צהריים טובים, אנחנו בשיעור הקדוש נפש הפרשה.
עבודת הנפש בעקבות הפרשה וללכת בעקבות הדברים של האדמו״ר הזקן, לחיות עם הזמן,
הזמן זה פרשת השבוע, זה התוכן,
זה הגנטיקה הרוחנית של השבוע הזה.
והיום אני רוצה שאני אלמד משהו ביחד שהוא ממש עבודה בעיניי,
אבל זה גם עבודה וזה גם משהו שפותח המון המון אפשרויות.
אני זורק פה, זה ספוילר,
יכול להיות שאת הדברים הכי חשובים שלנו בחיים אנחנו נעשה מהמקום הזה שאנחנו כרגע
נלמד עליו בשיעור, בסדר?
יכול להיות.
תראו,
זה מובן לכל אדם שיצחק אבינו,
שאנחנו עסוקים בו בפרשה,
הוא דמות עומק.
הוא דמות עומק.
זה בא לידי ביטוי בבארות.
יצחק, המקצוע שלו,
שם פרטי, יצחק אבינו, מקצוע חופר בארות.
זה נכון שהוא רועה צאן, יש לו עבודה רבה, והוא גם חקלאי,
וכן על זה הדרך,
אבל מה שיצחק בעיקר עושה,
נלחם על חפירת הבארות, והדבר הזה מבואר,
שזה, אתם יודעים, אדם נמשך למקצוע,
מעבר לצורך שיש במים וכולי, אבל אדם נמשך למקצוע שזה הוא.
יצחק עסוק בלבאר כל דבר,
בלבאר את הדברים בצורה עמוקה.
יש את הפשט,
נגיד,
אברהם אבינו זה הפריצה הראשונה, זה הפשט,
ויצחק עכשיו מבאר את שיטת אברהם,
מעמיק אותה,
מסביר אותה, מעמיק אותה, מחדש אותה.
זה ברור שיצחק הוא הכי עמוק ולכן הוא מרבה בשתיקה,
ולכן הוא גם סומה בסוף ימיו, כי יש משהו בראייה שהוא תמיד שטחי
ותמיד חלקי
ותמיד מטעה אולי, ודווקא עצימת העיניים,
כמו שאנחנו עושים בכל פעם שאנחנו רוצים להתעמק באיזה משהו, אנחנו עוצמים עיניים בשמע ישראל,
כשמנשקים ספר תורה, כשמנשקים את הילדים.
אז יצחק הוא עומק העומקים.
כמו שדיברנו גם בשבוע שעבר על האהבה של יצחק.
כשיצחק מתפלל, הנה דוגמה לעומק,
כשיצחק מתפלל על רבקה,
אז כתוב ויעתר יצחק לאדוני לנוכח אשתו כי העקרה היא.
לנוכח אשתו הוא מסתכל עליה ורואה את הכאב שלה בעומק ובמקום הזה הוא מתפלל.
ויעתר לו אדוני.
אז הקב' ברוך הוא,
רשי מביא, המדרש מביא,
שהקדוש ברוך הוא הפך כמו קלשון שהופך את האדמה, ככה התהפכה הגזירה. יצחק הוא איש עומק, כן,
מחפש את העומק במציאות. מכירים אנשים כאלה?
יש אנשים שהם,
יש שיטות שהן יותר רוחביות, אני לא מדבר על שטחיות, חלילה, לא.
אני מדבר על רוחב או עומק. שטחיות זה
דבר לא טוב.
אבל יש כאלה שמעדיפים התרחבות,
התרחבות,
ויש כאלה שאומרים, אני מעדיף להיות ממוקד, אבל להעמיק, להעמיק, להבין את שורשי הדברים,
ולהבין את עומקם, בלי ספק יצחק הוא עומק, מה אתה אומר?
סיני. דומה, סיני ועוקר ערים, נכון. עיון ובקיאות,
ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, וצריך את שני הטיפוסים כולם.
גם מילת הגבורה. כן.
מה זה גבורה?
מילת הגבורה זה מילת הצמצום.
יכולת להצטמצם במשהו ולהתעמק, להתעמק, להתעמק, ועד שאתה מגיע לשורשו.
טוב.
אז זה פשיטה, נכון?
בתוך הפרשה שלנו מסתתרת דרמה גדולה מאוד,
וזו הברכה העמוקה.
יצחק הוא איש עמוק, אז אי אפשר להגיד שהוא לא שם לב,
התבלבלו אותו,
הכל בסדר, יצחק מבין היטב
מה קורה,
ובתור איש עמוק הוא מחליט לברך את עשו.
בסדר?
הוא מחליט לברך את עשו.
מתוך מודעות גמורה גם למורכבות שבדבר הזה, אבל כנראה רק איש עמוק היה יכול לברך את עשו.
אם היה רואה את עשו אדם שהתחיל, הוא אומר, מה זה, זה שייך לברך את הבן אדם הזה?
זה כולו פרוע, כולו מלא זה, אין.
אבל יצחק, בגלל שהוא מאוד מאוד עמוק, הוא רואה בעשו
איזשהו ניצוץ, איזשהו פוטנציאל,
איזשהו משהו שאם נברך אותו אז הוא ייתן המון המון עוצמה לעם ישראל. מי שרוצה להבין מה חשב יצחק
כשרצה לברך את עשו,
שיחשוב על מי?
על יוסף.
עשו זה בעצם התהום של יוסף,
עד המרים גבות.
אתה זורם איתי?
זורם איתך.
עשו הוא שעיר,
ויוסף מסלסל בשערו.
לעשו יש בגדי חמודות, ויוסף יש לו קטונת פסים.
עשו הוא איש שיודע ציד, איש שדה, ויוסף, הנה כמה אנחנו מעלים עלומים בתוך השדה.
אבל אחד שדה וחצי נמוך. רגע, רגע, שנייה. זה אתה יודע רטרואקטיבית, אבל כשאני אומר לך,
אחרי שנולד יוסף, אתה יודע שהוא זה. אבל עכשיו, כשיצחק בא לברך את עשו,
אז אני רק אומר שהתכונות של עשו,
תכונות העשייה שלו,
השלטון והכוח המעשה מזכיר לנו את יוסף דור אחר כך. זה ברור שיוסף הוא יותר מתוקן ויוסף הוא צדיק וכן על זה הדרך והוא שטנו של עשו אבל אתה לא יכול להיות שטן של מישהו אלא אם כן אתה אוחז בכוח שלו.
לא.
אתה לא יכול להיות שטן של מישהו אם אתה לא אוחז בכוח שלו.
אם יוסף היה רק איש סתם יושב אוהלים אולי יכול לנצח את עשו. יוסף אוחז בכוחות של עשו אבל מראה איך אפשר לעשות אותם בקדושה.
אבל זה ברור שיש דמיון גדול בין יוסף לבין עשו.
יש עוד דימויים, כן?
יוסף, עשו,
רב עם האח שלו, ויוסף,
יש לו סכסוך עם האחים שלו, יש שם הרבה דימויים.
