אני רוצה ברשותכם להתחיל את השיעור בכמה מילים על רבי בשלם מקרליבך, אפשר?
זכר צדיק לברכה שהיורצייט שלו זה הלילה.
וקצת קשור לפרשה גם, תראו, אפשר? מתאים? כן, אפשרי.
בפרשה אצלנו הקדוש ברוך הוא נגלה לאברהם אבינו ואז אברהם רואה את האורחים והוא עוזב את הדיבור עם הקדוש ברוך הוא ורץ אל האורחים ומזה למדו חזל
גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה.
חוויתם פעם חוויית עונג רוחני?
משהו אבל חזק.
סעודה שלישית של שבת, אבל לא סתם, סעודה שלישית של שבת הראשונה שהיית במכון. בסדר, נגיד משהו כזה,
משהו אירוע כזה שאתה אומר, תשמע, אני לא רוצה שייגמר,
גם מושג הזמן טיפה מאבד מה...
יש דברים כאלה, אדם חווה איזושהי.
בשביל נביא,
להיות בדיבור עם הקדוש ברוך הוא, בדבקות אלוקית, זה העונג הכי גדול בעולם.
אין עונג יותר מזה.
ולהיפרד מזה בשביל לרוץ לשלושה אנשים שהם נראים רחוקים ביותר,
ועוד אחרי זה לשרת אותם, וכמו...
זה מעשה עם סירות נפש עצומה של אברהם אבינו.
מעין הדבר הזה קרה לרב שלמה קרליבך.
אנחנו מכירים את רב שלמה קרליבך
מהניגונים, מהשירים,
יש איזה דבר גדול כמובן, אבל רב שלמה קרליבך בצעירותו,
כלומר עד גיל שלושים בערך,
קודם כל בן של משפחת רבנים מווינה, יקים,
ודבר שני הוא היה מבכירי הישיבה הכי טובה בארה״ב
יש בארה״ב ישיבה בליכוד שנקראת שערי דעת נדמה לי
או תורה ודעת של רב אהרון קוטלר ורב שלמה קרלב החיים מבכירי הלומדים שם
מבכירי הלומדים, הוא היה תלמיד חכם עצום בגמרא,
ש״ס, פוסקים, הוא מספר על התקופה הזאת שהוא לא,
קושי ישן, קושי אכל, לא הסיט את העיניים מלימוד תורה
כל הגמרא, ש״ס, פוסקים
הוא מתאר את זה
ואז הוא נמשך גם לתורת החסידות,
כי הוא הגיע לניו יורק ולרבי, והתחיל ללמוד ככה חסידות.
ואז הוא היה עובר בישיבות,
בהתחלה הוא היה עובר בישיבות ומלמד את החבר'ה חסידות. הוא היה אומר להם, מה לומדים אצלכם בגמורה?
היו אומרים להם איזה משהו, ישר הוא היה נותן להם איזה מייל עכשיו באה רון קוטלר,
והיו נשארים ככה עם פה פתוח, ואז הוא אומר להם, טוב,
רוצים שתמשיך, תגיעו גם בלילה ולומד איתם חסידות.
לא, הוא לא ידע לנגן אז.
זה היה קטע מדהים, הוא לא ידע לנגן בכלל.
ואז
יום אחד הרבי מילוגביץ', הוא אומר, הייתי לומד, הייתי בליגוד לומד חסידות ככה בחב״ד.
יום אחד הרבי קרא לו ואמר לו,
אפשר להגיד שרבי שלמה קרליבך הוא אחד מהשליחים הראשונים של חב״ד.
הוא אמר לו, אני רוצה שתלך לקולג'ים,
שם היהודים היו מתבוללים בקצב של מאות ואלפים ליום.
לומדים בקולג'ים בארצות הברית, יהודים, גויים וכל ה...
ותתחיל ככה להפיץ יהדות.
אז רבשלב הוא מספר,
הוא אומר, אמרתי לרבי, אני לא יכול, אני לומד,
ביטול תורה.
ואז הוא אומר, הרבי אמר לו שלוש מילים ששינו לו את החיים, כך הוא אמר.
הוא אומר, הרבי הסתכל עליי ואמר לי,
אשכח מעצמך קצת.
הוא אומר, בזה הרגע הוא הרגיש
שכאילו ננפחת בו נשמה אחרת,
וכמו שלפני כן היה לו חשוב, ככה הוא אומר, היה לי חשוב להבין כל רמב״ם מוקשה וכל תוספות וכל שורה בגמרא,
ככה פתאום נהיה לי חשוב ודחוף לפגוש כל יהודי בעולם.
אחד המשפטים של רבי שלמה זה, החלום שלי זה ללחוץ יד לכל יהודי בעולם.
והוא עזב, הוא עזב את הישיבה
כדי להתחבר לנוער האמריקאי שהיה אז תקופת ההיפים,
אז הוא גם שינה את הלבוש שלו.
ספג ביזיונות למכביר
והלך לשליחות אותי, למשימה הזאת,
בסדר? אז השכח מעצמך קצת את זה,
הוא יצא כאילו לדרך...
אה, ואז, לא טוב, אז הוא הגיע,
הוא הגיע לקולג'ים, והתחיל לארגן שיעורים וזה, לא כל כך הרבה אנשים הגיעו.
אז הוא הבין שהוא צריך לנגן.
אז הוא בערך בגיל 30 קנה גיטרה.
הוא התחיל ללמוד, לנגן.
בגיל 30. רוב השירים של שלמה קרליבך,
ארבעה-חמישה אקורדים, זה כל הסיפור.
מאות שירים,
מאות, אולי לא, כנראה יותר מאלף שירים הוא חיבר.
