טוב, בשבוע שעבר הייתה לנו מהפכה קטנה כאן בשיעור,
כשפתאום הבנו שהתכלית של הכל זה הבינוני בכלל.
הוא הסיפור, כי נכון, בפרק ל״ו,
ל״ו צדיקים,
יש דף, תביאו דף לרבי כהן,
וכן,
פתאום הכל התהפך, כל הפרק, כל הספר התהפך, ממצב שבו הבינוני הוא נאבק וכו', אבל הצדיק זה.
פתאום אנחנו מבינים שעיקר התכלית,
זה דירה בתחתונים, כן?
התאווה הקדוש ברוך הוא להיות דירה בתחתונים, ואז אם הולכים על זה עד הסוף, אז ככל שזה יותר תחתון,
זה יותר קיום מגמת הבורא יתברך, ובשבוע שעבר עמדנו היטב על פירוש הביטוי
ירידה לצורך עלייה, נכון? העלייה
ירידה לצורך עלייה, כן?
העלייה היא תכלית הירידה.
בדרך כלל מפרשים העלייה היא תכלית הירידה, ירדת בסוף אתה תעלה.
במשבר אתה תצמח, לא.
אתה עולה כדי שתוכל לרדת.
ככל שאדם עולה יותר ככה, הוא גם מסוגל לרדת יותר. למדת תורה שנה אחת, טוב, לך תלמד בבית ספר, בישיבה.
למדת תורה חמש שנים, לך תלמד בתיכון, למדת תורה עשרים שנה, לך לאיזה חוב הכי טמא, שם תלמד תורה, שם תצליח.
כי יש לך יותר יכולת ל... ככל שזה יותר למטה,
אז דיברנו בשבוע שעבר על הלמטה שאין למטה ממנו,
שהרבי היה מדבר הרבה מאוד על התפשטות התורה בחצי הכדור התחתון, אוסטרליה,
יבשת אמריקה ועוד ועוד.
הוא אומר, צריך להעיר את התורה בכל המקומות, גם בעמים רחוקים, גם במקומות רחוקים.
זה גם גיאוגרפית וגם בנפש.
ככל שאור התורה מאיר בחלקים היותר,
יותר אם תקראו לזה חייתיים באדם או החלקים היותר בסיסיים,
בסיסיים, ככה מתממש יותר רצון הבורא יתברך. ולכן אדמור הזקן בהרבה מקומות מדבר על מעלתם
של בעלי עסקים.
כן, יש בינוני, יש כל מיני טיפוסים של בינוני. יש בינוני יושב אוהל,
ויש בינוני בעל עסק.
וכבר המילה עסק היא מילה מפרשת השבוע. איך קוראים לבאר? אחת הבארות?
לא, אחת הבארות. יש ארבע בארות, יצחק חופר.
שטנה,
עסק,
נכון?
איך?
רחובות.
ויש אחרי זה עוד באר, נדמה לי,
שקוראים לה מצאנו מים.
כאילו, אבל...
אז עסק, התעסקו עימו, שטנה, זה, ברחובות, אתה ה' הרחיב ה' לנו ופרעינו בארץ, בסדר?
אז עסק זה אחד השמות, התעסקו, אדם שהוא איש עסקים,
יש מקצוע שנקרא מנהל עסקים,
כל היום עסוק,
כל היום הוא בעסק, כל היום הוא בדינמיקה של...
וכשמצליחים להאיר שם,
בעסק הזה, להאיר את אור התורה,
בישרות, בחלוקת כסף לצדקה,
בקביעת הזמנים ועוד ועוד. אז האור האלוקי שמהיר שם, או אפילו,
אדמור הזקן מדבר על מעלת תפילת מנחה פשוטה.
תפילת מנחה פשוטה של אדם,
באופן טבעי אדם נמצא בסדר צורך, בסדר בוקר,
בסדר וזה, אחרי זה יש לך כמה מילים של הרב בגאון לפני כן,
עומדים לתפילה, זה מעבר כאילו טבעי.
לבין כשאתה נמצא בתוך איזה משהו ואתה, עכשיו,
אני צריך לעזור, לקרוע את עצמי
מהעניין הזה וללכת להתפלל ממך.
באמצע יום העבודה, באמצע התוקף של היום, אתה כאילו עובר לעולם אחר, פאזה אחרת.
אומר אדמו הזקן, זאת מעלה יותר גדולה.
הוא אומר בכמה מקומות, בעיקר בפרשת נוח, יש לו דיבור בפרשת נוח
על טענתם של בעלי הבתים,
שהם כאילו כל הזמן טרודים במים רבים של טרדות פרנסה, יש לו שם דיבור מיוחד על הפרנסה, אולי נראה אותו פעם.
והוא אומר, אתם לא מבינים, זה בדיוק הפוך.
אתם המטרה של כל הסיפור, אתם הקצה של כל הסיפור. הצדיק נועד
לשרת אותך.
הצדיק נועד לתת לך כוחות להתמודד איפה שאתה נמצא בתוך כל השוחות.
זוהי מטרת בריאת העולם. דירה בתחתונים, ודיברנו על זה שזה אירוע גדול מאוד, כי זה לכאורה קצת אחרת מאיך שמדברים בתנועת המוסר, העולם הזה דומה לפרוזדור, העולם בטרקלין,
עדכן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין, ואז כאילו פרוזדור, אף אחד לא משקיע יותר מדי בפרוזדור. פרוזדור זה פרוזדור, העיקר להגיע לעולם הבא, העיקר להגיע לתכלית, העיקר להימלט.
לא.
אתם יודעים שבחב״ד הולכים עם הכובע למטה, אתם מכירים?
יש קנץ' לכובע.
למה?
למה עושים את זה?
כן, אבל הכובע עם הבורסלין הוא הרגיל, זה ישר,
ובחב״ד זה כאילו עקום למטה.
אז למה הרבי עשה?
עכשיו נשאל את השאלה.
יש סיבה, כל תנועה של הרבי הייתה לה סיבה.
