אנחנו נפגשים כאן כל שבוע בלי ספק כלל ועיקר
ללמוד דברי אלוקים חיים, אגדות חז״ל,
וחשבתי השבוע בעקבות הפרשה שעוסקת בברכות,
בברכות,
ברכת יצחק לעשו,
לעסוק גם כן קצת בברכות
דרך הסיפור הזה,
שיש לו שני חלקים. בואו נתחיל.
רבי יונתן בן נחמיה ורבי יהודה בן גרים שנו פרשת מדרים בבית רבי שמעון בן יוחאי.
אז היה מקובל ללמוד תורה בבית של הרב.
מאוד נפוץ בזוהר, יש פחות בתי מדרש ויותר הולכים לבית של הרב ולומדים תורה שם.
נפטרו ממנו בערב, אמרו לו שלום.
בבוקר באו ונפטרו ממנו שוב.
אמר להם, ולא נפטרתם ממני בערב?
אמרו לו, למתנו רבנו, תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר,
צריך להיפטר ממנו פעם אחרת.
אמר לבנו, בני האדם הללו, אנשים של צוריים, לך אצלם ויברכוך.
הלך אצלם.
אמרו לו, מה אתה מבקש כאן? אמר להם, אבא אמר לי, לך אצלם ויברכוך.
אמרו לו, יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, יחרב ביתך ויתקיים מילונך,
תבלבל שולחנך ולא תראה שנה חדשה.
כשבא אצל אביו, אמר, לא די שלא בירכוני אלא אף צערוני.
אמר לו, מה אמרו לך? אמר לו, כך וכך.
אמר לו, כל אלו ברכות הן.
תזרע ולא תקצור, תוליד בנים ולא ימותו, תכניס ולא תוציא
תזרע ולא תקצור, תוליד בנים ולא ימותו.
תכניס ולא תוציא, תכניס קלות לביתך ולא ימותו בעליהן ויחזרו לבית אבותיהן.
תציב ולא תכניס,
תשיא בנותיך ולא ימותו בעליהן ויחזרו אליך.
יהרה ביתך ויתקיים מלונך העולם הזה מלון והקבר בית.
התבלבל על שולחנך בבנים ובבנות, כל מי שיש לו ילדים הזה מכיר את החוויה שהכול מתבלגן בבית ברוך השם
ולא תראה שנה חדשה,
כן, כאילו החיים מתאפסים, שלא תבוט אשתך ותישא אישה אחרת. זה הסיפור,
סיפור על ברכות.
אז שני חלקים לסיפור.
ראשית צריך לנסות להבין מה רבי שמעון התלהב מהם כל כך,
מהאנשים האלו.
עשו איזה, נראה שהם עשו איזה פרוצדורה,
באו להגיד לו עוד פעם שלום,
הוא מתלהב מהם, אנשים של צורה.
גם בסך הכל הם עשו משהו שהוא לימד אותם.
זה לא משהו שהם חשבו עליו מעצמם, הוא לימד אותם את זה.
אז,
ודבר שני, כמובן, השאלה, מה
העניין בברכה המשונה הזאת, כאילו שזה, אומרים לו ככה וככה, אתה רוצה לברך, תברך דוגרי, תברך ישירות, מה זה כל המשחקים האלה?
משחקים פה משחק ההפך, בסדר?
אז כנראה שהסיפור הזה,
יש לו, הוא עובד בשני מישורים.
יש לו את החלק הנדלה,
ויש לו את החלק הפנימי,
שהוא לא פחות,
נגיד שהנושא של הסיפור הזה הוא ברכה.
אז יש את הברכה עצמה, אבל יש
את מה שנקרא כלי מחזיק ברכה.
בסדר?
יש את הכלי מחזיק ברכה.
והוא כנראה מופיע כאן, לדעתי, בשתי סיטואציות.
מה הסיטואציה הראשונה?
בוא נגיד על זה כמה, זה הקדמה. קודם כל,
נתחיל מזה שהם באו להיפטר מהרב.
כלומר, שימו את זה תקופה,
באו להגיד לרב שלום. זה נראה לנו נימוס בסיסי,
אבל כל אחד רגע יתבונן בעצמו ויראה שלא תמיד אנחנו עושים אפילו את זה.
כי פדיחה,
לבוא להגיד שלום לרב, הרב מאוד עסוק, רבי שמעון, ודאי אם קרבי שמעון, באנו, הלכנו, אבל ביקשים לב,
לדעת לבוא להגיד שלום, אני הולך,
תודה רבה על התקופה שהייתי כאן.