זה הכל באקורדים מאוד פשוטים, רב שלמה קרליאמריקה גם תשימו לב, הוא היה מנגן את הגיטרה פה,
קרוב ללב,
הגיטרה שלו הייתה קצרה,
אורקיסטים מנגנים את הגיטרה באגן,
הוא היה מנגן את זה כאן,
ואולי הוא היה מנגן עם חסימות אף פעם.
אם היה צריך לעלות טונה, היה שם קאפו, לא את כל הווירטואוזיות.
פשוט,
ניגון פשוט.
הוא קנה גיטרה,
ואז קרה דבר מופלא, מה? הוא מתאר את זה, אני כל מה שאני אומר לכם זה הכל ראיון איתו.
הוא אומר, הוא היה יושב וזה, ופתאום היה נכנס לו ניגון לראש.
התחילו להיכנס לו ניגונים לראש.
אז מה הוא היה עושה?
שלא ילך לו לאיבוד הניגון, היה מתקשר לבית שלו,
היה לו מזכירה אלקטרונית.
די די, ואז הוא היה שר את הניגון הזה.
מגיע הביתה, רואה על איזה פסוק זה מתלבש לו בתהילים, או על איזה חלק בתפילה, וככה
מקבל ניגונים מהשם.
הוא היה משמיע את זה למורה שלו למוזיקה.
של איגדטו גיטרה.
אני אומר לו, לא, זה מאוד יפה.
אז הוא הוציא תקליט אחד, ועוד תקליט, ועוד תקליט. כאילו זה מין, אתם חושבים שהוא כאילו גדל, ואיזה מה, במופעים? כלום. בחור ישיבה.
אברך.
הוא היה רווק כזה, בן שלושים,
שקוע רק בעולם של התורה, אבל הוא...
ואז
אלדד, וכשאני אומר את זה, יש לי דמעות בעיניים, בשיא הרצינות.
ואז שאלו אותו פעם בראיון לקראת סוף חייו, אמרו לו, תגיד, אתה לא מצטער?
אתה יודע, זה שאלות של חיים.
אתה לא מצטער, כאילו, אם היית נשאר בפנים,
יכולת להיות עם ראש ישיבה גדול.
הוא באמת היה גאון עצום.
אז הוא אמר תשובה מדהימה בעיניי.
הוא אמר,
אם אני הייתי נשאר בפנים,
הרבה היו נשארים בחוץ.
יוחאי,
רק תגיד למשה בחוץ, רובה אחת, אתה יודע מי זה?
עם הזקן הלבן?
רק תגיד לו שהתחלפנו בשיעורים, כי שלא...
תגיד לו, מה?
לא, לא, משה, הוא יושב שם עם הזקן,
לבן.
שלא יהיה, בסדר, כאילו,
אז הוא אומר, אם אני הייתי נשאר בפנים,
הרבה היו נשארים בחוץ. ואז הוא אמר את המילה שנהפכה כזאת לשם של ספר,
יש כל מיני רבים, יש הרבים מאמשינוב, הרבים מבובוב,
הרבים מסטרוטקוב, הרבים מזה.
הוא אומר, אני הרבי של הרחוב.
אני הרבי של הרחוב.
זו הנשמה המיוחדת הזאת.
ואתם יודעים,
הרב שלמה קרליבך בחייו היה אירוע מורכב.
הוא היה אירוע מורכב, אי אפשר להסתיר את המורכבות, הוא היה אירוע מורכב, היה לו את ההצדקות, כמובן שלא.
מורכב הכוונה שרב שלמה קרליבך,
אני אספר את הסיפור, זה מעניין אתכם?
אז אני אמשיך את הסיפור.
אוקיי, הוא למד לנגן וניגונים, הוא היה מגיע לקולג'ים ועושה התוועדות וכל זה,
אז היו מגיעים, נגיד, 100 יהודים, בנים ובנות,
ואז הוא אומר להם, אוקיי, אולי תוכלו לשבת בנפרד,
רק כשהוא משמיע את זה, חצי הלכו.
נשארנו עם חמישים.
ואז אחרי שנגמר את ההופעה, והיה פתיחת הלב וכל זה, היו באות בנות ומושיטות יד,
והוא לא היה נוגע,
ואז הוא אומר, בסוף הייתי נשאר עם ארבעה-חמישה.
אז הוא בא לרבי וסיפר לו, הוא אמר, תראה, זה המציאות.
אני מגיע, אני אומר להם, תשבו בנפרד, חצי עוזבים אותי. אני אומר להם,
אם מושיטים לי יד, אני לא יכול, אז מה לעשות?
אז הרבי אמרה לו תשובה של הרבי.
הוא אומר לו, אני לא אומר לך מה לעשות,
אתה תדע מה לעשות, רק אתה
לא יכול להגיד שאתה יותר שליח של חב״ד.
בסדר?
כלומר, הרבי הבין,
ואז רבי שלמה אמר שהוא הבין מה הרבי, שהוא אומר לו בעצם,
כמו שהגמרא אומרת שאם אדם הולך ורואה אישה טובעת בנהר,
הגמרא אומרת במסכת בבא קמא, נדמה לי, איזה הוא חסיד שוטה?
זה שרואה אישה טובעת בנהר, הוא אומר, טוב, אני לא יכול להציל אותה, אני שומר נגיעה.
אז יחסית שוטט, תציל אותה. אז רבי סלום הכבל יבחר אמר, הם טובעים בנהר הכפירה,
בנהר ההתבוללות,
ואני צריך להציל אותם.
זה לא דרך לרבים,
זה לא דרך קונבנציונלית,
זה דרך מורכבת, ולכן הרבי אמר לו, אתה לא יכול להגיד שאתה חלק, חב״ד זה לפי שולחן ערוך. אתה סיירת כזאת, מיוחדת.