אנשים ראו שהרבי ליהודים הוא לוחץ יד, ולגויים הוא היה עושה ככה.
אז שאלו אותו, למה, לא, סליחה, ליהודי, כשהוא רואה איזה יהודי, והוא היה עושה לו כזה, יש לי מלאכי.
ולגוי הוא היה עושה, הוא היה עושה ככה, מרים את היד.
אז אמרו לו, זה לא,
זה אמר,
לכפוף קומה לפני גוי, גם לא ברחוב אני לא אעשה את זה.
לא כופף קומה לפני, לפני יהודי,
כן, לחפוף קומה לפני גוי, לא כופף קומה לפני גוי, צריך זקיפות קומה
לפני גוי, אז אני עושה לו ככה, מרים לו יד.
אז למה זה?
זה הסיפור של דירה בתחתונים.
כלומר, תיקח את זה שלך ותוריד אותו למטה,
את כל המוחים, את כל ההשפעה, את כל הסברות,
ותוריד את זה למטה, שזה יפעל במציאות,
זה העניין.
יש סיבה לכל דבר.
כשאתה הולך עם איזה
ספורידיק ענק כזה, זה
גוזר איזשהם נגזרות, יכולת הלכה,
אתה שם את זה כאן, אני באתי להסתער על המציאות ולתקן אותה.
זוהי התכלית. במובן הזה ההגדרה הזאת של בעל התניא מאוד מאוד מתאימה להגדרת הציונות.
כל אחד מגיע ממקום אחר
ומכיוון אחר,
אבל שניהם מתכוונים לגאול את המציאות. לא להגיד, אוקיי, המציאות, אנחנו נתרומם לאיזה עולם אוטופי, שם יקרה פעם איזה נס, והעיקר כמה שיותר מהר לעבור פה את העולם הזה לקראת עולם לא.
העולם הזה צריך להיגאל.
הגוף שלו,
הכלכלה, המדינה וכולי,
וגם עבודת השם שבו כאן בעולם הזה.
וזה עוד מגדיר, וזאת
אני רוצה להגיד פה, ומיד ניכנס כאן למשפטים, זאת הגדרה מאוד מאוד חשובה,
מאוד בעיניי,
הרבה ירבה לדבר בהרב זקס,
מה זה התורה?
מה זה התורה?
יש תרי״ג מצוות.
עכשיו, אני רוצה רק להגיד לכם, אנחנו, אחי ואברה, אנחנו נפגעי פוסט-טראומה.
PSTD. כולנו.
מהי הטראומה הגדולה? חורבן בית שני.
מה הטראומה המתמשכת? הגלות.
לאורך הרבה מאוד שנים בגלות
אתה בטראומה,
אתה נמצא במקום שהוא לא שלך, המצוות חלקם לא רלוונטיות בגלות, פשוט לא רלוונטיות.
אז לאורך השנים הלכה ונוצרה איזה מין תפיסה כזאת שאומרת המצוות יש להם ערך גם אם אתה לא יכול לקיים אותם במטרתם המקורית,
יש להם ערך נוסף, בסדר?
ערך נוסף, ערך זה.
וככה התפתחה איזה מין תפיסה נקרא לזה מיסטית של המצוות.
כן, את המצוות, זה יועיל לך לפה, יועיל לך לשם.
אבל ככל שחוזרים חזרה לארץ ישראל, מה מתברר?
שהמצוות זה פשוט ריאליה גמורה.
זה הוראות אלוקיות שנועדו ליישום בחיים עצמם כדי להפוך את החיים למתוקנים.
החיים עצמם למתוקנים, בסדר?
אני אתן את הדוגמה הכי קיצונית.
מצוות מזוזה.
למה שמים מזוזה על פתח הבית?
עידו, מה אתה אומר? זרוק.
זה סוג של איזה... תגיד, תגיד. שכאילו השם מגן עליהם.
משם מגן עליהם. אוי, עידו, כל הכבוד. באת לי מהשמיים, מה שנקרא.
כן?
אתה רוצה לשבת קדימה? יש לך פה מקום של הכבוד, של הזה.
כאן, כאן. גם הוא, איפה הוא? בוא, גם אתה.
המקום שלך הקבוע, למה?
כאן זה המצטיינים פה, רק שתדע.
בסדר?
עידו, באת לי מהשמיים.
מצווה מיסטית. שים כאילו איזה כלב, שמירה לבית,
לא יהיה גנבים,
יהיה אווירה טובה, אנרגיות טובות בכניסה לבית, יהיה שדיי שומר דלתות ישראל, כתוב נכון, ראשי תיבות וכל זה.
זה ודאי נכון,
זה ודאי נכון, אבל זה לא כוונת המצווה, זה הכול.
כוונת מצוות מזוזה זה כוונת מצוות תפילין, וזה כוונת מצוות ציצית, וזה זכר ליציאת מצרים.
ורוצים שהאדם, כשהוא הולך בבגד,
יהיה לו תודעה היסטורית,
כשהוא קם בבוקר תהיה לו תודעה היסטורית, וכשהוא יוצא מהבית תהיה לו תודעה היסטורית
של יציאת מצרים, וגם יהיה לו מחויבות לעבוד את הקדוש ברוך הוא ובכל איבך ובכל נפשך.
זהו, זו המצווה.
זו המצווה.
עכשיו, זה גם שומר עליך.
כלומר, אם אדם חי את החיים שלו בצורה מתוקנת וישרה, אז זה גם מביא לו ברכה,
ברכה ממשית.
כי כשאדם הוא על רצף היסטורי, על ציר היסטורי,
והוא מודע לזה, שלוחות החיים שלו הם בעלי משמעות,
יש לו יותר כוח להתמודד,
יש לו יותר חוסן וכו'.
לא, עכשיו הפכנו את זה, ויש בזה כל מיני דברים, אז אנשים כבר כל מיני,
חיים בכל מיני סרטים, אז צריך שיהיה מזוזה גדולה,
וצריך שיהיה בית מזוזה, וכל מיני ענקים,
וכל מיני דברים ש...
בסדר?
זהו.
מה...