גם במכון מאיר צריך שיפור בעניין הזה. לפעמים תלמיד ידע פתאום, איפה הוא? עבר לאיזה מקום.
הוא לא אמר שלא, כן, אתה יודע.
מתוך מבוכה כזאת לפעמים דבר כזה קורה.
אז זה לא טוב.
היית באיזה מקום,
היה לך בו משמעותי,
לא משנה, תקופה ארוכה, קצרה, היית, תבוא, תמצא את הפורום המתאים להגיד,
שלום, אני יכול לטעות פתק,
יכול לקחת את הרמקול בחדר אוכל, אתה יכול לעשות, להביא איזה עוגה לחברים, ולהגיד, חבר'ה, הייתי כאן וזה,
תודה רבה, משמעותי,
ניפגש בהמשך.
בסדר, תלמדו.
זה אפילו נכון ברמה של,
נגיד, נמצא באיזשהו פורום שצריך לצאת באמצע.
אז הוא אומר, טוב, אני באמצע שיהיה הפסקת קפה, אני...
לא, אף אחד לא שים לב.
כאילו, למה ככה? תגיד, תקשיבו, אני צריך לצאת באמצע, אני מצטער, אני בערך זה,
זה אצטרך לפרוש, תודה. כאילו, לעשות את זה שקוף, יש בזה משהו מאוד מאוד מכובד,
מכבד. נכון, עידו? אתה מסכים?
טוב, אז זה מה שהם עשו.
אני אומר את זה כי הרבה פעמים אני כאילו נכשל בזה.
שימו לב, אני אגיע לזה.
א', שמים לב,
ובאמת גם אם לא ישימו לב, אז מן הראוי.
אבל כאן קורה דבר מאוד מעניין. הם אמרו לו שלום בערב,
ובאו ונפרדו מרבי שמעון,
או שהשתבשה התוכנית שלהם, לא כתוב,
או שהשתבשה התוכנית שלהם,
כנראה השתבשה התוכנית שלהם, והם נשארו לישון עוד לילה.
כלומר,
אם היו קמים בבוקר והולכים,
רבי שמעון היה יודע משהו?
לא יודע מכלום.
כאילו, אמרו, נפרדו יפה מאוד בערב,
מתקעו עוד לילה,
נשארו, מקבלים בבוקר, מתארגנים והולכים. לא, הם באים,
עוד פעם דופקים על הדלת, אז רבי שמעון התפלא, מה העניין?
אמרו, לא, אתה לימדת אותנו שאם אדם נשאר בלילה, הוא צריך עוד פעם להגיד
שלום לרבו.
רבי שמעון מאוד מאוד מתפעל מזה.
למה הוא מתפעל?
הוא קורא להם אנשים של צורה.
אנשים של צורה.
איך נתרגם את המושג הזה לשפה בת זמננו?
הייתי קורא לזה אנשים של מהויות
ולא של פורמליקה.
למרות שהפורמליקה או המסגרת היא בסדר גמור,
שהיא תומכת את המהות.
אבל האנשים האלו הם אנשים שהבינו את הרעיון המהותי והם הולכים עליו.
בואו נסביר רגע את העניין הזה.
מה הערך בפרידה?
אז אתה אומר, שמע, עברנו כאן איזה תהליך.
כשאני בא להיפרד ממישהו, קודם כל אנחנו אורזים את זה, יודעים גם להגיד תודה,
ויש גם בפרידה את הסיטואציה. כלומר, נאמרות כאן מילים,
אבל המילים נאמרות גם על איזשהו רקע מסוים שכרגע מישהו שהיה כאן עוזב וממשיך הלאה.
האנשים האלה עשו פרידה,
אבל בסוף יתברר שמה?
שהם לא נפרדו,
שהם נשארו.
ולמחרת בבוקר זה בעצם זמן הפרידה.
עכשיו, פורמלית הכל בסדר. כאילו פורמלית הם נהגו בכבוד הרב והרב גם לא יודע.
אבל מהותית הם אומרים לעצמם, אבל בתכלס, כשאמרנו שלום,
לא הלכנו.
אז מתי הפרידה קורית?
עכשיו היא קורית.
זה הרגע שהפרידה קורית.
עכשיו זה הזמן האמיתי להגיד את המילים, להגיד את ההודאה,
להגיד,
כשבאמת יש את הרקע של הפרידה.
כלומר, הם בחרו בצורה על פני החומר, כן?
בתוכן על פני המסגרת.
המסגרת היא זה, הם כבר עשו את המסגרת ואפשר לסמן וי ונגמר הסיפור.
אבל הם אמרו, אבל זה לא פרידה אמיתית.
