אנחנו, אנחנו בנפש הפרשה, עבודת הנפש בעקבות הפרשה הולכים בעקבות הדברים של אדמו״ר הזקן לחיות עם הזמן והזמן זה הזמן של פרשת השבוע
ובסוף אנחנו ננסה להבין איזה מושג מעולם הפנימיות,
עולמות, עולמות שנקראים עולמות עקודים, נקודים וברודים, יש מושג כזה בפנימיות התורה וננסה קצת לגעת בו,
אבל כדי להבין את מה שאנחנו צריכים להבין, צריך להתחיל מההתחלה.
תראו,
פרשת ויצא שנקרא בשבת היא פרשה מאוד מאוד דחוסה,
גם מבחינת המאורעות, גם מבחינת השנים, גם מבחינת ההספקים.
יעקב
יוצא מארץ ישראל ויוצא מחרן באותה פרשה.
ונולדים לו הילדים, ובעצם כל בית יעקב, זה הכל קורה דחוס בתוך פרשה אחת.
ובעצם הפרשה מספקת לנו הזדמנות
זו בעצם ההזדמנות המרכזית,
כי אחר כך כבר המוקד עובר לילדים, לשבטים,
להתבונן על אופן הפעולה של יעקב
בצורה מאוד מאוד אינטנסיבית.
בעצם אפשר להגיד שיעקב, מבין כל האבות, זה האב שהרצף המעשים שלו והפעולות שלו וההתלבטויות שלו וההכרעות שלו
מתוארים בצורה הכי מפורטת, ודאי יותר מיצחק אביו וגם אפילו יותר מאברהם.
אמ...
בפרשה הקודמת יעקב היה מאוד מאוד פסיבי, הוא נולד,
איש תמיושב אוהלים,
לוקח את הברכה, בעצם כשאימא שלו,
מה שרבקה מצווה עליו, הוא לא פעיל,
הוא אחרי זה נעלם עוד 14 שנה בבית שם ועבר,
ולעומת זאת הפרשה אצלנו הוא מאוד מאוד פעיל.
ברוך אתה ה' אלוהינו מלחמתיין, הכל יום גור.
בול.
אנחנו צריכים לעשות, לאפיין את,
לא רק פעולה אחת של יעקב, אלא את כל הפעולות,
שרוצות לאפיין אותם,
כמו שיש בהייטק
מקצוע שנקרא אפיון מערכת, אתם מכירים?
צריך לאפיין מערכת, מה היא צריכה, מה הצרכים שלה. אנחנו ננסה לאפיין את צורת הפעולה של יעקב אבינו, מה הוא עושה,
דרך כל מיני זוויות.
ובסוף תנסה לענות על השאלה, כאילו שאלה טכנית,
אבל היא בעצם מסתירה איזשהו סוד גדול בפנימיות התורה, בחסידות.
בסוף הפרשה, כשיעקב אבינו
לבן ישכנע אותו להישאר עוד שבע שנים ולקבל שכר, אז יעקב אבינו אומר, טוב, יש לי רעיון,
מהו הרעיון?
אתם זוכרים, כן?
לא, לא, לא, לא.
לבן אומר לו, תישאר עוד שבע שנים ותעבוד.
אז יעקב אומר, לא בעיה, אני אעבוד, אבל הרי אני יודע שמה שאני אעשה, אתה תגיד שרימיתי אותך.
אז איך נעשה שיהיה ברור מה?
אז יעקב אומר ככה,
בוא ניקח את כל העדר שלך, את כל העדר הצון,
נוריד ממנו את כל העקודים נקודים וורודים. כל הצבעונים, נשים אותם בצד,
נשלח אותם
ביד הבנים של לבן.
הוא אמר, זהו.
כלומר, איפסנו את המערכת. עכשיו יעקב רואה רק את הצאן של מי?
של לבן.
הצאן של לבן שבאיזה צבע הוא?
צבע לבן. יפה, לבן בריבוע.
ואז יעקב אומר ללבן, תקשיב,
מעכשיו כל מה שיוולד לבן שייך לך, כל מה שיוולד צבעוני שייך לי.
בסדר?
ואז אין בעיה, אין, אנחנו,
את הצאן הצבעוניים הראשונים הורדנו, הסרנו מעל העדר, לקחת אותם, נותנת אותם ביד הבנים שלך, הם רואים אותם בכלל במקום אחר, באזור אחר, אין חשש.
כאן נשאר רק עדר לבן,
כל מה שייוולד מעכשיו שהוא לא לבן, הוא אומר יעקב, הוא יהיה שלי, וככה אי אפשר יהיה להגיד שרימיתי אותך, נכון?
זה התוכנית,
זהו.
ואז יוצא שיעקב רואה צאן לבן,
וחלק מההבלדות, מההבלדות הם שלו.
זה קצת ככה, קצת עקום כזה, כאילו,
למה הוא לא סוגר איתו על... לא משנה, תן לי כל שנה 20% מהוולדות.
הכי הגיוני, לא משנה, זה הצבעים וזה, תן לי 20% מהוולדות.
או למה יעקב מעדיף, למה הוא לא הפוך? למה יעקב יגיד, כל מה שהוא לבן יהיה שלי.
למה הוא דווקא בחר לקחת לעצמו את העקודים, נקודים וברודים?
זה מה שננסה לענות בסוף, בואו נתחיל מההתחלה.
תחילת המסע של יעקב
בחרן,
והנה הפסוקים כאן, ויישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם
וירא והנה באר בשדה והנה שם שלושה את רצון רובצים עליה כי מן הבאר ישקעו העדרים.
הוא מגיע, הוא זר, יעקב הוא אדם זר, הוא לא, נכון, הוא
אדם זר, יש בדרך כלל כללים אחד איך מתנהג אדם זר.
אדם זר מגיע למקום, הוא צופה,
הוא לא מתערב,
הוא לא יודע אם הוא באמת מקלל ההתנהגות.
ונאספו שם כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר, וישקו את הצום, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה.
טוב,
ויאמר להם יעקב, אחי מאין אתם?
ויאמרו, מחרן אנחנו.
הוא פונה אליהם בלשון נעימה, אחי.
הם עונים לו כזה בהתרסה, מחרן אנחנו.
ויאמר להם, הידעתם את לבן בן החור?
ואמרו, אמרנו.
כאילו עונים לו, קצר כזה, אל תטריד אותנו.
ויאמר להם, השלום לא? אמרו, שלום.
והנה רחל ביתו באה עם הצון.
ואז אומר להם יעקב, ויאמר, אין עוד היום גדול
לא עת יאסף המקנה, עשקו הצון ולכו רעו.
תגיד, מה, כאילו, הרגע הגעת, לפני דקה הגעת, כבר אתה מחלק עצות לאנשים,
מה הם יעשו,
מה הם לא יעשו,
מה זה הדבר הזה,
נכון?
מה רואה יעקב להתחיל להתערב לאנשים בחיים?
מה, מה זיפורים? הם עשו מה שהם רוצים, תן להם. רואים את זה הצאן שלהם, זה הזמן שלהם, זה החיים שלהם, שיעשו מה שהם רוצים.