והחל על זה הדרך בעוד מצוות.
אבל זה הכול תוצאה של הגלות.
כי בגלות חלק גדול מן המצוות, לא, אי אפשר היה לקיים אותן,
צורה שהתורה התכוונה אליהן לפחות. זאת אומרת, הן בכל מקרה מועילות, הן יוצרות איזו אנרגיה רוחנית, אבל כשחוזרים חזרה על ארץ ישראל,
מה תכלית המצוות?
תכלית המצוות זה ליצור במציאות,
במציאות, לא מחוץ למציאות, במציאות עצמה,
מציאות שמתנהלת לפי רצון השם יתברך ונמשכת אחר הרצון האלוקי,
כאן בארץ ישראל.
נתנו דוגמה למצוות מזוזה, יש גם
שבת היא דוגמה כזאת, ועוד ועוד דוגמאות.
שמדובר על דברים שהם ריאליים לחלוטין.
לא באמת את השאלה?
הסברתי.
המזוזא היא זכר יציאת מצרים.
וכשאדם חי בתודעה היסטורית,
כי זה מה שהתורה אומרת.
התורה אומרת, תכתבתם על מזוז ביתך,
המזוזא לא יודע כדי לשמור על הבית, מה זה?
המזוזא היא זכר יציאת מצרים, כמו שאת הציתי, זכר יציאת מצרים.
אפשר להגיד שכשאדם חי, כמו שאמרנו, בתודעה היסטורית, יש לו הרבה יותר כוח להתמודד, וכן, אז זה הדרך.
אבל המצוות פונות אל המציאות, זו המטרה שלהן. הן לא באות מחוץ למציאות, הן באות אל המציאות.
אתם מבינים מה אני אומר?
אני אתן אולי עוד איזה דוגמה לפער כזה שנוצר.
כן, בדרך כלל אפשר.
אז התורה מצווה אותנו שאת המצח לטבול במים, להיטער.
מים.
אז עכשיו עוד פעם, זה מדובר על תורה שפונה לחיים.
על אדם שנטמא,
לא משנה, על כל סוג טומאה,
כדי לחזור חזרה לחוויית טהרה,
אז בעצם זה נראה שהתורה מכניסה אותו למסלול חיים.
נגיד, טבול במעיין, מים חיים, והוא כאילו,
עכשיו גם באופן טבעי, כשאדם הולך לטבול במעיין, הוא לא הולך עם כל עם ישראל, הוא הולך עם עצמו.
אז הוא גם עובר איזו התבודדות מסוימת, הוא עובר איזשהו...
זה ממש כאילו,
עברת טומאה, תצא אל הטבע,
תטבול
תטבול
בברכתו של הקדוש ברוך הוא, במשהו שלא נגע בו יד אדם, שזה מעיין,
תהיה גם לבד, וזה סוג של התבודדות.
והדברים האלו,
שציוותה עליהם התורה, זה לא איזה New Age,
ציוותה עליהם התורה, הם מעבירים את האדם מסטטוס של טומאה לסטטוס של טהרה.
טוב מאוד.
עכשיו בגלות,
קפוא, קר,
כל הטבע כאילו נגדך, כל זה, אז ככה
נוצר מצב שצריך לשבור את הקרח כדי לטבול,
אז קפוא מאוד, אז עושים מקוואות בתוך הזה כדי לחמם אותם. אז המקוואות, אבל אין מים, אז אתה צריך לעשות איזו השקה.
בסוף אתה נכנס, היום גם למקווה, אתה נכנס למקווה, אתה מריח, כאילו זה ריח, אתה טובל בתוך מים עם מלא מלך כלור,
עם 300 איש מסביבך.
לזה התכוונה התורה כשהיא אמרה שאדם ילך לטבול וייטער. כשאתה יוצא ממקווה, אתה יפה, הראש שלך הוא כאב ראש כזה, מה זה, כאילו, לאן נכנסתי?
מתרגלים, חזקים, יודעים מי שטובל במקווה, מתרגל.
אבל כשאתה מסתכל, התורה התכוונה שאדם יטבול, התכוונה שיעבור איזושהי חוויה כלשהי.
כאילו סימן תווי הלכתי, עובדתית, הלכתית, זה עובד.
בסדר, המקווה,
אני מדבר בעיקר על מקוואות גברים, כן.
הוא כשר וזה, אבל החוויה היא הרבה פעמים הפוכה מחוויה של טהרה וניקיות.
חוויה
המונית כזאת, שהנפש לכאורה נרתעת ממנה.
התורה צוותה על דברים שנועדו לתקן את המציאות.
דירה בתחתונים.
בסדר?
זהו.
וכנ״ל לגבי מעשרות כספים.
מי שחושב שמעשרות כספים זה קסם,
אני אעשה את זה, אתן מעשר כספים וזה אופס, הוקוס פוקוס יעבוד. זה לא קסם.
גם פה התורה צוותה על דבר ריאלי,
שכל אדם יפריש מממונו למי שאין לו,
למי שאין לו.
בסדר? זה קודם כל נועד לדאוג לעניים, שיהיה להם.
ודבר שני,
אז כשאדם, הוא חושב על האחר,
אז הוא באמת נהיה צינור לברכה,
והוא נהיה גם אדם יותר נאמן,
וגם אפשר יותר להפקיד את הדברים. הוא כאילו נהיה אדם עם מבט יותר רחב, אז ממילא גם הברכה יותר שורה אצלו.
זה מה שהתורה ציוותה.
המצוות של התורה פונות על המציאות, לתקן אותה.
בסדר? כנל הקריאה בתורה בשבת.
זה לא סגולס, הקריאה בתורה, זה תלמוד תורה ציבורי.
רוצים שפעם בשבוע יתכנס הציבור ללמוד תורה ביחד,
כמו לקבל תורה מסיני.
זה משמעותי.
מצות,
בסדר?
זה לא איזה אוכל מיסטי שעושה, לא יודע, מה, קסם בתוך הבטן.
זה חוויה, התורה יודעת שכדי לחוות חוויה היסטורית צריך לעבור דרך החושים.