אז,
על כל פנים זה ברור שהברכה שיצחק רצה לברך את יוסף,
היא לא הייתה איזו טעות, הייתה ברכה מאוד מאוד עמוקה.
שיצחק רצה לברך את עשו, נכון.
למעשה, זה לא הצליח.
מחשבתו של יצחק לא התקיימה.
טעות,
שגיאה.
מה היה שם?
אני רוצה ביחד איתכם לנסות להבין למה בסופו של דבר
יצחק לא בירך את עשו אלא בירך את יעקב, זה קרה, ומה הייתה התגובה שלו לדבר הזה,
ואיך כל זה קשור אליהם,
בסדר?
בואו נתחיל מההתחלה.
אומרת התורה, ויהי כי זקן יצחק ותכינה עיניו מראות,
ויקרא את עשו בנו הגדול ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני.
ויאמר הננה זקנתי לא ידעתי יום מותי ועתה
ועתה
שא נא כליך, תליך וקשתיך, וצא השדה וצודה לציד,
ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ואביה לי ואוכל לה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות.
טוב,
עכשיו זה חידוש.
עד היום פגשנו
איזה סיטואציות של ברכות בתורה. אברהם ברכת
יצחק,
אברהם ברכת אליעזר,
בשום מקום לא שמענו שצריך איזה סעודה לפני כן.
וכאן יצחק מבקש
לא רק סעודה, אלא מבקש מטעמים.
מה הקשר בין המטעמים לבין הברכה?
למה? יצחק לא יכול לברך את עשו
בלי שהוא תואם איזה מטעמים?
כל הפרשנים שואלים את זה, נותנים תירוצים שונים.
תזכרו את השאלה.
אחר כך, עשו יוצא וכולי, כל ההחלפה קורית,
ואז יצחק
קורא ליעקב,
ותראו כאן את הפעלים, תספרו ביחד איתי.
ויאמר יצחק אל יעקב,
גשן המושחה בני, האתה זה בני עשו אם לא.
מישוש.
הוא משתמש בכל כך המישוש.
טוב, ויגש יעקב ויצחק וימושה ויאמר,
הקול קול יעקב וידיים ידי עשו.
אז הוא גם משתמש ב...
בקול.
עכשיו,
אתם יודעים, קול,
אני יכול...
אפשר לחכות, נכון? יש דבר שנקרא חכנות, נכון?
אתמול היה פה שיעור של הרב אבינר, נכון?
אפשר לחכות,
זה לא, מי שקצת יודע, זה יודע לך הכול.
ידיים אתה לא יכול ל...
כן, כן, אבל נגיד שעכשיו, כן, אז נגיד שעכשיו יצחק חושד, זה סיכוי הרבה יותר סביר
שמישהו עובד עליך עם הקול שלו
מאשר עובד עליך עם הידיים, בסדר?
לפעמים קורה שאתה מתקשר לאיזה מישהו ועושה איזה...
בכל אופן,
עדיין ישחק מסופק,
אבל הוא משתמש גם בחוש המישוש וגם בחוש הקול.
ולא יכירו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו.
טוב, אז זה ברור שכאילו זה, טוב, ויאמר, אתה זה בני עשו, ויאמר, אני.
ויאמר, אגישה לי ואוכלה מציית בני למען תברכה נפשי, ויאגש לו ויאכל, ויאבל עיניים וישת, וישת. אז יש כאן רצף פעלים.
הוא ממשש, יש כאן קול, יש כאן, אה... איך?
אכילה ושתייה,
ומידי ספק לא יצאנו.
כלומר, הקול קול יעקב הידיים עם ידי עשו, אז
אז יש פה איזשהו ספק, אמנם הידיים מידי עשיו, אבל כמו שאמרת, אולי הוא שם את הדברים האלה.
ואז מגיע המנצח.
ויגש וישק לו, וירח את ריח בגדיו ויברכהו,
ויאמר אה ריח בי כריח שדה אשר בירכו אדוני. זה אומר שיצחק אמר לעצמו, טוב,
הכל, המישוש, מי שזה הריח שלו,
אותו אני רוצה לברך. כלומר, הריח מנצח.
אז יש פה שני דברים.
טעם וריח.
מטעמים בהתחלה וריח בסוף, שהם כאילו מנצחים,
וכל מה שקורה באמצע, המישוש, הכל, זה פחות.
מה יש כאן?
המשפט העממי אומר, על טעם וריח אין להתווכח, נכון?
זה משפט מאוד מאוד עממי. אתה התווכח אוהב זה, אוהב זה.
למה באמת על טעם וריח אין להתווכח?
למה אנחנו נתווכח איתך על זה?
בגלל שכל דבר שאני יכול להתווכח איתך עליו, או לדון איתך עליו, מתחיל בספירות מהחוכמה.
חוכמה.
ואז חוכמה, אני יכול לדון איתך, אתה יכול לדון איתי, יש כאן איזו...
יש דברים בעולם שלא מתחילים מהחוכמה, אלא מתחילים, איפה?
מהכתר.
מהכתר.
ספירת הכתר.
התשובה עליהם, כשאתה שואל למה,
כשאתה שואל, תגיד, למה אתה הולך עם פלנסטון?
זה פלנסטון? או רגלס, סליחה.
מה זאת אומרת?
מה? העולם מתחלק לשניים. לשניים, זה אותם אנשים, אחרי זה זה סמסונג ואייפון,
וזה במבה וביסלי,
ומילון ואבטיח, זו אישיות שלמה, זה לא עובד ככה.
סליחה שפגעתי בזה, אתה נשוי, אז כבר לא נורא, כבר לא יכול לפגוע בך יותר מדי, כבר התחתנת.
אז כן, אז אתה אומר לי, שמע, רדבק, נעל טובה, נעל עמידה, נעל אמינה, אוסטרלית, עניינים, סיפורים, אפשר לדוח על זה על ג'וקי, אתה מסביר לי,
על בטעם ודעת, למה אתה, בסדר גמור. אבל יש דברים שאתה לא יכול להסביר.
למה אתה אוהב כחול
ולא אדום או לא זה? למה?
ככה, ככה, אני אוהב כחול.
למה הוא אוהב ירוק?
נכון? כל אחד שואלים אותו מה הצבע שלך,
איזה צבע אתה אוהב.
אתה לוקח איזה מוצר, אדם צריך לקנות אוטו.
אמרו ש-90% מהישראלים לוקחים לבן, ו-90% אחרים לוקחים אפור עכבר,
נגיד, בסדר,
אדם צריך לקנות איזשהו מוצר.
אז למה אתה בחר את הצבע הזה ואת הצבע הזה?
לפני איזה שלוש שנים הלכנו לקנות סלון.
אז הלכנו לתל אביב, יש שם חוברצה, יש שם מלא חנויות כאלה.
טוב, הלכתי לקרובה עם אשתי,
שמח אותה.
