טוב, אנחנו לומדים כאן אגדות חז״ל או סיפורי מעשיות. שבוע שעבר למדנו את הסיפורים של הבעל שם טוב ותקיעת שופר, וזה נכון.
לכן היום הגיע תור של סיפור מהגמרא.
תראו, זה סיפור התשובה הקלאסי הכי אולי מפורסם שיש.
ננסה לחדש בו איזה דבר מה,
אבל הוא סיפור תשובה קלאסי.
הוא גם בעיניי מעיד על האומץ הגדול של חז״ל, כשבאו...
נראה לי שאפשר להגיד את המזגן, לא, עידו?
עידו,
תפנק אותנו במזגן על חשבון חברת חשמל.
יש שם הון, הון, תדליק פשוט, תדליק.
אה, לא, אני אראה בכלל. נכון, תודה.
אז זה סיפור שהוא מניח את הדברים,
מניח אותם, מה שנקרא,
על השולחן, או יש שיגידו גם על הפנים.
תודה.
בסדר?
אז אנחנו ננסה להבין אותו, את הסיפור הזה.
קצת השלמות.
מסכת עבודה זרה, דף יז עמוד א', ועתניא,
אמרו עליו על רב אלעזר בן דורדיה,
הגמרא דנה במה קורה,
הביק בייטובה, מה קורה למי שהתמכר
לעבירה מסוימת.
וכאילו, הגמרא רוצה להגיד שקשה מאוד לצאת מהתמכרות, ואז הגמרא אומרת, אבל הנה, יש לנו הוכחה שאפשר.
מה?
ועתניא אמרו עליו על רב אלעזר בן דורדיה,
שלא הניח זונה אחת בעולם שלא באה עליה.
פעם אחת שמע שזונה אחת בקרחי הים והייתה נוטלת כיס דינארין בשכרה, כלומר שכר גבוה.
נטל כיס דינארין והלך ועבר עליה שבעה נערות.
בשעת הרגל דבר הפיחה.
אמרה הזונה הזאת,
כשם שהפיכה זו אינה חוזרת למקומה,
כך אלעזר בן דורדיה אין מקבלים אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני ערים וגבעות.
אמר, ערים וגבעות בקשו עלי רחמים.
אמרו לו עד שאנחנו מבקשים עליך רחמים נבקש על עצמנו
שנאמר כי העמים ימושו והגבעות תמותנה
אמר שמיים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנחנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו
שנאמר כי שמיים כעשן נמלחו בארץ כבדגת תכלה
אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנחנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וחפרה הלבנה ובושע החמה
אמר כוכבים ומזלות בקשו עליה רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר בנמק וכל צבא השמיים
אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בן ברכיו וגאה בבכייה עד שיצתה נשמתו
יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיה מזומן לחיי העולם הבא
בחר רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת
ואמר רבי, לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם, אלא שקוראים אותם רבי.
זה הסיפור.
אפשר להתחיל מהסוף, מה בשאלות?
מה אכפת לרבי? מה זה ה... כאילו, וואלה, כץ, אבי כל החיים לומד תורה, הוא הגיע,
השר ווילי על האופנוע,
לקח אותנו לסיבוב.
מה, למה רבי לא מפרגן לו?
בסדר, חזר בתשובה.
לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם, אלא שקוראים אותם רבי. באמת?
למה?
יצא בת קול ואמרה, רבי אלעזר בן דור... מי שקרא לו רבי זה הבת קול.
באמת, למה הבת קול קוראות לו רבי? הוא לא הספיק להיות שום רבי בחיים. הוא עושה תשובה ונפטר.
למה הוא רבי? מה הרבי כאן?
וכמובן, מה פשר כל הדיון הזה? מי מבקש על ערך חכמים? וכן על זה הדרך.
אז אני רוצה להציע בפניכם שהסיפור הזה בעצם כמות שהוא לא היה.
אלא חז״ל לקחו
הרבה מאוד מקרים
של בעלי תשובה
ובנו מהם סיפור אחד
שהוא אב טיפוס לכל ה...
כלומר,
הסיפור הזה היה, אבל הוא היה בהרבה מאוד גרסאות.
והם בנו כאן דמות של בעל תשובה, דמות של גיבור.
מי הגיבור?
מה השם שלו?
אלעזר בן דורדיה.
מה זה אלעזר?
אלעזר, השם עוזר.
מה זה דורדיה?
לא.
דורדיה זה שמרים.
זה הפסולת של היין.
כחמרה לדורדיה, כמו השמרים ליין.
ובזה בעצם חז״ל,
תיארו לנו את המורכבות של האדם,
שהאדם מורכב מחלק אלוקא ממעל ממש,
נשמה אלוקית, אלעזר.
אני אומר זה משל, אבל יש משלים שאתה אומר זה משל,
ולדעתי המשל הזה מבוסס
לא על סיפור אחד אמיתי,
אלא על הרבה סיפורים אמיתיים, שאתה אומר, אני לא יכול לספר עכשיו את אלף המקרים שפגשתי,
אני אבנה מכולם סיפור אחד.
בסדר?
הבנת שמואל?
ולכן אלעזר בן דורדיא, הזה שלנו,
הוא בעצם דמות שמבטאת את המורכבות שבתוכה חיים כולנו.
מהי המורכבות?
מתח
בין קודש לחול,
אני חי בין האמת שלי, בין אלף הרגלים, עם כל הפחד שמעליי,
ובמציאות הזאת,
במציאות השיגעון הכל חוזר עליי, כן וכו' וכו',
בין אלעזר לבין דורדיה.