אז דרך חוש הטעם, דרך חוש הראייה, וכן זה הדרך.
זה, כל זה הפרק הקודם, בסדר? וזה דבר דרמטי, אני חושב.
המציאות היא כתובת, היא הכתובת לכתחילה, היא לא איזה תקלה,
היא לא איזה טעות בדרך,
היא לא הייתה משהו שצריך לדלג עליו או מעליו. זה היה נכון בגלות, בארץ ישראל, צריך לתקן את המציאות.
להפוך אותה למבורכת.
יפה.
אז זה דיברנו בשבוע שעבר.
עכשיו, הוא רוצה להגיד לנו,
אדמו״ר הזקן,
שאם זו המשוואה,
אז יוצא שהבינוני הוא ראש החץ
בהכנת העולם לקראת ימות המשיח.
ותכף צריכים קצת לקרוא כמה פסוקים וכמה משפטים בפנים, אבל
קודם כל, הנה עוד אחת מהתקלות של הגלות, נראה לי, דיברנו על זה בשבוע שעבר אולי.
אתה יכול לשמוע כל מיני דרשנים שאומרים,
שמים דרשה, אומרים, ובעזרת השם, מהרה יגיע המשיח, ייבנה במקדש, תהיה תחילת המתים, נזכה, זו טיפה, ככה, רמות סוס, ככה, כן, בדיוק, תודה. נזכה, נזכה לתחילת, מערבים את כל המושגים ביחד.
מה זה קשור לך?
ימות המשיח זה דבר ריאלי לחלוטין,
אנחנו כבר בתוכם.
מלך המשיח הוא אישיות ריאלית לחלוטין, בשר ודם, שיחיה וגם ימות.
ובנו אחריו, כך אומר הרמב״ם.
הרמב״ם אומר את זה בהלכות מלאכים.
מנהיג, מלך המשיח זה מנהיג מעם ישראל.
צדיק,
בעל רוח הקודש,
גיבור,
יפה,
כל כולו למען הכלל,
מדבר שפות, לא רק אנגלית, הוא גם יודע לדבר ערבית,
הוא גם מדבר אל הערבים בשפתם.
וכולם ילכו אחריו בעיניים עצומות.
קחו את הקבוצה של הרב מרדכי אליהו,
את המנהיגות של הרב מילובביץ', את הגבורה של מאיר הר-ציון,
את החוכמה של איינשטיין,
את היכולת הנגינה של, לא יודע מה,
תחברו את הכול ביחד, זה משיח.
פה בארץ.
בסדר?
זה ימות המשיח, ראה לי לחלוטין.
עולם הבא, אומרת הגמרא, אין לו ראתה אלוהים זולתך, אנחנו לא יודעים מה זה עולם הבא. תחילת המתים זה בכלל אחרי עולם הבא, הרמב״ם והרמב״ם חולקים מה זה תחילת המתים,
איך יהיה, וזה אוטופי לחלוטין, זה משהו שהוא אחרי,
אחרי, אחרי.
אנחנו מדברים על ימות המשיח.
אז מה יהיה בימות המשיח?
כשמדברים על ימות המשיח, מה יהיה בהם?
איך ייראו הימים האלו?
מה?
אז אנחנו היום לא צריכים יותר מדי להתאמץ כדי לדמיין איך הם ייראו.
יש לנו כבר די תמונה ברורה, כי אנחנו כבר בתוכם.
לדוגמה, בימות המשיח בני האדם יוכלו להשתמש בצלם אלוהים שהקדוש ברוך הוא נתן להם.
הם יוכלו לעבוד עם השכל ולא יצטרכו לעבוד רק עם הידיים כדי שיהיה להם מה לאכול לתלות כל היום חוטי ניילון בהדליות על כל דבר שמכונה יכולה לעשות, מכונה תעשה.
עשרים שנה מהיום, איזה מקצועות יישארו פה?
בעוד עשרים שנה. מה?
נהגים יצטרכו נהגים?
לא יצטרכו רישיונות נהיגה, היו מורי נהיגה.
מה עוד?
מה לא יצטרכו?
חקלאות כמעט. חקלאות, אתה תשב בבית.
יהיה לך טאבלט,
אתה תלכת טרקטור שיצא מהמחסן, נוסע, חורש,
אתה תלכת טאבלט, יצא לך כתפת, הכל ככה, הלאה.
מה אתה אומר? בנייה. אתה תדפיס בניינים במדפסת.
טק, טק, טק.
כן, כן, כן, הכל זה, מה, מה, קדימה, תתחילו לייתר, לייתר, לייתר, זה.
מה אמרה רפואה? כל דבר שמכונה, גם היום רפואה, גם היום, רק שתדעו, חלק גדול מה...
היום הרפואה וההייטק הולכים ביחד לגמרי.
מקצועות שבעבר עשה אותם רופא, היום הוא עשה אותם תוכנה,
נכון? אתה נכנס, הרופאים,
יש ניתוחים שעושים בין ארצות,
הרופא נכנס לג'ויסטיק פה ושם זה מתקשר איתו שם והוא מנתח אותו מכאן,
דברים הזויים.
מה לעולם לעולם לעולם לעולם לעולם לא ישתנה?
הנפש.
בני אדם יהיו פנויים לעסוק.
אביעד, אתה איתנו, נשמה?
אתה ממושמל.
אז תירגע, אני אקח, אני אקח, אני אקח נשימה.
אז כן,
השיחות,
כן, הלמידה המשותפת, השיחות,
כל הדברים שקשורים לקומת הרוח של האדם וכולי,
זה לעולם, אף בן אדם לא יוכל להחליף. לא תהיה תוכנה שתגיד, טוב, אני הולך לפסיכולוג,
אם צריך עזרה, אני הולך לתוכנה.
איך אתה מרגיש היום, במידה והרגשתך טובה,
לך את
על Enter.
אם אתה, לא, זה לא עובד ככה, נכון?
את כל האינטראקציות אנחנו נצטרך.
אז יש לנו כבר ציור קצת, איך ייראה?