והגענו שם לזה, ראינו איזה סלון שהיה נחמד לנו, טוב, אז אתה כאילו קודם כל מוכר את הצורה של הספה, ואז אתה יכול לבחור את הבד.
אז המוכרת ככה עלתה לנו את הבדים,
ואני ראיתי שם איזה בד בצבע תכלת כזה יפה, אמרתי לה, תשמעי, זה מוצא חן בעיניי,
על המוכרת.
ואז אשתי ככה לא כל כך ידעה.
אז המוכרת אמרה לי, אל תוהל מלוסיה,
היי גבירת, את בסדר? כל בעלים שבאים לפה רק רוצים אפור כל הזמן, סוף סוף אחד נורמלי, אוהב, זה צבע,
מהר תכתיבי לפני שיתחרט.
אז באמת יצא יפה, יצא ממש יפה, כאילו,
כשזה היה ל...
אבל למה צבע כזה ולא אחר? למה? ככה, יש דברים בעולם שהתשובה עליהם,
כשאתה שואל למה, היא ככה.
וככה, התשובה הכי עמוקה, ולצורך העניין,
התשובה היחידה שאדם צריך, יכול לענות על השאלה למה התחתנת עם אשתך,
התשובה האמיתית היא למה? ככה. כלומר, יש סיבות, יש סיבות בחוכמה,
בבינה, ודאי, יש סיבות נדלות.
אבל למה איתה ולא עם החברה שלה, שיש לה בדיוק את אותן סיבות?
וילמדו ביחד, למה?
ככה, כי היה איזה רגע מסוים בקשר,
בדיבור,
שנפל לך איזה מין תובנה, אמרת, זה זה.
וגם היא נפלה לה אותה תובנה, ולתובנה הזאת קוראים פלא,
קוראים נס, קוראים בת קול, קוראים מה שאתם לא רוצים, כל השמות זה סוד.
כתר כל הכתרים,
שנאמר אשרי העם שככה לו. למה יאמרו הגויים אשרי העם שככה לו? וככה, קודם כל ככה זה שם קדוש,
כף כפה זה שם קדוש.
ודבר שני ככה זה ראשי תיבות כתר כל הכתרים.
למה ככה? למה ככה?
עכשיו, אנחנו רוב החיים לא עובדים עם ככה.
ככה מגיע.
כשהוא מגיע אז הוא מגיע, אז אתה יודע. זה כאילו יש איזה...
אני רק בא להגיד שכשמגיע סיפור של ככה, אז לא להיבהל, לא להגיד, רגע, אבל אין לזה סיבה הגיונית.
אין לזה, זה לא יכול להיות.
יש לזה.
זה נקרא,
אם הייתי משתמש בשפה לועזית, זה היה נקרא אולי אינטואיציה,
אבל זה יותר מאינטואיציה.
ככה זה, אני אסביר את זה קצת באותיות של פנימיות, בסדר?
תדמיינו שיש לנו חוכמה בן הדעת. אז החוכמה היא כאן, אנחנו מבינים דברים וכו'.
אבל מה שאנחנו מבינים,
קופסת התודעה שלנו,
זה לא כל מה שנמצא מסביבנו.
מעלינו מרחפת איזושהי תודעה אלוקית שקשורה אלינו, והיא מעלינו,
והיא יודעת הכי טוב מה טוב עבורנו, אם אתם רוצים, זה גם אפשר להגדיר את זה בסברים של הנפש,
רוח, נשמה, חיה יחידה.
נפש זה הנפש של האדם, אפילו תעבוד, איך קוראים לזה?
רוח, הצד הרוחני שבנו, ההשכלה.
נפש, רוח, נשמה, אלוהי, נשמה,
נתת בטהורה, אנחנו מבינים שיש לנו איזה חלק אלוה, חלק
קדוש אבל אנחנו מודעים אליו.
חיה ויחידה כבר נמצאים פה מלמעלה.
וחיה ויחידה זה כבר שורש.
מדי פעם נוזל אליך משהו מלמעלה.
נוזל.
פק!
זה טיפה נופלת עליך,
ואז אתה מרגיש כזו עוצמה, כזו ודאות,
בלי שתדע להסביר למה.
בלי שתדע להסביר. ולפעמים גם השכל לומר, שמע, זה לא הגיוני,
זה מוזר.
כן, דבר כזה,
מרגישים אותו, מרגישים אותו. אפשר להרגיש אותו בחיים כשהיינו
כי עברנו מאחינו אהובינו המתיישבים בגוש קטיף, שגרנו איתם, עברנו למרכז, לפתח תקווה, זה היה נראה
משהו מאוד מאוד לא הגיוני, ולעקור משפחה באמצע, והיו לנו ילדים,
הכל היה בלאגן,
אבל הרגשנו, גם אשתי וגם אני, שזה טיפה נפלה,
כאילו מלמעלה, ואמרנו, זה זה.
ואתה הולך על זה, למרות כל ה... היום אני מסתכל, אני אומר, יואו, איך היה לי את האומץ, כאילו, איך... אז לא הרגשתי שאני עושה, אז הרגשתי שאני פשוט
הולך על משהו שהוא מאוד מאוד ודאי מבפנים.
זה נקרא ככה.
וזה קורה בחיים.
זה קורה.
בסדר? זה קורה.
וקודם כל בואו נהיה רגישים לאפשרות הזאת,
לוודאות הזאת שלעיתים פוקדת את האדם ואומרת לו תקשיב, זהו, ככה.
אל תנסה להסביר גם את זה לעצמך כי אז תהרוס את זה.
אבל יש אפשרות להזמין את זה.
להתכונן לקראת זה.
לרצות שהדבר הזה יקרה.
כשיצחק הולך לברך את עשו,
הוא אומר לו, תביא לי טעם.
הרי מה אמרנו? על טעם מברך?
אין להתווכח.
כלומר, אני רוצה להגביר בתוכי את ספירת הכתר.
אני רוצה לברך אותך מאיזה מקום עליון, כי בניגלה אני רואה שאתה מלא בעיות.
בניגלה, אני רואה מה... אבל מאיזשהו מקום פנימי עמוק מאוד,
מגיעה לך ברכה.
באיזשהו מקום פנימי עמוק מאוד, אני, אני, כאילו, יצחק אפילו לא יודע להסביר למה הוא רוצה לברך את עשיו, בסדר? רבקה, נגיד שרבקה הייתה, תגיד, מה נסגר? אתה לא רואה מה הוא עושה, אתה לא רואה שהוא זה, אתה לא רואה שהוא בעייתי,
אתה לא רואה שהוא עושה בעיות, אתה לא רואה שהוא עובד עליך,
ויצחק אומר לו, אני רואה!
אז למה אתה רוצה לברך אותו? הוא אומר, לא יודע להגיד לך,
אין לי הסבר,
אבל אני יודע שצריך לברך אותו.
ככה יצחק.
נגיד, אם היו מדברים, לא דיברו, אבל
מרגיש בפנים שהוא צריך לברך את עשיו, יש איזו אינטואיציה כזאת.