וזאת סוגיה מאוד מאוד מעניינת מה קורה כשמסגרת
משתלטת לעיתים ומאבדת את המהות.
אם כל המהות של פרידה זה להיפרד בזמן הפרידה, ואתה עושה את זה לפני,
אז אתה אומר, אבל הכל בסדר, הכל,
כן.
נזכרתי בסיפור ששמעתי באחד ה...
ראיתי ככה כל מיני...
סרטונים של רבי שלמה קרליבך בשבוע של היורצייט.
אז הוא סיפר שם
הופעה לאולפנה, הייתה לו הופעה לאולפנה.
אז הוא שר שם שיר מרצה ואחליצנו,
וינחילנו השם אלוקינו בברכת המזון,
ואהבו ורצון שבת קודשך וינוחו בו כל...
אז הוא כזה שר והתלהב וזה.
אז הוא אמר לבנות שם, הוא אמר, תראו, שבוע שעבר הייתי בקיבוץ
חילוני באיזה מקום, ושארנו את זה והתלהבו עד לב השמיים.
ואחר כך כמה ימים הייתי באיזה קיבוץ של יקים כזה דתי ושרתי ובקושי זזו.
אז אמרתי להם, רבותיי,
איך יכול להיות שהייתי בשבוע שעבר בקיבוץ
ושרו והתלהבו והם בכלל לא יודעים מה זה ברכת המזון? ואתם שני יודעים מה זה ברכת המזון, הם מכירים, אני שרת אתם בכלל לא זוזים.
אז הוא אומר, נעבעך איזה יקי ואומר לי, אבל לא אכלנו.
אם המסגרת לא קיימת אז אני לא יכול להפגש עם זה בשום צורה אחרת.
אפשר להיפגש עם זה, גם לא דרך המסגרת.
זה משפט יפה בפני עצמו, בסדר?
אז פרידה קורת כשהיא קורת,
ולא לפני ולא אחרי,
והם הבינו את זה.
עכשיו, זה נכון שרבי שמעון אמר את זה, נו, אז מכאן ההוכחה שרוב הרבנים לא מצפים שמה שהם אומרים מישהו ישמע ויקיים.
זה תמיד מפתיע, אבל יש פה גם יותר, יש פה, רבי שמעון אמר את זה, אבל זה באמת מפתיע,
כי רבי שמעון אמר, אם הרב יודע, אם הרב יודע שנשארת,
אז הרב יודע, ואתה יודע, אז תקשיב, זה כבר לא נחשב, מה שנפרדת. כאן כנראה רבי שמעון לא ידע,
אבל הם ידעו.
הם ידעו.
וזה באמת דבר מאוד מאוד מאוד מהותי. אתם יודעים, זה כמו,
כן, זה כמו,
בקיצור, יש דברים שהם קורים כשהם קורים. אתה לא יכול,
או אסור לתת למסגרת, נאמר ככה, להשתלט עליהם ולהחנק אותם. הוא הדוגמה הכי טובה זה תפילה.
מה המהות של תפילה?
מה המהות?
המהות של תפילה,
תפילות כנגד קורבנות תיקנו, אבל מה המהות של תפילה?
הרמב״ם כותב הלכות תפילה, המהות של תפילה, האדם יעמוד, ידבר עם הקדוש ברוך הוא.
זה המהות.
כאילו קשר, פגישה.
זה המהות.
חז״ל גם תיקנו לנו מסגרת של תפילה עם התחלה ואמצע וסוף וכל זה.
אבל לפעמים אדם ברוב המסגרת הוא פשוט שכח להיפגש, הוא הגיע, עשה את הכול.
גם בזמן וכל זה, אבל מילה אחת לא הייתה שם של פגישה.
בסדר, אחת.
אז רבי שמעון אומר לאנשים האלה,
האנשים האלה הם אנשים של צורה.
אנשים של צורה.
הם רגילים להסתכל
על המהות ולהגיד האם המסגרת
מממשת את המהות שלשמה היא נוצרה.
בסדר? הרבה פעמים, ככה הרב סטיינזר, יש לו הברקה כזאת,
היא מאוד יפה. במגילת אסתר כתוב,
וויכבץ בתולות שנית, ומרדכי יושב בשער המלך.
אז אחרי שכבר אסתר נבחרת, זה כתוב בייקבץ בתולות שני.
אז שואלים, למה נקבצו? הגמרא עונה שהאחשוורוש ניסה לאיים על אסתר שאם היא לא תגלה את ארצה מול עולתה הוא ידיח אותה בי אבחר אחרת. אז זה בייקבץ בתולות שני. הרב שטייניץ אומר, לא.