לא ככה?
מישהו מאיתנו היה עושה דבר כזה?
היה מתערב?
לא, זה כסף של יעקב, זה ה... שיעשו מה שאתם רוצים. לא, הוא אומר להם, תגידו, למה אתם פה מתפתלים? מה?
כן?
והם אמרו, לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגדלו את האבן מעל פי הבאר והשקיענו הצאן.
מיד נראה את זה כאן בפנים.
הרשע הרש עירש אומר
הפריע ליעקב, זאת לא הבטלנות.
יש אנשים בטלנים בעולם,
אין לו בעיה.
יש כאלה אנשים, לא, בוודאי אדם
שרק הגיע, לא יעביר ביקורת על אנשים שהם בטלנים.
מה שהפריע ליעקב, הוא לא יכול היה להתאפק כי כל כך הפריע לו,
כל כך נגד המהות של יעקב,
זה לא העצלנות, זה החשדנות.
תחשבו,
למה יש אבן גדולה על פי הבאר?
מי יגנוב את המים?
אומר לנו אדם דברי אלוקים חיים, כלומר הרועים אומרים ככה, אף אחד מהם לא סומך על השני, כל אחד אומר, אם הוא יגיע הוא ייקח לי את כל המים, אז בסוף הם עשו כינוס, חייבו שהם יעשו כינוס
וקיבלו החלטה, מה ההחלטה? אנחנו נשים אבן גדולה, שרק כולם ביחד יכולים להסיר אותה, ואז כולם יהיו נוכחים
וככה נוכל להשגיח שאף אחד לא גונב מאף אחד, כלומר תראו איזה עולם דפוק
הם חיים בו,
הם חושדים אחד בשני
ולכן הם מחליטים
לתקוע את עצמם, כן?
כן? כאילו, בכינוס, אף אחד לא רואה את האבן.
והם משקיעים מאמץ כדי להרים את האבן ולהוריד אותה,
מה שמבזבז להם זמן,
כי צריך לחכות שכולם יגיעו,
מה שתוקע את כולם והכל בגלל חשדנות. יעקב לא יכול להבין צורת חיים כזאת.
תגידו, לא יהיה הרבה יותר פשוט לתת אמון?
תנו אמון אחד בשני, שימו יריעת עור על הבאר, כל מי שמגיע ייקח וישיר לאחרים, לכולם יהיה מים,
לא יגנבו אחד מהשני, יהיה ניצול זמן יותר טוב, הכל יהיה יותר טוב, כשיש לך אמון כולם מרוויחים,
וכשאין אמון כולם מפסידים.
יעקב לא מצ... זה לא עניין כלכלי וגם לא עניין של בטלנות,
זה עניין של עד היכן היא יכולה להגיע ליחשדנות, יעקב כולו
מלא באמון.
הוא מגיע למציאות באמון והוא לא מצליח להבין תפיסה,
תפיסה, ואל תעקשו עליהם מרבקה וכל זה, זו הייתה הוראת שעה של רבקה ואדרבה, דווקא העובדה שיעקב כל כך התקשה בגנבת הברכות, וכל כך היה,
התפתל אלף פיתולים וכל זה, זה רק מעיד שהיה שם הוראת שעה, לפעמים יש הוראת שעה.
אבל באופן בסיסי, יעקב הוא איש תם, מה אומר רשי? מה זה תם?
רשי אומר, אינו חריף לרמות.
כלומר,
חריף לרמות זה מי שהדבר ראשון שיוצא לו מאפס לרמאות, קודם כל הוא משקר,
אחרי זה הוא בודק אם כדאי להגיד את האמת.
אבל קודם כל השקר יוצא אצלו. יעקב, זה לא אצלו אפשרות בכלל.
אז הוא לא מצליח להבין איזה עולם מוזר זה. תראו היום,
אתן לכם דוגמה, בסדר?
פה יש לנו כאן לידינו הרכבת הקלה.
אתה עולה לרכבת הקלה, אתה מתקף בעצמך, נכון?
מתקף, סבבה.
עכשיו אפשר לרמות,
זה לא בעיה.
אפשר לרמות. יש פקחים וזה, זה פקחים, אתה עומד ליד הדלת,
מגיע פקח, עולה, אתה מייד יורד, ברכבת אתה בא, אפשר, כאילו, אתה יכול לסרט כל הרכבת מקצה לקצה
בלי שתתפוס אותך פקח, אם אתה עומד ליד הדלת, נגיד, אה, אחד לכמה זמן, נגיד, כמה הקנה,
קיצור,
נגיד, בסדר, אפשר.
אז נגיד שוואן דיי, יום אחד הרכבת הקלה תשתכנע שבאמת יותר מדי אנשים גונבים אותה.
אם יש להם, היה לי פעם איזה תלמיד שעבד בזה,
הוא נראה אותו מסתכל במחשב
על סרט כזה שרץ מהר.
לעומת הסר, הוא אומר לי, אני עובד ברכבת הקלה.
אמרתי לו, אתה פה לידי, מחשב, מה הרכבת הקלה? הוא אומר, כן, זה הסרטונים של המצלמות.
יש מצלמה שמכוונת על המקום שצריך לתקף,
ומריצים את זה מהר,
ואני צריך לבדוק כמה אנשים לא תיקפו בשעה.
זה מריץ כזה. הוא אומר, לא, לא בשביל, אתה לא יכול לזהות אותם, אבל כדי לדעת מה היקף הנזק, מה שנקרא.
אז נגיד שיום אחד הרכבת הקלה חנילה תשתכנע שזה יותר מדי, אז מה יעשו עכשיו?
יחליטו שבכל דלת יהיה כרטיסן, יהיה בן אדם,
ככה צריך, כדי שלא תוכל לעבור אותו.
אז קודם כול יעלו את המחירים, כי צריך פתאום להביא מלא כרטיסנים, עוד עובדים.
דבר שני, מה?
במקום שאתה תיכנס לרכב ותיק-תק ותצא תיק-תק וכל זה, לא, עולים, יורדים,
רגע, זה תקף, לא, זה לא עובד, רגע, גבל, עד ש...
כולם יסבלו מהדבר הזה.
למה?
כי אין אמון, כי אין אמון.
אתם יודעים, יש לך מובית.
אתם יודעים שהיכולת של המובית להיות מובית
היא בגלל שהנהג לא צריך יותר להתעסק עם כסף?
הרי כשהנהג צריך להתעסק עם כסף, אין לך שום יכולת לצפות את הזמן.
ההוא עולה לו עם 100 שקל, אז הנהג צריך להביא 100-200 ולתת לו עודף. זוכרים שפעם הנהגים היו, הייתם קונה אצלם את הכרטיס.
אז הוא כל... מה?
כרטיסייה וזה, הנהג היה גם נהג וגם מוכר וגם משווק וגם הכול.
אז אתה לא יודע, ההוא יעלה עם 200 שקל, ההוא יעלה עם 10 שקל, ההוא נגמר לו העודף, זה אתה...