בסדר?
מתח.
וכולנו, פחות או יותר, מנסים לנהל את המתח הזה, להתמודד איתו, נכשלים, נופלים, קמים, עושים תשובה.
כאן מתואר אדם שהחליט
להתמכר.
להתמכר. כלומר, זה לא,
בדרך כלל, כשאדם עושה חטא, הוא בחוויה של כישלון.
יש איזה רוביקון שאדם עובר,
יש דפים? יש מספיק דפים, דעתי.
פסתי פה איזה, הנה, כן.
אדם עושה כישלון, אז הוא ככה.
בואו נגיד, ניקח דוגמאות יותר קלות. בסדר, אדם שהוא, אני לא יודע מה, אני מדבר לשון הרע.
אז הוא, טוב, יש לו,
יש לו, שאדם אומר, עזוב, תן ליהנות.
מה, כולם שקטים פה, חבר'ה, אין לכם משהו לספר על איזה מישהו? בואו קצת,
בואו נהנה מזה.
בסדר?
יש אדם שמשקר, הוא מרגיש לא נעים, שיקר, וזה, ליבו נוקפו, אולי אחרי זה.
יש אדם שם, מה בעולם, כאילו,
משקר, מה הבעיה? זה מלכתחילה, הוא לא...
כשהוא אומר אמת, המכונת אמת מתחילה לצפצף מה קורה לו.
מספרים בדיחה על איזה עורך דין שהתלבט מה לעשות, איזה משפט להגיד ככה, להגיד ככה ומתייעץ עם חבר שלו ואומר לו, תגיד, אם אני אשקר ככה השופט יגיד לי ככה, אם אני אשקר ככה השופט יגיד לי ככה, מה לעשות?
אז החבר אומר לו, תשמע, אולי תגיד את האמת.
על זה לא חשבתי.
האפשרות הזאת לא עלה על דעתי בכלל
להגיד את האמת.
זה רוב בני האדם. אבל כאן מתוארת דמות אחרת,
כמו שאמרנו,
שהיא מחליטה ללכת על החטא לכתחילה.
זהו.
בלי להתנצל.
בלי להתנצל.
במקרה הזה זה יצר מין.
עכשיו, כבר כאן המדרש,
הגמרא מתאמת את הבעייתיות, כי כל המהות של החטא בנויה על ריגוש.
מה שהרגש אותך היום
לא ירגש אותך מחר.
מה שהרגש אותך מחר לא ירגש אותך מחר. אתה צריך להגביר את המתח של הריגוש, את סף הריגוש.
כשאדם שומר על איזון,
אדם שומר על... אז הוא בונה את זה כל הזמן.
ריחוק, ארצו ושום.
כשאדם מתמכר למשהו,
אז הוא כבר מפסיק להרגיש את מה שריגש אותו פעם שעברה. עכשיו הוא צריך כל פעם משהו חדש.
ולכן הוא הגיע לכזה מצב שהוא שמע שיש משהו שהוא עוד לא נישא ועוד לא טעה ממנו בקרחי הים.
עם המון כסף, המון מאמץ.
וואלה, קדימה, יש משהו, יש אתגר חדש בחיים.
המדרש כאן מנכיח בצורה מאוד מאוד, הגמרא כאן מנכיחה בצורה מאוד מאוד חזקה את העובדה שהאדם יכול להתמכר
אל הנאות הגוף הללו,
ואז אתה כל הזמן מחפש ריגושים, מה הדבר הבא?
פה כבר הייתי, פה כבר הייתי, פה, בסדר?
כאן זה ביצר מין, אבל זה נכון בכל התחומים. בעצם בלשון קודשיים חז״ל אמרו לנו,
על כל האזור הזה איבר קטן יש לו באדם, מרהיבו שבע, משביעו רעב.
נכון?
איבר קטן יש לו לאדם, אם הוא מרהיב אותו,
שומר אותו, אז הוא שבע כל הזמן, אתה נותן לו, הוא רגוע. אבל אם אתה משביע אותו, אז הוא כל הזמן רוצה עוד ועוד.
אוהב כסף, לא יסבע כסף.
נכון?
ומי שאוהב אוכל, אז עכשיו הוא כבר אכל את המנה הזאת, הוא אמר, מה, צריך עוד עכשיו, עוד איזה שדרוג, עוד איזה משהו שהוא לא אכל, עוד איזה השקעה, ואז מגיעים לכל מיני דברים
משונים ומוזרים. כאן, במקרה שלנו,
זה יצר מין, זו תאוות מין,
שאומר, טוב, הוא כבר מיצה פה את כל האפשרויות כאן באזור שלו. הוא שמש יש איזה,
יש איזה חידוש שהוא עוד לא טעם ממנו בקרחי הים.
נטל כיס דינארין והלך ועבר עליה שבע נערות. וכאן יש,
כן,
יש כאן תיאור חריף מאוד,
ואומץ של חזר. אני רוצה אבל לנסות להסביר
מה קורה בתירוץ הזה.
חזר מתארים פה זונה, כן?
שהגיעה אל אלעזר בן דורדיה הזה,
והיא הרי ראתה הרבה דברים בחיים.
היא ראתה, אנשים באו אליי,
היא אומרת לו, תקשיב, כמוך עוד לא ראיתי.
גסות כזאת,
התמכרות כזאת, זה עוד לא פודשתי.