וכדי להגביר אותה,
הוא מבקש טעם.
טעם. הוא מוסר את עצמו לגמרי.
ואז קורה דבר נפלא מאוד.
מגיע, בתוך הכתר,
בתוך הכתר יש, כתוב, לכתר יש שלושה ראשים.
יש לו ראש תחתון, תחשבו שיש לכתר, יש לו ראש תחתון, עליון ועליון ממנו.
הטעם בכתר
הוא הכי תחתון.
ומעליו יש מה?
את הריח.
כשיצחק מריח את הריח של יעקב,
אז הוא אומר גם כן, אני לא יודע להסביר לכם למה, ריח זה לא דבר הגיוני.
יש מיליוני נוירונים של ריח פה, עכשיו בקורונה,
מאבדים את הריח, כן.
אז אגב, זה סיוט לא נורמלי שהייתי חולה בקורונה,
אין לך, איבדתי את הריח לגמרי,
ובעקבות אובדן הריח אתה מאבד גם את הטעם, זה קשור אחד בשני.
ברמה שהביאו לי לטעום כוסית ערק, ואני מרוקאי, כן, אני מבין בערק,
כלום, כמו מים.
רק בסוף אתה מרגיש שכנסת איזה טרפנטין לגוף, אבל ריח,
אתה פתאום אומר, בוא, כמה משמעותי הריח הזה.
אז יצחק מריח את ריחו של מי שזה לא יהיה,
והוא אומר, בכלל לא אכפת לי מי זה,
כי גם ככה אני לא מברך איזה מישהו, אני צריך לראות אותו, אני מברך מאיזה מקום מאוד מאוד עמוק, מאוד מאוד פנימי, מי שבא עם הריח הזה, מגיעה לו הברכה.
הריח מנצח את הטעם, שניהם נמצאים בכתר,
שניהם נמצאים באיזה על מודע,
שניהם נמצאים במשהו שאתה לא יכול להתווכח עליו.
אתה לא יכול להגיד, תגיד, כן, אתם שמים פסמים?
פסט ככה, אפולו ירוק? מה?
לא, דורן זה חובה, לא פה ייכנס לפרטים, כן, אבל סתם, אתה יודע כזה, פששש.
לא, עולה 300 שקל.
אה, בדיוק, ככה, קצת בשביל ה...
אז מה יש? טבק, אפולו ירוק,
נאוטיקה, ככה, נכון? יש כל מיני שמות כאלה.
נכון או לא? אני מדבר אל עצמי או מה?
אני זוכר, בתור איזה, נכנסתי לבקרסטת של אבא שלי, בקרסט מרוקאי, אוהל יצחק, בקרסט קטן, צריף,
היית מקבל איזה בוסטה של ריח של פסמים מכל המתפעלים, כל אחד היה שם מלא, כנראה, היית נכנס נהדף אחורה.
כל פנים,
ההוא אוהב ריח כזה, ההוא, את הריח הזה לא יכול לסבול.
נכון?
מה? איך? אין איזה משוואה?
אין משוואה, זה אוהב את זה, זה אוהב את זה.
כן, כשזה מתנגש בעל ואישה זה לא טוב, זה צריך להגיע לזה פשרה.
אז ריח זה אפילו יותר מטעם.
אז יצחק אומר, מי שנכנס עם הריח הזה,
הוא יקבל ממני את הברכה. כלומר, זה מתגבר על הכל, מתגבר על המישוש,
מתגבר על כל הצדדים החיצוניים.
זה בדיוק העניין, שכשמגיעה לך איזו אינטואיציה מהמקום של הכתר, היא מתגברת, יכולה להתגבר, ואנחנו נהיה פתוחים אליה,
היא יכולה להתגבר על כל הצדדים החיצוניים, על קול ועל מישוש וכו', היא מאוד מאוד חזקה.
עכשיו תראו מה קורה כאן,
תראו מה אומר כאן הקול מבשר, נפלא מאוד, נראה לי בשם רבי פסים חבוני מפשיסחה.
עשה לי מתאמים.
במדרש רבי אליעזר בשם רבי יוסי בר זמרה אמר
שלושה דברים נאמרו בו בעץ שאכל אדם הראשון, טוב למאכל, יפה לעיניים ומוסיף חוכמה.
ושלושתם נאמרו בפסוק אחד,
שנאמר ותרא האישה כי טוב העץ למאכל,
מכאן שהוא טוב למאכל וכי תאווהו לעיניים, מכאן שהוא יפה לעיניים, להשכיל ולהשכיל, מכאן שהוא מוסיף חוכמה.
היינו, מהי דכתיב, משכיל לאיתן האזרחי.
וכן, יצחק אמר, עשה לי מטעמים.
ויש להבין,
וצריכים לראייה מעץ הדעת, טוב ורע שנהנים גם מהטעם.
זה ברור שצריך להגיד שעשה לי מטעמים, שצריך להביא את זה מעץ הדעת.
והרי כל עצמו של שם מטעמים הוא על שם הטעם.
כן? כאילו, כתוב, ועשה לי מטעמים?
טוב, מאיפה אני יודע שמטעמים זה משהו טעים?
מעץ הדעת, טוב ורע, ששם כתוב שהוא היה טוב למאכל.
אבל ניר עדה המדרש בא לרמז
שכל עצמו של המטעמים שדרש יצחק היה לתקן חטא של אכילת עץ הדעת, טוב ורע.
מה צריך לתקן?
מה שצריך לתקן זה שהדעת, שהיא
כלי מאוד מאוד חשוב בחיים שלנו,
אבל היא גם מגבילה אותנו,
כי הדעת היא מוגבלת, כי הדעת היא נסגרת,
ואם אדם תקוע רק בדעת שלו,
אז הוא תקוע בתוך קופסה והוא לא פתוח למה?
לעל דעת. מה זה על דעת? על מודע?
אותם, איך? הכתר, אותן אינטואיציות פנימיות עמוקות שמגיעות ממקום שאני לא יודע להסביר אותו.
אבל אם אדם תקוע בעץ הדעת, הוא תקוע רק בדבר הזה, שמגיע לו איזו אינטואיציה כזאת, הוא יגיד, כמה, אני לא יודע להסביר את זה,
אני לא יודע זה, אז לא.
ואז הוא מפספס את הדברים הכי עיקריים בחיים.
הרבה פעמים זה הדברים הכי עיקריים בחיים. עכשיו, תקשיבו, זה מפחיד.
בחיי זה מפחיד, כי כשיש לך משהו שהוא הגיוני אז אתה אומר וואלה, אני יודע להסביר אותו לעצמי, לאחרים
אבל כשיש משהו שהוא לא הגיוני, אז מה? אבל בכל אופן, המשהו הלא הגיוני הזה,
האינטואיציה העמוקה, הפנימית החזקה הזאת, הרבה פעמים חושפת אותנו לממדים הכי הכי עמוקים.
אז כשיצחק מבקש מטעמים, הוא מבקש להתעלות מעל עץ הדת.