כיוון שכבר יצרו מנגנון לבחירת מלכה, אז גם אחרי שהמלכה נבחרה, המנגנון ממשיך לעבוד.
בסדר, ממשיכים, יש פקידים וזה, צריך להמשיך לתדלק אותם.
אז הם ממשיכים לקבוע את זה, למרות שזה כבר
לא משרת שום דבר ושום מטרה ושום מהות,
המנגנון ממשיך לעבוד.
כל הזמן צריך בחינה האם המסגרת שבניתי משרת את המהות שאני רוצה, אז כל הזמן צריך לשים לב למהות, ואם לא, אז בואו נדייק את זה.
אתם מבינים?
ודווקא כשאני לא נמצא בתוך, נגיד, מסגרת דתית,
אז הוא הכי חשוד על זה,
כי המסגרת היא מאוד, אתה יודע, איך מישהו אמר לי, החלק הכי חשוב בתפילה,
אצלי,
זה הזמן שהיא מסתיימת.
אני צריך לדעת מתי היא תסתיים.
זה כאילו החלק הכי חשוב, שאני יודע שזה מתחיל, זה יסתיים, אבל פגישה,
חצי פגישה, מבט אחד מהיר, קטעי מילים ספורים ודיי,
נכון?
חלק מפגישה זה שאתה לא תמיד יודע מתי זה. זה כמו שמישהו יגיע לדייט, אם זה הכי חשוב לי, את שומעת, שאנחנו מסיימים ב-11.
אמצע משפט, נו, סיימת.
אז ככה לא תהיה חתונה, כן?
אז אם זה פגישה,
אז התפילה,
יש לך איזה טווח שהיא תסתיים מפה עד פה, ככה, איזה מרחב כזה.
מה המהות
ומה המסגרת?
מה משרת את מה?
כאן המהות היא פרידה, ופרידה קורת. כשפרידה קורת יש בזה את הגעגוע ואת ההתרגשות ואת הפחד קצת, אולי, ואז, כי על הרקע הזה נאמרות גם המילים של הפרידה,
זה יוצר את האימפקט של הפרידה המשמעותית.
בסדר?
אבל אם,
כאילו, סימנת איזה וי מאתמול, אני כבר מסודר,
אני כבר עשיתי את ה...
עשיתי את חובתי,
מילאתי את חובתי, נפרדתי, זהו.
אבל זה לא היה בזמן שזה קורה, זה לא היה אונליין,
זה לא היה ברגע שזה קרה.
זה כמו לתת
מתנת יום הולדת, לא ביום הולדת.
שאני אין לי בעיה עם זה, באופן בסיסי. ככה חשבתי להתנהג, התחתנתי, התחתנו,
כי אצלי יש לי יום הולדת בקיץ, אז אף פעם לא ציינו את המולדת,
זה היה כל כזה בקיץ והכל כזה...
לא היה לא בגן, וגם אצלנו במשפחה אין לי מי הולדת.
לא מציינים את זה כל כך.
וכשהיה יום הולדת לאשתי, אז אמרתי לה, תשמעי, יום הולדת שלך, אבל אני מאוד עמוס, אז כאילו יומיים אחרי זה זה כבר נהיה בין הזמנים, אז אז.
היא לא צריכה להבין מה אני אומר לה.
היא אומרת לי, מה זאת אומרת נחגוג לי יום הולדת?
לא ביום הולדת. אבל זה, זה כאילו,
זה זה, זה כאילו, אחרי זה אפשר גם, בשמחה רבה, אני פתוחה לאפשרויות חדשות, אין בעיה.
אבל ביום עצמו צריך לקרות, זה מה שקורה, זה המזלו גובר, וכן על זה הדרך.
טוב, לומדים דברים בחיים, מתקדמים, לא ככה.
אבל יש דברים שקורים כשהם קורים.
ואתה לא יכול לסמן אותם מאחור.
ולכן רבי שמעון, כשהוא רואה שהם,
למרות שהם כבר עשו את הכל,
פרדו וכל, הכל היה,
אבל לא קרה האירוע, הם לא הסתפקו במסגרת שהייתה כבר עשינו, אלא אמרו, אוקיי,
אנחנו נבוא מההתחלה וניפרד עוד פעם בזמן הפרידה.
בזמן הפרידה. זה לימוד מאוד מאוד משמעותי, תדעו לכם, מאוד משמעותי. יש
דבר בעיתו מה טוב, יש עת רצון, כשאתה אומר משהו בזמן שלו, זה כן.
טוב,
אז זה עניין אחד.