כל מי שמגיע אליי, מגיע בהיחווה, מגיע בהסתר, קצת מתבייש, קצת נכנע ליצר שלו, קצת...
כמוך?
כזאת כאילו התמכרות לא ראיתי.
אתה גמרת.
זהו.
כמובן, קשה, אף אחד לא היה שם, מי יודע לספר את הסיפור הזה וכו', זה כאילו חזק כאן.
מתארים פה חוויה מאוד מאוד קשה שבה האדם,
בוא נגיד ככה,
גם כשאדם הולך באיזושהי דרך מסוימת,
הוא עדיין רוצה לדעת שהדרך השנייה פתוחה בפניו.
אם הוא ירצה פעם לאחוז בה.
וכשבא מישהו ואומר לו, תקשיב,
זה כבר לא יקרה לך,
אתה גמרת.
זה מטלטל אותו.
מטלטל אותו.
לפני כמה שנים הכרנו איזו אישה אחת שהיא בכלל לא בקטע, לא להתחתן ולא להילדת ילדים, היא לא בקטע שלה.
הוא הולד אחד לאיזה רופא, והוא אמר לה, תקשיבי, גברת, המצב שלך הגופני מאוד מאוד לא טוב,
ואת לא תוכלי ללדת,
איך שאת,
מצבך הגופני.
זה הטריף אותה.
והיא הלכה, התחילה לשנות את התזונה וזה, לעשות ספורט, והתעממות.
איכשהו, אשתי איכרת, אמרת לה בלטה.
אבל את בכל מקרה לא מתכננת להתחתן, כאילו, את לא...
את אומרת כן, אבל כשאמרו לי שאני לא אוכל ללדת,
זה היה בשבילי, כי אולי הפעם אני ארצה.
אולי אני ארצה שזה יהיה פתוח לי. אז פתאום כשאיזה רופא סוגר לי את האפשרות,
הזונה הזאת היא דווקא האינטואיציה שלה,
שהיא ראתה הרבה מאוד אנשים,
ואומרת לו, תקשיב,
אתה
כבר לא תחזור.
זהו.
מהמקום שאתה אליו הגעת, כבר לא חוזרים.
אין סיכוי.
לא ראיתי דבר כזה שמישהו יחזור משם.
אתה מכור לצמיתות, זהו.
חצית את הקו האחרון שעוד מהווה אצל האדם איזושהי התלבטות שממנה הוא עוד יכול לחזור.
אתם מכירים? זה כמו איזה...
יש נקודת אל-חזור קוראים לזה, נכון?
מכיר את זה מאופניים. יש נקודה באופניים, כשאתה קופץ איזה אלמנט,
שאי אפשר, אם תעצור, אפשר לעצור תמיד, אבל אם תעצור אתה בטוח תתרסק.
התחלתי להמשיך.
לעשות האלמנט כמו שצריך ולעבור, אבל יש נקודה שאם אתה,
אתה יודע, עד אז אתה יכול לעצור, אבל יש נקודה שברגע שעברת אותה, זהו, אתה עשו חי, אם תעצור אתה מתהפך הפוך.
זה גם מבחינה נפשית,
נקודת אל-חזור מסוימת,
שהיא אומרת לו, במבנה שלך, בהתמכרות שלך,
באופן שבו אתה מתנהל, אתה כבר כל כך בפנים,
שזהו.
והיא נותנת לו כאן משל כזה, כן? יש דברים שיש סוג של מעוות שלא יוכל לתקון. זהו, כמו שמה שיצא מהגוף לא חוזר, ככה גם מה שיצא ממך,
העולם שמנו יצאת, לעולם לא תוכל לחזור אליו.
התגברו עליך כל כך השמרים שלעולם לא תוכל לחזור לאחור.
ודווקא הדבר הזה מזעזע אותו.
מזעזע אותו. מה? כן.
עוד לא ידענו לסוף.
נגיע... אמרת שדווקא מה שהסוף,
זה בעיניך מעוות את כל הציבור.
בינתיים, כן, אבל בינתיים אנחנו מקשים.
הקשבנו על הדבר הזה, על ה... רק קצת קרוב. בכל אופן, כאילו, עוד פעם מרשים, אבל כאילו...
הוא לא אמר... טוב.
נו.
כאילו,
קצת לא מתייחסים לאלמנט של מה שעורר את התשובה.
הוא היה כאילו,
כאילו היה חיצוניות,
וכמו שאתה אומר, זה שהציבו לו את זה,
וכאילו,
כאילו אם זה לא היה קורה מבחוץ, זה היה ממשיך כל החיים.
נכון.
זה כאילו הרבה פעמים אנחנו לא רוצים להגיע לשם.
אנחנו רוצים לעשות את התשובה המוחלטת למשהו, אבל אנחנו לא רוצים שאיזה משהו... יפה.
תזכור את השאלה שלך, כי אנחנו בדיוק נתייחס אליה, כי נגיע לסוף. זו שאלה מצוינת.
בסדר, כאילו אומר אביב, אנחנו לא רוצים להגיע לכזה מצב שבו צריך שמישהו אחר יזכיר לנו. אנחנו רוצים להתעורר מעצמנו.
נזכור את זה.
אז על כל פנים, מתברר שדווקא הטריקת דלת הזאת,
שאמרו לו שהוא לא מסוגל,
זעזעה אותו.
טוב, מה הוא יעשה עכשיו?
מה עושה בן אדם
שמבין בשנייה אחת
שהחיים שלו היו טעות?