הוא שילם על זה מחירים, גם ביזיונות,
גם זה.
איך נדע אם זה אמת או לא?
בחייו, אני אומר, הייתה,
הייתה, היה גם הסתייגות, היה גם...
יש לנו, הפוסק הכי גדול בעולם נקרא מי?
כלל ישראל.
וכשאתם רואים שתופעה, אחרי שהאדם נפטר,
האדם עצמו הוא גם המורכבות, אז אחרי שהמורכבות כאילו זזה, נשאר רק הלב,
אתה בודק.
זה ממשיך, זה מתפתח. אם זה, אם זה לא אמת,
אם זה לא נכון,
זה ייעלם.
זה יעלם.
אם זה אמת וזה נכון, זה מה?
זה מה?
זה יתגבר, לא יישאר, זה יתגבר.
אולי הדוגמה הכי בולטת לצדיקים במיטתם קרויים חיים,
זה רב שלמה קרליבך. כי כשיש לו רב שלמה קרליבך רעה בחיים, אז בית היה היה שירים וזה, זה היה שולח לאיזשהו מעגל מסוים כזה, בעיקר חבר'ה חוצניקים, או חבר'ה שהגיעו, זה לא היה איזה משהו כזה,
ודאי שלא היו תפילות, ואיך שהוא נפטר,
נהיה איזה פיצוץ כזה בעולם.
רבותיי, מכון מאיר, כל ילשבת מתפלל לנוסח שלמה קרליבך.
קשה לדמיין את התפילות של ימים נוראים, של שבתות בלעדיו.
זה נהיה, עכשיו, כמה רבים, אלפים, אלפים, אלפים, אחרי מותו, אני לא מדבר בחייו, אחרי מותו התעוררו לתשובה ולתיקון ולחיים, וזה מכוח השירים שלו. יש איזה יהודי אחד במושב נחושה שהיה לו,
סיפור ידוע, היה לו איזה פוסט טראומה,
והוא איכשהו גילה את השירים של רבי שלמה,
וזה פשוט הוציא אותה מזה, ואז מאז הוא עושה כינוסים, פעמיים בשנה הוא עושה כינוסים בבית.
אז אתה רואה שהתופעה היא תופעה אמיתית.
תופעה אמיתית.
אני רק בא להגיד, זו דוגמה לחסיד.
כי חסיד,
הגמרא שואלת,
הגמרא במסכת ברכות שואלת מי הוא חסיד?
אז הגמרא אומרת, חסיד זה מי שכשהוא גוזר ציפורניים,
הוא לא זורק אותם על הרצפה, כי זה רשע, וגם לא קובר אותם,
כי אולי מישהו בטעות יעבור אלא הוא שורף אותם.
אז למה הוא חסיד?
כי כשמישהו שורף ציפורניים, הגמרא אומרת שזה עלול להזיק לו.
חסיד מוכן לעשות דברים שעלולים להזיק לו לטובת אחרים.
רבי שלמה קרליבך, שילה מחירים מאוד מאוד כבדים, לא הוכחים שלו, כולל זה שהוא התחתן נורא מאוחר,
ואחרי זה גם התגרש,
והוא עמד לחזור לאשתו מחדש, אבל הוא לא הספיק, הוא נפטר.
לא היה לו מעצמו כמעט כלום, כן.
זה לא הנושא של השיעור כרגע, וזה מלא.
הגמרא אומרת, לכאורה זה לא...
יש כאלה שרופפים אותם על הגז, ראיתי.
אז אלה דברים לכבוד נשמתו המתוקה של רב שלמה קרליבך,
זכר צדיק וקדוש ואהוב לברכה,
שהחיה, בעיניי,
רב שלמה קרליבך זה גלגול נשמה של בעל שם טוב ודוד המלך.
הוא הגיע לכאן והחיה, פשוט החיה עם רב בניגונים שלו, בשירים שלו, בתפילות, בסיפורים, באהבת ישראל,
רבים רבים רבים רבים השיב מעוון.
בכוח הניגונים שלו, בכוח השירה, בכוח התפילה, בכוח ה...
לאן הוא לא הגיע עם הגיטרה, לאיזה מקומות בעולם הוא לא הגיע עם הגיטרה
כדי להשיב יהודים לאביהם שבשמיים.
אז ככה כמה מילים על רב שליימה.
טוב,
הגענו לפרק,
פרק ל״ה בתניא,
ובפרק הזה יש איזו מהפכה קטנה שקורית,
אפילו לא קטנה, אולי גדולה, בסדר?
אתמול שלח לי איזה חבר תמונה.
מה היה בתמונה?
כזה מכתב מהרמטכ״ל, ולמטה אות.
הינך רשאי לענוד את אות הלחימה ברצועת הביטחון.
אז הוא מספר אישי קצת קודם ממני, אז גם שלי בדרך.
יש אות, אנחנו בדרך כלל נקבל את האות.
הינכם רשאים לענוד את אות הבינוני,
דירה בתחתונים.
והאות הזה, אמרנו איך היה האות, זוכרים?
יהיה דוב באמצע, וכנפיים.
כנפי דוב, כי דוב זה ראשי תיבות,
דירה בתחתונים.
דוב.
ולכן הרבה צדיקים קוראים להם דוב.
אז עד היום דיברנו על כך שהבינוני הוא צריך להיאבק,
והוא פה והוא שם.
כאן, בפרק הזה,
הגמור הזקן טיפה מרים את גאוות היחידה של הבינוני.
שמע, אתה אדם מאוד מאוד מיוחד.
הנה לתוספת באור תיבת לעשותו, הרי אנחנו, כל ספר התניא בנוי על הספר,
כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
אז הוא מנסה לבאר מה זה הקרבה הזאת.