טוב, הוא הולך אליהם ומברכים אותו, הברכות מאוד מאוד יפות, קודם כל צריך לעבור על הברכות עצמן, תראו את הברכות, רוב הברכות קשורות לנושא המשפחה.
בנים,
שיחיו בעזרת השם,
אורך ימים ושנים,
קלות,
שגם כן יאריכו ימים,
בנות שהתחתנו,
כן,
ואז הוא עובר לעולם הזה, שהוא יהיה ככה, יהיה לו נחת.
ועוד פעם, בנים ובנות.
בקיצור, רוב הברכות, זו אמירה מאוד משמעותית,
רוב הברכות קשורות לנושא המשפחה.
בסדר? עכשיו, רבותיי, אם אני צריך לבנות
את מעגל החיים של האדם,
לשים משהו במרכז ועד משהו בהיקף, ואז משהו בהיקף, ואז משהו בהיקף, בהיקף,
אז במרכז, בליבה, בליבת האושר של האדם, השמחה, הסיפוק, המשמעות שלו, נמצאת המשפחה.
כלומר, גם אם אדם יש לו עבודה טובה, פרנסה טובה, ברווח, עם כסף,
ואפילו יש לו מעמד חברתי וזה, אבל
זה חסר, שם בפנים יש לו איזה צער,
אישה מבעלה או בעל מאשתו או צער מהילדים,
אז שם העגלים מיד נצבעים בזה, לעומת זאת הפוך. אם אדם טוב, לא, יש לו בחושב אישה טובה, ילדים טובים,
ופרנסה בסדר, אולי.
לא ביל גייטס, מה שנקרא.
לא העיפרון הכי מחודד בקלמר.
לא הבמבה הכי צהובה בחבילה.
בסדר, בסדר, אישה טובה, ילדים טובים זה העיקר.
אז רוב הברכות,
זה כמובן גוזר עוד כל מיני משמעויות, זה גוזר את רמת ההשקעה שאנחנו משקיעים בזה, רמת החשיבות, רמת ההשקעה,
רמת תשומת הלב, כל מיני רמות של השקעה,
כן, זה כמו המשל הזה עם האבנים, מה אתה שם קודם כל, איזה לבנים אתה קודם כל שם בחיים שלך, איזה לבנים אתה מוסיף אחר כך, מאוד משמעותי.
אני רוצה להגיד לכם עוד משהו אחד,
אפילו לא תובנה,
זה דבר פשוט, אבל בזמן נתון לא רואים אותה, אני חושב.
גידול הילדים
כשהם קטנים,
גידול הילדים כשהם קטנים,
רוצה לומר,
לשחק איתם, אגן שעשועים, לקרוא להם את הספר הקדוש בכל מיני קדושות, איי פלוטו.
אתה מכיר את הספר הזה?
פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו.
יש לו מלונה ועצם והכל לא משעמם, ולשכח סתם כך לבדו.
ויצא לטיול ברחבי הקיבוץ.
לכן זה הדרך,
מה אתה צוחק? אתה מכיר?
יש לך את פלוטו הקשיח או פלוטו הקשיח?
החיה הוא קשיח.
ולשחק איתם באופניים וללמד איתם לרכבה על אופניים וכל העניינים האלו,
שזה נראה, בטח במשפחות בלי עין הרע עם הרבה ילדים, במשפחה יש להם שישה ילדים, נראה לך שזה תמיד יהיה. כאילו, ילד נולד, ילד גדל, ותמיד זה כאילו, תמיד יהיה טיטולים, תמיד יהיה מטרנה, תמיד זה.
יום אחד זה נגמר.
יום אחד זה נגמר.
יום אחד זה ילדים גדלים.
ופתאום אתה מגלה שאתה הולך למסיבת גן האחרונה,
כי אין, ומסתכל, אחרי זה אתה הולך לסיום כיתה ו' האחרונה, אחרי זה בר-מצווה, בר-בת-מצווה האחרונות,
ואז אתה אומר לעצמך, איפה הייתי כשהם היו קטנים?
מה עשיתי? מה, איפה? למה לא הייתי שם?
זה לא חוזר.
זה לא חוזר. כמעט כל דבר אחר יכול לחזור בחיים, אדם יכול להתפתח בקריירה וזה.
חיים ברוך השם ארוכים, חלק מהגזרות של התקציב של הממשלה, רוצים להעלות את גיל הפרישה, אנחנו נעבוד עד גיל שמונים עוד מעט.
אפשר להתחיל גם, אבל השלב הזה שהם קטנים,
אם היית שם, היית שם, אם לא היית שם, לא היית שם, לא יעזור כלום.
