ולפעמים סיפורים שיותר מכירים, ננסה להעיר בהם איזה אור חדש. היום, סיפור שהוא מוכר לכולם,
למרות שהוא מופיע ב...
יש לו כמה וכמה וכמה גרסאות,
במסכת גיטין, במדרש איכה רבה,
בתרגום של איכה, זה הגרסה המקובלת.
סיפור הקמצא הוא כבר קמצא.
הגמרא במסכת גיטין מונה כל מיני מקרים,
או כל מיני סיטואציות שבגללן חרבה ירושלים.
ואחת הסיטואציות הכי מוכרות זה על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים.
לקראת הסיפור, ננסה קצת להבין אותו, מה גרם לחורבנה של ירושלים אז,
וממילא איך אנחנו צריכים להיזהר היום ולהגיע למצב הזה.
וזה סיפור, יש בו הרבה חידות.
אמר רבי יוחנן, מהו שנאמר,
אשרי האדם מפחד תמיד ומקשה ליבו ייפול ברעה.
מה הפירוש של הפסוק?
הסיפור.
על קמצאו ובר קמצא חברה ירושלים. מעשה באדם אחד שהיה אוהבו קמצא ושונאו בר קמצא.
עשה סעודה, אמר לשמשור, לך ועבל לי קמצא.
הלך וביא לו את בר קמצא.
בא ומצאו יושב.
אמר לו, הרי אתה שונא אתה לי, מה לך כאן? עמוד וצה.
אמר לו, הואיל ובאתי, אני כן היא, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה.
אמר לו, לא.
אמר לו, תן לך דמי חצי סעודתך? אמר לו, לא.
תן לך דמי קול לצאת אותך. אמר לו לא, תפסו בידו, העמידו והוציאו.
אמר בר קמצא, הואיל וישבו חכמים ולא מיכו בו,
מכלל שנוח להם.
אלך וילשין עליהם לפני המלך.
בא ועמד על הקיסר, מרדו בכלל יהודים.
אמר לו, מי יאמר? אמר לו, שלח להם קרבן ותראה אם יקריבו.
הלך ושלח בידו
עגל משולש שובח.
בהליכתו הטיל בו בר קמצא מום בניב בשפתיים.
ויש אומרים בדוקין שבעין,
מקום שלנו הוא מום ולהם אינו מום.
אמרו רכבים להקריבו משום שלום מלכות.
אמר להם רבי זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומים קרבים למזבח. זה לא טוב.
אמרו להרוג את בר קמצא שלא ילך ויספר למלך.
אמר להם רבי זכריה יאמרו מטיל מום בקודשים ייהרג.
אמר רבי יוחנן
ען ותנותו של רבי זכריה בן אבקולס
החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו.
זה דבר מאוד מעניין, כבר אני מתחיל כאן מזה, שבסוף מכל הסיפור הזה,
את מי מאשימים?
את הרבנים.
כן.
יש פה כל כך הרבה טיפוסים שליליים, קמצא, בר קמצא, לא יודע מה, בעל הבית, השם שלו אנונימום. בסוף,
על מי מצביעים?
רבי זכר, לכאורה, פתרון טכני היה פה, נכון? הוא כאילו,
יכול להיות שהוא נתן את הפתרון הנכון, אבל מדוע הוא אשם?
מדוע מפנים את האצבע המאשימה לרבי זכר בן אבחור לעשות שאלה אחת?
שאלה שנייה שאנחנו רוצים לשאול זה למה חז״ל לא מגלים כאן את השמות גלויים פה נכון קמצא בר קמצא רבי זכר בן אבקולס רבי יוחנן יש פה רק אחד אדם אחד שהוא נשאר אנונימי
מי?
בעל הסעודה לא מגלים את השם שלו למה לא מספרים מה לא יודעים מי היה שם בטוח יודעים אם יודעים מי היה החבר שלו אז בטוח גם יודעים איך קראו לו
למה
לא מגלים איך קוראים לו ודבר שלישי מתוארת כאן איזה סיטואציה מסוימת
מאוד לא נעימה, כן, מאוד לא נעימה, אני מסכים לגמרי,
אבל האם באמת בגלל זה חרבה ירושלים?
זו הסיבה של חורבנה של ירושלים.
אז קודם כל בוא ננסה להבין את הסיפור.
אחרי זה
נלמד ביחד איזשהו כלי שחז״ל
משתמשים בו
כדי ללמד אותנו את חורבן ירושלים,
ואז אולי נוכל להבין את זה יותר טוב. בוא נראה קודם כל את הסיפור כפי שהוא לעצמו.
יש כאן אדם אחד שיש לו אוהב ושונא.
והוא עושה סעודה, נכון? הוא הולך ואומר לשמש, לך תביא לי את האוהב, את קמצא, והוא טעה והביא לו את בר-קמצא. טוב, טעויות קורות, נכון?
עכשיו הוא אומר לו צא.
עוד לפני שהוא אומר לו צא, יש מקום לחשוב, מה חשב בר-קמצא כשהזמינו אותו?
מה הוא חשב?
סולחה.
סולחה.
כן?
סולחה.
שעות אחת.
אתה יודע, אז אם אסולחה,
אז איך שאתה נכנס,
אתה נכנס לאט.
אתה נכנס להגיד לבעל הבית שלום,
תודה רבה, כאילו הוא נכנס והתיישב, הוא לא...
נכון, זה נראה שהוא...
אפשר להבין שהוא רוצה סורחה,
אבל זה קצת קשה, כי כמו שאמרנו, אם הוא לא רוצה סורחה, אז הוא היה,
דבר ראשון, אתה יודע, הזמין אותך מישהו שאתה,
דבר ראשון הוא ניגש אליו ואומר, תשמע, תודה רבה, זו התרגשות,
ואז הוא גם לא היה יושב לסעודה אפילו.
כן, אם הוא היה ניגש לבעל הבית, אז הוא אומר לו, שמע, זו טעות, בכלל לא הבנתי אותך, תלך. אז הוא לא היה אוכל ולא כלום, אבל לא, הוא דבר שהוא כבר התיישב ואכל.
באמצע הסעודה הוא שם לב.
אתה מגיע לחתונה, אתה לא הולך לבוא ולהגיד נושא טוב למארחים,
לבעלי השמחה. הולך. אתה לא בא ומתיישב ישר לאכול.
נכון? היום יש שם צער של הבופה.