שהוא הלך רחוק מדי, מדי, מדי,
שהוא הלך כאילו ל...
מה עכשיו הוא יעשה?
מאיפה נתחיל לתקן?
אתה יודע, זה כמו אדם שכתב כל החיים שלו
מאמרים פובליציסטיים של פגיעה באנשים.
כל החיים הוא כתב מאמרים כדי לפגוע באנשים. אלה שהוא פגע בהם כבר נפתרו.
מרירים וכועסים ומאוכזמים,
ובסוף ימיו הוא פתאום אומר, מה עשיתי?
מה עשיתי? כל החיים פגעתי באנשים.
הוא יכול להחזיר את המאמרים עכשיו אחורה? הוא יכול לכתוב מכתב התנצלות לכל מי שהוא כתב כל השנים מאמרים?
חלק מהאנשים כבר לא פה בכלל, לא בין החיים.
כלומר, יש מצב שבו אדם מסתכל אחורה, הוא רוצה לשנות,
אבל הוא מסתכל אחורה ואומר,
אין לי איך,
זה גדול מדי, זה רחב מדי, זה עמוק מדי.
ואז
אומר עדיין אלעזר בן דאודיה,
טוב,
אבל אולי יש לי תירוץ.
אולי יש לי תירוץ.
אולי יש לי הצדקה.
מהי ההצדקה?
הלך וישב בין שני ערים וגבעות ואמר, ערים וגבעות בקשו עלי רחמים.
מה זה ערים וגבעות?
זה ביטוי למקום.
אולי, הוא אומר, אולי לא אני אשם.
אולי מה שאשם זה המקום שגדלתי בו.
כאילו גדלתי בשכונה, ככה, בגיל חמש, מישהו נראה לי איזה חוברת פורנוגרפיה, ובגללו אני...
בגלל המקום שגדלתי בו.
אז הוא אומר ל... אמרו לו, עד שאנחנו מקשיבים עליך, נבקש על עצמנו, שנאמר כי הערים ימושו והגבעות תמוטנה. מה הכוונה?
מה?
תמוטנה זה יתמוטטו.
מה הכוונה?
הדיבור הוא כזה.
אומרים לו הערים והגבעות, תדע לך, אפילו אנחנו, שאנחנו דומם, הרי מה זה, ההר הוא לא זוז לשום מקום, הוא דומם.
אפילו אנחנו נמצאים במתח,
האם אנחנו ממלאים את תפקידנו, כן או לא?
כולך, כולה אבן.
כולה אבן. מה יש לך לעשות? השליחות שלך להיות כאן ולא לזוז. לא, אומר את האבן. אפילו אני מוטרדת שאני אהיה אבן כמו שצריך, כמו שהקדוש ברוך הוא רצה אותי.
אז עליי אני מוטרדת. אז עליך?
שלך יש בחירה חופשית,
ואתה, אני מבקש עליך?
אתה מדבר, אתה יודע באיזה מתח אתה אמור להיות, אותו שאחרים יבקשו עליך. אפילו אני, אפילו דומם,
נמצא בסוג של מתח בבריאה, האם הוא ממלא את שליחותו?
אז אתה רוצה שאני אבקש עליך?
אין אפשרות.
טוב,
אמר שמיים וארץ
בקשו עליי רחמים.
אמרו עד שאנחנו מבקשים עליך, אני אבקש על עצמנו, כן?
שמיים וארץ, מה זה?
שמיים וארץ זה כאילו, טוב, אולי השם נמצא בזה שאנחנו נמצאים בעולם שיש בו שמיים וארץ.
גם וגם, כאילו, יש בו גם ארץ מאוד מורכבת.
מורכבת, ש... רק תחשבו על זה.
שומע עידו,
מה החוויה הבסיסית שלנו?
עידו, נכון?
מה?
מה החוויה הבסיסית שלנו?
החוויה הקיומית הבסיסית שלנו, שאנחנו נמשכים כלפי מטה.
זה כוח הגרביטציה, נכון?
אנחנו כל הזמן נמשכים למטה.
השמיים למעלה, יש!
אבל הארץ מושכת למטה.
זו חוויה קיומית, אתה כל הזמן נמשך כלפי מטה.
אז הוא אומר, אולי זה שאני על הארץ, אני אשם.
יש שמיים ויש ארץ, אני...
אולי עצם המיקום שלנו כאן בעולם, ברת את בני הידיים, עצם, מה אתה רוצה?
אומרים לו השמיים והארץ, אנחנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו,
שנאמר כי שמיים כי עשן נמלחו, והארץ כבגד תבלה, כן?
הארץ אומרת,
הארץ יכולה לבלוט.
שמיים כי עשן נמלחו, כלומר, הארץ אומרת, גם אני, שאני ארץ בעצמי,
אני צריכה לתת דין למה לא הייתי מספיק
מבוטלת לשמיים, ולכן באמת בקו האופק,
שמיים וארץ נפגשים,
זה מתחבר, בסדר? אנחנו צריכים ליצור חיבור.
כתוב, השמיים, שמיים לאדוני, והארץ נתן לבני אדם
כדי שיעשו מהארץ שמיים, אומר הרבי מקוץ.
טוב, אז זה... אתה יכול לראות שמיים כאשר נמנחו, וארץ כדי לגביהם?
זה מתאר כאילו איזה
קטסטרופה שהשמיים הם נראים כמו עשן ומלח,
והארץ מאוד מאוד בלויה.
כלומר, גם השמיים והארץ עתידים
לעמוד בדין האם הם מילאו את תפקידם.