אם אדם היה איזה כמה אחרי צהריים בבית,
אחד או שניים בשבת, אז הוא היה, ואם הוא לא היה, הוא לא היה, ואף אחד לא יוכל לשקם את זה אחר כך, כשהם היו קטנים.
אז לכן זה דבר מאוד מרכזי,
לעשות את הסדר הזה בחיים.
טוב, אז זה, קודם כל, תשומת לב על איזה ברכות הוא נותן, או לא נותן לו ברכות של עושר, או גם לא של בריאות.
אנשים אומרים, העיקר הבריאות. בריאות זה דבר חשוב מאוד. בראשית ברא אלוהים אומרים בראשית ברא.
קודם כל בראשית בריאות, אבל אני נותן בריאות אלוהים. אבל בריאות היא כלי למשהו ש...
אוקיי, אתה בריא, נו, עכשיו מה?
מה אתה עושה עם הבריאות הזאת?
אתה בריא, עכשיו מה אתה עושה איתה? עכשיו כל היום לא עושה כלום.
בריאות זה תנאי הכרחי לדברים מתקדמים יותר.
כמו שאמרנו, למשפחה, שמחה וכן הלאה, זה הדרך. בסדר?
יפה.
אבל, כמו שאמרנו, הם לא מברכים אותו בצורה ישירה.
צריך להיות מבקשים,
משפחה זה דבר הכי חשוב, תקים משפחה וכו'.
הם עושים לו איזה טריק כזה,
מבלבלים אותו,
מקללים אותו, תחזיר, תוציא, תוריד.
ואני חושב שכאן, אחי ורעיי, הם נתנו לנו, הרבנים האלו,
רבי יונתן ורבי יהודה,
נראה לי זה לא יהודה בן גרים.
אני מקווה שזה לא יהודה בן גרים שאחרי זה רבי שמעון הרג אותו.
כנראה היו כמה יהודה שהיו משפחות של גרים, אז קראו להם.
הם נתנו לנו את המתנה עליי הכי הכי משמעותית בחיים, שאם אדם יש לו אותה, בכל מקום שהוא לא יהיה, יהיה לו ברכה.
מין
מאסטר כזה, מפתח, כמו המפתח שלך, אמוץ.
המפתח של הצוללת, מה שנקרא.
מה?
הייתי קורא לזה במילה אחת,
תהיה אדם עמוק.
תהיה אדם עמוק. תסתכל על דברים בעומק.
תסתכל על דברים בעומק.
על מציאויות, על מפגשים, על סיטואציות.
מה שאתה רואה,
פשט,
הוא בדרך כלל תמונה מאוד חלקית של המציאות.
מאוד חלקית.
ואם אדם רוכש לעצמו את היכולת הזאת לראות
דברים בעומק או להקשיב לדברים בעומק,
הוא נהיה מקור של ברכה בעצמו וגם מגלה המון המון ברכה מסביב.
אז כולם מכירים את האמירה הזאת שאם יש ילד שהוא מפריע בכיתה, אז ברוב הפעמים הוא לא רוצה להפריע למה הוא רוצה.
תשומת לב, נכון, ברוב הפעמים.
צריך איזשהו מבט מסוים של עומק להבין שמאחורי ההפרעה מסתתרת בקשה.
אבל אם אתה מבין את הבקשה הזאת,
אז היא נהיה ברכה.
אז הם אומרים לו, כל דבר שנראה לך גם נראה לך גרוע ונראה לך רע,
אם תהיה מספיק עמוק,
תוכל להוליד מהדבר עצמו ברכה, לא מזה שתתגבר עליו, זה עוד עניין, אבל מהדבר עצמו טמונה בו איזושהי ברכה.
אבל צריך
להיות איש עמוק
כדי להבין את זה, בסדר?
סיפר לי פעם מישהו שפיטרו אותו מהעבודה,
והוא היה במשבר,
והוא אמרו לי, תקשיב, בסוף
זה עשו לי טובה.
הייתי שם בכלוב של זהב,
הרווחתי משכורת טובה, אבל לא עשיתי עם עצמי שום דבר.
וזה הכריח אותי,
לא רק שהכריח אותו למצוא עבודה,
הוא אומר, איך יכולתי להסתכל ולהגיד לעצמי בפנים, תקשיב, זה לא היה מקום טוב שלך, ולא היה לך אומץ לעזוב.