קודם כל,
כשאנחנו התחלנו, בשלב שלנו, כאילו,
היום, זה קיים היום?
לא יודע, לא סתם את זה.
בגלל הבופה זה לא קיים כל כך, נראה לי.
היה המנהג שבעלי השמחה עומדים בכניסה של האולה ומקבלים את כל האורחים.
אתה לא כאילו, אנשים באים ואוכלים ואחרי זה.
עומדים בכניסה של האולם וכל האורחים שמגיעים אומרים מזל טוב, וממש כאילו מעמד כזה.
כן?
זה ממש, נראה לי, אצלנו בחתנות זה היה ככה, המנהג כל כך יפה.
בעלי השמחה עומדים בכניסה של האולה, וכולם נכנסים ואומרים להם מזל טוב.
שלום, ברוכים הבאים, איזה יופי, ומתרגשים, עומדים ככה לקבל את שני האורחים, היה מאוד חגיגיות. היום, בגלל כל הבופה, כולם אוכלים אותה עם הצלחת, עם החומו, אה, מזל טוב, אחי, אין לכם מלאכת מהבן, תודה רבה, שנייה, אני פה באמצע של התפוזים.
לבטל את הבופה!
לחסוך גם כסף ככה.
טוב, אז כנראה,
חייב להגיד שמה? שבר קמצא,
השונא, היה לו סיבה אחרת למה הוא הלך לסעודה, לא בגלל סולחן.
טוב, מה יכול להיות הסיבה?
תשאירו את זה רגע בתור סיוון שאלה. בואו נמשיך.
תופסים אותו.
תפס אותו הבעל הבית, אמרו לו, תשמע, תפוס את הרגביים ותן לך. אתה שונא? מה אתה עושה כאן?
ואז הוא אומר לו, טוב, תקשיב, אני כבר פה, אתה יכול לזה, תן לי,
אני אשלם לך, הוא מסרב.
ואז מתחיל להציע לו יותר ויותר. מה שמע, אני אשלם לך את הכול.
אז שוב פעם חוזרת השאלה.
למה הוא מוכן לשלם לו את הכול?
שלא יתבייש, כאילו?
בסוף הוא יוצא פרש, בסוף נגיד שהם שונאים, אז בר קמצא יגיד,
הבעל הבית יגיד, בואו, הוא שילם לי את כל הסעודה.
יש כאן איזו מוטיבציה אחרת קצת.
יש כאן איזו מוטיבציה אחרת שבגללה הוא נורא נורא חשוב לו להיות.
הופה, שימו לב, אילון מפציץ, אילון המפציץ הכבד.
אתם מכירים את המשפט
אני לא רוצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי לשירותיו?
אתם מכירים את המשפט הזה?
כאילו,
סתירה פנימית, כן?
אני אף פעם לא טועה, פעם טעיתי, זה היה בטעות.
כן, אז אני לא רוצה להיות חבר במועדון שרוצה לקבל אותי לשורותיו.
אם אתה רוצה לקבל אותי לשורותיו, זה כבר לא יוקרתי. אני צריך להיות חבר במועדון שלא רוצה לקבל אותי.
זה יוקרה.
אמרתם לא רוצים לקבל אותי, אני רוצה להיות חבר.
זה ייכנס בכל אופן.
ירושלים של אותה עת
מחולקת למעמדות.
מעמדות-מעמדות.
בסדר?
וכל מעמד
מסתכל בבוז ובזלזול על המעמד שמתחתיו.
וגם כל מעמד שומר מכל משמר על
האצילות שלו,
שלא יתערבבו.
והחלום של מישהו זה כאילו להצליח לעבור מעמד. אתה יודע, אתה רוצה נורא להתקבל לאיזה חברה, אתה רוצה נורא להיות חלק ממנה,
אתה רוצה שיקבלו אותך כמו שאתה,
אתה רוצה שכאילו...
אנשים מספרים בדיחה, בדיחה חצי זה, שמישהו אחד הלך למשרד הפנים, נגיד בקום המדינה, בסדר?
לא עכשיו.
ואמרנו, אני רוצה לשנות את השם משפחה.
זאת אומרת, קוראים לי בוזגלו, תחליפו לי לברקוביץ'.
אמרו לו, למה? כמו שהוא מגיע, תקבל לעבודה, קוראים לך בוזגלו, ברקוביץ',
יהיה יותר טוב.
טוב, החליפו לו.
אחרי חודשיים הוא מגיע עוד פעם, תחליפו לי, מה? אני רוצה שתחליפו לי מברקוביץ'
למרקוביץ'.
אמרו לו, מה, תחליף פרה בחמור, מה?
למה? הוא אומר, תראו, כל מקום שאני מגיע,
שואלים אותי איך קוראים לך, אני אומר להם ברקוביץ'.
אז הם אומרים לי, ומה השם הקודם במשפחה הקודם שלך?
אז אני אומר להם, בוזגלו, אז מרים לי את ה... ככה אני אגיד להם, מה השם שלך מרקוביץ'? מה השם של משפחה ברקוביץ'?
ככה אני.
אתה כאילו, אתה רוצה להיות שייך לאיזה מיליה כזה,
לאיזה קבוצה שהיא לא מסכימה לקבל אותך.
היא לא מסכימה, היא לא רוצה שתהיה.
זה היה ירושלים.
וכאן,
לא משנה כרגע, בטעות זה קרה,
אבל בר קמצא קיבל הזדמנות להיכנס לאיזה כינוס מאוד מאוד חשוב, של אנשים חשובים שהוא נורא נורא רצה להיות בו.
לא מעניין אותה סולחה בכלל של בעל הבית, הוא גם לא ניגש אל בעל הבית.
מעניין אותו התמונה שיראו אותו,
כשאני הייתי במיליה הזאת, במסיבה הזאת של הגדולים.
הייתי שם.
אתה יודע, כמו שאתה צריך משהו שיהיה לך ב-CV,
בקורות חיים,
סמן נביא. הייתי בתל אביב, הייתי בטיול במזרח,
למדתי, צריך שיהיה לי גם את ה-CV שם, את הפרט הזה.
ולכן הוא נכנס.
ואילו הבעל הבית,
אנחנו רואים שזה לא עניין,
אין פה עניין של סכסוך סתם,
לא אמרו שלום אחד לשני, אני יודע מה,
היה להם סכסוך על החנייה.