האם השמיים הפרו את הארץ? אנחנו נקרא לזה עוד שבועיים. האזינו השמיים ואדברה ותשמע הארץ עם ריפי.
כלומר, האם באמת
בני אדם הסתכלו על השמיים למרות שהם ראו על הארץ
פעם אחת?
האם
אלה שנמצאים בשמיים,
בני אדם שיש להם נטייה רוחנית,
לא פרחו להם למעלה אלא הורידו את האידיאל אל הארץ? אומרים השמיים והארץ, אל תבוא אלינו בטענות.
העולם הזה הוא עולם מורכב ואנחנו בעצמנו צריכים לצאת ידי חובה,
וגם אתה היית אמור לעמוד בזה. תבקש רחים על עצמך.
אמר,
חמה ולבנה בקשו עלי רחמים.
אמרו לו, עד שאנחנו מבקשים עליך, אני אבקש על עצמנו.
חמה ולבנה,
כן, שמש וירח,
זה בשפת חזל,
החמה היא המשפיעה והלבנה היא המקבלת.
אז הוא אומר, אולי לא אני אשם, אולי מי שהשפיע עליי
הוא אשם. המורים שהיו לי, ההורים,
הבית שגדלתי בו,
המבנה הנפש שלי, שהוא נמשך לדברים כאלו,
החמה והלבנה שבי.
אלה שהשפיעו עליי,
והמבנה של האישיות שלי שהוא נורא רגיש, ונורא נעלב, והוא נורא מחפש אקסטרים, וכן זו הדרך.
מה אומרים לו?
לא.
תשכח מזה.
כלומר, הוא מנסה להצדיק את זה, הוא אומר, תשמעו, מה לעשות, אני גדלתי, הוא השפיע על היראה, הוא השפיע, מבנה האישיות שלי הוא כזה, שהוא נמשך לכל מיני דברים רעים.
אולי זה, אולי לשם נגלגל את האחריות? הוא אומר, אל תגלגל את האחריות.
אל תגלגל את האחריות עלינו.
יש לנו מספיק.
כן, עד שאנחנו מבקשים עליך רחמים,
נבקש על עצמנו, שנאמר בחפרה לבנה ובושה החמה.
כלומר, אדם לא יכול להתכסות
מאחורי התירוץ, היה לי מורים גרועים, או הייתה לי אישיות איזה,
זה לא תירוץ.
אמר כוכבים ומזלות בקשו עליי רחמים.
אולי נולדתי במזל דפוק.
נולדתי במזל כזה של מכתוב.
ולכן כל מה שקרה לי, אולי המזל שלי השם, הגורל, המזל.
לא.
אמרו לו, עד שאנחנו מבקשים עליך, אני מבקש על עצמנו.
אמר,
הגיע לתובנה.
אין הדבר תלוי עליו. יסוד התשובה
זה שאדם אומר את זה.
אני לא יכול לגלגל אחריות על אף אחד,
לא על ההורים שלי,
לא על המורים שלי, לא על מבנה האישיות שלי, לא על המקום בו גדלתי, לא על המזלות שלי, על אופי האישיות, לא על שום דבר, כלום.
לא יכול לגלגל אחריות.
מי אחראי?
אני.
אני אחראי.
כלומר, אומר לעצמו הרב אלעזר בן דורדיה, באותם תנאים שגדלתי עם אותם הורים, באותו מזל, באותו זה, יכולתי לצאת אחרת
אם הייתי בוחר אחרת.
אני בחרתי
להתנהג בצורה הזאת.
ואם הייתי שם נמצא עוד פעם, הייתי יכול לבחור אחרת.
אף אחד, אתה לא יכול לגלגל עליו את האחריות של החיים שלך.
הוא אשם, ולקחו לי ושתו לי, ובקיטבק, והמפקד אמר, וכל ואלה.
כולם, כתוב רשעים מלאים חרטות, הם כל הזמן מאשימים את כולם, ואם הייתי יודע, הייתי מתחרד.
והצדיקים לוקחים אחראית.
טוב, בסדר, אז עכשיו זה תלוי בו, אז מה הוא עכשיו הוא אמור לעשות?
מה הוא אמור לעשות?
עכשיו הוא רוצה לעשות בתשובה.
כל מי שניווט יודע שכשמתברברים בניווט,
יש עצותו ויצר הרע.
היצר הרע, מה אומר לך?
אה? לא, זה כבר לא יצר הרע, זה, מה?
יצר הרע מתחיל להגיד לך,
אתה תקשיב, יש לי מה, הכל בסדר, יש לי מה.
העצם אומר, תקשיב, הנה אתה פה, אתה על זה.
ההר הזה, זה ההר, זה ההר שאתה על זה. והנחל, נכון שהוא לא בדיוק עובר, אבל זה בדיוק, הנה תמשיך, ואתה ממשיך להתברבר, ואתה עומק בברבור, ואתה כבר בסוף אתה עולה בדרורית, ואתה אומר, תשמעו, אין לי מושג איפה אני נמצא, תצילו אותי.
קורה דבר כזה?
קורה.
אתה משכנע את עצמך שתקן, והנה, ועוד רגע נגיע, וצריך להיות בעוד 400 מטר את הפיתול נחל הזה, אז זה לא 400, כנראה זה 800,
וזה 800 וזה, ועוד רגע הוא מגיע, והפיתול הוא הגיע על פיתול, וזה לא פיתול ימינה, זה שמאלה. בקיצור,
בסוף אתה מוטט את עצמך תקוע על איזה הר,
מתחת לפניך איזה תהום, ואתה מבין ש...