וגם להבין מעט מזער תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעולם הזה,
להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וסדרה אחרא,
מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה,
מחלל השמאלי שבלב,
שלא יעלו ממנה ערעורים אל המוח.
כלומר הבינוני לעולם לא יוכל לנטרל את הנפש הבהמית שלו
וזהו, יהיה לו רק ערורים קדושים, הוא כל הזמן במאבק וכל זה. אז אם ככה, למה? למה לברוע אדם שכל החיים שלו יהיה בתסכול?
למה לברוע אדם שכל החיים דופק את הראש בקיר ו...
ואללה,
נכון?
כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית
שמהקליפה היא בתוקפה ובגבורתה אצלם כתולדתה
של הבינוניים, רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם כזאת. כלומר, הבינוני מצליח,
למרות שיש לו נטייה אל הרע,
הוא מצליח לקטוע את הנטייה לפני שהיא מגיעה לכלל מעשה. אבל יש לו נטייה אל הרע.
יש לו.
ואז הבן-אדומי יאכל לבוא בטרוניה, הקב' ברטה אותי ככה. כאילו, מה, למה?
מה זה הדבר הזה? כל החיים אני אצטרך להיאבק? כל החיים אני אצטרך להזיע? מה?
ואם כן, למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה?
ליגה לריק חלילה.
להילחם כל ימיהם עם היצר
ולא יאכלו לו.
ותהי זאת
נחמתם לנחמם בכפליים לתושייה ולשמח ליבם בהשם השוכן איתם בתוך תורתם ועבודתם. אז אדמו״ר הזקן אומר, אני רוצה לנחם אותך הבינוני.
יש תכלית לכאב, לצער,
לסוג של הסבל שהבינוני מתמודד איתו.
בסדר, הבינוני היה רוצה שילך לו חלק,
מה רוצים ממני?
יש לזה תכלית.
לפני שניכנס למה שאומר אדמו״ר הזקן,
תנסו לחשוב היום, היום בדור שלנו זה מאוד מאוד נפוץ.
נראה לי זה פרץ בעיקר לעולם עם הסיפור של להקת שלווה.
איך אנשים, אבל לא רק, באולימפיאדה הזאת,
איך אנשים עם מוגבלויות שלעולם לא יוכלו להיפרד מן המוגבלות, היא תלווה אותם לכל חייהם.
אבל איך אנשים כאלו מהווים מה?
מהווים השראה לכולם.
השראה לכולם.
יש שם איזו שכינה מיוחדת ששורה דווקא במאבק,
בכישלון,
לפני איזה כמה זמן הכנתי מצגת לאיזה משהו,
אז בתוך המצגת העליתי איזשהו סרטון.
מה היה הסרטון?
באולימפיאדת ברצלונה שהייתה בשנת
92'
תודה, שולט.
אז מישהו כאן זוכר מי זכה במאה מטר? מאה מטר זה הריצה הכי, נכון, הכי בולט. מי זכה במאה מטר בברצלונה? מישהו כאן זוכר?
מי?
איזה בולט? בולט היה, שיחק בגן ילדים עם גוגוים.
מייקל ג'ונסון,
כן היה אחד כזה,
לא בן ג'ונסון,
מייקל ג'ונסון, יכול להיות, לא זוכר.
מי לקח מקום שני?
אף אחד לא זוכר.
מאן דכרשמן.
לא זוכרים,
אבל יש
אחד שכולם זוכרים אותו.
היה ריצת 400 מטר,
והפייבוריט, גמר, גמר 400 מטר,
והפייבוריט האמריקאי, הרץ האמריקאי,
רוצים, רוצים, רוצים, רוצים, רוצים, רוצים, באמצע הריצה נקרא לו הגיד של הרגל.
רואים אותו כזה,
לא, לא, נקרא לו הגיד, לא נתפס לו שני, נקרא לו הגיד. איזה גיד?
אני לא יודע מה, אני עכשיו אפיזוטרפיסט, מה זה איזה גיד?
נקרא לו גיד, מה אכפת לך איזה?
גיד אחורי כזה.
ואז רואים אותו כזה בולם את עצמו ומתכופף,
ככה כאבים,
ואז הוא רץ,
כאילו הוא נעמד ומתחיל לדדות על רגל אחת כדי לסיים את הריצה.
טוב,
ופתאום רואים איזה מישהו מהקהל
פורץ למסלול, אז כמובן מיד הפקחים באים ומנסים ו... הוא אומר להם זוז זוז, הוא אומר להם איזה משהו,
הוא אומר, אני אבא שלו.
ואז הוא כזה בא ונכנס איתו מתחת ליעד,
הוא אומר לו, אתה יכול לוותר, הוא אומר לו, אני לא רוצה לוותר, אני רוצה לגמור את זה,
הוא אומר לו, אז נעשה את זה ביחד.
ואז הוא כזה, הוא סוחב אותו עד הקו גמר,
בקו הוא עוזב אותו ונותן לו לסיים לבד.
עכשיו כמובן הדביקו איזה שיר נורא מרגש,
אתה יכול לבכות על הכתפיים שלי, משהו כזה, בקיצור,
עשו מזה קליפ,
מיליוני צפיות,
והסלוגן בסוף, אתה לעולם לא יכול להפסיד אם אתה לא מוותר.
כאילו, מה אתה ממשיך אתה?
עכשיו באמת, מבין כל הזה, מי שקיבל את זה, זה עזר, זה עזר, הסרטון הזה הוא סרטון של, קח טיפה ככה, כי אתה, אלדד פה משתגע עוד מעט ממך.
אתה, אתה, כן, זה, אז דווקא מהמקום של הכישלון, מהמקום של הזה, ולא היה שם שום מדליה, אבל נהיה שם משהו שהיווה השראה
להמון המון אנשים,
שגם אם קשה לך וגם אם זה, ואתה ממשיך.