עכשיו אף אחד עדיין, אתה יכול להעריך פחות או יותר כמה זמן לוקח לכל בן אדם לעלות לאוטובוס,
לעשות את הרב-קו שלו,
את המובי, את האפליקציה, ונגמר הסיפור, אז אתה יכול.
כשיש אמון, אה, אבל אתה יודע, אני משלם במובי,
כן? לא עושה כאן פרסום, אבל אני הכי נוח.
כן, אז אני מלפף לנהג ככה בטלפון.
הבעיה שבהרכבת זה לא. בהרכבת הקו זה לא, אז יש לי גם רב-קו.
אבל אני אומר, ואז אני הולך, אני תופס איזה מקום, עושה את זה. מישהו בודק אותי אחר כך, אם זה, ואני אומר, אתה...
יש אמון, סומכים עליך.
אבל אתה עושה, כמובן יש אמון,
אתה עושה, ואז כולם מרוויחים, מנסיעה יותר מהירה, הכול יותר זול, הכול יותר מהיר, הכול יותר...
זה מה שיעקב לא מבין. תראו מה אומר כאן הרשע, יש דברים נפלאים. באר של ציבור יש לכסות בכיסוי קל
לנוחיות הרבים הנזקקים, לעולם כאן, הרי זה קל אופייני לבני ארם.
אין הבריות
נותנים אמון זה בזה ואינו של האחד צרה בשל חברו שמא חלילה ישאב האחד יותר מהשני
משום כך היה הכיסוי כה כבד שרק במעמד כולם ובכוחותיהם המשותפים יכלו להגיע אל הבאר
יאסף המקנה לא הצון לעדרים הוא קורא מקנה
וכך הוא מזכיר להורים את חובתם לבעלים יצא הצון למרעה מקנה הכוונה זה
קנוי בידכם
בעל ישוטט לבטלה ואז יעקב מגלה את האבן ויגל
ויגאל. בשום מקום אין אנחנו מוצאים את השורש הזה בבניין נפעיל, פרט למקום הזה.
ויגאל הכוונה זה כאילו לא גלל אלא ויגאל זה כאילו בקלות.
הרי הוא מציין את הקלות בה הסיר את האבן הכבדה מעל הבאר, כביכול גרם לה שתתגלגל. במעשה זה שמענו במה בעצם הצטייד יעקב אבינו למען בניו
בניין עתידו, כן?
כסף לא היה בידו.
הדבר הבולט ביותר הוא היה חזק ובעל כוח, היה לו עוצמה.
ליעקב היה עוצמה.
דברים שאחים יכלו לעשות רק בכוחות משותפים
דבר זה עשה הוא לבדו ללא כל מאמץ גופו החזק והבריא על עת עתה הושע היחיד זה הכל ראשו החומרי
הרקע נוצר גדול אשר כשם שרב ערכו לעתיד כן אין להגיע אליו אלא על ידי חיים טהורים בעבר
הוא היסוד לאושר וכבוד שהתורה נותנת בשמאלה
שנית מתגלה כאן חוש צדק ויושר שאינו עשוי להתערער
למה?
כי בדרך כלל רוב בני אדם הם מגיעים למקום שכולם מתנהגים ככה
אז הם גם מתנהגים ככה, טוב, ככה זה פה כולם, אז אני...
אפשר להגיד בעצם כלל, כשאתה שומע משפט,
כשהוא מתחיל במילים, כולם עושים כך,
כנראה זה לא טוב.
כנראה זה משהו שלא צריך לעשות.
אבל יעקב מגיע למקום, הוא חדש, הוא זר, הוא לא מכיר את אף אחד,
אבל הוא לא יכול לשאת את המחשבה הזאת שכל כך חשדנות,
הוא גם פונה אליהם במילים, חי,
דרך קירוב,
הוא לא יכול לשאת בדעתו את המחשבה הזאת שאנשים כל כך חשדנים,
שהם עד כדי כך חשדנים שהם דופקים את עצמם.
עד כדי כך.
אז יש לו חוש צדק ויושר
שאינו עשוי להתערער, כדוגמת משה,
שגם הוא מצא את עתידו על יד הבאר.
כן, אין הוא סובל התרשלות ומעל.
הרי כאן עמדת הנאמנות,
שגם לאחר מכן עמד בה בצורה כה מזהירה בתנאי העבדות הקשים.
והשלישית, כן, אז זו התכונה השנייה, והתכונה השלישית שלו,
זריזות מעשית ואהבת המלאכה.
הוא זריז, הוא אוהב את המלאכה, הוא חרוץ.
אפשר להיות צדיק בבית המדרש.
זה לחוות דעה על כל דבר, ואתה יכול להיות צדיק.
ויעקב היה 14 שנים בבית המדרש
של שם ועבר, נטמן, למד.
בפרשה שלנו, הכותרת של הפרשה זה ויצא יעקב.
איך אנחנו שומרים על מידת יעקב כשאנחנו יוצאים? אני מניח שכל אחד מהיושבים כאן יצא מבית המדרש בשלב מסוים ויצא לענייניו, נכון? כל אחד עם העניינים שלו, עבודה,
צבא, לפחות שזה יקרה היום גם, לפחות שהיום אתם,
יש כאן כאן איך שומרים על הוייצא יעקב.
אז קודם כל יש כאן אדם עם עוצמות, זה דבר אחד. דבר שני, יש כאן נטיית צדק ויושר. אתה לא מוותר בשום שלב, גם אם כולם עושים ככה.
אתה, יש לך נטיית צדק ויושר, ודבר שלישי,
יש כאן אהבת
זריזות מעשית ואהבת המלאכה,
המושיטה יד ומחישה עזרה,
גם במקום שאין זה מעניינו.
מה אתה מתערב?
מתערב.
מידה העומדת כמעט בסתירה לאופיו של איש התם יושב אוהלים.
כן?
איש תם יושב אוהלים, אני באוהל שלי, עזוב אותי, אל תספר לי בכלל מה קורה בחוץ, לא רוצה לשמוע חדשות, לא רוצה לשמוע חדשות, לא כלום, אני בסוגיות.
טוב מאוד,
יש שלבים כאלה.
אבל עכשיו יעקב יוצא,
וכשהוא יוצא,
אז הוא מגלה זריזות, ואכפת, במקום להגיד זריזות, תגידו מעורבות חברתית, בסדר?
כל דבר שקורה וקשור אליו, אכפת לו ומעניין אותו.
אתם יודעים, הרבי רצה, כשהרבי מינה את השליחים,
אומרים ששליח,
עכשיו זה גם כינוס השלוחים, זה התאריך עכשיו,
שליח שמשתמש בכל עשר כוחות הנפש שלו,
זה גימטרי המשיח.
בסדר? כי שליח עוד עם עשר כוחות נפש, הל׳ נהיה תמ״ם,
אז זה נהיה משיח. מה זה משיח?
דיברנו על זה כאן כל פעם,
נכון? שכל אחד מאיתנו
צריך להיות משיח.
כל אחד.
יהיה משיח גדול, יגיע בעזרת השם ונזכה לראות אותו בינינו, אבל כל אחד צריך להיות גואל.