אבל זה כבר too late.
והיצר הטוב אומר לך, תקשיב, אחי, טעית.
טעית, בואו זה.
מה תעשה עכשיו? כידוע לכולם, מה עושים?
תחזור אחורה לנקודה האחרונה שאתה בטוח איפה שאתה נמצא.
תחזור אחורה, זה מבאס לחזור אחורה.
איפה התברברתי? איפה הייתה הטעות?
אז אנזר בן דורדניה אומר, אוקיי, אני מבין שהלכתי רחוק מאוד מאוד.
בואו ננסה לחזור אחורה וננסה להיזכר איפה הייתה הפעם האחרונה בחיים שלי שהרגשתי שאני בדרך הנכונה.
איפה זה היה? מה הייתה החוויה?
אז הוא הולך אחורה והוא רואה שהכול דפוק.
כמה שנים לפני הוא רואה שבנערות הוא כבר היה בעסק הזה,
הוא רואה שכבר בילדות הוא היה בעסק הזה.
הפעם האחרונה שהוא מצליח להיזכר באיזשהן תחושות של תיקון וטהרה,
זה מה?
כשהוא היה בבטן של אמא שלו.
הגמרא אומרת, המסכת נידה בדף ל' עמוד א',
ל' עמוד ב', ל' עמוד ב'.
מדהים, גמרא מדהימה, איך היא ידעה את זה, לא היה להם אולטרסאונד.
למה התינוק דומה במעי אמו?
יפה.
פנקס מקופל,
ראשו בין רגליו,
ושתי ידיו על שתי אצבעותיו,
אצדעותיו,
והראש בין הרגליים,
ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה,
וצופה מסוף העולם ועד סופו ונר דלוק לו על ראשו.
והמהרן מסביר את ה...
והגמרא אומרת שכאילו ה...
הוא אומר שהאדם במעי אמו הוא בעצם מונח
במצב האופטימלי שאליו הוא אמור להתפתח כשהוא יוולד.
הוא מונח כמו פנקס, כלומר,
ברור לך שאתה צריך להמשיך להתפתח,
אבל גם כמו קריאה, מצב של תפילה.
כשאדם מתפלל הוא בעצם קורע. כלומר, אתה יודע לך, אחד מהאידיאלים המרכזיים שאתה צריך לעשות כשתצא מחוץ לבטן זה להתפלל.
ראשו בן ברכיו
ושתי ידיו על שתי עץ שדותיו, שזה תנועה של חשיבה.
חשיבה,
תפעיל את כוח התכלית שלך.
צלם אלוהים שבכלל זה הפעלת כוח המחשבה,
והוא כמו פנקס, כלומר,
החיים שלך הם יהיו כמו ספר, צריך לכתוב בהם מעשים,
מה תעשה בחיים הללו?
הבאתי כאן את הרמב״ם במורה נבוכים, שאומר
שזה השלמות של האדם, המין הרביעי הוא השלמות האנושי האמיתי,
והוא הגיע האדם למעלות השכליות, רצוני לומר,
ציור המושכלות,
ללמוד מהם דעות אמיתיות באלוהיות,
זוהי התכלית האחרונה, והיא המשלמת, האדם שלמות אמיתית, והיא לא לבדו,
ובעבורה יזכה לקיום הנצחי, ובא האדם אדם.
זה מתחיל כבר מבריאת האדם,
מהתנוחה שהתינוק נמצא בה,
במאי משהו שהוא ייקח עם הידיים, כאילו הוא חושב, הוא עסוק בחשיבה, ונר דולק לו והוא לומד תורה.
מלאך מלמד אותו תורה.
אז רב לזר בן דור דיאטה עובר תמונות תמונות באלבום תמונות של החיים שלו, נערות, ילדות, והוא
המקום היחיד שהוא מצליח להיזכר שהוא היה בו
באיזשהו
בצורה מתוקנת,
זה לפני שהוא נולד.
כלומר, מה זה בעצם אומר?
שהפער,
לכולנו יש פער בין פוטנציאל לבין מימוש.
יש פער, נכון?
אנחנו בונים גשרים
כדי לגשר על הפער.
מה הגשר, יהיה בסדר, בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור בידודים לבנים. כאילו אנחנו, אנחנו אומרים, יהיה בסדר, אנחנו גשרים.
אם הפער הוא גדול מדי, אז אנחנו מדחיקים.
גם זה מנגנון.
הדחקה, בסדר, יאללה, שמים את זה, אורזים את זה באיזה קופסה,
קוברים את זה בעמוק בנפש,
כשיהיה כוח נתמודד, בסדר?
פערים.
מה קורה שהפער הוא בלתי נתפס, בלתי ניתן לגישור?
בלתי ניתן לגישור, גדול מדי.
איך הנפש מגיבה לפער
שהיא לא יודעת לגשר עליו?
היא בוכה.
בדרך כלל אנחנו בוכים
לתגובה למוות של אדם קרוב,
ופתאום זה פער שלא ניתן לגשר עליו.
זהו, מי יחזיר אותו? אז פתאום האדם,
המנגנון של הבכי הוא מנגנון מופלא. מה קרה כאן בדיוק? מה זה הדבר הזה?
זה אחת ההוכחות לקיומו של אלוהים, כן?
שאדם בוכה. מה אתה בוכה?
אחת ההוכחות לקיומו של חלק אלוקי באדם.