ובזה יש להבין העניין דוירח את ריח בגדיו ויברכהו,
כי לעולם התיקון צריך להתחיל מדבר שלא נפגם עוד.
מוריי ורבותיי, אומרים גדולי החסידות, נדמה לי בשם מי הדבר הזה, אני לא זוכר בשם מי אומרים את זה.
בני ישכר, הנה הוא מביא את זה כאן.
רבנו ישכר מז'ידיטוב, נדמה לי, מקווה.
מדינוב, רבי צבי הירש מז'ידיטוב.
יפה, תודה, תודה, תודה, משה.
הוא אומר, וזה גם כרוך בסיפור,
הוא אומר שהנה בוא נקרא את זה.
הנה בספר בני שכר, שכל ארבעת החושים נפגמו באכילת עץ הדעת טוב או רע.
כלומר, כתוב, ותר האישה,
ותיקח,
נכון? ותושת את ידה, ותיתן לאישה, ותאכל, ותיתן גם לאישה. אז היא רעתה,
חוש הראייה,
היא שמעה לנחש,
היא החזיקה ביד את הפרי, והיא אכלה. אז ארבעת החושים.
רק חוש אחד לא היה שותף בחטא. מה?
חוש הריח.
לכן מברכים במוצאי שבת על חוש הריח שהוא עדיין תוקן,
כי הנשמה נהנית ממנו, זה חוש של גן עדן.
אז זה אומר שבכל הצדדים האלו, ראייה, אכילה, אנחנו חשופים להחצנה.
מה שנראה יפה, וואו, ראית איזה אוטו יש לו?
טוב,
זה אומר משהו על העמידה המוסרית שלו, שהוא נוסע במרצדס? לא.
וואו, ראית איזה טעים זה? זהו.
הדבר היחיד שנשאר מתוקן,
חוש מאוד מאוד רגיל, זה חוש הריח.
הוא מריח דברים אלוקיים.
הוא מריח דברים איך הם צריכים להיות, איך הם אמורים להיות. ולכן, באמת, זו עצה טובה.
תריחו כל דבר.
תריחו.
לדוגמה, יש ריח לספר ישן.
אתם מכירים את הריח הזה?
בשבת, היה לי חוויה מאוד שמחת.
היינו בערד.
בערד.
אתה משם?
שלום אליי.
מה אתה ביתיר? מאיפה אתה?
סוסיאה. סוסיאה, כן. היינו בערד, בקיצור.
ובאולפנה שם התארחנו,
ויחסתי לשם בבית הכנסת
של האולפנה.
כן, של אולפנה, זה לא איזה בית כנסת, זה קטן כזה קטן.
הספרתי את זה פה מראשון, לא, לא, הספרתי את זה. מי היה פה מראשון?
אני הולך עוד עם הסיפור הזה, אני אספר אותו פעם. אפשר?
יש לי אישור, הוא שם.
אדרבה. אדרבה, זהו, נגמר. אם קיבלתי אישור, אני מסודר.
ורציתי ללמוד את הפרק משתנות.
אז הסתכלתי, היה שם ספרים משתמעויות, היה סט ישן כזה,
היד שלי נמשכה על הסט הישן,
ואני תמיד מריח את הספרים, ואז
יש לי איזה מנהג לפתוח ספר, תמיד כשאתה פותח ספר תפתח אותו בכריכה,
תראה, אולי תראה שם איזה דרישת שלום, איזה מישהו, אולי תמצא שם איזה 100 דולר פעם, תמצא,
אולי, לא יודע, כל מיני דברים.
אני פותח, אני רואה שם פתק,
קבלה זמנית.
קיבלתי סך 66 לירות
לפקודת בנק המזרחי, בשק שמספרו טה, טה, טה, טה, מאדון אפרים סופר
לתאריך זה וזה, על החתום פנחס קיאתי.
אה, חבר, עם כתב כזה יפה, וואי, איזה מסודר, אתה רואה מהכתב איזה מסודר הוא היה.
אתה רואה מהקבלה, קבלה זמנית, שאחרי זה הוא גם שלח קבלה קבועה.
למה סיפרתי לכם כל הדבר הזה?
ריח, חוש הריח,
להריח.
אז הוא אומר,
אז יצחק,
כשהוא מריח את יעקב,
הוא אומר, אוקיי, אוקיי. אני הרי רוצה לברך מאיפה אני רוצה לברך, מאיזה מקום?
מהמקום הכי פנימי, הכי עמוק.
אני גם ככה לא צריך לראות.
אני בעומק שלי חשבתי שזה מתאים למי?
לעשו. אבל עכשיו נכנס איזה ריח כזה חדש,
וזהו ריח שצריך,
זה מעצים אצלו את האינטואיציה. כלומר, יצחק לא טעה במובן הזה. יצחק אומר, אני הולך על האינטואיציה שלי.
הייתה לו אינטואיציה חזקה ליעקב, סליחה, לעשו,
אבל נכנס יעקב, נכנס איזה ריח, ריח שדה, ריח בני כריח שדה, אשר ברכה ה' כלומר, יעקב הצליח בעצם,
כאילו הייתי אומר, נכנס עם יעקב הריח של יוסף.
יעקב הכניס ריח שדה,
איך כתוב בשיר הזה?
דשא, קצוץ, מדוגם ורחוץ, כאילו נכנס איתו הריח של שדה,
אבל גם ריח של טהרה של השדה.
ואז יצחק הולך לדבר הזה ומברך אותו, בסדר?
כן.
כן.
צריך להקשות,
הם חשבו שהוא ירח את בגדיו.
כן.
זה בגדי עשיו החבודות,
שהוא לקח אותם מנמרוד, שזה הבגדים.
מה הוא מריח בעצם? הוא מריח את הבגדים, הוא לא מריח את הבן אדם. כן.
זה עוד יותר מזה, הבגדים של עשיו בכלל. יפה, קושייה מעולה. מה התשובה לקושייה היפה הזאת?
הוא מריח, בדיוק את זה.
כלומר, הרי זה ברור לך שיעקב הוא לא יסדה, בסדר?
נכון? יעקב הוא איש תמשב אוהלים.
אבל יעקב יודע ללבוש את בגדי השדה, ומשהו בחיבור בין הבגדים של עשו לגוף של יעקב מוליד ריח מדהים. זאת אומרת, דווקא החיבור הזה, שהבגדים על עשו,
זה ריח מפחיד, אתה לא רוצה להתקרב.
כשהבגדים האלה על עשו, אתה לוקח מרחק.
כשהבגדים האלה על יעקב,
אז אתה אומר, וואי, איזה, יש פה איזה ריח מיוחד.
ריח של כוחות עשייה שמחוברים ללב טהור.
בסדר? אבל כל זה יצחק לא עושה מאיזה ידיעה,
הוא לא יודע להסביר את זה.
הוא מריח, הוא תואם.