נכון? אתה מכיר את הסרטון הזה? אני ראיתי שחלק פה הנהנו בהסכמה.
האמת היא, ראיתי אותו פעם ראשונה באיזה, הראו לנו את זה באיזה מילואים.
אז אומר אדמו״ר הזקן,
זה בסדר בשיעור תניא להזכיר דוגמה מהאולימפיאדה?
בכל דרכיך דאהו.
אין דבר שאי אפשר ללמוד ממנו על עבודת השם יתברך.
אומר האדמור הזקן
לנחם את הבינוני, והוא הקדים לשון הינוקה,
בזוהר, מה זה הינוקה? בזוהר פרשת בלק,
רב עמנונא ורב יהודה ורבי שמעון הולכים, מגיעים לאיזה כפר, מגיעים לאיזה בית,
יש שם איזה ילד, והילד מפציץ שם דברי תורה, הם בהלם.
מתברר שהילד הזה הוא הבן של רב עמנונא,
והוא ינוקה,
והוא גם נוזף בהם,
אני רואה שלא ברכתם ברכות, ברכתם ברכות השחר היום, בקיצור,
זה נורא נורא נבנים, הוא אומר לה שם חידושי תורה, ואחרי זה הילד הזה נפטר.
אז הינוק הזה על הפסוק החכם עיניו בראשו,
שואל הזוהר,
וכי בען עתר עינוי דברנש, ואיפה יהיו העיניים? בגב,
מה פירוש הפסוק?
אלא כך יהיו ודאי דתנן
לא יהח ברנש
בגילוי דרש ארבע אמות,
לא ילך אדם בגילוי ראש ארבע אמות,
מה איתם, אה?
לשכינתא שריא על ראשי, שכינה על ראשו של האדם
וכל חכם, עינוי ומילואי בראשי אינון,
בהאו דשריא וקיימה על ראשי וכד עינוי טמאן,
לינדא דאו נאורה דאדליק על ראשי,
אי צטריך למשחה בגין דגופה דברנש אי ופתלה ונאורה אדליק לעילה,
ושלמה מלכה צבח ואמר ושמן על ראשך אל יחסר דא נאורה דבראשו צריך אי צטריך למשחה ואי נעבודנטא בען
ועל דרך, ועל דר, ועל כן, החכם עיניו בראשו.
כלומר, הוא מביא כאן איזה משל. מהו המשל? גוף האדם דומה לנר.
האדם דומה לנר.
גוף האדם זה גוף הנר,
זה השעווה.
הלהבה שרוצה לעלות למעלה ולהיפרד זה הנשמה,
והפתילה זה איזה מין מרכיב ביניים כזה,
שמצד אחד מחובר אל הגוף,
מצד שני יודע לתפוס את הלהבה.
בסדר? וככל שיש לנו...
והפתילה מורכבת, ואדם חכם אליו בראשו, האדם כאילו צריך לראות את הלהבה שכאילו בוערת לו מעל הראש.
אז אומר האדמו״ר הזה, כנראה ביאור, משל זה שהמשיל
אור השכינה לאור הנר,
שאינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן,
וכך אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה,
אלא על ידי מעשים טובים דווקא.
ולא די לו בנשמתו שהיא חלק אלוהיה ממעל להיות היא כשמן לפתילה. יכול להגיד האדם, יש לי נשמה, היא תתדלק את העסק.
לא,
זה לא מספיק,
הנשמה זה הנר, אבל האדם מצד עצמו צריך לתדלק את העניין במעשים טובים.
יש לי שאלה, אצל מי יותר מורגש
המאמץ של המעשים הטובים? אצל הבינוני או אצל הצדיק?
אצל הבינוני. אצל מי יותר מורגש המאמץ של ההליכה וההריצה? אצל מי שהוא בריא וזהו, אצל מי שכל צעד אצלו הוא דורש ממנו מאמץ?
כלומר, אם העניין הוא תוצאה, אז הצדיק לוקח.
אבל אם העניין הוא מאמץ ופעולה
ואז הבינוני לוקח.
אז אומר אדמו״ר הזקן
והנה ביעור זה וכו׳ ולא יודע למי נשמתו שהיא חלק אלוהי ממה להיות היא כשם ולפתילה מבואר ומובן לכל משכיל
כי הנה נשמת האדם.
אפילו הוא צדיק גמור עובד השם ביראה ואהבה בתענוגים אף על פי
ולכן אינה בטלה במציאות לגמרי להיבטל ולהיכלל באור השם ממש להיות לאחדים ומיוחדים באיכות גמור,
רק הוא דבר בפני עצמו,
ירא השם ואוהבו. כלומר,
אני אסביר את זה ב...
אומרים,
איך אדם נפטר?
הזוהר עוסק בשני נושאים בצורה אינטנסיבית מאוד. נושא אחד זה נישואין, זוגיות, נושא שני זה המוות.
המוות מאוד מעניין את הזוהר.
ויש בכמה מקומות שהזוהר מתאר איך אדם נפטר.
אז הוא מתאר.
הוא אומר, הזוהר,
יש קשרים,
לכל אדם יש לו קשרים שקושרים, 24 קשרים,
שקושרים בין הגוף לבין הנשמה.
מגיע, מלאך המוות, פותח את הקשרים, זה הכול.
פותח.
ואז הנשמה לבד בורחת.
כאילו היא רוצה...
כי כשאנחנו כאן, בעולם הזה, לעולם אדם לא יכול להיות בטל לגמרי לאור האלוקי, יש איזו נפרדות.
אחרת לא היינו חיים.
אם אנחנו חיים, זה אומר שאני אוהב את הקדוש ברוך הוא. אני ירא ממנו. אבל יש לפני הכול את מה? את המילה?
