, אדם גדול מאוד, מגיע אליך, יבחוש.
אני, לא, לא, לא, זה כן.
הסתכלו לך מואר מהדבר הזה.
והוא אומר, והתחושה הייתה,
זו יראה שלא לפספס.
שלא נגיד לזה משהו לא במקום, שהכל יהיה כמו שצריך,
שהכל יוגש בטובתם ודעת. זה היראה, לא מזה פחד.
היראה שנהיה ראויים למעמד, זה היראה.
אז הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו, שבאמת, יש לו מלא גלקסיות, אני בדקתי את זה.
הוא מתעסק עם מלא גלקסיות, וברא מלא עולמות וכל זה.
הניח את כל העניינים ובא אליי.
הנה השם ניצב עליו, מסתכל עליי לראות מה שלומים, הכל בסדר?
החזיר לי את הנשמה בבוקר, פינק אותי וכל זה.
אז אתה אומר, אני אראה שאני לא אפספס,
שאני לא אטעה,
שאני אהיה ראוי לדבר הזה,
שאני לא...
בואו נסיים את הפסקה לפחות. על כן צריך לעבוד לפניו באימה ויראה,
כי עומד לפני המלך ויעמיק במחשבה הזו ויעריך בה. צריך להעמיק, להתבונן בדבר הזה.
כפי יכולת השגת מוחו ומחשבתו וכפי הפנאי שלו,
לפני עסק התורה ומצווה, כמו לפני לבישת תלית ותפילין.
הרב טאו היה שולח, כשאנשים היו אומרים שיש להם קושי עם תפילה,
הוא היה שולח אותם לראות את רפואי לוין, איך הוא מתפלל.
הוא היה מתפלל בזוהרי חמה,
בנץ.
הוא היה מגיע חצי שעה לפני הנץ,
פותח את הטלית,
מחכה לזמן טלית.
מגיע זמן, ולא כמונו,
לפחות כמוני, כשאתה מגיע, תפילה בשבע, אתה אומר שבע, קורבנות,
במפר ראשון, במפר שני, אני אצטרף תחנה שלישית, וככה, זורמים,
איך מישהו פעם אמר לי, יש מקומות שבהם כותבים את הזמן סיום התפילה. זה הזמן החשוב, לא ההתחלה לזה. מתי זה נגמר?
סיום התפילה.
יש מקומות שבסוף התפילה יש כזה כרוז. תודה שטסתם איתנו.
מקווים שנהניתם מהטיסה.
אז בואו נסיים את הפסקה רק.
וגם מתבונן שאור אין סוף ברוך הוא הסובב כל העמים ומלא כל העמים ורצון העליון.
ומלבש באותיות חוכמת התורה ובצפית ותפילין אלו ובקריאתו ובשבישתו וממשיך אורו יתברך עליו הכל אור דהיינו על כל חלק אלוהה ממעל שבתוך גופו להיכלל ולהיבטל באורו יתברך ודרך פרט בתפילין להיבטל ולהיכלל בבחינת חוכמתו ובינתו שבנפשה האלוהית כן, כל הדברים האלה צריך להתבונן איזה אור אני עכשיו נוגע בו
דרך פרט, לקדש, אוהביה כי אוהביך היינו לא להשתמש בחוכמתו ובינתו שבנפשו בלתי להשם לבדו
וכן לבטול ולכתול מבחינת הדעת שבנפשו הכולל חסד וגבורה,
שמירה ואהבה שבליבו, בדעת העליון הכולל חסד וגבורה ומלבש בפרשת שמע. טוב, זה כל מיני פירוטים.
יכוון, מה שכתוב בזוהר, להמשיך עליו מלכותו להתברך, אשר מלכות כל עולמים ולייחדה במצווה זו וכעניין שום תשים עליך מלך.
אז כשאדם עושה התבוננות כזאת, במה אני עסוק, באיזה גודל, ושהמלך הכי גדול בעולם בא ויתייחס אליי,
מתחדשת אצל האדם יראה לא מעונש
ולא מסנקציה ולא משום דבר. יראה
שאני לא אפספס.
היראה הזאת משותפת גם למערכות יחסים בין אוהבים.
כאילו, זו אותה יראה. מערכות יחסים בין אוהבים שאני לא אפספס,
שאני לא אטעה,
שאני לא אעמוד בניסיון של ההתמסרות,
שאני אהיה שם.
אמר איזה מישהו אמירה נוקבת ביותר.
כל אומן דורך על אומנותו.
נגר דורך על נסורת.
זגג דורך על זכוכיות.
מסגר דורך על שבבים, מחנך דורך על נשמות.
וואי וואי וואי. כלומר, זה באזהרה, תיזהר.
זה נשמות.
לא שמת לב? דרכת על נשמה.
לפעמים המדריכה הזאת לוקח הרבה מה להשתחרר ממנה.
זה היראה. הוואי וואי וואי, מה זה שאמרת?
זה היראה. אני לא מפחד מהעונש. לא, אני מפחד מזה שאני אפספס, שאני לא אהיה מספיק רגיש.
שאני אזכה להיות רגישים, אמן ואמן, רבותיי.
חמש, ארבע וחצי בבית מדרש ישן,
ניגוני קודש מופלאים לשבת