מה זה הבכי הזה? ראית פעם אריה בוכה?
כן, אדם פוחד, זה חלק אלוקי בתוכו, כאילו,
מנסה.
אז אלעזר בן דורדיה, שהוא מבין שבעצם אין לו אפילו חוויה אחת טהורה,
אתה יודע, גן ילדים, מסיבת חנוכה, שהוא עמד, והיה נר מספר 6, והוא אמר, אני נר מספר 6, אני אהרוג את אנטיוכוס, כלום.
מגיל צעיר הוא ברחובות, מגיל צעיר הוא עסוק בפשע ובזנות, כאילו,
משהו מעוות לגמרי.
והדבר האחרון שהוא יכול להיזכר בו זה בעצם לפני שהוא נולד. הוא מבין שיש בו נשמה טהורה, עובדה שהוא עכשיו לא מוצא מנוח.
אבל הפער הוא גדול מדי,
אז הוא בוכה.
עכשיו, מה התכלית של בכי או צחוק?
מה התכלית של בכי או צחוק?
בכי וצחוק זה שתי תגובות נפשיות שעוזרות לנו לגשר
על פערים בלתי נתפסים. אנחנו צוחקים את הפער ולאט לאט מצליחים להסתדר איתו, אנחנו בוכים אותו.
אדם שאיבד אדם קרוב, אז הוא בוכה ובוכה ובוכה, עד שמשהו מתיישב לו בנפש.
אבל פה אצל רב אלעזר בן דורדיא הוא בכה ובכה ובכה ובכה, עד שמה קרה?
מה?
עד שיצא נשמתו.
למה יצא נשמתו? אז תראו,
גם הקוזרי, גם אדמו״ר הזקן וגם כל הקבלה מדברים על מבנה הנפש של האדם בצורה הבאה. הגוף זה הנר,
קחו נר, הגוף זה הנר,
הנפש זה הפתילה
והנשמה זה הלהבה.
עכשיו אתם מבינים, תסתכלו בנר רגיל.
הלהבה כל הזמן מה רוצה לעשות?
לעלות למעלה, לברוח. והנפש כאילו מחזיקה אותה, הגוף מחזיק.
הנר עצמו לא יכול להחזיק את הלהבה.
אז יש איזה גורם מתווך שנקרא נפש. הנפש היא קצת גוף וקצת רוח.
היא איזה מין חומר תיווך כזה. בדרכה הלהבה מצליחה להיאחז.
אבל אם הלהבה, הנשמה מסתכלת למטה ולא רואה כלום,
היא רק רואה פער עצום,
אין מי שיחזיק אותה.
כלומר, אני, אני, רגע, תרגם את זה לשפה קיומית שלנו.
הצער של רבי אלעזר בן דורדה היה כל כך גדול על הפספוס,
שהוא פשוט לא הצליח לגשר, ולכן
לא נשארה לו ברירה.
פוגשים את זה, יש תופעות כאלו.
אנשים שנפטר להם אדם מאוד מאוד קרוב, והם לא מצליחים לעשות את זה, והם נפטרים מיד אחריו.
אתם מכירים דבר כזה?
ממש,
בשבעה, פתאום, אדם היה בריא.
וזה אישתו, פתאום, אחריה.
כאילו, הנפש רוצה,
הנשמה היא גם ככה רוצה לעלות, אבל יש לה מה להיאחז,
וכשאין לה מה להיאחז,
האחיזה מתרופפת והיא עולה למעלה.
אז אלעזר בן דורדיא מבין את הפער,
מבין את הקושי,
מבין את הטעות הגדולה שהוא עשה,
הוא מנסה להיאחז באיזה משהו, אולי איזה מצווה,
אולי איזה מעשה,
כלום.
אז מאהוב הצער,
נשמתו פורחת.
אין מה שממשק אותה לגוף.
הגוף
טמא לגמרי.
תראו, אומרת זה התניא.
ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מה שכתוב, נרשם לשמת אדם, פירוש ישראל, קרויים האדם, נשמתם היא למשל כאור הנר,
שמתנענע תמיד למעלה בטבעו,
מפני שאור האש חפץ בטבע להיפרד מהפתילה
ולהידבק בשורשו למעלה ביסוד האש הכללי וכו'.
ואף שעל ידי זה יחביא ולא ירקלו למטה, הוא רוצה להיפרד.
כך גם נשמת האדם וכן בחינת רוח ונפש,
חפצה וחשקה לבטיבה להיפרד ולצאת מן הגוף ולהידבק בשורשה ומקורה.
וגם שתהיה עין ואפס, לא יישאר מן המאומה.
אף על פי כן, זה רצונה וחפצה בטבע.
וזה שם ממושל לכל דבר שאינו מבחינתם ודעת.
הנשמה רוצה לעלות, והגוף כאילו מכריח אותה להישאר.
אז כשאדם מזדקן,
כתוב בזוהר שכשאדם מזדקן, לאט לאט הקשרים שקושרים את הנשמה על הגוף מתחילים להתרופף.
עד שהקשרים נהיים רופאים, והיא כאילו עולה למעלה, מיטת נשיקה כזאת.
כאן היא רוצה להיות קשורה, אבל אין לה למה. אין לה למה להחזיק. זה כמו אדם שמטפס על איזה קיר חלק,
מנסה לאחוז, אין לו במה לאחוז.
על זה בחר רבי, וזו השאלה של אביו.
אנחנו רוצים תשובה שבה האדם נשאר בחיים.