כלומר, כל הדברים שהם
לא מהותיים לאדם,
איך אשתי פעם אמרה איזו תובנה מאוד מאוד יפה, היא אמרה ככה,
הרצפה לא אכפת למי שעוטף אותה,
אם זה הבעל או האישה או הילדים או סיוע שאתה מביא מבחוץ.
הרצפה לא נעלבת, הכלים לא נעלבים,
גם החולצה מתגייצת אותו דבר.
להכין שהוא לבית עם הילדים, זה רק אתה יכול.
לשחק איתם, זה רק אתה יכול. זה אין תחליף.
בסדר? אז אם, אתה יודע מה זה עניין של כסף, אבל אני צריך להביא עזרה.
מישהו אחר יעשה את כל הדברים. אתה תתפנה לדברים המהותיים שהם מגדירים מרות. לפעמים אפשר
להכין ביחד אוכל, לפעמים אפשר לנקות ביחד את הבית, זה גם כן יהיה חוויה.
אבל,
בסדר?
אז יש לנו ציור טיפה,
שימות המשיח אלה ימים, אני אומר כאן את המשוואה,
שהפער בין המהות לבין הביצוע הולך ומצטמצם.
החיים נהיים יותר ויותר מהותיים, יותר ויותר אוחזים במהות, בסדר?
אם אדם יום שלם הלך מאחורי חמור וחרש את השדה שלו,
על כל המשמעות של הלכת מאחורי האחוריים של חמור, וכן, זה הדרך,
כדי שיהיה אומר, אז הוא אומר לעצמו, אז מה עשיתי היום?
מה עשיתי היום?
הלכתי מאחורי, בסדר, זה כדי שיהיה לי מה לאכול, אבל...
מי, מי?
יש את, את מכיר את הסרט של צ'ארלי צ'פלין?
אתם הרי לא רואים סרטים, אתה עם המכונות, כן, ההוא שהוא עומד יום שלם,
הרי פעם היו פועלי ייצור,
גם היום יש בסין וכל מיני מקומות,
נכון?
אתם ידעתם שנדמה לי עד לפני שנה או שנתיים
היו פה בארץ פועלים
שהיו עוטפים את הקרמבו בנייר הלימונים הזה.
הפסיקו.
נדמה לי שהפסיקו, אני טועה?
מה?
עד היום. עד היום?
מכונה לא יכולה.
לא, אבל נדמה לי שהעבירו את הקרמבוים ל...
בלי הנייר, ואז מה?
קופסאות כאלה, פלסטיקים וזה, אבל תחשוב שיש לך פועל,
התפקיד שלו מלשים נייר על קרמבו,
התפקיד של הנייר זה שיורידו את הנייר ויזרקו אותו לפח,
נכון?
אז זה הזוי,
זה הזוי, מיותר לחלוטין,
אם מישהו יוכל להמציא מכונה כזאת,
100 אנשים ילכו הביתה, לצורך העניין,
אבל זה לא מהותי לאדם לעטוף קרמבו, בכלל זה הדרך.
זה הסרט הזה של צ'רלי צ'פלין,
שהוא, רואים אותו, סוגר בקבוקים, סוגר בקבוקים.
אחרונה אחת, נגמר הסיפור.
ישנם דברים, אז ימות המשיח אלה ימים שבהם, באופן כללי, לא רק, בלי קשר כרגע לדת ובלי קשר ליהודים בכלל,
אלה ימים שבהם הפער בין
אמצעי לתכלית הולך ומצטמצם.
הידע יהיה זמין, תוכל ללמוד כל הזמן, ידע, זו
תכונה מיוחדת לאדם, אף אריה לא פתאום מתלבט
איך הגיעו לירח, זה לא מעניין אותו.
זברה, אני רץ על הזברה, נגמר הסיפור.
אז בני אדם יש להם איזו תכונה להיות סקרנים ולהיות...
בסדר?
וכן על זה הדרך.
גם בעולם וגם במצוות. תראו מה הוא אומר כנראה, תכלית השלמות הזה, פרק ל״ז,
תכלית השלמות הזה של ימות המשיח הוא תחילת המתים,
שהוא גילוי אור אינסוף ברוך הוא בעולם הזה הגשמי, דניאל.
תלוי במעשינו ועבודתנו,
כל זמן משך הגלות,
כן?
וכאן הוא אומר דבר מאוד מאוד חשוב.
כלומר, ככל שאנחנו עובדים בזמן הגלות,
כי הגורם שכר המצווה היא המצווה בעצמה.
כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אינסוף
ברוך הוא מלמד למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה בדבר שהתחילה תחת ממשלת קליפת נוגה. קליפת נוגה זה ספירה רוחנית
שהיא ניטרלית,
היא יכולה להיות נטויה אל הרע, ויכולה להיות נטויה אל הטוב.
זה קליפת נוגה, בסדר?
וכשאתה מחיל עליה, אם אתה לא מחיל על האור האלוקי, בדרך כלל תלך למטה.
נגיד שכסף זה קליפת נוגה.
אפשר לעשות בכסף דברים טובים, אפשר לעשות בכסף דברים רעים.
אבל אם אתה מחיל על הכסף את הערכים של התורה, של יושר,
של חריצות, הנקיות, וחלוקת צדקה, הפכת את הכסף למצווה.
הארת את האור האלוקי בדבר הזה שיכול להיות מלוכלך מאוד.
יצר מין הוא קליפת נוגה, היא לא תטפל בו, היא ייקח אותך למטה. אם הערת עליו בתור דבר השם,
ללכות טהרת המשפחה וצניעות, הפכת אותו לכלי עצום להערת דבר השם.
ממשיך האדם, גילוי ארץ סוף ברוך הוא מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות העולם הזה, ובדבר שהיה תחילה תחת ממשלת קליפת נוגה, הוא מקבל חיותה ממנה,
שהם כל הדברים הטהורים והמותרים שנעשים בהם המצווה המעשית,
כגון קלף תפילין ומזוזה וספר תורה,
כמאמר חז״ל לא הוכשר למלאכת שמיים אלא טהורים ומותרים בפיך וכן אתרוג שאינה עורלה. אני רוצה להסביר פה עוד כמה משפטים שהוא אומר. קודם כל, שכר מצווה היא המצווה בעצמה.