לא מדובר על זה, כי אם היה סכסוך על החנייה או דבר כזה, אז אתה יודע, יש לך פה הזדמנות לעקוד, יש לך פה הזדמנות להרוויח,
אז יאללה, תרוויח את הכול, אתה יכול להרוויח פה את כל הסעודה. זה עניין עקרוני.
בירושלים של אותם ימים היו אנשי עקרונות,
ואתה לא שייך לתוך המעגל הזה שלנו.
אתה לא שייך, אתה לא מתאים פה.
תבין, אם תהיה פה, זה יהרוס את הכול.
ברגע שאתה קל,
אז כל היוקרה של האירוע נהרסת.
כן?
יש בדיחה, סליחה שאני אספר בדיחות עכשיו על זה, אבל
מה זה חול של שמאלנים,
כן?
ברגע שפוגשים ישראלים, זה הרסת את כל החול.
זה כאילו בלי להיות ישראלי.
זה אתר יעד בלי ישראלי.
כן, בדיחה כזאת.
ברגע שכבר מתחילים להגיע פה הישראלים, וזה הופך את זה לכמו בארץ, מה אנחנו צריכים, למה נסענו עד לפה בשביל לא לראות פה?
אז אתה אומר, אני במסיבה כאן, אני צריך לשמור פה על הרמה הגבוהה.
כאן זה אנשים תמיד חכמים,
כאן מדברים בדברי תורה,
כאן... אתם יודעים, גם בארצות הברית יש דינרים כאלו, שכאילו,
סף הכניסה זה רמת ממון מסוימת.
אתה לא יכול להיות מוזמן אם אין לך איזה קו עושר מסוים.
אז פה,
הבר-קמצא הזה הצליח לקבל איזו הזמנה לאירוע יוקרה.
נכנסת לשם כבר.
לא.
המהל אומר,
המהל שואל שאלה שהיא נוכחת כבר כאן מיד בהתחלה, אבל אנחנו,
אני רק רוצה להגיד שלא זו הסיבה שחרבה ירושלים. כלומר, אנחנו מדברים פה על משהו,
הרי הגמרא בסופו של דבר אומרת
שזה...
אנחנו בסוף צריכים להסביר למה זה קשור לכל רבי זכר בן אבקוליס.
בסוף רבי יוחנן אומר, זה הכל בגללו.
אנחנו נתאר כאן תופעות שליליות, אבל שיהיה לכם ברור שתופעות שליליות שקורות למטה בארמון הם... בסדר, אנחנו מבינים שלמטה ב... לא אוהב את המילים בלמטה, אבל שיש תופעות של סכסוכים או מתיחות אצל אנשים.
לא על זה נחרבת ירושלים.
ירושלים נרחבת כשהבעיה במנהיגות,
כשהמנהיגות סובלת מבעיה, ואז זה גם יחלחל למטה.
על כל פנים, המהר״ל אומר כך.
המהר״ל שואל שאלה פשוטה.
הרי יש פה שלושה גיבורים בסיפור, נכון?
בעל הבית,
שהוא אנונימי,
קמצא שהוא החבר שלו, ובעל קמצא שהוא השונא שלו.
השליח,
ואני פותח פה סוגריים,
גם השליח השם.
למה?
הוא טען. לכאורה אמר השם בטעות זו.
זה אומר שגם השליח היה מרוכז בעצמו. אם הוא היה שליח כמו שצריך, הוא היה מקשיב למה שהאדון שלו אומר לו, הוא היה שם לב,
היה מכיר את החברים. אתה רואה ש... מה זאת אומרת? אתה השליח של ה...
אתה המשרת של האדון שלך ואתה לא יודע מי חבר שלו ומי לא חבר שלו.
רואים שהכל זה כאילו מערכות יחסים תועלתניות.
גם מי שחבר שלו לא באמת חבר שלו.
זה הכל כאילו, יש לו הרבה כסף אז אני מזמין אותו כדי...
אז גם השליח טועה.
אף אחד שם לא אכפת לו באמת מאף אחד.
אין שם חברות אמיתית.
כל פנים,
המהר״ל אומר
שקמצא,
שהוא החבר, הגיש תביעה ייצוגית.
הרי קמצא,
הוא בכלל לא ידע מה היה, נכון?
היה שליח, היה צריך להזמין את קמצא, ובטעות הוא הלך והזמין את בר קמצא. אז קמצא, מה עשה באותו יום?
איפה היה?
היה בבית.
ראה שיעורים בערוץ מאיר.
לא ידע מה העסק הזה בכלל. למחרת, ספרים לו, תשמע, אתה יודע, אתמול החבר שלך שם סיבה,
והיה איזה אירוע, תשאל.
במקום שהזמינו אותך, הגיע בר קמצא, והיה לא נעים, היה פה, היה שם פיצוץ.
הוא אומר, טוב, אני לא הייתי, בסדר.
אבל כעבור יומיים הוא קורא כתבה בעיתון, מה כתוב בכתבה, על קמצא עובר קמצא חווה ירושלים. הוא אומר, מה זה קשור אליי?
אני בכלל לא הייתי באירוע.
הוא מגלגל את הכול עליי.
אני בכלל לא ידעתי, לא הזמינו אותי, לא סיפרו לי, לא כלום, מה רוצים ממני?
תביעה ייצוגית.
אומר המהרל,
אומר המהר״ל, קמצא וברקמצא זה לא רק בני אדם,
אלא קמצא וברקמצא זה שיטה.
על מה חרבה ירושלים?
על שיטת הקמצים.
לי יש את הקומץ שלי,
ולך יש את הקומץ שלך, כל אחד עם הקומץ שלו,
והקומץ שלך לא יכול להתערבב עם הקומץ שלי, אין מצב, זהו.
ולכן גם קמצא הוא חלק מהסיפור.
על קמצא וברקמצא, נכון שפיזית לא היית באירוע,
אבל אתה חלק מהשיטה.
אתה חלק מהשיטה שמי שגר פה לא יכול לגור שם,
שמישהו מעדה מסוימת לא יכול להתחתן עם עדה אחרת,
מישהו ממוצא מסוים לא יכול להתחתן עם מישהו ממוצא אחר,
מישהו מרמה מסוימת כלכלית לא יכול להתחבר עם מישהו מרמה אחרת כלכלית. כאילו ככה, כל אחד עם הקומץ שלו.
ושומרים על זה,
וגם מתהדרים בזה.
עכשיו, הגמרא בעצמה אומרת בכמה מקומות,
מציינת את זה כסוג של שבח.