אנחנו רוצים תשובה
שבה האדם, לא צריך שאחרים יזכירו לו בסיטואציית קצה,
אלא שבה האדם יזכיר לעצמו.
ולכן הסיפור הזה,
מכיוון שהוא נגמר,
לא ב- happy end, הוא נגמר בזה שרב לזר בן דור, אומנם הוא רבי, אבל הוא נפטר.
מה עוזר שהוא רבי אם הוא לא בעולם הזה? תחליטי העולם הזה, על זה בוחר רבי.
ואומר,
יש קונה עולמו בכמה שנים,
ויש קונה עולמו בשעה אחת, אבל יש לזה מחיר לקונה עולמו בשעה אחת. מה המחיר?
שהוא לא כאן, שהוא מת.
איזה מין תשובה זאת אם האדם מת.
אנחנו רוצים תשובה בחיים, לא תשובה למיטה.
למיטה.
ורבי אומר, ואמר רבי, לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם, אלא שקוראים אותם רבי. מה הבעיה?
כשאתה קורא לרב אלעזר בן דורדיא רבי, אז מה זה אומר? מה יש לרבי?
תלמידים!
אז אומר רבי יהודה עכשיו, הוא רווי, הרבה אנשים יחגוג כל החיים, עושה זה, ובשנייה האחרונה אני אבכה וימות ונגמר הסיפור.
הודיעו לי מזה בית מדרש כאלה, של אנשים שלא מוכנים לשוב בתשובה בחיים, לא רוצה.
אותה תשובה בחיים, אותה תיקון בחיים, אל תגיע לי למצבי קצה שכבר אין, וכבר ייאוש טוטאלי, ומשם משם פתאום תצעק, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי.
לא!
תחזור בתשובה בזמן.
אתה עוד יכול לתקן, שאתה יכול לחיות
את תשובתך, ולא רק למות אותה.
למות על קידוש השם זה מעלה גדולה מאוד,
אבל לחיות על קידוש השם
זה מעלה יותר גדולה.
מעלה יותר גדולה. כל רגע ורגע.
אז תשובה שהיא אקט סיום לחיים, וואו, זה נורא נורא הירואי, אנחנו לא רוצים את זה.
אנחנו רוצים תשובה שבה אחרי האדם יכול להמשיך לחיות ולהביא לידי מימוש את התיקון שלו ואת התשובה. אל תחכה להגיע לאיזה קצה שאחריו כבר, זה כבר יהיה מאוחר מדי ויהיה קיצוני מדי. לא, לא מתאים.
יהיה קצר שבו הנשמה תעוף.
אלעזר בן דורדיא, הנשמה והשמרים, רוצים לחיות ביחד.
ולא רוצים להגיע למצבי קצה כאלו שבהם צריך לוותר על מישהו מהם.
לא רוצים לוותר.
ולכן רבי, שרבי הוא רבי יהודה הנשיא, אבי, ויש לו אחריות,
הוא הרב של כל ישראל.
הוא אומר, אני לא רוצה תשובות קיצוניות,
שבהן אחרי זה, אתה יודע, אדם שהוא,
לא יודע מה, כל החיים זה, אז הוא לא חייב דווקא למות.
יכול להיות שהוא פתאום יהיה, אתה יודע, הוא נזיר,
הוא לא מדבר עם אף אחד, הוא בתענית דיבור מעכשיו עד סוף ימיו.
לא.
צריך שתחזור בתשובה, ותלמד איך לדבר נקי, ואיך להיות מאיר פנים, ואיך...
אבל זה נשמע שכאילו יש פה הרבה דברים עמוקים. ואחד הדברים העמוקים זה שהרגע היחיד שבאמת הייתה לו תשובה הוא הוריד את הדפוס מכולם ואז הוא חזר כמו שם אתה כאילו מתי היה המקום הטבעי שלו באמת היחיד שהוא לא היה בו בחטא זה שהוא היה עובר וגם כאן כאילו איך הוא נמצא הוא מניח את הראש בין הברכיים. נכון הוא חוזר במצב עובר. אז כאילו מי שכאילו מגיל קטן הרי בסוף
כאילו מה שאני לקחתי מכאן, שבאיזושהי נקודה אנחנו מצליחים לחזור לנקודה הראשונית ששם סטפינו מהדרך ולהידבק בה. למי שכאילו מלכתחילה סטמאדית, כאילו...
אז הסיפור הזה,
הסיפור הזה מציב באומץ את מחיר התשובה.
כלומר, יש פעמים שהמחיר הוא כבד מאוד, ולכן אנחנו לומדים אותו עכשיו,
כדי לדעת שלא צריך לחכות,
לא צריך לחכות לתשובת אקסטרים כזאת, שיאללה, כזה.
יחזור האדם בתשובה כשעוד יש לו אפשרות לתקן בחיים.
בחיים, בסדר?
כמובן, גם המעשים שלו היו מאוד מאוד קיצוניים, של אלעזר בן דורדא, הוא הלך עד הסוף, הוא התמכר לגמרי לרע.
יש אפשרות לשוב מההתמכרות, אבל המחיר הוא כבד מאוד, ועל זה בחרדי.
אז הסיפור הזה הוא בעצם, לדעתי, סיפור איך לא לחזור בתשובה.
לא איך כן לחזור בתשובה,
בכל אופן, הוא מעביר את העיקרון שאין שום בור
שאתה לא ניתן לעלות ממנו, רק לעיתים
המחירים הם כבדים וגדולים.
לילה טוב.
תודה רבה.