הנה עוד מחשבה שהיא מאוד מתאימה לארץ ישראל ולא מתאימה לגלות.
בגלות, אתה אומר ככה, מה זה שכר מצווה? שכר מצווה בעולם הבא.
אני כאן בעולם הבא, בשביל הבא אני אקבל שכר. לא.
בארץ ישראל, במציאות שבה התורה יכולה לפנות אל המציאות,
שכר מצווה הוא מצווה, כלומר, אדם עושה מצווה אחת,
הוא נהיה יותר שייך אל הרעיון, אז הוא רוצה לעשות עוד.
אז הוא נהיה עוד יותר שייך אל הרעיון, אז הוא רוצה לעשות עוד. כלומר, ככל שהוא מקיים מצוות, ככה הוא נהיה צינור יותר רחב להשפיע את האור האלוקי.
לדוגמה,
נגיד חייל היה חייל מצטיין.
היה חודש, לא יודע, מה,
סדאות, לא חודש, הוא היה מצטיין סדאות.
אז אומרים לו, טוב, מגיע לך שכר.
אז חפש אמיתי בנפש יגיד, אה, שכר, אני רואה את השבוע החופש.
זה כאילו חיצוני.
שכר אמיתי,
מהו שכר אמיתי?
יגידו לו, תשמע, היית חייל מצטיין? בוא תצא לקורס מפקדים.
זה שכר.
עכשיו, קורס מפקדים זה רק יותר כאב ראש.
לא, אבל זה...
זה הדבר.
אתה רוצה קורס מפקדים?
היה מצטיין בקורס מפקדים,
מה יגידו לו?
צא לקורס קצינים, עוד יותר כאב ראש.
אבל זה השכר.
שכר מצווה?
מצווה יותר גדולה, אתה נהיה יותר שייך, אז אפשר להטיל לך יותר אחריות,
אז אתה נהיה יותר רציני, וככה האדם עולה, ככה האדם מתקדם.
שכר המצווה מצווה, כלומר, אתה לא מחפש משהו outsourcing מהמצווה.
אני אעשה כאן מצווה, תן לי את השכר שם.
עשית מצווה, נהיית שייך אליה, אז עכשיו אפשר לתת עליך עוד,
ועוד ועוד.
זה דבר אחד. דבר שני, הוא מדבר כאן,
אני,
זה כמו, כמו,
כל דבר בעולם צריך תיווך, בסדר? צריך תיווך.
כלומר,
אם אני נגיד רוצה לקלוט גלי רדיו, אני לא יכול לעשות ככה. אני צריך להרים איזו אנטנה שיש לה את זה כדי שתתווך את העניין הזה.
הקדוש ברוך הוא ברא בעולם הזה חלקים חומריים מעודנים יותר,
שיותר קל להם לקלוט את הגלי האנרגיה הרוחנית,
והם מתווכים אותם לעולם.
כלומר, ישנם דברים שהם קליפות טמאות, שהקדושה לא יכולה להיכנס בהם,
וישנם חלקים בתוך עולם החומר שהם יותר רכים
ויותר זמינים לקליטה של דברים רוחניים.
ארץ ישראל היא כזאת,
ארץ ישראל.
וכנ״ל החיות הטהורות על פני החיות הטמאות,
וכן על זה הדרך. ולכן, לדוגמה, מצוות תפילין,
שהיא מצווה מאוד מאוד חשובה, כי היא מניחה את הקדושה. עוד פעם, תפילין זה לא מיסטיקה, יש כאלה רואים תפילין, מישהו הראה לי פעם איזה כתבה,
שזה כתב עת סיני, שבדיוק
זה נקודות הלחץ, של הצ'קרות, של האנרגיה. בבוקר צריך ללחוץ עליהן פה, ופה, ופה, וכאן יש כמה נקודות, וזה בדיוק התפילין.
אולי זה נכון, אני לא יודע. בטח זה נכון, כי הקדוש ברוך הוא נותן הכול.
אבל מטרת התפילין זה שאדם יחיה בתודעה ממשית של יציאת מצרים,
ובתודעה ממשית של
לעבוד את השם בכל לבבו, בכל נפשו ובכל כוחותיו.
זוהי המטרה.
התפילין, למה הן צריכות להיות עשויות דווקא מאור בהמה גסה,
גסה, או דקה, לא משנה, כבשה, או פרה, דווקא בהמה.
אי אפשר לעשות תפילין מקרטון,
מנייר, מעץ.
מעץ.
מעץ יותר יפה.
קח תפילין מעץ.
נכון?
זה ככה, שאף אותם יפה. אגב, תפילין כאלה מזויפות, מעץ,
שהרבה יותר קל למכור.
למה דווקא מבהמה?
הבהמה היא בהמה טהורה.
היא לא בהמה טמאה, זה לא איזה זברה,
זה לא איזה סוס או משהו כזה, זה פרה.
אבל עדיין זה אור של בהמה.
לקחת את הבהמיות,
הנפש הבהמית, ולהאיר בה את האור האלוקי. הנפש הבהמית היא נפש טהורה.
בדרך כלל חיות שמותר לאכול זה לא חיות טורפות, לא חיות שהורגות, זה יותר מעודנות כאלה, חיות יותר ביתיות.
אז זה מה שהוא אומר כאן.
קלף, תפילין, מזוזה, ספר תורה.
מעות הצדקה, אני מדלג על הסוגריים,
ומעות הצדקה שאינן גזל וכיוצא בהן,
מעכשיו שמקיים בהן מצוות השם ורצונו,
הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא
שהוא רצונו יתברך המלובש בהם, מאחר שאין שם מבחינת אסתר פנים כלל להסתיר אורו יתברך, כי כבר אמרנו במצווה אתה נוגע ישר ברצון השם יתברך. בתורה זה דרך תיווך של שכל אנושי.