אז הגמרא אומרת שאנשי ירושלים לא היו יושבים לחתום אלא אם כן יודעים מי חותם עימהם על שטר, ולא יושבים לסעודה אלא אם כן היו יודעים מי מסב עימהם. אתה לא יושב סתם, כאילו הייתה בהם איזה אצילות.
אבל הפער או המרחק בין אצילות, אילון, לבין יוהרה וכיתתיות הוא קטן מאוד,
הוא קטן מאוד,
והם עברו את הגבול.
עכשיו, מה הדרמה?
הדרמה הגדולה היא שבאותה סעודה של אותו אדם,
המוזמנים היו חכמים.
אלו היו מוזמנים. זאת אומרת, הייתה סעודת תלמידי חכמים,
נכון?
כי הוא אומר, ממה שהואיל וישבו חכמים ולא מיכו,
זאת אומרת שזה נוח להם.
ובתרגום כתוב שהחכמים שישבו שם זה היו מי?
רבי זכרה בן אבקולס בעצמו. הוא היה שם.
כלומר, אתה מצפה שהחכמים יגידו,
יש כאן בן אדם, מביישים אותו, יגידו אותו, תן לו להישאר.
לא, החכמים אמרו, באמת,
הוא לא צריך להיות כאן.
והם לא הבינו למה הוא נעלב. מה הבעיה? כאילו, זה לא המקום שלך כאן.
ועל שיטת הקמצים הזאת,
שבה אם אתה לא מהמיליה שלנו, אם אתה לא, תודה רבה,
אם אתה לא מהקבוצה שלנו, מה... תודה.
אז אתה לא יכול להיות כאן,
כשזה מתעצם ומתעצם ומתעצם, אז בסוף ירושלים נחרבת.
טוב, בואו נמשיך.
אז זו שיטה.
טוב, על מה השיטה הזאת היא נשענת?
מה היסוד שלה?
כמו שאמרנו, זה לא רק איזשהו סכסוך בין אנשים ברחוב.
יש פה שיטה,
שיטה רוחנית.
זה נקרא קליפה דקה.
אתה יודע, אם מישהו כעס,
אדם כעס על חברו,
אין לו לרגע אחד אשליה שהכעס הזה הוא מצווה.
הוא אומר, אני כעסתי, נכשלתי,
עשיתי לא טוב,
אבל צריך לבקש סליחה, יכול להיות שכרגע אין לי כוח לבקש סליחה, אני אבקש סליחה בשבוע הבא, אולי אין לי כוח בכלל לבקש סליחה, אבל אף אחד
לא שוגה בדעתו להגיד שהוא עשה מצווה.
אבל יש לך איזו עמדה רוחנית מסוימת.
אתה כאילו,
יש לי גיבוי רוחני בדבר הזה.
אתה לא מבין מה הבעיה ביחד, אתה גם לא מבין למה אנשים נעלבים.
מתברר שלשיטה הזאת בירושלים של קמצים,
היה לה גיבוי רוחני.
היה לה, נקרא לזה,
היה לה רקע רוחני, הייתה לה תורה שהצדיקה אותה.
מה הייתה התורה? אפשר לנסות לדמיין.
החכמים צריכים לשמור על כבוד תורה.
אם אתה,
יהיה כאן המערתות, אז הם יזלזלו בחכמים.
צריך לשמור על הפרסטיג'ה, על זה, כן.
חשוב מאוד לשמור על הרמה הגבוהה.
כן, של השיח,
שיהיה כאן רק דברי תורה.
כן, אז מה הבעיה? אתה פשוט לא מתאים לכאן, אז מה אתה מחפש?
טוב, בסדר, זה...
אבל אז מתברר עוד משהו.
הסיפור כאן מתפתח, נכון?
בר קמצא מאוד מאוד נעלב, אנחנו עדיין לא עניין על השאלה למה הגמרא לא מספרת מה השם של בעל הסעודה.
זה נענה בסוף.
בר קמצא אומר, הואיל וישבו החיים ולא מיחו, אני אלך ועל שנייה אני לפני המלך.
טוב,
בא לקיסר, אמרו לו, מרדו בך היהודים.
אמרנו, מי הוא אמר? אמרנו, שלח להם קורבן ותראה אם יקריבו. נכון? זה העניין.
היה נהוג,
מופיע בספר נחמיה, בספר עזרא,
שמלכי הגויים היו שולחים קורבנות שיקריבו בבית המקדש עליהם,
לטובתם,
שיתפללו עליהם שיצליחו.
דריווש היה מקריב קורבנות כאלו כורש,
אז המלך אומר, הנה, תשלח להם קורבן,
תראה אם יקריבו אותם.
ואז הוא מטיל בו מום בניב שבשפתיים או בדוקין שבעין.
המקום שלנו הוא מום ולהם אינו מום.
עכשיו,
תראו,
המומים האלה,
המדרש מספר אותם בכוונה, בסדר?
מה זה מום בניב שבשפתיים?
מה זה אומר?
תנסו רגע להעתיק את המום מהכבש לבני אדם.
מה זה אומר אדם שיש לו מום בניב שבשפתיים?
מה זה אומר?
מה זה אומר שהוא גוי?
זה אומר שהוא מקלל?
שהוא מדבר לא יפה? שהוא מנבל את הפה?
מה זה אומר?
אה?
זה אומר בדיוק שהוא,
אופן הביטוי שלו הוא לא כמו שלך, הוא לא מדבר גבוה. אני אי אפשר לו טיפה שונה.
אני אי אפשר לו טיפה שונה.
בסדר?
נדמה לי שג'קי לוי סיפר פעם,
שמעתי אותו לספר שהאח שלו,
יש לו אח שבבגרות בגמרא,
כשהוא היה בכיתה י״ב,
הוא היה השפיץ,
הייתה גמרא וזה, אז הוא,
אבל ג'קי לוי, כן, הוא גדל פה בירושלים וכל זה,
אז האח שלו אמר לבוחן, אבוחן אתה שאל את השאלה, אז האח שלו אמר לו, יענו, אתה מתכוון יענו ש...
אז הוא אומר, אז אבוחן אמר לו, יענו?
כאילו, מה זה פה, אנחנו בערבים וזה? על היענו הזה הוא הוריד עשר נקוד.
כן.
יש כאלה אחד אומר יענו, ניף שבשפתיים. הוא לא עוזר, והוא מדבר פשוט בצורה,
צורה שהוא מדבר.
לחלק מהאנשים זה לא מתאים, זה מום.