האם אנחנו מריחים את המציאות? האם אנחנו תואמים אותה? האם אנחנו פתוחים לאינטואיציות שפוקדות אותנו? האם אנחנו, או שכל דבר אנחנו צריכים להסביר?
מי ש... אני זוכר ש...
אני מגלה לכם פה איזה סוד קטן, כן? כשנפגשנו אשתי ואני לחתונה, אז...
הלך מהר מאוד, כן? כאילו, די מהר ידענו שאנחנו מתחתנים, זה...
תוך שבועיים.
עכשיו, לא היה נעים, גם לא...
שבועיים, זה מה, אמרו אם יגידו, השתגעתם, אז צריך, משכנו את הזמן, שאפשר יהיה להגיד, אנחנו כבר נפגשים חודש וחצי.
אבל וואלה, אחרי שבועיים כבר...
ואני זוכר שאשתי אמרה לי, תגיד,
בטוח הכל בסדר? כאילו, איפה,
יש איזה שלבים, צריך שיהיו בעיות, לא, איפה זה כל הדברים האלה?
אז אמרתי לה, תשמעי, בטח יגיע אחרי, לא יודע, כאילו, לא, עכשיו הכל טוב, אז מה, למה להכניס מחשבות?
וזה, וברוך השם, כן. אז זה...
כל ריח טוב? לא. אתה יודע, כתוב על הרב קוק, כשהוא היה עובר ליד,
הוא כותב את זה על עצמו, שבילדותו, כשהיה עובר ליד כנסיות,
הוא היה מריח ערך של שירותים.
כשאדם מחדד את הרגישות הרוחנית שלו,
לא כל ריח טוב שפרצים עליו, אתה מגיע לאיזה מקום אתה מרגיש,
מרגישים, בקיצור, אתה מגיע למקום אתה יכול להרגיש את זה.
עכשיו תראו,
תראו לאן זה מתקדם.
הרי בסוף זה נראה על פניו שהצחק טעה.
כלומר, הוא רצה לברך את עשיו, בסוף דיברנו על פנימיות, על אינטואיציה, על טעם, על ריח, אבל בסוף, תכלס,
הצחק טעה. יש כאן מדרש נפלא שהשפת אמת
מסביר אותו בצורה בלתי רגילה.
בואו נראה.
אומר המדרש, נפש כי תחתה.
רגע, סיימנו את הזה.
על כן חוש הריח לא נפגם, הוא דבר שהנשמה נהנת ממנו, על כן יצחק שהרגיש שיעלה ולא תיקון, הקדים להתחיל מבחינת הריח שלו נפגם, בסדר?
אז לכן יצחק הלך על הריח, כי זה לא נפגם.
החוש הריח הוא החוש הכי פתוח, לאן?
לכתר.
אתה רוצה להריח את הכתר?
אז תראו כמה דברים יש ריח.
ספר תורה יש לאורח, אתם יודעים את זה?
ספר תורה יש ריח.
לקבלת שבת יש ריח.
לנרות שבת שמדליקים בשמן זית יש ריח.
למגילת אסתר יש ריח.
למצוות יש ריח. יש ריח.
תריחו את המצוות.
אומר המדרש,
זה מדרש רבה נראה לי, מהיקרה.
נפש כי תחטא, אתה מוצא שלושה דברים ברשותו של אדם ושלושה אינם ברשותו.
אלו ברשותו,
הפה, הידיים והרגליים.
הפה,
אם מבקש אדם לומר טוב או רע, אומר, אם רוצה אדם לדבר נבלה, מדבר. בחירה חופשית.
ואם רוצה לעסוק בתורה, עוסק.
בחירה חופשית על הפה.
נכון?
באמתי?
בטח. אתם מרנים? יהודה.
אתה נרדם לי.
הידיים, אם רוצה לעסוק בהם במצווה, בצדקה מתעסק.
אם רוצה לשפוך בהם דם,
שופך, אין לו מי שיכריחנו.
הרגליים,
אם הוא רוצה ללכת לבית הזנות או רוצה ללכת לבית הכנסת, אין לו מי יכריחנו. תבחר לאן הרגליים שלך לקחות אותך.
ושלושה אינם ברשות האדם, באלו הם האף, העיניים והאוזניים.
האף, עובר בשוק במקום עבודה זרה, מריח קטורת של עבודה זרה שלא בטובתו.
והעיניים עובר בשוק במקום עבודה זרה ורואה עבירה שלא בטובתו. אתה הולך, נוסע בירושלים, אתה רואה כנסיות.
ראית? עכשיו צריך לעשות ככה, אולי, אני לא יודע, אבל ראית, אין ברירה.
באוזניים עובר אדם בשוק ואין כוונתו לשמוע ביזיונו,
ושומע הכרחי.
שומע על כורחו.
לפני כמה שנים,
ערב שבועות,
הלכתי לאזכרה של הרב יהודה מוצפי,
המזכיר, המשמש של הרב אליהו, אני רוצה להגיד לך ברכה.
זה היה פה במחנה יהודה.
זה כסף נראה לי יהודה.
וזה היה ממש ערב שבועות.
אז כמה שלושים, הוא נפטר ב-ABR נראה לי, והשלושים היה ערב שבועות.
אז בדרך חזרה ליטל הרכבת הקלה, אחרי ככה שעתיים של דברי מוסר ותוככה טובים וכל זה.
ולא יודע, מישהו שם ברכבת,
כנראה גם היה לא לגמרי
מאוזן בנפשו,
היה מישהו הרגיש, אבל הוא התחיל לקלל.
אבל ממש בקללות נוראות ולצעוק.
ואני מוצאים, וואו, וואו, מה עכשיו, ערב שבועות, אני צריך לשמוע את הדבר הזה, את הקללות האלה. לא אמרתי, אני יורד בתחנה הקרובה.
אני יורד, אני אקח רכבת אחרת. עוד לא הספקתי להגיע לתחנה הקרובה,
מישהו ברכבת,
שגם כן הפריעו לו הקללות,
התחיל לשיר, אתה בחרת, נו.
וככה כל הקרון.
התחלנו לשיר, כדי שלא ישמעו את הקללות, התחלנו לשיר כל הקרון. זה קרון כזה ארוך, היה, וואי, זה היה מקפיא.
היה קבלת תורה לשבועות ברכבת הקלה.
אז זה נזכרתי על ה... לא תמיד,
שומע בזיונה, לפעמים אתה יכול גם להתגלות. טוב, על כל פנים, זה,
אז אם ככה, כאילו אין לנו תלונה.
מה שיש לנו בחירה,
צריך לקחת אחריות. מה שאין בחירה, זה הקב' ברוך הוא.
אנחנו מתפעלים שהקב' ברוך הוא יעזור לנו שלא נראה דברים לא טובים,
ושנשמע דברים לא נכון, אבל אין ברירה, זה אונס כזה.
מה קרה פה ליצחק?
הדברים שהיו אצלו בבחירה, הרי הוא רצה לבחור לברך את עשו, נכון, מברכים עם ידיים,
נהיו כמו לא בחירה.