לפעמים אתה גם לומד וזה לא נכון, זה טעות.
במצווה זה בול, זה עכשיו אתה נותן צדקה, זה עכשיו רצון השם יתברך.
כך אומר הבן נשחי, אגב, כשאדם נותן צדקה לעני,
זה אותיות י' כו', כי אתם מכירים?
היד שמחזיקה את המטבע זה אות י'.
כאילו זה י' וזה כאילו ה'.
חמש אצבעות ו...
בסדר? י' ה'.
המטבע שנופלת
זה ו',
והיד של העני הפשוטה זה ה'.
אז כשאדם נותן צדקה לעני, כאילו כל אותיות.
אבל זה הרצון שהתברך ממשי לגמרי.
תראו, אז המצוות עוברות על כל החלקים הגופניים,
על הכסף, על יצר המין,
על התאוות, על האוכל, אדם אוכל, איך הוא אוכל, מה הוא זה,
על הבית שאתה בונה,
כי אתה בבית, עשית מעקל לגגיך, כל הדברים כולם
עוברות ומאירות בו את האור האלוקי.
בסוף, כשאתה
מסתכל על זה רוחבית,
יש פה חיים שלמים,
חיים מלאים שנעשים לפי רצון השם יתברך.
ומעות הצדקה שאינם גזל וכיוצא בהם ועכשיו, שמקיים בהם מצוות השם ורצונו,
הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור אין סוף ברוך הוא
שהוא רצונו יתברך המלובש בהם מאחר שאין שם מבחינת הסתר פנים כלל
להסתיר אורו יתברך
וכן כוח נפש החיונית הבהמי שבאיברי גוף האדם
המקיים מצווה ומתלבש גם כן בעשייה זו ועולה מהקליפה
ונכללת בקדושת המצווה שהיא רצונו יתברך
ובטל באור אין סוף ברוך הוא
אדם עושה מצווה עם אחד מאיבריו, כל איבר לכל מצווה
הוא מעלה את האיבר הזה לאור אינסוף ברוך הוא, עם האיברים.
את המצווה הראשונה שאנחנו מקיימים
באיברים לבנים, ברית מילה, זה באיבר הכי בעייתי, הכי מסובך.
שם אתה הולך לשם להעיר את האור האלוקי.
וגם במצוות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפילה וכיוצא בהם, אף שאינם בעשייה גשמית ממש,
זה פחות גשמי מ...
רק שתבינו שלפי הדבר הזה יש מקום לצמצם
בקולות
ברמת העשייה לגבי המצוות. יש עניין דווקא להתעסק עם המצוות.
אנחנו תכף
מגיעים לחנוכה,
אז יש כל מיני ערכות כאלה אוטומטיות שמדליקים ככה.
לא צריך להתעסק עם המצוות. זה בסדר גמור, אני לא אומר, זה כשר וזה נוח ואין מה לדבר, יש אנשים שאין להם זמן.
אני רק אספר על עצמי. אני אוהב להתעסק עם המצוות.
לוקח את הפתילה, לגלגל אותה, לשים אותה, לשים שמן, לשפוך, לשפך קצת.
על השי, שסימנים אחרי זה מהמצווה, קצת יש ריח לה, קצת נתעסק במצווה, נתעסק.
שיהיה הרבה בלאגן, שיהיה קצת קצמים על הבגדים, קצת ככה,
בסידור יש לך איזה טפטוף,
לא בלחיצת כפתור.
נכון, ראיתי, כמו שיש אוהל, יש אוהל כזה שנפתח אוטומטית, נכון?
כן.
אז טינק, נפתח.
אז מישהו יראה לי סוכה,
ככה.
אפשר לעשות ככה, בינג, נפתח את זה, טוב לטיולים כמובן, ויש לך כזה סכך שאתה שם.
אז כאילו, הלוואי ש...
פטיש מסמר ניקח מהר, סוכה נבנה, וזה.
גם לבנות סוכה לנצח, מה שקוראים, זה גם עבודה. זה לנצח כי הברזל נשאר איתך שנה רבה, וצריך להביא את ה... שים אותם, חבר אותם, שים את הבדל, כאילו, זה עבודה.
יש עניין לעבוד במצוות.
אני מכחיש.
נכון.
נכון.
אז אתה אומר, כאילו,
שאלה יפה.
רק אני רוצה להגיד שנתתי דוגמה מעולם החול, איך זה יכול להיראות. אנחנו בקודש עוד לא שם.
אנחנו עובדים כדי להגיע לשם.
גם בזה אנחנו מן החינם. אתה צודק שיותר קל לנו.
יותר קל לנו. אנחנו יכולים באמת יותר. אדם יכול יותר להתרכז במהות המצווה ולא ב...
אוקיי, האם לך זה כפתור והגישה הזה יהיה פה? לא, הבנתי את השאלה.
זה מה שהוא שאל.
הרי גם אם הידיעה זה שעולם המעשה יהיה כמה שפחות וכמה שיותר קל,
אז בעולם הרוח, בעולם התורה, זה אמור להיות אותו עבודה, זה לא אמור להיות... לא, אז אני אסביר את ההשוואה.
ההשוואה, בעולם המעשה, הבנתם, נכון? כן.
בעולם הרוח,
הכוונה היא שיותר ויותר דברים יתנהגו בצורה טבעית לפי הרצון האלוקי. לא יהיה משיכה שאתה תרגיש איזה קצר.
בצורה טבעית, בני האדם יימשכו אחר הרצון האלוקי. בצורה טבעית.
כן, תפילה תהיה דבר טבעי לאדם,
ומראש אנשים ירצו בממון שלהם לעשות דברים טובים ולא לקחת אלא יותר לתת,
וכן, הכל כאילו אחרי הרבה מאוד עבודה, עבודה, עבודה, הפער בין מה שהגוף מושך למטה לבין מה שהרצון האלוקי מושך למעלה, ילך ויצטמצם וזה יזרום בסינרגיה, זה נקרא בחסידות, זה נקרא מודעות טבעית.