אצלנו לא מדברים ככה,
אצלנו מדברים בשפה אחרת קצת גבוהה, לא ככה... מה זה העברית העילגת הזאתי שלך? מה אתה מדבר כאילו?
אתה לא יודע מילים גבוהות,
כן?
אתה לא יודע להשתמש גם במילים לועזיות קצת ככה מדי פעם, לפנפן את הדיבור,
כן?
אתם משתמשים במילים לועזיות מדי פעם?
אה?
ככה, צריך להשתמש ככה, להראות שאתה חכם, בסדר?
להראות שאתה קלבר, להראות שאתה סמארט.
אתה לא אוכל רק לדבר עברית.
מה?
איך ככה כזה, לשלוח איזה מילה פה, מילה שם בלועזית,
ככה להראות שאתה בעניינים? מה אתה לא יודע?
אז זה ניל שבשפתיים.
זה ניל. זה לא שהוא חלילה מדבר, מאבל את הפה.
זה לא הסגנון פה, תשמע, זה לא מתאים.
זה לא... אנחנו לא...
אל תחזור אלינו, אנחנו נחזור אליך.
מכירים את זה?
זה היה רמת הדקדוק בירושלים.
דוקין שבעין,
יש במומים שבעיניים, יש תבלול, יש עין שחסרה.
מה זה דוקין שבעין?
איזה קרום דק על העין.
אם אתה לא מתאמץ להסתכל, אתה לא תראה את זה.
בירושלים ראו את זה.
תשמע,
אני אגיד לך, זה לא שאני, אבל הזווית ראייה שלי קצת שונה משלך, אני רואה את הדברים טיפה אחרת, אז זה לא מתאים כל כך שתגור כאן, זה לא...
מה, אני רואה הפוך ממך? לא, לא, אתה לא רואה הפוך, אבל, תשמע, זה לא מתאים, זה לא...
אנחנו רואים את הדברים טיפה שונה, אז זה לא מתאים.
טוקין שבעין, מומין שבשפתיים, דברים דקים! אבל זה לא מתאים, אתה לא יכול להיות פה ב...
זה לא, מה לעשות, זה לא שייך.
מין יוקרה כזאת שמתפתחת לגאווה, וכאילו,
אתה יודע, זה לא שזורקים מישהו את בר קמתא, זרקו פיזית,
אבל זה החלק הקל.
אנשים פשוט מרגישים שזורקים אותם במבטים.
סיפר לי פעם הבאה על תשובה,
אבל לא מעכשיו, לפני הרבה שנים.
הוא אומר לי, תשמע, אני התחלתי לחזור בתשובה, לא כל כך ידעתי,
לא... אז באתי לבית כנסת. הוא אומר, ואתם הדתיים, אתם נולדים עם זה, מתי עומדים, מתי יושבים, מתי עושים ככה, מתי עושים ככה. אתה כאילו אצלכם כבר זורם. אני...
כל פעם אני אחריכם. אתם עומדים, ואני נעמד. עד שנעמדתי, התיישבתם.
אני כאילו...
הוא אומר, ואני כל התפילה, אני רואה שהם כאילו מסתכלים עליי. כאילו, מה נסגר איתו? למה הוא לא בקצב?
למה הוא לא ב...
אני מרגיש את זה.
כן?
דוקין שבעין כזה.
אף אחד לא ניגש להציע עזרה. אומר, אם היה מישהו שניגש אליי,
יושב לידי, פותח לי את הסידור, אומר לי, הנה כאן עומדים, כאן יושבים. אז זה היה מסדר, אבל אף אחד לא, כאילו,
מסתדר לבד, אבל מסתכלים.
מסתכלים.
אז לא צריך שיזרקו אותך באוזן מבית הכנסת.
מספיקה חוויה כזאתי להגיד, אוקיי, הבנתי, לא מתאים פה.
במיוחד, אתה יודע, אני באתי בית כנסת, אמרו לי, לא זה בית כנסת, ישבתי.
ואללה, מישהו, סליחה, זה המקום שלי.
אורחים זה שם.
בסוף,
בסוף זה גם כל אלה שמדברים, זה לא
שזה יכרז על המקום של עיקום.
לא לקחו אותך באוזניים וזרקו אותך,
אבל אתה יודע, חוויה לא נעימה.
אני אזכיר כאן את עליו השלום,
הגבאי של הבית הכנסת כשאני הייתי ילד,
רבי דוד צלם.
הוא היה יושב ככה, כמו שאני יושב,
ככה הוא היה יושב מול הפתח של הבית הכנסת.
אם הוא היה רואה איזה אורח שמגיע שהוא לא מכיר,
הוא היה מזנק מהכיסא שלו כמו נשוך נחש, מזנק, רץ אל האורח וצועק, רגע, רגע, רגע, אל תלך.
תופס אותו ביד כמו שתופסים מלך,
תוך כדי תנועה מלביש לו כיפה על הראש, בבולה,
ככה, ותוך כדי ביד שמאל כבר שם לו סידור וחומש ומוביל אותו כמו מלך לאיזה כיסא הכי חשוב שידע שפנוי, שהנה כאן, גם המקום שלך, הנה זה, איך קוראים לכבודו,
שלישי לתורה, מסדר אותו, הוא היה מרגיש הכי חשוב בעולם.
והוא היה ממש בחרדה שאולי האורח ייכנס וזה, והוא יברח. אז הוא פשוט היה כאילו קופץ, רגע, רגע, הנה, הנה, כבר הכל מסודן, הנה, ככה.
זה היה לראות אותו ככה. מה זה אורח?
אבל זה גם צריך ישיבה ספרדית, שאתה יושב, אתה גם...
איך שאתה נכנס, אתה רואה את הגב של האנשים.
צריך שמישהו יישב עם הפנים לכניסה.
אתם מבינים את העניין פה?
אז זה המום.
הוא מטיל מום.
הוא מטיל מום.
שהוא כזה, תרגמו רגע את המום
לבני אדם ותבינו מה הייתה רמת הרזולוציות,
שאם אתה לא בדיוק מתאים לי ואתה לא בדיוק בסטייל שלי, אז אני לא רוצה שאתה... עזוב, זה לא מתאים, אולי תלך למועדון גולף אחר.
לא אצלנו, זה לא מתאים אצלנו.
פה זה פשוט רמה אחרת, זה אנשים,
כולם פה בעלי תארים אקדמיים, כולם פה... אה, אתה לא נוסע על עסקי ב... טוב, זה פחות מתאים, בסדר?