אז מהדבר הזה, הוא כאילו נשבע לעצמו, זה מי שבועה פנימית שהוא בחיים יותר לא יעלה בכזה מצב,
שהוא נמצא באיזה מקום, ורק מה שדיברנו על מסגרת ועל מהות,
הוא אומר, אני קודם כל הולך למקום העבודה,
קודם כל כדי למצות כוחותיי, כדי להביא ברכה, ובסוף אני גם רוצה משכורת כמובן, אבל קודם כל,
ואני בחיים לעבוד במקום שנותן לי משכורת, אבל אני מרגיש בסוף היום,
זה מבט עומק
בשביל דבר כזה.
עוד דוגמה למבט עומק, אני אספר לכם
מייסה.
כתבתי אותו באיזה מקום.
כשגרנו בנצרים, אז...
קיצור,
הייתי צריך לנסוע ל... לא, עוד לא גרנו. נסעתי, הייתי נוסע וחוזר, עוד היינו בתהליכי מעבר כזה.
גרנו עוד בבית שמש.
אז אה...
איך היית נוסע מנצרים?
היו מתקשרים לתחנת מוניות בנתיבות, היו שתי תחנות מוניות בנתיבות,
הייתי מתקשר, מזמין מקום במונית מצומת סעד בירושלים,
ואז הייתי יורד בשורש, לוקח אוטובוס לבית שמש.
אז הרמתי טלפון לתחנת מוניות,
הזמנתי מקום, היה לי רושם שאני מדבר עם איזה מישהו מתוך, אישה ענתה לי, מתוך בית, היה שם רעש של ילדים וכל זה, אני רוצה מקום במונית של שמונה בערב,
צומת סעד, היא רשמה, אין בעיה.
בערך בשבע ורבע הודיעו שהציר סגור.
נצרים, היה ציר אחד, היה ליווי, ומדי פעם הוא היה נסגר בגלל התרעות כאלה ואחרות.
טוב, הרמתי טלפון לאותה תחנת מוניות, עוד פעם עונה לי כזה בית, רעש, אמרו, תקשיבו, אני לא אגיע, הציר סגור.
בטל את ההזמנה.
בשמונה ורבע אני אקבל טלפון.
אני עונה, אייל, כן, איפה אתה?
אומרים לדבר, דבר, דוד קרוב,
הנהג מונית, איפה אתה? אמרתי לו, איפה אני? אני מנצרין, תקוע, איפה?
למה אתה שואל?
אמרתי לו, למה תקוע? אמרתי לו, תשמע, אני התקשרתי, לא יודע.
ואז הוא התחיל לצעוק עליי, עוד איזה צעקות.
וזה לא, זה, מה פתאום?
יש,
בקיצור,
גזל, זה גזל, לא מוכה לך, לא מוכה, גזל, ככה צועק וזה,
לא נתקרה דעתו עד שהוא לא סיים,
ושתמש בכסף הזה לתרופות.
מכירים את ה...
מחר? טוב.
קפץ לי אחרי הכל, אני מרוקאי, כן? קפץ לי הפתיל כבר מזמן. אמרתי לו, סליחה, אדוני, לא מוכן לדבר איתך בצורה הזאת, ניתקתי.
וליתר ביטחון, הציר נפתח, הזמנתי מקום במונית מהחברה השנייה, אמרתי שלא ייפול לי איזה מישהו מהמשפחה הזאת.
טוב,
עליתי על המונית בשעה יותר מאוחרת,
נסעתי,
לילה,
כבישים של הנגב, הכל כזה חשוך, אתה נוסע.
וזה היה עשרת ימי תשובה.
האירוע היה בעשרת ימי תשובה.
ואז כאילו, בשלב ראשון, בפשט,
אז אתה אומר, תשמע, חוצפן, מי הוא בכלל? כאילו מתקשר אליי וצועק עליי? מה הוא חושב לעצמו? מה אני, כאילו, שיתעדכן בינם שסגרו אחד על השני, הוא ואשתו, אני לא יודע מי זאת הייתה שם.
אבל אז,
אמרתי לעצמי, רגע, בוא נהיה,
צריך להעמיק.
העברתי את הקלטת של השיחה עוד פעם בראש,
והצלחתי לשמוע מעבר לטון הבולט של הכעס שהיה שם,
פתאום שמעתי שם איזה צליל עדין עדין של פגיעה, שהוא נפגע ממני.
עכשיו, זה צליל מפתיע, מה יש לו להיפגע?
אני מבין שהוא כועס, אבל...
וגם המילים שהוא השתמש,
היו קצת של דוסים, גזל או מוכל, זה לא...
בקיצור,
חיכיתי עוד קצת ליתר ביטחון, טווח ביטחון, מה שנקרא,
מהרימון רסס הזה,
והרמתי אליו טלפון.
אמרתי לו,
שלום, הגעתי לדוד, כן, מדבר, אמרתי לו, מדבר, היה, מדבר, מי שצעקת לפני שלוש שעות.