מה זה גואל? אתה עובר ליד איזה מקום,
משהו קורה וראית אותו, זה קשור אליך,
תגעל אותו.
ראית ציפור לכודה באיזה משהו, תעזור לה, תושיע אותה. ראית חתול בתוך פח, תעזור לו לצאת.
ראית בן אדם באיזה מצוקה, ראית מישהו ששואל שאלה, ראית איזה משהו,
אתה תהיה הגואל שלו.
נכון שזה גאולה קטנה ומשיח יעשה את הגאולה הגדולה, אבל אם יהיו הרבה הרבה גאולות קטנות,
אז גם יגיע הגאולה הגדולה. אז יעקב אבינו הוא מבחינת משיח.
כתוב משיח אלוהי יעקב, כך כתוב, נכון?
דוד המלך אומר.
והוא מגיע לאיזה מקום, והוא רואה מקום מעוות. הוא אומר, אני צריך לגאול את המקום הזה. למה אתם מתנהגים בצורה מעוותת?
ויש לו זריזות ועשייה למלאכה. הוא הולך, איך הוא אומר?
כמעט, גם במקום שאין זה מעניינו מידה העומדת כמעט בסתירה
לאופיו של איש טעם יושב אוהלים.
נמצא יעקב אבינו מאחד באישיותו את כל סגולות עמו,
שנועד לייצג במידה שווה את המקצועות השונים של החיים, החומרים והרוחניים.
כוחותיו של האב היו כה רב גונים עד שכל אחד מהבנים יכול היה להתפאר כי כישרונו המיוחד בא לו מירושם מהאבים. אז זה יעקב, זה קרב ההבקעה הראשון.
קרב ההבקעה הראשון, כן.
לא יכול להיות, מה זה שם לב אליה?
איך?
מה אתה אומר? אתה אומר, עוד פעם את השם?
רן.
תביא, תביא, תביא, עכשיו, תודה.
אברהם אומר ככה, יעקב ראה את רחל
יעקב ראה את רחל
ואז מההתלהבות
של רחל
אז הוא, כן,
כן,
מגוונים, רב גונים זה מגוון
עודנו מדבר עמה וכו', לכאורה אתה צודק, כתוב ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו
וצאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר ויש כצאן לבן אחי אמו, לכאורה אתה צודק
זה התחיל לפני
זה מתחיל מהדו-שיח.
אבל מאיפה הוא קיבל כוח?
אתה צודק שהוא קיבל כוח מרחל, וזה יהיה קשור מיד לדברים שאנחנו נדבר עליהם בהמשך,
כי בעצם, אחי ורעי, המעגל הכי משמעותי של האמון
שהאדם יוצר בחיים שלו,
זה מעגל בין איש לאישה.
אז כשיעקב פוגש את רחל, הוא מתמלא בכוחות האמון הללו, והוא לא יכול לשאת. שם מגיע... כי כמו שאמרנו, באופן בסיסי אתה לא מתערב לאנשים בחיים. רוצים להיות חשדנים, תהיו חשדנים.
אבל כשיעקב פוגש את רחל,
ושמה נוצר מעגל האמון הכי הכי משמעותי בין איש לאשתו. הרי אין שום אפשרות לתרגם את מערכות היחסים בין איש לאישה לחוזה משפטי. תלך לאיזה עורך דין או 200,000 עורכי דין. תגיד לו, בוא תתרגם את החוזה ביני לבין אשתי לחוזה משפטי. בלתי ניתן.
הוא אומר לך, תקשיב, אני לא הייתי חותם על כזה חוזה עם אף אחד.
אתה נותן לה את הכל, כאילו אין פה שום הגנות.
זה חוזה שהוא בעצם בלתי אפשרי. כל המהות של איש ואישה בנוי על אמון.
אז כשיעקב רואה את רחל,
זה כבר כאילו חוצה את הטובה, לא יכול לשאת יותר את ההתנהגות החשדנית, הוא גולל את האבן מעל פי הבט.
פרק, תמונה מספר אחת.
טוב,
הלאה.
תמונה שתיים.
תמונה שתיים.
יעקב רוצה להתחתן עם רחל,
וללבן שתי בנות,
שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל,
ועיני לאה רכות, ורחל הייתה יפת תואר ויפת מראה.
ויאב יעקב את רחל ויאמר אבדך שבע שנים ברחל בעיתך הקטנה.
ויאמר לבן תפתית יתרה ויאבו יעקב ויאבד יעקב ברחל שבע שנים
והיו בעיניו כעמים אחדים באהבתו אותה".
קודם כל צריך לדעת
שבאיזה שיעור שהעברנו אותו בעבר, למדנו אותו כאן ביחד בעבר,
ארבעת האבות מתחתנים,
יש בעצם,
שנייה, צודק,
שלושת האבות מתחתנים ארבע פעמים.
אברהם עם שרה, יצחק עם רבקה, יעקב עם לאה, יעקב עם רחל.
וכל צורת נישואין היא
מבטאת ציר אחר בקשר הזוגי.
אברהם ושרה, מה שמאוד בולט אצלם, זה המפעל המשותף.
יש להם אידיאל משותף.
זה אברהם ושרה.
יצחק ורבקה, מאוד בולטת הבחירה
שיצחק בוחר ברבקה ואוהב אותה. כתוב שם את המילה אהבה, הוא בוחר בה. ורבקה,
היא בוחרת להתנתק מהסביבה שלה, יש שם יסוד גדול של בחירה.
יעקב ורחל מאוד מאוד בולט אהבה, רומנטיקה, מה שקוראים היום, רומנטיקה.
הוא רואה אותה, הוא מיד מתערב בה, הוא קיר. אהבה עם אהבת ראשון, לצורך העניין.
כן.
אהבה עם אהבת ראשון, אבל לא אהבה עם אהבת ראשון זולה, אהבה עמוקה, שאדם רואה, מישהו אומר, תשמע,
זה זה.
ואהבת יעקב ולאה זה הסוד.
זה שמי שאתה חושב שהיא אשתך,
היא לא אשתך.
כלומר, יש בה עוד רבדים שאתה בכלל לא יודע עליהם, בסדר?
עכשיו, אנחנו מתחתנים עם אישה אחת,
אבל צריך להתחתן בכל הממדים. כלומר, צריך שלזוג יהיה משימה משותפת,
צריך שלזוג יהיה בחירה כל הזמן,
צריך שזוג
יהיה בו,
יהיה לו רומנטיקה, וצריך שכל אחד מבני הזוג ידע שמה שאנחנו מכירים עכשיו זה רק קצה קרחון,
וזה ילך ויתגלה לאורך השנים,
הממד, ממדי העומק והסוד בקשר הזוגי. לכן מקפידים לקדש בית הבת, שהיא עגולה, שזה האות,
סמך, זה סוד.
ברגע שישבי שם מתחתנים, אומרים, אנחנו מקבלים עלינו את המציאות שאנחנו יודעים שמה שאנחנו מכירים זה חלקי.