ואז,
טוב, אז יש לנו כאן, הגיע, מה נעשה?
יש כזה קורבן,
אז מתחילים לבדוק את האפשרויות.
אפשרות אחת, מקרים את זה, פיקוח נפש דוחה הכל, נכון?
אז רבי זחריה אומר, לא, אי אפשר, כי אחרת יגידו, בעליהם עובדים קריבים למזבח, אם אנחנו מקריב, אז יגידו שם.
אז אמרו להרוג את בר קמצא,
אז אי אפשר להגיד.
לדעתי כאן הסיפור.
אתם זוכרים מאיזה פסוק התחלנו?
אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול ברעה.
מקשה ליבו זה אומר, לכולנו יש עקרונות.
כולנו יש לנו עקרונות, אנחנו חיים בעולם של עקרונות, אבל אם אדם
הוא מתקשה על העיקרון שלו ואין לו את יכולת הגמישות והתזוזה,
א', אין לו גמישות חברתית,
אחרי זה גם אין לו גמישות רוחנית,
אז הוא פשוט לא יצליח לזוז.
ואז הוא יביא על עצמו אסון,
על עצמו ועל עם ישראל כולו.
ורבי זכרה בן אבקולס,
לפי הגמרא, היה ראש הסנהדרין באותה עת,
ומכיוון שהוא הוביל איזה קו מוקשה כזה מאוד, שלא מאפשר, אתם יודעים,
התורה היא תורה נצחית, אבל המציאות היא דינמית, ולכן בתורה יש בדיעבד, יש לכתחילה, יש שעת הדחק,
יש גזירה, יש פיקוח נפל, יש כל מיני דברים.
אבל אם אתה כאילו מחדד את הכל, והכל צריך להיות בדיוק על הקשקש,
מדויק,
זה קודם כל מתחיל עם מערכות יחסים.
לא, אם זה לא בדיוק מדויק, אם זה לא הניב שבשפתיים שלי והדוקין שבעין שלי, זה לא מתאים.
זה מחלחל גם לגישה הרוחנית שחבסת גם לא מסוגל לראות איזושהי גמישות בתוך עולם ההלכה.
אז רבי זחאלב אברהם קורסון, מה אפשר לעשות, אי אפשר להקריא מומים, אי אפשר פה, אי אפשר שם.
ואז נוצרת איזו שיטה של מקשה ליבו, של לב קשה.
והלב הוא רך.
הלב הוא רך.
הלב יודע שלפעמים יש זמנים שצריך להקל,
ויש להחמיר, לפעמים יש את לעשות השם, הפרו תורתך אפילו.
זה הכוח של חכמים.
למה צריך את חכמים?
למה צריך את חכמים?
אני שואל אתכם.
למה צריך רבנים בכלל?
לפטר את הרבנים.
לא צריך, יש לנו ספרים,
נכון?
ספרי הלכה.
ילכות יוסף, פלילי הלכה, מקור חיים, לא משנה איזה ספרים.
כל אחד פה יודע לקרוא, אנחנו נקרא את ההלכות, זהו, לא צריך להביא, מה צריך רבנים שילמדו, יש לנו כבר הכל כתוב.
תשובה,
למה צריך רבנים בעולם?
לא, לא רק שידעו להקל. איך, איך, מה התכוונת בתנועה הזאתי?
מה זה דינמיות? מה אתה מתכוון?
מה?
שיהיה סטנדאפ, תכף תגיד לי. מה?
התורה היא תורה נצחית אבל החיים משתנים
והחיבור בין התורה לחיים
זה המקום של תלמיד חכם
אז אם מגיע לך מישהו עם מציאות מסוימת
אתה תדע שכאן במקום הזה נכון להקל ולפעמים במקום הזה נכון להחמיר
התורה היא תורה נצחית אבל החיים הם כל הזמן משתנים אז צריך את החיבור הנכון בעת הנכונה בין התורה לבין החיים זה התפקיד של התלמיד חכם הוא צינור מחבר בין הנצח לבין ההווה
ולצורך כך הוא צריך להיות מה?
יכולת של תנועה וגמישות הגמרא, זוהר הקדוש אומר, תלמידי חכמים, הם דומים לנוני ימא דאזלין ביאמה רבה, דומים לדגי הים.
דג ומנע בתוך הים, שוחה, עולה, יורד, יש לו את כל המרחב.
אבל אם התלמיד חכם, וזה היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שמכתב לא משתנה, תורה שבעל פה כל הזמן משתנה.
כל הזמן מתחדשת.
כל הזמן מוסיפים, לומדים.
נכון?
זה היחס, זה תורה שבכתב, תורה שבעל פה.
וזה מתחיל מיד במתן תורה. משה רבנו במתן תורה, כבר במתן תורה הוא משנה.
הוא מוסיף יום אחד מדעתו,
הוא שובר את הלוחות,
כן? הוא עושה כמו דמיון, זה תורה, והקדוש ברוך הוא אומר לו יישר כוח, כל הכבוד, יישר כוח. זה תורה שבעל פה.
תורה שבעל פה היא דינמית.
אבל ברגע שזה מצטמצם ונהיה נוקשה עוד ועוד ועוד, מקשה ליבו,
והקשיית לב מתחילה מהמערך החברתי.
מן המארג החברתי היא מתחילה.
בגלל שאתה לא מוכן לשמוע מישהו שזה לא העמדה שלך,
ואתה גר רק עם האנשים בצבע שלך, ובדמות שלך, ובצורה שלך, ומדברים כמוך,
ואתה פוגש כל הזמן רק את עצמך,
רק בזוויות שונות,
ואתה לא מוכן לפגוש מישהו שהוא נראה אחרת ממך, וחושב את אחרתך, וכל דוקין שבעין, כל איזה ניל, טוב, זה כבר לא...
זה לא מתאים, זה לא...
אז זה מחלחל גם לעולם הרוח.
ואז כשמגיעה הסיטואציה, רבי זכר בן אבקולוס אומר, אני לא יכול לזוז, מה אתה אומר עליך, אין לי... בטח שאפשר לזוז.
יש המון פתרונות שאפשר לעשות.
המון.
אפשר לתקן תקנות, אפשר, אתה יודע מה, אפשר גם להחליף את הקורבן, שהוא לא ישים לב, אפשר לעשות כל מיני דברים.
אבל נוקשות הלכה וחלחלה כשיטה רוחנית.