הבנתם?
כאילו כל האישיות שלו נהייתה בטלה לגמרי לרצון האלוקי.
כמו שדוד המלך אומר,
אני תכננתי ללכת, לא יודע, לכל מיני דברים, ורגליים היו מוליכותי לבית המדרש.
מה זה רגליים היו מוליכות אותך? רגליים זה בחירה.
איבדתי את הבחירה, זה כבר הולך לבד.
הכתר כל כך השתלט על האדם, על הצדיקים שהם לבד נמשכים. תראו, אומר את זה על שפת אמת.
במדרש כי יש איברים שהם ברשות האדם,
ואם האדם זוכה, גם הם אינם ברשותו, רק ברשות השם יתברך.
כמו שהיה ביצחק.
אף שתעל לברך את עשיו, לא עלתה בידו.
והוא, איך זה קורה?
איך אדם זוכה שהקדוש ברוך הוא כאילו כבר מכוון אותו גם בדברים הגלויים?
והוא על ידי מסירות באמת אליו יתברך כמו יצחק בעקדה
אם כן רוצה באמת לא להיות ברשות עצמו
אתה אומר הקדוש ברוך הוא אני רוצה להיות בטל עליך לגמרי
אני רוצה שהכתר ינהל אותי לגמרי יעבור דרכי כצינור
וכן ורצוני רעב יעשה וכן בכל אדם
כפי קבלת מלכות שמיים בכל יום בבוקר בלב שלם
להיות בטל באמת כל הרצונות לרצונו. יש תפילה של רבי נחמן, אתם מכירים?
רבי נחמן אומר, אני כל בוקר מוסר את כל התנועות שלי לקדוש ברוך הוא. מוסר אליו את הכול.
ואז באמת אתה רואה, לפעמים אתה טועה בדרך,
לפעמים פגשת איזה מישהו, לא תכננת, הגעת וזה.
השבוע,
ביום ראשון,
אז אשתי אומרת לי,
תקשיב, הילדים צריכים שתקפיץ אותם לאיזה מקום, הם יצאו לאיזה קייטנה של חולי סרטן, בוא תיקח אותם מתל השומר, שם ההסעה.
תמיד כזה, זה נשמע כזה קל ופשוט. מה ניתן לשומר מהבית שלי, זה רבע שעה נסיעה.
שעה ורבע בפקקים, יוצא לי עשן מהאוזניים כבר, אי אפשר להגיע, צריך מצנח להגיע לשם.
מה אני מחפש שם?
אם מישהו מוסר את עצמו להשם יתברך, אז אומר הקדוש ברוך הוא, אתה צריך, יש לך פה איזה תיקון לעשות.
יכול להיות שעשיתי שם באמת תיקון?
כי, לא באמת, כי כשיצאתי, הכנסתי אותנו לבית חולים, וכשיצאתי מהבית חולים ביקשו ממני כסף, למרות שהייתי שם חמש דקות.
ואז התברר שיש שם איזו לקונה,
שאתה יכול לצאת בלי כסף רק מהשער שבו נכנסת,
ולא משער אחר, וזה לא בסדר, זה דבר לא תקין.
אז אמרתי, טוב, אם הגעתי עד לפה, אולי זה בשביל לתקן את הדבר הזה, לחסוך לאנשים 25 שקל מיותרים.
העליתי את זה לתלונה לאיזה מקום, נראה מה יעשו עם זה.
אבל אתה, רצוני רעב יעשה וכן בכל אדם כפי קבלת מלכות שמיים בכל בוקר כשאומרים מודה אני קמים בבוקר ואומרים את זה בלב שלם להיות בטל באמת כל הרצונות לרצונו
יוכל לפעול
שלא יצא מרשות השם יתברך כלל
ונראה שזה עצמו הטעם שעשה כן השם יתברך
שהיה הברכה ליעקב על ידי מרמה ולא נתן בדעת יצחק לברכו רק שהיה הברכה בביטול כל רצונו להשם יתברך
כי אדם המברך את בנו אף צדיק גמור, יש לו נגיעה מצד שהוא בנו.
ולכך היה כאן שלא יהיה רצון יצחק לברך את יעקב,
כמו שכתוב בזוהר הקדוש, שיתברך מהשם יתברך בלבד. כלומר,
איך, זה פצצה מה שאומר כאן השפת אמת,
יוצא שיעקב אבינו קיבל ברכה מיצחק בלי שיש ליצחק שום מודעות בדבר. והרי אמרנו, מה מצמצם?
מצמצם זה המודעות האנושית, אחרי הכל זה מצמצם.
יצחק לא הייתה לו שום מודעות.
הקדוש ברוך הוא הסיט אותו ואמר לו אתה תהיה רק צינור
אבל כדי שיצחק יזוז ויסכים להיות מוטעה על ידי הקדוש ברוך הוא זה צריך להיות באישיות כזאת שרוצה להתבטל יצחק רוצה להתבטל לכן הוא ביקש מה?
מטעמים ולכן הוא הולך על הריח כלומר הוא הסכימה הסכימה על נפשו של יצחק להיפתח לאפשרות הזאת שמדי פעם הקדוש ברוך הוא מכוון אותנו ואז אני
זה כמו ב...
זה כמו ב... הבן שלי סיפר לי שהוא נהג ברכב אוטונומי, זה חבר, אבא שלו, בקיצור.
רכב אוטונומי כזה, אז אתה נוסע, ואז הוא אומר, אוקיי, תעזוב.
תעזוב.
איך קוראים לו אוטו? זה נסלה? טסלה?
טסלי? נסלי? ביסלי?
אז אתה נוסע,
עכשיו, אתה יודע, יש לך אינטואיציה בתור נהג, אתה אומר לך, עזוב את העגל, עזוב, עזוב.
זה נוסע לבד.
אז יש לנו שלבים, יש שלבים כאלה בחיים שקדוש ברוך הוא אומר לך, תקשיב,
אני לוקח.
כמו ב...
אתם מכירים את ה...
בקורס טייס היה טייס אחד, קראו לו רענן נאמן,
והיה לו נווט, לנווט קראו רונן ירום, נראה לי.
הם הלכו לגיחה
במלחמת ההתשה,
ורענן נאמן נפצע ביעד, משהו קשה מאוד.
בקיצור, הנווט הנחית את המטוס. הנווט והם שניהם ביחד. אמרנו, אני לוקח, והוא הנחית את המטוס.
אז לפעמים הקדוש ברוך הוא אומר, אני לוקח.
לפעמים, רוב הזמן בחירה חופשית, אני לוקח,
ועכשיו העבודה שלנו היא אם נצליח לעשות את התנועה הזאתי,
לשחרר.
יצחק הצליח, ואז יצא שיעקב קיבל את הברכה ישר מהקדוש ברוך הוא.
כאילו אם יצחק היה מודע לזה, זה היה הורס, זה היה מצמצם.