ויש עוד
סוד גדול מאוד בהמשך. כל פנים,
הרומנטיקה ודאי באה לידי ביטוי כאן
אצל יעקב, שהוא רואה אותה, נכון, והוא בוכה.
זה פסוקים שלא קראנו, כשהוא רואה אותו, הוא מיד בוכה ומנשק לה, וכן על זה הדרך.
טוב,
יש פה רק קושייה אחת קטנה מאוד.
מה כתוב?
ויעבוד יעקב ורחל שבע שנים, והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה".
זה לא מסתדר.
למה?
כי בדרך כלל,
כשאתה מחכה למשהו, הזמן עובר לאט או מהר?
עובר סופר לאט.
פה כתוב שעבר לו מהר לכאורה. כימים אחדים, עבר לו מהר באהבתו אותה. איך זה יכול להיות?
זה כל כך קשה שלדוגמה כתבי הקבלה באמת תפרש כמו שאתם אומרים.
כי ימים אחדים, בשביל אהבתה אותה,
היה הזמן ארוך בעיניו כל כך,
כמי שמספר ומונה, או סופר, ומונה ימים אחדים של שבע שנים,
שהוא רע וקשה הדבר מאוד ממשך הזמן,
משך הזמן ממי שמספר ומונה רק השנים,
ולכן אמר כימים ולא כשנים אחדים.
כאילו, ממש פירוש הפוך לאיך שאנחנו בדרך כלל מבינים. הוא אומר,
ויהי בעיניו כימים אחדים, הכוונה היא, יעקב ספר ימים, זה לא היה לו שבע שנים, זה היה לו שבע כפול שלוש מאות,
שזה 21,000, נכון? אני חושב בכפול 360 וזה, זה כן. כמה זה?
לא, זה לא 21,000. הגזמתי. זה לא ארבע אלף או משהו. למה? למה? למה?
אלפיים, אלפיים מאה, אלפיים מאה. כן, אלפיים מאה, אלפיים, הוא ספר אלפיים מאה, תודה.
אלפיים חמש חמש חמש חמש חמש. זה היה כאילו,
כשאתה מתרגם משהו לימים זה פתאום נראה יותר.
אתה לא הולך עכשיו לשלוש שנים צבא, אתה הולך ל...
אתה מקבל בזה שירות של
36 חודש.
אתה מתרגם את זה לימים, פתאום זה...
טוב.
אבל הפשט הוא אחר.
הפשט הזה דווקא עבר לו מהר.
זה הפשט.
זה עבר מהר.
שפת אמת אומרת כאן דבר מאוד מאוד מעניין.
בסדר ויצא, בפרשת ויצא, לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה. אתם מכירים? בספר תורה יש פרשות פתוחות וסתומות.
פרשה פתוחה זה שיש רווח של תשע אותיות בין
סוף השורה,
בתוך הספר תורה יש פתאום רווח של תשע אותיות, רווח לבן.
זה נקרא פרשת פתוחה? בפרשת ויצא הכל זה רצף אחד בספר תורה,
רצף אחד של כתיבה. למה?
או, אז הוא מסביר.
וכן הוא בספרי המסורות,
כי לא יהיה סדר כזה בתורה זולת ויצא. פרשת ויצא היא הפרשה הכי הכי,
הכי הכי, מה?
כן, היא מיוחדת.
ונראה דה רמז
שלא פסק אבינו יעקב, אוי, רגע, זה מה שרציתי לעשות.
שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחו״ל עד שחזר ויפגעו במלאכי אלוהים.
בזה שכתוב ישבתה עמו ימים אחדים שהיו כל הימים באחתות ודבקות בשרשו. כלומר,
יעקב
החזיק ראש.
הוא ירד לחוץ לארץ.
הוא כל הזמן זכה
למה הוא ירד, מה הוא צריך לעשות ושהוא צריך לחזור.
זה נקרא, הרי רבקה אומרת, ישבתה עמו ימים אחדים.
ימים אחדים זה לא few days,
זה units days, זה ימים מאוחדים.
כל הזמן תזכור את המטרה. אתה יודע,
איזה משהו, הוא כבר בסוף שכח לבך למה הוא הלך.
שלחת איזה שליח, יש כזה מערכון של הגששים ששולחים איזה שליח לעשות עלייה,
לעודד אנשים לעלות. בינתיים הוא כבר שכח לדבר עברית, הוא כבר שמה,
הוא כבר נשאר,
הוא כבר שכח למה הוא הגיע, שכח למה הוא בא, שכח את הכול.
יעקב בני לא שוכח.
ימים אחדים. וכשאדם, איך אומר משפט סיני עתיק,
נדמה לי,
כשיש לך את ה-מה,
אתה יכול לשאת כל איך.
אם אתה זוכר את המה, אתה זוכר את המהות,
אתה יכול לשאת את הדרך. אז יעקב כל הזמן זוכר למה הוא בא.
כל הזמן. עכשיו, זה כנגד השכחה.
זה כנגד... יעקב הוא איש מהותי, הוא מבקיע במציאות מאוד מאוד מסובכת. הרי הוא מתחתן, נולדים לו ילדים,
נהיה לו רכוש,
וכאילו הוא כבר השתקע, וזה כבר קל להגיד, טוב, אני כבר פה, נכון?
פעם, פעם,
כשהייתי צעיר, הייתי אידיאליסט, רציתי לעלות לארץ ישראל, אבל עכשיו אני כבר פה עם הרכוש, עם הילדים,
וזה, נו, אז הבן יעלה, אני יודע מה. לא,
לא,
הוא לא שוכח.
הוא כל הזמן מחובר.
ועל אותו משקל אומר השפת אמת,
וייתכן גם כן,
כי זה פירוש הפסוק, והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה,
כי על ידי אהבה זו היה דבוק באחדות,
וידוע כי אהבתו ברחל הוא סוד השכינה.
כלומר, יעקב אבינו, לאורך השנים שהוא עובד,
הוא כל הזמן זוכר למה הוא עובד.
זה מבקיע את המציאות.
כשאתה זוכר למה, אז למרות שזו תקופה ארוכה, אבל בעיניו,
זו תקופה ארוכה, אבל היא ראויה,
היא מוצדקת, היא משרתת את המטרה העליונה, אני כל הזמן שם מול עיני את המטרה.
מה המטרה של יעקב?
ראינו רחל.
על גבי הדברים של השפת אמת, אני רוצה להוסיף עוד איזה קומה קטנה, עד גבי, לא, סליחה, לא להוסיף קומה, אי אפשר להוסיף קומה קטנה, ליד, מתחת לשפת אמת, לרגליו,
עוד איזה גרגיר, בסדר?
תראו,
וזה בעיניי תובנה מדהימה.
זה הכל קשור כמו שאמרנו, יעקב מלמד אותם.
אנחנו לומדים מיעקב.
הייתם פעם רועי צאן?
מישהו פעם ראה צאן?
בקר.
איפה בקר בקשת הייתה?
זקיות.
אה, יש שם איזה חווה, נכון, זה ניסיוני כזה.
בקר יותר רגוע, בקר, איפה אתה? כאן נמצא קניה.