אתה לא יכול לזוז, כאילו, זה ככה וזהו.
על זה חרבה ירושלים, על נוקשות רוחנית, הגמרא אומרת את זה בעצם, על מה חרבה ירושלים,
על שהעמידו דבריהם על דין תורה,
שלא היה להם את המושג לפנים משורת הדין.
אתם יודעים מה זה העמידו דבריהם על דין תורה? אני אתן לך דוגמה, יוחאי.
שומע?
מההלכה, אם אדם מאבד ארנק,
ארנק,
במקום שרובו גויים,
ומצא את זה יהודי, של מי הארנק?
לא יהודי.
הלכת ב... איך קוראים לזה? טיים סקוויר?
הרוב שהם יהודים, נפל לך ארנק, מלא כסף, שדיד, שטרות חדשים, מסר, איפלוס, יענו,
בסדר? איבדת את זה.
דקה אחר כך עובר שם יהודי מבית הכנסת שלך, מאירים, רואה, כתוב, יוחאי ערפי, וייאלד דולרי, פעם בכיס.
בא אליך לבית כנסת, אומר לך, אתה שומע?
מה קרה לי היום? אתה אומר לו, הלכתי בטיים סקוויר, מצאתי את הארנק שלך.
אז מה אתה אומר לו? תביאי לי. פתאום אני אביא לך? ואתה לא למדת הלכה?
שולחן ערוך?
הארנק היה במקום שרובו גויים.
אתה התייאשת, כי זה רובו גויים,
אז אני זה שלי.
הוא אומר לו, אתה לא מתבייש? אמרו לי, כתוב פה תאונת זהות, יוראי הערפים, הנה אני כאן, תלמיד מכת... הנה התמונה שלי. תמונה, הכול שם בהלכה, חבוב. אתה לא מכיר הלכה? איך תלמד? חושן משפט.
אז כתוב בחושן משפט, בכזה מקרה,
כופים את המוצא להחזיר.
כופים אותו, לפנים משורת הדין, אתה לא מתבייש?
ירושלים, העמידו דבריהם על דין תורה.
לא, לא, לא, דין תורה.
נוקשות רוחנית מחריבה מקומות.
פשוט ככה, מחריבה מקומות.
מחריבה את ירושלים.
אבל מאיפה התחילה הנוקשות הרוחנית?
מאיפה?
מנוקשות חברתית.
הסיפור הזה קורא לנו לעשות דבר מאוד פשוט.
להשתדל לפגוש פעם ביום מישהו אחד שונה.
פעם ביום, להיפגש עם מישהו שהוא לא המיליה שלי.
מי שגר בעיר, זה קורה לו באופן אוטומטי.
המוכר במכולת, הנהג אוטובוס,
פוגש כל היום אנשים שהם שונים ממך.
מי שגר ביישוב,
זה גם קורה, יש אנשים שונים, אבל צריך יותר להתעמת על זה, לצאת,
לפגוש בצבא, לפגוש אנשים שונים.
עמיח כולם צדיקים.
ענוותנותו של רבי זכר, למה קוראים לזה ענווה?
כן, מה זה ענווה פה, כן?
ענווה זה להגיד,
אני לא יכול לשנות, אני לא רשאי, אני רק... זה מה שכתוב.
למה אתה ראש הסנהדרין?
כדי שתשנה, כדי שתקבל החלטות, כדי שתקבל הכרעות.
כדי שתבין מה עיקר מטפל.
כשאין מנהיגות, או כשהמנהיגות היא נוקשה בעצמה,
זה מחריב את ירושלים.
שאלנו בתחילת השיעור,
למה האיש הזה,
הבעל הבית,
לא כתוב מי השם שלו?
למה הוא נשאר אנונימי?
והתשובה לזה שעונים,
המהר״ל מרמז לזה ועוד.
המהר״ל מפרשת את הסיפור הזה בספר נצח ישראל.
בדרך כלל כששם הוא אנונימי,
כשמוחקים את השם,
זה הערת אזהרה שאומרת
כל אחד מאיתנו יכול למצוא את עצמו בסיטואציה הזאת.
ולכן לא כותבים את השם. אם היה קודם, אה, זה הוא, קוראים לו, לא יודע, השם שלו, זה לא אני.
הוא נשאר אנונימי, וכל אחד מאיתנו, בלי שנשים לב,
יכול למצוא את עצמו במצב שהוא באיזה קומץ,
הוא באיזה מיליה, הוא שייך רק למקום מסוים, ולא מתאים לו שאחרים יגיעו, ולא מתאים לו.
תדעו לכם, אני אשתף אתכם באמת בגילוי לב, הכי אפשר.
זה רק אנחנו פה, נכון?
רק אנחנו.
זו חוויה באמת לא נעימה.
אנחנו, אצלנו בפתח תקווה יש קהילת יחדיו הקדושה,
שאני רב הקהילה, אני זוכר להיות רב הקהילה הרבה שנים,
13 שנה עוד מעט,
ואתם יודעים, זו קהילה גדלה גדלה גדלה גדלה בעיר.
סתם סתם צריך לעצור את זה,
כי זה עיר,
בסוף אתה רוצה לשמור על גודל קהילתי סביר, אז כמה זה? 120 משפחות, 140 משפחות, 11? בשלב הזה צריך לעצור את זה, כן?
ויקום עוד קהילות.
אז כולם מבינים את זה, כולם מבינים את זה, לכולם זה ברור. אבל בכל אופן, כשמגיע מישהו ורוצה להצטרף,
והוא שואל, תגידו, איך אפשר להצטרף? ואומרים לו, אנחנו מצטערים,
זה כאילו זה מלא,
אז זו תחושה מאוד לא נעימה.
זו תחושה,
כמה שאומרים את זה הכי נעים, והכי בעדינות, מסבירים את זה, אומרים, תקשיב, אנחנו פשוט, אין מקום בקירות, אין, אין, אין, וגם אי אפשר שכל אירוע של הקהילה יהיה ל-600 ילדים, זה כבר,
כי אנחנו בסך הכול קהילה בעיר, זה לא איזה,
ואומרים לו, הנה, יש פה עוד קהילות, אתה יכול להצטרף, תקים בעצמך קהילה, זה עיר פה.
בכל אופן, זו חוויה מאוד מאוד לא נעימה למישהו שכאילו,
הוא רוצה להצטרף לאיזה מקום והוא נדחה, בסדר?
החוויה לא נעימה.
אז כמובן, כמה שאפשר למתוח ולהיות גמישים ולהוסיף.