יש מודעות עצמית, זה גסות, זה למטה,
יש מודעות אלוקית,
שאומר אבל יש אלוקים, אז הוא כאילו צריך לבטל את עצמו.
אחרי הרבה מאוד עבודה זה נהפך למודעות טבעית.
האדם בצורה טבעית, פשוטה, זורמת, הוא חי את הרצון האלוקי.
יש ציטוט שאני,
מדרש, הרב קוק אומר אותו, לשעבר
תורה נתתי לכם, לעתיד,
חיים אני נותן לכם.
חיים עצמם יזרמו בכיוון שלנו.
טוב, בואו נסיים לפחות את הפסקה הזאת.
וגם במצוות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפילה וכיוצא בהן,
אף שאינן בעשייה גשמית ממש, שתחת ממשלת קליפת נגה,
מכל מקום הקיימה לאן דערעור אליו כדיבור דמי.
גם במצוות תלמוד תורה צריך שיהיה עשייה. מהי העשייה?
לדבר.
זה גם פעולה משמעותית.
דורשת הרבה אימון של השפתיים.
אני הרבה פעמים מרגיש את זה אחרי בין הזמנים,
של הקיץ נגיד, או של ניסן.
ניסן פחות, כי בניסן יש הרבה שיעורים פסח וזה, אבל בקיץ יש חודש שלושה שבועות,
שאני לפחות משתדל להעביר כמה שפחות שיעורים בבין הזמן.
לנוח,
משפחה, לטייל וכל זה.
ואז מגיע אלול, ואלול זה איזה בום כזה, מלא שיעורים, גם במכון וגם וזה,
ואני ממש מרגיש בשבוע הראשון,
כאילו השרירים של הפה, לא יוצא לי המילים, זה שרירים, צריך לאמן אותם, גם מי שעובד בדיבור.
קיימלן העבירו אליו כדיבור דמי, ואינו יוצא ידי חובתות שיוציא משפתיו,
וקיימלן דא כמעט שפתיים אב במעשה.
כי אי אפשר לנפש האלוהית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים,
כי אם על ידי הנפש החיונית הבהמית המלבשת בעבר הגוף. איך אתה מדבר?
איך השפתיים זה זאת? מכוח מה? מכוח הנפש הבהמית.
בסדר?
אגב, שמעתי איזה וורט, מה זה יפה, אני לא זוכר ממי.
אולי מאיתי דייקן או אחד שהוא אמר לי את זה.
אנחנו אומרים בחתונה, מכירים את השיר הזה?
וערכותי לכם ברכה עד בלידי, נכון?
וריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד בלי די, עד בלי...
ואז מה אומרים?
מה ההמשך?
עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
אז זה לא בסדר.
בהתחלה אמרת לנו ברכה בלי חשבון, ברכה בלי די, בלי זה.
ואז אתה אומר, לא, יש די. מתי? כשתתעייפו מלהגיד את המילה די.
אז בסוף...
אז למה ככה?
אז אומרים,
הקב' הוא מבטיח, וריקותי לכם ברכה עד בלי די. אז השטן מקטרל, עד בלי די?
נגמונו של עולם, ככה?
חופשי, חופשי, בחייהם, כאילו,
אין איזה גבול,
השטן מקטרג.
אז הקדוש ברוך הוא צודק, צודק, אני אתן לך גבול.
כשהם יתעייפו מלהגיד די.
עכשיו,
בתורת הפה יש לנו אותיות בומף,
אלה השפתיות,
אותיות זשרץ,
אלה השיניות,
אותיות האחרעה,
אלה הגרוניות,
ואותיות הלשוניות.
איך? דתלנת.
יפה.
עכשיו, זשרת, כל האלה, אתה מתעייף מלהגיד אותם.
כן, תגידו, בובה ונאי. תגידו עשר פעמים, בובה ונאי, תגיד בובה ונאי,
אה, יש לי, יש לו זה, אבל הוא לא יודע שעבדנו עליו.
ולא מתעייפים מלהגיד די.
כן, כן, כן, יפה, נכון.
וגם לא מתעייפים מלהגיד די.
כל פנים, עמל תורה זה בדיבור, שלא לומר בצעקה, שלא לומר במהומת בית מדרש, שלא לומר כמו שנכנסים,
כי אי אפשר לנפש האלוקית וכולי, כי אם על זה נפש החיונית הבימית המלבשת באיברי הגוף ממש,
וכל מה שמדבר בכוח גדול יותר,
הוא מכניס ומלביש יותר מכוחו את הנפש החיונית בדיבורים.
ואם אדם גם מזיע תוך כדי לימוד תורה, והוא ככה, הלב שלו דופק, הכל יותר טוב.
זה שאמר הכתוב, כל עצמותי תאמרנה.
וזה שאמרו רזל, ערוכה בכל היא שמורה, היא שמורה בכל רמח איברים, היא משתמרת, ואם לאה, היא אינה משתמרת.
כי השכחה היא מקליפת הגוף והנפש החיונית הבהמית, זה ידוע.
הנשמה לא שוכחת.
אנשים שהם, בסוד הנשמה, הם זוכרים הכל.
כמו גדולי ישראל,
שהרבי היה פוגש מישהו, אחרי עשרים שנה פוגש אותו,
הוא היה מדבר איתו מה, אז כולם זרונות על זה, הוא מסתכל על הנשמה, לא מסתכל על הגוף. הגוף, השתנה, הנשמה נשארת.
והיא משתמעת, כי השיחה היא מקליפת הגוף והנפש החיולית הבהמית, שמקליפת נוגה הנכללת לפעמים בקדושה, והיינו כשמתיש כוחן ומכניס כל כוחן בקדושת התורה או התפילה.
אז הבנו שהבינוני לא רק שהוא עכשיו נמצא בחזית הפיכת העולם לימות המשיח.
ברוח ובגשם,
את הפרק הזה נמשיך גם בעזרת השם בשבוע הבא.
אני מספק שירותי שמירה לדפים.
חינם אין כסף, אפשר להביא את הדפים אליי, ואז אנחנו...
כן, מה זה האישון?