צאן הם זה.
להיות רועה צאן זה מלאכה קלה או קשה בעיניכם?
קשה ביותר, טיפשות וסטיות כאלה, ו...
ובורחו את זה, יום, יומיים, שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים.
יעקב אבינו עשרים ואחת שנים רואה צום, הוא בעצמו מדווח כמה הדבר הזה קשה בסוף הפרשה.
הוא אומר ללבן, הייתי ביום,
אכלני חורב
וקרח בלילה
ותדד שנתי מעיניי,
גנבתי יום וגנבתי לילה,
נכון, אם היה שודדים, זאבים וזה, כל מיני, וגם בכלל, עימותים מול רועים אחרים.
מלאכה קשה,
מלאכה קשוחה, לאנשים קשוחים.
כשיעקב מגיע ללבן, מי רואה את הצון של לבן?
רחל, לא היה לו בנים.
תנסו רגע לדמיין את עצמו, אני רוצה לדמיין את רחל מגיעה עם הצון שלה לבאר המים.
והרי כולם רוצים להשקות את הצון ביחד,
אז מה יש שם מסתמה?
מריבות, דחיפות. אין לי תקיפה נחה, זוז! זוז! מה זה שלך עם הצון?
והיא שם מסכנה, רחל, ודחיפות, זה לא מתאים לה.
אולי גם דוחפים אותה?
זה בבת של לבן, זה ראש ה...
גדול, ואבא שלי יותר גדול.
זה לא מקום,
לא מצד המים,
ולא מצד העבודה עצמה,
לאישה להיות בו, כאילו,
לבחור נרצח, זו עבודה קשה מאוד, זו עבודה קשוחה ביותר.
כשיעקב מציע ללבן לרעות את הצאן שלו, הוא בעצם מציע לו להחליף את רחל.
אתם מבינים?
הוא אומר, אני קם כל בוקר, ב-5 בבוקר, בקור כלבים של המדבר,
וזה קשה, אבל כשאני קם, מה אני יודע
שמי לא קם?
אכן.
ובזה יעקב אבינו הגדיר מה זאת אהבה.
דווקא בפסוקים
שהם נראים הפסוקים הכי הכי רומנטיים,
בין איש לאישה וכל זה,
דווקא שם יעקב אבינו הגדיר מהי באמת אהבה. אהבה יש בצדדים רומנטיים כמובן,
אבל אהבה בעיקר זה פעולה.
מה הכוונה?
אהבה זו החלטה של האדם לתת את המיטב שבו למישהו אחר, מיטב הזמן, מיטב הכוחות, מיטב הכישרונות,
מיטב תשומת הלב, מיטב הזה, למישהו אחר.
זאת האהבה.
וזה לומדים מיעקב.
כלומר, יעקב מגיע למציאות ומראה לנו איך נראה, איך נראה, מערכות יחסים בין איש לאישה אמיתיים, שהבעל, הגבר, מוכן לתת לאשתו,
בפעולה ממשית, לא רק בנשיקות ולבבות וכאלה, בפעולה ממשית, להגיד,
אני אכנס במקומך.
אני אשא את ה... עוד שנייה, שמואל.
אני אשא את המסע הזה במקומך.
זאת פעולה.
כן.
אמרתי לשמוע עם האהבה של יצחק, אהבה זה בין רחל. יש הרבה הבדלים.
אבל אצל יעקב ורחל בולט העניין הרומנטי. אמרתי לך, אצל יצחק ורבקה בולטת הבחירה החופשית
בזה שיצחק אוהב את רבקה מכוח המעשים שלה. יעקב יש לו אינטואיציה מאוד חזקה על רחל, הוא יודע שזה זאת.
ולכן דווקא על הרקע הרומנטי מאוד מאוד חשוב שיעקב גם תוך כדי מגדיר שהאהבה היא פעולה.
ולכן, באמת זה עבר לו מהר.
כי הוא לא היה צריך לחכות לעוד שבע שנים להרגיש את התכלית, בעוד שבע שנים היא נתחתן איתה. כבר עכשיו
הוא עושה עבורה דבר משמעותי. כבר עכשיו הוא מציל אותה מהחום ומהקרח ומהשודדים ומהרועים האחרים הלא נחמדים וכו' וכו'. כבר עכשיו הוא תואם את הטעם כבר כעת, לא בלהבא, עכשיו הוא תואם את זה כבר.
אנחנו רואים שיעקב נכנס למציאות,
מציאות מאוד מאוד קשוחה.
לא סתם קוראים למקום הזה חרן,
אז בזוהר ועוד כתוב, זה חרונו של מקום. אנשים שם מאוד מאוד קבוצים וקשוחים וכל אחד דואג לעצמו,
ובתוך המציאות הזאת יעקב מתחיל לפלס דרך.
תפסיקו להיות חשדנים, תתנו אמון.
הוא בוקע הדרך.
כן, תפסיקו לזה.
הוא מלמד אותנו מה זה אהבה. אהבה זה לא נתינה, אהבה, סליחה, זה לא לקיחה, אהבה זה נתינה.
אל תעסוק בלקחת, כמו של לבן,
מתארים את אהבתו של לבן ליעקב,
כפי באותה מידה שהוא מרגיש שהוא יכול לסחוט ממנו. אני אוהב אותך באותה מידה שאני יכול לקחת ממך עוד ועוד דברים. יעקב מלמד שזה בדיוק הפוך.
וככה הוא בוקע את המציאות ומתחיל לפלש אותה ולפלס אותה.
זה מביא אותנו לרצף עולם המושגים שדיברנו עליו
בתחילת השיעור.
אני רוצה להסביר,
אני אגיד את זה קודם כל בעל פה,
ואחרי זה נקרא כמה משפטים, דברים של הרבי, על העניין הזה.
תראו,
כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם, אז
לפי רבנו הארי,
לא היה אפשר לברוא את העולם בצורה ישירה.
הקדוש ברוך הוא לא יכול היה לברוא את העולם בצורה ישירה, אחרת העולם היה כל פעם מתבטל.
מתבטל אל השם יתברך. אז הוא ברא את זה בצורה של השתלשלות.
קודם כל הסתלק,
פינה את עצמו לחלל הפנוי,
נוצר חלל פנוי, ובתוך החלל הזה נברא העולם. כביכול הקדוש ברוך הוא היה צריך להיעלם ולהסתתר כדי שהעולם יוכל
להתקיים
מצד עצמו. למשל, למה הדבר דומה?
לתלמיד מובהק של איזה רב שהוא רק מעריץ את רבו וכל זה והרב רוצה שתמיד ידבר וייתן שיעור בפני עצמו.
אז התלמיד, והרב כאן יושב, כמו שכאן גשב יושב,
אז הרב יושב פה והתלמיד פה.
אז התלמיד לא יכול לדבר, הוא אומר, אבל הרב אתה פה, אבל כאילו,
הרב ידבר, אני לא יכול לדבר כשהרב פה. לא, לא, בסדר, הנה אני פה, טוב אתה יודע מה, אני מפריע לך, אז הרב
עובר מפה או עובר לשבת שם,
מאחורה.