אנחנו בקהילה, ברוך השם, אנחנו מקבלים משפחות של עולים. כלומר, אנחנו לא מקבלים ישראלים כי יש לנו כל מיני משפחות של עולים שמגיעות.
בסדר גמור.
אבל עדיין צריך המון מון רגישות לדבר הזה.
ולהעשיר את המאגר החברתי שלנו באנשים שהם לא מהדומה.
לפגוש אנשים שהם שונים.
בירושלים של אז,
הדומה נדבק לדומה ונוצרו קבוצות וקמצים
עד רמה כזאת, שכמו שאמרנו, מספיק שאדם היה מדבר בניב שונה, הוא כבר לא יודע, זה כבר לא מתאים לי. דוקין שבעין, ניב שבשפתיים.
והנוקשות החברתית הזאת חלחלה גם לנוקשות רוחנית, באופן כזה שאתה לא יכול אפילו לשנות שום דבר, כלום אתה לא יכול לזוז.
הגמרא לא מספרת מי זה בעל הבית,
משאירה אותה כאנונימי,
כי זה עלול להיות כל אחד ואחד מאיתנו אם לא נשים לב. כי מטבע הדברים, האדם נמשך אל הדומה,
אלא קרוב אליו. אם לא נשים לב, אנחנו עלולים למצוא את זה בתוך הסיטואציה הזאת.
על זכר בא ירושלים,
לכן ירושלים תיבנה בדיוק על הדבר הזה.
על המפגשים בין אנשים שונים.
על אהבה.
על זה שאין קומץ.
אין קמצים.
שמעתי...
בקיצור,
אפשר לתרגם היום את הסיפור של השבטים בעם ישראל לעדות.
עדות.
וזה ברור שחלק גדול מתהליך הגאולה שאנחנו בתוכו הוא האפשרות שלנו להכיר עדות שונות ולהתברך מהן.
להתברך. אלו מאלו. זה נפלא.
והכי ברכה קורית מתי?
כשמתחתנים.
מתחתנים.
יש לי חתן, אחד, ההורים שלו אלוני פרס, אחד, חתן אשכנזי.
חתן אשכנזי, אנחנו מושכים אותו חזק לכיוון הספרדיות.
אנחנו ככה מפתים אותו בפסח עם כל מיני קציצות טעימות וזה.
אבל אתה מתברך מכל אחד.
זה כאילו, נכנסים, המנהגים, אתה רואה מכאן.
החתן שלי, הצדיק האשכנזי, איפה פגשתי אותו פעם ראשונה?
כאילו,
לא משנה כרגע הסיפור, אבל
פעם ראשונה פגשתי אותו בסליחות ספרדיות.
למה? יש היום הרבה אשכנזים, הרבה,
שאומרים, מה, אני אחכה עד ראש השנה,
שבוע קודם להגיד סליחות? יאללה, הסליחות הספרדיות כל כך יפות, מתחילים להגיד סליחות יחד עם הספרדים.
מסלסלים, יודעים, מכירים, מכירים את הפיוטים, ככה צריך.
וגם אני, מהצד השני,
כשאני גדלתי בבית כנסת, כל החיים שלי בבית כנסת מרוקאי, ספרדי כזה וכל זה,
כשהגעתי לישיבה, לישיבת ההסדר, אמרתי, בוא'נה, אני רוצה פעם אחת לטעום איזה תפילה אשכנזית בימים נוראים, לא מכיר בכלל, לא יודע מה זה.
שמתי נפשי בחפי, מה שנקרא, בהתחלה זה נורא הבחין אותי, הייתי מסתכל, רואה כולם עם קיטלים וכזה, שקט לי, אתה יודע, תפילה ספרדית בראש השנה, מה, ראש השנה זה חג אצל הספרדים.
אבינו, וזה, והכל טוב, ועושים פיוטים, וגם גומרים, לא גומרים ב-1600,
2400, 2300 וחצי, אוכלים סעודה.
כשאשכנזים זה אירוע אחר,
הבטחה הפחידו אותי, אמרתי, יאללה, אני אקבל אומץ?
נכנסתי, וואו, איזה תפילה, איך התלהבתי, תפילה של המלאכה, אז אתה... אז אני מחלק,
עושה חצי-חצי, חצי פה, חצי שעה.
אפשר להתברך,
אתה נפתח לעוד אפשרויות, אתה לא כאילו כולך נעול,
אם זה לא הפלך שלי בפולניה, זה כבר לא טוב.
אם זה לא ה...
זה מהות הגאולה.
מקו דין מין דין.
בסדר?
אתם יודעים, לפני כמה שנים היה כאן כינוס,
כמו הכינוס שעשינו עכשיו,
בתחילת השבוע, ובזה אני אסיים,
ומכון מאיר המון שנים מתפללים כאילו מנחה, אתם יודעים, המנהג פה של התפילה זה נוסח ספרד.
אחד התלמידים אמר, הרב, לרבי גון, למה לא רואים כאן קורבנות במנחה?
אז מה הרבי גון אמר לו?
צודק, באמת למה לא אומרים קורבנות? צריך להגיד קורבנות.
תתחיל להגיד קורבנות.
אני חושב שמכון מאיר זה...
בין הישיבות הבדודות שאומרים קורבנות. לא הייתי בכולם, אבל...
מתחילים את התפילה עם פתח אליהו מקורבנות.
ככה צריך.
קבלין דין מין דין.
להתחיל את מנחה בנחת, ככה לא באיזה ברקס על 18,
פתח אליהו,
קורבנות.
מקבלים דין מין דין.
יכולת המפגש בין העדות השונות היא מדהימה.
פה במכון אנחנו עושים יום עיון ליהודי אתיופיה. עשרים מנהגים יש ליהודי אתיופיה, זה דבר אדיר.
אבל לא יודע, הכל עדיין הם מנהגים שלהם. אפשר לקבל אחד מהשני.
זה התיקון.
על קמצא וברקמצא חרבה ירושלים.
קמצא בארמית זה גם שבלול.
על זה שכל אחד היה בשבלול שלו.
לפתוח את השבלול.
לפגוש אנשים אחרים, להרחיב את הלב.
שהלב לא יהיה קשה, שהלב יהיה רך.
זה ירושלים הולכת ונבנית.
חזקו וימצאו אחי ורעי,
נשוב וניפגש בסדרה חדשה של כל עשו חכמינו בעזרת השם בחודש אלום.