אני.
מה זה הקשרים האלה שם? זה רק למי שלומד זוהר. אתה לומד זוהר?
סודי.
אחרי זה אני אגלה לך.
מה שאין כן המצוות והמעשים הטובים שהם רצונו יתברך, ורצונו יתברך הוא מקור החיים לכל העולמות והברואים,
שיורד אליהם על ידי צמצומים רבים, והסתר פנים של רצון היום וברכו,
וירידת המדרגות עד שיוכלו להתאבות ולהיברות יש מאין, ודבר נפרד בפני עצמו,
ולא יבטלו במציאות.
מה שאין כאן המצוות שהן פנימיות רצונו יתברך ואין שם הסתר פנים כלל.
אין אחריות שבהם דבר נפרד בפני עצמו כלל אלא הוא מיוחד ונכלל
ברצונו יתברך
והיו לאחדים ממש בייחוד גמור".
כלומר,
מדרגות אהבת השם ויראת השם זה תמיד יהיה אהבת השם, אבל תמיד יהיה איזשהו פער מסוים.
אבל כשאדם מקיים מצווה,
הוא אומר אני לא עכשיו,
אני עכשיו הולך לעולם מעשיין,
ברגע שהנחתי תפילים, עשיתי מצווה, הבינוני עשית מצווה, וזה הרגע, במה אחזת?
אחזת בעצם רצונו יתברך.
זהו, כי המצווה הזה, פנימיות רצון השם יתברך.
אז כלפי טענת הבינוני, איזה חיים יש לי, למה אני לא מרגיש את אהבת השם כמו הצדיק, למה אני לא יכול להתפלל לשמונה עשרה חצי שעה,
אחרי חצי דקה כבר הראש שלי מתחיל לרחף.
אומרים לבינוני אבל יש לך קר נרחב של מצוות מעשיות עשית מצווה, עשית הצדקה לעני אתה אחוז בקדוש ברוך הוא, הנחת תפילין אתה אחוז בקדוש ברוך הוא, ישבת בסוכה אתה אחוז, המצוות הם
מה שאתה מקיים
זה מה שמשה רבנו קיים, אותם תפילין, אותה סוכה
שרבנו לא ישב בסוכה כי הוא היה במדבר אבל
יהושע בן נון, אותה מצווה, זו אותה מצווה אתה מקיים מימות משה עד היום אתה יכול לאכול, אז יש נחמה לבינוני
פתוח בפניי מה עולם קיום המצוות
כדבקות בקדוש ברוך הוא. ולכן באמת אם הבינוני מחפש למה להיעדר, ייעדר במצוות.
אתה יכול לראות אנשים
שהם לא למדו הרבה תורה, אבל המצוות אצלם מדקדקים,
לא מוותרים על המצוות.
והנה עניין השראת שכינה וגילוי אלוהותו יתברך
ואור אין סוף ברוך הוא,
באיזה דבר.
והיינו לומר שאותו דבר נכלל באור ה'
הוא בטל לו במציאות לגמרי, שאז הוא ששורר מתגלה בו השם אחד.
אבל כל מה שלא בטל לו במציאות לגמרי, אין לו הר השם שורר מתגלה בו.
ואף צדיק גמור, כשמתדבק בו באהבה רבה,
אפילו הצדיק עם הכי הרבה מחשבה,
עדיין הוא נפרד מהקדוש ברוך הוא, כי עדיין הוא פה איתנו, חי, נכון?
הרי אלה את מחשבת תפיסה בכלל, באמת.
כי עמיתת השם אלוהים, האמת הוא יחידו ואחדותו, הוא לבדו, הוא אפס ובלעדו ממש.
ואם כן זה האוהב שהוא יש,
זה נקרא, יש מי שאוהב. אני אוהב את הקדוש ברוך הוא, אבל מי אוהב? אני.
אבל כשאני מקיים מצווה כלשהי,
וזה הרגע, אני אוחז ממש ברצונו להתברך.
אז הבינוני, המסלול הזה פתוח לפניו.
פתוח.
נכון, באהבה ואירע, הבינוני כל הזמן יש לו משיכה אל הרע.
אבל בקיום המצוות, זה פתוח לפניך.
אתה יכול לאחוז ברצונו להתברך לגמרי.
תדעו לכם, יש משהו במצוות
שהוא מאוד מאוד חזק ומדויק.
אפילו יותר מלימוד תורה.
כי בלימוד תורה הרבה פעמים גם מעורבת ההנאה שלנו, וזה בסדר גמור.
הנאה.
אבל כשאדם מקיים במצוות הוא אומר, אני עכשיו בא, נגיד ככה.
יש ניגוד בין תורה לבין מצוות.
בתורה אומרים, ככל שאתה מחדש יותר טוב זה כל הכבוד.
חידושי.
אומרים שנייה לחדש בתורה בשבת.
אבל ככל שאדם יתחדש לו איזה משהו, וואו.
במצוות אנחנו לא רוצים לחדש. מה אנחנו רוצים?
כמו שהיה.
אם אתה תספר לי שהתפילין שלי זה התפילין שמשה רבן הוריד מהר סיני, זה מה שאני רוצה.
אני לא רוצה תפילין חדשות, אני רוצה את התפילין האלה.
אז כשאני אוחז במצוות, אני נוגע במשהו שהוא ככה כבר...
אם עכשיו, הייתה פעם תוכנית שהיינו ילדים, משה, אתה זוכר את זה?
לא שהיינו ילדים ביחד, אבל הילדים שלך בטח זוכרים את זה.
מנהרת הזמן.
The time tunnel.
טוני ודאג.
יש פה מישהו שמבין אותי, אנחנו משמרים על אותו גל, ראינו ביחד קשקשת.