אז התלמיד מצליח להוציא איזה מילה, אבל עדיין הרב פה, הוא אומר, אבל, הרב, אתה רואה אותי וזה, טוב, בסוף הרב אומר, תשמע, אני יוצא מהכיתה הזו. אני יוצא, תדבר חופשי.
רק כשהרב יוצא מהכיתה, התלמיד יכול לפתוח את הפה.
העולם הוא התלמיד, והקדוש ברוך הוא זה הרב.
הקדוש ברוך הוא נעלם מהמציאות, בסדר?
בכל אופן,
הוא בורא אותה על ידי השתלשלות,
וההשתלשלות, אנחנו כרגע לא נבהר את כל סדר ההשתלשלות כמובן,
ויש בה כל מיני מדרגות ודרגות,
ואחת המדרגות, אחד העולמות של ההשתלשלות של האור האלוקי,
בסוף האור האלוקי צריך להגיע לכאן,
לעולם העשייה,
וכאן בעולם העשייה זה נעלם לגמרי, כלומר אנחנו
לא רואים את האור האלוקי בצורה גלויה, צריך לגלות אותו.
אבל אחד המעברים נקרא עולמות העקודים, נקודים וברודים.
אלה העולמות.
אני רוצה להסביר
מה זה העולמות הללו, ואיך זה קשור כמובן, זה מאוד קשור ליעקב אבינו.
עוד קצת מושגים,
עולם העקודים נקרא עולם תוהו,
עולם הנקודים
נקרא
עולם
שבירת התוהו, כלומר שבירת הכלים הייתה בנקודים, אתם לא מבינים כלום כרגע, אני יודע, אבל אני רק זורק את זה,
ועולם הברודים זה כבר עולם התיקון.
עוד השוואה, האבות מקבילים לעולמות האלו. כלומר, אברהם הוא עולם העקודים,
יצחק הוא הנקודים,
ויעקב הוא שייך במיוחד לעולם הברודים.
זה ברור?
לא ברור כלום. מה אתם אומרים? כן?
אבל טוב. בואו ננסה רגע להבין
מה זה עולם העקודים, נקודים וברודים.
עולם עקודים זה עולם שבו, כך כתוב, האורות עקודים בכלים.
כלומר, הוא עולם כל כך טוב,
כל כך אידיאלי,
כל כך שלם,
מקביל לעולם האצילות,
שמרוב שזה טוב, זה לא מפריע לאף אחד.
אתם מבינים מה אני אומר?
אני אסביר.
יש כאן למישהו אח קטן?
לא, אפשר גם אחות, אחי אני, לא משנה, גן ילדים הכוונה.
ראית פעם ילדים בגן ילדים בכימברכת המזון?
תענוג.
נגמר, האוכל הגננת אומרת לכולם,
אכלנו ו... תודה, שמואל, הצלת אותי.
אכלנו ושבענו, האוכל היה טעים, הרשבנו את נודל, אלוהים, ואז הם מתחילים ברוך הלאוקנו ולך, מתוקים, מתוק.
עכשיו, אדם מבוגר שבא לברך ברכת המזון, איך זה הולך?
קודם כל, בוא בכלל לא נאכל לחם.
נפתור את הבעיה.
ככה בורא נפשות בקטנה, מה שנקרא. יש לך צלחת כזה הר על הצלחת דג, ושועית ירוקה פה, ואורז,
תפוחי אדמה, בטטה,
גם סלטים, אתה אוכל, דשן, מבסוט,
בסוף
מביא אותה בבורא נפשות וזהו.
זה יצר רב. אז, עד שהיצר אתה מתגבר. נו, אתה לא מתבייש? כזאת סעודה, לא תאכל לחם?
טול ידיים תאכל לחם,
ומברכים ברכת המזון ככה, אדוני.
למה? מה קרה? תגיד, למה ילדים קטנים מברכים כזה בכבד?
כי השטן הוא יצר הרע, הוא עשית ראחה, לא מתגרה בהם, הם לא מבינים,
הם עושים מה שהגננת אומרת להם,
וכאילו,
זה כל כך טוב שזה לא מפריע לאף אחד, כי אין שם את הרצון באמת של הילד. הוא, זה מסגרת הגן, עכשיו מתנדנדים בכיסא וצועקים,
כי הגננת אמרה, ומייד בעוד עשר דקות שנעשה את זה, נצא החוצה לחצר, אז אין בעיה, אז אין שם התגרות של יצר הרע.
כשאדם מבוגר אומר, אני רוצה לבחור לאכול ולברך, אמר לו, יצר הרע. מה אמרת?
שהוא, שהוא, כן, מה אמרת? לבחור? אתה רוצה לברך ולבחור? אני אראה לך מה זה לבחור.
מרחיס לך את כל המחשבות של הבלבול במוח, ואתה מברך בקטרמזון כזה בחפיף.
הילדים בגן הילדים זה עולם העקודים.
כשעולם העקודים,
כשהאורות בתוך הכלים מתחילים לצאת ולהיות נקודה עצמית,
שם קורית שבירת הכלים.
שם מתחיל המאבק.
שם צריך להבקיע.
שם יש הבקעה.
זה העניין הגדול.
בסדר?
הבקעה שהצליחה,
הבקעה שהצליחה,
הנקודה מתפשטת
להיות מה?
להיות שטח.
זה נקרא קו נקודה שטח.
היא מצליחה לתפוס
מקום במציאות.
הנה, הצלחתי.
מתוך בחירה.
איך רשי מסביר? אמרנו שיעקב הוא כנגד ברודים. איך רשי מסביר? מה זה ברודים? אתם יודעים... לא הבאתי את זה כאן. זה כאן איזה חומש?
אולי עם רשי?
זה, זה, לא, מה זה? זה לא חומש?
אז תביא, תביא רגע.
זה דברים? מה זה? כן. אה, תודה. סליחה שלקחתי לך.
מה זה הדבר הזה? שי, זה חומש, מה זה?
רשי אומר דברים נפלאים פה.
רשי אומר...
אתם איתי, כן?
אתם מרוכזים אש, נכון?
כן או לא?
טוב,
רש״י אומר,
ברודים, מה זה ברודים?
חוט של לבן מקיף את גופו סביב חברבורות שלו, פתוחה ומפולשת
מזו אל זו,
ואין לי להביא עד מן המקרא. רש״י אומר, אל תשאל אותי מאיפה אני יודע, אני יודע.
כלומר, זה מין,
יש לו כתם כזה, או חום או זה, אבל מסביב לכתם יש לו איזה,
יש לו איזה חוט לבן שמקיף, והחוט הלבן נכנס לתוך הכתם.
השחור.
מבקיע.
כלומר, מצליחים...
המטרה של יעקב אבינו זה להגיע לברודים. כלומר, עקודים.
עקודים זה יעקב אבינו ביושב אוהלים.
יושב, לומד תורה. אתם יודעים, בגמרא, ראובן ושמעון, הם תמיד, כשהם מדברים ורבים, הם תמיד נראים כאלה נחמדים. ראובן נראה, אתה מדמיין אותו כזה בחור ישיבה, כזה עדין.