כמעט לא הייתי מאמין שזה אותו בן אדם,
אם לא הייתי יודע זה אותו מספר.
אז הוא נהנך, אהה,
ואז הוא אומר לי, אתה יודע, אתם מנצרים, נכון? אמרתי לו, כן.
ואני מכיר את החבר'ה שלכם.
אני יודע, אתם, הם אוסרים את הנפש וכל זה.
אז תדע לך, אני יצאתי מנתיבות,
והיה לי מלא אנשים בתחנות שרצו לירושלים,
אבל הזמינו מוני... כאילו, הייתם שמונה מנצרים בצומת סעד שהזמנתם.
ואני אמרתי, לא, אני לא מאמין לאף אחד, הם מחכים לי בתחנה.
ויצאתי ריק מנתיבות, הגעתי לצומת צד, ולא היה אף אחד.
ועליתי ריק לירושלים.
אז פתאום הסיפור מקבל פה איזה תפנית, נכון?
וואי.
אמרתי לו, וואי, אני מה זה מצטער.
אני רוצה לשלוח לך את הכסף.
אמר לי, מה פתאום?
אז הוא אומר לי, תקשיב מה נעשה.
הנציאה עלתה נגיד 20 שקלים, נתתי לקח 10 שקלים
ביום שישי, ואני אקח 10 שקלים ביום שישי, וכל אחד עשינו את צדקה
בבית שלו.
אמרתי לו, מה עם התרופות? הוא אמר לי, לא, חלילה, חלילה, חייב בריאות שלמה, רפואה.
בסדר.
זאת המתנה הכי גדולה שאדם יכול לבקש לעצמו, זה להצליח לקלוט ולראות סיטואציות
בעומק,
לא בצורה שטחית.
ולהפוך אותם כל הזמן, להפוך, להפוך, להסתכל, יש כאן איזה משהו, קורה כאן איזה משהו, יש כאן איזה אירוע,
בפשט הוא נראה קשה ודפוק, בעומק הוא הולך להצמיח אותך,
הוא הולך לגדל אותך. אז החכמים האלו,
הם בירכו אותו. היה גם ברכה, בלי ספק הייתה ברכה.
אבל מעבר לברכה,
היה כאן משהו אחר, הם נתנו לו כלי.
אם תשתמש בכלי הזה לאורך החיים שלך וכל הזמן תנסה להעמיק,
כל סיטואציה, מה קורה?
כן, יש מה אתה עושה, מה אני בעצם עושה?
מה קרה, מה בעצם קרה? מי שכעס, למה הוא כעס? מה הייתה הסיבה שלו?
למה התאכזבתי? למה הצטערתי? כאילו, כל הזמן נשאל את זה.
נגלה שהרבה מאוד דברים שהיו נדמים לנו כדברים לא טובים ולא רצויים הם בעצם מתנות מהשם יתברך שנועדו להצמיח אותנו או להצמיח את הסביבה שלנו.
אבל בשביל זה צריך להסכים לחיות
חיי עומק.
אתם מסכימים?
בשביל זה באנו לכאן.
שנזכה לזה בעזרת השם.
אני קצת מקצר כי אני צריך להגיע לדימונה היום.
זה משהו שקבעו איתי מזמן.
אז יהי רצון שיהיה בדבר הזה בחינת,
זה לא כזה מועט, אבל
מועט המחזיק את המרובה.
התובנה והיכולת הזאת היא להיות אדם מעמיק.
אני קורא לזה לגבי אנשים,
ללמוד יהודים בעיון,
לא בבקיאות. יהודי לא לומדים בבקיאות, יהודי לומדים בעיון. פגשת מישהו, יש לו פשט,
יש לו רמז,
יש לו דרש ויש לו סוד.
נדמה לי הרב זינגר אומר שפשט
זה כאילו,
יש לך כל מיני סוגי צילומים, כן?
אז פרדס, כן? פשט, זה מה שאתה רואה, כאילו, זה תמונת פוטו,
פוטו נצח כזה, זה פשט. רמי זה רנטגן,
רש,
רש זה רנטגן, דלת זה דנא, בגלל דנא,
והסמך זה סיטי.
אתה רואה ב-סיטי את הכל, את כל המערכת,
הכל בפנים, הכל זה, אז יש אולטרסוד גם, אולטרה, אולטרסוד, אתה רואה את זה.
כל יהודי יש לו פשט, ויש לו עומק ועומק ועומק ועומק,
כי נזכה להגיע לעומקי אום, אקים אמן ואמן.
חזקו ואמצו רבותיי.