טוני ודאג ייחסו למנהרת הזמן והגיעו לכל מיני מאורות בהיסטוריה, לטיטניק, לפה, לשם, כל מיני מקומות.
וואלה, עכשיו אני מכניס אתכם למנהרת זמן, לוחת, טרום, שלושת אלפים שנה אחורה. איפה אנחנו נוחתים?
שלושת אלפים שנה זה לא משה רבנו כפרה.
שלושת אלפים שנה זה סוף בית ראשון.
נכנס לנופלים בסוכות,
רואה ארבעת המינים, כמו היום,
רואה סוכה, כמו היום, בודק תפילין, כמו היום.
אין להם בית כנסת עדיין, אבל יש להם תפילין כמו היום.
יש להם מצות כמו היום, מצות רכות.
כאילו, הכל אתה רואה, תהיה שם לגמרי, הכל בסדר.
תורה, זה באמת יהיה שונה, לומדים תורה שבעל פה, הכל יהיה.
אז זו דרמה גדולה מאוד.
דרמה גדולה מאוד, הדבר הזה. אתה אוחז
במה שהקב' ברוך הוא נתן. אתה הבינוני,
רחוק מרגשי אהבת השם ויראתו, בסדר.
אבל מצווה אתה מקיים, אתה עם השם יתברך.
ולא סתם השם יתברך, אלא עם פנימיות רצונו.
כמה חביבה היא המצווה.
צריך לייקר את המצוות. כל בוקר מניחים כפילים צריך ללכוד משמחה.
סיפר לנו פעם הרב יהודה מוצפי, עליו השלום.
הוא היה המשמש של הרב אליהו.
הכי צמוד לרב אליהו. כשהרב היה חולה,
רק הרב יהודה מוצפי היה מטפל בו.
בדברים שצריכים טיפול חולים וכל זה, רק הוא היה ניגש.
אז הוא סיפר, הרב יהודה מוצפי,
אתם אוהבים סיפורים?
שהוא היה צריך פעם לטוס לחו״ל באיס רוחג סוכות.
היה צריך לטוס לחו״ל.
והטיסה הייתה מאוד מוקדם בבוקר.
אז הוא שאל את הרב מה לעשות, מוקדם, אז הרב אמר לו,
תלך
להתפלל במניין פועלים,
וזה היתר, אתה צריך לטוס.
אז הוא אומר, אמרנו, יאללה, מניין פועלים, יוצאים מארץ ישראל, נלך לכותל.
אז קמו מוקדם, נכנסו לאוטו,
נכנסו לכותל.
בדרך הם רואים איזה יהודי כזה חסיד, כזה ירושלמי,
ככה עוצר להם טרמפ כזה,
אז הם עצרו לו,
נכנס.
הרב מוצפי היה לו כאותי שובבות,
אז הוא סיפר, הוא אמר ליהודי הזה, כבודו,
אנחנו,
יש לנו טיסה,
ולכן יש לנו היתר להתפלל מניין פועלים,
כבודו, מה ההיתר שלו?
אז הוא אמר להם,
כבר שבעה ימים לא הנחתי תפילין.
למה?
חול המועד.
לא בגלל שהוא שכר את התפילין בתיק.
אז הוא מתגעגע.
איך שאפשר רוצה להניח.
מקיימים מצוות.
הבינוני יכול לקיים מצוות, זה פתוח בפניו.
סוכה, ציצית, תפילין, מקיימים מצוות.
לא מרגיש דבקות, בסדר גמור, אבל
קיימת מצווה, אתה בפנימיות הרצון.
אם כן זה הרעיון.
ואין אמור השם שאומרים ומתגלה בו, כי אלא דקים המצוות שהן רצונו וחוכמתו יתברך ממש בלי שום הסתר פנים.
הפכתי דף עכשיו, תדלגו.
והנה כשהאדם עוסק בתורה,
אזי נשמתו שהיא נפשו האלוהית עם שני לבושיה הפנימיים לבדם
כשאדם עוסק בתורה זה רק כוח הדיבור וכוח המחשבה נכללות באור השם אינסוף ברוך הוא ומתייחדות בו בייחוד גמור והיא השראת שכינה על נפשו האלוהית
כמאמר חזל
בסדר, אז כשאדם עומד תורה זה הדיבור והמחשבה
אך כדי להמשיך אור והרה שכינה גם על גופו ונפשו הבאמית שהיא החיונית המלבשת בגופו צריך לקיים מצוות מעשיות
הנעשים על ידי הגוף ממש, שאז אין כוח הגוף ממש שבעשיית ומכלל באור השם ורצונו מיוחד על ידי אכילה, על ידי הליכה,
על ידי חסד, על ידי תפילין, בגוף
בייחוד גמור והוא לבוש השלישי של נפש האלוהית ואזי גם כוח נפש החיוני שבגופו ממש
כן, הגוף, הנפש, שמקליפת נוגה, נוגה זה גם טוב וגם רע
מתהפך מרע לטוב ונכלל בקדושה כנפש האלוהית. אדם אוכל סעודת מצווה,
הגוף נהיה קדוש.
יש לפעמים ימים שאני אומר, היום רק סולות מצווה.
למה?
לא שאני מסתגף חלילה, כן?
יש לי ברית בבוקר,
בעוד איזה ברית, מישהו בצהריים, ובערב יש בר מצווה. אז אני אומר, יאללה, היום נעשה רק סולות מצווה.
אבל אדם אוכל סולות מצווה, יש לו...
הגוף מגיב לזה.