יצחק היה נותן את הברכה ליעקב, הוא לא אמר, תראה, יעקב, ינקל'ה שלנו, תראה, אתה, העיקר זה תורה, זה העיקר,
העיקר שיהיה תורה.
נכון שצריך גם, אז זאת השם, שתעבוד, יהיה לך בהצלחה, ואל תשכח שהעיקר זה תורה.
הוא היה כאילו מצמצם את זה, אמר לי קדוש ברוך הוא, זוז,
תן לי לברך את יעקב בכל העוצמה.
ייתן לך אלוהים, ייתן לשמיים, משמנר הארץ, עוף דגן ותירוש. יצחק לא יודע, וזה עובר דרכו.
כלומר, יצחק כל כך היה בטל לקדוש ברוך הוא, שברגע הזה גם האיברים
שהם בבחירה חופשית של האדם ובניהולו,
נלקחו ממנו והקדוש ברוך הוא ניהל אותם ואצלנו זה מקביל לסיטואציה שבה יש אינטואיציה מאוד מאוד חזקה שאתה אומר, שמע, זה לא אני,
מישהו לוקח אותי, כן?
כן.
התפקיד של רבקה,
זה בדיוק המקור הבא,
התפקיד של רבקה,
נגיד ככה, רבקה כל כך אוהבת את יצחק,
שהיא יודעת את עומק רצונו.
זאת אומרת, בשביל מה שאתה רוצה, זה צריך להיות יעקב ולא עשיו.
אבל בדיוק מה שאתה שואל זה הדבר הבא. כתוב, רשי אומר,
שרבקה, יצחק אמר לעשיו, לך תצוד לי ציד ותביא לי מטמים, ומה זה?
לך תביא צבי, צבי, ככה רשי אומר.
ורבקה, מאיפה רבקה תביא צבי?
אז רבקה הביא הגדי.
אז רשי אומר, טעם הצבי וטעם הגדי שווים, זה גם אותו ניקוד, צבי, הגדי.
אז הוא אומר כאן,
קודם כל, גם צבי וגם גדי זה חיות שקשורות לריצה וקיפוץ.
מה גדי עושה?
מקפץ. מה צבי עושה?
רץ כצבי.
אנחנו רצים וקופצים כשאנחנו מזהים איזה משהו שהוא...
זה עוד פעם האינטואיציה.
אם אדם רגיל, בסדר רגיל של חוכמה בינה דעת זה הליכה. אדם הולך, מתון מתון וכל זה.
כשאיזה משהו פוגש אותך, אתה רוצה לקפוץ אליו, אתה קופץ, או שאתה רץ,
כן, רץ כצבי, כאילו אתה, יש לך פה איזה...
אבל זה אומר שטעם הגדי וטעם הצבי שווים,
זאת אומרת שהם קשורים לנותנה. תראו, הוא אומר כאן משהו נפלא מאוד.
ויעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב, פירש רשי
כי טעם הגדי כטעם הצבי.
והוא דבר פלא.
כי טעם הגדי כטעם הצבי. באמת זה דבר פלא, כי למה שזה יהיה ככה? לא, באמת לא טעמתי.
גדי, טעמתי. גדי, מה זה, כבש? כאילו, לא? גדי זה עז. לא, אז לא טעמתי, אף אחד לא אכלתי עז.
אבל צבי... מה?
כן.
ויראה לומר כי גדי רומז לטוב
כי הוא מספר טוב. כן, גדי בגימטריה זה חמש עשרה.
ו...
סליחה, שבע עשרה, כן?
מה זה? ארבעה? כן, שבע עשרה, טוב.
גדי זה טוב.
והיינו על התגלות הטוב לעיני האדם בעת טוב לו.
זה גדי.
גדי זה הטוב הרגיל.
אדם רואה דברים טובים, זה הדת.
צבי רומז על טוב נסתר ומכוסה מעיני האדם.
שהוא חלילה בעת צרה,
וישועה רחוקה ממנו, בלי מצוא דרך לפניו, באיזה אופן יוכל להיוושע,
שגם אז יתחזק ויתאמץ ליבו באמונה שלמה, שהוא שער הביטחון, לפתוח בשם השם,
שהוא יתברך רב להושיע למעלה מההשגה, על זה רומז צבי.
ראשי תיבות, צדיק באמונתו יחיה. זה צבי.
נכון.
יחייה.
ואלה הם המטעמים.
מה יצחק אוהב?
יצחק בוודאי אוהב את הטוב הגלוי. הטוב הגלוי זה יעקב.
אבל יצחק גם אוהב, טוב, הגלוי זה יעקב והגדי,
אבל יצחק גם אוהב את הטוב הסמוי.
כשאדם נמצא באיזה מקום והוא לא יודע להסביר את זה לעצמו, ויש לו איזה מבחן,
והוא מרגיש איזושהי תחושה פנימית,
שמלאה באמונה וביטחון, גם את זה יצחק אוהב.
ואלה הם הטעמים, דהיינו הטעמים אשר אוהב יצחק,
שהוא שורש הגבורות והדינים,
שגם בעת שהאדם הוא בהנהגה תגבור את הדינים ויצר לו,
ונצרך להיות בבחינת צדיק באמונתו יחיה צבי שיחזק ויחייצרו באמונה וביטחון כאילו טוב לו גם אתה ואיתו גם אז טעם אגדי
כלומר וזה מה ש... ולדעתי זה מה שקרה ליצחק
הרי אולי המשפט הכי... הפסוק הכי מדהים בפרשה זה איך יצחק מגיב ברגע שהוא מגלה שהוא טעה
אז מה הוא אומר?
במקום מי הוא איפה הצד צד? גם ברוך יהיה כלומר הוא מייד אומר אם זה ככה קרה ברור שזה הכי טוב ברור אם במקום צבי נהיה אגדי מצוין
אם במקום ושם נייר, כלומר יצחק מיד בטל הרצון האלוקי, הוא לא בכלל
ויתאום גם אז טעם הגדי.
ושני הטעמים האלו, מטעמים, שני הטעמים,
יהיו שווים אצלו לטובה.
ובפרט איש ששמו יהושע צבי, כן, זו דרשה על אחת של יהושע צבי,
וזה יעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב.
מתברר שגם יעקב שהוא גדי בדרך כלל,
יכול לתת טעם של צבי.
אז בעצם עיקר מה שרציתי כאן בשיעור הזה, ברמת עבודת הנפש שלנו,
זה שנפתח את הידיים ואת הנפש לאפשרות הזאת של כתר,
של תובנה פנימית עמוקה שבה הקדוש ברוך הוא מנהל אותנו ואנחנו פחות מנהלים את עצמנו.
ואז צפויות לנו הפתעות מאוד מעניינות.
יצחק רוצה ללווח את עשיו, יוצא לו יעקב, הוא מיד מודה על הברכה,
מתחלף לו צבי, בגדי,
אבל
נפתח פה איזה גודל, איזו אינטואיציה מאוד מאוד חזקה,
שבה בדרכה זוכים לברכה עצומה.
ברוכים תהיו.