זה אומר, אני מצאתייה. וזה אומר, אני מצאתייה. זה אומר, אתם כל כך עדינים, ראובן ושמעון.
זה העקודים, זה עולם העקודים.
ואז אתה יוצא החוצה ואתה רואה שרובן ושמעון שבחוץ, זה לא רובן ושמעון שבגמרא.
הוא נראה קצת אחרת, הוא מדבר קצת אחרת, יש לו...
ועכשיו יש לך מבחן. האם הכלים יישברו?
האם יש שבירת הכלים?
ותגיד, טוב, טוב, טוב, טוב, לא, לא לזה התכוונתי,
לא לזה דיברתי, אם רמי תתרמי וכל הדברים האלו, או שתגיד, לא, גם בחוץ
אני אתאמץ
כדי להגדיל את הנקודה הזאת ולהפוך אותה לשטח, לשיטה.
לשיטה.
וכשאתה מצליח,
זה ברודים.
למה יעקב אבינו רוצה דווקא את הצאן הצבעוני? כי זה סיפור חייו.
אתם מכירים את הסיפור מהבעל שם טוב, שפעם לימד ניגון ואמר, את הניגון הזה שמעתי כשהייתי כבשה
בעדר של יעקב אבינו.
כלומר, יעקב אבינו אומר, כל המהות שלי זה לבקוע את המציאות ולהכניס לתוכה, לתוך הזה, להכניס
קווים לבנים לתוך הכתמים ולהצליח
להצליח לשנות מציאות של חרון, של לקיחה,
שכל אחד חושב על עצמו ולהפוך את המציאות למציאות ממותקת יותר. זה הסיפור של יעקב אבינו.
תראו מה אומר כאן הרבי.
ובהקדם, זה חלק משיחה,
ובהקדם המבואר, מבחינת יעקב אותיות יבקע.
המהות של יעקב זה לבקוע את המציאות
בצורה מתוקנת.
וכדעית בזוהר לעניין ראש פיזין דה סוכות, שיעקב אומר את הפסוק,
אז ייבקע כשחר עורך, יעקב מבקיע את השחר, את השחור,
ושם שם אור,
מורה על המשחת ובקיעת אור הקו לאחר הצמצום.
זוכרים מה אמרנו? כשהקדוש ברוך הוא ברא את העולם הוא צמצם את עצמו ונוצר חלל פנוי, ולתוך החלל הזה הקדוש ברוך הוא משך חוט של אור,
ואת החוט של האור הזה אנחנו צריכים למשוך ולגלות בתוך העולם.
לאחרי הצמצום זה הייתה כל עבודת יעקב בצאן לבן,
להמשיך בחינת לובן העליון,
אור אין סוף,
של למעלה מהצמצום, צדק, יושר, משפט,
בעולמות העקודים נקודים וכו',
שהמשכה זו היא על ידי אור הקו שבוקע את חושך הצמצום.
יש לומר שזה מה שמרמז כאן רשי בפירוש ברודים.
רשי פרגם, קראנו לכם,
חוט של לבן מקיף את גופו סביב וחברבורות שלו פתוחה ומפולשת מזו אל זו,
שבזה נרמז החידוש שעל ידי המשכת פנימיות אור הקו. חוט של לבן, היינו, שגם בהמשכתו לאחר הצמצום,
שהוא קו איכות קצר מכל מקום הרי הוא לבן שבו מתגלה פשיטות האינסוף אבל החוט לבן לבד לא מספיק אחרת שיעקב אבינו ייקח רק את הצאן הלבנים לא!
צאן לבן זה לא חוכמה לקחת רק צאן לבן למה זה שייך צאן לבן? לאיזה עולם?
לא!
לעקודים! תן לי דברים שהם עם כתמים שכאילו זה מסובך ושם אני רוצה להאיר את האור שם אני רוצה להכניס לבן וחוט זה מקיף את גופו סביב
יש לומר שזה מרמז שאור הקו,
מלבד שהמשכתו הוא יושר, הרי הוא מתעגל,
הוא מקיף כל עולם ועולם, נכנס לתוך העולמות,
וזהו שאור הקו מקיף כל עולם ועולם, והוא נמצא את המשכתו מבחינת העיגול הגדול. אז למדנו בעצם שהסיבה שיעקב אבינו נמשך לקחת דווקא את העקודים,
עכשיו תראו, זה גם בהפוך על הפוך,
יעקב אבינו עובד,
המטרה של יעקב זה שצאן לבן ילדו כמה שיותר, הוא הרי שומר על צאן לבן,
כלומר,
אם הוא היה מקבל 20%,
הוא היה אומר, יאללה, מה אכפת לי, אני אגיע לאיזה מספר, אבל הוא אומר, אני רוצה שהכול יהיה טוב. זה סופר אמון.
זאת אומרת, ככל שאני אעבוד יותר טוב עבור לבן,
ככה מה?
זה נקרא win-win, win-win situation. ככל שאני אעבוד יותר טוב עבור לבן,
ככה גם לי יהיה יותר טוב. הוא בונה, יעקב בונה מבנה כלכלי כזה,
שבו הוא כולו מלא אמון וכולו מלא טוב. אם אני אעבוד הכי טוב, אתה יודע, זה כמו החידה על הזקן הסיני.
אה, מכירים את זה?
זקן סיני, היה לו שני ילדים,
אז הוא אמר להם, תקשיבו, אני אתן לכם את הירושה שלי,
יש לי שני סוסים,
אחרי שאני מת תעשו תחרות, ומי שמגיע אחרון, הוא לוקח את כל הירושה.
אחרון.
אז איך הם יעשו את זה?
אה?
מחליפים את הסוסים.
כל אחד קיבל סוס, ההוא שחר או הלבן, מחליפים את זה,
בהפוך על הפוך. אז יעקבין אומר, בהפוך על הפוך, ככל שאני אעבוד יותר אינטנסיבי עבור צאן לבן,
ככה צאן לבן ילדו יותר, ולי יהיה יותר.
אז הוא גם דואג לצאן, הוא גם מטפח אותם, הוא גם מרוויח.
זה הכל, הוא בונה אמון בתוך המציאות. הוא מבקיע את המציאות והופך את העקודים שהיו לו בפרשה הקודמת
לנקודים ויש שם מאמץ,
מנסים לרמות אותו, מנסים לשבור לו את הכלים,
לרמות אותו עם האישה, לרמות אותו עם ה... אבל בסוף זה נהיה ברודים.
אז ייבקק השחר או איך יעקב מבקיע את המציאות ומצליח
ללמד אותנו איך עם ישראל יכול לחיות בתוך עולם מאוד מאוד ככה של חרן
ולהביא לתוכו את הקו של האור ולבקוע בצדק,
מוסר ויושר.
שנזכה ככה להתנהג כשאנחנו יוצאים, גם כשאנחנו בפנים, אבל בטח כשאנחנו בבחינת ויצא אל המציאות, שנזכה לזה, אמן ואמן.