ועושה מעשה המצווה שבלעדו לא הייתה נפש אלוהית פועלת בגוף כלל, כי היא רוחנית והגוף גשמי וחומרי,
והממוצע ביניהם הוא נפש החיונית הבהמית,
המלובשת בדם האדם שבביבו. כלומר, כשאנחנו עושים מצוות,
אנחנו נותנים כוח ואנרגיה למרכיב של הפתילה,
שיודעת להיות מחוברת אל הגוף, אבל גם להחזיק את הלהבה.
זה המצוות, הם מחזקים את הפתילה.
ואף שמהותו בעצמתו של המש ומי שבלבו במדינותי הרעים, עדיין הולכים בקדושה מכל מקום. מאחר די התקפין לקדושה,
ובעל כורחה עונה אמן,
ומסכימים ומתרצים לעשות המצווה על ידי התגברות נפשו האלוהית,
שבמוח
ששליט על הלב, כן?
אתם יודעים, לפעמים אדם קורא שאתה, מכירים את זה בצבא, זה הכי גרוע, אבל גם באזרחות.
אבל נתאר את זה בצבא, אתה נכנס לסקה, אשכחה לילה קר, אתה בשטח, קפוא, אתה בסקה שהאמריקאי הזה, המפנק, המנופח הזה.
מכירים? לא בסקה של הישראלים.
הירוק הזה אתה כבר מקורבל, עמוק, בפנים אתה כבר, יש לך שעתיים שנה עד שהם ירים אותך לשמירה,
ואז מה נזכר?
לא התפללתי ערבי.
עכשיו, יש כל מיני אפשרויות.
אפשרות אחת,
אתה יגיד, טוב, תוריד, פחר, אשלים שתיים.
אפשרות שנייה, להתפלל כזה, ישן בסקש, נוחר.
אפשרות שלישית זה לקום, אבל אתה עובד עם הסקש.
אפשרות רביעית, לצאת מהסקה, לשים את המדים, להתפלל.
עכשיו, גם אם אתה יוצא מהסקה, שם את המדים, הכוונה לא יהיה שם, אתה כולך עפוץ וכל זה, אבל קמת,
עשית מעשה.
במעשה הזאת עם השם יתברך.
ולכן אין זו מניעה מהשראת הגוף השכינה על גוף האדם בשעה זו דהיינו שכוח נפש החיונית מלובש בעשיית המצווה אז נכלל האדם ממש באור השם ומיוחד בו בייחוד גמור ועל זה ממשיך הערה לכללות הנפש החיונית שבכל הגוף
וגם על הגוף הגשמי בבחינת מקיף מלמעלה בראשו ועד רגליו זה שכתוב השכינה שורה על ראשו וכל בחינת המשכת אור השכינה שהיא בחינת גילוי אור אין סוף ברוך הוא
זה לא נקרא שינוי חלילה בואי יתברך ולא ריבוי וכולי אלא זה אור גדול והמשכיל יבין. אז בעצם בפרק הזה אדמו״ר הזקן ניחם את הבינוני בכך שהוא אומר לו גם אתה יכול להיות דבוק בקדוש ברוך הוא. למרות שהבינוני יש לו משיכה אל הרע
וברמת אהבה והיראה הוא לא כמו הצדיק אבל כשהבינוני מתגבר ועושה מצוות עושה את המצווה כמות שהיא
בזה הרגע אחזת לא רק ברצון השם יתברך,
אלא בפנימיות רצונו של השם יתברך,
והזכרנו כל הזמן את התפילין. אני רוצה לסיים בעוד סיפור על רבשלום יקרליבך, על תפילין.
רבשלום יקרליבך היה מצליח להגיע לברית המועצות עוד לפני שהיה אפשר להיכנס לשם.
הוא תמיד מביא איתו מלא מלא סידורים וחומשים ותפילין ולחלק.
באחת הפעמים שהוא הגיע הוא מביא איתו הרבה תפילין וציציות והיה שם שבועיים והוא בא לצאת לשדה תעופה,
פתאום דפיקה בדלת.
היה לפנות בוקר.
פותח את הדלת, עומד שם מישהו, נער,
אומר לו,
אתה שלמה קרלימא? הוא אומר לו, כן.
הוא אומר, שמעתי שאתה מחלק תפילין.
אז הוא אמר לו, אח יקר,
נגמר לי,
חילקתי את הכול.
אז הוא אמר לו, אני שבועיים בדרך אליך.
הוא בא מאיזה חור בברית המועצות.
ארדיב שלומי הלך, הוא אמר לו, הלך לתיק שלו, הוציא,
ונתן לו את התפילין שאבא שלו קנה לו לבר מצווה.
אמר לו, קח, זה התפילין הכי יקרות לי בעולם, זה אבא שלי יתנהל לבר מצווה,
רק תבטיח לי שתניח אותם כל יום.
אז הוא אמר, תודה רבה. ואז הוא אמר לו, אבל גם אין לי כיפה.
איך אני אניח בלי כיפה?
אז רב שלמה הוריד את הכיפה ונתן לו.
הוא הלך.
משם הגיעה המונית, לקחה את רב שלמה לשדה התעופה.
כל זה קרה לפני שהגיע הזמן תפילה, אתם יודעים, ברוסיה גם לפעמים זו זריחה מאוחרת.
רב שלמה טס, הגיע לאיזה שדה תעופה,
היה קונקשן,
אז הוא אמר, שמע, אולי אפשר את התפילין שלך?
אז הוא אמר לו, רב שלמה, שלמה, מה יהיה איתך?
צהריים כבר, בוא, עוד לא ילך לתפילין,
איפה, אין לך כיפה? מתי כבר תתאפס על עצמך?
אז הוא רק אמר לו,
אם רק היית יודע,
אם רק היית יודע, איפה התפילין שלי ואיפה הכיפה שלי, לא, לא, לא סיפר לו, רק שנזכה לאחוז במצוות באהבת ישראל, אמן.
יזכו וימצו.
